א    🔗

כליל מחזותיו של המשורר יעקב כהן, הוא יצירות שונות של רוח אחת, ונעימה אחת נלבבת – שירת האהבה הנצחית, מתנגנת בכולן. בדרמות מימי המקרא, המאבק על החרות ועל האהבה, על הטוב שאין לו כליה, סוער וממושך יותר מאשר במחזות שלאחר תקופה זאת. בכתבים הדרמתיים החדשים שבכרך י"א, התרופף המאבק העז ועמו התרופף גם המתח, והמאמץ האפקטיבי פינה מקום להזדככות חרישית, מין עצבות מופנמת ומאופקת, שהילת השקיעה המיוגנת מדמדמת בה ארוכות ועמוקות.

המחזה “ינאי ושלומית” – רוח פרושית פושרת מתהלכת בחללו; אין בו התרגשות יצרים והתנגשות אופיים, ומכריעה מסוף ימי מלכותו של ינאי המלך – “ינאי בנפתוליו האחרונים עם עצמו”. אין זה עוד מלך ביופיו ובאופיו העז, המסיג גבולות עמים ומשיג על ידי מלחמות מניעה את עצמאותה של מדינת ישראל הגדולה, אשר סיסמתו היא תמיד: “יגדל ה' מעל לגבול ישראל!” ככתוב במלאכי; ינאי של כהן הוא כמעט מלך חסד, והמחזה – טעם וריח של אידיליה בו, ותוכו רצופים שלום וסליחה לכל הנברא בצלם יהודי. בעצת שלומית אשתו ואחיה שמעון בן שטח, מוחל המלך על כבודו ובלבד שלא יחולל ויקולל שמו אחרי מותו, ולא יסקלו קנאים את ארונו.

ואף על פי שעד יומו האחרון האמין ינאי: “שמצווים אנו מפי חק החיים הרוצה בנו, חזקים להיות”; נענה לדעתו של ראש הפרושים, שהתבצרות ברוח אף היא ענין של גבורה, וגרם על ידי כך שתהא רוח הפרושים נוחה ממנו. אמנם זמן קצר לפני מותו יצא לבית מלחמתו, מבצר רגב, לכבשו בסערת המלחמה; אך בצאתו למלחמה השאיר פתח פתוח לשלום עם שונאיו הרבים מבפנים, – “שלום להפריח בין העם ובין מלכו”, כדרישת שלום־ציון המלכה בעתיד.

“ינאי ושלומית” – והטעם על שלומית, היא יצירה בעלת מגמה ברורה, המבליטה במפורש את מראות הנגעים שבמחלוקת, ומטרתה להעמיד את קיום האומה על עיקרו – אהבת השלום והאמת ברוח הנבואה והמוסר של ישראל.

ב    🔗

במחזה “מאיר וברוריה” עשה המשורר בכרוניקה הקדומה כיוצר בתוך החומר, לאמר: נתן חופש גמור לדמיונו ונדמה רק במעט למקורות הראשונים, כפי שהם מסורים בידינו התלמוד, והפרובלימה מסובכה בדרמה זו יותר מאשר במחזה “אחר”, בן תקופתו ומקומו. שני יסודות טרגיים משמשים כאחד בעלילה הדרמתית, והתמונה האישית והמוסרית אינה מצטללת כל צרכה במהלך הענינים. השניות במהותו של מאיר, שהתלמוד מתארו “כאדם גדול” ו“כאדם קדוש”, פירוש הדברים: אדם שלם בתכלית, אינה מחוורת לנו. גם דמותה של ברוריה אינה ברורה; נתונה היא כמו בהינומה בלתי שקופה ואין אנו תופסים מה טעם עלתה לה ככה. ואנו תוהים: מה ראה המשורר בעל העין הטובה והבהירה, לעשות מאשה גדולה זו, מאם נעלה זאת, נקבה קטנה?! מהי העלוי שבגילוי זה? איך נפלה, ולא כגבורה, אשה נאה וחסודה זו, שהמשורר הציגה לפנינו בבחנת כלה נאה וחשודה. אמנם ישנם רמזים בתלמוד שר' מאיר הוא שתיקן את הברכה: “ברוך שלא עשני אשה” לגבר, ולאשה – “ברוך שעשני כרצונו”; ו“נשים דעתן קלה” היתה דעתו הפרטית על האשה. אבל מכאן עד לזלזול גמור באשתו, זו האם השכולה מאמהות, עוד רחוקה הדרך! “יפה אמרה ברוריה”! – אמר ר' טרפון, בהכריעו כדעתה בדין של טומאה חמור; ואילו ר' מאיר בעלה מביט עליה תמיד בעין רעה, מתגרה בה שלא לצרך, מדכא את גאותה כאדם וכאשה. ושום דבר מדבריה אינו יפה בעיניו. דרמה זו הכתובה בכח ובנוי רב, הופכת את ביתו של ר' מאיר לבית מחלוקת, שלבסוף הוא נחרב בענין רע.

צדדים שונים לדרמה זו: הררי אל ותהום רבה; טהרה עילאית ויצרים אפלים, כוונות רצויות ומעשים בלתי מהוגנים. מין “להכעיס” מר, “גזרה” מלפני כחות אפלים, שוררים במחזה ומעוררים בנו תמהון: ברוריה שלא יכלה לשאת את החרפה שאחותה נשבתה לקלון, גם אחרי שר' מאיר הוציאה בכסף מלא מן הקובה, – היא עצמה עושה את ביתה לקובה של זנות… כאילו באה להוכיח בגופה שאכן צדקו דברי בעלה ש“אשה רק אשה היא” ו“ממסכתה לא תצא”; כל תורתה תיפלות היא, ו“רוצה אשה בקב ותיפלות מתשעה קבין ופרישות”, וכל אשה, בלי יוצא מן הכלל, היא בבחינת סוטה שאין לה תקנה.

עוד אריסטו הורה הלכה שמעשה הטרגדיה צריך להיות אחד, וצירה מן הדין שיהא סובב בנקודה אחת מרכזית; ואילו כאן – כמין שתי הויות נפרדות מהוות את המאורע. הרגיש המשורר בשניות זו והקדים הערה למחזה ויישב את הסתירה בדוחק: “מאיר וברוריה” – “שניהם עומדים במרכז העלילה וערכם שווה”. ברם השאלה היא לא מי עומד במרכז, אלא היכן כאן המרכז?! “תן לי מקום לעמוד עליו ואביא את האדמה לידי תנועה!” קרא פעם ארכימדס. אבל, איפה היא הנקודה המוצקה באדמת יצירה זו? “שניהם ערכם שווה” – יתכן שכך הם בעיניו של המחזאי הקרוב אצל ילדי רוחו, אבל הרואה במחזה – עינו מבקשת להאחז אך ורק בנקודה מרכזית אחת ויחידה, הוא לרוב העד והדיין יחד, עצמאי, ולא מפיו של הסופר הוא חי, ו“שני חד־בדרא” אין הוא גורס.

ואולי מטעם זה נמנע המשורר לקרא את השם “טרגדיה” על המחזה הטרגי מאד. הוא עצמו מעיר את תשומת לבנו ש“קיימת הנטיה מתוך הרגל לראות רק בברוריה, משום מותה הטרגי, מרכז דרמתי”. ואמנם לא רק “הרגל” הוא כי אם בעיקר “טבע”, שכן טבע הדברים מחייב שהמות של צדיק אובד, ענין טרגי הוא. נראה שכפילות זו ידועה היתה גם למחבר! כי בעוד ש“הטרגדיה” של מאיר היא טרגדיה של האישיות – קפוח גדלותו כיוצר על ידי קטנים אבל חזקים ממנו, הממיתים אותו בחייו ואומרים עליו, בכוונה להשתיקו, “אחרים אומרים”, מבלי לקרא את שמו על משנתו, – הרי “הטרגדיה” של ברוריה היא הטרגדיה של הנשיות המדוכאה על ידי תקיפותו של האדם הגדול, המפצה את נחיתותו בזה שהוא מכריז על אשתו הנתונה למרותו שיצור נחות היא ואינה מגיעה לקרסוליו.

אכן יש בפרשת חייו של ר' מאיר כדי דרמה כבירה לעצמה לא פחות מאשר בחייו של אלישה בן אבויה רבו, שהמשורר הקדיש לו מחזה שלם, כראוי לו. ואמנם בחלק גדול ממחזהו הראה לנו כהן שיש בידו להניף תנופה של ממש את המשא הזה, והוא נתן דמות ואופי וצורה דרמתיים נאים לאישיותו של מאיר. אלא שהתנופה הזאת לא נעשתה בשתי ידיו של המשורר, כי אם בידו האחת; שכן בידו השניה עיצב את דמותה של ברוריה והציגה במרכז אחד עם מאיר, והיא סובבת על צירה במרכזה שלה.

ג    🔗

בהקדמה ל“מאיר וברוריה” אומר המחבר: “אף על פי שכל חיבור אמנותי הוא גוף אורגני בפני עצמו, מוטב להקדים ולקרוא לפני מחזה זה את ‘אחר’, הקודם לו בזמן המאורעות, וחוטים אחדים, אם גם לא עיקריים, נמתחים מזה אל זה”. אכן קראנו ומצאנו בנקל את אותם החוטים הגלויים הנמתחים מ“אחר” אל “אחרים” – מן הרב לתלמידו הגדול, חוטים חזקים המקשרים את אלישע הנרדף אל מאיר הנרדף אף הוא, והצד השוה שבהם – אָפים העז העשוי לבלי חת, ועקשנותם הקדושה שאינה נותנת לשניהם לבטל את רצונם מפני רצון אחרים, תקיפים מהם, אך לא גדולים מהם בחכמה ובאמת.

המשורר העברי מחזיר את הדין של הנידון לחרם עולם; ואנו שמחים על החזרת זכויותיו ושמו הטוב של אותו חכם ויהודי גדול, שחבריו לא ראוהו כמתוקן לתשובה ושמו את הדברים הלא־יהודיים בפיו “חוץ מאחר”. ריהביליטציה זו של “אחר” מוצדקת היא מכל הבחינות. ויישר כחו של המשורר הסומך נופלים ביצירותיו האנושיות, שהחזיר לנו את האבדה בדרך נאה כזו – בדרמה בעלת רמה אמנותית, שתוכה רצוף אמת היסטורית ויופי מוסרי כאחד! יותר מדי קלים היו הראשונים לגנות גאונים, לנדות ולידות אבן אחר “הנופלים”, שלא אחת נפילים היו – ענקי רוח ואדירי מחשבה, שאור חכמתם מאיר לעולם עד היום. “חרם אקוסטה” ובעיקר “חרם שפינוזה” יוצאים ללמד על החרמים מאז ועד היום. ויזכר לטוב בעל “מורה נבוכי הזמן”, ר' נחמן קרוכמל, המכנה את המנודה ברוך שפינוזה, “שפינוזה הקדוש”. וכן עשה בימינו גם י. כהן ל“אחר”. “אחר” של כהן דוגל בחרות המחשבה, בהכרה והידיעה המוסרית; שונא הוא “פסוקים, פסוקים”, מצוות אנשים מלומדה; שכן אושר האדם הוא בהכרח, בתבונה, בידיעה. אבסורד חסר טעם ומתנגד לשכל, לא נתקבל על דעתו של “אחר”. “הוא העז לחשוב אחרת משהורגלו כולם דורות על דורות ומשהותר לחשוב”. תאוה אחת תפסה בו – לצאת לחרות, לשבור הכבלים שהוטלו על מחשבת האדם. והוא שילם מחיר רב ביותר בעד תאותו זאת: עודנו במחנה, הושם מחוץ למחנה; “אחר”, “טמא”, קראו לו, והוא שלנו, והוא טהור וקדוש כאחד מקדושי עמנו וגדוליו.

לא לחנם לא פרש ממנו מאיר! הוא ראה בו, כמו ברבי עקיבא, את איש האידיאה, – האידיאה שנעשתה אדם. מה נהדר הוא אלישבע בן אבויה בעמידתו הגאה, היהודית והאנושית, לפני אותו רשע עריץ – רופוס, השליט הרומאי. המשורר מעלה את המנודה מקהל ישראל למעלת הקדושים מישראל, הורגי מלכות והרוגיה. “יהי חלקי עמהם!” מצהיר אלישע לפני הרצחן הרומאי והוא מעורר בדבריו אלה את השתוממותו של בא כח המלכות הרשעה “בחוצפתו” היהודית, המרגיזה והמחרידה תמיד את העריצים, שכמו כל האכזרים פחדנים הם, והאמת באה כארס של עכנאי בנפשו השפלה. “אחר” של כהן מקדש את השם על פי דרכו הוא, ואנו, ביחד עם המשורר, רואים אותה כדרך הקודש, דרך העם, המנוסה בצרות ובמעשים גדולים.

יעקב כהן, שעוד בראשית יצירתו קרא על עצמו: “אני הדרוֹר וּמקוֹר הדרוֹר מקוֹרי, / וּבאשר אשא כנפי, אשא דרוֹרי!” – מיחס לשני גיבוריו, הרב ותלמידו, את תאות החפש, – שאיפה ללא מצרים לחרות נפשית, שבלעדיה אין חיים של יצירה ואין יצירת חיים. לא במקרה מצאו בתורתו של מאיר את הגירסה: “משא דומה” – “משא רומי…” שלהבת המרד של בר כוכבא ורבי עקיבא, ליהטה תמיד בנפשו הקנתרנית; והוא, שהוסמך על ידי המורד במלכות יהודה בן בבא, נשא את ראשו הגאה ברמה, וכמוהו כרבותיו הגדולים לא הרכין את ראשו בפני שום אדם; קבל על עצמו גלות, ניעה ולא כניעה… ובארץ גלותו קרא לאנשי המקום בגאון: “אמרו לבני ארץ ישראל: הרי משיח שלכם!”

קו אופיני הוא בספורי העם על גבורת לוחמי טרויה, אצל כל אחד מגדולי הגבורים הקנאה לכבוד עצמו הוא הרגש הכביר ביותר, וכל צרכי האומה ותהלתה בטלים כשהיחיד רואה את עצמו נעלב ומקופח. כך נהג אליעזר בן הורקנוס השמותי, המנודה; כך עשה אלישע בן אבויה, ובדרך זו הלך גם ר' מאיר. הוא, ר' מאיר, שמרגלא בפיו: “כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד”, את גאותו קנא, את אהבתו לא קנא. הוא, שרק גאולת עצמו ואישיותו היתה עיקר ויסוד במלחמת חייו, לא היה, אליבא דיעקב כהן, די גבר לגאול באשה את האשה, – את נשיותה, הנושה תמיד בגבר: “אל תנשני!” דומה כי כלפי אשתו נראה תמיד במידת הדין, באותו “שליש בהלכה” – השכל הקר והמנתח, ואילו את ה“שליש באגדה” ו“השליש במשל” – מדות האהבה והרחמים, הניח בבית המדרש. שני “שלישים” אלה מנפשו הגדולה, עיקר יצירתו שאבדה, קבל ממנו נורי תלמידו, והוא שלקח את לבה של ברוריה, שצמאה היתה לאגדת החיים ולמשלם הנאה, אותו קול האהבה מיער בראשית אשר קולו של אלהים שם צלול ביותר.

ד    🔗

יעקב כהן הוא ליריקן עדין נפש ונעים הגות גם באפיקה שלו, במקום שהחומר הקשה דורש יד תקיפה וקול ענות גבורה. את הבעיות החמורות ביותר ביצירותיו הדרמתיות הוא פותר בנחת ובנעימה לירית. לא בעצב מעצב המשורר את דמויותיו היפות! בת שירתו הקלילה אינה מתענה בחבלי לידה קשים, ורוח הכבדות של מלחמת הקיום אינה מכבידה על כנפי יצירתו. השניות שבאמת ובאהבה אינה מתעכבת; האמת תואמת לאהבה, וזיו איקונין של עולם המשורר מואר באור החסד אשר לנצח האהבה. חוט אחד, דק אבל חזק, נמשך מראשית יצירתו עד הנה; אך בהמשך הימים הקולות הליריים־האוריריים עלו בסולם השירה והגיעו למעלת סימפוניות רמות, והשירה המאוחרת בזמן, קבלה תגבורת רבה, תוספת מרובה על העיקר. כאז כן עתה – הדרור והחפש הם הסימנים העיקריים, הדומיננטיים, ביצירתו בכלל, ובמעשהו בשדה הדרמה בפרט.

“חפשי אני לנפשי באשר נוצרתי יצור אלהים על פני האדמה”, אומר שלמה המלך הצעיר בעלותו בכתף הר בדרכו לנוה השולמית; והוא שר ועולה בהימנון לטבע החפשי, הטוב והקל. קרבת השמים ושלום תכלתם נותנים לו כנפים, ורוחו שספגה בדידות וכבדות בארמון המלכים המבונה שיש וזהב וכל חשק שלמה, נעשית שוב קלה ונעימה ומרחפת על פני החיים, כאז, בימי ילדותו המאושרים.

למשמע דברים אלה מפי שלמה הצעיר, אנו נזכרים בדברי המשורר הצעיר בצליליו הקלילים והנעימים:

עַל הָהָר, רֹאשׁ הָהָר – שָׁם דְּרוֹר אֵין מְצָרִים!

וְנִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת, הָעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת;

וּמִתְפָּרְצוֹת לַחָפְשִׁי, חוֹדְרוֹת שְׁחָקִים הַתְּרוּעוֹת

– אָנוּ שָׁרִים!

אכן, תרועת מלך בשורות רעננות ומרננות אלה! ואנו יודעים עם קריאת הכתבים הדרמתיים של המשורר רב האיל, שלא אך תמול צעיר היה וקליל וכל הארץ לפניו צעירה ונאה, אלא שגם היום עוד “העדנה הראשונה” מעדנת ומענדת אותו, וכאז כן היום הוא ציר הגאולה ועצם מן הגאולה!… כי עודנו “שר ועולה”; ואנו, קוראיו ואוהביו הרבים, שרים ועולים עמו אל מרום הר היצירה, אל פסגת האהבה, אשר כל המגיע אליה – מגיע אל האדם.