א    🔗

דומה, בהיכל היצירה של דויד שמעוני, יש מעין שתי לשכות: אחת לשכת־חשאים, שמתוכה מתפרנס שירו בחשאי ובקול דממה דקה, ואחת – לשכת־הכלים, כלי־זמר שונים, ומתוכה יוצאים כל מיני נגון בקולי קולות. שמעוני שומר היה, ממשמרת העליה השניה, וממיסדי המסד של מדינת ישראל; ושמיעת השומר חדה וקשובה לכל רחש־לחש של האדמה בחשכת הלילה, לרשרוש חולות, לברק כוכבים, לנחם חיה, ולפעם פרא־מדבר. כי אין גדר וחומה לחושך, ו“המדבר, אי גבולו?” על משמרתו נצב השומר ללילה, השומר לבוקר, על המצפה… ומתפקידו לידום וגם להדהים, להסעיר ולהזהיר: “אריה!”… שומה על המשורר־הצופה לצפות ימים ולילות בדומיה ולהיות ער ועונה על הקריאה: שומר, מה־מלילה? ואם השעה חצופה – עליו לנצור וליצור כפלים… על כן יש ושירתו של שמעוני היא מעין קריאת אזעקה. בקולי קולות, ולא בחשאי־חשאים; שכן ההשענות על השאננות בציון היתה תמיד בנפש העם. “אל חכך שופר!” צווה הנביא; קרא בגרון ובחרון! ואפילו האידיליות של שמעוני כל עיקרן פוזיטיביזם, יותר אמת מחזון, ויסודן מציאות, חויות ועובדות של ארץ ישראל; זו נחלת ישראל, המוקפת תמיד משנאים ומקנאים רבים, והחומה והחיל – העם בגוף ובנפש.

“אתא בוקר וגם – לילה…” ומן ההכרח להיות מוכן לכול! ומכאן הסער והדממה בשירת שמעוני, חשאי ופרהסיה, לשון שנונה ולשון חנונה חליפות.

בהקדמתו הקצרה לספר “בחשאי”, אומר המחבר: “ודאי שהדברים נועדו לדפוס, אבל ודאי גם זה שבעיקר כתבתים בשביל עצמי. אלה היו רובם ככולם רשימות יומן, יומן הויות נפשיות. מכאן השם “בחשאי”. כותרת המשנה “קטעי שירה ומחשבה” לא באה להורות: שירה לחוד ומחשבה לחוד, אלא להפך: מזיגה של שני היסודות”.

ואכן ברשימות אלה שיקע שמעוני את כל עצמיותו הפרטית ללא כל חציצה בינו ולבין הקורא; והוא כולו חויה והויה אמוציונאלית, ומתוך שלא לשמה של אמנות, הגות ושירה, בא לשמן. יחודו של שמעוני כאן הוא אמת היחיד, ומיטב הגיונו – יגונו. וכאשר הוא מגיד לנו לתומו את כל לבו, כמו ששרה צפור נפשו, הוא מביאנו לחדרי־חדריו, לפני־ולפנים של מקדשו, שיש בו מקום רק לאחד – לבו של המשורר; ואז, כביכול, הוא פושט את בגדי־הזהב שלו ולובש ומשמש רק בבגדי בד פשוטים ומעטים, והוא אז איש־הבדים ואיש החזון האמיתי, ומפיו נשמע מי הוא.

“יצירה של אמת, אומר גוגול, יש בה משהו המשכך את הנפש. שאמנות היא השכנת סדר ומשטר בתוך תוכה של הנפש, ולא מהומה ומבוכה…”

וכשאתה קורא היום בפרקי שירה ומחשבה אלה, אתה מרגיש כאלו שותה אתה שקוי מרווה ומשיב־נפש. רוח טובה של אציל־רוח, מאמין באדם, בעם ובאלוהיו, מחזקת את לבך, מרעננת את המחשבה ומחדשת את רוח יומך הרפה.

ובסיום הספר אתה יודע ומאמין: “כי המאורעות והפלאים החשובים ביותר הם אלה המתרחשים בנפשו של אדם”. ברם נפש המשורר אינה סומכת על הפלא ועל הנס… והוא מצווה לנו: היה חזק! “ראה דברים כהויתם! כי אין דבר מסייע לרשע, תומך בעוול, מחזק את האלמות – כחולשה. על כן: אתה השואף ליושר ולצדק – היה חזק! היה חזק – ויכולת להיות ישר, ויכולת להיות צודק!”

אכן, עוד בתקופת הסער והפרץ שלו השמיע באזני העמים כולם:

שִׁירָתֵנוּ לֹא דָם וּקְרָבוֹת, שִׁירָתֵנוּ – חַיִּים וִיצִירָה,

שִׁירָה כֵּנָה וּצְנוּעָה, וְאוּלָם גַּם בּוֹטְחָה וְאַדִּירָה.

 

ב    🔗

משורר אמת ניכר קודם כל בחבלי היצירה שלו; בכוס־היגונים, – בזו ההתלבטות הנואשת, שגדולי היוצרים ואנשי הרוח מאז ומעולם נתנסו וגם נתנשאו בה, בהיות עליהם יד השירה שעוררתם לשליחותם הקשה.

בכף הקלע של הספק המענה והסיפוק המהנה נקלעת נפש המשורר. הצמא לדבר היצירה, והפחד ממנו, הנטיה והרתיעה, מטלטלים את נפשו כטלטל הסער את נוף האילן בליל סופה ואפלה.

כּוֹס יְגוֹנִים שׁוֹתָה נַפְשִׁי,

כּוֹס תּוֹחֶלֶת שׁוֹתָה נַפְשִׁי,

וַעֲמֻקּוֹת הֵן בְּלִי קֶצֶב…

שְׁתֵּיהֶן יִשְׁתֶּה לִבִּי דָךְ.

מקור היצירה הברוך, ממנו ישתה היוצר הנאמן לחק־עליון, נובע עמוק־עמוק בחזה־סלע כבד, בלב צור איתן, ואנוס המשורר לחתור־לחדור־לעדור בחיק בראשית הסגור ולשאוב ממעין הישועה… שכן שום דבר אינו ניתן במתנה בספירות היצירה האמתית! אף מלה טובה אחת, קו אור אחד לא יזכה פה מן ההפקר! רק אחרי יגיעת בשר ונפש מגיע החוצב בצור הצורה למטרתו, לחתירה אשר מתחת לכסא הכבוד של היצירה, ותחינתו נשמעת.

לאט לאט נדלקים בחזה־הסלע המוצק והקר ניצוצות הקדושה, פורצים ברקי אור, – ותהי ותחי השירה המאירה, – זו הנאמנה לחק העליון הנאמן!

מַעְיְנֵי־כֶּסֶף! הֲצִיפוּנִי!

הֲצִיפוּנִי וּסְחָפוּנִי!

כֻּלִּי לַהַב, כֻּלִּי צָמָא

מֵהַבָּשָר עַד הַנְּשָׁמָה…

וטבע העולם וטבע המשורר־היוצר חד הם! חק האחדות של מעשה אלהים השלם בתכלית בראם! אין מקריות ושרירות בלב המשורר המתאוה ומתהווה תדיר! “לחוק עליון נאמן יעטוף ורדים השיח – –” “לחוק עליון נאמן זמיר בשקוע חרס – –” וכמוהם – – לחק עליון נאמן נפש המשורר:

לְחֹק עֶלְיוֹן נֶאֱמָן בְּנֶפֶשׁ לֹא נִרְגַּעַת

אֶל סוֹד חֹק זֶה אֶחְתֹּר וְדַם פְּצָעַי נִגָּר;

וּלְחֹק עֶלְיוֹן נֶאֱמָן – נַפְשִׁי מְאֹד יוֹדַעַת –

אֶשְׁאַף עֻלּוֹ לִפְרֹק, אֶקְרָא עָלָיו תִּגָּר…

במזל מאבק נולדה שירתו של דוד שמעוני, ומאבק זה עם כל מה שהוא “מדבר”, “ציה” ו“ישימון” בחיינו, נמשך עד יומו האחרון. הוא פתח בשירת “בין השמשות” – “והנה מתפשטים הצללים ושופכים ממשלתם מסביב”, – הוא המשיך ב“שלכת”, “מבין השלכת הנוגה, שלכת היער הדומם”, הלך הלאה ב“מדבר”: “כבר בצקו רגלי, כשלתי ברך – –” אך הגיע – ל“מנגינות הדור”, “מנגינות הדרור”…

הוּא קָרַע סְגוֹר לִבּוֹ וַיִּכְתֹּב בַּדָּם:

"גַּם גַּל עוֹצֵר שִׁטְפוֹ וּנְגֹהוֹת נִדְעָכִים,

גַּם מִשְׁלֵי קַדְמוֹנִים מִלְּבָבוֹת נִשְׁכָּחִים,

רַק יִזְכֹּר דּוֹר אַחֲרוֹן אֶת שִׁירִי הָרָם".

והשיר הרם, שיר המלחמה על הטוב והדרור, בא ממעמקים והמריא למרומים, ויפרוש כנפיו למרחבים רבים; משורר ה“אידיליות” לא ביקש אידיליה לעצמו, לא ביקש לשבת בשלוה ליהנות מזיו שכינת יצירתו… כמוהו כגבוריו – איש מלחמה היה וקורא תגר על כל עגום ופגום בחיינו, על כל עול ועוול בעולם! ואגב מאבקו היה בונה ויוצר ומורה דרך, עוסק בישובו וחישובו של עולם ישראל, הנבנה בעמל כשר וישר של ה“גדעונים” היקרים למיניהם, “אשר לשמש הזהב ישאפו; שמש הזהב הברוכה של ארץ מולדת נשכחה”. שכן ה“ברילים”, ה“כתריאלים”, ה“אלקנים”, ה“חלוצים” וה“עגלונים” הטובים, כל אחד ואחד מהם נאמן אף הוא לחוק עליון גבוה, הלא הוא “פתרון חלום זיו, חלום אורה וטל”, של שיבת בנים לגבולם, שהיא ברחה מנווּלם, חזרה אל עצמם, “ששום כוח לא שגב מכוח חייהם”: “כוח החיים הטמיר של אומת הנצח הפלאית”.

דוד שמעוני היה משורר רב שפע ועושר; שפעים שפעים שופעת יצירתו ומעתירה עלינו רוב כוח ובטחון ואמונה; עתיר נכסי־יצירה הוא: פואימות, אידיליות, משל, הגות ושירה לירית עדינה! בסקירה ראשונה יש ונדמה לנו שפרוצס היצירה שלו קל ונעים, כמו מאליו ייברא ויעשה; ברם המקשיב היטב לקול דברו, לרון מעינו העמוק, יווכח שהקלות וגם הקלילות של שמעוני היא פרי תהליכים קשים ואטיים, והם הולידו בעצב וקצב את השירה השלמה. ודוקא מה שנראה לנו פשוט ונעים ביותר, נוצר בעצבון ובצירי יוצר קשים, ואינו אלא פועל יוצא ממאמץ נפשי רב מתמצית הדם והנפש:

וְהַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל לְרֹאשִׁי לוֹהֵט בְּלַהַט בֶּלַע,

חֲזֵה הָאֶבֶן אֲנַקֵּר וְנַפְשִׁי יוֹדְעָה בִּיגוֹנָהּ.

אִם גַּם לַבְּאֵר אַגִּיעַ, לַבְּאֵר בִּמְעֵי הַסֶּלַע,

יֶאְדַּם אֶגְלָהּ הָרִאשׁוֹן מִטִּפַּת דָמִי אַחֲרוֹנָה.

אכן, באר חפרוה שרים ונוגנים כשמעוני, אינה נענית לכוריה־קוראיה מקריאה ראשונה. ובה במידה שהחוצב בה מתקרב לעומק המעמקים “וכבר כפשע בינו ובין הפלאי” – “לבו הולך ורפה, וכוחו פוחת והולך”.

חמישים שנות יצירה ומעלה, – יבוּל יוֹבל רב־פנים וגוונים! מה קשה היתה הדרך ומה רבו פגעיה! מים־חיים שפעו בארותיו של המשורר, אבל הללו אינן מפיקות אף טיפה אחת קטנה כל עוד לא הגיע החוצב עד שורש המקור בכוחות עצמו:

“אם רק תגיע עדי, לך אז כולי אהי, / אך תת מאום לא אוכל כל עוד בינינו הסלע!” והוא בקע את הסלע בדברו והגיע למלת התהום בסלע הזה למקום – “שם זורמים גלים מראש היצירה, זרמתם זרה, המיתם ברה, / כל דפיקת לב שם רק צלצול שירה, / נובעת נצח ובלי מטרה”.

אכן, את המטרה לדופק השירה ולאפק היצירה בכלל, קבע הוא, המשורר עצמו; ובדרך־מטרה זו תפארת שירתו המכוונת ומבונה לפי חק עליון נאמן למטרתה העליונה.

“מטרה” ו“שירה?” “קבע”, “חוק־עליון”? האם אין האוֹגדים האלה נוגדים לעצם השירה, לחקה העליון, שאינו יודע חק וחוג, מטרה ומוסרה? היודע הרוח את דרכו? האין הרוח מטרה ודרך כאחד? היודעים אנו מה הן קלות וחמורות בתורת היצירה, שהיא בעיקר תורת הסוד ולא תורת הסדר? האין עם כל הנחה עקירה, סדירה – וסתירה בצדה?!

אכן, יש מטרה לשירה אם יש שירה במטרה… אם הנר לרגלה הוא נר־אלהים שנשמת האדם! חק אלהים שבטבע המשורר, חק האמת, הוא שמציב לו את המטרה והוא גם מביאו למחוז־חפצו, על הפלא הגדול להיות נהיר לעצמו ונהיר לאחרים, להיות קשה לעצמו וקל לזולת. כל המעיין היטב במסכת היצירה של שמעוני, יבחון וימצא שבמקום הקלות שם ההתעלות שלו, ובשורותיו הקצרות והמצומצמות צמצם המשורר עצמו כדי לברא בריאה שלמה, בהירה ונהירה לכול.

“אשת איוב”, יצירה עצורה ומאפקת זו, עם בתיה הקטנים, המאירים בנוגה של צער וענות עולם, תישאר תמיד אבן החן המזהירה ביותר בנזר שירתו של שמעוני; ודוקא על שום “המטרה” שהציב לו המשורר, ועל אף הדפוס המוכן שלתוכו יצק את הרעיון שלו – רעיון המשלים את “איוב” ואינו מחסר ממנו כלום. ואמנם בפואימה פועמת זו, בשירה ריתמית זו, קיפל המשורר את מיטב סגולותיו כמשורר הוגה וכאמן בעל יכולת! דומה, שרק עם דברה המופלא של אשה־אם זו, תם ונשלם ספר נצחי זה, נתפרשה פרשה סתומה אחת בספר האדם. לכאורה אך פרגמנט לפניך, מעין ואריאציה על נושא אחד; מנגינה אחת המתנגנת על מיתר אחד של איזה כלי־זמר קדום; ברם, אך יישמע הצליל הראשון, הפתיחה לשירה דק־דקה זאת, וכבר נתפס לה הלב כולו.

ואקורד רודף אקורד, וצליל צולל בצליל, ומצטלצל עמו בנגון אחד טוב וצלול; אתה מתבשם מן היין העתיק הזה הניתן לך בכלי יקר עתיק־חדש: רעיון עמוק, קול משורר נעים, ואפיקה מפיקה בינה ובנין, שהציור, הצליל, וההגות מזוגים ופתוכים יחד זה בזה ויוצרים את ההרמוניה של אמת ויופי! לא אחת נדמה לך כי מאי־שם במדבר מגיע אל נפשך רון מעינים; קול חליל־קסמים מכה בעולם קדומים, מדבר אליך בלשון בני אדם! מה לא ניתן לך ביצירה צנועה ונאה זו: פני האימה של המדבר על שממותיו ודממותיו; פני חן־אשה ולב־אשה, טוב טעמה ושׂכל מליה ומעלליה! יצרים, צערים, סערים, תאוות ותשוקות מתפרצות בסערות איתן; ואהבה, אהבה בתענוגיה ויסוריה, והגות כבושה וצנועה כרחש עשבים לרוח היום, שיח מרבה דברים וקובלנות על אלהים, עולם ואדם; ועל הכל – שירה צרופה ומזוקקת, פיוט אמוציונאלי של עולם עתיק כבד לב ולהב. מין עולם רחוק המהלך על כנפי רוח של חלום לא־מכאן.

 

ג    🔗

“האנשים” ביצירת שמעוני לעולם תמימים הם, “הנשים” – חכמות, כמעט ערמומיות, פקחיות. ברם, חכמתן בונה, קונה; גם בעזן ובאילותן נעימות הן ביותר, שכן האהבה נעימה ורחומה היא לעולם.

אנו למדים משירת שמעוני, שעם האהבה הגדולה באה גם האמונה, באה החכמה האמתית של האשה; ואילו הגבר האוהב הוא תמיד גבר תמים, וכרוב אהבתו, כן תרב תמימותו. לעולם אין האשה הנשית באמת מבקשת חכמה בגבר; אוהבת היא את תום הילד שבו, שהוא מתום הגבר… נכנפת היא בכנף חולשתו שהוא פורש עליה ברגע הגדול של האהבה, ונכספת דוקא לחוסר הישע אשר בהתרפקותו־התפרקותו עליה, כגמול עלי אמו! כל איש הוא ילד־ילוד־אשה, ומחפש הוא אצלה מחסה מזרם גברותו, מקלט לראשו, שאין לו לרגע אחד כביר מקום בעולם הרחב מלבד בין שדיה… ובחבקו את האשה הוא כאוחז בקרנות המזבח של אל החיים, בעצם יצירתם וכוחם הנצחי!

"הוּא שָׂם רֹאשׁוֹ בֵּין שָׁדַי,

אֶת יָדִי שַׂמְתִּי עָלָיו.

כְּעוֹף עַל רַחֲבֵי שָׂדַי

צֵל תַּעֲלוּמוֹת חָלָף"…

וצל־תעלומות, צל־תהומות זה האורב לו לאדם בלי־הרף, מתגלה ומתחבא חליפות, – רק עין האשה האוהבת תראנו! ותמיד ותמיד מוכנה האשה־האם להלחם עם צל־בלהות זה, שהוא מוֹת האהבה המאירה. ועוקבת האשה אחרי המרגל השחור הזה השת על נוה, וגם ברגעיה הגדולים ביותר בחייה – בשיא האהבה והאמהות, תשמענה אזניה את משק כנפי העיט־הגורל, העג־חג את חוגיו הזעומים ממעל לה ולאהבתה במרומים. כי חכמת האשה, חכמת האהבה, – חכמה עתיקה ונצחית היא, כמוה כחכמת האלהים יוצר האשה למען האדם.

 

ד    🔗

ומאשת איוב לבת־חוה אחרת – “שיאוֹנה”, נערה גלילית חמודה, שתוֹם העולם בלבה; נחש הספק והתאוה טרם נגע בה, והיא חלק מן הגליל רב־ההוד הגליל רב־הסבל; והיא הנותנת טעם וחן, אהבה ויופי, לחיי המשורר אשר “דרכו היא הצדה…” במדרון; ובה, בשיאונה, באוֹנה ובחינה, הוא רואה את תקוות ישראל וגאולתו.

כִּי פְרִי עוֹד יִשְּׂאוּ

שְׁתִילִים שֶׁנִּשְׁתָּלוּ.

כִּי לַמַּעְפִּילִים

יוֹרְשִׁים עוֹד יִגְדָּלוּ!

שיאונה – שיא החן והטוהר של בת ציון החדשה, שלמראֶה נעוֹרו ופרחו שוב דמויות שנשכחו; ותמונות־חן תמימות שגועו – בה קמו לתחיה ולחיי עולם… רחוקות הן שתי דמויות הנשים אשה מחברתה כרחוק ימי קדם מימינו אלה! גם רב הוא ההבדל ביניהן בגורל ובמעשה; ברם, בשירה לא העליל עיקר אלא הצליל, הטון העושה את המוזיקה; ובשתי היצירות טון היסוד אחד הוא: אשה ביפיה ובחכמתה! ומתוך שתי הדמויות השונות מדברת אלינו החכמה של דמות שלישית, ־ קול משורר, הנושא בלבו הרחב אהבה ובינה לנפש האדם; והוא צר את פניה בלי משוא פנים, כיד השירה הטובה עליו.

מעין נובע של אהבה לאדם מישראל ולאדמת ישראל בכנורו הנעים של דוד שמעוני! בלי סם חיים זה – אהבת ישראל אמיצה וטהורה ביותר – אין לקרא באידיליות, שלידתן בקדושת האהבה הגדולה, התמימה והלוהטת לבנין העם והארץ:

וְהַשּׁוּלַמִּית

לִי שָׁרָה בְּרֶטֶט

עַל גִּיל אַהֲבָה

תְּמִימָה וְלוֹהֶטֶת.

אם תרצה – כאן נקודת המוקד שבה נפגשות שתי האהבות הגדולות שבלב המשורר, ומהן אָצל על גבוריו תום וחום, גיל וחיל. גם אשת איוב נושאת בלבה הגדול את התאומים־התמימים הללו: חכמת התום ואש האהבה! ואף־על־פי שאהבת ישראל ואהבת ארץ־ישראל קודמת לכל דבר בשירת שמעוני, והיא הרעיון המרכזי ביצירותיו, אין אהבה זו מקלקלת את השירה האוניברסלית שלו, שכן משורר לאומי אמתי הוא גם משורר לאומות!

וּבֵין שֶׁטֶף נַחֲלֵי־דָמִים

צִלְצֵל שִׁירִי, שִׁיר־הָרַחֲמִים,

בְּשׂוֹרַת־אוֹר לְקֵץ־הַיָּמִים…

“קץ הימים”, “אחרית הימים”, ־ בשורת גאולת־מחר לאדם, נושא המשורר העברי בלבו הבוער באש האהבה והרחמים; שירתו אינה תלויה בדבר, כי היא הדבר עצמו; דומה, לא המשורר הוליד אותה אלא היא ילדה אותו; לא הוא אביה מחוללה, אלא היא אמו הורתו… כאן, על האדמה הכאובה־האהובה הזאת, נולדה שירת דוד שמעוני החדשה, שירת ישראל בארצו, שירת ארצו של ישראל… והשירה הזאת היא החוק העליון שלו, שבה, ובאמנוּתה הנאמנה, ובאמונתה השלמה, הוא חי ויצר ואהב באמת ובתמים, ומשאלתו אחת:

רַק יִזְכֹּר דּוֹר אַחֲרוֹן אֶת שִׁירִי הָרָם…