א    🔗

מביקורו בארץ־ישראל בשנת תרפ“ה, חזר טשרניחובסקי לפיכטנגרונד שעל־יד ברלין מאוכזב ונעלב מאד. נסיונו להשתקע בארץ לא הצליח, לא היתה השעה כשרה לכך מבחינות שונות, והמשורר, החולם חלום שיבת־ציון מנעוריו, האוהב ברוך השירה והאהבה ל”ארץ האבות", “לא נקלט” באדמתה, אם לדבר בלשון ימינו.

את אכזבתו המרה הביע אחר כך המשורר הנפגע עד עמקי נשמתו הרגישה, – אכזבה אשר שרשה באהבה גדולה ובלתי פוסקת, בארבעה שירים ליריים, שהורתם בארץ, ולידתם על אדמת נכר – ביער פיכטנגרונד, שבו דר המשורר חמש שנים, עד עליתו בשנת 1931 ארצה והשתקע בה.

השיר הראשון שמו “פרחה הכלנית”. המשורר שופך את מרי לבו ומדבר משפטים עם ארצו האהובה שדחתהו ולא הושיטה לו את ידה, ואפילו פרח אחד מפרחי הנוי שלה, הצצים על כל גבע וגיא, לא קטפה בשבילו לאות אהבה וזכר חסד נעורים:

אַךְ אַתְּ לֹא זָכַרְתְּ, אַךְ אַתְּ לֹא קָטַפְתְּ

בִּשְׁבִילִי אַף עָלֶה מֵעֲלֵי הַנּוֹי

(וְהִיא הָיְתָה סָבִיב עַל כָּל גֶּבַע, גָּיְא…)

לְתִתּוֹ בְּמַעֲטָפָה וּלְשָׁלְחוֹ לִי פֹּה.

שָׁכַחַתְּ, שָׁכַחַתְּ, אֲבוֹי!

הוֹי, אַתְּ הָאוֹהֶבֶת עַל תְּנָאי.

נעזב ונשכח התהלך המשורר בארץ, קולט בדמו הטוב ובחושיו החריפים והעזים, את מראות הארץ הטובה וריחותיה. הכל מרהיב אותו, מרחיב את דעתו, מרעיף עליו זכרונות קדומים; הצבעים ההרמוניים של אדום וירוק וזהוב משמחים עיניו ולבו, הוא שואף ושותה מתוך שכרון הרגשות והכסופים את כל טבע הארץ הפורחת – – – אך העיקר, העיקר היקר – האהבה הגדולה שלה קיווה – איננה!

לֹא הָיָה גַם אָדָם, לֹא הָיָה גַם אִישׁ

מֵאֶלֶּה שֶׁחָלְמוּ אִתִּי הַחֲלוֹם

וְקָטַף בִּשְׁבִילִי – לָרָחוֹק מֵרִישׁ –

לֹא הָיָה, לֹא הָיָה, אֲבוֹי! –

וְשָׁלַח לִי פֶּרַח הֲלֹם.

ומה שמעליב ומכאיב עוד יותר: גם אחיו המשוררים בגדו… לא קבלו פניו כראוי, לאח־משורר כמוהו:

לֹא נִמְצְאָה יָד טוֹבָה – יַד אַחִים לְשִׁיר –

בְּכָל אֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ וְתַחַת שְׁמֵי כְּחֹל

וְעָקְרָה לִי זְמוֹרָה לְשָׁלְחָהּ לִי צִיר –

כִּי אֵין לִי, כִּי אֵין לִי, אֲבוֹי!

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי אֵין כֹּל.

שיר זה הוא אחד השירים הדוקומנטריים ביותר, ואולי יחיד בגילוי לבו, בשירת טשרניחובסקי כולה, בו שר לנו המשורר הגא והסגור את כל עונות לבו; בו שפך ללא שיור את נפשו הנכאבה על עניתו, בחינת לשר־הרש אין כל!

הסניגור נעשה קטיגור, ובעל ה“אני מאמין” הפך לפתע ל“אני מאשים”, למוכיח בשער השיר, על חטא שחטאה לפניו ארצו הנאהבת בזלזול, בשכחה, בהתעלמות, ובאי הושטת יד עזרה לו, לחולם – הלוחם למען ציון מאז ועד עתה.

"אבוי! "מלת קריאה זו, שלא אבה אותה המשורר מימיו, חוזרת וחורזת שלוש פעמים בשיר בן שלושת הבתים הזה, מלה שלא מיללה בחייו וביצירתו הזוהרים והתוססים מיין אונים ומחן רונים.

מרה ונוקבת היא טענת־אין־לי של המשורר “הרחוק מריש”…

כִּי אֵין לִי, כִּי אֵין לִי, אֲבוֹי! –

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי אֵין כֹּל.

ועוד הרבה שנים אחר הדברים האלה, והמשורר הוא כבר תושב הארץ ומעורה בנופה ובמנופה, נשמע הד קולה של קינה זו:

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!

 

ב    🔗

שני שירים שהם אחד וגם שם אחד נקרא עליהם, אלא שנוסחם שונה ומידתם אחרת, כתב טשרניחובסקי אחרי “פרחת הכלנית”, והם כהמשך לו בהלך רוח, בטענה ובטינה.

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –

אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,

אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

מי שלא היה במחיצתו של המשורר באותם הימים ואינו בקי ב“היסטוריה” של השיר, לא יעלה בדעתו, כי לא “אני מאמין” חדש כאן, אלא אשרי המאמין!… “איה אותה ארץ?” – אני בעיני לא ראיתיה, אנכי – תקוותי וחלומותי לא נתקיימו בה…

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,

פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,

פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –

וְאוֹר לָאִישׁ וְחַם לוֹ.

אים: הארץ, הכוכבים אל אותה גבעה, והאח ושלומו וחומו? מי יגיד לי הנתיבה אליהם וינחני בדרך הטובה אל המקומות האלה? דומה שהמשורר, שחזר לאנסו מן הארץ הזאת לגולת אשכנז, שוחק על החלומות ששח כחולם פעם, בנעוריו וגם אחר כך, לידידת נפשו!

אוּלַי – – כְּבָר אֵינֶנָּה?

וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ:

דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ

אֲדֹנַי לֹא צִוָּה – – –

טשרניחובסקי הקפדן והפורמליסט במה שנוגע לדברים חיצוניים בשירה: בשם, בצורה, במשקל וגם בזמן ובמקום – השמיט בשתי הנוסחאות את התאריך, והיא בניגוד לנוהגו ועקרונו: תאריך מילתא היא ביצירתו, תעריך… ולא שיכחה כאן, אף לא קלות דעת, אלא רינת לב – כדי להעלים מגינת לב…

גם השיר בנוסחו השני, המקוצר, אינו אלא קריאת תגר כלפי הישוב והיושבים בו, על חטא שחטאו לפניו בעינים קמות… ובידים מעוטות!

החידוש “באומרים ישנה ארץ” נוסח שני, הוא בפגישה עם רבי עקיבא: מיואש מהפגישות האחרות עם חברים – אחים למלחמה, לחלום ולשיר, הוא מתרפק על הגיבור והקדוש, מברכו לשלום ופונה אליו בשאלה שהיא כולה תמיהה, ילמדנו רבנו:

אֵיֹפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,

אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?

כאומר: עברתי בארץ לארכה ולרחבה, עליתי בהרים ירדתי לבקעות ו“קדושים” ו“מכבים”, שאומרים כי כל הארץ מלאה אותם, לא מצאתי: "לא היה גם אדם, אף אחד לא חש – – – היתכן? היכן הם החשים את הרשים?!

ור' עקיבא, בעל הכלל הגדול בתורת האדם: "ואהבת לרעך כמוך! " עונה ואומר לו: אל יאוש משוררי ואחי הטוב:

כֹּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,

אַתָּה הַמַּכַּבִּי,

בכל אתר ואתר, בכל מקום שהם, ישראל עם קדושים; ואל תבקש את המכבי באחר – כי אתה הוא זה!… ואתה לך לגורלך והאמן בעתיד הגאולה כי בוא יבוא, כי קרוב הוא, ושיר שיר חדש ליופי ולנשגב, כי לכך נוצרת!

ופלא הוא ששיר זה נתפרש לעם מן הצד הרצוי ולא מהצד המצוי; והסרקזם, העוקץ המוסתר והאירוניה הסמויה, הפכו למתוק, לתמימות ונעימות של אמונה. לב עם אין חקר! לבו ברשותו, ואל אשר ירצה יטנו… המשורר בתהיה והוא בתחיה!

המשורר שואל “איפה היא?” והעם עונה: פה היא! זכה טשרניחובסקי ודבריו לא הובנו כפשוטם אלא כמדרשם, ושירו נעשה עובר לפרסומו, עובר לשוחר ארץ ישראל ובנינה. עזר ל“אי־הבנה” משמחת זאת המנגינה שחבר לשיר יואל אנגל, שכוחו רב היה יותר במוסיקה עברית מאשר בלשון העברית, והוא הניח את הספק, את ה“ויש אומרים” המעמעם, ואחז בודאי הברור והמפורש, והטעים והדגיש והרנין על "ארץ בה יקויים כל אשר קיווה! " – בודאי. “ארץ רבה ורווית שמש”, – ארץ ללא צל של ספק! ואיזה שלום־עליכם רחב הוא נותן לו – לר' עקיבא, להורג = הרוגי־מלכות מופלא זה:

– "שָׂלוֹם לְךָ עֲקִיבָא! " וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב!

 

ג    🔗

בלב כבד ונכאב יצא טש. מן הארץ, אבל את זיוה, הדרה ואהבתו לקח אתו לדירת הארעי שלו בגולה. הוא קבע את מושבו בכפר פיכטנגרונד, בו גרו סופרים עברים, והתחיל בעבודה ספרותית ענפה, מקור ותרגום.

וככל שהתרחק מן הארץ ריחוק מקום, כן התקרב אליה קרבת נפש. ובנפשו עתיר נכסים היה המשורר, ושולחנו – שולחן גבוה, הלא כך התפאר טשרניחובסקי הצעיר בשיר “כל דכפין”:

עָשִׁיר אָנֹכִי בָרוּחַ וְלֹא אֶכְלָא

וְקַמְתָּ וְבָאתָ, אָחִינוּ הַמָּךְ.

האהבה מכלכלת את השירה, ואהבתו הישנה־החדשה “לארץ מורשה”, “לארץ־נחלת מדבר־סין”, “לארץ חמדת־לב”, ל“הר טרשים, לכרם־גפן”, ל“מטליות מדבר וחול”, לים־מים אדירים, וים־אור ושמי־תכלת, מתעוררת ביתר עוז, ונפשו מדברת שירה דרוכת עוז ומברוכת הוד שבגבורה לאדמת פלאי אל.

הוא על שפת השפרה במחוז ברנדנבורג, ולבו “אצל ים יפו”… ובחזונו הוא ניצב על הכף עם פנות היום ומסתכל בשקיעת החמה. רגע נדמה לו כי שם למעלה הופיע זבס, האל היוני. – הנה הוא ניצב על הצור ודמות שור פר לו, כאז, בעת שגזל את אברופה בת אגנור מלך הכנענים. לילה… ליל אלילים, ללא כוכב, ללא אורות, יורד על ים יפו; חזיונות עכו"ם יחזה הפיטן העברי… אך פתאום נגוז מחזה התעתועים, נסוג אחור מפני מראות אלהים – אלהי ארץ האבות, ואדמת פלאי־אל בכל קדושתה ויפעתה הקדומה מתגלה למשורר גלוי העינים.

ובצמצום ניב חרוזו היצוק והמלוטש, בסוניטה המוצקת וספוגה צליל זהב טהור, הוא קורא ממעמקי לבו האוהב:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֳֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וְקָם

לִתְחִיָּה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בַּזֵּעָה וּבַדָּם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס – וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

והנס התרחש… ומה צר שהמשורר אשר שר לנו בנעוריו ובנעורינו החולמים את השיר המעיר שחר הגאולה:

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה! שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה!

נס – תרתי משמע. הוא, שעצם שירתו נס היה, לא היה באותו נס.

"אַל תִּרְפֶּה יָדֵנוּ עַד נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה! "

והנה לא עיף, אף לא יגע ממעש, עמד באמצע הדרך מלכת… ותוך בדידות אחרונה של הולך למות נשא עיניו אל “כוכבי ארץ ישראל”, הסתכל בהם ושאל “מתי קץ החזיון” – חזון אחרית הימים. ובשיר שכולו אהבה ורחמים נפרד מן הארץ שכה אהב, שכה עבד באמונה, ונשמתו יצאה ב“ברוך”.