א    🔗

ההיאבקות הגדולה בין משואל הנביא ובין שאול המלך, היא אחת הפרשיות הנשגבות והטרגיות ביותר באפוס התנ"כי. אופן היצירה של הגניוס העברי, שגילוי וכיסוי משמשים בו בהרמוניה נעלה, מצא כאן את ביטויו השלם ביותר, והאבקות זו מתפתחת לדרמה גורלית, לטרגדיה אנושית בעלת ערך נצחי.

לכאורה, רק אפיקה רגילה לפנינו, ספורי עלילה, המשולבים זה בזה בלי כוונת מכוון, ויכול אתה בכל שעה שתרצה להפריד בין הדבקים ולהעמיד כל פרק ופרק כחטיבה שלמה בפני עצמה. מתון, מתון, כמי־מנוחות מנומנמים ההולכים לאט, זורם לו הספור באפיקיו הצרים. בשלוה מזרחית, בקול דממה דקה, הוא נושא את סודו על דבשת גליו הרדופים, בלי טנדנציה מיוחדת ובאין כל מטרה, לכאורה, למשהו גדול ומכריע בסופו של דבר. ברם, דיה רק הצצה מעמיקה אחת למשחק הגלים־המעללים השקט הזה, כדי להבחין ולהוכח שלא מי־אפסים כאן כי אם מי שחו עמוקים, מי תבונה, הנושאים בתוכם בחכמת מעמקים נסתרת, חידת חיים תהומית ועמה פתרונה העז והעמוק שבעתים. כי חידת התנ“ך, כחידת החיים, נולדת תמיד ופתרונה עמה; אין כל צורך להגיע לסוף הדבר למען הבין את ראשיתו. חכמת התנ”ך הקדומה נועצת תמיד אחרית דבר בראשיתו, וחודה של החידה שלה הוא לאו דוקא בקצה.

מה מפליא הוא הדבר שחנה אם שמואל מזכירה בשירה־תפלתה את המלך המשיח: “ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו”! ואחת היא אם אמרה זאת “על דרך נבואה או דרך קבלה”… לא מבקרי מקרא אנו עכשיו, שלמות הטכסט עיקר לנו, ואחדות המסורת היא נר לרגלנו! עצם העובדה, שמרומז כאן ענין גדול זה של המלכות בישראל, דיו להעמידנו על ההנחה שהמוקדם והמאוחר בתנ"ך אינו מקרה היוצא מדי פשוטו… וכל רמז מעין זה כבר נושא בחובו את חידת הפרשה כולה עם פתרונה יחד.

ב    🔗

המחלוקת בין שמואל ושאול מתוארת בתנ“ך כריב בין אלוהים הצודק ובין המלך החטא, לאמר: בין הרעיון האלוהי הטוב ובין מעשה האדם הרע. התביעה האלוהית מאשימה את הנאשם שאול באי־שמירת מצות ד‘, והתובע האלוהי, הנביא, מגדיר את הפשע בצורה לא־ברורה ביותר ובסגנון מעורפל: "נסכלת, לא שמרת את מצות ד’ אלהיך אשר צוך, כי עתה הכין ד' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. ועתה ממלכתך לא תקום, בקש ד' איש כלבבו ויצוהו ד' לנגיד על עמו, כי לא שמרת את אשר צוך ד'!” בדברי האשמה אלה, ועוד יותר בפסק הדין הבא לאחריו, אתה מרגיש בפריוריטה של הנבואה, בדין קדימה שלקח לעצמו הנביא־השופט, מבלי להתחשב לגמרי בטענתו של הנאשם המיוסדת על סיבות ונימוקים שאין לבטל אותם. אין הנביא הזועם רוצה להכיר בהכרחיותו של מעשה שאול, הוא שופט אותו לא על כשלונו האיסטרטגי, כמפר משמעת לאומית, כי אם כמי שעבר עברה אישית; ואמנם הוא מדגיש במשפטו את הצד האישי שבחטא, ואגב נפלטה מלה מפיו המבטאה דבר שאינו כלל בגדר חטא: “נסכלת!” ומאימתי ה“סכלות”, כלומר: חוסר חכמה, היא עוון ופשע? האם משום שסכל הוא הפסיד וקיפח את חייו? והשנית: במה הוכחה סכלותו של המלך הגבור הזה? אין אנו רואים במעשה שאול שהעלה את העולה לפני בוא הנביא, אלא זלזול בסמכותו האבסולוטית של שמואל, ואם כן העומד חומר העונש ביחס פרופורציונלי נאות לעצם החטא?

בכל התנ"ך הצדק העליון וותרן הוא, ומוכן הוא תמיד לסלוח ולכפר לחוטא, ודרך התשובה פתוחה לפניו; ורק כאן נסגרים לפני “החוטא” כל שערי הרחמים והתשובה, ולמן הרגע הראשון אנו עומדים לפני הקיר האטום של מדת הדין האכזרי, ולבסוף דין זה נוקב את לבו של הנאשם ונוטל את נפשו.

תפקיד המורה הוא לשמש סניגור לשאול שאין לו, כמו לכל עשוקי המשפט, מנחם, והוא עצמו מוכרח ללמד סניגוריה על עצמו… וכמובן שאינו מצליח ביותר בתפקיד זה, כי מבחינה נפשית אין הנאשם עצמו מסוגל לשכנע את שופטיו המביטים עליו בעין רעה, ואין הוא תופס כלל שמלחמתו מלכתחילה אבודה היא. עלינו לעמוד לו בשעת דחקו ו“להחזיק בו עד שלא יפול ויצטרך”… והן רגיל הילד העברי עוד מלימודו בתורה לקרוא תגר על כל עוות־דין, להטיח דברים נגד אלהים ואנשים, אם מאזני המשפט אינם מאוזנים כל צרכם. האם לא קרא יחד עם אברהם: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” ושם הלא המשפט, כלומר הצדק, לאלהים! הלא באנשי סדום הרעים והחטאים באמת הכתוב מדבר, ובכל זאת העז הסניגור הגדול להטיח דברים כלפי מעלה, ואלוהים קבל את הסניגוריה ואמר: לא אשחית…

מטרתנו בלמוד התנ"ך היא – לפתח קודם כל את חוש הבקורת של תלמידנו, לעורר בו את כח ההסתכלות המעמיקה לפנים הדברים, ולעורר את שאיפתו לצדק. ומטעם זה עלינו למנוע מהתחלה את תלמידינו מלהגרר אחרי האנטיפטיה נגד שאול, לעצרם מלכת בקו השנאה למלך, הנמתח כחוט השני דרך כל הספר כולו. מצווים אנו לבדוק יפה יפה – האם נכון הוא ששאול לא שמע בקול ד‘, ויעש את הרע בעיני ד’? מחובתנו לבדוק היטב את החטא ולהחליט בדעה בלתי משוחדת עם מי הצדק. טענותיו העיקריות של שאול להגנתו, אף על פי שהן נאמרות בשפה רפה ובלי אותו העוז של מתגונן־מתקיף, משכנעות הן מאוד: הוא הקריב את קרבן המלחמה, מפני שהעם נפוץ מעליו, והפלשתים עמדו להתקיף בכל רגע ולא חשבו לחכות עד שהנביא יואיל בטובו לבוא ולהעלות את העולה… האם לא מחובתו של הנביא היה לדייק בזמן? מה הטעם שאחר מן המועד? וטענתו השניה בענין המלחמה בעמלק משכנעת עוד יותר, כי אכן שמוע שמע בקול ד' וילך בדרך אשר שלחהו ד', ויבא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרים! היש מי שיכחיש את הנצחון הגדול הזה? והוא הלא העיקר כאן ולא איזה משגה פעוט שאינו מעלה ואינו מוריד.

מתוך דברי האישום של שמואל כלפי שאול ישנו מאמר אחר הנראה מסקירה ראשונה כמשכנע וצודק, וגם סניגוריו של שאול עלולים להכשל בו; באשר הנביא כאילו מקנא כאן לפרסטיז’ה של רעיון המלוכה. הוא רואה באישיותו הרכה והוותרנית של שאול, המלך שמחל על כבודו, סכנה לתפקיד המלכותי, והוא פוסל ושולל אותו מטעמים לאומיים־ריבוניים: “הלא אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ד' למלך על ישראל!” האם צודקת הטענה הזאת, העומדת היא בפני הביקורת של העובדות? קודם כל שוכח שמואל הנביא, שלא תמיד אפשר וצריך להתנגד לעם, ושגם הוא, התקיף תמיד, מוכרח היה פעם לוותר… התנגדותו למלוכה הן נכשלה, וסוף־סוף אנוס היה על פי הדיבור לשמוע בקול העם הזה! והשנית: האם באמת קטן היה שאול בעיני עצמו? מתוך תשובתו, ובעיקר ממעשיו הפעם, אנו רואים את ההפך: הוא שבה את אגג חי בכדי לפאר בו את תהלוכת הנצחון שלו! ו“הצבת היד” בכרמל גם היא אינה מראה על ענווה יתרה ועל הקטנת עצמו! הוא כל־כך מאמין בצדקתו הפעם, שהוא מעז, שלא כמנהגו, לחלוק על השקפתו של הנביא במה שנוגע לשמירת מצוות ד‘; הוא דוחה את האשמתו נגדו וסותר את דבריו בטענה ניצחת: "אשר שמעתי בקול ד’ ואלך בדרך אשר שלחני ד' ואביא את אגג מלך עמלק, ואת עמלק החרמתי!" כמי שאומר: מה אתה מתאנה לי? הלא אין כל יסוד לדברי האשמה שלך, עשיתי את כל המוטל עלי, ולא עוד אלא שהצלחתי לתפוס את אגג חי!

ואל לנו לחשוש, שמא על ידי כך נפגום ברעיון הנבואה, שלפי המקובל אין להרהר אחרי מידותיה! אדרבא! על הילד העברי להתרגל לפגיעות מעין אלה בסמכות העליונה של המקובל. לא ייגרע כלום מכבודו וערכו של הנביא הגדול גם אם נציגהו כאי־צודק ביחסו לשאול. קריאת תגר כלפי מעלה מצויה לרוב בתנ“ך, שכל עיקרו הוא קריאת תגר והטחת דברים, תוכחה רבה והתקוממות כלפי כל מה שנראה כמאובן וכמקובל! במקום שהעברי חושב ומרגיש, שהצדק העליון נפגע, אין הוא חולק כבוד לגדולים, ואפילו לא לאלוהים. ואין הקב”ה תובע את עלבונו, כביכול, מידי בשר ודם הצועק חמס, הדורש משפט. דוקא איוב, המתקומם, זוכה להכרה מאת אלוהים ולא רעיו הנכנעים, המתחנפים, המאשימים את הרע רק משום שחלש הוא, ולפי השקפתם כל המוכה אשם הוא.

אם לפי הקו נלך ונתאר את שאול בעיני התלמיד כחוטא וכרשע, כלומר: אדם שפל וקטן, אנו מקעקעים את כל הערך המוסרי של פרשה גדולה זו, וכל הגרנדיוזיות שבטרגדיה תשקע בסופה בתוך קטנות השבלונה על מושג צדיק ורשע קטנוני, הנדוש כל־כך בפי גורסי המסורת, ולא נבחין בין רשע ממש ובין רשע מדומה, בין צדיק אמיתי ובין צדיק מוסכם. יהיה בנו העוז ותהי בנו ה“חוצפה” הקדושה לעורר בלב ילדינו התנגדות לנביא, להתיחס לנבואתו על שאול בהסתיגות מסויימת, במידת בקורת של אמת. נהיה נא גלויי לב ונאשים אם אותו באי־עקביות, בפניות אישיות ובחולשות אנושיות, גם הנביא בשר ודם הוא ואין צדיק בארץ אשר יעשה רק את הטוב ולא יחטא… כי עלינו לראות דמות טרגית לא רק בשאול, הגבור הראשי של הטרגדיה הזאת, כי אם גם בשמואל… אכן אישיות טרגית הוא שמואל ואולי לא פחות מיריבו; גם לו המר הגורל, גם הוא לא זכה כקודמו, עלי, וכבא אחריו – שאול, להקים בית נאמן בישראל; בניו, כדוגמת בני עלי, לא הלכו בדרכיו: לקחו שוחד ויטו אחרי הבצע, והעם מאס בהם, וצל המאיסה הזו נתארך והגיע עד לאב הגדול… כך שראה צורך לעצמו להצטדק בעיני העם: את שור מי לקחתי… את מי עשקתי וכו'… ובסופו של הדבר רומז לו העם שכדאי לו להניח את מקומו לאחר, טוב ממנו, למלך, שיצא ויבוא לפניהם, באשר הוא, הנביא והשופט, זקן מדי, ובניו – אינם הולכים בדרכיו!

רק בצד הטרגדיה של שאול שלא חטא, הנרדף חנם, נבין את הטרגדיה של הנביא רדוף הגורל האנושי, זה שאינו מבדיל בין אדם לאדם; שכל איש, באשר הוא בשר ודם, ובן תמותה, צפוי להתעללותו ולשבט מוסרו. ואל נא נשכח, כי אישיות תנ"כית פירושה לרוב אישיות טרגית, בחינת “צדיק ורע לו”, רק דרך הרשעים צלחה, ואילו הצדיק סובל ומתענה בחייו, הצדיק שורה עם אלהים ואנשים, הטוב נאבק תמיד עם הרע, והוא מגיע לשלמות רק תוך היאבקות, תוך יסורים, צער וענויים רבים.

ג    🔗

האגדה, שתפיסתה את התנ“ך עצמאית היא, והיא רואה את מאורעותיו מתוך פרספקטיבה של זמנה היא, אינה רואה בשאול טפוס של חוטא ומורד באלהים. בפולמוס זה של שמואל ושאול היא נוטה דוקא לצדו של האחרון, הבלתי פופולרי בעולם התנ”ך; זו רואה בו, בנגוד להשקפת העולם התנ“כית, צדיק גמור!… ואילו יחסה לשמואל, במה שנוגע לריב אשר בינו ובין המלך, חשדני הוא ובקורתי ולגמרי לא לפי הקו של מסורת הנבואה. ומה עמוקה ונועזה היא תפיסת האגדה בראותה ב”איש האלהים", זה שבא בראשונה להנבא על חורבן בית עלי (שמואל א‘, ב’, כ"ז) את אלקנה אבי שמואל. בנבואת איש אלהים זה יש כבר בעצם כל תכניתו המאוחרת של שמואל נגד הכהונה… “ביום ההוא אקים אל עלי את אשר דברתי אל ביתו, החל וכלה”. מכאן אנו למדים, שהמכה שהכה שמואל את בית עלי, מבית אבא היתה, כלומר: הרעיון והתכנית בירושה באו לו, ועוד בשכבו בבית ד', “כעגלה תמימה זו”, כבר ערך בלבו את תכנית ההשמדה הגורלית הזאת, וכבר אז התנכל לעלי והרים יד בסמכותו העליונה של הכהן הגדול.

“שמואל מורה הלכה לפני רבו היה”, אומרת האגדה, ועלי מוכיחו קשה: “מורה הלכה בפני רבך אתה, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה!” והלכה זו לא סתם הלכה היתה, דברים בעלמא, אלא מעשה חתירה תחת סמכותו של הכוהן ומסורת הכהונה, שעד אז זכות שחיטת הקרבן היתה רק בידי הכוהן, ושמואל הורה הלכה למקריבים שאינם מזרעו של אהרון, כי “שחיטה כשרה בזר”, רק “צוחתה” של חנה אמו – “אל הנער הזה התפללתי!” הצילתו מעונש מיתה. מכאן ראיה, שבין השמש הבאה והשמש הזורחת לא היתה עצת שלום… ושמשו של עלי לא שקעה תוך ארגמן של שלוה עליונה, אלא תוך אודם של מלחמה ועמידה של הנפש.

אמנם יודעת האגדה להעריך את פעולותיו והשגיו של שמואל, “שמואל שקול כמשה ואהרן”, ברם הערכה זו נוגעת רק לכלל מעשיו, לשמואל המנהיג הגדול, מבלי להביאו במשפט על פרט זה או אחר בחייו עשירי המעש ורבי הפעולה. אבל שמואל במגעו עם שאול נראה לה מנקודת־מבט אחרת לגמרי, כאן היא חושפת את מומיו האישיים ואינה חוששת לראותו כראות כל אדם. כבר בפגישתו הראשונה עם העתיד להיות יריבו, מטילה בו האגדה דופי, ועין בקרתה החדה מגלה בו את אפיו הקשה, ובעיקר – יהירותו, תכונה שהיתה לרועץ גם לו וגם לאחרים. “ויגש שאול… ויאמר: הגידה נא לי איזה בית הרואה? ויען שמואל…: אנכי הרואה”. אמר הקב"ה לשמואל: אתה רואה? – חייך שאני מראך שאין אתה רואה. ואימתי הראהו? בשעה שאמר לו: “מלא קרנך שמן… ויהי בבואם וירא… ויאמר ד' אל שמואל: אל תבט אל מראהו… כי לא אשר יראה האדם”. גם הנביא רק אדם הוא והוא עלול לטעות ולא לראות נכונה. ובניגוד למידת הגאוה של שמואל מצינת האגדה את הענווה של שאול: "מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענווה. שנאמר: “פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו” – שקל עבדו בו… השוה את עבדו אל עצמו.

וטוב שהמורה יעמיד את התלמידים על כך בראשית התפתחות הענינים ויכין לו חומר מתאים ומוסמך לעיצוב שתי הדמויות הגדולות בעתיד, ולא יבוא לערער בבת־אחת את סמכותו של שמואל; מוטב שיהרהר בו במקום אחר מדותיו ויראהו לתלמידיו כמות שהוא. ולבסוף, כשיבא המורה לסכם את דמותו של שאול יביא את דברי הגמרא, שאין כדוגמתם למיצוי ענין שאול ולהבנת גורלו הטרגי: “אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי”! חז"ל לא מצאו בשאול כל חטא אחר מלבד החטא הזה שלא היה בו שום חטא… אכן, אין מלכות מתקיימת אלא בחוזקה ומתוך עריצות. יבינו התלמידים, שדוקא חוסר הדופי הדפו מכסאו וקרע ממנו את מלכותו עם חייו יחד; ורק המות המר, הגדול והטרגי כחייו, גאלו מיסוריו והשיב לו את כבודו והודו הראשון, שנחמס ממנו על לא עול בכפו.

ד    🔗

המאבק בין שאול ודוד, שאינו אלא פועל יוצא מן ההיאבקות העיקרית בין המלך והנביא, אינה צריכה לפירושים רבים ולהסברה מעמיקה ביותר בכדי לראות את שאול באור הנכון. ההתנגשות בין שאול ודוד, בין ה“רודף” וה“נרדף”, עם כל המתיחות הדרמתית שבה, העוברת כל שיא של הרפתקנות פרימיטיבית, ועם זה אינה חסרה את הליכות החן והנועם של הדסקריפציה הביבלית, – עלולה רק לתת את חינו של ה“רודף” האומלל בעיני הילד העברי. מצד אחד הוא רואה את יראת הרוממות של דוד מפני משיח ד', “אביו”… ומאידך הוא מזדהה עם כאבו האנוש של המלך החולה, ששגעון הרדיפה גוזל ממנו את מנוחתו, ואילו לאמתו של דבר אדם טוב הוא ובעל נפש גדולה, המכירה באשמתה במקום שישנה. “ויכר שאול את קול דוד ויאמר: הקולך זה, בני דוד? וישא את קולו ויבך…” כמה יגון אנושי במלים פשוטות אלה, ומה רב הצער הטהור בבכי אדם זה?! וההתודות המופלאה הזאת, שאין כמוה ליאוש, לחולשת אדם, ולאזלת ידו: “הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד!” תמצית חיי אדם בפסוק אחד קצר! מי שבכוחו לטבע מטבע של וידוי כזה, אדם ביקר הוא וצדיק אמתי, כי נעשה שלם על ידי מדת היסורים הגדולה ביותר!

ה    🔗

…“הצבי ישראל” נפל חלל “ולא נספד כהלכה…” רק דוד “נעים זמירות ישראל”, יריבו הגדול, גמל אתו את החסד האחרון, וישר לו, ל“נאהב והנעים”, את שיר קינתו הנשגב, שהנציח את זכרו יחד עם זכרו של שאול. ברם, בטרם נגיע אל מתכונת קצובה זו, אותה הרמוניה מונומנטלית, שקינת דוד על מות שאול ויהונתן בנו שמה, עלינו לסכם את פרשת שאול בשתי יצירות פיוטיות של המשורר שאול טשרניחובסקי.

עם קריאת השירים הללו יפתח לפני הילד מקור חויות חדש; דמותו של שאול תופיע לפניו מזוקקת שבעתים. גדול כוחה של שירה, שהיא מחדשת את האמוציות בלבנו, ומדת ההתפלאות שבנו מתעוררת מחדש וביתר עוז!

אנו קוראים בראשונה את הבלדה הידועה “בעין דור”, ולפנינו נפתח ספר חייו של המלך האומלל. הפתיחה מכניסה אותנו בבת אחת ובמפתיע אל סיום הטרגדיה אשר מלכות שאול שמה: “בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח, עַל סוּס קַל עֵין דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ”.

נשתה גבורתו… והוא הולך לבקש עזרה מן הנביא המת באמצעות מכשפה חיה… אך בטרם שיראה את צל הרואה יחזה את צל עצמו! “וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַעַבְרוּ, יֶאֱתָיוּ – הַנַּח לִי, הַנַּח לֳי! שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ”.

שני שאול מתנצחים בקרבו: שאול המלך האומלל ושאול הרועה המאושר; ורוצה הוא לברוח מעצמו ולחזור אל עצמו… ופתאום, וקולו הרוגז של הנביא יעוררנו מחזונו: “מִמְחִלַּת רִקָּבוֹן לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי?” ודבריו של הנביא איומים ומלאים שנאת עולם: “עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ! מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה גַּם עַמְּךָ!”

התאכזרות זו רק מחזקת את אמונתנו בצדקתו של שאול, מגבירה בלבנו את אהבתנו הגדולה לגבור המסכן! והאגדה מה היא אומרת? “וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל”, – אמרו לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל? אמר להם: אמר לי: למחר אתה יורד למלחמה ונוצח, ולא עוד אלא שבניך מתמנים שרים! נטל שאול שלושה בניו ויצא למלחמה“… מה עמוקה ועזה האירוניה בדברי האגדה התמימים: לולא מדת הדין שפגעה בו מהרגע הראשון, האם לא היה נוצח גם הפעם? מה דק וחד הוא הרמז ב”שקר" של שאול: “למחר אתה יורד למלחמה ונוצח…” האם לא כך היתה צריכה להיות נבואתו של שמואל: עידוד למלך בישראל “בשעה האפלה כלילה”, בשורת נצחון על אויבי עמו, וכבוד רב לו ולבניו הגבורים! אך לא איש כשמואל ירחם וינחם, אין הקטיגור נעשה סניגור!

ו    🔗

ואנו מגיעים לאקורד האחרון והחזק ביותר: שאול מפקד את מערכות ישראל על הגלבוע; הצבי ישראל וצבא הפלשתים נפגשים בפעם האחרונה. המצב הוא לאחר יאוש, הערלים הרבים מאד נוחלים נצחון אחר נצחון, הם הכו את הגדודים הנבחרים של יהונתן, אבינדב ומלכישוע, בני שאול, על מפקדיהם יחד. “ותכבד המלחמה על שאול…” אנשים המורים בקשת גילו פתאום את מקומו… “ויחל מאד מהמורים” – נפצע קשה. רגע ההכרעה בא, כנף “המחר” האיום של הנביא משיבה עליו את רוח המות! והנה את המומנט הנשגב הזה עלינו ללוות בבלדה השניה של שאול טשרניחובסקי – “על הרי גלבע”.

בלדה זו, שהיא כליל השלמות מבחינת הצורה, התוכן והקומפוזיציה, נוצרה כאילו במיוחד למען הילד העברי, שהרגשת עולמו של התנ“ך מפעמת את לבו ביותר. התרשמותו של הילד מבלדת שאול זו עצומה היא. הריתמוס החזק של השורות הקצובות והחצובות מדבר אל לבו ומלבו, הוא מזדהה ומתמזג כולו עם אהבת שאול לשאול. הבלדה המיוסדת על הלך־נפש סוביקטיבי קרובה מאד לרוח הילד. המאורע האפי, המבוטא כאן בשלמות מוזיקלית על ידי אמצעים רגשיים, הופך לחויה בלתי־אמצעית לילד. העלילה, כמו בתנ”ך, מרוכזת פה במומנטים העיקריים בלבד, הדרמתיים, בלי תאור צדדי, כך שאין הקורא מסיח את דעתו מן המחזה שלפניו. הוא כולו קשב ומתיחות, והוא משתף את עצמו בדיאלוג המדבר בלשון הווה. בשיר אפי־לירי זה היסוד הדרמתי מכריע, ואמנם כך נאה לה לפרשה הירואית זאת, שתסתיים מתוך פעולה חזקה, מתוך עלילת גבורה כבירה.

בסניגוריה נפלאה זו אנו חותמים את ספר שמואל א'. התלמידים מוכנים עתה היטב לקראת הסנגוריה הגדולה של התנ"ך עצמו, הלא היא קינת דוד על שאול ויהונתן בנו, “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!” קינה זו, המסכמת את חייו ומותו של שאול היא ודאי הריהביליטציה המעולה ביותר בפרשת מלוכת שאול, והיא באה לבסוף לחזק ולאמת את הסניגוריה על שאול שראינו אותה כיסוד ועיקר במאמרנו. ואין זו רוֹסריוּם סתם, זר ורדים על קברו של המת!… הלב הגדול והעין הבהירה של דוד צפו כאן למעמקים… דוד הוא בשירו זה כולו פיטן, כלומר: כולו אמת וחויה גדולה. קינה זו שאין כדוגמתה בספרות העולם, היא, אם לדבר בלשונו של קרלייל, כולה “רעיון מוסיקאלי”, כלומר: רעיון שהגה לב אשר חדר לתוך תוכו של הדבר ותפס את סודו הפנימי. כל סגולת נפשו הפיוטית של דוד באה לידי הבעה בשירה נשגבה זו, כל דגלו וישרו הצטמצמו במליצה הלוהטת הזאת, בצער הנוקב והאמתי הזה. הציור הברור והקצר, הניב המעודן והזך, המסכת כולה המרוקמת על שחור הצער והאבל, הם עדים נאמנים לאישיותו הגדולה של נושא הקינה, של שאול המלך הראשון בישראל, שנספה בלא משפט.