באמת אמרו אין שורה בשירת ביאליק שלא נתמצה ענינה בדרך פרד"ס, ולא נחקר סודה עד היסוד בה. מה לעשות עוד לעץ חיים זה, העומד עד היום בלבלובו הראשון, ולא עשו בו המבקרים והמחקרים לשיטתם?! דומה, יצירה מופלאה זו – כבר נחשפו שפוניה, נבעו ניביה כולם, ולא נשתמרה אף מלה שלא הלמוה, ודורשי סתומות ושתומות לא נזקקו לצורתה!

ואף על פי כן, כל השונה משנה זו הוא לרוב בבחינת תנא ושייר, ויש שמשייר יותר מדתנא, והעיקר, העיקר נשכח. שכן שירה גדולה היא תמיד סוד ליוצרה וסוד לאוהביה ותמיד היא אומרת: שוב והתפלא בי! כמוה כיופי הנצחי, שאין למצותו ואין לבוא עד חקרו וככל שמוסיפים להסתכל בו מוסיפים לתהות עליו, לתעות בו כבמבוך, ותמיד הוא מעורר בלבנו כיסופים על משהו טמיר ונעלם, שאינו ניתן לתפיסה ולהשגה.

אמנות גדולה – הודאי והמופלא משמשים בה בהרמוניה ואלה מעוררים בנו את ההפלאה שאינה מתמלאת לעולם; כמוה כאהבה, תמיד נצמא לה ולא נמצא חידתה לעולם.

עיון מתוך אהבה חדשה בשירת “המתמיד”, יגלה לנו כי רוב הסמלים והמשלים המושרים בלהט נעורים ב“מגלת האש”, כתובים ולהובים באש האהבה וההקרבה גם במגלת האיש – “המתמיד”, ואין בזו שלא נרמז לו בזו; כך שנוכל לומר בודאות, ששתי המגלות מסכת אחת הן – ספר מלחמות של נער עברי הנשרף באש נפשו, וכל עצמו אינו אלא מופת ודוגמא של מעלה ללבטי עמו בגולה ולהויתו הנכאבת והנלהבת.

סמלי “המתמיד” העיקריים – מהם? – “גחלת לוחשת”, “אגם נרפש עומד”, “צללים”, “חשכת הלילה”, “כוכבים”, “כנפי השחר”, “השמש”, “אלון קרח”, “זריחה”, “שקיעה”, “שיח־צפור”, – וכל אלה מופיעים בצבעים עזים יותר ובתאור לוהט ובולט שבעתים, גם ב“מגלת האש”, יצירתו המאוחרת והמובחרת של ביאליק.

“כל הלילה רתחו ימי להבות והשתרבבו לשונות אש מעל הר הבית / כוכבים נתזו מן השמים הקלויים ויתכו רשפים רשפים ארצה”. / כך פותחת שירת “מגלת האש”, החוצבת להבות אש משחור הלילה ומסתוריו. וגם ב“המתמיד”, העלילה וכל סמליה היא על רקע הלילה: “ובצאתך יחידי לעתות בלילה – – – " גם כאן אור, “אור נר מתמיד כהה”; גם פה “כוכבים נוצצים”, אלא שקנה־המדה כאן הוא בזעיר־אנפין, כשם שהנקודה המרכזית ב”המתמיד" – בית המדרש – היא מיניאטורה לעומת נקודת השרפה שב“מגלת האש” – בית המקדש! בשתי המגלות עומדים במרכז שני בתי ישראל, והם בוערים בשלהבת יה, ובשניהם התלבט והתלפד אותו נער־נזיר שנפשו אבדה בנפשו! אכן פרשנות והבאת פסוקים ומקבילים משתי היצירות המקבילות, אך למותר יהיה לבני דורו של ביאליק! שכן שתי השירות הגדולות הללו עודן בוערות בלבנו כנתינתן, ועודן נקראות עד היום בנפשנו מאליהן! אנו נשוב ונזכור כאן אך ורק אותם הסמלים הברורים ביותר, שהם כמו הדים רחוקים משירת “המתמיד” – השלב הראשון בשירי הקודש של חיים נחמן ביאליק משורר לבנו, משורר האהבה בקודש.

האין ה“גחלת הלוחשת” ו“גחלת ד'” מאור אחד? האם לא אש גדולה אחת ממזבח אחד מלהטת את שתיהן? האם לא מראש נזרו של אריאל־ישראל, מתלתליו הבוערים, נאצלו ונצלו ניצוצי פליטה אלה? “האי השומם” ב“מגלת האש” ו“האגם הנרפש העומד” של “המתמיד” – שטח גיאוגרפי אחד הם, אדמת קדש כאובה אחת אשר במדבר העמים, אדמת נכר, שיבש שרשה ותמש מכבר מעשות פרי לעם תועה.

“אילת השחר” ו“השחר” מנצנצים בשתי המגלות באוֹר מסתורי אחד, שמשלו – ליקוי מאורות בשמי ישראל הקלויים, המדמדמים זה דורות על דורות בזהרי השקיעה והזריחה, ואין לדעת אם יום הוא אם לילה. ואף הוא “הנער החושק בתורה”, זה הבחור האומלל־המאושר, שהכוכבים רמו אותו, והשמים התנכרו לו ושאול חטאו לו, – בבואתו הממאירה והמאירה כאחת, האם אינה נשקפת לנו אף היא מתוך תהום המגלה המרה־המתוקה, זו הזועמת כתהום ונוהמת כיונה, והוא דומה בכל לאותם שני העלמים השוים בקומה ובגבורה ושונים במראה פניהם ובעיניהם, ובכל זאת אינם אלא שנים שהם אחד, כשם שחברם, הנער המתמיד, אינו אלא אחד שהוא שנים?!

דו פרצופין ברא המשורר את “המתמיד”, ושתי נשמות נתן בו: נשמה אמולה ונשמה גאולה, נפש יוצרת, בונה, פועלת גדולות, ונפש עקרה, סותרת ושוקעת ביאושה. שאגת הכפיר ויללת כלב המדבר משמשות בערבוביה בשירת חייו של בכור שירו של יצירת ביאליק.

– “מי ידע ידוע, אם לא כי אקריבה את נפשי ומאודי על מזבח התורה!” – שבועת קרבן עולה על מזבח האהבה הקדושה, הפורצת ועולה מתוך “מגלת האיש” בשאגת ארי פצוע! ואמנם אחד הוא הרוח המפעם את לב המתמיד בפנת הישיבה ואת לב “העלם” האובד, אשר הגלים הזדונים הקיאוהו אל ארץ רחוקה – ארץ הגלות. שניהם – יסורי אהבה, חבלי יצירה של האישיות המעונה, ממרקים את נפשם. כי כך הוא גורל היוצר, – תמיד הוא בתהליך של התהוות והתלהבות, מתאוה ומתהווה הוא כאחד, נאבק עם גורלו, וכל ימיו הוא נקלע בין הספק המענה והסיפוק המהנה; עולה הוא ויורד חליפות בסולם אלהים, העפלה ומפלה אוחזות האחת בעקב חברתה, ובריחה מגורלו ובחירה בו – הן המניעים העיקריים במעשה יצירתו.

אם נבדוק את “המתמיד” לאור נר נשמתו, נמצאהו בבואה נאמנה של צור מחצבתו: כפילות זו שבדמותו ומהותו, מסמלת במפורש את השניות הממוזגת שבהוית ישראל, העולה יורד בהר אלהים. והוא גם “תולעת יעקב” וגם “גאון ישראל”, “כעפר הארץ” ו“ככוכבי השמים”. וקרע־רקע זה מהווה קרקע היסוד בשירת ביאליק הלאומית והאידיבידואלית גם יחד; שהרי הבכיה והתחיה במאמר אחד ניתנו ביצירתו, ואינן אלא נגון אחד באופנים שונים.

שלוש תכונות יסוד משמשות בהרמוניה בנשמת “המתמיד”, שלוש מדות, שבאו לו בירושה משלושת אבות העולם, והן גם מהוות את ייחודו ויעודו של “המתמיד” באומות – ישראל. ואמנם בגלל הנאמנות, ההקרבה העצמית, וההאבקות הנצחית, היה ישראל מוזר וגם חידות לעולם כולו. “הענקים גבהי הקומה נלחמו בו בעוז, בקרדום ובחנית עלו עליו לגזול מזרועותיו את הלוחות”, – את עליונותו וכליל תפארתו – אך לשוא! ענק הרוח החושק בתורה, מנצח המקום והזמן בהתמדתו הרבה. איש אש־התמיד, הפלאי, אשר שלהבת יה בוערת בלבו תמיד, הכניעם בענות צדקו, בנאמנותו ללוחות, ערכי האדם הנצחיים; והם – ענקי החרב והקרדום, כרעו לרגליו; “מרוֹממוּתוֹ הס! כּמוֹהוּ לא קם!”

אכן, שניהם – הנער ההוגה בתורה ו“העלם” השוגה באהבה, נצחו את הכוחות האפלים שהתנכלו להם באפלת הדורות, ושניהם זכו לברכת שמים, – הלא היא ברכת אלהים לאנשי הפלאות, היחידים הגדולים ויתוֹמי העולם, התועים בדד בתוך ערפלי הימים, והם סוללים בכף פעמיהם את השבילים הראשונים לראשי ההרים. שמים חדשים ותכלת חדשה הם בוראים לעולם, והם השומרים הנאמנים לצלם אלהים בעולם! אור אחד לעיניהם של הכואבים הגדולים והאוהבים הגדולים – אור האמונה, אור ההקרבה העצמית. ואבוקת המאבק הגדול על המקום והזמן בידיהם – שני ממדי עולם אלה, שישראל נאבק אתם מאז בחירתו הגורלית להיות עבד אלהים ואור לגויים.

נר גדול הדליק המשורר בשתי המגלות על ראש יצירתו, ולאורו נראה כיום את ישראל כמגדל אור בחשכת הימים –

אָז רֹאשׁ עַמִּי אַחַז מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר,

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים:

אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוּ תּוֹלַעַת

עוֹד יָשֹר וְיוּכַל עֲנָקִים.

היתה הגחלת הלוחשת לשלהבת יה, והנר הישן – לאור חדש!