דּוֹרוֹ הָיָה בוֹ נֶעֱזָר,/

עַד קָם עָלָיו זְמָן כְּאַכְזָר

(ר' יהודה הלוי)

א    🔗

עצם הוויתו של יעקב רבינוביץ הוויה של נאמנות היתה. הוא לא גרס “אני מאמין” כי אם “אני נאמן”. כך בספרות וכך בחיים. על אף הדיאלקטיקה שלו, “מבינותו” החריפה ופעילותו האינטלקטואלית, לא היה אדוק בעיקרים ולא נאחז במושכלות. האינטואיציה הטובה, היא בעיקר, התותה את נתיבו. מכאן הליקויים הטכניים במטבע יצירתו, ומכאן גם ריבוי האומד ודרך־האגב שבמשנתו. מטבע האינטואיציה שאינה מבשילה את פריה כל הצורך ואינה מברכת על המוגמר והגומל. ברם לפירותיה טעם וריח לשבח מיוחדים במינם. כמין אביב־תמיד הווה עליהם והוא מושך, מגרה ומבטיח הרבה. נאמן הוא עלינו שנצח טובו לא ישקר. לא תמיד פירותיו של י.ר. משובחים היו ובשלים די טעמנו. חסרונם העיקרי – חוסר גיבוש אמנותי, העדר הפרופורציה הנכונה של חלוקת האור והצל. יותר מדי הורגש ביצירתו הקולמוס הראשון, זה ש“אור ואד” משמשים בו בערבוביה. אך שרשיו נאמנים היו כמים עמוקים, נאחזנו בהם והשרשנו עמם. האמנו לו, כי בכל ביתנו, בית ישראל, נאמן היה. בן־בית היה בכל מקום; פשטותו ונאמנותו הלכו לפניו כרוח־ערבים סנונה, ושלוה וסליחה בכנפיה. וכמנהגו עם הכלל מנהגו עם הפרט. נכנס לאט ויוצא בחשאי, מחריש בהליכתו, כמעט שאינו תופס מקום (וכל תפיסת־מקום הלא דוחקת משהו, לוקחת בחזקה!) אלא שרוי הוא בתוכנו, כרוח טובה, כאור.

שבת, או יום־טוב, – הדלת נפתחת כמו מאליה, חרש, בענוות־חן, לא במפתיע חלילה, והנה הוא כאן, כולו כאן, בבת־אחת, יעקב רבינוביץ כמו שהוא: משוקע קצת – אך לא שחוח! קודר מעט אך לא מדוכדך! יושב לו על מקומו מבלי להטריח, כאילו בא מן החדר הסמוך, וכבר הוא באמצע השיחה. פסוק ופסיק, אסמכתא ואתנחתא. לגימה, טעימת תרגימא ורמז של חכימא. אוהב הוא להמתיק שיח על פירות וממתקים. אגב פיצוח אגוז קנטרן הוא מסביר לך כאגרונומוס גדול את טעם האגוזים בכלל, ומה בין אגוז בינוני ובין אגוז אלסר. והוא דורש תלי תלים של מנהגות על השימוש בפרי משובח זה בישראל ובעמים. מפעם לפעם ומטעם לטעם דיבורו נפסק. באולרו הקטן והחד, שהוציאו כילד־קונדס, שלום־עליכמי, מאחד כיסיו הסמויים, הוא הופך ונוקב בחביון תאיו של הקנטרן הגדול, מוציא שלל רב וטוחנו בעקשנות זקנים בחניכיו הרופסים: “אתה מבין? גם אגוזים צריך לחתוך, בלי סכין אין להתגבר על עקשנים אלה. סרבנים הם כבחורות נאות, ודורשים סבלנות מרובה”. והוא מפתפת לו בנחת מן הגרעין הטוב ושם בפה, ברצינות של צמחוניים הוא גוזה בחוד סכינו כל מיני גזים וגזוזות מוצנעים, והוא מוסיף ומבאר לך שאין האגוזה נגזזת בידים, בלי גזירת סכין.

“אתה מבין?” ברצותך אתה מבין וברצותך אתה מתבדח במקצת. ישנם אנשים ש“אגוז קשה” ענין קל הוא בשבילם. אך לרוב אתה מוכן ללמוד משהו מדבריו של זקן נחמד זה. כדאי הוא לתהות על קנקנו ולשמוע מפיו ק“ן טעמים על כל מיני מאכל ומשקה שהיו נהוגים בבית־ישראל באשר הוא שם. והשיחה שוטפת ומתגלגלת באפיקים שונים. הערות שנונות, השגות וזכרונות שונים, יוצאים ומשתלבים אלה באלה. חול וקודש משמשים בערבוביה, ספרות וחקלאות כרוכות יחד. ואיך זה הגענו פתאום לאוניברסליות של טשרניחובסקי ולאנושיותו של ביאליק? “אתה מבין? היה אצל ביאליק זינוק כביר, היו קפיצות נועזות רבות־תנופה לאוניברסליות, אך ההמשך לא בא”. והנה הוא כבר בנוסח התפילה של ימים נוראים, ובאותן ה”חתיכות הטובות" עם “אותן התנועות”. ומפליא עד כמה הוא בקי בחזנות, בנוסחאות, באסכולות של גדולי החזנים והקומפוזיטורים בישראל. שמע הרבה והבין והבחין גם בשטח זה.

לא גרס התחלות מכוונות יפה בשום ענין. הענין שלו נמשך תמיד כמו מאליו והוא רק מעוררו ומזכירו, בחינת “כמנטיף וכמשחיל”. היה טווה ושוזר חוטים מבלי לארגם במסכת ולמסכת. כל התחלה מחייבת או לגמור, או להפסיק באמצע. והוא, יעקב רבינוביץ, לא אהב להיות מחוייב. כל דרך חייו היתה בלי התחיבויות ובלי התאהבויות; מעין תמונה בלי מסגרת. העדיף את הנוחיות המרושלת על הסיג והחוק הכובל והתוחם.

לא שיקע את עצמיותו בשום נדבך, לא ניצח על שום נוסח. דחה את החידוש והמפתיע. בפתיחה ובאקדמה לתפארת הנושא ראה תכסיס של פומבון וכוונה של אפקט בלבד. אהב את התוך העמוק, ביקש את נשמת הדבר, את הדבר כשהוא לעצמו. על כן נדמה היה שהוא כאילו יוצא מגופם של הדברים בלי להכנס לתוכם. ורגיל בפיו ובכתיב: “ראה דברי פה ושם; כבר אמרתי זאת פעם; כבר הזכרתיו לפני שנים במקום אחר”. היתה זו בעצם דרך של התחמקות ידועה, שבעזרתה היה פוטר את עצמו מהתחייבות כלפי הצורה המשוכללת שהחומר תבע ממנו.

לרוב לא פתח ולא סיים, אלא המשיך והסמיך קו לקו ואגב לאגב. סופר אנתולוגי היה, איש האשכולות, מפליג לכל ענין, אכספנסיבי מאד. כוחו יפה היה בהיקף, בחדירה ובעיון. מעיין ותיק, בקי בכל ההויות ורגיל בכל העשיות. מבין גדול ומובין לפני אחרים. מכאן הפניה־השיגרה שלו לאיש שיחו: “אתה מבין?”. והרבה פנים לפליטת־פה זו: תמיהה, שאלה, חיווי, קריאה, פולמוס, ופירושה העיקרי: אנכי, יעקב רבינוביץ, מבין ומבין! ומחמת שגמר וסבר הרבה גם הסביר הרבה על ידי שיחה שוטפת ומשתפת. ו“במדה בינונית” זו אחז כל ימיו, בעל פה ובכתב: אשיחה!… דעה בלבו – ישיחנה. הערה, השגה – יפרשנה בפירושים משלו ומשל אחרים. גם סיפוריו, הקצרים עם הרחבים, הם על דרך סיפור המעשה המיוסד על השיח האינטימי, כמי שמרצה מעשה שהיה. כל התורה כולה אינה בעצם אלא דיבור, כדבר איש לרעהו, לשון בני אדם, “ויאמר”, “לאמר”. היה בעל רשויות שונות שאחת ניזונה מן השניה, ועם זה היתה הרמוניה טבעית במחשבתו ובמעשהו, באמצעות השגות על אחרים השיג את עצמו, במתן דמות ומטבע לאמתיות שונות – הגיע לאמת שבנפשו ולתגיה המוסריים. מקריות ומקוריות שימשו בו זו בצד זו, ולא ערבבו את השורה ולא קלקלו את תמונת עולמו.

ב    🔗

איש השפע והרחבות היה, וטבעו טבע בעל־אגדה: הוא נטה לתפיסת מרובה, לא של גירסה קבועה ומחושבת, כי־אם של מחשבה רחבה ונאה. אהב ללמד, להורות, להדליק נרות במבואות אפלים. רעיוניו זרמו והשתפכו ולא התעכבו הרבה במקום אחד. לא השהה עצמו על שום דבר ולא חזר לפכים קטנים שנשכחו בדרך. כמו אגב טיול של עונג נגע ברוב הדברים: העיר, העריך, ציטט ורמז. יתכן שלא היה סדר מדעי ואסתטי למשנתו וליצירתו, אבל היה סבר של טעם ומחשבה לכל מה שאמר, ואפשר היה ללמוד מהם הרבה, ונוח היה ללמוד. אמונתו בעצמו, על אף ענותנותו, רבה היתה, לא רק בשחרותו כי אם גם בזקנותו, ואתה קבלת את דעתו בדברים העומדים ברומו של עולם ובעמקו של אדם. הוא אמנם לא התעמק הרבה, אך הגיע לעתים קרובות למעמקים. לא דרש במופלא שאין לו מגע ישר בנפש, והפליא לא אחת באבחנה חותכת ובתפיסה דקה וממצה. חיוניות בריאת שורש, ויטליות של “ראשון”, פירנסה את נפשו. משהו מבחינת הנוי הרוחני ו“החיל לאורייתא” היה נטוע בתוכו. כל מה שמצא לפניו, מטוב כל הדורות ומצוף כל התורות, קלט בצינורות נפשו הפתוחים, הרוצים לינוק ולהעניק. והוא הצליח להפיק בדרכים שונות את השפע הרב שספג; מפני שעוכל היטב, זוקק בדם טוב וקודש בכלים שלמים וטהורים.

ג    🔗

ה“מוחין” של חוץ־לארץ ו“המוחין” של ארץ־ישראל התפרנסו בקרבו זה מזה, לא הציב להם גבולות ולא תקע עצמו ביניהם. הוא ראה את הגולה – והנה היא בדרך לארץ־ישראל, הולכת ובאה, להשתקע, לעבוד, להיות ארץ־ישראל אף היא. וחלקו בארץ, בזו הבנויה היום ובזו העתידה להבנות מחר, רב מאד. אמנם הוא לא תפס בה את המקום שהיה זכאי לו, אך זכה להקלט ולהתמזג בהויתה בכל יצריו, והיא מינתה אותו לנאמן ביתה עוד בטרם שהיה לה בית… עם הטובים והמעטים שבנו צפה מראשית אחרית, עיתד את עתידה ותיכן את תכניתה כאחד חוזה, למרחוק. אין להפריד כלל בין שני אלה – בין יעקב רבינוביץ ובין ה“ישוב” כמו שהוא עכשיו: “ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלה הבתים, האילנות והשדות והדירות”, כמאמר רבי נחמן מברצלב. ומה אהב את הכפר העברי, את הוי המשק הפרטי והקיבוצי, את הארגון הטוב, את הכלכלה המתוקנת, את הרווחה וההצלחה של האדם העובד, האכר העברי על אדמת עמו. דומה שישיבת־קבע ישב רק באוירו של הכפר. כאן זקף את קומתו ונשם לרווחה. לא כאורח נטה ללון בא, כי־אם כבעל־בית הבא לסייר את נכסיו. העצים והשדות, כביכול, צמחו ונבו בתוכו הוא, בקרקע בראשית שבנוף נפשו. ניתן לומר: לא הוא מהלך בכפר אלא הכפר מהלך בו, מסתכל לו בר' יעקב רבינוביץ ונהנה מזיוו. בעברו על אדמת בור ועל חצר עזובה, שאין בה עץ וגינה ונויו של כפר, היה רוטן וקובל ומתריע על הקלקלה. לא קטרג על ישראל, אלא הוכיח על הפגום והצריך תיקון.

ד    🔗

את יחסו לעם אין להגדיר כ“אהבת ישראל” מקובלת, ואם גם נוציא אותה מידי פשוטה ונלבישה תפארת של חזון כדוגמת האהבות הגדולות של אוהבי־ישראל הגדולים. לא אהבה היתה זו כי־אם דאגה גדולה לישראל, חרדה תמידית ועמידה על המשמר שמא חלילה וחס יבולע לו, לבן היקיר. ומדה טובה זו היא שייחדה אותו משאר גדולי ישראל בארץ. אכן הוא לא היה “שר גדול” בישראל, כי אם עבד נאמן בבית ישראל. ביושר ובתום־לב דאג לנו תמיד, היה חרד לגורלנו, ותמיד הגה וחשב איך ובמה להיטיב לעם, לתקנו בעצה טובה, כדי לקדם יום יבוא. ומה אפינית היתה “עקשנותו” הבלתי־מזועזעת בדחיית השמועות הרעות שהתחילו עוד בימי המלחמה להגיע “משם”, מגיא־ההרגה. לא רצה לשמוע בשום אופן על השמדה של מיליונים, על רצח שיטתי מכוון. “מגזימים, מפריזים! אין אמת וממש, ואפילו בחלק אחד ממאה, בכל הגוזמאות השפלות והנפשעות הנפוצות בכתב ובע”פ“. הטיל מרה ב”כתבים מופקרים" וב“עתונאים חסרי מצפון ובושה”, העושים סחורה בעצבים של ישראל ובדמם. והיה הולך ומוכיח בראיות שונות, במספרים “מדוייקים”, באסמכתות סטאטיסטיות שונות שהיה מומחה להן, שאין השואה נוראה כל־כך ו“איה”ש יהיו עוד יהודים, מיליוני יהודים, בתפוצות הגולה". פה ושם התחילו להגיע יחידים שניצלו על ידי גויים טובים, פולנים וגרמנים. בהצלה פורתא זו נאחז ולא הרפה ממנה עד הסוף, – עד שנתבדה לאסוננו הגדול, עד שהמספרים של “רואי השחורות” עלו על המשוער. ואז הוריד ראשו ושתק ימים רבים ושוב לא דיבר ולא התווכח על ההשמדה האיומה מכל ההשמדות שהיו פעם בישראל. ודאגתו־אהבתו לישראל נעשתה מעודנת יותר, אישית־נפשית. הוא התחיל להתרפק כאילו על שארית הפליטה, על האוד המוצל מאש. וככל הנאמנים חשב יותר על מה שיהיה מאשר על מה שהיה. הגולה כאילו הוצאה מתכניתו כמשהו שלם וקים. שתיקתו היתה הודאה מפורשת: נוצחתי! באחד הביקורים שלו בביתנו נזדמן עם אשה צעירה שניצלה מבית־המות באורח פלא. היא סיפרה בשקט ובלי התרגשות על מה שעבר עליה ועל עיירתה הבסרבית, כמי שמספר על נסיעה רגילה או על פגישה מקרית, לא חשובה ביותר. אחרים התענינו, שאלו, חקרו, רצו לדעת פרטים, השתתפו בצער. רק הוא לא השתתף בשיחה, ישב ושתק כלא־שומע. רק נדמה היה שלא ניחא לו משהו, כמי שמתבייש בתוך־תוכו, דומה למי שמדברים בגנותו של חברו הקרוב. מי־שהוא מן האורחים ביקש מן האשה הנאה שתשיר משהו, והיא נאותה. רק אז התעורר השותק, פניו לבשו ארשת של חיוּת חדשה, כאילו נתבשר בשורה טובה בהיסח הדעת. כל ישותו שפעה נחת. מתוך משמעת דרוכה ישב והקשיב לקול הערב והרווה מתיקות יהודית, כשעל פניו הולך ומצטייר חיוך של נחת, אותה נחת־מורשה ישראלית עתיקה, המעורבת תמיד בנוגה של צער מזוקק. דומה היה שאותה שעה הוא שומע את קול בת עמו מארץ מרחק, משוועת לעזרה, מתחננת, ונפשו הבוכיה מתמזגת עם כל הנפשות הקדושות מישראל שנרצחו תוך עינויים נוראים בידי גויים עריצים וטמאים. אכן, הוא ידע גם לשמוע, להקשיב כמשורר, ולהמוג ביופי תוך שתיקה יפה.

ה    🔗

חיבתו לילד היתה מן הדברים שהם כבשונו של העולם אשר בלבבו, שאין לזולת חלק בו. זה היה ה“לוקסוס” היחידי של חייו הפרטיים מעוטי הנחת ומרובי הלבטים והדאגות. באהבה טהורה זו ייחד לעצמו פינת יקרת, שמתוכה צפה על כל חייו באספקלריה המאירה רק לו. זה היה קורטוב העונג שהרשה לעצמו בנוחו מעמל יומו הקשה. והוא אהב לא את המפשט שבילד, את החזון שבדמותו, את “הילדות”, כנהוג, אלא אותו עצמו, פשוטו כמשמעו. לא התפרקות של עודף רגשי אהבה, לא התרפקות רומנטית על טוהר, תום, וכו', בחינת “נא השיבו לי ילדותי”, אלא התקרבות ישרה של אדם לאדם, על שום ממשיותו הטובה, על שום עצם היותו. ברם נקל לאהוב ילדים מלהיות אהוב עליהם. לא תמיד אוהב הילד את אוהביו, לרוב הוא מסתפק במועט זה שאוהבים אותו, וגם בזה בררן גדול הוא. תנאיו קשים: בעד אהבתך אותו הוא דורש סגולות מיוחדות: צעירות, יופי, נימוס, נעימות, טוב טעם וחן. לאמר: היה כדאי! לזקנים ותשושים, ל“לא יפים”, אין תקוה ממנו. רחמנות? – אולי קצת, אבל הבנה – לא, אף לא ויתור כל־שהוא למי שאינו טוב לפניו.

ליעקב רבינוביץ, בדרך־הטבע, טבע הילד, לא היו סיכויים טובים להתחבב על הילד העברי בארץ. וראה פלא: הם היו כרוכים אחריו, וגם חבבוהו! מה הכריע לטובתו? – אהבתו הטובה והנחמדה. לו ויתרו, לו נסלח הרבה. החליטו: “הוא נחמד נורא”. וה“נחמד”, כידוע, הוא משהו חשוב לילדינו הנחמדים. “היכן הילדים?” – זו היתה שאלתו הראשונה בבואו לביקור. “קראו לי לילדים!” והם באו אליו. עזבו את המשחקים ואת החברים ובאו אל יעקב רבינוביץ. בחצר וברחוב עברה השמועה: “הוא בא, זה הסופר רבינוביץ!” וילדי השכנים עם ילדי הבית נראו בחדר והוא מקבל את פניהם בשמחה. לכל אחד ידע להגיד משהו יפה ונעים. את הקטנים הוא מחבק ומנשק, מתרפק על הראש הקטן וקריאת “אה” נפלטת מפיו. הילדים לא טעו בהערכתם: הוא היה באמת נחמד בסביבתם. הפנים הגזעיים, האציליים, של הילד העברי, החן היהודי העתיק, הקוסם עוד לכולנו, המפליאנו תמיד בחידושו, בטעמו המתחדש, היטיב לנפשו שוחרת היופי, עורר בו את כל חושיו הטובים והחריפים. “אתה מבין? החן המשומר הזה, סוד־הוד גזענו, עודנו בהויתו הראשונה. כך היינו תמיד, נאים ביותר בים של כיעור וטמטום. בכל הגלויות ובכל הזמנים. על כן לא יכלו לנו הגויים הקהים, נעדרי־החן, ולא יוכלו לנו. חן יהודי – זהו המעט האלהי שחסר להם. אתה מבין? חסד־אלהים זה הוא הוא סוד נבחרותנו… אין כאן מה להסביר הרבה, רואים עין בעין”. ויש שהוא מתרונן ומתמוגג מרוב הנחת: “אוי, עינים, עינים! קדוש וטהור!” והילד עומד ומקשיב מתוך חיוך של רצון לסיפורו הטוב של סבא. מרגיש הוא שכאן לא רק הוא נערך ונאהב, כי־אם משהו יותר מזה, למעלה מזה. עומד הוא בין ברכי סבא ונותן לאצבעותיו העדינות, הרוטטות, לטייל על פניו, לתהות על גודש שערו, לעבור על חלקת צוארו. ואין הוא סולד גם מן השפתים הכמהות של סבא, והוא נותן להם להצמיד נשיקה חרדה, קלת־גיל, אל רוך פניו המצטבעים בסומק סנון ומתבושש.

חבה יתירה חיבב את בתיה’לי בת השכן. תינוקת חמודה כבת ארבע, פליטה שניצלה מידי המרצחים הגרמניים בעזרת “גויה טובה”. מכרי ההורים הביאוה ארצה, ודודתה, אחות אביה, לקחתה לה לבת. פעוטה זו, פקחית, חננית ונאה ביותר, הוציאתו ממש מכליו. התרפק עליה בשפע חמלה, כאילו מתרפק באחת על פליטת בית־ישראל כולה. היה מפנה לבו אליה מתוך כוונה מיוחדת. מביט בה כעל דוגמא של מעלה, וטועם את מתיקותה בעיניו. היא דיברה אז רק פולנית. הדבר גרם לה צער של נחיתות והשתדלה עד כמה שאפשר לא להרבות שיחה ולהגיד רק את הנחוץ ביותר. לשונה וגמגומה נגעו עד לבו. “יש בשפה הפולנית משהו עכור־קתולי בשבילנו. כל חשכות ימי הבינים מקופלת בתוכה, וצליליה – זוועה לאוזן היהודית”. “תנו לילדים לבוא אלי, כי מאלה מלכות השמים” – אמר אותו האיש. “ומאמיניו איבדו באכזריות לא־אנוש מיליונים כאלה!” ואגב לטיפות של רחמים: “ראו את מי עינו ורצחו! עד סוף כל הדורות לא יכופר להם הדם הטהור הזה! בתיה’לי!” ואחרי דומיה קצרה: “אתה מבין? זוהי הזוועה, זוהי שקיעת הנצרות, זהו האנטיכריסט שכה יראו מפניו, מפני ששטן זה ארב להם תמיד בקרבם, רבץ לפתחם מאותו הרגע שניתקו עצמם ממקור ישראל”.

ובתיה הקטנה שפחד־האדם היה טבוע בנפשה, שהיתה עוד מתעוררת בלילות וצועקת לתוך החשכה: “גרמנים!” וכל מגע־יד, ויהא זה הלטיף והרחים ביותר, הקפיץ אותה כדקירת־מחט פתאומית, תינוקת דוויה זו, שלמדה פה לאט לאט לחיות בזכות ובבטחון, דבקה בו בזקן ונתנה את גוה הרגיש ככינור למגעיו הטובים והנאמנים. ומי שלא ראה כיצד הניף הוא את בתיה’לי תנופה בזרועותיו הרופסות, נשאה קודש על כפים חרדות והחזיקה באויר רגע גדול, – לא ראה אהבת ילדים מימיו! ככה רק הרימו אבותינו היקרים ספר־תורה שבהיכל! וכך נשקה אמא כשרה את “בחור החומש” שלה אחרי הדרשה בפרשת “ויקרא”. כך ודאי התרפק יעקב אבינו על יתומו הקטן בנימין; יעקב־ישראל, אבי האומה ומקורה הנצחי, זה שנאבק הרבה ויכול הרבה, כי הרבה אהב. – –

והילדים עומדים מרחוק ונהנים ושמחים בלבם. אכן אהבה טהורה כזאת אין הקנאה שולטת בה.

ו    🔗

שקטים וצנועים כערב רחום של סתיו, היו ימי זקנותך ההולכים לאט. השלמת עם הכל, וסלחת הרבה, מתוך אותה ראיה עתירת־בינה שרק זקני תלמידי־חכמים מגיעים אליה עם ערוב יומם. כאילו אמרת עם החסידות, שהתנגדת לה כל ימיך: “אסור לדאוג. דאגה אחת בלבד מותרת לו לאדם – על שהוא דואג”. לא אהבת הפתעות. והנה הופתענו יום אחד – ממיתתך! גם הילדים הקטנים, שכה אהבוך, הופתעו מר. תמונתך הצדיקית, שהופיעה במסגרת שחורה בעתון, החרידה מאד את יעל הקטנה, והיא אמרה בדמע: “אמא, יעקב רבינוביץ… מת! הביטי, מה נחמדים פניו, כאילו הוא חי עוד ויושב כאן לפנינו. את זוכרת מה שענה לי פעם על השאלה: ‘למה עינו האחת עצומה’? – ‘כשזאת ישנה השניה ערה. ותמיד אחת פקוחה’… חבל, לא יבוא עוד אלינו!”

חבל, כי לא יבוא עוד, כי נעצמה זו העין הטובה, העין הרואה, שהיתה פקוחה עלינו לאמונה כשבע עינים! אדם שאמרנו מות נשיקה ימות, ברחמי שמים, בלקיחה ביד אמהית, אוספת, בחינת “איננו, כי לקח אותו אלהים” – וסוף מר כזה! זו נאמנות וזה שכרה?

ואם בגד בך הבוגד הגדול – המות, החיים לא בגדו ולא יבגדו בך לעולם. הם ישמרו לך אמונים באותה מדה שנאמנתּ עליהם במעשיך הטובים, ביצירתך הכנה, בחייך כולם, אשר נאמנו מאד.