א    🔗

בשנת תרל“ג, בחודש העשירי, בעשרה בו, במזל גדי, העשירי בי”ב המזלות, ולדברי חכמי התכונה: “כאשר תגיע השמש לראש נקודות הגדי, שם תעמוד ותפסיק להתרחק ממנו יותר” – נולד חיים נחמן ביאליק.

מכל חיות הבית שבעיירה היהודית נתחבב על חנ“ב ביותר הגדי דזבין אבא. רוב שירי הילדים נולדו ב”מזל גדי". וגם כשגדל המשורר זכר לו לגדי את חסד ילדותו. הנמר והגדי – העז ביותר והרך ביותר – כרוכים ירדו לשירתו של ביאליק. התוכחה והרחמים, הזעם והאהבה, תמיד השלימו זה את זה, והעולם שבלבבו אחד היה.

הגדי הזה, שהילד מתרפק עליו ודילוגו אהבה על המשורר, אינו אלא אחד מסמלי החסד בחזון ילדותו של ביאליק. הוא חברו הקרוב ביותר של אותו “הילד העזוב לנפשו, רך ויחיד וחולם”, והוא אח “לבת היחידה לרקיע התכלת – עב יחידה, לבנה וקטנה”.

 

ב    🔗

הגדי הוא בן־בריתו הנאמן של גדי, בהקיץ ובחלום הוא שעשועיו:

בֹּאָה נִכְרֹת שְׁנֵינוּ בְּרִית

אַתָּה תִּהְיֶה לִי עָמִית.

גְּשָׁה וּשְׁקָה־לִי, לֹק אֶת פִּי

גַּדִּי גִדְיִי, גָּד־גְּדִי.

שירת ביאליק יונקת מטוב המקורות, ראשונים ואחרונים: משירי העם, מאגדותיו, מתפילותיו ומפיוטיו, מקדושת השבת, משמחת החגים והמועדים, ומן התורה והעבודה של ישראל.

ברית כרותה בין חד־גדיא דזבין אבא, ובין הבן היחיד של אבא ואמא. את מיטב שעשועי לשונו ואת מבחר קישוטי סגנונו בציור, בתיאור, במשחקי מלים, בצליל ובמליצה, שיקע המשורר בדמות הגדי החביב עליו, למען ייצא מעולה ומושלם בכל המעלות הטובות ומתוקן לתעודה.

לא נלאה ביאליק להפוך בתיבת גדי, לסלסל בשלוש אותיותיה הקלילות, ולא פסק לזמר את התיבה הזאת, והכל כדי להגדיל הגדי ולהאדירו בעיני חברו הילד. “גשה ושקה לי” – צליל קליל זה הלא מן התורה הוא, ויצחק אמרו לבנו הקטן, שבאחרית הימים היה לבנו בכורו של אלוהים. שיר הילדים של ביאליק הוא בראש ובראשונה רעיון מוסיקאלי, ומטעם זה מיטב הצליל והחרוז תופסים בו מקום נכבד מאוד. סיפור המעשה הוא תמיד פועל יוצא מן השם־הנושא, ויש והשיר כולו סובב על ציר אחד: “שה”: –

שֵׂיִי, רֵעִי, שֶׂה בֶּן־כֶּשֶׂב –

טְלָפָיו זָהָב, צַמְרוֹ כֶּסֶף,

בֹּקֶר יֵצֵא שֶׂה בֶּן־כֶּשֶׂב

לִלְקֹט פִּרְחֵי־אוֹר בָּעֵשֶׂב.

וּכְחֹם הַיּוֹם – בֶּן־כֶּשֶׂב

בְּדֹלַח יֵשְׁתְּ מִנַּחַל־כֶּסֶף.

וּלְעֵת עֶרֶב – שֶׂה בֵּן־כֶּשֶׂב

אֱלֵי מִכְלַת שֵׁן יֵאָסֶף.

אכן חמדת אידיליה כאן, שיסודתה במראות טבע צנועים ונלבבים. שלושת המוטיבים העיקריים בשירת הטבע של ביאליק: אור, מים וצומח, מרוכזים בשיר זעיר זה. גם הזמן, בוקר וערב, לא יחסר בו. אף המעשה החביב כל כך על ביאליק, והמנוחה הנעימה שלאחר המעשה, ישנם כאן; והרעיון המוסיקאלי מובע עד היסוד בו. אבל הרעיון המוסיקאלי אינו כאן תכלית לעצמו, אין רעיונות ערטילאיים בשירת ביאליק. השה בעל־מעשה הוא, וגם בארמון השן לא ישכח את חברו הטוב – את הילד. באחד הימים “שוֹב ישוּב עמוּס כּל טוֹב / פרי וּמגדנוֹת לרוֹב / צמוּקים מלא הדלי / יביא שי לך הגדי”.

הדלי הוא בן לוויתו של הגדי, ולא מפני סמיכות החרוז, אלא משום שבן מזלו הוא, – שניהם ממזלות הדרום, והם שכנים ל“דגים”; ולמזלם קרובים גד ודג גם בלשונם, וסמוכים הם כמו כן במזל־ברכה שלהם, והוא, כמאמר הראב"ע, “מחובר בחיבור עליוֹנים במזל גדי, שהוא שנים עשר למזל דלי – מזל ישראל”.

“צמוקים מלא הדלי” – והרי “חיבור עליונים”, והחוט המשולש: גדי־ילדי־דלי, שוב לא יינתק ברוב שירי הילדים של ביאליק, שבהם צלל המשורר לא רק אל נבכי ההווייה של ילדותו, אלא גם חשף את האור הגנוז שבילדות־אנוש בכלל.

 

ג    🔗

רק משורר גדול באמת יכול להיות משורר־אמת לילדים. ואכן, שיריו הקטנים של ביאליק, כגון: “קן הצפור”, “צפור בגן”, “שתי בנות”, “ברכת המזון”, “באר” וכדומה, מוכיחים את גדולתו של המשורר. לכאורה שירים קלים הם, זעירים, בסך־הכל ח' שורות לשיר, אבל עולם מלא הם לילד. אין בהם לשון מדברת קטנות לקטנים במכוון, וכמעט שאינם מדברים בלשון. נעימתם – אמיתם, אמת של קטני עולם, גלויה ופשוטה, מצויינת באותו החן והנועם השפוכים על צמח השדה, הפרח, האילן, הנחל, הציפור, המצויים בסביבתם של הילדים. הבה נקרא את השיר “באר”, ונשמע מתוכו את קולנו אנו, בעמדנו בילדותנו על הבאר, אי־שם בעיירה או בכפר:

עֲלִי, בְּאֵר, בְּאֵר עֲלִי,

וּצְקִי מֵי פָּז מְלֹא הַדְּלִי.

שֶׂה צַח וָרַךְ, שֶׂה צָמֵא לִי,

יָבֹא וְיֵשְׁתְּ מִמֵּי הַדְּלִי.

החומר רפה כאן, רך, אבל מה טובה הרוח המרחפת על פני הדברים! מתוק האור המצהיר מבין השורות. תום המקרא וטעם סיפוריו שופע מתוך הדברים השמחים והתמימים האלה.

 

ד    🔗

רוחות האדמה של הילדות נגלו על המשורר בפנים שונות; והשה, הגדי, הצפרירים, והגמדים אחיהם – קריאה אחת בפיהם:

אֵלֵינוּ צֵא, פּוֹחֵז, זְרַח הַזְהֵר עִמָּנוּ,

עַלִּיזֵי גִיל יַלְדוּת נָפוּצָה, נְצַחֵקָה – –

והילד צמא־המשובה נענה לקריאה הזאת ויוצא אל פעלו־משחקו, והוא קל וזך כאחיו הקטנים, ועמם הוא מפליג אל ממלכת הזהר, לגן־עדן הילדות, שרק אחת ישת האדם מאורו.

אבל ילדי שירו של ביאליק לא רק רעבי משובה וצמאי אור הם, אלא גם חושקים בתורה על פי דרכם:

וּבְהַגִּיעַ לִי הָעֵת

קְרֹא מִסֵּפֶר אָלֶף־בֵּית,

מִי הַקּוֹרֵא אִתִּי, מִי? –

גַּּדִּי גִדְיִי, גָּד־גְּדִי.

ה“חדר” תופס מקום חשוב בשירי הילדים של ביאליק. אין המשורר רואה מ“חדרים אימה”, כמשוררי ההשכלה. בשירת “יתמות”, בפרק האחרון “פרידה”, מתרפק המשורר על זכרו של ה“רבי” שלו, וקשה עליו הפרידה מביתו לא פחות מאשר מבית אבא. דומה, מתוך “אשנב זה שהציץ במה שלמעלה ממנו”, הציץ ביאליק תמיד על “בית המלמד” בשירי הילדים שלו, ובאורו הצח ראה את הילדים הלומדים בו תורה. כי הגדי קונה לא רק “סחורה”, אלא גם תורה. אבא קנה את הגדי, והגדי קנה לו חבר, את גד, ושניהם הולכים יחדיו לבית הרבי.

עֵת לְשַׂחֵק בַּגַּיא / וְעֵת לָשֶׁבֶת לִפְנֵי אֲדֹנָי!

הילדות, לפי ביאליק, אינה מין נוסטאלגיה על מה שהיה ואיננו עוד, דבר אבוד שהמשורר מתרפק עליו כעל ימים טובים שהיו ולא ישובו עוד! לו כך היה, היו שירי ביאליק כולם בבחינת “זכרונות”, המזכירים את העבר אבל לעולם אינם מעוררים אותו לתחיה, וכל שכן אינם עושים אותו להווה. זה הכלל: לעולם אין “זכרונות” נעשים גופי חיים לזולת. אבל שירת ביאליק היתה תמיד חיים מושלמים בתכלית; העולם שבלבבו לא נתרופף, ואביבו וחורפו חדשים הם, צחים ובהירים כנתינתם. בדוק ותמצא שבאותם ה“כלים הראשונים”, שהוא משתמש בהם ב“צפרירים” וב“הזוהר” – שירי הילדות שלו, בהם עצמם הוא משתמש גם ב“שירי החורף”; ו“האשנב”, שדרכו הציץ אל עולמו לחשוף את אור שבע השמשות, פתוח בשירי הלילה כבשירי האור. רוח אחת מנשבת בו בכל מקום ובכל זמן. מציאות אחת תוססת היו חייו בעת אביבו ובימי חורפו; ומן “המעין הטהור האחד” שאב את יקר חזיונותיו ומיטב שירו לילד. וכמו שיש בטיפה האחת מה שיש בבאר כולה, כך השיר הקל שבקלים כגון “קן לצפור”, מכיל בתוכו את כל סגולותיו של השיר הביאליקאי.

נחזור נא על השיר כולו:

קֵן לַצִּפּוֹר

בֵּין הָעֵצִים,

וּבַקֵּן לָהּ

שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.

וּבְכָל־בֵּיצָה

– הַס, פֶּן תָּעִיר!

יָשֵׁן לוֹ

אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

קל כנוצה, האף אין זאת? “צפור” סתם, בלי הזכיר את שמה ומראיה, צבעה וגודלה. אבל זהו שיר־ילדים אמיתי, טבעי ונקי מכל ייפוי מזוייף; שיר שאין בו חנופה ושוחד ליצור האנושי שהוא ילד, – והוא אח קטן בתומו ובטעמו ל“הכניסיני”, “צנח לו זלזל”, “יש לי גן”, לאותם השירים הליריים הקטנים, שבהם הגיד לנו ביאליק את כל לבו. מחמשה עצמים – צפור, עצים, קן, ביצים, אפרוח – יצר כאן ביאליק עולם מלא לילד, ובשתי מלים בלבד – “פן תעיר” – עוד הספיק לחנך את הילד לאהבת הבריאה.

השירה האמיתית הריהי עומדת בעיקר על השורה הנמרצה והממצה של המשורר, שבה גלומה עצמותו. ואת זו נתן ביאליק גם לילד, כי בעל טעם ואנין־הדעת הוא הקורא הקטן, והוא בוחר רק בטוב ובמעוּלה.

כשם שנושאי שירתו של ביאליק נושאים את עצמם במיעוטם והמוטיבים חוזרים ונישנים ברוב שיריו, כך גם בשיר הילדים שלו אין “חידושים”; אור, מים, רוחות בוקר, גמדים, תורה ותפילה, עבודה ומעשה, תעייה בעולם ותהייה על העולם, חלום, תום ויתום, כיסופים לעולם שכולו טוב, ועל הכל – אהבת הטבע ואהבת הבריות, – דברים “פשוטים” אלה הם גופי שירתו של ביאליק. משום כך יצירתו שווה לכל נפש, כגדול כקטן. כמעט ואין תופס בה המושג קל וכבד. “זוהר” נחשב לאחד משיריו “הקשים” של ביאליק, וכן, “הבריכה”. שמא מבחינת הלשון והסגנון? אבל שירים אלה נלמדים ברצון ובעונג בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי.

 

ה    🔗

השיר הדרמתי “מעשה ילדות”, הוא ממעשי השיר הגדולים שכתב ביאליק למען הקטנים. בהתרוננות כל מעיני הילדות הברוכים פורצת השירה־השיחה מלב ה“מדברים”. העלילה שוטפת וכולה אומרת ילדות מאירה ושמחה. החרוז העז והנמרץ נוסך על הקורא כעין שכרון של בשורת חג קרוב, והוא נסחף בזרם המעשים המתרחשים לנגד עיניו ונעשה שותף להם.

הוֹ, מַה־נָּעִים, הוֹ, מַה־טּוֹב,

לִשְׁכַּב כָּכָה עַד אֵין־סוֹף,

סְגֹר עֵינַיִם אַף לַחֲלֹם

חֲלוֹמוֹת יָפִים כָּל הַיּוֹם.

היה זה מין מעשה־בראשית לדבר כך, בימים ההם, אל הילד היהודי ואל לבו, ויותר נכון: לתת לו לדבר כך בעצמו אל לבו. מכריעה ב“שיחה” זו העלילה הנמרצת, המתבטאה בתעלולי הילד החולם־הלוחם הראשון בספרות הילדים החדשה שלנו. הילד המתקומם לסדר העולם של המבוגרים, רוצה לדעת מה סח השעון, מה אומרת דלת זו, והוא מתאמץ לפתור את חידת חריקת הדלי ואת סוד שיח שפת הרחוב, ובעיקר – מה דיבר השה מודעו, ומה משיחים העז והגדי – ידידי נפשו מאז. סיפור־מעשה יחד עם מוסר־ההשכל ניתנו פה בהומור מלבב שאין בו אף שמץ מאותו הומור מר של ספרות ההשכלה, שאת טעמם המר טעמו גם הילדים הנחמדים של מנדלי ושלום עליכם.

ההומור של ביאליק בשירי הילדים הוא תבלין של נועם, המחריף את ההנאה מן השיר ומחבב את הילד על הגדולים ועל עצמו. אין כאן לא ליצנות ולא קלות ראש; ביאליק רציני הוא גם בשחוק; היסוד האסתטי והיסוד המוסרי נושאים כאן בד־בבד. ביאליק, ככל אוהב נאמן, מכבד את גיבוריו הקטנים, ואין הוא מקל ראשו כלפיהם. ביאליק כמשורר ילדים מורה הוא בכל דרכיו, מחנך בחסד, להועיל ולהשכיל.

“הגיבורים” בשירי הילדים של ביאליק רובם אין להם שם פרטי: כל ילד מין פלאי הוא, והוא מפליא לפעול בשם הקיבוצי, “ילד”. ואף אין אנו שואלים לשמם, כי הפלאיות נאה להם! סמלים חיים הם, שעליהם אמר המשורר: “יהי חלקי עמכם”. שם מפורש דורש גם עלילה מפורשת, מקום וזמן מוגדרים, וביאליק אינו מספר מעשיות שהיו, אלא יוצר נפשות הוות וחיות. סתם ילד של ביאליק סמל הוא, ואף הוא עצמו סמל היה, כמאמרו: ואני הוא הילד מלאכי!

ובאמת רק ילד־סמל אחד פועל או נפעל בשירתו, ואחד הוא ב“צפרירים”, וב“זוהר”, “ואם ישאל המלאך”, ועוד; ואחרון אחרון ב“יתמות”, ראשיתו של אפוס גדול על “אחד היתומים עזוב אמו ונזיר אחיו – בן איש יהודי מוזג מפרבר הזפתים”.

בניגוד לילד ב“צפרירים” וב“זוהר”, הקטן ב“מעשה ילדות” אינו משוטט בארץ, אלא יושב בית הוא, וביתו – עולמו. אין הוא יוצא לשוח בשדה, אלא כל חפצו לנוח באין מפריע במטה ובחלמא טבא ניחא לו. בשכבו ובנוחו יאמר לנצח את כל יריביו ה“מדברים”, מתקיפם בעוז ובכשרון רב ונלחם בהם בחריפות. פולמסן עז הוא ילד זה, חריף ובקי כאחד העילויים, שומע ומשיב כהלכה ולבסוף מנצח את כולם. אפיו החזק של ינוקא זה, פקחותו ואומץ לבו, הם שחיבבוהו עלינו בילדותנו, ועד היום חיבתנו נתונה לו. לא נטעה אם נראה במרדן נחמד זה את שובבותו ועקשנותו של הילד ביאליק, שנאבק בבית סבו הזקן והקפדן על זכותו להיות הוא עצמו, לחלום באין מכלים את חלום חייו בהקיץ, למצוץ אגודלו, ולפתור לפי דרכו את חידת עולמו.

כל ילד מאמין שיש לו זכות על הבלתי־אפשרי, ובאמת: בזכות דמיונו היוצר הוא הופך כל חלום למציאות, ואם בעל אופי חזק הוא הריהו כופה את רצונו על המבוגרים: קבלו מעשה־ילדות שלי כמעשה גדול!

בשיר זה מתקומם הילד לכל מלמדיו ולכל חכמת הגדולים: השעון, הדלי, הדלת והרחוב, שכל אחד מהם מסמל את המציאות האפורה בדרך אחרת. אין הילד, חכם־בראשית, רוצה ללמוד ולהשכיל מהם! הוא אינו רוצה שיפסיקו את חלומו היפה.

הגדי שקנה לו אבא להיות לו ריע וידיד, הוא שעשועיו של גד, הינוקא הביאליקי. כל עוד הגדי הרך וצח עמו – חלום ילדותו נמשך. והנה יד נוגעת בו, ניתן אות, והשעון מצלצל ומתריע על העת הבורחת כצל:

אַךְ הַשָּׁעוֹן, יִמַּח שְׁמוֹ,

צִלְצֵל פִּתְאֹם; מִן הַקּוֹל

הֱקִיצוֹתִי – גָּז הַכֹּל…

ובדומה הוא אומר בשיר ה“גדי”: “פעם אחת ואני / הקיצותי – אין הגדי!”

ובאין הגדי – הכל בכדי: אין חלום, אין טעם לילדות. השעון, מודד הזמן הקטן, מעמיד את הילד, החי בזמן הגדול על איבוד ימיו… אבל הילד מתמרמר על מורה־השעות הקמצן, והוא מוכיח לו שאין למדוד את החיים במד־יום, במחוגי חוג צר. אין הילד אץ לקום, כי מה לו וליקום הזה? שכב ואל תעשה עדיף בעיניו מכל העשיות, ואין לך מעשה יותר טוב ומועיל ממעשה־ילדות.

הקדמונים ציירו את הזמן “כזקן בעל־כנפיים ועל ראשו מורה־שעות של חול, ובידו מגל גדול”. להודיעך שהמציאות, חיי השעה, מקצצת את כנפי החלום; ומטעם זה צריך לנהוג בחסכון רב בחסרון הזמן. אבל הילד דבק בנצחי, ואינו חושש למגל הגדול של אותו זקן. כופר הוא בחכמת השעון ובמידותיו הזעומות. “הרגעים הקלים לנוע”, מניעים את כנפי דמיונו, ונוא מתנשא מעל למציאות של השעון, הדלי והדלת, הסובבים כולם על צירם ואינם יוצאים ממעגלם הצר. אך, אהה, לכל זמן! ואי־אפשר לשכב כך עד אין סוף ולחלום… יד הרחוב הרחבה על העליונה! והגדי נעלם ושוב אינו נראה, הלך לבלי שוב:

וּמֵאָז אֲיַחֵל דֹּם –

הֲיָשׁוּב הַגְּדִי הֲלֹם?

אַנְשֵׁי חֶסֶד, אִמְרוּ לִי:

אֵימָתַי יָשׁוּב הַגְּדִי?

אך אנשי החסד שותקים ואינם אומרים דבר, שכן יודעים הם:

כִּי רַק אַחַת יֵשְׁתְּ הָאָדָם מִכּוֹס הַזָּהָב

וַחֲזוֹן זִיו וָזֹהַר לֹא יָקוּם לָאִישׁ פַּעֲמַיִם…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אֲשֶׁר רַק אַחַת תִּזְכֶּה לָהֶם עֵין הַיֶּלֶד – וְלֹא יוֹסִיף.