א    🔗

כדוגמת סופרי ההשכלה, ובראשם יל“ג ומנדלי, לא ראה ביאליק אידיליה בעירה שבתחום המושב, ולא הסתכל בה מתוך אספקלריה מצוחצחת. מרובה מידת הדין על מידת הרחמים בראיתו את העירה; ולא רק את “עיר ההרגה” יסר המשורר קשה, אלא גם על העירה של כל ימות השנה לא הגיעו רחמיו. אף “בעלי הבתים” של עיר לישטינא הם בבחינת “עלובים הם מקצוף עליהם ואובדים הם מרחמם!” את כל חיצי לעגו השנונים שלח המוכיח בשיר בבטלנותה ובדלותה! ו”מוניטין" הוציא לה – “טלאי על גבי טלאי!”

פני העירה הם פנים צמוקים ומצוררים, ודמותה “כיתום עלוב, אשר שכחו מתי חסד תת לו כסות לחום…” בכל פנה שהוא פונה – גלות מרה ודלות שחורה, ויומם ולילה עירה זו אוררת יום מחר, תמול; ובהקיץ ובחלום היא קוראה תגר על הכל. ואין בין השיר “תיקון חצות” לבין שיר העם “מי יודע עיר לישטינא”, אלא שנוי סגנון בלבד ותפיסת לשון אחרת; שכאן “בכה תבכה כל העיר”, וכאן צחק תצחק צחוק מכאיב לב; ברם הרקע בשניהם הוא מין סתו עכור וסגריר נוגה, כמו שהוא אומר בשיר הפתיחה שלו, הוא שיר הקדשתו למשורר:

בְּיוֹם סְתָו, בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, נוּגָה מְצָאתִיהָ,

וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה – – –

ואם נקביל זה לעומת זה: את שיר היחיד לשיר העם, נמצא שבאורח חייו, ביצירתו, “הנשגב והנלעג נעו מעגלותם יחד”:

וִישֵׁנֵי חֹשֶׁךְ עַתָּה אוֹרְרִים

בַּחֲלוֹמָם אֶת יוֹם מָחָר, תְּמוֹל –

הוֹי, שְׁלוּ קַבְּצָנֵי עוֹלָם, שְנוֹרְרִים!

וּרְאֵה חֲלוֹם טוֹב, עַם כֶּבֶד עֹל!

ועל קריאה־תוכחה זו שקרא לעמו יושבי חושך הגלות בתרנ“ח, הוא חוזר, וביתר עוז, גם בתרס”ד, ב“עיר ההרגה”: “לבית הקברות, קבצנים! וכאשר שנוררתם תשנוררו!”

והנה את מחזור שירי העם, או “מעין שירי עם”, הוא פותח בשיר של קבצנים: “מי יודע עיר לישטינא”. ועם פתיחת הבית הראשון אנו נמצאים בתוך העניות המנוולת של העירה, בלישטין־קבציאל:

יֵש שָם נִכְסֵי צִבּוּר – אַשְׁפָּה!

תֵל מִתלַקֵּט דּוֹרֵי־דוֹרוֹת,

דּוֹרֵי־דוֹרוֹת זָרְקוּ שָׁמָּה

בְּלוֹיִים, שְׁבָרִים, חַרְשֵׂי קְדֵרוֹת.

אַשְׁפָּה גְדוֹלָה, אַשְׁפַּת אָבוֹת,

כַּמָּה שָׁקְעוּ בָּךְ עֲבִיטִין! –

הָבוּ גֹדֶל לְלִישְׁטִין

וְנוֹצִיאָה לָהּ מוֹנִיטִין.

והקהל־העם עונה אחרי “החזן”:

הָבוּ גֹדֶל לְלִישְׁטִין

וְנוֹצִיאָה לָהּ מוֹנִיטִין.

הסכם כללי ללא כל ויכוח על דמות העירה, בין המשורר והעם.

כרבותיו הגדולים בספרות העברית וגם בזו שבלשון העם, ביהודית, סבור היה המשורר הלאומי ואוהב עמו, שליצנות של העירה מותרת, ואף מצוה היא שהזמן גרמה. שכן ליצנות שיטה היא המשטה בשוטים ובחוטאים, ויש בה תקנה לעם, והוא מין מוסר השכל המעמיד את האדם, יחיד ורבים, על חסרונותיו ופגמיו מאוֹנס ומרצון. “נכסי צבור – אשפה!” והכוונה – מאשפות ירים אביון!… והמטרה – לפקוח את עיניו של צבור עני ממעש על ידי המוניטין שיוציאו לו, ואם גם ילבינו פניו ברבים! ואם נצרף ל“מי יודע” את השיר “תאמר אהיה רב”, המקביל לו ומשלימו בכל מיני עיטורין של ליצנות ולעג שנון ולא חנון, ונגלתה לעינינו דמות דיוקנה של העירה בשלושה ממדים ושלוש פנים: תולדותיה בעבר, “מדורי דורות”, מעשיה וחייה בהווה, וסכוייה ותקותה בעתיד! והיה הסך־הכל שלה: עניות מנוולת וקבצנות מנוונת, דמות מסכן בזויה.

וכך בכה תבכה כל העירה מלבו ומגרונו של אותו ביש־גדא, בטלן ואובד עצות למופת, הלועג לעצמו מתוך יאוש מר:

אִי מַזָּלִי, מַזָּל רָע!

אֵין לִי הָא וְאֵין לִי הָא.

אָנָה אֵפוֹא אֲנִי בָא?

מָה אֲנִי וְחַיַּי מָה?

נסתחפה שדהו של היהודי בגולה! ואוי לו לצבור היושב על צבורי אשפה, יוצא טלאי על גבי טלאי, והמוניטין שלו: תל אשפה מכאן, וקבצן יושב על אבן ובוכה מכאן.

 

ב    🔗

אך יש אבן טובה עם המשורר – אהבה שמה, ואבן שלמה וטהורה זו שיבץ המשורר לתוך מחרוזת שירי העם שלו, והיא מאירה מתוך האשפה כאותה מרגלית נאה, מאצילה זוהר חדש וגוונים חדשים על חייה של לישטין כולה.

הנאים בשירי העם של ביאליק הם אלה שנוצרו “במזל בתולה” – שירי אהבה פשוטה ועממית, שבנות ישראל העניות והנאות עומדות במרכזם. מזל בתולה טוב הוא גם בעניו; העניות לא נוולה את בנות ישראל בעירה; וביאליק הקרין את כל חסדו לעבר פניה של בת הגלות השופעת אהבה בכסופיה וביסוריה, הבוראה לעצמה שמים חדשים ותכלת חדשה וזוהר חדש! מחזור שירי העם מספרם שבעה עשר, כמנין טו"ב, ורק מיעוטם שירי דאגה וסבל, ואילו רובם תוכם רצוּף אהבה מבנות העיירה. והאהבה בעיירה דברה גבוהה, והלכה בגדולות, ככל אהבה בעולם. כמוה כשירה היא מרחפת עם ענני שמיא ואל הכוכבים תשא עיניה. כי האהבה, כמו הילדות, יש לה זכות על הבלתי־אפשרי.

בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל

עַל הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל,

וּבַדֶּקֶל בֵּין עֳפָאָיו,

תִּשְׁכֹּן לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב.

והנערה אשר “נפשה יוצאת אל ידידה”, עושה את צפור הזהב לשליח מצוה: “צאי ובקשי לי בן זוגי!” והיא, צפור הפלאים, שכבר בימי שלמה המלך עשתה נפלאות, מצייתת לה לנערה ויוצאת לדרכה להביא את שאהבה נפשה. האהבה היא עזה מן החיים, מן המציאות, המאכזבת לרוב את כל הבוטחים בה. האהבה היא משל, אגדה, היוצרת את עצמה כרצונה. וכל עוד שהיא חולמת היא קימת. באהבה משמשים ההפכים בהרמוניה; מרובים קרעיה וגדולים שבריה, אבל אין לך כלי שלם כלב שבור, ואין לך שלמות כאהבה דוויה; ויפה אמר סטפן גיאורגה:

אַל תִּירְאוּ מִקְרָעִים, מִפְּצָעִים וּשְׁבָרִים,

הַקֶּסֶם הַמְּשַׁבֵּר שׁוּב מְחַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים.

בשירי אהבה אלה הכל כאוב והכל אהוב עד לאושר. רוח של שיר השירים בלשון ובתמונה, בקול ובצבע, בתום ובחום, מרחפת על פני שירה נאיבית זו שהעלה המשורר מבאר האהבה הקדומה. טהור הוא הניב ונקיה הלשון גם ברמזיהם האירוטיים ביותר:

אִמרִי לוֹ: הַגַּן פּוֹרֵחַ,

נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ,

רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו –

אַךְ אֵין מִי שֶיְּבָרֵךְ עָלָיו.

השירים העממיים מזכירים לקורא את שירת היחיד של ביאליק, זה יגון היחיד המזוקק, שמשך את חסדו מיסוד האהבה שלא נהיתה ומגזלת נעורים אבודים. לא מעט מן השירים: “עיניה”, “העינים הרעבות”, “איך”, “הולכת את מעמי”, ובעיקר “הכניסיני”, שנעשה שיר של יחיד ושיר של עם, שיקע המשורר בשירי האהבה הנלבבים הללו אשר שם העם נקרא עליהם. אש פרקי האהבה הלוהטים של “מגלת האש”, שהיא בעיקר מגלת האיש ביאליק, בוערת פה ושם בין השורות של “יש לי גן”, “בין נהר פרת ונהר חדקל”, ב“הבטחות שוא”, ועוד. אף על פי שהאחרונים כתובים על דרך השיר המרנין והנעימה הגרוטסקית, והם יותר ציניים מרציניים, ויותר משל עממי מאמת פיוטית, שיר אהבה אמיתיים הם, והמשורר נוהג בהם כבוד וכובד ראש גם במקום שהעם, לכאורה מקל בו לבו.

האהבה האמיתית תמימת דרך היא; דרכיה דרכי עוצב ואכזבה; וכמו בשיר היחיד כך בשיר העם, היא מבקשת ואינה מוצאת, שואלת ואינה נענית:

אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה זֹּאת אַהֲבָה?

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרָי?

תפלה נדחת היא האהבה; היא דפיקה בשער של גן נעול שאינו נפתח לעולם; היא הליכה ללא הגעה למטרה – –

נְעוּרִים הֵם רַק זִכְרוֹנוֹת

עַל אֶחָד שֶׁעוֹד לֹא הִגִּיעַ…

(רילקה)

ואין לך שיר אהבה של ביאליק שלא נשמע בו את סוד היסורים ורז ההתודות של העלם או העלמה, האוהבים ואינם נענים. אכזבה גורלית שולטת בכל אהבה, וכל שהיא מעפילה לעלות נפילתה עמוקה יותר, וכל הבטחותיה – הבטחות שוא:

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

ומעין אותו מפח־נפש ואותו ודוּי דווּי אתה שומע בשיר האהבה הפשוט של העם:

אִי כּוֹכָב עֶלְיוֹן, עַפְעָף פָּז!

מַדּוּעַ רִמִּיתָנִי?

אַיֵה הַגְּמוּל לֶאֱמוּנַת לֵב

וְלֶאֱמוּנָתִי אָנִי?

ודומה לה אותה הגות כבדה והגיון נכאים של הנערה העזובה ועצובת הרוח, היושבת על יד הבאר בגנה, והיא מדברת אל לבה:

וּמֵאַיִן בָּא הַכְּאֵב

כְּתוֹלַעַת אֶל הַלֵּב? –

הוֹי, הַאֱמֶת שָׁמְעָה אִמִּי,

כִּי לְבָבְךָ סָר מֵעִמִּי?

חשדנית כצפור היא האהבה הענוגה; כל רשרוש קל, כל אושת כלום, מבהילים ומפעילים אותה, תמיד היא כנרדפת; עומדת על המשמר תמיד, נמלטת על נפשה ואינה יודעת את נפשה. עזה האהבה בלב הנערה, אך עזה ממנה האכזבה! הדמיון המתנשא, הממריא – הדוכיפת הטובה, שידענוה מימי המלך שלמה, שאלף אהבות אהב ואלף אכזבות נחל, – אותה צפור של זהב, מבטיחה לנערה המאוהבת הרי זהב:

יָבוֹא וְיֹאמַר לָךְ: הִנְנִי!

אַתְּ גִּיל חַיַּי, בָּבַת עֵינִי;

לֹא בְמֹהַר וְלֹא בְמַתָּן –

כִּי בְאַהֲבָה בָךְ אֶתְחַתָּן

שכן מתת אל היא האהבה, שלהבת יה! “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוּזוּ לו!…” אבל נבואתה של אותה צפור גן־עדן נתבדתה:

אָתָא לַיְלָה וּלְבֵין שִׁפְעַת

עָבִים פָּרְחָהּ הַדּוּכִיפַת,

עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַימָה

וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה.

לא נתמזל מזלה של בת לישטין; שם, בעמק הבכא… בעירה שבתחום המושב, הכל תלוי במזל, בממון, ומזל־בתולה בכלל! ולאבי הנערה אין כול, –

וּכְאִלּוּ בֵּין כָּל

הַבַּחוּרִים יֵשׁ קְנוּנְיָה:

מִיָּד וּבִמְזֻמָּן

וְאֶל כַּפָּם הַנְּדֻנְיָה.

ומה תעשה הבת העלובה ולא תחלום שמן השמים ירחמו?!

לַיְלָה, בֹּקֶר וַעֲרָבִים

אֶשָּא עֵינַי אֶל הֶעָבִים,

עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן

דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?

נשיאת עינים אל מה שלמעלה – לשמים, לכוכבים, לעב קלה, שגורה הרבה בשירת הכסופים של ביאליק. “הילד העזוב לנפשו, הרך והיחיד והחולם”, אף הוא “שתי עיניו השמימה נמשכו…” באשר הארץ לא ניתנה לו, והוא ביקש את סיפוקו במה שלמעלה ממנו, ונפשו יצאה אל העב הנחמדה – הבת היחידה של הרקיע.

ברם, האהבה, ותהא הנעלה ביותר, תשוקתה לדבוֹק בחומר, בגוף הנאהב והנעים, פה בארץ ולא בשמים… ושאיפתה לרדת למטה, ואפילו אם על ידי כך יבוא כליונה. כי האהבה כל חפצה בהיום הזה, ברגע; ורצונה לנצח בכל מחיר. ובקרב הגדול שלה אינה חוששת לנוס לעזרה אל הנורא אך הבטוח שבבעלי הברית – אל המות; כי אהבה בברית עם המות אין מי שיוכל לה.

 

ג    🔗

בשירי העם, שהם בבחינת שירי חול, ואין הקדושה תופסת בהם בעצמה זו ובאותה שלהבת־יה כבשירת היחיד, שהיא דרך הקודש; גם המות הוא בן בריתה של האהבה המאוכזבת:

אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –

וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי.

והבחור האוהב אומר בתום לבבו:

שִׁבֳּלִים, גִּבְעוֹלִים,

לְרָחֵלָה שְׂאוּ שְׁלוֹמִי,

וַעֲנוּ בִי: אִם תְּאַחֵר –ּ

וָמַתִּי בִמְקוֹמִי.

כמין בת צחוק של קלות ראש, והכרת פנים של בדיחותא, מרחפת על פני דברי זמר אלה. המשורר בן העם נקט לרוב לשון הרחוב השגורה בפי העם העובד, בעלי מלאכה ושוליותיהם, בחינת מאי עמא דבר:

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹשׁ אַרְבַּע –

הִזְמִין אֵל לְךָ אִשְָּׁה – בְּחַר בָּה!

ככה, מן השפה ולחוץ, מעין “הבה את אשתי”, לשון קל שבקלים. אין אותו בחור רווק גורס סיבובי אהבה וכרכורי אהבים:

אַל תִּתְמַהְמַהּ, אַל תְּאַחֵר,

שֶמָּא יְקַדֶּמְךָ אַחֵר.

אהבת הבחורים לרוב היא מעשית, בנגוד לאהבת הבנות שחולמנית היא, בררנית, ומרובה בה ההתמהמהות, וזווגה קשה, והיא כמין זריחה המעמעמת ומדמדמת הרבה, כחוששת מפני החידה ומפני הפתרון, – זו היקיצה שאחרי החלום הטוב.

הבחור יודע שהכוכבים רמאים הם, חנפים, “גנבים שבגנבים…” ואילו הנערה הבתולה, הגן הנעול, מאמינה בכוכבי שמים רחוקים. בעבים זכים ובעופות פלא, ובאילנות פותרי חידות החיים. אבל האכזבה משותפת לשני המינים יחד; ולבסוף משלימים עם המציאות: – שדוך הגון “מדובר”, זווג ודבק טוב, שהוא והיא מסכימים להנשא אחרי פגישה מתוכננת! העירה העניה עניה היא בכל מקום, והבעיה היא: היכן המה הבחורים?"

וּבָאִים וְיוֹצְאִים

וְשׁוּב בָּאִים חֲתָנִים,

וּבְסוֹפָם לֵב דַּוָּי

וּבֹשֶׁת הַפָּנִים.

אהה, לביש את מי שאין לו ולקחת ממנו את המעט שיש לו, זו רעה חולה ומדה רעה בעירה העניה, שאנשיה התפרנסו זה מזה, ולרובם לא היתה פרנסה ושום מעמד בחיים. ועל דא בוכה שיר העם היהודי ובוכה המשורר העברי עמו.

 

ד    🔗

עירה זו, אף־על־פי שתלושה וחלושה היתה, וכולה עומדת בנסים, ונסים, הה, לא התרחשו בה, אינה מין “אגם נרפש עומד” בשירת ביאליק, לא בשירה האינדיבידואלית ולא בשיר העם. ישובו של עולם היא, זורמת עם זרם הזמן, ועמו היא פושטת צורה ולובשת צורה ונוהגת כמנהגו של עולם. יש ו“מנהג חדש בא למדינה”, והוא פוקד גם את לישטין; ו“חנה ופנינה” הן סנוּניוֹת חדשות המבשרות אביב חדש, כי “היתה רוח אחרת מסביב”. הקץ לחלומות אהבה ביחידות ובבדידות, בין עצי הגן, ליד הבאר, או בתוך החדר פנימה ליד החלון, ועל יד המראה. סוף להגות הכבדה, לגעגועים, לאנחות שוברות לב: היכן המה החתנים?! פתאם ניתנה התשובה: הנה הם! ובשבתות בין העצים פורחים נשיקות ואגסים! הנה הוא חקל תפוחין קדישין של הזמן החדש והשיר החדש! האהבה יש לה פרחים ויש לה פרי, וגם מי שיברך עליו… ואם קול הדוד קורא: “איך?” “היכן נתיבך הנעלם?” ואם הוא מבקש “הכניסיני!” חנה או פנינה משמיעות את קולן הערב: “פה הנני!” מנהג חדש – שיר חדש! ומנהג גורר מנהג: באחד הימים, או באחד הלילות, ואולי בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה – פנים חדשות נראו בעיירה, הופיעו פתאום בשמיה המעוננים, ונפל אור בחלוני העיירה:

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,

מֵאַיִן וּלְאָיִן –

וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –

וַתִּצַּת כָּל עָיִן.

מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

מִמְּדִינָה רְחוֹקָה

הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר

עִם גִּילָהּ וּצְחוֹקָהּ

עַלִּיזָה וּפְזִיזָה

וּמְאִירָה וּשְׂמֵחָה –

וְכָל הָעֲיָרָה

נִתְבַּשְּׂמָה מֵרֵיחָהּ.

היתה רוח אחרת וריח אחר בעירה. העירה צמאת החיים ורעבת היופי ושוחרת הטוב, כמו חג גדול בא עליה לטובה. לב העירה הכבד ער היה תמיד להתרחשויות חדשות, לבשורות טובות, לשמחות. זקנה ובלויה היתה דמות העירה כלפי חוץ וצעירה ומלאה חיים תוססים כלפי פנים. אף ילדות היתה בה ומעשי ילדות בידיה, ואם קרה משהו משמח ומבדח – קפצה על השמחה בשמחת ילדים ובתאות נעורים.

לא ידע איש מי היא! – ודוקא סודיות זו, וגלוי בלתי צפוי זה, הסעירו את הרוחות והוציאו את העירה מן הכלים:

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם

אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –

הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת

בֵּין אִשָּׁה וּבַעֲלָהּ.

וְאָבוֹת וְאִמּוֹת

לֹא יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת,

כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם

בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

עירה שלמה, קהלה קדושה, נתקפה בבולמוס של התאהבות והתלהבות, השתגעה אחרי איזו יפהפיה אחת, מעין לילית שבכרכי הים, המובאה בגמרא; ואפילו זקנים, – נעורים קפצו עליהם, מין כישוף מידבק, רחמנא ליצלן; וקול באשה אין להקל בו, יש לו קול ובת קול, והא מקשקש כזוג ומצלצל כפעמון של בתי התפלה שלהם; ומארבע רוחות באה רוחו וקורא ומגרה ומרתיח רתחים רתחים את הדם והנפש.

וְכָל הַמַּחֲבוֹאִים

בַּחֹרְשָׁה הַיְרוֹקָה

נִתְמַלְּאוּ שְׂשׂוֹנָהּ,

צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ.

הכל רצים אחריה, והכל רוצים בה; היופי־האושר נתגלה לה לעירה בהיסח הדעת, והלהיב יצרים, ובלבל את המוחות, וכל אחד ואחד ממין הזכר מסוגל להרים סולם שעשרה אנשים לא היו יכולים להרימו; לשאת לבדו, כמוציא פקק מפי צלוחית, ולעלות בו לחלון הגבוה ששם נפל אורה.

ומי יודע מה פנים היו לעירה לו לא נתעלמה עלמה זו מן העין, וכבואה במפתיע כן צאתה בפתע בפתאום; –

וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד –

וְהִיא נֶעֱלָמָה –

לֹא־יָדַע אִישׁ אָנָה,

לֹא הֵבִין אִישׁ לָמָּה?

הִיא פָרְחָה כִּפְרֹחַ

הַזָּמִיר מִיָּעַר –

וְאִישׁ טֶרֶם פִּלֵל

וְאִישׁ טֶרֶם שָׁעַר.

והעירה – פניה השמחים לא היו לה עוד: חזרה לשממונה, לעצבה, ולדאגותיה ולהשגותיה כמימים ימימה:

וַיָבוֹא יוֹם סַגְרִיר,

וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי,

וַתִּכְבֶּה כָל־עַיִן

וַיְהִי עֶצֶב חֲרִישִׁי

כמין סילוק שכינה הורגש בעירה; ריקנות כבדה, אפסות שיש בה ממש, פשטו בעירה. “היה חלום אך גם הוא עבר…”

בַּבָּתִּים אֵין פֶּרֶץ / בָּרְחוֹבוֹת אֵין הָמוֹן,

וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה / בָּעִיר – וְשִׁמָּמוֹן.

והשממון הלא אורח קבוע היה בתפוצות הגולה, וחוסר הישע – אורח חיים שאינו מתחלף. עם שאין לו קרקע ואין לו שדה – אין לו מרחב ורווחה בלב. “אל ארר אדמתי לצמיח לי קוץ!” וכל שנוי בעירה – אם חל זה מחמת גדוד שבא לעיר, או, להבדיל, רבי בא לשבת טובה, או איזה חזן מפורסם עם מקהלה, – גרש לרגע קט את השממון, הצהיל את הפנים המודאגות ליום אחד; אבל בטל המאורע – בטלה השמחה, והשעמום ירד לחיי העיירה, והיא צללה שוב ביוון מצולה ובשנת.

וּכְנֵטֶף בַּיָּם כֵּן נֹאבְדָה

עֲרִירִים בֵּין אַלְפֵי רְבָבָה, –

מָה רַב, הוֹי מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הָרֵיקָה, הַרְחָבָה.

ואף על פי כן לא נתיאש המשורר מן הפורענות, כי על כל קשיים תכסה האהבה, והמוכיח מתוך אהבה אין היאוש שולט בו. ומכאן צוו של המשורר:

אַל יִפּוֹל רוּחֲכֶם! עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בּוֹאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם.

משל: הרבי צוה לשמוח!

ומכאן דברי השיר:

אִם הַרְרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ –

לֹא דָעֲכוּ כָל הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמוּ;

מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה,

מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה.

עַל קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיוֹת נִשְׁמָתוֹ –

עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.

שתי פנים לעירה בשירת ביאליק: פנים של אימה מכאן, ופנים של תקוה מכאן. כי לא רק חיי השעה קבעו את דמותה של העירה בעיני המשורר! – היו לנגד עיניו תמיד פנים אחרות, מציאות עמוקה, שהיתה למעלה מן המקום ומעל לזמן הקטן.

אמנם עניה ודלה היתה העירה, נסתתמו כל צנורות הפרנסה, וברוב הבתים הציצה הדלות, וצרצר הצרצר משורר העוני; אבל היו גם צנורות אחרים סמויים מן העין, קבועים בקרקע נשמתו של העם, ואלה פרנסו את העירה ומשכו לה חסד ויסוד והוד כצנתרות דדהבא:

לֹא הוֹד, לֹא יְסוֹד, לֹא תִפְאֶרֶת וּתְהִלָּה

הֲנִסְתַּתְּמוּ כָל הַצִּנּוֹרוֹת? – חָלִילָה!

את דמות דיוקנה של עיר ואם בישראל יש לחזות בקודש, בעין טובה של האהבה, בעיני מבין וסולח, ולא בעיני זר מתנכר. ואם מתוך חזון תחזה את פני העירה – אז עינך תראה אוצר נשמתנו, וכל בית ישראל הוא בית היוצר לנשמת האומה.

ואם תעלה אחרי המשורר ועמדת אתו על ראש הראל, אז גם אתה תראה את פני העם בזוהר חדש:

אָז רֹאשׁ עַמִּי אַחַז מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַשְּׁחָקִים – – –

ואז גם תבין מה טובו אהלי יעקב! לישטינא של מטה תל חרבות היא, והיא יוצאת טלאי על גבי טלאי, בגדיה טלואים וחייה תלויים לה מנגד… ואילו לישטינה של מעלה, אהל שם, – הוא מחבא רוח איתן, והיא יוצאת בכלי מילת ובירושלים של זהב; ועל אנשיה שר המשורר ואליהם התפלל:

יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נֶפֶשׁ

רוֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,

חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים, וּמַרְבֵּי תִפְאֶרֶת!

ואין זה מקרה שאת מחזור שירי העם חתם ביאליק בשיר הנחמד “יעקב ועשו”. בתאורו של יעקב הקטן אנו מכירים את פני השומר הנאמן לצלם אלהים בעולם! ואנו רואים במו עינינו באספקלריה המאירה את האמונה והטוהר הרועפים מכל ישותו של היהודי בין הגויים. וראה מה בין בני ולבין בן חמי:

עֵשָׂו מַשְׁכִּים לְבֵית הַמַרְזֵחַ

חָבִית מַשְׁקִים מִפִּיו תִּתֵּן רֵיחַ

– – – – – – – – –

עֵשָׂו חוֹזֵר לְבֵיתוֹ בַּלַּיְלָה –

אוֹי לָהּ לְאִשְׁתּוֹ מֵאֶגְרוֹף יַד בַּעֲלָהּ!

על כוח זרועו חי עשו, ולהכות חייב, והוא כולו חיב! אך לא כזה חלק יעקב: כולו זכאי, וזכותו מגינה על בניו ועל בני האדם כולם; אף הנר שהוא מדליק ב“תקון חצות”, בליל סגריר, ליל חושך, מתקן את העולם האפל, שהוא בירידה תחתונה ומאיר את מחשכי הגויים:

יַעֲקֹב מַשְׁכִּים לְבֵית הַתְּפִלָּה

נוֹתֵן לְיוֹצְרוֹ שֶׁבַח וּתְהִלָּה.

– – – – – – – – –

יַעֲקֹב חוֹזֵר בָּעֶרֶב אֶל נָווֹ –

אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מְשַׂמְּחִים לְבָבוֹ.

כי שמו יעקב־ישראל, והאצילות מחיבת אותו להיות ברכה, להביא גאולה לעולם. ובריב הנצחי בין הקול והחרב, בין המכּה והמגהה, בין השעיר והצעיר, על הבכורה בעולם – כבר הכריע אחרון הנביאים, מלאך הגאולה – מלאכי: הלא אח עשו ליעקב – ואוהב את יעקב!

הוֹ, מַה טוֹב / חֵלֶק יַעֲקֹב!

פתח המשורר בתוכחה וסיים באהבה רבה – אהבת ישראל, שהיא המידה הנכונה של אבי שירת ישראל החדשה, שהזמן מקדש ומחדש אותה תמיד. ואין בין ראית המשורר את עמו בראי העקוֹם של שיר העם ובין הראיה בראי העמוֹק של שיר הלאום, אלא שנוי זוית הראיה בלבד, שממנה נשקף המשורר על פני העירה המתגלים לו מרום שמיה עד קרקע נשמתה.

בעין טובה וביד נדיבה עיצב המשורר הגדול את דמות העירה וצייר את זיו פניה, והוא עמה בצוּרה.