א    🔗

חוֹלַת אֲהָבִים לַיְלָה בָּכֹה / תִבְכֶּה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ.

תִּשְׂחַק פְּנֵי הַיֹוֹשְׁבִים לַרְנִין / אוֹתָם, וְאֵשׁ יֹאכַל שְׁאֵר גִּוְיָהּ – – –

כנר הכלה הזה, עליו נשא משלו הנאה, כן נאכלו חייו הארציים של משורר נעלה זה תוך כדי יצירתו המאירה. וככל שנר נשמתו הלך הלוך והאיר, הלוך והרנן לבות אחרים, כן שקע ודעך להב חשקו וכבתה אש תשוקתו לתבל־הבל ולחמודותיה. יסורי אהבתו העזה לבת אחיו החמודה, “לדרור אשר קן לה בצלעותיו”… מרקו וזקקו שבעתים את נפשו הבוכה במסתרים, וממעמקי היגונים נסק לאלהים בלי סולם… ובעלותו למעונות קדושים, למקום נפש נפשו, נשלו ממנו כל קלפות התאוה הגסה ותענוגות בני־אדם. כליון הנפש ליפי הטבע, לחן אשה, ליין ולזמר על המים בגנים, נעשה יותר ויותר לכליון־נפש לאלהים, לצמאון לאל־חי ולאורו הנצחי:

וְהוּא הָאוֹר, אֲשֶׁר יֵלֵךְ וְיֵאוֹר / יְמֵי נֹעַר וְיוֹסִיף עֵת זְקוּנָי,

אֲחַפֶּשׂ־בּוֹ חֲדַר חָכְמָה, וְאַעַל / בְּלִי סֻלָֹם אֱלֵי גִנַּת עֲדָנָי.

חיי נדודים ופרישות מאונס, ימים רעים מלאים עלבון, סבל ומחסור בנכר, במקום שאין מכירים אותו, ואין איש יודע להעריכו לפי מעלתו הרמה במולדתו, נטעו בלב המשורר הגולה בוז והתנגדות עזה ליקר תבל ולחמדת החיים, ומנהמת לבו הנשבר קרא:

מְאַס תֵּבֵל, אֲשֶׁר תַּשְׁפִּיל גְּאוֹנָהּ / בְּיָדֶיהָ, וְקִנְיָנָהּ תְּבַלֶּה!

ואם בעלומיו העליזים והמאושרים שר לעלמה החשוקה:

בְּיַד עָפְרַת עֲרָב נַפְשִׁי חֲבוּלָה / וְלִבָּתִי בְעֵינֶיהָ קְרוּעָה,

בְּשָׂפָה מִדְּמֵי לִבִּי צְבוּעָה / וּבַת עַיִן בְּבַת עֵינִי קְרוּעָה…

"חִשְׁקִי וּשְׁקִי, עָפְרָה, אֶת פִּי / בִּשְׂפַת שָׁנִי וּבְלִבְנַת שֵׁן

וּבְגוּף נָקִי אוֹתִי חַבְּקִי, / כִּי אֵין חִשְׁקִי רַק עֶשֶׁת שֵׁן!"

הרי עכשיו, עם שגלה והורחק בזרוע מאהובי נפשו, מתנכר המשורר לעברו הדיוניסי… “צביה עת תרקוד, ופרע שערה תפרע” – שוב אינה מלהיבה את דמיו כקדם; כי הצביות והיעלות והעפרות הכלולות ביפין, “בשער כלילות ובפני לבנות” – שונאות זקנים ומואסות אביונים:

עֲלֵי מַה זֶּה, צְבִיָּה, שָׂב / וּבְכָל לֵב תִּשְׂנְאִי, עַל־מָה?

הֱשִׁיבַתְנִי: וְאֵיךְ מִכָּל / זְקֵנוֹת תֶּאֱהַב עַלְמָה?!

ידוע ידע המשורר המנוסה וחכם החיים: אין רחמים באהבים! ורק הכוח והנוי והעושר, וביחוד העלומים הפורחים, נותנים לאדם את הזכות הטבעית לאהוב ולהיות נאהב; ומשלו נותנים לו לאדם… במלחמת הקיום אין תקומה לנחשלים ולנחלשים! על חרבות חייו יושב עתה אהוב העלמות היפות לפנים, והוא מקונן ומתנה את צערו ומכאוביו על אזן לא־שומעת:

בְּרִשְׁפֵּי הַבְּכִי נַפְשִׁי שְׂרוּפָה / וּבִבְכִי הַיְקֹד לֶחְיִי שְׁטוּפָה,

וְצִפָּרְנֵי נְדֹד תָּפְשׂוּ לְבָבִי, / וְהוּא בִּמְתַלְעוֹת זֹקֶן טְרֵפָה.

ובהעמיקו לחשוב על תהפוכות הגורל, על “ילדי הימים” הנוצצים ונובלים כה מהר, היה נדמה לו כאילו הקיץ פתאום מחלום תעתועים, מתמונה אשר בתנומה… עיניו נפקחו בתמהון, והוא הביט עתה ישר לעיני תבל, העודה את עדייה למען יחמדו פתאים יפיה: “תֵּבֵל כְּאֵשֶׁת פְּתַיוּת, / הֶבֶל הֲדָרָהּ וְהוֹדָהּ / תַּמְתִּיק אֲמָרֶיהָ, וְאָכֵן – / תַּחַת לְשׁוֹנָהּ מְצוּדָה”.

רק איש בער־נער לא ידע כי אין כל טובה בְּטוּב מִשְׁיָהּ, וּמָוֶת בְּצוּפָהּ, וְכִלָּיוֹן בְּגוּפָהּ:

הֱקִיצוֹתִי תְנוּמַת רַעְיוֹנָי / לְיַשֵּׁן תַּאֲוַת נַפְשִׁי וְעֵינָי!"

התעורר והתנער מרעיונות השוא שנתפס להם בנעוריו וכל חפצו לישן ולהרדים את יצר נעוריו – לשבור את תאוות הנפש השוגה והתועה ולהשפיל את העינים הרמות והמרומות! מעתה – רק דרך אחת לפניו, ורק שאיפה יחידה מפעמת את רוחו הנכונה הממלאה את כל לבו: לנתק עצמו מן הזמן ושגיונותיו, להשתחרר מן החומר העכור ולברוח ממדוחי היצרים, הצוררים את הנפש הטובה והחכמה. הוא כובש את יצרו כדי להתקרב ליוצרו; ולא הוא ברשות לבו, אלא לבו ברשותו, על כל ישותו:

נַפְשִׁי תִּתְאַוֶּה כְּשֶׁאֲנִי מְעוֹרֵר בָּהּ תַּאֲוָה,

וְכְשֶׁיֵּשׁ לָהּ מְעַט תִּשְׂמַח בְּחֶלְקָהּ…

אכן עתה יש לו רב! גם מנוחה וגם אהבה… שכן פרי השמח בחלקו הוא הנחה, שלות נפש ומנוחה, כמו שפרי הענוה – אהבה, פרי המהירות – חרטה, ופרי התאוה – עניות! שאין לך עני גדול יותר מן האוהב את עצמו.

ובכוחו זה הלך ואור חדש זרח עליו, וראה מראות־אלהים:

וְאַחַז מַחֲזֵה שַׁדַּי בְּשִׂכְלִי

וְאָבִין כִּי בְקִרְבִּי יֵשׁ אֲדֹנָי,

אֲשֶׁר נִסְתָּר יְקָר עַצְמוֹ, וְנִגְלָה

בְּמִפְעָלָיו לְעֵינֵי רַעֲיוֹנָי.

 

ב    🔗

הנדודים הממושכים במזרחה של ספרד הנוצרית, רחוק “מיצורי אוהבים שעזב” במולדתו, התישו את כוחו של הרמב"ע, והוא ראה את עצמו אובד בעוניו, “טובע בצולת הבכי ואין מעמד”. משוררי ספרד המערבית לא אהבו את “חבל אדום” הנוצרי, שהיה ירוד בתרבותו, בעשרו ובנימוסיו לעומת המערב המוסלמי. המשורר הנידח קשור היה בנפשו במשפחתו ובקהלת גראנאדה המיוחסת והעשירה – “בארץ נעמה מכל ארצות”. שם הכל הכירו אותו, הוא ריכז מסביבו חוג משכילים ומשוררים צעירים, וביניהם משורר צעיר, כוכב עולה, יהודה הלוי מאנדלוסיה הדרומית; ר' משה אבן עזרא היה מזמין אותו לביתו, קבלו בשמחה, וברך בואו:

הֵן מִשֵּׂעִיר זָרַח לָאִיר אוֹרֶךְ עוֹלָם וּמְכוֹן רָחְבּוֹ!

יהודה הלוי ידע להעריך את ספרד המוסלמית כערכה. הן גם הוא בא מאדום – מאחת המדינות של ספרד הנוצרית – אל מרכזה הרוחני והתרבותי של פרדס־ספרד הישמעאלית.

משה אבן עזרא, כשאר אחיו, היה איש רב־פעלים במקומו, התרועע גם עם חכמים מוסלמים, כי ידע על בוריה את הלשון הערבית הספרותית על כל מכמניה ודרכי שמושה. על כן כה קשתה עליו הפרידה מארץ אהובה וטובה זו, וכה נכסף לביתו, השתוקק לאוירתו ולעפר שרשו. הוא היה איש רם המעלה בעירו, בעל תואר “ראש המשטרה”, ורבים היו אוהביו ומעריציו. אבל בגלותו נתמעטה דמותו; הוא ניתק ממקור חייו, ו“הזמן”, הגורל המר, השליך אותו לארץ בה נבהלו רעיו ורעיוניו, ועם לעגי שפה ועמקי פה שלא הבין לשונם סבבוהו… ולמרות פניהם נפלו פניו; ובמכתביו לידידיו הרחוקים הוא שפך נפשו:

מִמַּעֲמַקֵּי הַמְּצוּקִים אֶצְעֲקָה חָמָס, / וּמִבֶּטֶן נְדֹד שִׁוַּעְתִּי;

לֹא עָרְבָה שֵׁנָה לְרֹאוֹתַי, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר מִמַּעֲרָב נָסָעְתִּי.

ור' יהודה הלוי, תלמידו וחברו, עונה לו:

נֵר מַעֲרָבִי שׁוּב לְמַעְרָבָךְ, הֱיֵה

חוֹתָם עֲלֵי כָּל לֵב וְכָל אֶזְרֹעַ;

שָׂפָה בְּרוּרָה מַה לְךָ אֶל עִלְּגִים,

אוֹ מַה לְּטַל חֶרְמוֹן אֱלֵי גִלְבֹּעַ!

חמשה עשר שירי ידידות כתב הלוי למורו הנערץ, ובכולם הוא מתרפק באהבה וברחמים על ידידו הנודד הבודד, ובשורות נוקבות וספוגות צער וגעגועים, הוא מבכה את גורל הגולה:

יְדַעְנוּךָ, נְדֹד, מִימֵי עֲלוּמִים,

וְנַחַל הַבְּכִי נַחַל קְדוּמִים.

מתוך חליפת המכתבים־השירים בין שני המשוררים הנעלים, אנו למדים כמה מררה הגלות מאונס את חיי הרמב“ע בשנים הראשונות! מרוב כעסו ומכאובו קצף רמב”ע גם על הטוב והנאמן שבידידיו, והאשימו בשיכחה ובבגידה… וריה"ל מתנצל לפניו ומקבל עליו את הדין; כי הבין לרוחו של האומלל, וידע כי מרוב יאוש ומרירות נפש הוא חושד בו, ואין אדם נתפש על צערו. שכן “קֶצֶף עִם נְדֹד הַר לֹא יְכִילוֹ!”

ר' יהודה הלוי לא נעלב מהדברים הקשים שהטיח כנגדו הרמב"ע, לא שמר טינא בלבו על שחשדו במה שאין בו, אלא השתדל לפיסו והבטיח לו בכל לשון של הבטחה ושידול כי נאמן הוא לו כקדם, אהבתו שלמה וידידותו כנה והוא מסור לו בלב ונפש:

אֲקַבֵּל כָּל אֲשֶׁר יָדִין לְבָבוֹ

עֲלֵי לִבִּי וְשַׂמְתִּיהוּ פְּלִילוֹ,

אֲנִי עַבְדּוֹ וּבֶן חַסְדּוֹ יְבַקֵּר

נְטַע יָדוֹ וְיָחֹס עַל עֲמָלוֹ,

וְאוֹמְרִים כִּי זְמָן בִּלָּה אֲהָבָי –

עֲלֵי עָשׁ יֹאמְרוּ כִּי עָשׁ אֲכָלוֹ.

כדי להניח את דעתו של ידיד נפשו, הוא מקטין את עצמו, משל לעש לפני העיש הגדול… מבקש הוא רחמים ממורו הגדול: חוסה על עמלך! על תלמידך ונטע ידך; כי הוא, הרב, שהביאו לחיי העולם הבא, ונטע בתוכו חיי עולם הדעת והשכל הטוב.

יצחק, יהודה ויוסף, אחיו של הרמב"ע, משוררים, וידידיו של ר' יהודה הלוי, עשו לאח המגורש, לפי דבריו, “מעשים אשר לא נעשו מיום היות תבל!” ובודאי דרש מר' יהודה הלוי שיחזירם למוטב ויתקנו את אשר חטאו לו… אבל הלוי לא ניתק את יחסיו עם האחים התקיפים, לא הפסיק את ידידותו אתם, ולא תבע את עלבונו של רבו מהם. הוא הצטער בצערו, התגעגע לו כאל אח ורע, לווהו בנתיב היסורים, ותו לא:

אֵיךְ אַחֲרֶיךָ אֶמְצְאָה מַרְגֹּעַ –

תָּנַע וְהַלֵּב עִמְּךָ יִנֹּעַ!

ואילו אחיו מצאו דוקא מרגוע בהעדרו של האח, בהיותו נע ונד בין זרים; ולא איכפת להם שנפשו נקלעת בקלע הנדודים, אי שם ב“גלות אדום”, רץ מעיר לעיר וכל השערים נעולים בפניו, ושערי תבונתו סגורים ומסוגרים בפני “עירים מבלי מתג וסוסים…” מה לו פה ומי לו פה, בין יהודי ספרד הנוצרית?!

אֲנִי עִמָּם כְּגֶבֶר בֵּין רְפָאִים / וְשַׁחַל עִם עֲדַת קוֹפִים וְתֻכִּים.

וְלֹא אֶרְאֶה לְבַד פַָּנִים זְעוּמִים, / וְלֹא אֶשְׁמַע לְבַד מִלִּים מְדַכִּים,

וְיוֹם שָׁלוֹם יְהַבִּיעוּ בְּפִיהֶם – – פְּצָעִים הֵם צְפוּנֵיהֶם וּמַכִּים.

אֲפַתְּ לִבִּי בְתוֹחֶלֶת – וְאֶרְאֶה: / בְּאֵין תִּקְוָה יְסוּפוּן הַמְחַכִּים!

קרוע בגדים, בזה נפש וגוף, “עד כי למשחית נהפך הודו, וגם התנכרו פניו ולא נודע”. תעה החכם המסכן, מבחר האנושי, בדומה לבן משפחתו ובן דורו, איש החכמה המפוארה במעיל מכוער ובלוי – רבי אברהם אבן עזרא ש“נולד בלי כוכב”, אבל הוא עצמו כוכב מזהיר בשמי חכמת ישראל בכל הדורות… וכומוהו הוא משכים לבית השרים – ואין מאסף אותו הביתה, אין מרחם עליו, ובעיני רוחו רואה המשורר את קצו המר בנכר:

עֲדֵי אְגְוַע בְּאֶרֶץ יִמְעֲטוּ בָהּ / עֲלֵי קִבְרִי מְאֹד בּוֹכִים וְהוֹמִים,

וּפִקְדוֹנִי בְיַד הָאֵל עֲזַבְתִּיו, / אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמוֹ אַב הַיְתוֹמִים.

מרוב יאוש הוא מחליט: “באין תקוה יסופון המחכים…” ההפך מבטויו המפורסם של ידידו ר' יהודה לוי: “אשרי המחכים!”

 

ג    🔗

ועם כל זאת ועל אף הכל, לא נפלה רוחו עליו וערך עצמו וכבוד נפשו לא ירדו בעיניו. בימים הרעים ביותר, כאשר משענו האחד היו רק הדמעות, ובמבטחו התפלה והתחנונים: “הַרְפּוּ, בְּנֵי יָמִים, הֲכִי דַל מִסְּבֹל / גּוּפִי, וְאַט! כִּי אֵין בְּנַפְשִׁי כֹּחַ!” פסוק המזכיר לנו את דברי יהודה הלוי: “כּוֹס הַיְגוֹנִים לְאַט / הַרְפִי מְעַט!”

ובודאי כתבם הלוי בהשפעת מורו הקשיש ולא להפך… גם בימי אין־חפץ אלה, לא זעף לבו על אלהים, ולא הרהר אחרי מדותיו. הוא האמין באמונה שלמה שבן־אלמות הוא, ושיריו נצחיים הם: יִשְׁתַּכְּחוּ שִׁירַי, בְּעוֹד שֶׁמֶשׁ עֲלֵי מִזְחוֹ – וְהֵם יִשָּׁכְחוּ שָׁכוֹחַ". שמו ינון לעולם, ואילו שמם של מגנבי השיר שלו ימחה מהר. העניות לא נוולה אותו, ולא עוד אלא ראה עצמו כעשיר גדול: “לפעמים בית של שיר יפה יותר מבית של זהב”… “ואני חברתי כך וכך אלפים שירים, ואין ספק שבכל אחד מהם יש בית יפה, ובכן יש לי כך וכך אלפים בתים יפים, וזהו כבודי”. ויש והיה מתלוצץ: “אלו היו המזונות נתנים על פי השכל, היו הבהמות גוועות ברעב מפני בערותן”. והוא התנחם כי לא לו החרפה שהוא רעב ונעזב, כי אם למחרפיו, “באשר ספו כפירי הדת”, והחכמים המובהקים מלפנים, שידעו להוקיר ולהעריך אישים רמי מעלה כמוהו, ותחתם נבראו חרפת בני אשם, רמשים הרומשים למטה בעפר. עברו הזמנים בהם ידעו לכבד אנשי לב וגדולי נפש, ומתי חסד גמלו חסד עלי כל כואבים! כעת הגיעה שעתם של החרזנים החנפנים, האורגים קורי עכביש לשיר ומליצה, “ולו חכמו בצור קלונם טמנו, / וסחי חרוזיהם בעפר כסו”.

והמשורר הנאמן בוכה לגורלם של פליטי תום, תמי הלב שנשארו לפליטה מן הימים הטובים ההם, והם עתה נרדפים ונלעגים בדורם של “בני־הפך”, אנשי תהפוכות, האוספים רכוש יותר מכפי צרכם, ואינם יודעים שרכוש הנפש טוב מרכוש נכסים. ורק על דבר אחד הוא מצטער – על הירידה התחתונה של דורו, על שבודד הוא ואין אזן להקשיב למאמריו: “לֹא יֶחֱזוּ כּוֹכְבֵי תְהִלּוֹתַי – וְהֵם / עַל חוּג דְּבָרַי יַעֲלוּ לִזְרֹחַ”… והם עוד מתנשאים עליו, החכם הרעב; שכן הנהגת העולם לא נמסרה לעובדי אלהים אלא לכסילים השבעים:

בָּאתִי בְאַחְרִית הַזְּמָן, עֵת גָּמְרוּ / כָּל הַחֲסִידִים וֶאֱמוּנִים פַּסּוּ,

וּבְנֵי־בְּלִי־שֵׁם גָּבְהוּ, כַּאֲשֶׁר מְתֵי / הַשֵּׁם פְּלָאִים כָּרְעוּ, קָרָסוּ.

את הד קול נכאיו של גאון השירה והחכמה בדור אחד לפניו – שלמה בן־גבירול, אנו שומעים משורות עצב אלה! ואכן רבה השפעת רשב“ג על שירת הרמב”ע. שניהם חלקם לא שפר בחיים, שניהם היו מטרה לחצי הלעג והקנאה־שנאה של משוררי השקר דורם, שהתפארו עליהם במעשיותם ובהצלחתם בחברה. גורל אחד רדפם והדפם, השיגם והתעלל בהם בלי רחמים. כזה כן זה צמאו לאדם הטוב, לידיד נפש, והיו מוכנים “לשלם הידידות בידידות”… אבל להתכחש לעצמם לא יכלו והחנופה היתה זרה לרוחם: “ואינני כגבר יענה רך, וישח ונפל בעצומיו”, אמר גבירול הענו־הגאה; אין אני מתרפס בפני החזקים ואיני נכנע בפני הכוח הגס. וכן אמר הנגיד: “לי נפש לרעים מחזקת, / ולי נפש למשטינים מנועה!” ואף גבירול כך: “ישלם הידידות בידידות – / וימטיר אש מלהטת לקמיו!” וכמוהם גם הרמב"ע לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים, ובכל הזדמנות פרסם את החנפים והוקיע את קלונם ברבים:

לִמְגַנְּבֵי הַשִּׁיר אֱמֹר – יוֹם שָׁלְלוּ / מִלַּי וְלִקְחִי לָקְחוּ מַלְקוֹחַ

וַיְמַלְּאוּ אֹדֶם וְאַבְנֵי מַחֲצֵּב / וַיִּטְעוּ לָהֶם הֲדַס עִם חוֹחַ – – –

אֵיךְ שַׁאֲגַת אַרְיֵה יְדַמֶּה הָאֱנוֹשׁ / אֶל קוֹל כְּלָבִים חָרְצוּ לִנְבֹּחַ?

הזרזירים־הזריזים הללו, בעלי עט השקר, לקחו את אבני חן שירתו וערבבו אותן בדבריהם חסרי הערך… היצליחו? האפשר לדמות קול כלב נובח לשאגת אריה?!

והוא גער בשטן־הזמן, הוכיח את אפסותו, וכך התגבר על הגורל; ועם אריסטו אמר: היודע שההפסד מושל על הכל קלות בעיניו הפורעניות… באשר הגבור הוא מי שימאס בעולם הזה, והחלש הוא מי שיכבד אותו; ומסתמך הוא על אחד ממשוררי ערב, שבהללו את אחד מידידיו אמר: “גדול הוא בעיני מפני שהעולם קטן בעיניו”.

הוא ראה את האושר במנוחת הנפש ובבריאות הגוף, ובהסתפקות במועט – בלחם לאכול ובבגד ללבוש ובקורת גג, מחסה מפני החום והצנה: “את השמח בחלקו אפשר להגדיר: מי שיסתפק בחלק ולא ישתוקק אל הכל, ויבחר ראשית כל דבר שיראה, ולא ילך אחרי תכלית התענוגים; ומי שקם בבוקר בריא בגופו ונפשו, ויש לו מזון יום תמים, הריהו כאילו העולם כולו שלו!”

אבל לא היה לו אף אחד מן הדברים הלאה, לא היה לו חלק בעולם הזה, ובמה ישמח?

חולה ונעזב, רצוץ גוף ונפש, שכב המשורר על משכבו אי־שם בפנת חדר צר ואפל, ונפשו חולמת בהקיץ ומבקשת את שאהבה נפשו שהיתה לאיש אחר, לאחד האחים העשירים שלו ברמוֹן – “ארץ אשר בה נעמו חיי, ובה / לחיי זמן לי נשטחו שטוח…” אבל בכל מקום שהוא עובר הוא רואה רק קברים; ואלה קוראים לו לבוא אליהם – – –

הֱקִיצוּנִי שְׂעִפַּי לַעֲבֹר עַל / מְלוֹן הוֹרַי וְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי.

שְׁאִלְתִּימוֹ – וְאֵין מַקְשִׁיב וּמֵשִׁיב: / הֲבָגְדוּ בִי עֲדֵי אָבִי וְאִמִּי?

בְּלִי לָשׁוֹן קְרָאוּנִי אֲלֵיהֶם / וְהֶרְאוּנִי לְצִדֵּיהֶם מְקוֹמִי.

אבל אין הוא רוצה עוד למות; לחיות הוא רוצה באור אליהם ובאור פני האהבה הגדולה שבחזון; ופיו ממלמל חרש חרש לאוזן הלילה השומעת אנקת אוהבים ותשוקתם:

לוּ אֵדְעָה כִּי הַחֲלוֹם יַרְאֶה פְּנֵי דוֹדַי –

לְרַגְלֵי הַחֲלוֹם כָּרָעְתִּי!

 

ד    🔗

סוף סוף, אחרי תעיה מרובה “בינות בוערים מעריב ומשכים”, “באהלי כסל”… נמצאו לו מספר ידידים, מתי חסד, שעמדו לו בשעת דחקו –

רֵעַי סְבִיבוֹתַי – אֲשֶׁר נָתְנוּ / סִפֵּי יְדִידוּתָם אֱלֵי סִפִּי,

עֵת יַאֲזִינוּ לִי מְתֵי סוֹדִי / וְיִחֲלוּ כַטַּל לְאִמְרֵי פִי, –

כמו אז, בשבתו בקורטובה, בין אחים ורעים, בהלו נר ההצלחה עלי ראשו.

ידידים אלו, גבירים ונדיבי רוח, המתיקו לו את כוס היגונים, וגם העירו את כנור שירתו והרעישו את מיתרי לבו; האמונה כי לא פסו אמונים עודדה את רוחו הנכאה ובתי הזהב ושורות הפז שוב הרבו והפרו את רכושו. ובהתעורר נפשו מרוב תודה ל“גביר נמצא כשורש לחסדים – / והיו כל בני חסד ענפים”… קראו מורשי לבו: “וְהֵא שִׁירָה” – יְהוֹדוּן לָהּ מְאוֹרִים!"

ונאמנים אלה איפשרו לו ליצור ולהתהוות מחדש באור־היצירה החדש, שהלך וגבר בו לעת־זקנה, ומצא בשיריו תענוג בגלמודותו ונר בחשך.

ויפה תיאר ר' יהודה הלוי את דמות דיוקנו של מורו ורבו הזקן:

וְיִתְהַלֵּל בְּשֵׂיבָה אִישׁ אֲשֶׁר שָׂב / וְכַפָּיו מִתְּמֹךְ נֹעַר נְעוּרוֹת,

כְּרַב משֶׁה אֲשֶׁר מָשַׁל בְּרוּחוֹ / וְתַאְווֹתָיו בְּיַד שִׂכְלוֹ מְכוּרוֹת,

וְיָדָיו מֵעֲשׂוֹת תּוֹעָה אֲסוּרוֹת / וְשִׂפְתוֹתָיו לְיֵין־תַּאֲוָה נְזִירוֹת:

וּמָנַע מַחְשְׁבוֹתָיו מֵהֲלֹךְ חוּץ, / וְהֵם לִפְנֵי אֲדֹנָי נֶעֱצָרוֹת,

לְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת מַיְמִין וּמַשְׂמְאִיל / וְקוֹלֵעַ וְלֹא יַחְטִיא שְׂעָרוֹת.

ואף על פי שמעיד הוא על עצמו שעזב ונטש את השיר כמו שהצבי עוזב את צלו, מפני שהשתוקק לבלות את ימי חייו בדברים יותר הגונים; עם כל זה חזר אל השירה ואחז בה כבקרנות המזבח, ולא הניח ידו ממנה. שכן האמין “שהשיר הוא כנף למשורר שתביא אותו למקום שהוא עצמו לא יוכל להגיע שמה, ותכניסהו למקום שהוא בעצמו לא יוכל להכנס”.

ואמנם שיריו לידידיו פתחו לו שערים למקומות שלא היה נכנס לשם בלעדי השיר, שערי הארמונות נפתחו לפניו עם שערי הלבבות; ואחרי “שמאס שכון תבל המבלה את בניה”, השלים עמה כמות שהיא, בלי כל אשליות, והשלים עם האדם כמות שהוא ולא תפס מרובה, ונקט כלל זה בידו: “אם עשה לך חברך טובה קימעא – יהא בעיניך הרבה ואם עשה לך רעה רבה – יהא בעיניך קמעא!” דוקא לאחר יאוש, ואחרי שנתאכזב מן האדם והעולם, נעשה נוח לבריות ונוח לעצמו, ולא נתן לכעס ולשנאה להוציאו מן העולם. תמיד הכריע לצד האהבה והשלום. והתנחם בזה שלא פגע בכבוד שום אדם בשיריו, כמעשה החרזנים המקצועיים, שעל החנופה וההתרפסות פרנסתם: “לא חברתי אותם מעולם על אדם ידוע, אף על פי שהסוג הזה הוא היותר קל ונוח לכתיבה, שהרי נקל לסתור מלבנות. אולם בחסד אלהים לא נגע איש בכבודי, ואני לא נגעתי בכבוד איש”. אבל הוא ידע גם את יתרונו על יתר האדם: “ואני הנני עני עשיר, אביון שיש לו רב, כי אין לך עניות גדולה מבערות, ואין לך אדם גלמוד ממי שיאהב את עצמו”.

כשוך סערת נפשו, אחרי שלבו נשבר בקרבו מרוב הטלטלה שטלטלוהו מקרי הימים הרעים, נרגעה נשמתו ושבה למנוחתה. הוא הצדיק עליו את הדין בדברי נחומים, אשר מקורם בחכמת החיים של הכואבים; וכבעל נסיון, שפגעי הזמן החכימוהו ולא עיקמוהו, הבין וסלח וקבל יסורים באהבה.

ומה נאים הדברים לאומרם הנאה: “הזמן בא בפגעים בימי בחרותי וחציו פגעו בי, אולם הדברים הטובים באו לעת זקנתי”. לכאורה הדברים תמוהים וסותרים את דברי עצמו ברבים משיריו, שבהם ראה את אשרו דוקא בימי עלומיו… אבל הכונה “בדברים הטובים” היא טובת הנפש, – זו ההצטללות הגדולה וההזדככות שבאה לו לעת זקנה, בתקופה השניה לנדודיו בנכר, אחרי שנצרף בכור היסורים, והחיים נגלו לו באור האהבה הרוחנית, בזיו השכינה, ככתוב בשיר המופלא: “נפשי אויתיך בלילה”.

עם שבירת כל התאוות הארציות נעשה לבו שלם, ונהפך מעבד הזמן לעבד ה‘, כמאמר ר’ יהודה הלוי תלמידו הגדול:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל־אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / “חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי.

עתה, כאיש התבונה הטהורה, כבן חורין שהוא מעל לתשוקות ולתאוות, יכול היה להסתכל בשלות רוח בכל תופעות החיים, כטובות וכרעות; עתה אינו מואס עוד בתבל ההפכפכנית, אלא מבין אותה וסולח לה, כמו שסולח הנבון ובר־הדעת לנבער מדעת… על כן, אין אנו מופתעים לגמרי מן הסתירות, כביכול, שבשירתו, ואיננו מחפשים ניגודים ואי־עקביות באמונות ובדעות שבראיית עולמו. שכן למשוררים הגדולים כמו לנביאים, אין השקפת עולם אלא הרגשת־עולם; ולרגש, כמו לים הרוגש, יש גאות ושפל, סעירה ורגיעה; גל רודף גל, וגל הודף גל, והזרימה היא לפנים ולאחור, אבל הים הולך תמיד קדימה!

ובתקופה האחרונה בחייו, עת הבינה והסליחה המזוקקות שבעתים, לא תלה המשורר את הקולר בזמן אלא בו בעצמו, והוא אומר עם אבן־גבירול:

מָה אַאֲרִיךְ שִׂיחִי וְתֵבֵל הָיְתָה / טוֹבָה, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה בָּאתִי…

אבל במלכות השמים מי שבא באחרונה יושב ראשונה… וכך אומר הרמב"ע בספרו שירת ישראל, פרק ששי: על השירה: “ואני בוטח באלהים יתעלה שיטריפני לחם חוקי, אותי ואת אחי הנאמנים, ובחסדו הגדול יפרנסנו עד העת שעלינו יהיה לנסוע למעון האושר והגמול, ולהעתיק את מושבנו מן העולם המכוער הזה אל עולם האושר והטוב, אם נהיה ראויים לו”.

 

ה    🔗

ר' משה אבן עזרא המכונה “הסלח”, עם כל ענותנותו וויתורו על הבלי העולם הזה, עם כל מבינותו ביצר לב האדם, לא היה “כגבר יענה רך”, ולא נכנע לגבירים התקיפים בימיו, שראו במשוררים מעין משרתים נחותי דרגה, שנוצרו אך ורק לשמשם ולפאר את מסיבותיהם ולהללם בפני אורחיהם רמי המעלה בשיריהם. הוא לא וותר על עצמיותו, לא מחל על כבודו, ולא סלח לאלה אשר לא חזו כוכבי תהלותיו, ואזנם כבדה להקשיב מאמריו, והם “מגנבי שירו ושוללי שללו ומלקוחו”… הוא האמין באמונה שלמה כי כאשר לא יהיה כבר זכר לחייהם ולמעלליהם של הגבירים ומשמשיהם החנפנים, עוד ינון שמו ויזרח כשמש בגלגלו: “ישתכחו שירי בעוד שמש עלי מזחו – והם ישכחו שכוח”. הוא ראה את עצמו כמלך השירה, וכמו סוקרטס בצוואתו למלך של דורו אמר: “ירושת המלכים היא זכרם, וירושת ההמון היא נכסיהם. הראשון ישאר לעד והשני יהיה לאפס!” הוא למד הרבה משירת ר' שלמה אבן גבירול, שהתהלל:

אֲנִי הַשָּׂר וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד, / אֲנִי כִנּוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים,

וְשִׂירִי כַעֲטָרָה לַמְּלָכִים / וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים,

וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי – / וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן־הַשְּׁמוֹנִים!

גבירול הצעיר־הזקן, “האנוש הנכאב” בכל משוררי ספרד, היה מקורב לר' שמואל הנגיד בראשיתו, גם קרא לו באחד משיריו “דודי, ידי נפשי אתה צרי מכאוב / ולכל חלי את כתעלה וכתרופה!” אבל משנכוה מגחלתו של השליט הכול־יכול, לא מחל על כבודו, לא נרתע מזעמו, והגיד לו את כל לבו:

אֱמֹר לַשַּׂר אֲשֶׁר עָלָה וְגָבַר

וְנִכְבָּדוֹת בְּתֵבֵל בּוֹ מְדֻבָּר:

בְּךָ בָּטַח וְלֹא נֶעְזַר לְבָבִי,

אֲבָל בּוֹשׁ מֵאֲשֶׁר קִוָּה וְשִׂבַּר!

כְּבַת נָדִיב בְּעֵת פָּתְחָהּ לְדוֹדָהּ –

וְהוּא חָמַק לְפָנֶיהָ וְעָבַר.

עת לרומם ועת להתקומם… רשב“ג לא יכול היה “לדום ולהתאפק”; ובמדה שגדלה ענותנותו רבתה גאוותו. הוא, הליריקן הטהור, איש הרגש הבלתי־אמצעי, ידע כי שירת הנגיד היא עזה, גדולה, וגעשת כים סוער, אבל חסר לה המעט הזה, אותו “משהו” סמוי, טעם העושה את הנגון של השיר; ותבלין זה נכנס למעמקי הנשמה, ומרנן ומתחנן שם, ושוב אינו יוצא משם לעולם. קוראים לכך ליריקה, קול הנשמה, מתנת אלהים לבחיריו, השרידים היחידים אשר אדוני קורא! ונגינה זו – כי יחסם לבו של המשורר, כי יהמה ויכמה וישבר בקרבו עד דכא, – לוהטת בשלהבת יה, והצנה והיא אינן יכולות לדור בכפיפה אחת! ואין פלא שהיחסים בין הנגיד ובין גבירול, שהיו יותר הסכם מאהבה, נתקררו מהר, והם נעשו צהובים זה לזה; כי שניהם אישים גדולים היו, בעלי אופי רגזני ועקשני, והמשבר בידידותם לא אחר לבוא, ובצורה חריפה ועוינת ביותר; ופעם כשתאר רשב”ג “ליל אופל וענן”, לא מצא דמוי יותר קולע לאופל ולצנה מאשר שירתו המוצקה והקרה של הנגיד:

וְצִנָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁלֶג־שְׂנִיר אוֹ / כְּמוֹ שִׁירַת שְׁמוּאֵל הַקְּהָתִי.

ובקורת קרה זו נודעה לנגיד והרגיזה אותו מאד. אף הוא לא שתק וענה על דברי הלעג של “ידידו” בשירים מלאים כעס וזלזול. גבירול כתב לו שיר התנצלות ובקש את סליחת הנגיד, גם בא ממרחק לפיסו, והגיש לו שירו “קום הזמן” – קרבן־חטאת על אשמתו; אבל הנגיד הנעלב לא סלח לו לעולם.

ואמנם המעשה הזה עורר אי־רצון בלב הרמב“ע כלפי “אבן־גבריאל”, הוא שלמה אבן־גבירול, “שנפשו הרגזנית” גרמה לכך, “שנפשו האצילה” תזדקק לשיר מלא הכנעה, הראויה רק לאלהים יתעלה”. רמב“ע עדין הנפש והמתאפק, לא היה מסול לכניעה כזאת לפני התקיף ממנו, כי לא היה איש ההפכים כמוהו. הוא לא אהב את הקיצוניות, ומדת “שטפא דינקותא”, משובת הצעירים, שנאה נפשו. לדעתו “המדה היותר רעה היא לגדף אנשים חשובים”. ו”מדה משובחת היא להתחבר עם נדיבים ולהתרעות עם אנשים טובים, והעיקר – היה באמצע ולך מן הצד“. “ובנפשו הרגזנית”, באפיו הקיצוני של רשב”ג, הוא מוצא דבר והפוכו בחדא מחתא: חרוזים שכולם אומרים הכנעה, ושורות המלאות גאוה וגאון:

אַל תַּחֲשֹׁב, כִּי צָלְלוּ אָזְנַי / יוֹם הַעֲלוֹת בָּם שַׁאֲנַנֶּיךָ:

לוּ רָצְתָה נַפְשִׁי לְהִתְבָּאֵשׁ – / אָז שָׁחֲקוּ מֵימַי אֲבָנֶיךָ.

ובסיום השיר:

אַל תַּחְשְׁבֵנִי כִּי בְּרֹב תִּקְוָה – / אַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ,

אוֹ מֵאֲשֶׁר יִירָאֲךָ לִבִּי – / לוּ כּוֹכְבֵי־שַׁחַק הֲמוֹנֶיךָ.

כלומר: לא בקשתי סליחתך על מנת לקבל פרס, ולא התנצלתי מחמת יראתי אותך.

משורר “כתר מלכות” לא יכנע לפני אדם שלא הגיע כמוהו למלכות הרוח והשירה. ואם הנגיד הוא שר וגדול, הרי הוא, שלמה הקטן, גדול ממנו, ואבנים שחקו מים.

ר' משה אבן עזרא, כאמור, לא התבאש ולא התגעש, הוא “היה באמצע והלך מן הצד…” ואף־על־פי שהוא שייך את עצמו לאותו סוג אדם “שהיה ראשון וגורלו עשאו אחרון”, ועליו היה להתיצב לרוב לפני הסוג השני: שבאמת “היה אחרון אלא שגורלו עשאו ראשון”… שכן החיים מלמדים אותנו כי “יש חכמה שהעניות מנוַלתה, ויש כסילות שהעושר מכסה עליה…” לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים! ואם העז מישהו ממיטיביו ואנשי־חסדו לנגוע בצפור נפשו, ברום מעלת כבוד שירתו, לא התאפק; הוא הרים על הגביר קול נגיד ומצוה, וגער בו כרב בעבדו, והראה לאותו ריקא ובער את מקומו, ופקח את עינו “ראוֹת אַפלו…” כל פגיעה בכבודו ראה כפגיעה בכבוד אלהים: “איך אשאלה מהם להוקיר את יקר מלי, והם דברי אלהים בזו?!”

הוא ביטל את זהבם וכספם של מתנגדיו הבורים כעפרא דארעא, מפני שאין עני אלא בדעת, ואין עשיר אלא ברוח ובחכמה:

וְשִׁירוֹתַי חֲלִי כֶּתֶם, וְאַיֵּה

אֱנוֹשׁ יַכִּיר פְּנִינֵי שִׁיר לַמִּלּוֹת?

עֲלָמוֹת לֹא יְדָעָן אִישׁ, וְאֵיכָה

לְאִישִׁים בּוֹעֲרִים יִהְיוּ בְעוּלוֹת?

כלומר: אין פה אדם היודע להעריך את יקר ערכו – אני החן של פיוטיו היקרים, כי דומות שירותיו לעלמות שלא ידען עוד איש.

משורר אמת בודד הוא גם בחברה, יחידי הוא בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בנכר, במקום שאין מכירים אותו, ואף אלה המעטים שאתם בא במגע לא ידעו את נפשו. ואף על פי שלא היה “מאלה המתאוננים על ילדי הימים”, ולא מאלה המגנים את המדות הללו של בני דורו, מפני שנקט כלל זה בידו: שני מצבים אין תחבולה נגדם: להשיב ענינים אחור אחרי שהתקדמו, ולהקדימם אחרי שנסוגו אחור… בכל זאת היה מתאונן לא מעט, משל לאדם הגונח מלבו מחמת יסורים; והוא מביא דברי משורר ערבי: “התאוננתי, אף על פי שאדם שכמותי אינו רגיל בהתאוננות. אך הנפש תשתפך לדברים כאלה”. כאומר: מה אעשה? ואיני יכול להתגבר על עצמי!

כל ימיו בקש את האדם הטוב, איש אשר רוח בו, שיבין וידע את שירתו; מפני שחשב את השירה למעלה, שיש להתפאר בה, והוא האמין תמיד, כי “שיריו ראויים לפרסם את זכרו!” לדעתו השירה היא צורך העולם, “ואין היא פוסקת מלהיות סחורה עוברת לסוחר אלא בזמן היותר גרוע”, ובהעדר הנדיבים מתה הספרות במיתתם ועט אמת של סופרים נשבר.

ומטעם זה התיר לעצמו לפעמים להתאונן על הזמן הרע, אשר בו פסו אמונים מבני אדם ואין איש מסייע בידי האמנים במתנו ובתמיכות להתפתחות האמנות לטובת החברה: “נדעך נר האצילות ואזלו מי הנדיבות”, וחלקת המשורר יבשה ושוממה באין מטר. והרי “לשון המשורר דומה לאדמה שלא תוציא פרחים אלא אם כן ירד המטר עליה בתחלה”.

לשוא ירוץ המשורר מעיר לעיר ומאדם לאדם; לחנם יתחנן להם: פתחו את שערי תבונתי, שאין צורך ביגיעה רבה לפתחם, ומצאתם אוצר בלום! ליושבי אהלי הסכלות לא היה ענין בשערי החכמה של ההלך; להפך! מוכנים היו להעניק לו מאוצרות החושך שלהם…

אוֹתִי בְּאֵיבָה הָדְפוּ אֶל עַם

מֵהֶם מְאוֹר עֵין הָאֱמֶת נֶעְלַם,

אֶשְׁמַע דְּבַר פִּימוֹ וְאֶתְבּוֹשֵׁשׁ,

אֵשֵׁב בְּמוֹשְׁבוֹתָם כְּאִישׁ נִכְלָם.

והוא אומר בלעג מר: איני יודע אם נבערו מהבין שכלי, או נבערו מלהבין שאני יודע סכלותם. בכל אופן “אשמור לפי מחסום ואישמר; אם כן ואולי בדמי אשלם” – אולי אנצל על ידי השתיקה. אבל בכל זאת הוא מדבר ושופך נפשו:

בָּאתִי בְאַחְרִית הַזְּמָן, עֵת גָמְרוּ כָּל הַחֲסִידִים וֶאֱמוּנִים פַּסּוּ,

וּבְנֵי בְּלִי שֵׁם גָּבְהוּ, כַּאֲשֶׁר מְתֵי הַשֵּׁם פְּלָאִים כָּרְעוּ, קָרָסוּ:

סָפוּ כְּפִירֵי דָת – וְתַחְתָּם נִבְרְאוּ חֶרְפַּת בְּנֵי־אָדָם, אֲבָל רָמָשׂוּ!

החכם המסכן לא חשש לומר: “שהימים הראשונים היו טובים מאלה” – והוא בנגוד גמור לדברי קוהלת, שהזהיר: אל תאמר: מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה? כי לא מחכמה שאלת על זה (קוהלת ז‘, י’). הוא לא היה אסטרולוג כר' אברהם אבן־עזרא, המפרש שם: “ואל יאמר מה היה: כמו שיאמרו הכסילים, אם ירדו מגדולתם, שנהפך העולם. כי המבין ידע כי הימים שוים, והמערכות העליונות הם הם; רק המקבלים ישתנו איש כפי חלקו”.

אמנם הרמב“ע ירד מגדולתו, אבל לא מגדלותו… שכן מעולם לא ראה עצמו כ”יורד", להפך: תמיד חשב עצמו כעולה למעלה למעלה, ואת הזמן העריך מבחינת הנצח ולא מבחינת השעה, ולפי מצבו באותה שעה. שכן האמין שדוקא לעת זיקנה, באחריתו, באו לו הדברים הטובים. עם הערב יומו זרחה לו שמש צדקה, ואור יצירתו עלה וגבר, ויצא בגבורתו בהגיעו לגבורות.

ספר שלם בן שבעים ושבעה שירי כבוד וידידות, הקדיש רמב"ע לידידי סגולה שמצאם ראויים לכך. הם אינם ממיטב השיר שלו, אבל הם עשויים בטוב טעם, בנאמנות ובאמנות, כיד האמן הטובה עליו תמיד. כי אמן הציור והניב הנאוה היה, וכל שורה ושורה היא מרגלית נאה במחרוזת שירתו העשירה. וגם בהעתירו תהלה ושבחה לאנשי חסדו הנבחרים, לא נהג כמנהג “משוררי החצר” הידועים, הסמוכים על שולחן אדוניהם, ויש והם מלקקים גם מתחת לשלחן.

אכן, לא בלב שמח וברוח קלה כתב שירים אלה; לא לכך נוצר!… משיריו אנו למדים כי למורת רוחו קראם באזני “החברה הגבוהה”, אליה נקרא כדי לבדר את האורחים ולפאר את המסיבות העליזות בארמונות מפוארים ובגנות מרהיבות עין –

קְרָאַנִי גְבִיר, הִקדִּיש קְרוּאָיו,

וְהִקְרַנִי לְחֶבְרָה עִם יְדוּעָיו.

“קראני” ו“הקרני” – לשון צו ופקודה… ובודאי ידועיו של הגביר המארח לא היו ידועים כלל למשורר הגדול, וגם לא היה מעונין להכירם. אבל מה יעשה החכם המסכן ולא יציית לנותן לחמו? לא אחת התהלך המשורר הגולה כאבל בין השמחים, שרובם ראו בו דל גאה, ולא ידעו מי הוא ואיזה הוא האיש; ובמקום להקשיב לשיריו, שלא ירדו לסוף דעתם – “דְּבָרִים יִכְשְׁרוּ לִפְנֵי מְלָכִים / וּבַל יִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים…” קפצו בראש והכריחוהו לשמוע את שיריהם התפלים, שעליהם אמר רמב"ע: “לוּ חָכְמוּ – בַּצּוּר קְלוֹנָם טָמְנוּ / וּסְחִי חֲרוּזֵיהֶם בְּעָפָר כָּסוּ!” אבל “בני ההפך” “לכלכו נפשם בחלאת פעליהם ולא כובסו, עד נדלחו מי מעיני צדק אשר ישתו, ונחלי האמת נרפשו”.

אבל בעל כרחו הטה אזן לדברי השטות של השוטים “המרגישים” האלה; כי אנוס היה על פי הדבור של הגביר “לסול נתיבים ללב הנדיבים, ואוי לו אם יהי רוחש, ואוי לו אם יחריש…” אבל לא תמיד היה כמחריש! יש ואמר את האמת כולה בפניהם העזים של החרזנים, שח להם על דבר סחי חרוזיהם, “וקם להשיב את גמוליהם”, קרע את המסוה מעל פרצופם של הזיפנים, האונסים את בת השירה במליצי אהבה בוגדנית; וכמשורר אמיתי, “בן עיש”, המזהיר כזוהר הרקיע, קרא בגאותו: “פְּתָאִים הַסּוּ!”

 

ו    🔗

מקובל הוא לחלק את שירת משה אבן־עזרא לשני סקטורים: ל“חול” ו“לקודש”, ולהבדיל ביניהם: הראשון – פרי ימיו הראשונים, ימי הנעורים השמחים והבחורים הסוערים, והאחרון – ספיח החורף, שגדל לזקוניו, בימי אין־חפץ, שעה שהגורל הקיאו והגיעו לארץ נכריה, והשליכו מעל פניו ככלי אין־חפץ בו, ומה יעשה הבן האובד בעניו ולא ישפוך שיחו לפני אביו שבשמים, ולא יבקש סליחה על רוב פשעיו וחטאיו שלא חטא? לאן יברח הנרדף מפני אלהי חייו, הגורל, אם לא ממנו אליו?!

ברם, אין לך חלוקה חלקלקה ושטחית מזו! אין יצירת משורר־אמת ניתנת לשיעורין ולחצאין, אין להציב לה ציונים ולהגבילה במקום וזמן. כל יוצר הראוי לשמו כותב חולין על טהרת הקודש, ויתר על כן – אין החולין תופסים בקדושת השירה! תמיד יש לראות במעשה היצירה אתערותא דלעילא, רוח ממרום: “כְּאִלוּ מִלְּשׁוֹן צוֹפִים לְקוּחוֹת, / וְאִם מִפִּי קְדוֹשִׁים חֵן אֲצוּלוֹת, / וְהָאֹפֶל דְּיוֹ לָהֶם וְהָעֵט – / יְמִין שֶׁמֶשׁ, וְהַיַּמִּים מְגִלּוֹת”. נצח השיר הוא נצח הרוח… והנצח לא ישקר; על כן “לֹא יִשָּׁכְחוּ מִפִּי יְצוּרִים / עֲדֵי יִשָּׁכְחוּ יָמִים וְלֵילוֹת”. ודברים אלה אמר רמב“ע על כלל שירתו, בלי כל הבדלה בין לפנים והיום. גם ר' יהודה הלוי תאר את דמות דיוקנו כחטיבה אחת, ראה שלמות אחת כוללת ביצירתו, ולא ויתר אף על שורה אחת שכתב, והכתירו ב”עטרת גאות ספרד“. יהודה אלחריזי העריץ את רמב”ע, והעמידו בשורה הראשונה של משוררי תקופת הזהב: “ושיר רבי משה בן עזרא ייטב בעיני המשוררים יותר מן האחרים, בעבור מליצתו ונועם מלאכתו”.

הרואה את שירת רמב"ע כמפולגת, ושומע בה שני קולות, – אינו רואה את דמותו ואינו שומע את קולו! יש בשירתו, מראשיתה עד אחריתה, אחדות גורלית ורעיונית, – הויה אחת, המסתעפת אמנם לכמה וכמה פלגים מלאים, אך מעינם הטהור אחד ויחיד הוא, כי ממקור הנשמה הטהורה הוא יוצא שאינו מכזב לעולם. אין שירתו המאוחרת של משה אבן־עזרא אחרת מזו המוקדמת, ואין היא בריאה חדשה שנולדה על ברכי הזמן החדש, שאין לה קשר נפשי וגשמי עם העבר “החילוני”, האינדיבידואלי והאסתטי, של המשורר הצעיר “במערב הספרדי”; אלא היא המשכו של זה, בת רעיונו ואחות נפשו, – פועל יוצא ומחויב מיצירתו הלירית כולה.

הפגזוס, סוס המשוררים בעל־הכנפים של משה אבן־עזרא, רק שינה את מסלול מרוצו במקצת לעת זקנתו, אבל לא פסק לגמא ארץ גם בפרשו את כנפיו כלפי שמיא… וכך הוא אומר בספרו שירת ישראל: “המשוררים הם כסוסי המרוץ: יש מהם הממהרים במרוצתם, אחרים מתונים, ואחרים מתנהלים בכבדות. וכשרון כל אחד ואחד מהם אפשר להכיר בתחלת מעשהו, כששיריו חדשים”. וכבר הזכרנו לעיל את משלו כי “השיר הוא כנף למשורר”… ואכן, כנפי נשרים אינן מתרפות גם אם הנשר משנה מקומו; שכן הנשר שואף תמיד למרומים רבים, וקנו ישים בראשי ההרים.

הליריקה של רמב"ע למן שיריו הראשונים ועד לשירו האחרון, בת־קול מנהמת של אלגיה עמוקה ומזוקקת נתלותה לה על דרכה; וגם בשמחת גילו ובשלהבת אהבתו־תאותו לתבל ומנעמיה: לאשה ביפיה האלוהי, ליין, לשיר, ולהוד הטבע – אתה שומע קול בכיו של האסתטיקן הגדול הומה במסתרים, ולא אחת המיה דקה זאת העולה ממעמקים, מחרישה את קול הששון והשמחה וצהלת החיים של המשורר המאושר, אשר ככל משורר נאמן עצוב הוא וחשדן, ואינו מאמין באושר.

גם בעלומיו העליזים, השמחים על כל הדברים היפים והנעימים שמעתיר הנוער על בחיריו, ראה את אחרית האדם; באשר קללת אלהים רובצת על אנוֹש־אנוּש, הרץ ורודף אחרי האושר המדומה ולעולם לא יגיע למטרתו שהציב לעצמו, אלא סופו להגיע לאותה נקודה מתה שהציב לו הגורל העור, שאינו עוור כל כך. הוא מכל עברים ראה קברים:

קְבָרִים מִן זְמָן קֶדֶם יְשָׁנִים / וּבָם עָם שְׁנַת־עוֹלָם יְשֵׁנִים.

וְאֵין שִׂנְאָה וְלֹא קִנְאָה בְתוֹכָם, / וְלֹא אַהְבָה וְלֹא אֵיבַת שְׁכֵנִים,

וְלֹא יָכְלוּ שְׂעִפַּי בַּחֲזוֹתָם / לְהַפְרִיד בֵּין עֲבָדִים לַאֲדוֹנִים.

ריאליסט שלם היה גם בתקופת הרומנטיקה שלו; וריאליסט איש המציאות ללא כחל ושרק נשאר גם באחריתו, כאשר נסק לגנת עדניו, לאלהים הנמצא לו, בלי סולם. כי סולם הקולות של שירתו גבוה היה, וראשו הגיע עוד בשיריו המוקדמים השמימה! ובשירי הנעילה שלו הוא שר לאל חייו:

אָדוֹן הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ / נֶאְדָּר בְּכֹחַ וְיוֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים:

יֶעֱרַב זְמִירִי מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, / מִדִּבְרֵי שִׁיר אֲשֶׁר הֵמַָּה מַקְרִיבִים.

עיניו פקוחות היו גם כשהאהבה והיין ומראות הטבע הנהדרים סנוורו אותו בזוהר העלומים העזים והתוססים בבשרו ודמו. הוא ראה את הטרגיקה שבחיי האדם עוד בטרם שנתנסה בטרגדיה האישית שלו, כבר אז “היה רציני יותר מדי” – טעם לפגם שמצא צונץ החוקר בשירתו, ואינו אלא טעם לשבח.

מבעד לפנים השוחקות שהראהו גורלו בנעוריו, נתגלו לו פני האימה והחימה של הזמן הבוגד:

אִם הַזְּמָן יִצְחַק לָךְ, אַל תְּהִי מַאְמִין, / אוֹ אִם יְהִי רוֹקֵד – כִּי אוֹתְךָ רִמָּה!

רֶשֶׁת לְבָבוֹת הוּא עִמְּךָ, וְלֹא יִרְגַּע / עַד כִּי יְהִי מֵשִׁיב אֶת גוּפְךָ רִמָּה.

הוא חשד בזמן גם בדברו אליו בשפת הפרחים ובלשון צפרי השיר:

לְזֹאת רוּץ נָא נְחַיֶּה הַשְּׂמָחוֹת

בְּבַת כֶּרֶם וְנָמִית הַדְּאָגוֹת;

וְקַח מֵהַזְּמָן יוֹם יִתְנָה לָךְ

וְדַע כִּי מַתְּנוֹת כִּילַי שְׁגָגוֹת…

שיר זה נכתב בצעירותו, “בהלו נרו עלי ראשו”, בטרם נפשו נשרפה ברשפי הבכי, וצפרני נדוד עוד לא תפשו לבבו… וראה, מה רב היאוש ומה גדול אי־האמון במתנות “הכילי” הזה, המביא כיליון על בניו! אין לסמוך ולשמוח על נדיבותו של צר־עין, ואין לבטוח בנדיב לשעה. זה הכלל: חשדהו תמיד:

וְנִסִּיתִי יְמֵי הֶבְלִי פְּעָלָיו –

וְכָל צִדְקוֹ מְצָאתִיהוּ בְּכַחֲשׁוֹ.

וּבוֹ לֹא אַאֲמִין, כִּי שָׁוְא יְדַבֵּר,

וְרוֹשׁ פֶּתֶן יְהִי צוֹפֵן בְּדִבְשׁוֹ.

ואם יתכן לתת סימנים של הבדלה וחלוקה בשירת רמב"ע, הרי לדעתנו יש להבחין בה, דרך משל, רק בין יום ולילה… כי עם המשבר שחל בחיי המשורר האוהב האומלל אחרי מות אהובתו, בהגיעה עד משבר בלידה, נכנס לרשות המסתורין של האם הקדמוניה – הלילה. ואם קודם לכן שר בעיקר על הטבע הנגלה, ומראות החיים המאירים לעין השמש… הנה עם מות ידידת נפשו הזוהרת, כשנתמלאה סאת יגונו, הפך כליון־נפשו לבשר – לכליון בשרו לנפש, לידיד נפשו – לאלהי הנשמות. מתוך אופל הלילה ודומיתו המסתורית, “בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים”, והוא, המשורר הנכאב, שינה אין לפניו… זרח לו, לידיד־יה, אור החסד העליון, ונפשו נגהה בנוגה הבינה הטהורה, שבעקבותיה באה לו הסליחה לכל החטאים שחטאו לפניו החיים. וכך נתעלה על כנפי השירה הקלות, מעל למקום ומעבר לזמן, ולפני אלהים ישפך שיחו:

נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלָּיְלָה! – – –

אִוְּתָה נַפְשִׁי אֶל מְקוֹם נַפְשָׁהּ,

וְכָלְתָה אֶל מְקוֹר שָׁרְשָׁהּ,

וְנִכְסְפָה לִנְוֵה קָדְשָׁהּ

לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.

בשיר זה שהוא מן האחרונים שיצר המשורר בחייו רבי התלאה, אנו מועברים אל עולם הסובלימציה, לספירות ההאצלה, בה מתעלים רגשות ומאויים בלתי־רצויים למטרה נאצלת יותר, ועל ידי מאמץ מוסרי מכוון לתכלית נכספת, מועבר החומר, כמו בתהליך כימי, מן המוצק הגס אל הרך המעודן, מן ה“היה” העכור אל ההווה הבהיר, והחולף נראה באספקלריה המצוחצחת של העתיד המקוּוה והמאוּוה:

וְחוֹלְפוֹת הַזְּמָן תַּרְתִּי בְלִבִּי / לְהַשְׁמִיעַ עֲתִידוֹתָיו לְאָזְנָי,

וּפִי דֵעִי יְחַוֵּנִי גְדוֹלוֹת / וְיַצִּיב מִפְלְאוֹת צוּרִי לְפָנָי,

וְאַחַז מַחֲזֵה שַׁדַּי בְּשִׂכְלִי / וְאָבִין כִּי בְקִרְבִּי יֵשׁ אֲדוֹנָי,

אֲשֶׁר נִסְתַּר יְקָר־עַצְמוֹ, וְנִגְלָה / בְּמִפְעָלָיו לְעֵינֵי רַעְיוֹנָי!

וכסופיו לחשוקת נפשו, לזאת “אשר לולא חיותה, את חיותי לא אהי שואל”, נעשו לכיסופים לאלהים אשר בקרבו, הפכו לאהבה בוערת לטוב המוחלט! ואותה אהבה מופלאה העירה ועוררה את רוחו, את “נפשו החכמה”, לפעולות חדשות ולשירה חדשה: ללכת יומם ולילה לקראת אלהים, לשוותו לנגדו תמיד, לא לעמוד ולא למעוד, לברוח מאותם “לילות הידידות ששמש משושו, ועסיסו, וכוסו, זרחה לו באור רמיה…”

עתה בהתיצבו מול מפלאות אלהים, יכול הוא להגביר את הנפש המדברת על הנפש הצומחת… לא עוד יבהילוהו רעיוניו, אלא יובילוהו למעוניו – אל מקום נפשו; והוא מזרז את נפשו המזורזת:

רוּצִי, נַפְשִׁי, יֵצֶר תַּאֲוָה לִשְׁבֹּר!

שבירה צורך צבירה… ריצה מתוך רציה! והוא מעורר את כנור שירתו: “קומי רוני בלילה!” הוא המבשר והוא המתבשר:

הִתְבַּשְּׂרִי, בִּתִּי, כִּי עוֹד אַנְחִילֵךְ חִנִּי,

וּלְאַט אַנְחֵךְ וְאַנִּיחֵךְ בִּמְעוֹנִי,

כִּי אֵין גּוֹאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי –

טול מן השורות הרחומות האלה את לוט המסתורין, ומצאת את חידת חייו של המשורר, – את אהבתו העזה לבת אחיו שידה דופקת על לבו, והוא מדבר על לבה:

אַל תֶּאֱנַף בִּי, צְבִי, עַד כַּלֵּה,

הַפְלֵא רְצוֹנְךָ, יְדִידִי, הַפְלֵא,

וּנְשַׁק יְדִידְךָ וְחֶפְצוֹ מַלֵּא!

אִם יֵשׁ בְנַפְשָׁךְ חֲיוֹת – חַיֵּנִי,

אוֹ חֶפְצְךָ לַהֲרֹג – הָרְגֵנִי.

המשורר, על משכבו בלילות, מתחנן לאהובתו, שחייו ומותו ברצונה, שתפליא את חסדה אתו ותשיב לו אהבה תחת אהבתו! הסמלים “צבי” ו“ידיד” כונתם צביה וידידה; שכן לא הבחינו משוררי ספרד במשליהם בין המינים, ובסערת האהבה הגדולה נעשים החשוק והחשוקה לבשר אחד ולנפש אחת.

אחר מותה של הנאהבה והנאוה גברו געגועי המשורר אליה, וביחוד אחר שנודע לו שבקשה מבעלה לכתוב לדודה, כלומר לרמב"ע, שישוב הביתה, שהרי עכשו אין כבר כל סבה לנדודיו:

…וּכְתוֹב אֱלֵי דוֹדִי: הֲכִי אֵשׁ הַנְּדֹד / הָיְתָה בְנַפְשׁוֹ בַּעֲדִי נִשֶּׂקֶת,

הַגֵּר אֲשֶׁר נִסְגַּר בְּבוֹר גֵּרוּת / וְכַף מָצוֹק עֲלֵי יֶרֶךְ נְדֹד סוֹפֶקֶת,

יִתְאַב שְׁתוֹת כּוֹסוֹת עֲרֵבִים לוֹ… / וְכוֹס אָסוֹן לְכָמוֹהָ תְּהִי נִמְתֶּקֶת.

היא הרגישה ששוב לא תזכה לראותו בחיים… אבל טוב שיבוא הביתה לפקוד את קברה, יתהלך באותם המקומות בהם התהלכו יחד בנעוריהם… והקץ לנדודים בנכר ולכוס היגונים! הזמן המרפא הכל במדה שהוא מרפה הכל, כבר מחק את סאת אסונו! יש וגבר בו הרצון לחזור אל גראנאדה, שם ראה את שאהה נפשו בהקיץ ולא בחלום; צוואתה של ההולכת למות, שזכרה אותו ברגעיה האחרונים באהבה, לא נתנה לו מנוחה:

תִּשְׁכַּח יְמִינִי, אִם שְׁכַחְתִּימוֹ, וְאִם / בִּלְתִּי פְּנֵיהֶם אֶתְאֲבָה לִשְׂמֹחַ!

אִם עוֹד יְשִׁיבֵנִי אֱלֹהִים אֶל הֲדַר־רִמּוֹן, / דְרָכַי יִצְלְחוּ צָלֹחַ!

אבל הוא לא יכול כבר לשוב: כי מלא הלך ועתה הוא חסר־כול, ו“אלפי בתי הזהב” שלו לא היו סחורה עוברת לסוחר גם בהדר־רמון, שלא הדרה פני “עניים־עשירים” הבאים ממרחק במקלם ובתרמילם! הוא ידע שדרכיו לא יצלחו צלוח גם שם… ואל המתים “אשר בלי לשון קראוהו אליהם”, והראוהו לצדם את מקומו, לא שעה… היתה לו תכנית אחרת: לחיות את חיתו עם אהבתו החיה, הקימת במלוא תפארתה בלבו; והוא קורא לה: “ליני הלילה!” – כדרך שקרא בועז לרות הפלאית באותו ליל אביב מופלא בגורן בבית־לחם־יהודה:

ליני הלילה – – – וגאלתיך אנכי, חי אדוני! שכבי עד הבקר – –

אף הוא זרח לו האור בחושך, וכנר־תמיד, נר־אלהים, לא כבתה אהבתו בנשמתו הלוהטת… כי שלהבת־יה היא האהבה:

אֲחוֹת־שֶׁמֶשׁ בְּלֵיל אֹפֶל עֲרוּכָה,

וְאֵיךְ שֶׁמֶשׁ תְּנוֹצֵץ בַּחֲשֵׁכָה?!

וכאהבתו אז – אהבתו עתה, רק הדרך אליה היא אחרת, חדשה, אבל המטרה אחת היא! התאוה נשברה אבל האהבה שלמה, והיא קוראת לאלהים ממעמקים:

כִּי רָצָה הָאֵל אֶנְקַת צוֹעֲקִים

וְאוֹתָם יִפְדֶה כִּי בוֹ חוֹשְׁקִים.

דרך היסורים דרך הקודש היא, ויודע אלהים את ההולכים אליו באהבה, כי היא היופי הנצחי המתהווה תמיד מחדש… ומה קרוב הוא שיר הקודש “נפשי אויתיך בלילה” אל אותו שיר החול – “תאות לבבי ומחמד עיני”, בו מדבר המשורר האסתטיקן הגדול על אהבתו “החילונית” לצבי, קרא “צביה”… והוא הולך אתו “לבית אמו”, ככתוב בשיר השירים…

נִפְתָּה, וְקַמְנוּ אֱלֵי בֵית אִמּוֹ,

וַיֵּט לְעֹל סֻבֳּלִי אֶת שִׁכְמוֹ,

לַיְלָה וְיוֹמָם אֲנִי רַק עִמּוֹ.

אֶפְשֹׁט בְּגָדָיו – וְיַפְשִׁיטֵנִי,

אִינַק שְׂפָתָיו – וְיֵינִיקֵנִי…

האין כאן המוטיב של שיר הקודש – “ללכת יומם ולילה”?… בחול ובקודש דיבר רמב"ע בשפה אחת ובדברים אחדים, “ומשי חיבר מן הדיבר…” תמיד אותו המשל, ואם גם הנמשל הוא אחר; שכן הנמשל הוא מן הדברים הנתונים בלב האדם ושבעים פנים לתורתו.

והנה “המוחרך” – שיר כשר לפסח, חג האביב והגאולה:

הַצְּבִי, אֵלַי / כְּמֵאָז שׁוּבָה, וַעֲדִי כֵלַי / עָלַי הָשִׁיבָה,

וְנֵרֵי גִילַי / לְפָנַי הֵיטִיבָה – – –

בודאי ש“הצבי” הוא הצבי ישראל, ו“נרי גילי” – רמז למנורה הטהורה בבית המקדש; אבל חתימת השם “משה חזק” היא של משה האוהב הנצחי, המקווה תמיד: “אוּלַי עָפְרי / יֵרֵד אֶל גִּנָּה / לֶאֱכֹל פִּרְיִי / וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנָּה, / וְכִימֵי עֲלוּמָיו / יְחֻדְּשׁוּ יָמָיו!”

ועם קול המשורר העברי, שאינו מבדיל בין קודש לחול בשירתו, המתפלל לגאולה ולאהבה, ומריץ פעמיו למעונות קדושים, והוא זך ונכון ליסוק כוכבי רקיע – – אנו שומעים עוד קול נעים וצלול של אחד משורר גדול מאומות העולם – שירת האהבה של פטררקה, גדול המשוררים הליריים של איטליה במאה הארבע־עשרה, אל לוֹרה החשוקה הנצחית:

נֶפֶשׁ בְּרוּכָה, אַתְּ שׁוּב אֵלַי חוֹזֶרֶת,

הַרְעִיף לִי נֶחָמוֹת בְּלֵי צַלְמָוֶת;

אֶת אוֹר עֵינַיִךְ לֹא כִּבָּה הַמָּוֶת.

מִשָּׁם תִּזְרַח בָּהֶן יִפְעָה אַחֶרֶת.

וליופי עליון זה נשא משה אבן־עזרא את עיניו, ולו התכוון באמרו: והוא האור / אשר ילך ויאור…

גדולה אהבה ליפי האשה, שמקורה באהבה לבורא היופי, שעליו אמר המשורר: –

אֶשְׁגֶּה בְּיָפְיֵךְ – אֲדֹנָי שָׁמָּה.