א    🔗

הוא בא לציונות שלם, בלי סבל ירושה ובלי ירושה של סבל. בא “בנפש חפשית, חפה מכל סדק וקרע, ובלבב שלם בכל נימיו בניב ההרמוניה”. על כן לא היתה בת־שירתו תנים לבכות ענותה של ציון, כי אם כנור לשירתה…

“דם כובשי כנען”, שקלח בו ולא נח, הפך לו את העבר של הגבורה העברית הקדומה ל“עבר חי”, לאמור: להווה קים. באשר כח דמיונו, כח ריאלי גדול, לא הבדיל בין זמן לזמן:

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר.

וכשם שבשירתו הכללית עיקר כחו באמת היופי שבעין, במתואר ולא במשוער, – כן גם בשירתו הציונית הוא תופס את ה“ברי” ומניח את ה“שמא”. אין הוא משורר התקוות הנאות והתשוקה המפשטת, אין הוא גורס “שיבת ציון” ו“אהבת ציון”, ויתר המלים הרכות והדקות כקורי חלום; דבריו לציון ולעמה הוא דבר שלטון תקיף:

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה! שּׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה!

הָעִיזוּ וַעֲלוּ, הַמִּתְנָדְבִים בָּעָם!

אַל תִּרְפֶּה יָדֵנוּ עַד נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה

כָּל עוֹד בְּעוֹרְקֵינוּ יֵשׁ טִפָּה שֶׁל דָּם.

כזאת היא ציוניותו של טשרניחובסקי: נועזת, אידיאה לוחמת, שאיפה אמיצה, שאינה “עמוסה ברכת קברים גדולים וקללתם”.

שונה היה מחבריו המשוררים בני דורו, לא רק ב“אנושיותו” כי אם גם ואולי בעיקר ב“יהדותו”. חבריו רובם ככלם באו לציונות דרך שערי הדמעות והרחמים של הספרות העברית, שלאומית היתה ביסודה וקשורה קשר של קיימא בעבר ובהווה של העם, וממילא – גם בעתידו. ואילו הוא, ה“נטע הזר” לעמו, נכנס לספרות העברות דרך שערי ציון, וציוניותו קדמה לשירתו.

 

ב    🔗

אלה שעמדו והכריזו על “יונוּתו” של טשרניחובסקי לא הרגישו בסתירה שבדבר, בהכריזם עליו בנשימה אחת גם כעל משורר עברי גאוני! כי טשרניחובסקי הוא אך ורק משורר עברי, ושירו הוא שיר הדם והנצח של עמו העברי הנצחי, והוא אומר לנו זאת גלוי ומפורש: ללא כל שיור של ספק:

מַנְגִּינָה לִי וּנְגִינָה לִי מִיָּמִים מִשֶּׁכְּבָר,

מִמִִּדְבַּר יָם, מִקֶּרֶן אוֹר, מִמַּחֲזוֹת עַל נְהַר כְּבָר.

הֲדוּקַת אֵשׁ וּרְטֻבַּת גִּיל וְרַבָּתִי אֱיָל.

שְׁטָפַתְנִי זוֹ, מְהַבְהֶבֶת בִּי: עֲלֵה, וּצְלַח וּפְעַל!

וְעוֹלָה הִיא וּפוֹרְצָה הִיא עַד סְגוֹר הַלֵּב הַתָּם

שִׁיר דָּמִי הוּא, שִׁיר נִצְחִי הוּא, שִׁיר מָלֵא עֹז וָרָם.

אכן “יונותו” אינה אלא עבריות קדומה שממנה יונקת לאומיותו והרגשתו הציונית, והיא היא שנתנה לו למשורר את הודאות הארצית הזאת של ארץ־ישראל כמדינה עברית, והיא שנטעה בדמו את ציון כבית חיינו, והיא ששמה בפיו את הדברים העזים האלה:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וָקָם

לִתְחִיָּה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

יש להבדיל בין משורר ציוני לבין משורר לאומי. המשורר הלאומי הוא בראש וראשונה מקונן ומוכיח לעמו, ומראותיו הם מראות נגעי עמו ופגמיו. עיקר תפקידו הוא ליסר ואחר כך לבשר… והזה הוא ממשיך את מסורת השיברה העברית הקדומה – הנבואה. ועוד בדבר אחד נבדל המשורר הלאומי מן המשורר הציוני, והוא הבדל פסיכולוגי, והשפעתו מרובה על העם: המשורר הלאומי, המוכיח והמדבר משפטים, “אוהב” אהבה עזה ו“שונא” שנאה קשה, ותכונה קיצונית זו דוקא מושכת את לב העם, אשר רצוי לו מאוד שידברו עליו ואליו, שיוכיחוהו על פניו, שיטיפו לו מוסר ויקחוהו בדברים. לשירת ביאליק הלאומית, מלבד תכונותיה הנעלות העיקריות, יש גם תכונה זו ועל כן כה נתחבב על העם. טשרניחובסקי לא “שנא” ולא נשא את תוכחתו לעמו. הוא רק שר את שירת החיים החדשים לעמו:

לֹא פַסּוּ עוֹד חַיִּים עַל הַרְרֵי צִיּוֹן!

הים, הרוח, השחר – כולם הם שלוחים למשורר העברי לבשרו את בשורת התחיה, ובכל הוא שומע את קול שירת החיים החדשים המתהווים בציון. ובכח החיים האלה נעשים האחים הרחוקים, “שרידי חרבות עם”, קרובים, והם מתאחדים באחדות שלמה אחת אנושית־יהודית, לאמור: ציונית:

– קַצְוֵי־תֵבֵל אִם נָדַדְנוּ, –

לִבּוֹתֵינוּ יַעַרְגוּ לָךְ,

אֶל מוּל הָרֵךְ הִתְאַחַדְנוּ,

יוֹשִׁיט יָדוֹ אָח אֶל אָח.

וכאשר היד הזאת תאחז ביום מן הימים באת, במעדר, במחרשה, – יתרחש הנס הגדול, נס הבנין והעבודה, וציון תפדה.

את החולשה ראה תמיד טשרניחובסקי כפשע ולא ראה כל קדושה בפשיטת הצואר לשחיטה. “אנני שה כי אובל כך לטבח ובסך!” הוא קורא כאילו מתוך גועל נפש ומתוך התנגדות של כל חושיו הבריאים. כי ציוניות פירושה – עליונות, הוד שבגבורה ויופי של אמת, שאומה בוחרת לעצמה למען תחיה חיים בריאים וצודקים. סמליו של המשורר מלא הדם ורב הבטחון הם: דגל, כלי־זין, מעדר, ושמש עולה בגבורתו:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן

שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים.

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה –

גַּם אַתָּה בַבּוֹנִים!

וְיוֹם יָקוּמוּ נוֹשְׂאֵי דֶגֶל

אַל תִּמְעֲלָה מָעַל;

אֶל כְּלֵי־זֵינְךָ בַּגִּבּוֹרִים –

כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל.

 

ג    🔗

מה רבה היתה השפעת “שיר הערש” הזה על בן הדור הקודם, זה שהשתוקק לחזון גבורה לאומית, תאות נפש הנוער של כל עם ועם. שיר זה של טשרניחובסקי הציוני הושר כמו מאליו באלפי נימים סמויות, בנפש כל נער צמא חזון גאולה התנגן ויהי לחלום מחלומותיו הנכספים ביותר “מולדת”! איזה קסם היה למלה זו בשביל הנער העברי בעל ההכרה הציונית בראשיתה! לבו הנאמן נפתח לקראתה כהפתח גביע הפרח לקראת שמש. והנה הוגדה המלה הגדולה הזאת ללבו באותו הצליל הזך והשמח, הטשרניחובסקאי! כל סגולות שירתו היקרה של המשורר הגדול בעתיד כבר נתנו אותותיהן בשיר הקל והפשוט הזה: צליל חזק וערב, יופי גנוז, התופס אותך בלבך מן השורה הראשונה, ועל הכל – אותו הביטוי העז, המהודק, החצוב ממעמקי נשמה שלמה, היונקת ממעינות החיים והאור של נעורי העולם כולו, ובעיקר – “מתוך מעינות החיל והעוז של כל זרמי בני עמו הגאים”.

התקוה המשיחית רבת הגלגולים והעיקולים, הכהה מזוקן והעיפה עד מות, – מקבלת אצל טשרניחובסקי חיוּת חדשה וטעם חדש. שירתו היא קריאה אמיצה לעליה לעבודה, ולגבורה חלוצית:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ,

וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לַדּוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא!

הד הערב החפשית, שאת נשמת שירתה בת החורין ספג בילדותו הברוכה, עולה אלינו משירתו לציון. כי לא רק למיכילה הגוי, יליד אותה הערבה מדורי־דורות, שרה ערבת אוקרינה את שירת עברה הגדול, כי אם גם לאליקים היהודי, הכמעט־ציוני, שרה־ספרה על “מרחב בן־חורים ואין גבול ויפעת פראים אדירים”. “ויזכר ימי הכוזרים: והנה ממלכה יהודית, ואישים חסונים וקשים, סוסי־ערבות, חנית וקשת, וצנה ורמחים”. ומכאן גם געגועי המשורר ל“פלד היקר” של חרב יהודה הגנוזה בקרקע המולדת, מכאן אמונתו “שלא פסה עוד גבורה מיעקב”. והיא שעוררה את “ולולה השוטה” היקר לדחוק את הקץ ולעלות לארץ־ישראל! ואף על פי שלא הגיע, זכה ונעשה סמל ודוגמא למעפיל האלמוני שלנו, שרק הדורות הבאים ישירו ויאדירו את חכמת גבורתו המופלאה.

 

ד    🔗

כאמור לעיל אין זה מדרכו של טשרניחובסקי להוכיח מוסר לישראל. אך יש והוא מופיע כמאשים, כמדבר משפטים עם הרועים, מנהיגיה הרוחניים של האומה, ואז מה קשה הוא קטרוגו ומה פוגע מחץ זעמו במאשרי העם וחכמיו, “אלה הקוראים ‘פריצים’ לטובים בבניהם ומוחים שם קדושיו מלבו וספריו”. מתהום הנשיה מגלה לנו המשורר את דמותו המופלאה של בר־כוכבא הנאדר והחסון, הגבור הלאומי הגדול שהעם המושפל לא תכן את רוחו ולא בא חקר הויתו הנעלה. קשים צערו וזעמו של המשורר בדברו את דבריו באזני בר־כוכבא, המקשיב לו ומתוך הערפל:

גָּז שִׁמְךָ, כְּאוֹר מַתְעֶה בַּלָּיִל,

שֶׁיֶּחֱוַר וְיִדְעַךְ בַּחֹשֶׁךְ, וּכְהֵד

קוֹל נָמֵס, קוֹל גּוֹסֵס בַּיָּעַר.

לַשְּׁנִינָה לַבּוּז יִירָשֶׁנּוּ הַבֵּן

מֵאָבוֹת תּוֹלָעִים נִרְמָסוֹת,

מִמְּאַשְּׁרִים לַהֶבֶל, מִמּוֹרִים וְלֹא־אוֹר,

זֶה שִׁמְךָ, הַשֵּׁם “בַּר־כּוֹזִיבָא”.

וְאַתָּה בֶּן־כּוֹכָב!

אכן רק הדור הבא, בונה המולדת, אשר “לעיניו תהיה יפעת שדמות הבר”, יחזיר לגבור בערפל את הודו הראשון; רק עם בן חורין על אדמת מטעו מסוגל יהיה להעריץ ולהעריך כראוי את הגבור הנופל, שזעזע את עמודי האימפריה החזקה בעולם.

מפליאה אותנו כיום תפיסתו הציונית של טשרניחובסקי הצעיר, מלפני שבעים שנה בערך, שום חובב ציון ושום ציוני ותיק לא דיבר בודאות מוחלטת כזאת על ה“גליל שלנו”, על השרון, הים, ההר והעמק העבריים, כמו אותו סטודנט יליד קרים. עוד בשירו הראשון ראה את הארץ כאילו היא בנויה כבר על תלה, ומיושבת אוכלוסיה גדולה מישראל: "הירדן לך והלבנון לך, והמישור וההר! " הלא כך ממש דיבר משה אל בני ישראל והם עוד במדבר סיני… כך מדבר רק מאמין גדול, וכך כנראה מדברים גם משוררים גדולים!

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵךְ וְנִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בְּזֵעָה וּבְדָם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

צריך רק לרצות, בחינת “אימת שתרצו אתם ירצה הוא”… העיקר הוא לקום, לעלות ולחשוק! עמדה לו גם זכות הגשמיות הברוכה שלו ותמימותו הטבעית, שיש בה לא מעט מערמת הטבע ומחכמת החיים הצפונה בכל אמן גדול.

ידיעותיו בטבע ובגיאוגרפיה לא נתנו לו להסתפק בהשערה בעלמא, בסתם שמות קדושים ומקומות נדושים, שהשתמשו בהם כבתשמישי קדושה משומשים “משוררי ציון” שקדמו לו. הוא קרא תמיד כל דבר בשמו הנכון והמדוייק והראה מקומו דרך הודאי, – שם הוא!

הוא לא שר על ציון דרך אומדנא, כעל ארץ רחוקה שרואים אותה רק בהרהורי הלב. שיריו הציוניים מצטיינים בידיעת הארץ לא פחות מאשר באהבתה, כל שיר ציוני, ציוּן הוא לכבוש הארץ, והוא קשור עם נופה וגופה החי של המולדת הודאית. על כן טעם בהם הקורא את טעמה של ציון ממש, טעם שהלך־נפש עם מראה־עינים היו בו לאחדים.

רוח של אופטימיות בריאה מרחפת על כל שירי ציון שלו, וחוט אחד של אמונה כבירה בתקומת העם בארצו נמשך משירו הראשון לציון עד לשירו האחרון כציון, שבו התרומם המשורר ההולך למות, מקרקע המולדת לכוכבי שמיה הרחוקים… בכולם פועמת אותה הבטחה הבלתי־מעורערת שאין שום עם בעולם מסוגל ויכול לבנות את הארץ מלבד עם ישראל:

לֹא הִכָּה מֵעוֹלָם שָׁרָשָׁיו

נוֹגֵשׁ ןָזָר בָּאָרֶץ!

מַצֵּבוֹת הִשְׁאִירוּ פֹּה בִּלְבַד,

תַּבְנִית שָׂרִיד מֵהֶרֶס. –

עַד יִגְאַל הַיּוֹרֵשׁ – הוּא אַךְ הוּא –

לִבְנוֹת בִּנְיַן הַנֵּצַח.

לא למוריש המנצח, כי אם ליורש הנצחי, תקום הארץ הזאת. הזר השאיר את עקבותיו על האדמה כגנב, ואילו את זכרוננו אנו אין למחוק כלל, כמטמונים הוא עצור בלב האם־האדמה, וחרות הוא בכתב הנצח בפניה החרושים של אמא־ציון, המחכה באהבה לשיבת בניה לגבולם.

 

ה    🔗

הזמן שבו הופיע טשרניחובסקי בשמי השירה העברית גרם, שהבקורת שהופתעה מקול המון הצלילים החדשים שהתמלטו מכנורו הרוגש של המשורר הצעיר, תתן את דעתה בעיקר אל הצד האנושי־כללי בשירתו ולא לצדה הלאומי־ציוני, שלא נפל בעצמתו וביכלתו מן הראשון. הפתיעה בעיקר התפרצותו העזה של משורר פורץ גדר זה, שכולו היה סערת יצרים איתנים באבם, לתוך הפיוט העברי האלגי, אשר ריח סתיו ורוח סגריר מלאו תמיד את חללו הקודר. ברם שירתו הציונית, על אף היוֹתה גם היא חדשה ומוזרה במקצת, ולגמרי שלא כדרך שירתו הציונית, על אף היוֹתה גם היא חדשה ומוזרה במקצת, ולגמרי שלא כדרך השירים הציוניים הידועים של התקופה, לא הפתיעה באותה מידה שהפתיעה והתמיהה שירתו הכללית. כנראה בנושא “ציון” לא היה משום הפתעה עוד בימים הראשונים לאהבת ציון וממילא לא שמו לב לחדוש שבשירה הזאת. “נגילה נתעלסה באהבים”, ו“הנאוה מדילסברג”, שרשום היה בסיומו: “נונהיים, בית היין צום שיף”, נקרא והוזכר הרבה יותר מן “בליל חנוכה”, ה“פנטסיה”, שאין כמוה למציאות יהודית כאובה.

הזרות שבנושא הכללי, הבלתי רגיל עוד אז במחננו, הבטיחה משהו רחוק ונכרי שהלב היהודי הולך שבי אחריו מאז ומעולם. כי מטבענו, טבע החלש, זרים אהבנו, על כן הקשיבו יותר לשורות בעלות הצלצול הזר, הגויי, מאשר לשורות שלנו. מה התפעלו־חמדו את המילים הגבוהות: “אז בהלוך דינירה עם אשה הרקלס הנאוה ונאבק עמו בנחל”. זאת היתה אירופה בכבודה ובעצמה, המיתוס היוני קם לתחיה בשדה העברים, איזה כבוד! ולעומת הרהב והעוז ההכסמטרי הזה, מה דלים וקלים היו השורות “לנוכח הים” ו“נטשו צללים” העבריים, המלאים יגון נכאים, שלב היהודי מלא מהם בלאו הכי. כי הגורל היהודי הטרגי אגואיסטי הוא ביותר, מניח הוא את חותמו על הכל, בלי השאיר לעוד משהו על ידו להתגדר בו. ומכאן המשגה של הבקורת העברית שהרימה על נס את “יונותו” של טשרניחובסקי, וברכה על “הנס” הזה שלא היה ולא נברא, ואילו על ציוניותו של המשורר הזה כמעט עברה בשתיקה וכמעט שלא הרגישה בתופעה חדשה ומהפכנית זאת.

ברם אם נשוה את השירים שכתב טשרניחובסקי על נושאים לאומיים אל אלו שכתב על נושאים כלליים, נוכח שלא רק שאין הראשונים נופלים מן האחרונים, כי אם לא אחת גם עולים עליהם.

כי בעוד שהשירים ה“יוניים” כמו “דינירה” ל“נכח פסל אפולו”, “שרטוטים” וכו', אינם נקיים לגמרי מרטוריקה ידועה, מיסודות היסטוריים ומיתולוגיים יוניים, וניכרים בהם לא מעט עקבות המלאכה הטובה העשויה בידי משורר רב־כשרון וגדל יכולת טכנית ומדעית, הנה לעומתם השיר העברי־לאומי “לנכח הים” הוא כולו השראה פיוטית נעלה, פיוט מקורי אמיתי, הנובע מנשמתו היהודית־קוסמית של הפיטן העברי, שנפשו קשורה בנפש העבר הגדול של עמו, המשורר צולל בנבכי ההיסטוריה של עמו הוא, ומעלה משם בעוז בטויו ועומק ראיתו, לא דמויות מיתולוגיות מסופקות של גזע זר, כי אם דמות נשגבה של גבור עברי אמתי.

אין לך רעיון ביצירתו של טשרניחובסקי שאינו חדור מהרגשת עולמו היהודית, שאין בו מאותם “מעינות העוז של זרמי בני עמו הגאים”. כי טשרניחובסקי האוניבסלי לא השלים מעולם עם האוניבסליות האלילית עם יון !… ריב נצחים לו עם אפולון, זה העלם הקורן והיפהפה, הבחור הנצחי, שיש בו, למרות אלוהותו האולימפית, משהו אינפנטילי־נשי של עמים ילדותיים מטבעם, שלעולם לא יגמרו את חוק אנושיותם באסכולה של האוניברסום.

המשורר העברי מופיע לפני הוד פסלו של אפולו בגאוה לאומית־אנושית, אין הוא נרתע מפניו לגמרי, והוא מרשה לעצמו לדבר אליו בטון גבוה יותר מדי בשביל אוזן האלים הרגישה, למודת הדממה הדקה ותפלת הלחש:

בָּאתִי עָדֶיךָ, – הַאִם הִכַּרְתָּנִי?

הִנְנִי יְהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים.

גם בעצם קידתו לפני אפולון יש משל הגאון הגזעי העתיק וההכרה העצמית החזקה, זו שאינה משתחוה ומודה אלא טוב ולנעלה ביותר, כלומר: לאידיאל של הטוב המוחלט – לאלהים! ויותר משיש כאן הודאה ביופי הנצחי של יון, יש כאן הפגנה מהפכנית כלפי מורדי האור ומורדי היופי שבתוכנו, על שהדירו אותנו הנאה מן הנאֶה הנצחי שבחיים.

וכשם שיש בשיריו הכלליים על האהבה והטבע משל רוח היהדות ותפיסת עולמה הקוסמית, כן תמצא בשיריו הציוניים משל היופי האנושי ומשל הצדק הקוסמי העליון, השוחר טוב ויופי לכל עם ולשון:

אַאֲמִינָה גַם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אֲךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם,

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן־בָּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

נפשו החפשית מכל שנאה ודעה קדומה שרה את שירה לציון באותה ההרמוניה ובאותו כוח יוצר ששירתו בכללה מצטיינת בהם. צליל קדומים על־לאומי ועל־זמני, תנכ"י, מצלצל בשירים אלה. בקראנו את שיריו הציוניים של משוררנו הדגול, נעשית הציונות מובנה ומוצדקת מבחינה אנושית טהורה, כשם שמובן ומוצדק בעינינו קיומה של האנושיות כולה; שהרי עתיד העמים ועתידו של ישראל קשורים זה בזה, וכל עוד שלא יפרח העם העקור מאדמתו על אדמתו, אין להאמין בעתיד העמים ובשלומם. כי אוניברסליותו של טשרניחובסקי אינה מצטמצמת ביופי המפשט בלבד; האוניברסליות שלו, כדוגמת הרעיון האלוהי של הנבואה, סוציאלית־מדינית היא, וכל עוד שיד הצדק לא תהא על העליונה, אין גאולה לעמים, ותקות האדם “לימים טובים מאלה” תשאר מעל.

אכן, שיריו הציוניים הם הם “שירי האדם”, אשר המשורר מציינם כ“קדשי קדשים”, כ“שירת געגועים אל אשר לא כאן”. בהם הערה המשורר העברי את כמיהתו הגדולה לגאולת עמו הגולה־החולה, שהגלות נולתו וכערה את יופיו הטבעי ובלבלה עליו את ההרמוניה האלוהית, זו השוכנת בנפשו של כל עם השוכן כבוד בארצו ובמולדתו.

 

ו    🔗

תל־אביב תרצ"ן. ארבעים שנה עברו מאז שרה האם העברית בגולה את “שיר הערש” לבנה:

נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא־תֵּבֶל.

אַךְ מוֹלַדְתְּךָ אַחַת.

זֹאת אַל תִּשְׁכַּח: נִסְּךָ – “צִיּוֹן”

עַד רִדְתְּךָ שַׁחַת.

אִם גַּם יְאַחֵר יוֹם הַגְּאֻלָּה,

יִצְעַד שַׁעַל־שָׁעַל,

אַל תִּוָּאֵשׁ, אַסִּיר־תִּקְוָה:

עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל.

גדל הבן “והוא בבונים”: עלה ארצה, אהב, פעל, עשה, הקים דור חדש הממשיך את פעולתו ביתר עוז וגבורה. ושוב יושבת אם צעירה על יד ערש בנה, אך הפעם לא בגלות, כי אם בארץ־ישראל, באחת הקבוצות. לא צללי אופל של הגלות השחורה ממלאים את החדר, כי אם קול פצצות. “הערבים החונים על הירדן ובשרון” אומרים: "לנו זאת הארץ! "והם שורפים, עוקרים עצים ורוצחים ילדים. אבי “הילד השני” הוא נוטר השומר על הגבול, והאם, החלוצה, נשארה לבדה על יד מטת בנה והיא שרה לו שיר ערש:

נוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן:

יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,

יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,

נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה,

גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.

על אף שנוי העתים שבין שני השירים הללו, אין כאן שנוי תפקידים: אחד הוא הצו של האם העברית, – ספוג האון, הכון לקראת יום גדולות! בשיר הראשון אומרת האם: “אתך הן אנכי”, ובשני – “היום אני עמך”. האם בישראל מלווה את בנה בדרכו הקשה הציונית; ההבדל שבין שתי האמהות הוא רק בזה: בעוד שהאם בגלות שלחה את בנה לקרב, האם כאן בארץ היא גופה נלחמה באויב, “כדורית בה נעוצה”. והאם הזאת היא אחת האמהות המופלאות שעליהן שר המשורר את אחד השירים החזקים ביותר שיצר בארץ:

אִמָּהוֹת שֶׁל שְׁבָטִים, אִמָּהוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל עָם,

מְקִימוֹת חֵיל רִבְבוֹתָיו בְּתַאֲוָה וְבַעֲיָם.

מַזְרִיעוֹת לָעֲתִידוֹת וּלְנִצְּחוֹן יוֹם אַחֲרוֹן

דּוֹר עוֹמֵד בָּאֵשׁ וָדָם בַּמִּדְבָּר וּבַשָּׁרוֹן.

זכה המשורר ובעיניו ראה את ראשית התגשמותו של חזונו הציוני בארץ תקותו ושירתו. לבו הגדול, שער היה תמיד ליופי ולנשגב שבחיים, שר את “השיר החדש” לציון, ושיר נפלא זה חדר ללב הדור ועוררהו ל“חיים חדשים”, ו“לקבוץ־גלויות” במולדת. וכלמד את הילד אלפא־ביתא, כן למד אותנו עד יומו האחרון:

"אָלֶף –אוֹת, בֵּית הִיא אוֹת, אוֹתִיּוֹת הַקֹּדֶשׁ:

אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ בְּחָר, בְּנֵה בֵיתְךָ בַּגַּיְא וָהָר, – אוֹתִיּוֹת הַקֹּדֶשׁ.

ואנו, קוראיו־מקיריו מאז, נענה לעומתו באהבה:

"כָּף הִיא אוֹת, לָמֶד – אוֹת, אוֹתִיּוֹת הַפֶּלֶא;

כָּל־הָעָם תֵּן כַּף אֶל כַָּף, לֵב לִסְבּוֹל, אַךְ לֹא יִיּעַף, – אוֹתִיּוֹת הַפֶּלֶא! "