א    🔗

בשירי הילדים, מחזיר המשורר תכופות את הילד ל“עבי היער”. מי ילד אמיתי, בעל דמיון ואוהב חופש ושעשועים – ופלא־היער לא יקראנו בקול ובלחש, בהקיץ ובחלום?! והילד, שמשורר הוא מטבעו, וכמו מצפה הוא תמיד “לגלוי שכינה או לגלוי אליהו”, הולך־בורח ליער, לגן העדן האבוד, ושם הוא שומע כבראשונה את קול אלהים הקורא לו, “בת קול אל מסתתר”, המתפוצץ פתאם מן הדממה הקדומה: איכה?!"

ויציאות הילד אל היער שתים הן: יש והוא יוצא היערה לשמוע את “שירת הצפרים ביער” המתנות את תהילת אלהים:

אֶל הַיַעַר יָצוֹא יָצָאתִי,

קְהַל צִפֳּרִים שָׁם מָצָאתִי,

קְהַל צִפֳּרִים גְּדוֹלוֹת, קְטַנּוֹת,

כֻּלָּן יַחַד שִׁיר מְתַנּוֹת.

פָּתְחָה אַחַת וְאָמְרָה: פִּי!

עָנוּ כֻּלָּן: פִּי, פִּי, פִּי!

תְּהִלַת אֲדֹנָי יְדַבֵּר פִּי!

והילד עונה אחריהן: “הנה אל ישועתי!”

ויש והילד בורח מן הישוב אל היער, בורח מאלהים, מתורתו; כי “עיר פרא אדם יולד”, והפראות היערית הקדמונית מונחת בטבע “יצרו הרע!…” אלפי דורות של תורה וחכמה, חינוך, תרבות, אומנות ואמנות, לא עקרו מלבו את רצונו לעשות את הישר בעיניו, שהוא תמיד לרעת הזולת.

בין שני היצרים האלה – בין העיר והיער, התרבות של הישוב והפראות שבחיק הטבע המופקר, נקלעת נפש הילד בשירי הילדים של ביאליק. ועל שניות זו מעמידנו ביאליק בשיר התמים והפשוט – “הנער ביער”, “מעשה נורא בנער שברח מבית־הספר ליער”; וכנגדו – השיר המלא פקחות ילדותית ושנינות קונדסית: “קטינא כל־בו”: מעשה בנער קטן אמן בכל חרושת, “מזיק” בעבודה ובמלאכה, ידי זהב, בנאי ואדריכל, סייר ותייר גדול, – דוגמה של מעלה לילד היוצר.

לכאורה, “הנער ביער” שיר ילדים פשוט הוא, ואם תרצו הרי זה אגדה עם סיום טוב, – “גילוי אליהו”, “קפיצת הדרך”, ותוכה רצוף רעיון “התשובה”, ככתוב בסוף השיר הזה, הפותח בבריחה ומסיים בברכה, בעליה לתורה וברכת הגומל! וגם מאכל התאווה של ילדי ישראל לא יחסר בה:

וַיִגְדַּל לְתוֹרָה

וּלְמַעֲשׂים טוֹבִים,

וַיֹאכַל כָּל יָמָיו

צִמּוּקִים וַחֲרוּבִים!

הכל כנהוג בשיר העם הטוב, עם “מוסר השכל” באחריתו! אבל המעמיק להסתכל בנפש “משה בן החמש”, שבהגיע העת להשכים לתורה – השכים וברח ליער, ימצא שכאן קיפל ביאליק את כל תורת האדם, הבועט בכל פעם מחדש בתורה האלוהית שקדמה לבריאת העולם, ושבזכותה נברא וקיים העולם! האין מלחמת האדם באדם, שבה הוא הופך את הישוב למדבר שממה, מחריב את אשר בנה במו ידיו במשך דורות של יגיעה ועמל, מעין חזרה לסורו – להפקרות ולפראות שלפני מתן כל התורות האנושיות? הנה קם אדם־ילד היער והורס את העיר שבנה אבי כל בונה עיר לאלהים – חנוך המחונך!

בן חמש למקרא, והנה:

מֹשֶׁה בֶּן חָמֵשׁ

הִגִּיעָה הָעֵת

הַשְׁכֵּם לְתוֹרָה

וּלְמֹד אָלֶף־בֵּית.

הִשְׁכִּים הַַנַּעַר

וּבָרַח לַיָּעַר.

שני מיני אלפא־ביתין ישנם בשירי הילדים של ביאליק: אלף־בית בשער ואלף־בית ביער! הראשון אומר: “אלף, בית, גימל, דלת, / מי החכם הוא ימלט!” לאמר: אין חכם אלא בחכמת הבורא, במעשים טובים ובדרך־ארץ, בחינת “ד' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז”. והיא, החכמה, קוראת: ואהיה אצלי אמון – אמן! התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. ואלף בית זה למד וקיים “קטינא כל בו”, האמן הגדול. אלף־בית בונה זה הוא מתורתו של “מיכה אומן יד” – ריע המשורר בקצה העיר. גם איש “המכונית”, בן החיל, הנהג, שקולו הולך מעמק ומהר, מעיר ומכפר, והוא הוא “הילד השני”, החדש, שהאידיאל שלו כיבוש מרומים, מעמקים ומרחבים במעשה מוכני – בטכניקה! תהיה דעתנו מה שתהיה על הטכנולוגיה, אבל אין לשלול מקטינא כל־בו וחבריו, אומני היד והרגל, את זכותם לעבוד וליצור ולבנות את העולם לפי נטיתם! לא כן האלף־בית השני, זה משל קין הוא, האדם־החיה, והוא מלמד:

אַרְיֵה, בַּרְדְּלֵס,

גָּמָל, דֹּב הוֹמֶה,

וַמְפִּיר, זְאֵב, חֹלֶד

טִגְרֵס וְכַדּוֹמֶה.

שם ביער העד שמע הילד הבורח “מחרוזת ארוכה, על־פי אלף־בית, / וכמעט יצאה נפשו מפחד ומת”. הלא היא תורת הג’ונגל הישנה־חדשה כי “האדם לאדם – זאב”.

אך חלילה לו לביאליק המשורר העברי הגדול והמחנך הדגול להשאיר את הילד ביער שכל תורה ומוסר יהודי זרים לו! בצר לילד הבורח, כי אימי היער הסוער והבוער כיתרוהו, הרדיפוהו, צעק הנער לאלהים הטוב והרחמן; ואלהי ישראל, השומע תפלה, שמע בקול הנער: “והנה איש שיבה בא מן ההר / איש שיבה וענו, / ופני מלאך פניו!” היה זה אליהו הנביא, זכור לטוב, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, והוא השיבו לישוב, לבית אביו למוסר ולתורה:

וּבְאוֹתָהּ הַשַּׁבָּת – / הִיא שַׁבַּת שִׁירָה – /

בֵּיתָה הַכְּנֶסֶת הָלְכוּ בְיִרְאָה.

מֹשֶׁה שָׁם הוֹדָה / לְאֵל גּוֹאֵל וְחוֹמֵל,

עָלָה לַתּוֹרָה וּבֵרֵךְ “הַגּוֹמֵל”.

נשאר המשורר נאמן לבית מדרשו הישן, מקדש אל נעוריו, הוא הבית הנאמן שכל הדרכים מכל יערות העד ומערות פריצי אדם מובילות אליו! שכן למדנו המשורר שהוא מחבא רוח איתן, וכל בריחה מעמק עכור, מערבות הזאבים ומהררי הנמרים, היא שיבה אל חיקו וחוקו הנאמנים:

וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,

אֻמְלָל, בּוֹשׁ וּמְנֻצָּח, שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.

“ותם כל המעשה, נשלם ואין יותר”. כך מסיים המשורר את מעשה השיר “הנער ביער”, שחזר בעזרת אליהו הנביא ליישובו של עולם אבל באמת תם ולא נשלם סיפור הילד, ורבים ויפים הם הדברים בלב המשורר, ההולך בעקבות הילד היהודי, במקום אחר; הבה ונצא בעקבותיו ונקשיב לדבריו הנאים.

ב    🔗

גדולה מלאכה בשירי הילדים של ביאליק; והמשורר עוקב אחרי מעשה “מיכה אומן יד”, אחרי נהג “המכונית”, ומתפלא תוך הסתכלות עמוקה בנפלאות “קטינא כל־בו”. מאציל הוא מרוחו הברוכה והבדוחה על הילדים המשוטטים בשדה וביער, – האמנים העובדים הקטנים, העוסקים באמונה באומנותם, והם יוצאים מתחת ידו מתוקנים ומתוקים, מלאים יופי, ומעלים חן לפניו ככל מעשי ידיו של אמן משורר מופלא זה.

הילדים העובדים ביצירת ביאליק, אמנים אמתיים הם, אמנים יהודים, מעין בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שאלהים קראהו לעשות במלאכת הקודש, וימלאהו “רוח אלהים, בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה: לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת”; להודיעך שאמנות שרשה אמת ואמונה, ואין לעשותה בלי לחשוב מחשבות ובאין רוח אלהים.

קטינא זה אינו ניגודו של הילד ב“מעשה ילדות”, שהוא בבחינת “שכב ואל תעשה”, אף לא היפוכו הגמור של “הנער ביער” הנ"ל, אלא השלמה הוא לשניהם: אף הוא בעל דמיון גדול, חושב מחשבות הוא, כיד האומנות הטובה עליו, ואת דמיונו הוא הופך לפעולה כבירה ולמעשה רב.

בשירת ביאליק בכללה מתנצחים רעיונות ורגשות מתנגדים, ואין נכרעה לשום צד, מפני שכל צד הוא על צד האמת הגדולה של העולם אשר בלבבו. “המתמיד”, אף הוא “עובד” גדול, איש העמל הכביר, ועל אף ניגודיו והפכיו אדם שלם הוא ודמות הרמונית בתכלית. אף הילד במסכת הילדות של ביאליק שלם הוא, ודמותו – כליל היופי האחד הוא. קטינא כל־בו, קטן הוא בגופו וגדול במעופו; “ראשון” הוא לפי דמותו ומהותו. שכן “ראשון” לפי הגדרתו של ביאליק, הוא זה המשמש בכלים משלו, מעשה ידי עצמו, והוא יוצר ב“מחובר”. ההר אינו בא אליו – אלא הוא יוצא אל ההר. “ראשון”, אומר ביאליק, פירושו: מגע ומשא עם עצם המקורות, מלחמה ראשונה עם “החומר” הגלמי. ולבסוף הנצחון הראשון של היוצר על הגלמיות. ואכן, אם נבדוק את מעשיו של קטינא, את “החומר” ואת “כלי אומנותו”, נמצא אותו “ראשון” לכל דבר לפי הקוים שהגדירו ביאליק. לא לחינם שמו במדינה: “קטינא כל־בו, כל־בו קטינא!” לפי פריו אנו מכירים אותו; שלא רק אמן יד בלבד הוא, אלא גם, ובעיקר, חכם־לב ובעל מוח. ברוחו הכבירה הוא מתגבר על כל המכשולים והנחשולים שבדרכו, ומגיע תמיד בשלום למחוז חפצו. הכל גומרים עליו את ההלל, מתפלאים להישגיו הגדולים, ממש כמו ל“המתמיד” העושה גדולות בעבודת הבורא – בלימוד התורה, והכל מתברכים גם בו:

ובמדינה עברה רינה: / אכן, גדולים מעשי קטינא.

אין המשורר מקפח שכרן של בריותיו.

נערים בני חיל הם אמני היד והלב של המשורר!