א    🔗

…דממה, דממת בראשית דקה, הרת סוד אלהים והודו; רק קול יהוה אלהים מתהלך ביקום לרוח היום הבהיר! ופתאם – צעקה חדה ונוקבת החרידה את לב העולם כולו, ויהי כמו נעקרת הזעקה הזאת מעמקי מעמקיה של אשה מבכירה בההפך עליה ציריה, צירי יולדה, בהגיעה עד משבר. קול ללא מלים, זעקה חלולה באין דבור, צריחה אחת גבוהה־גבוהה, ולא עוד!

ובהפסק הקול ההוא נדם לרגע קל כל קול וכל בת־קול בעולם; אף קול ד' אלהים על המים, באילנות ועל פני העשבים החרישים, פסק פתאם, נאלם בבת־אחת, ויהי כמו יקשיב הבורא ללב הבריאה: האם עודנו הולם ומפעם, או דמם לנצח?!

ולפתע פתאם ומן הדממה הזאת הקופאת, העומדת כהד של עצמה, בקע קול אדיר, כקול מים רבים בהתפרצם, כקול הרעם במרום בהשברו ובהתפוצצו לאלפי הדים ובנות הדים מחרידי שמים וארץ:

“קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”

והנפש־הדם השתפכה בצעקה גדולה ומרה לאלהים: “קולי אל אלהים ואצעקה!” וקולה הולך בכל העולמות ובכל התהומות; ותהום אל תהום קורא ממעמקים: “ארץ, אל תכסי דמי!” אדמה, אל יהי דומי לדמי! ובעקב הכאב הראשון וצעקתו נולדו הרבה הרבה כאבים וצעקות, וכל הכאבים וכל הצעקות של זרע האדם קורא לאלהים, לישועת אלהים:

אנא, ד', הושיעה נא! הצילני נא מיד אחי!

אבל לא רק דם הנרצח צועק לישע אלהים, גם דמו של הרוצח צועק, קורא לפדות ולעזרה; לא מן האדמה – מן הנשמה מר צורח דם הרוצח, מנפשו הנפשעת עולה הקול: “גדול עני מנשוא!” משא כבד מאד הוא הפשע, והאח הנפשע כורע תחת נטל אונו־עוונו… “בן אדם שאין לו תשועה” היה קין אחרי שהרג את אחיו, וידו אך הרשיעה לו ולא הושיעה לו… “ידיך שפכו את הדם הזה!” – צעק בלי הרף קול דמו של הבל; “יד שלחת בי – וידך תהיה בך בראשונה להמיתך מאה מיתות ביום…” וקול אלהים מן האדמה קורא לו: “רו־צ־ח!” צא – אח! צא, צא טמא ומטמא, ארור אתה מן האדמה!

וישם קין ידיו המלוכלכות בדם על ראשו, וילך הלך ובכה וזעוק: “אלהים! הצילני נא מיד דם אחי השפוך, הצילני, אלהים, מידי אני!…”

ויען אלהים את קין מן הדם: “קין! כל יד ידי היא, וכל דם – דמי! ואין מציל מידי אלא בידי…”

ויפול קין על פני האדמה ויתחנן אל אלהים: “גרשת אותי מעל פני האדמה־פניך, והיה כל מוצאי יהרגני; כי עשיתני הפקר ואין לי דמים… וכפרת לדם בדם, והרחבת פי האדמה לקחת דמים כל הימים!”

ואלהים שמע לקול קין רוצח אחיו בזעקו לישועה, וישם ד' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו – – ויצא קין בהכנעה מלפני ד‘, וישם ד’ את דמעת קין בנאדו, וישב קין בארץ נוד, קדמת עדן.

ב    🔗

גדול כוחה של תשובה שהיא מביאה ישועה לרשעים. אדם הראשון ונחש הקדמון לא בקשו רחמים ולא התפללו לאלהים, על כן לא נושעו באלהים והגזרה שנגזרה עליהם לא בטלה, וישאו את עוונם. קין נכנע והתחנן, ואלהים נתן לו אות – בן, ולאות תודה לישועה קרא שם בנו “חנוך”, לאמר: אלהים יחנך בני; וגם את העיר שבנה קרא על שם בנו – “חנוך”, כאומר: חנוך את ביתך הראשון בעמל ואל תבנהו בדמים!

חוה, אף היא כאדם, וכנחש שעל שמו נקראה, “חוה”, לאמר: חויא – נחש בלשון ארם, לא התפללה ולא בקשה רחמים על עצמה. אבל כאם, שהחיים עוברים דרכה, הרגישה קרבת אלהים היוצר וראתה עצמה שותפה במעשהו: “קניתי איש את ד'!” קינה על מות בנה לא שמענו מפיה, ברם מעין הודאה לאלהים על לידת בנה השלישי שמענו: “ותלד בן ותקרא את שמו שת, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין”. עתה אין היא מתפארת על יצירתה המשותפת עם אלהים, אבל מתוך דבריה ניכר כי שמחה היא ומנוחמה באלהים. “שת” – שתות, יסוד, כאומרת: עתיד בן זה להיות יסוד מוסד לחיים חדשים, לאנושות! “שת”… ותשיתהו בחיקה, ותגל בישועת אלהים.

ובהולד בן לשת, הוא אנוש, “אז הוחל לקרוא בשם יהוה”: פנו אליו בשמו המיוחד – שם הויה וחויה… כמאמר המשורר “בכתר מלכות”: “לך ד' המציאות אשר מצל מאורו נהיה כל הוה, / אשר אמרנו בצלו נחיה”. ויחל אנוֹש־אנוּש את פני יהוה, וישוע לאל ישועתו, כי מלאה הארץ חמס מפניהם – מפני רעת האדם הרבה!… “זה ספר תולדות אדם” – חמס ודם! וצועק הדם הנקי לאלהים מפני האדם הרשע השולט בו לרע לו, ושומע אלהים ויודע, ומושיע בעת צרה ומשואה.

ג    🔗

ואלהים אשר אינו חפץ במות הרשע כי אם בתשובתו, “בשובו מדרכו וחיה”, גלה את סודו, את צערו, לנוח המתהלך אתו: “אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתים – – –” ונוח הצדיק התמים שומע ומחשה… צערו של אלהים לא צערו הוא ועוצב לבו לא יעציבהו! אף דיבור אחד של תמיהה, אף קול של אנחה אינו מוציא מלבו. אינו מתפלל בעד חברו ואינו מבקש רחמים על הטעונים רחמים. “קץ כל בשר!” אבל לא שלו, לא מבשרו יחזה אלהים… העיקר הוא – “והקימותי את בריתי אתך!” ואתה את נפשך הצלת…! “צדיק תמים” – אכן, תמים יותר מצדיק… נוח איש מנוחה הוא, ואין הוא רוצה להרגיז את מנוחתו של אלהים, להלאותו בדברי תפלה, ולנסותו בבקשת רחמים למען בריותיו שחטאו לפניו בחמס ועוררו את חמתו של אלהים. צדיק היה “בדורותיו”, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום… שכן אברהם הראה דוגמא אחרת של “צדיק”, – צדיק לוחם למען האדם הנרדף על ידי החזק ממנו, צדיק התובע למשפט את צדיקו של עולם: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!” ומשפט פירושו הרהור וערעור אחרי מדותיו של השופט… להטיל ספק באמתו, לנסות להציל, לעזור ולהושיע לאדם, ואפילו רשע הוא, ואפילו איש סדום הוא! “אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר?” “אולי” זה הוא פתח לכל צדק בעולם, פקפוק זה הוא אבי האמת המוחלטת… אמנם אלהים – “הודאי שמו”, ברם האדם המאמין בטוב אלהים אינו נרתע מפני השאלה הזאת, שכן יודע הוא שאלהים צופה לרשע וחפץ בהצדקו… “לא אשחית בעבור העשרה”, אומר אל המשפט והאהבה; ברם, בסדום לא היה אף צדיק אחד; אבל בדור המבול לא ידענו כמה צדיקים היו בו; נוח לא שאל אולי יש חמישים צדיקים בעולם, לא היו לו ספקות; שכן האמין שבודאי אין אף צדיק אחד – מלבדו… ואותו הן הבטיח ד' להושיע! די לו שהוא מצא חן בעיני ד'; אני ואפסי עוד!

והמבול בא, מים רבים, מים זידונים בעולם, מלא גויות גוועות העולם, ואין נוח ובניו היושבים בטח בתבה קוראים לד' ממעי הספינה ההולכת לבטח על פני המים; אין בתבה צוהר לצער אנוש; אטומה וחתומה היא לקול אדם הקורא ממצולות ים: “באו מים עד נפש!” “וישאר אך נוח”, ואין הוא אומר “אח” ו“הוי” על אחיו האדם, מעשה ידיו של אלהים הטובעים בים.

ולא זכר נוח את האדם הצועק לישועה, וישכחהו – – “ויזכור אלהים את נוח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה!” “אדם ובהמה תושיע ד'!”

ד    🔗

הקריאה לישועת אלהים בתנ"ך, ספר הנחמה והישועה לאדם הנכאב, חוזרת ונשנית מאות פעמים בואריאציות שונות, וכל קריאה וקריאה היא בבחינת: “הצילני נא מיד אחי!” כלומר: משלטון האדם הרע באדם הטוב, החזק בחלש ממנו, הרשע בצדיק. כי האויב הקשה ביותר של האדם הוא “איש כערכו”, אנוֹש־אנוּש כמוהו, אלא שהוא “בן בליעל”, “עריץ”, “נבל”, האומר: אין אלהים, ואין ישועה באלהים, וניתנה ארץ ביד רשע, – הכוח מושל ולא הצדק, ולא כל שכן האהבה.

הקול הראשון הקורא: “הצילני נא מיד אחי!” היה קול יעקב… יעקב־ישראל “הברוך” בברחו מפני אח נפשע אחד, לבן הארמי, ופגע בדרך ברשע אחר, בעשו אחיו: “הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים!” אכן, עם עשו הרשע, השעיר, “קדקד שער מתהלך באשמיו”, נכנסה הגיהנום לעולם, באה שנאת אחים בין הבריות, ו“נחפשו ונבעו מצפוניו” של הרשע הנצחי: “על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו: על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו, ויטרוף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח”. ואין תקנה למשטמה נצחית זו עד – “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה” – מלכות אלהי המשפט, הישועה והרחמים, אלוהי ציון, בעולם ובאדם. “מחמס אחיך יעקב תכסך בושה – – –” אבל לא ידע עוול בושת… שהבושה היא מסימניהם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, הביישנים וגומלי החסדים, בני יעקב־ישראל, שקרא בברכת בניו האחרונה: “לישועתך קויתי ד'!” ידוע ידע האב הזקן, המנוסה בצרות ובישועות, שבלי ישועת ד' אין גם אחים מלידה יכולים לשבת בשלוה יחד. אכן הברכה בלבד אינה תריס בפני הפרענות הבאה מידי הרשע. בוא וראה כמה ברכות וכמה הבטחות טובות ניתנו ליעקב אבינו, ובכל זאת ירא מאד מאחיו שלא נתברך אלא בברכה אחת: “ועל חרבך תחיה!” קול אלהים אומר ומבשר לו: “ושמרתיך”, “כי לא אעזבך” “הוה גביר לאחיך”… והוא אומר: “קטנתי”, “מי יקום יעקב כי קטון הוא?”… “גאון יעקב” “תפארת ישראל” מזה, ו“תולעת יעקב”, “בזה־נפש”, “מתעב גוי”, “נבזה וחדל אישים” – מזה!

תארים טהורים ולא טהורים משמשים בערבוביה בגורל ישראל בהיסטוריה, ורק לבסוף לבסוף באה הברכה, באה ההבטחה: “בעת רצון עניתיך, וביום ישועה עזרתיך – – – כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות!”

ה    🔗

שלשה ספרים אם נפתח – “תהילים”, “קהלת”, “איוב”; נראה ונבין כי הראשון – והוא הפשוט והקל ביותר, הוא הקרוב והיקר ביותר ללבנו, והוא גם נעשה לספר האדם, למין האנושי כולו – ספר־“תפלה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו”. הוא מעין הישועה לחסרי ישע, ממנו ישאב הצמא לדבר ד‘, לקולו המנחם, והוא “עין הקורא” לאלהים ממעמקים; והשותה מנחל עדנים זה בדרך חייו, מפלג־אלהים זה המלא מים־חיים, – ירום ראש! האמונה הכבירה של משורר התהלים: ש“עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו”־ישתוהו, כי האיש שלא הלך בעצת רשעים הוא “כעץ שתול על פלגי מים…” ו“גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”! כי לד’ הישועה, והיא מהותו האמתית, היא אלוהותו העיקרית – אמונת אומן זו הקוראת מכל שורה, המדברת מכל מלה בספר זה, עשתה אותו למקור הבשורה הטובה! שכן לא יצור נעזב הוא האדם! “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך!” “יקראני – ואענהו, עמו אנכי בצרה!” ולא עוד, אלא שאלהים גם מכבד את האדם: “אחלצהו ואכבדהו כי ידע שמי!” “כבודי ומרים ראשי!” ולא כדעת קהלת ש“בני האדם בהמה המה להם…” “ומותר האדם מן הבהמה אין!” חשך ואפל יכסו את האדם בשני ספרי היאוש שבתנ“ך – קהלת ואיוב; אף קו אור אחד של חסד אלהים וישועתו, של “אור ישעו”, “אור זרוע לצדיק”, לא יקרין על האדם המסכן, זה “שבהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה”. ולעומת זאת מה רב הוא האור בספר תהלים! כשמו כן הוא: “תהלים” – הלה, “נר־אלהים נשמת אדם”! מה רבות הן קרני האורה הנאצלות מאורו של פני אלהים, מ”ישועות פניו", על פני האדם ההולך באור־אלהים! “אל ד', ויאר לנו”! קורא המשורר בהאר לו חסד אלהים. “נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי!” שכן יראת אלהים אמתית היא גם ראיית אלהים באספקלריה המאירה.

הטרגדיה הגדולה של “איוב” היא בזה שהאמין במשפט ולא האמין בישועה, שגאותו הבדילה בינו ובין אלהים, והוא ראה עלבון לכבודו האנושי להתחנן למשופטו, להשפיל עצמו לפניו בקריאה: “אנא ד' הושיעה נא!” איוב, לפי דברי עצמו, רק שמע את אלהים: “לשמע אזן שמעתיך”, ורק ברגע האחרון, במענה אלהים מן הסערה, ראהו… “ועתה עיני ראתך!” היתה זאת ראיה חד־פעמית וחד־צדדית מאוחרת מדי, מכדי להתפלל ולקרוא לישועתו! הוא שמע את אלהים באזן, ברם לא האמין כי אלהים מאזין לו… “לא אאמין כי יאזין קולי…” שכן אלהים, לפי דברי איוב, אל אכזרי הוא, שמח לאידו של האדם הצועק ביסוריו, “למסת נקיים ילעג”, והוא משחק באדם כבמין חיה טורפת… ו“יגאה כשחל תצודני, תשוב תתפלא בי…” בנגוד לשירת המשורר בתהלים: “ולא בזה ולא שקץ ענות עני, ובשועו אליו שמע!” “מעוות לא יוכל לתקון” מחליט “קהלת” ברוב נסיון וחכמה, על כן אין הוא צועק ולבו לא יחם, והגיגיו לא יבערו!… איוב רוצה לתקן את המעוות הזה, את הענין הרע הזה, אך רוצה הוא שאלהים יתקנו, ולא האדם; ברם תיקונו הוא ניתוקו מאלהים; שכן רואה הוא את עצמו צודק מאלהיו וטוב מאלהים, אלא שחלש הוא ממנו, מפני שאלהים חפץ רק לדכאו ולהחליאו; כי בזה הוא מוצא תענוג וסיפוק ליצריו הרעים!… איוב רואה בתפלה ובתחנונים חונף לחזק; שכן רואה הוא באדם יצור השוה לאלהים מבחינת הצדק ואין השוה מתחנן לפני השוה לו… לדעתו של איוב שונא אלהים כניעה ובקשת רחמים, שכן העולם נבנה צדק ולא חסד, תושיה ולא תשועה! רק השכל והמופת הם נר לרגלו, ורגלי איוב מוליכות אותו בדרך התקיפים והמעיזים, ולא בדרך של תמימי דרך… מול הכוח האלהי יש להתיצב בכוח: “אך דרכו אל פניו אוכיח – – – הנה נא ערכתי משפט, ידעתי כי אני אצדק!” ובזה הוא מוצא הצלה פורתא: “גם הוא לי לישועה!…”

ספר איוב עושה מדות הקב“ה, גזרות, דין וגבורות, – חוק: “ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר: עד פה תבוא!” וחוקו ורצונו ייעשו בדיוק: “והוא באחד ומי ישיבנו? ונפשו איותה ויעש, כי ישלים חקו!” הכל קצוב וחרוץ: חרוצים וקצובים גם ימי אדם, ספורים חדשיו בספר החיים של אלהים: “חוקו עשית ולא יעבור!” ובאדם ובטבע שולט החוק, החוק המצומצם, המגביל כל יש עד תכליתו: “חוק חג על־פני־מים, עד תכלית אור עם חשך”. “לעשות לרוח משקל ומים תיכן במדה, בעשותו למטר חוק ודרך לחזיז קולות”. רק את האדם אינו שוקל במאזני צדק ואינו רוצה לדעת את תומתו… ואילו משורר תהלים אומר: “אספרה אל חוק: ד' אמר אלי: בני אתה, אני היום ילדתיך!” “האל תמים דרכו”… ו”עם גבר תמים תתמם!" בן אדם הוא בן אלהים, בן יקיר לו, וכרחם אב על בנים כן ירחמנו ויושיענו, ותאות לבו יתן לו: “בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב”… כי אוהב ד' את אוהבי תשועתו ולא יאונה להם כל רע.

וקורא האדם לישועה לא רק מפחד הרשע מבחוץ: “מאיש חמסים”, “מפועלי און”, מנבלים ובני־בליעל, האומרים לקחת את נפשו; כי אם גם ממצר עצמו, מן הצר והאויב הפנימי, האורב היושב בחדרי נפשו, הדימון הקדמון, החטא המוּלד, קורא האדם לאלהים ומבקש את ישועתו: “חנני, אלהים, כחסדך, כרוב רחמיך מחה פשעי: הרב כבסני מעוני, ומחטאתי טהרני! כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד – – – הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי!” החטא קשור בטבע האדם, האדם נוצר בעוון; מלוכלך הוא, מזוהם, טמא, ורק אלהים יכול להצילו מן הטומאה המוחלטת הזאת: “לב טהור ברא לי, אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי!” בריאה חדשה, לידה שניה בישועת אלהים; “רוח נשברה” “לב־נשבר ונדכה”, הכנעה, שבירת התאוות ודכוי היצרים! ואז יוּשב לו לאדם ששון־ישעו, הרגשת הטהרה הנפשית, על ידי סליחת העוון, – יוסר הכתם הגדול המאפיל על הנפש ואינו נותן לתפלת האדם לעלות לאלהים, המסתיר את האדם מאורו של אלהים, המחביא את טובו הרב של אלהים אשר צפן ליראיו. “השיגוני עוונותי ולא יכלתי לראות”… לא יכול להגיע למקור החיים ולראות אור באורו! ברם, מתוך התפלה והקריאה ממעמקים מרגיש האדם קרבת אלהים, הרגשת הנוכחות של אלהים שבא אליו: האמוציה הקוסמית תהיה לחויה ריאלית.“קרוב ד' לכל קוראיו”, קרוב עד כדי מגע ממש, עד כיד תחושה פיזית: “אשבעה בהקיץ תמונתך”. וכך כותב ומלמד גם סנקא ללוציוס, תלמידו: “קרוב לך אלהים, אתך הוא, בקרבך הוא. כן, לוציליוס, רוח קודש שוכן בקרבנו, צופה על מעשינו הרעים והטובים ושומר אותנו. הוא מתנהג אתנו כמו שאנו מתנהגים עמו; לא יוכל להיות אדם טוב בלי אלהים”, והוא מיעץ לו לתלמידו לא להרהר אחרי אלהים ולהיות לו מליץ יושר. כביכול אלהים צריך עדוד וסנגוריה מצד האדם, זקוק הוא לישועת האדם. ואהבת אלהים פירושה: ראיית הטוב המוחלט שבו, לאהבו מתוך מסירות נפש, לא בלב ולב. “לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה!” אלהים השלם בתכלית משתמש בכלים שבורים, ושבירת הלב היא שלמותו, ורק אז יכול האדם לקרוא מתוך שמחה: “נכון לבי, אלהים, נכון לבי, אשירה ואזמרה!”

כל העולם כולו הוא היכלו של אלהים, ו“שוליו מלאים את ההיכל…” ו“האני” של האדם הוא בבחינת “אני־תפלה” המבקש ישועה ורחמים מאת ד', כמאמר הרשב“ג ב”כתר מלכות“: “ובשולי רחמיך אחזיק עד אם רחמתני / ולא אשלחך כי אם ברכתני!” כך, כיעקב, בהאבקו עם “האיש”… כגבור מנצח!… ואולי כבן יקיר המתחטא לפני אביו ומחזיק בכנף בגדו ואינו מניחו עד שנותן לו מה שמבקש! “בשולי רחמים”… מלוא כל העולם רחמיו: “אל מלך יושב על כסא רחמים…” ו”על דמות הכסא – דמות כמראה אדם עליו מלמעלה!" כך ראהו הנביא, “בן האדם” יחזקאל. ו“ביד הנביאים אדמה”… גדול כוחם של נביאים שהם מדמים את הצורה ליוצרה, בחינת “אשבעה בהקיץ תמונתך”. שכן לראות את האדם, האנושי שבאלהים, הוא גם ראיית האלוהי שבאנוש; “ותחסרהו מעט מאלהים…” וזוהי האמונה האמתית באלהים, והיא ישועת האדם שנברא בצלם ומתהלך בצלם, – בצל שדי ואור ישעו.