א    🔗

לְבַקֵּשׁ אֱלֹהִים לֹא עוֹד מֶקָאָה יִנְהָרוּ,

וּמִבְּלִי נוֹשֵׁק תֶּאֱבַל הָאֶבֶן הַשְּׁחוֹרָה;

כִּי אַךְ אֶת יָדְךָ, שְׁמוּאֵל, לִנְשִׁיקָה יִבְחָרוּ,

אַךְ אוֹתְךָ יְבָרְכוּ, אַךְ מִפִּיךָ יִקְּחוּ תוֹרָה!

שיר־שבח זה כתב משורר ערבי לכבוד הוזיר היהודי של מלכות גראנאדה, – איש המלחמה והשירה ר' שמואל הלוי אבן נגרילה; וכמעט שלא יאמן כי מוסלמי יאמר דברים כאלה על בן דת אחרת, ונוסף לזה יהודי. וסופר ערבי אחר, שהיה קנאי מוסלמי קיצוני ושונא ישראל גזעני, הודה: “היהודי הזה, אף כי אללה מנע את אמונתו ממנו, היה מן האנשים היותר שלמים בידיעותיו, בשקידתו ובסבלנותו!”

אכן, שלם היה הנגיד כאיש תרומות וכמשורר עברי; ושקידה, סבלנות ואצילות רוח היו מדות היסוד של נפשו החכמה. בסגולות אלה קנה ובנה את עולמו כספרא וכסיפא, ואף אויביו הגדולים ביותר מבית ומחוץ כבדוהו, למדו מפיו, ונשקו את ידו בהערצה. שלמה אבן־גבירול, שהתפאר על כל בני דורו וראה עצמו עליון על כל השׁרים והנוגנים, כנור ראשון שלא היה ולא יהיה כמוהו, ואת כתר מלכות השירה נתן בראשו “בשש עשרה שנותיו”… אמר לבת השירה, בת־מלך כבוּדה, העדינה והמעונגה:

לְכִי אֶל שְׁמוּאֵל, שֶׁעָלָה בְאַרְצֵנוּ

כַּעֲלוֹת שְׁמוּאֵל בָּרָמָה וּבַמִּצְפָּה:

חָקַר תְּבוּנָה, שָׂכַל סוֹד סְתָרֶיהָ,

גּוֹלָה וְנִפְרֶזֶת שָׂמָהּ מְאֻסָּפָה.

היה צופה ודורש טוב לכל אחיו, וגם את בנו יורשו, יהוֹסף, חינך בדרך האהבה והחכמה. בצוואתו, בקיץ ד' תת"ב, לפני המלחמה נגד הפראנקים, הספרדים הנוצרים מקאטאלוניה, בהצותו על העיר לורקה, הוא כותב לו:

קְנֵה בִינָה וְשֵׂכֶל, כִּי תְבוּנָה / תְהִלָּתָךְ, וְהַשֵּׂכֶל – הֲדָרָךְ.

יְרָא אִמָּךְ, וְדַבֵּר טוֹב לְדוֹדָךְ / וְלשְׁאֵרָךְ, וְכַבֵּד אֶת חֲבֵרָךְ.

וְהִתְאַהֵב לְכָל נִבְרָא, וְטֶרֶם קְנוֹתְךָ הוֹן / קְנֵה שֵׁם טוֹב בְּעִירָךְ.

יְהוֹסֵף! תֵּן לְכָל אוֹהֵב כְּלִבּוֹ, / וְאִם אַיִן – עֲנֵהוּ מַעֲנֶה רַךְ,

וְתֵן חֵלֶק לְכָל חָסֵר בְּהוֹנָךְ / וְעֵת מַתָּן – זְכֹר אֶת מַחֲסוֹרָךְ!

ו“התאהבות” נבונה זו לכל אדם, היא שעמדה לו תמיד; חיזקה את מעמדו כנגיד ומורה לעמו, וכמפקד וראש ממשלה לעם נכרי; ולא אחת הצילו חכמתו ואמונתו את חייו בעת צרה. ואף על פי שהשלטון היה בידו, השעה שיחקה לו, והוא הלך מחיל אל חיל ומנצחון לנצחון, לא האמין בעצמו, ולא היה שש אלי קרב, כאותם הגויים החיים על חרבם ו“המלחמה היא מצוה בדתם”. הוא ידע כי:

קְרָב דּוֹמֶה בְּרֹאשׁוֹ אֶל יְפֵיפָה / אֲשֶׁר כָּל אִישׁ לְשַׂחֶק בָּהּ יְאַוֶּה,

וְסוֹפוֹ כָזְּקֵנָה הַמְּאוּסָה / אֲשֶׁר כָּל שׁוֹחֲרָהּ יִבְכֶּה וְיִדְוֶה…

אבל מלחמתו שאני: הוא נלחם תמיד מלחמת הגנה, שהיא מלחמת מצוה ממש – הצלת חייו וחיי כל בית ישראל בספרד מהשמדה:

…וְזָכַרְתִּי אֲשֶׁר בִּלְבַב עֲדָתָם / לְעַמִּי הַנְּמוּכִים הָאֲמֻלִּים,

מְרֵעִים חִלּקוּ מֵאָז שְׁלָלָם / וְגוֹרָלוֹת עֲלֵי אַרְצָם מְטִילִים!

הנגיד האמין כי רק בזכות תורת ישראל ועם ישראל הוא מנצח במלחמותיו. וכך הוא אומר בשירתו הגדולה, “אלוֹה עוֹז ואל קנוֹא ונוֹרא”, שנכתבה אחרי הקרב על יד אלפוּאנטה, נגד אבן עבאס, משנה למלך של אלמריה, בחודש אלול, שנת ד' אלפים תשצ"ח:

וְרָאִיתִי בְאוֹיְבַי תַּאֲוָתִי / וְנִקְמָתִי בְנַפְשׁוֹ הָאֲרוּרָה,

וְכַאֲשֶׁר בַּתְּעוּדָה הֶחֱזַקְתִּי – / וְטוֹב לִי סַחֲרָהּ מִכָּל סוֹחֵרָה!

בשירה זאת ראה הנגיד את שיאה של יצירתו:

“לְאֵל הִגְדִּיל עֲשׂה שִׁירָה אֲגַדֵּל / תְּהִי עַל כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר לְשָׂרָה!”

וגם שלמה אבן־גבירול העריך מאד את השיר הזה וכתב עליו:

"וְתִתְחַכַּם וְתֹאמַר כִּי / אֱלֹהִים עַז וְגַם קַנּוֹא! /

וְקָרָאנוּ לְךָ שִׁיר שָׂם / בְּבֵין כִּימָה וְעָשׁ קִנּוֹ."

הנגיד ראה את יתרונו על אויביו החזקים והרבים ממנו, לא בפי חרבו אלא בפי עטו… ואמנם הודות לעט הסופרים השנון שבידו הגיע למעלת מנהיג ונגיד לעמו ולהוד משנה־למלך בספרד המוסלמית, באשר:

תְּבוּנַת אִישׁ בְּמִכְתָּבוֹ / וְכָל שִׂכְלוֹ בְּפִי עֵטוֹ,

וְיִגַּע אִישׁ בְּעֵט אֶל / מַעֲלַת מֶלֶךְ בְּשַׁרְבִיטוֹ.

במשך עשרים ושמונה שנים (1027–1055) עמד על משמרתו הרמה, “נהרות לא שטפוהו ולהבות לא שרפוהו”… ורק הודות לאישיותו הנעלה ויהדותו האיתנה, החזיק מעמד בתקופה סוערה זו, ולא נפל לפני שונאיו שקינאו בהודו ובמעלתו – מעלת מלך בשרביטו.

הוא ראה את עצמו מקוֹרא בגזרת ההשגחה העליונה “למחות את זכר עמלק מספרד”, “שבא להכרית אם בישראל, ולשמיד / גביר ודל ויונק עם גמולים!” וכמו שלפנים מת אגג על ידי שמואל הנביא, כן יושמד זרע עמלק היום על ידי שמואל הלוי.

בטבע נפשו הנגיד אהב את האמת והשלום; שכן איש התורה והאמונה היה, ותורת אל אמת – דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום. כל ימיו התפלל לחיים של שלום… ביקש לישב בשלוה ולהרביץ תורה ברבים, להיות מורה הוראה בישראל, ולהפיץ מעינות השירה והחכמה חוצה: “חדל מני מעט, אולי אבלה / בטוב ימי, ועל ראשי פארי, / ואשתה מי־מנוחות מבארי, / בכוס ישע ונוזלים מן יאורי!” אבל מבוקשו לא ניתן לו ולא איסתיע מילתא! המלחמה והמדיניות והממשל היו מנת חלקו, וגורלו היה לפעול בשליחות האל “כמו שכיר בכל יום – והוא יתן ביומו את שכרו”… יש ובהרהוריו על מעמדו בחברה ובמדינה היה שומע קול קורא ושואל: “מה לך ולקרבות?” “וחברת מלכים למה לך?!” והוא משיב לנפשו: “האל המבשר לי על ידי שרפיו בחלום – יהיה בעזרי!” אין הוא שייך אך ורק לעצמו, שכן האויב –

"לֹא אוֹתִי לְבַד בִּקֵשׁ לְהַשְׁמִיד / בְּדִבָּתוֹ אֲשֶׁר בָּדָא וּבָרָא, /

אֲבָל בִּקֵּשׁ לְהַכְרִית לַעֲדַת אֵל / שְׁאָר וְנִין וְיוֹלֶדֶת וְהָרָה!"

ואיך הוא יכול לעמוד על דם אחיו ולהציל אך ורק את נפשו הוא? על כן עשה מעין שותפות עם אלהים:

"הוּא עָרֵב לְחַלֵּל צוֹרְרַי /

וַאֲנִי עָרֵב לְחַלּוֹתוֹ בְּשִׁירַי!"

 

ב    🔗

ככל גדולי ספרד בעלי המשרות הרמות בחצרות המלכים, לא בטח גם לב הנגיד בחסד לאומים, וראה את “ספרד במורד”, כלומר: לא האמין בעתידה של היהדות בגולה; הביט בעין חרדה לבאות, וראה גם בעת טובה את מצבה כאילו הוא בירידה התחתונה. כמוהו כחסדאי אבן שפרוט, כיקותיאל אבן חסאן, “אשר כל רוזנים אליו מיחלים / ולדברו מקוים כל סגנים” – כמו ששר לכבודו גבירול בימי חסנו; וכמו רשב“ג ויהודה הלוי, דחק את הקץ ושאל: מתי קץ הפלאות?! אף הוא, השליט והתקיף הגדול, חביב שני המלכים חבוס ובאדיס, ראה את “ישמעאל כאריה ועשו כתחמס” – זה יניחנו וזה יקחנו”, כמאמר גבירול ידידו ובן חסותו של הנגיד.

בחרדתו ובחשדנותו לגורל היהודים “בהדר־רמון־ספרד”; הקדים הרבה את שני המשוררים הגאונים רשב“ג וריה”ל, שכעבור דור אחד שר האחרון: “היש לנו במזרח או במערב / מקום תקוה, נהי עליו בטוחים?”

ולפני עלותו לציון שר:

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!

אף הוא, הנגיד, בשיא הצלחתו וכבודו בגויים, נשא את נפשו לציון, למלכות ישראל בארצו ובמולדתו החרבה; ב“סליחות” ובפיוטים הקטנים שלו, הוא מתפלל וקורא לאלהי אבותיו:

אֱלֹהַי, חֲשׂף הַיּוֹם זְרוֹעַ יְמִינֶךָ / וּמִבַּת אֱדוֹם חַלֵּץ בְּנֵי אַב הֲמוֹנֶךָ, /

וְלַלּוֹבְשִׁים גֵּאָה וְגָאוֹן לְפָנֶיךָ – / בְּעֶבְרָה וּבִגְעָרָה לְבַשׁ אֶת גְּאוֹנֶךָ, /

וְהָפֵר בְּרִית שׂוּמָה לְעוֹבְרֵי רְצוֹנֶךָ, / וְהָקֵם שְׁבוּעָתְךָ לְדָוִד קְצִינֶךָ, /

וְעַל עָם, אֲשֶׁר שׁוֹלְחִים יְדֵיהֶם בְּצֹאנֶךָ, / תְּשַׁלַּח – כְּאֵשׁ תִּיקַד וְתִבְעַר – חֲרוֹנֶךָ!

במלחמת ידאיר, בקיץ שנת ד' ת"ת, בנחלו ניצחון מכריע על שני שרי חיל אויביו, כתב הנגיד שני שירים: אחד על הניצחון, ואחד – “קינה על חורבן ציון”, שעודנה בשוממותה, ואין מי שיריב ריבה, ינקום את נקמתה, ויצא בצבאותיה לגרש את הכובשים הזרים מתוכה:

לְבָבִי בְּקִרְבִּי חַם וְעֵינִי מְדַמַּעַת,

לְמַעַן אֲנִי נִכְסָף לְחַמַּת וּמֵיפַעַת,

וְלִרְאוֹת עֲדַת שִׂרְיוֹן מְבִיאָה לְמוֹרִיָּה

בְּשִׁירִים צְרוֹרוֹת נֵרְדְּ, חוֹנָה וְנוֹסַעַת.

יְמֵי נַעֲרֵי צִיּוֹן בְּצִיּוֹן כְּשֶׁמֶשׁ עַל

עֲרוּגוֹת בְּשָׂמֶיהָ מְהִלָּה וּמוֹפַעַת – – –

וְהִנֵּה אֲרָיוֹת יִשְׁאָגוּ שָׁם מְנָעוּהָ

אֲזַי מֵעֲבֹר אוֹתָהּ וּמִבּוֹא וּמִגַּעַת

“חמת ומיפעת” – שתי ערי לויים היו, והנגיד שהיה משבט לוי, נפשו נכספה לערי אלהים; והוא מתפלל שיבוא המשיח, המקדש יבנה, והעמים כולם ינהרו לירושלים הבנויה בתפארת כימי קדם! מה צר לו למצביא היהודי הגדול המוכרח להלחם לעם נכרי, ואינו יכול לעשות לביתו הוא, לעמו ולארצו, אשר אריות ישאגו שם, והם מונעים את בני ציון ובנות ציון הנאהבים והנעימים לעבור ולהגיע לביתם בציון. והמשורר העברי שנשבה בין הגויים, מקונן:

– – – בְּשׁוּרִי בְעֵין לִבִּי דְבִירִי מְעִי מַפָּל

וְאֶבֶן שְׁתִיָּה בֵין אֲבָנִים מְבֻלַּעַת –

אֲמָרֵר בְּעֵין חָרֵד וְאָהִים בְּלֵב זָעֵף,

כְּאִלּוּ חֲנִית אוֹיֵב לְבָבִי מְבַקַּעַת!

והוא מבשר לציון המושפלת את הבשורה הטובה הזאת:

צִיּוֹן, אֲשֶׁר הָיְתָה לְעֵץ / יָבֵשׁ, תְּהִי עוֹשָׂה פְרִי,

בּוֹשׁוּ מְבִישַׁיִךְ, וְעוֹד / לֹא יִקְרְאוּ לָךְ: עַם מְרִי.

זרים וגרים בארץ נכריה היו הוזירים היהודים בעיני עצמם בגולת ספרד. כל כבוד הארץ היפה והעשירה הזאת היה להם לאי־כבוד, ונצחונותיהם – כרצח בעצמותיהם. לבם זב מדוקר כמחרב אויב, שעה שהכו בחרבם את שונאיהם בנפש והנחילו להם מפלה. הם בחרו לנפשם הלוך ערום ויחף על חרבות ציון מאשר ללבוש פאר ולעטוף בגדי מלכות על אדמת נכר.

ואמנם כך לימד הנגיד את בני עמו ואת בני ביתו בעיצומו של “תור הזהב”:

אֱכֹל עִם קִנְּךָ יָרָק / וְאֵזוֹר שַׂק הֱיֵה חוֹגֵר,

וְתָעֵב פַּת נְקִיָּה עִם / חֲגוֹר מֶשִׁי – וְאַתָּה גֵר.

 

ג    🔗

גם קודמו של ר' שמואל הנגיד – חסדאי בן יצחק שפרוט, (לערך: 915–975 ), נשיא היהודים ויועצו של חליף קורדובה, עבד־אל־רחמן השלישי, ראה את עצמו בספרד כגר בארץ לא לו… במכתבו הידוע ליוסף מלך הכוזרים, הוא מתחנן ומבקש שיודיענו “חשבון קץ הפלאות”… רוצה היה לדעת את האמת: “אם יש מקום שיש ניר וממלכת לגולת ישראל; ואם אמת הדבר – הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי ונוטש משפחתי, והייתי הולך מהר אל גבעה, בים וביבשה, עד בואי אל המקום אשר אדוני המלך חונה שם, לראות גדולתו וכבוד מעלתו, ומנוחת פליטת ישראל!”

חסדאי אבן־שפרוט הנשיא הגדול והרופא המהולל, לא היה משורר ו“בעל אמירה” כמו הנגיד; את המכתב ההיסטורי הזה לא הוא כתב בשבט הסופרים שבידו, אלא סופר המשפחה שלו – המשורר והמדקדק המפורסם מנחם בן סרוק כתבו, כפי שהוא מעיד על עצמו באגרת התלונה נגד חסדאי אבן־שפרוט אדוניו, לאחר שגורש מביתו:

– – – ויהי כאשר באתי – צויתני על מלאכת למודים / עבודת לשון הקודש, ואומר: “שמעתי אדוני!” / ואעיר לבבי מקנו ואחזקהו, ואשית כליותי אנשי עצתי – – עד אשר נכונו עניני אדוני / וישלם חשק מאוייו.

אבל המכתב נכתב ברוחו ובחפץ לבו של הנשיא החכם, איש המדע הרפואי, מחבר ומתרגם מובהק של ספרי רפואה. בו במכתב הביע חסדאי את אהבתו לציון ואת כסופיו למלכות ישראל: העיקר שתהיה באיזה מקום שהוא מדינה עצמאית ליהודים; שכן קוה שממלכה יהודית שאינה תלויה בעמים אחרים, עשויה להגיע למלכות בציון וירושלים כקדם.

לא לחנם ראו יהודי ספרד כולם בחסדאי הנשיא גואל ומושיע: “שליח לשרידיו, וישועה לפדוייו”, גבר הוקם על – “אשר אלוהי כל בשר / הקימו להם שר!”

בפקודת חסדאי חבר מנחם שיר תהלה לכבוד יוסף מלך כוזריה, ובראש האגרת־השירה חתימת השמות: “אני חסדאי בר יצחק, בר עזרא, בר שפרוט, מנחם בן־סרוק”.

ענינו של השיר הוא נצחון הכוזרים, ובראשם המלך הגבור הנערץ, על הגויים אויביהם! והנשיא בקורדובה מביע בסיום השיר את התקוה, כי:

“בְּזוּרֵי קְצָווֹת, פְּזוּרֵי אֲפָסִים לֶאֱסֹף מֵאֶרֶץ מְשׁוֹאָה / נוּגֵי הַמּוֹעֵד אָז לְאֵל יַבִּיעוּ: הָעֵת שֶׁקִּוִינוּהָ וְהִנֵּה בָאָה!”

סֻכַּת דָּוִד קִרְיַת מֶלֶךְ רָב תְּקִיאֵם כַּאֲשֶׁר קָאָה,

רוֹמְמוּת מָעֹז תִּרְאֶינָה עֵינֵי שְׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה,

וּמַמְלֶכֶת בֶּן־יִשַׁי בְּסוֹד חָזוּת הַנְּבוּאָה:

“קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל” לָנֶצַח, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.

נשיא “תור הזהב” לא זהב בקש ממי שלו הכסף ולו הזהב, אלא ברזל בקש –כוח ושלטון על הארץ אשר אבניה ברזל, כדברי הנביא מיכה: קומי ודושי בת ציון כי קרנך אשים ברזל! “השר ראש־כלה”, “אשר במזרח ובמערב / שמו גדול ורב”, זכר בגדולתו “אותות מני קדם”, שעה שאומתו “רק דגולה היתה”… שרתי בגויים, ו“טרם טורפיה השיגוה, וממקדש הקודש הוציאוה”. הוא האמין באמונה שלמה בביאת המשיח, בשיבת ציון ובתקומת מדינת ישראל בשלישית; ואז, הארץ אשר הקיאה כבר פעם את הגויים שישבו בה לפני שכבשוה בני ישראל במצות אלהים המנחיל גויים, תכלה שוב את הקוצים מכרם ידיד־אלהים, ומלכות בית־דוד תיבנה על תלה.

ר' אברהם בן דאוד (ראב"ד), אומר בספר הקבלה שלו: “בימי חסדאי הנשיא התחילוו לצפצף, ובימי ר' שמואל הנגיד נתנו קול”. ברם, גם “צפצופם” של ראשוני משוררי ספרד, היה בבחינת “אצפצף אהגה כיונה”… “כיונה זו המצפצפת ונואמת באמרי שפר לאהוּב לבבה!” אין לך משורר ספרדי שלא נכסף לציון, לא שר לה ולא הביע בפיוטיו את משאלות לבו לבנינה בקרוב. דונש לברט, שירש את מקומו של מנחם כסופר הבית של חסדאי, שהיה מאותם המצפצפים הראשונים בשירת ספרד, חבר זמר לשבת “דרור יקרא” המושר עד היום בכל בית יהודי שומר מסורת, בשבת, ואת “הדרור” הוא ראה בשבת שישמרו בני ישראל בארץ ישראל המשוחררת, בכרמה שלה, כי השבת היא הגאולה:

דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי,

וְאוֹת יֶשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי

נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי –

שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

בארבע שורות קלות וקולעות, ששבץ בתוכן באמנות ובחן רב את ראשי התבות של שמו, דונ"ש, הביע המשורר החכם את כליון נפשה של בת עמו לישועה ולגאולה. דונש בן לברט היה המפורסם ביותר שבין משוררי המאה העשירית, התקופה שקדמה לנגיד, וכאשר בא גבירול הצעיר לפאר ולרומם את שירת “אלוה עוז” של הנגיד, הוא קורא מתוך התפעלות:

שְׁמוּאֵל! מֵת בְּנוֹ לַבְּרָט / וְעָמַדְתָּ עֲלֵי כַּנּוֹ,

וְכָלִינוּ מְאֹד אֵלָיו – / וְאוּלָם הִנְּךָ הִנּוֹ!

והיתה זו התהלה הגדולה ביותר שיכלה להאמר על משורר חדש, – להיות יורשו וממשיכו של בן לברט; וגדולה מזו: אילו חי דונש, אומר גבירול, “ורצענו לך אזנו” – היה עבד לך. ובאמת שירת דונש, מנחם ואבון, החוירה וקטנה לעומת שירתו העצומה, רבת הממדים ועשירת הקולות והצבעים של הנגיד. קולו היה בכוח ובהדר, בעומק ובגובה כזה, שאפילו נגון נפשו עתיר הצלילים ומלא היגונים והרעיונים של גבירול, לא היה ביכלתו להחרישו. ואף על פי שלאחרונה גברה שירת גבירול הקוסמית על כל שירת דורו והדורות הבאים, והוא נעשה באמת, כדברי עצמו, “לשר השרים והנוגנים”, לא עמעם שירו את שירו העז של הנגיד, שהתמודד עם גבירול על השלטון במלכות השירה, וראה עצמו עוד לפני גבירול בחינת סולמו של יעקב: “ואיש ענו מהלך על אדמה – / ומחשבתו עלי שחק שרועה”.

ואמנם אין לקחת מן הנגיד את זכות הראשונות של “נותני הקול” בספרד; צדק גבירול באמרו באותו שיר לכבודו של שמואל הנגיד למקרא שירו אדיר הקול, והמוזיקאלי מאד, שלמרות רומו ורעמו לא היה קולני אפילו בטון אחד, –

– וּמַה נִּמְרָץ וּמַה נַּעְרָץ / בְּמִדְבָּרָיו וְעִנְיָנוֹ!

רובם של שירי הנגיד שירי חול הם, אפיקה מלחמתית הגותית שנכתבה לשעתה והזמן גרמה, אבל היה זה לא הזמן שהמחר מקטינו, אלא הזמן הגדול, שהימים הבאים מחדשים את תקפו ומגדילים את ערכו. היו אלה שירי חול על טהרת הקודש, שהקדושה תופסת בהם במאוחר, והם נעשים כתבי־קודש מכוח עצמם ומעוצם כוחם.

אתה שומע בשורות האלה שאגת גור־אריה־יהודה השואג מלב האומה, והקול חוצב אהבות ולהבות בסלע הלשון העברית, כמו שחצבוה ועצבוה משוררי התנ"ך הקדומים. שירתו מושלת בים וביבשה, ביערות ובמדבריות, בכלי מלחמה ובכלי נגינה, באדם העיר ובחיות השדה; כי רבות נדד האיש, רבות ראה והרבה הרבה סבל, איב ואהב, צלח וסלח, והרים והרעים קולו:

אֲנִי הָאִשׁ אֲשֶׁר יָרַד בְּתוֹךְ יָם, / וְיֵשׁ לַיָּם בְּרֹב שָׁנָה נְהָמָה.

וּבָחַרְתִּי לְרִדְתּוֹ אָב, לְמַעַן / בְּאָב לֹא יִשְׁבְּרוּ גַלָּיו בְּחֵמָה.

וְנִמְשַׁכְנוּ בִמְשׁוֹטוֹת, וְרוּחַ / תְּנוֹפֵף שִׁבֳּלֵי שָׂדֶה וְקָמָה,

וְהִנֵּה יָם כְּעַבְדִּי יַעֲשֶׂה אֵת / אֲשֶׁר אֶחְפֹּץ וְהָרוּחַ כְּאָמָה,

וְשָׁמַיִם כְּסַפִּירִים טְהוֹרִים / וְהַמַּיִם כְּשֶׁמֶן טוֹב וְחֵמָה.

עם קריאת השיר “הנס בלב הים”, אנו מרגישים את ריח הים ורוחו, ואז נדע שר' יהודה הלוי, משורר הים, קרא את השיר הזה והלך בעקבותיו.

אכן, שיר זה פליאת ים הוא, ואלמלא הוא לא היינו מתפלאים לגמרי על “המו גלים ברוץ גלגלים” של הלוי, שלא קם כמוהו משורר הטבע והרגש בישראל, אשר כדברי משה אבן־עזרא “מִשֵּׂעִיר זָרַח לָאִיר אֹרֶךְ עוֹלָם וּמְכוֹן רָחְבּוֹ”.

הנגיד הוא זה שיצא ממיצר דלת־האמות של שירי הידידות ואגרות השלוֹמים, וקרע חלון לשיר האדם, לארץ ומלואה, ולכוח האדם עלי אדמות, לגבורה ולגדלות. הוא התמודד לא רק עם מלכים, עמים וארצות אלא גם עם איתני הטבע:

וְאֶחְפֹּר אֶת שְׂפַת מִדְבָּר בְּמִדְבָּר, / וְאֶקְרַע יָם וְכָל שׁוּחָה קְלוּעָה,

וְאָשׁוּט עַד אֲשֶׁר אֵרוֹם וְאַעַל / אֱלֵי שִׂיאָה תְּהִי לָעַד יְדוּעָה!

הדברים היומרניים והשאפתניים האלה אמר “בצאתו מקורדובה בנעוריו, בעת עזבו את עיר מולדתו החרבה, והוא איש ענו מהלך על אדמה…” ושום איש לא ידע מה טומן צעיר בודד זה במעמקי לבו: “ולא ידעו מרעי סוד לבבי, / אבל לא דברו רעי בדעה, / ונפשם מבלי הכר והבין / כנפש הבהמה השסועה!”

הוא ידע שאיש־בשורה הוא, ולימים רחוקים הוא שר את שירו, על כן דרש שכל נצחון שלו וכל מעשה יהיה לו קול ויכנס להיסטוריה, לנצחי. צווה שיפרסמו את שיריו ברבים למען ישמעו וידעו כי “יש עוד גבורה בישראל, ויש עוד סומך ותומך בתורה הישרה” – באמת ובצדק של אלוהי העולם, שהמלחמה והנצחון שלו:

וְהַשְׁמִיעוּ בְאַפְרִיקִי וְצֹעַן, וְהוֹדִיעוּ בְנֵי בֵית הַבְּחִירָה,

וְהַגִּידוּ לְזִקְנֵי פוּם־בְּדִיתָא / וְלִישִׁישֵׁי בְנֵי בֵי־רַב בְּסוּרָא.

וְכִתְבוּהָ בְּסִפְרֵיכֶם, לְמַעַן / תְֹּהִי לָעַד וּמִדּוֹר דּוֹר זְכוּרָה!

 

ד    🔗

שירת הנקמה, שהיא הנושא הראשי בשירת המלחמה והנצחון של הנגיד, אינה נקמה אישית של המנצח, תאוה לשלם לאויב מדה כנגד מדה, כאשר זמם לעשות; אלא היא ממין המשפט והצדק העליון שעושה אלוהי המשפט לשונאיו הרשעים, בחינת: “הנשא שופט הארץ, השב גמול על גאים!”. כבשירת התנ"ך, וביחוד במזמורי המלחמה של דוד המלך, מדגיש הנגיד איש־המלחמה והתגמול, כי אלוהי צבאות מושל במערכות המלחמה, והוא מיטיב לטובים ומעניש את הרשעים, הנבלים, האומרים: אין אלהים ואין משפט, אלא הכוח הוא האלהים. עם עלות המלך באדיס על כסא המלוכה בגראנאדה, שלח אליו זהיר אדון אלמריה מכתב ובו הצעה לשלום ולברית אחוה, בתנאי שידיח את שמואל היהודי מתפקידו כוזיר גראנאדה, וימסרהו בידו. ובאם לאו – יכריזו עליו העמים כולם מלחמה:

וְכָתַב צוֹרְרִי אֵלָיו בְּנַחַץ / כְּתָב חָזָק וְרָם מֵאֵין פְּצִירָה,

וְשָׁלַח לוֹ: הֲתֵדַע כִּי שְׁמוּאֵל / לְחַיּוֹתוֹ בְדָתֵנוּ עֲבֵרָה?

וְאֵין שָׁלוֹם וְאֵין הַשְׁקֵט – / וְנֶפֶשׁ / יְהוּדִי זֶה בְּתוֹךְ גּוּפוֹ נְצוּרָה…

שְׁלַח אוֹתוֹ / וְיָסוּרוּ מְדָנִים / וּמִדְיָנִים, וְקַח עָלָיו פְּשָׁרָה,

וְאִם אַיִן, דְּעֵה כִּי הַמְּלָכִים / עֲלֵי מִלְחַמְתְּךָ קָשְׁרוּ קְשִׁירָה!

תנאי כפול זה הוא מאז ומעולם התנאי של בני ישמעאל ובני עשו, ולרוב עשו אויבי ישראל מה שנתבקשו לעשות ו“לקחו על היהודי פשרה”… אבל המלך באדיס ההפכפך, שאמר עליו הנגיד בספרו “בן מלשי”:

"הֵפֶךְ בְּמֶלֶךְ כְּמוֹ הֵפֶךְ בְּשִכּוֹרִים: יִרְצֶה מְקוֹם אַף, וְיִתְאַנַּף מְקוֹם רָצוֹן, /

פַּעַם יְנַשֵּׂא מְתֵי חָכְמָה, וְיַשְׁפִּיל אֶת חָכָם, / פְּעָמִים – וְיִשָּׂא אֶת מְתֵי לָצוֹן…"

לא קבל את הפצירה ואת הפשרה, – לא ויתר על היהודי שלו, ולא השגיח ב“אוּלטימטוּם” החריף של “ידידיו”. הוא, באדיס, פחד יותר מעצמו, מאופיו הרע ומנפשו הרגזנית, מאשר מאזהרתו של מלך אלמריה. הוא ידע שבלי שמואל משנהו לא יוכל לעמוד נגד שריו ויועציו הזוממים רעה על נפשו, באשר הכיר את תכונותיו השגעוניות:

"יִרְצֶה כְמוֹ נַעַר, יִכְעַס כְּמוֹ בַעַר, /

יַכֶּה – וְהוּא יִשְׂחַק, יָמִית – וְלֹא שָׁעַר,

קִצְפּוֹ כְלַבַּת אֵשׁ תִּבְעַר עֲצֵי יַעַר!"

והוא לא שילח את ראש הממשלה שלו החכם והנבון, אלא שלח אותו – למלחמה על בעלי המכתב, המלכים והשרים, שאימו עליו במלחמה ובקשר; וכה השיב בספרו: אם אמלא שאלתך, תבואני מארה! ואם אמסור ביד צריו משרתי, / תהי נפשי ביד צרי מסורה!" לא מאהבת היהודי לא מלא את הדרישה, ולא מחמת טעמים מוסריים, אלא משנאת “עמלק ואדום ובני קטורה”: הסלאבים, השכירים הספרדיים הנוצרים, והערבים.

ושמואל העברי הכם מכה נצחת, “התגבר עלי חיל צר בחיל צוּר… וקם הצר – וקם הצור לנגדו, / ואיך תקום, בקום צור, היצירה?”

ואמנם ראויה היתה שירה מופלאה זו להיות נקראת בכל תפוצות הגולה באזני היהודים באשר הם שם, ו“לקרא לה אחות למקרה אחשורוש ואסתר הגבירה”. בשיר זה אנו רואים את הנגיד כמצביא גאון וכמשורר נעלה, אמן התיאור האפי, והסיפור הדרמתי, ובעל הסגנון הפלסטי, המזכיר את שירת התנ"ך ושירת יוון הקדומה כאחד. עם קריאת שירי הנגיד הקרביים, אתה מופתע מעצמת כשרונו, וכולך שאלה ותמיהה: מנין לו לבשם זה, ראש־ישיבה ותלמיד־חכם מובהק זה, כל אותה חכמת האיסטרטגיה הגויית, תכסיסי מלחמה מחוכמים אלה, וכל הגבורה והעצה למלחמה לערוך קרב אחר קרב עם כמה וכמה מלכים ושרים ומפקדי צבא גבורים ואנשי שלטון מנוסים מדורי דורות; שעלו עליו תמיד בנסיון, במנין, בתאוות המלחמה ובתכסיסיה, ובעיקר – בשנאה ובצמאון לשפיכות דם כחיות טורפות, ובכל־זאת לא הפסיד אף פעם במערכה, ולא אבד קרב, ובכל מקום ובכל זמן ובכל מקרה ידו היתה על העליונה?!

והמפליא הוא: אף לשעה קלה לא רפתה ידו המחזיקה בחרב להחזיק גם בתעודה – ביעודו וביחודו לכתוב בעט סופרים את מעשי תקפו וגבורתו, ללמוד וללמד; “להחכים במקרא ודתו, להשכיל בתבונת היונים ובחכמת הערבים, ולעשות לו שם גדול ועצום בעבר ים וארצות מערבים”! ככל גאון היו לבו וזמנו ברשותו, והוא מצא עת לכל דבר. לא הסיח את דעתו מיהדותו, מתעודתו, מביתו ומעמו, אף יום אחד בחייו. גם בשדה הקרב, במערכות המלחמה המסוכנות ביותר, מילא את תפקידו כמורה הוראה בישראל, כנגיד לעמו וכאב ומורה לבניו. תמיד התאונן על הנדודים הגוזלים את שעתו ואינם מאפשרים לו להיות בביתו ולחנך את בניו לתורה ולמעשים טובים:

"מְזִמּוֹתַי תְּקַלַּעְנָה לְבָבִי / כְּנֵס יָנִיס בְּיוֹם סַעַר סְפִינָה, /

וְנוֹד נִכְתַּב בְּסֵפֶר הָאֱלֹהִים / עֲלֵי נַפְשִׁי וְשוּט עַל כָּל מְדִינָה. /

וְכָל נִכְתַּב נְדֹד עָלָיו יְהִי נָע / כְּמוֹ קַיִן וּבוֹרֵחַ כְּיוֹנָה!"

אבל קללת הנדודים לא מנעה ממנו את ברכת התורה והיצירה; הוא לקח כל דבר בחוזקה, וגם את הזמן… וגם בהיות “חיל בתוך לבו כחיל אשה מבכרת”, והאויב ערוך ודרוך להשמידו, בעמדו בין החיים והמות ממש, היה מתפנה וכותב שיר על מהלך המלחמה לבנו יורשו; ומזמן לזמן היה שולח לו אגרת, על כנפי יונה מבשרת… ובדרך זו היה שוקד על חינוכו ומרחיב את דעתו והשכלתו, והיה מבקש ממנו:

"בְּנִי שִׂים לִבְּךָ אֶל יַד / אֱלֹהַי הַמְהֻדָּרֶת, /

וְקוּם וּקְרָא תְּהִלָּתִי / בְּמִקְרָא עָם וּבַעְצָרֶת, /

וְשִׂים אוֹתָהּ כְּטוֹטֶפֶת – עֲלֵי יָדְךָ מְקֻשָּׁרֶת, /

וְתִכָּתֵב בְּלִבָּתְךָ / בְּעֵט בַּרְזֶל וְעוֹפָרֶת!"

ובצר לו, והוא “לא יכול להרבות את אמירתו”… היה מתפלל לאלהים:

"עֲשֵׁה לִי תַאֲוַת לִבִּי / וְחוּשָׁה נָא לְעֶזְרָתִי, /

וְאִם אֵינִי כְדַאי אֶצְלְךָ / עֲשֵׂה לִבְנִי וְתוֹרָתִי".

והנה לדוגמא אחת האגרות של הנגיד לבנו משדה הקרב, עם ששלח לו קונטרס שירים ערביים שכתב בשבילו למען השכילו בלשון זו; ועל גבי השיר כתובת מאת יהוסף: “בצאתו להלחם על אשונא ואלמדור עבר על מקום היה בו חול לרוב בשנת תת”ו, וכבר עבר עליו בימי בחרותו, בורח מפני המלחמה הכבדה מקורטובה, ואמר זה".

יְהוֹסֵף, קַח לְךָ סֵפֶר בְּחַרְתִּיו / לְךָ מִטּוּב לְשׁוֹן קֵדָר וְעֵיפָה!

כְּתַבְתִּיו – וַחֲנִית הֶרֶג מְלֻטָּשׁ / בְּיָדֵנוּ וְהַחֶרֶב שְׁלוּפָה,

וְהַמָּוֶת יְצַו צָבָא לְהַחְלִיף / בְּצָבָא אֶת צְבָאִים בַּחֲלִיפָה.

וְלֹא אֶחְדַּל לְהַשְׂכִּילְךָ, וְאִם עַל / סְבִיבִי פָּעֲרָה פִּיהָ אֲסִיפָה!

לְמַעַן מָצְאֲךָ חָכְמָה – מְיֻפֶּה / לְנַפְשִׁי מִמְּצֹא צֳרִי נְגִיפָה.

קְחָה אוֹתוֹ וְשִׂיחַ בּוֹ וְצֵא מִן / קְהִלַּת לַעֲגֵי לָשוֹן וְשָׂפָה,

וְדַע כִּי כָל נְבוֹן דָּבָר כְּמוֹ עֵץ / פְּרִי מָתוֹק וְעָלֵהוּ תְרוּפָה,

וְהַפֶּתִי כְּעֵץ יַעַר אֲשֶׁר סוֹף / נְצָרָיו וַעֲנָפָיו אֶל שְׂרֵפָה.

רק איש־סגולה, בעל אופי למופת כנגיד, מסוגל היה לנהוג ככה. כך חינכו אבות העולם את בניהם! זהו חינוך בחינת רצון וצו עליון, שהאנושי והלאומי, המורשתי והתכליתי, עולים בו בקנה אחד הנעוץ במקור ישראל הקדום.

את אהבת יעקב ליוסף תלו חז"ל בתלמוד תורה: שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לשל אביו, וכאשר פרש ממנו לפני מכירתו, פרש בפרשת עגלה ערופה, מתוך דברי הלכה. וזהו שנאמר: “וירא את העגלות אשר שלח יוסף”, – סימן מסר להם במה היה עוסק עם אביו.

*

ומי יגלה עפר מעיניכם מאורי ספרד הגדולים, אריות השירה ואבירי החכמה בארץ השפנים! כל ימי חייכם עתירי המעשים ורבי הפעלים, קודש היו לעמכם; צופים הייתם בדאגה ובאהבה לשה פזורה ישראל, הצאן התועה בין שבעים זאבים: “סרני פלשתים”, “אלופי אדום”, ו“נשיאי ישמעאלים” – הגויים האוכלים את יעקב הקטן בכל פה. אתם אצילי “גולת ירושלים אשר בספרד”, – נצח ישראל שלחכם למחיה לאחיכם החולים מן השעבוד, להחיותם חיי שעה ולנטוע בהם חיי עולם! לולא אתה, ר' שמואל, שר השירה והמלחמה, אחד “ממתי השם מיטיבי הטעמים” אשר “אלהים יצרך בעולם יפה מראה”, ולמעלה מזה – יפה־נפש וכביר־רוח; אתה, אשר “הכינות שירה / לבני בית הבחירה”… מי יודע אם התרחש לנו הנס הגדול הזה, אשר שירת ימי הבינים שמו! אם היו קמים לנו משוררים נצחיים כמו ר' שלמה אבן גבירול, ידידך ובן חסותך, משורר “כתר מלכות”; ר' משה אבן עזרא ה“סלח” ומחבר ה“תרשיש”; ואחרון אחרון – רבי יהודה הלוי, הכנור האלוהי לשירי ציון.

אתם, הגברים המצליחים בימיכם, אשר צלחתם למלאכה ולמלוכה, מה היטבתם לשיר את שיר אדוני על אדמת נכר! על כנפי שירים כנשרים נשאתם את עמכם עד הלום! אתם פתחתם את שערי לבו הנכסף לגאולה מול שערי ירושלים! עם כל “סליחה” שלכם העירותם בנו נקמה למשימי נוונו; עם כל “קינה” – קנאה ל“שביה עניה בארץ נכריה…” תוך קריאת כל “בקשה” ו“אהבה” – התלהבה אהבתנו למולדת הבלתי־נשכחת, וגדלה איבתנו לבת־אדום השודדה, שידיה דמים מלאו. מכל שורה ושורה של ה“גאולות” וה“מאורות” שכתבתם, האיר לנו שחר הגאולה; ומתוק היה האור אשר זרעתם על דרכנו הנה, ועודנו נאותים והולכים לאורכם “מִיָּם וּמִזְרָח, וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן!…”

וְהוּא הָאוֹר / אֲשֶׁר יֵלֵךְ וְיֵאוֹר. – – –