א

…דממה, דממת בראשית דקה, הרת סוד אלהים והודו; רק קול יהוה אלהים מתהלך ביקום לרוח היום הבהיר! ופתאם – צעקה חדה ונוקבת החרידה את לב העולם כולו, ויהי כמו נעקרת הזעקה הזאת מעמקי מעמקיה של אשה מבכירה בההפך עליה ציריה, צירי יולדה, בהגיעה עד משבר. קול ללא מלים, זעקה חלולה באין דבור, צריחה אחת גבוהה־גבוהה, ולא עוד!

ובהפסק הקול ההוא נדם לרגע קל כל קול וכל בת־קול בעולם; אף קול ד' אלהים על המים, באילנות ועל פני העשבים החרישים, פסק פתאם, נאלם בבת־אחת, ויהי כמו יקשיב הבורא ללב הבריאה: האם עודנו הולם ומפעם, או דמם לנצח?!

ולפתע פתאם ומן הדממה הזאת הקופאת, העומדת כהד של עצמה, בקע קול אדיר, כקול מים רבים בהתפרצם, כקול הרעם במרום בהשברו ובהתפוצצו לאלפי הדים ובנות הדים מחרידי שמים וארץ:

“קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”

והנפש־הדם השתפכה בצעקה גדולה ומרה לאלהים: “קולי אל אלהים ואצעקה!” וקולה הולך בכל העולמות ובכל התהומות; ותהום אל תהום קורא ממעמקים: “ארץ, אל תכסי דמי!” אדמה, אל יהי דומי לדמי! ובעקב הכאב הראשון וצעקתו נולדו הרבה הרבה כאבים וצעקות, וכל הכאבים וכל הצעקות של זרע האדם קורא לאלהים, לישועת אלהים:

אנא, ד', הושיעה נא! הצילני נא מיד אחי!

אבל לא רק דם הנרצח צועק לישע אלהים, גם דמו של הרוצח צועק, קורא לפדות ולעזרה; לא מן האדמה – מן הנשמה מר צורח דם הרוצח, מנפשו הנפשעת עולה הקול: “גדול עני מנשוא!” משא כבד מאד הוא הפשע, והאח הנפשע כורע תחת נטל אונו־עוונו… “בן אדם שאין לו תשועה” היה קין אחרי שהרג את אחיו, וידו אך הרשיעה לו ולא הושיעה לו… “ידיך שפכו את הדם הזה!” – צעק בלי הרף קול דמו של הבל; “יד שלחת בי – וידך תהיה בך בראשונה להמיתך מאה מיתות ביום…” וקול אלהים מן האדמה קורא לו: “רו־צ־ח!” צא – אח! צא, צא טמא ומטמא, ארור אתה מן האדמה!

וישם קין ידיו המלוכלכות בדם על ראשו, וילך הלך ובכה וזעוק: “אלהים! הצילני נא מיד דם אחי השפוך, הצילני, אלהים, מידי אני!…”

ויען אלהים את קין מן הדם: “קין! כל יד ידי היא, וכל דם – דמי! ואין מציל מידי אלא בידי…”

ויפול קין על פני האדמה ויתחנן אל אלהים: “גרשת אותי מעל פני האדמה־פניך, והיה כל מוצאי יהרגני; כי עשיתני הפקר ואין לי דמים… וכפרת לדם בדם, והרחבת פי האדמה לקחת דמים כל הימים!”

ואלהים שמע לקול קין רוצח אחיו בזעקו לישועה, וישם ד' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו – – ויצא קין בהכנעה מלפני ד‘, וישם ד’ את דמעת קין בנאדו, וישב קין בארץ נוד, קדמת עדן.

ב

גדול כוחה של תשובה שהיא מביאה ישועה לרשעים. אדם הראשון ונחש הקדמון לא בקשו רחמים ולא התפללו לאלהים, על כן לא נושעו באלהים והגזרה שנגזרה עליהם לא בטלה, וישאו את עוונם. קין נכנע והתחנן, ואלהים נתן לו אות – בן, ולאות תודה לישועה קרא שם בנו “חנוך”, לאמר: אלהים יחנך בני; וגם את העיר שבנה קרא על שם בנו – “חנוך”, כאומר: חנוך את ביתך הראשון בעמל ואל תבנהו בדמים!

חוה, אף היא כאדם, וכנחש שעל שמו נקראה, “חוה”, לאמר: חויא – נחש בלשון ארם, לא התפללה ולא בקשה רחמים על עצמה. אבל כאם, שהחיים עוברים דרכה, הרגישה קרבת אלהים היוצר וראתה עצמה שותפה במעשהו: “קניתי איש את ד'!” קינה על מות בנה לא שמענו מפיה, ברם מעין הודאה לאלהים על לידת בנה השלישי שמענו: “ותלד בן ותקרא את שמו שת, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין”. עתה אין היא מתפארת על יצירתה המשותפת עם אלהים, אבל מתוך דבריה ניכר כי שמחה היא ומנוחמה באלהים. “שת” – שתות, יסוד, כאומרת: עתיד בן זה להיות יסוד מוסד לחיים חדשים, לאנושות! “שת”… ותשיתהו בחיקה, ותגל בישועת אלהים.

ובהולד בן לשת, הוא אנוש, “אז הוחל לקרוא בשם יהוה”: פנו אליו בשמו המיוחד – שם הויה וחויה… כמאמר המשורר “בכתר מלכות”: “לך ד' המציאות אשר מצל מאורו נהיה כל הוה, / אשר אמרנו בצלו נחיה”. ויחל אנוֹש־אנוּש את פני יהוה, וישוע לאל ישועתו, כי מלאה הארץ חמס מפניהם – מפני רעת האדם הרבה!… “זה ספר תולדות אדם” – חמס ודם! וצועק הדם הנקי לאלהים מפני האדם הרשע השולט בו לרע לו, ושומע אלהים ויודע, ומושיע בעת צרה ומשואה.

ג

ואלהים אשר אינו חפץ במות הרשע כי אם בתשובתו, “בשובו מדרכו וחיה”, גלה את סודו, את צערו, לנוח המתהלך אתו: “אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתים – – –” ונוח הצדיק התמים שומע ומחשה… צערו של אלהים לא צערו הוא ועוצב לבו לא יעציבהו! אף דיבור אחד של תמיהה, אף קול של אנחה אינו מוציא מלבו. אינו מתפלל בעד חברו ואינו מבקש רחמים על הטעונים רחמים. “קץ כל בשר!” אבל לא שלו, לא מבשרו יחזה אלהים… העיקר הוא – “והקימותי את בריתי אתך!” ואתה את נפשך הצלת…! “צדיק תמים” – אכן, תמים יותר מצדיק… נוח איש מנוחה הוא, ואין הוא רוצה להרגיז את מנוחתו של אלהים, להלאותו בדברי תפלה, ולנסותו בבקשת רחמים למען בריותיו שחטאו לפניו בחמס ועוררו את חמתו של אלהים. צדיק היה “בדורותיו”, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום… שכן אברהם הראה דוגמא אחרת של “צדיק”, – צדיק לוחם למען האדם הנרדף על ידי החזק ממנו, צדיק התובע למשפט את צדיקו של עולם: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!” ומשפט פירושו הרהור וערעור אחרי מדותיו של השופט… להטיל ספק באמתו, לנסות להציל, לעזור ולהושיע לאדם, ואפילו רשע הוא, ואפילו איש סדום הוא! “אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר?” “אולי” זה הוא פתח לכל צדק בעולם, פקפוק זה הוא אבי האמת המוחלטת… אמנם אלהים – “הודאי שמו”, ברם האדם המאמין בטוב אלהים אינו נרתע מפני השאלה הזאת, שכן יודע הוא שאלהים צופה לרשע וחפץ בהצדקו… “לא אשחית בעבור העשרה”, אומר אל המשפט והאהבה; ברם, בסדום לא היה אף צדיק אחד; אבל בדור המבול לא ידענו כמה צדיקים היו בו; נוח לא שאל אולי יש חמישים צדיקים בעולם, לא היו לו ספקות; שכן האמין שבודאי אין אף צדיק אחד – מלבדו… ואותו הן הבטיח ד' להושיע! די לו שהוא מצא חן בעיני ד'; אני ואפסי עוד!

והמבול בא, מים רבים, מים זידונים בעולם, מלא גויות גוועות העולם, ואין נוח ובניו היושבים בטח בתבה קוראים לד' ממעי הספינה ההולכת לבטח על פני המים; אין בתבה צוהר לצער אנוש; אטומה וחתומה היא לקול אדם הקורא ממצולות ים: “באו מים עד נפש!” “וישאר אך נוח”, ואין הוא אומר “אח” ו“הוי” על אחיו האדם, מעשה ידיו של אלהים הטובעים בים.

ולא זכר נוח את האדם הצועק לישועה, וישכחהו – – “ויזכור אלהים את נוח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה!” “אדם ובהמה תושיע ד'!”

ד

הקריאה לישועת אלהים בתנ"ך, ספר הנחמה והישועה לאדם הנכאב, חוזרת ונשנית מאות פעמים בואריאציות שונות, וכל קריאה וקריאה היא בבחינת: “הצילני נא מיד אחי!” כלומר: משלטון האדם הרע באדם הטוב, החזק בחלש ממנו, הרשע בצדיק. כי האויב הקשה ביותר של האדם הוא “איש כערכו”, אנוֹש־אנוּש כמוהו, אלא שהוא “בן בליעל”, “עריץ”, “נבל”, האומר: אין אלהים, ואין ישועה באלהים, וניתנה ארץ ביד רשע, – הכוח מושל ולא הצדק, ולא כל שכן האהבה.

הקול הראשון הקורא: “הצילני נא מיד אחי!” היה קול יעקב… יעקב־ישראל “הברוך” בברחו מפני אח נפשע אחד, לבן הארמי, ופגע בדרך ברשע אחר, בעשו אחיו: “הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים!” אכן, עם עשו הרשע, השעיר, “קדקד שער מתהלך באשמיו”, נכנסה הגיהנום לעולם, באה שנאת אחים בין הבריות, ו“נחפשו ונבעו מצפוניו” של הרשע הנצחי: “על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו: על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו, ויטרוף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח”. ואין תקנה למשטמה נצחית זו עד – “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה” – מלכות אלהי המשפט, הישועה והרחמים, אלוהי ציון, בעולם ובאדם. “מחמס אחיך יעקב תכסך בושה – – –” אבל לא ידע עוול בושת… שהבושה היא מסימניהם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, הביישנים וגומלי החסדים, בני יעקב־ישראל, שקרא בברכת בניו האחרונה: “לישועתך קויתי ד'!” ידוע ידע האב הזקן, המנוסה בצרות ובישועות, שבלי ישועת ד' אין גם אחים מלידה יכולים לשבת בשלוה יחד. אכן הברכה בלבד אינה תריס בפני הפרענות הבאה מידי הרשע. בוא וראה כמה ברכות וכמה הבטחות טובות ניתנו ליעקב אבינו, ובכל זאת ירא מאד מאחיו שלא נתברך אלא בברכה אחת: “ועל חרבך תחיה!” קול אלהים אומר ומבשר לו: “ושמרתיך”, “כי לא אעזבך” “הוה גביר לאחיך”… והוא אומר: “קטנתי”, “מי יקום יעקב כי קטון הוא?”… “גאון יעקב” “תפארת ישראל” מזה, ו“תולעת יעקב”, “בזה־נפש”, “מתעב גוי”, “נבזה וחדל אישים” – מזה!

תארים טהורים ולא טהורים משמשים בערבוביה בגורל ישראל בהיסטוריה, ורק לבסוף לבסוף באה הברכה, באה ההבטחה: “בעת רצון עניתיך, וביום ישועה עזרתיך – – – כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות!”

ה

שלשה ספרים אם נפתח – “תהילים”, “קהלת”, “איוב”; נראה ונבין כי הראשון – והוא הפשוט והקל ביותר, הוא הקרוב והיקר ביותר ללבנו, והוא גם נעשה לספר האדם, למין האנושי כולו – ספר־“תפלה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו”. הוא מעין הישועה לחסרי ישע, ממנו ישאב הצמא לדבר ד‘, לקולו המנחם, והוא “עין הקורא” לאלהים ממעמקים; והשותה מנחל עדנים זה בדרך חייו, מפלג־אלהים זה המלא מים־חיים, – ירום ראש! האמונה הכבירה של משורר התהלים: ש“עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו”־ישתוהו, כי האיש שלא הלך בעצת רשעים הוא “כעץ שתול על פלגי מים…” ו“גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”! כי לד’ הישועה, והיא מהותו האמתית, היא אלוהותו העיקרית – אמונת אומן זו הקוראת מכל שורה, המדברת מכל מלה בספר זה, עשתה אותו למקור הבשורה הטובה! שכן לא יצור נעזב הוא האדם! “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך!” “יקראני – ואענהו, עמו אנכי בצרה!” ולא עוד, אלא שאלהים גם מכבד את האדם: “אחלצהו ואכבדהו כי ידע שמי!” “כבודי ומרים ראשי!” ולא כדעת קהלת ש“בני האדם בהמה המה להם…” “ומותר האדם מן הבהמה אין!” חשך ואפל יכסו את האדם בשני ספרי היאוש שבתנ“ך – קהלת ואיוב; אף קו אור אחד של חסד אלהים וישועתו, של “אור ישעו”, “אור זרוע לצדיק”, לא יקרין על האדם המסכן, זה “שבהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה”. ולעומת זאת מה רב הוא האור בספר תהלים! כשמו כן הוא: “תהלים” – הלה, “נר־אלהים נשמת אדם”! מה רבות הן קרני האורה הנאצלות מאורו של פני אלהים, מ”ישועות פניו", על פני האדם ההולך באור־אלהים! “אל ד', ויאר לנו”! קורא המשורר בהאר לו חסד אלהים. “נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי!” שכן יראת אלהים אמתית היא גם ראיית אלהים באספקלריה המאירה.

הטרגדיה הגדולה של “איוב” היא בזה שהאמין במשפט ולא האמין בישועה, שגאותו הבדילה בינו ובין אלהים, והוא ראה עלבון לכבודו האנושי להתחנן למשופטו, להשפיל עצמו לפניו בקריאה: “אנא ד' הושיעה נא!” איוב, לפי דברי עצמו, רק שמע את אלהים: “לשמע אזן שמעתיך”, ורק ברגע האחרון, במענה אלהים מן הסערה, ראהו… “ועתה עיני ראתך!” היתה זאת ראיה חד־פעמית וחד־צדדית מאוחרת מדי, מכדי להתפלל ולקרוא לישועתו! הוא שמע את אלהים באזן, ברם לא האמין כי אלהים מאזין לו… “לא אאמין כי יאזין קולי…” שכן אלהים, לפי דברי איוב, אל אכזרי הוא, שמח לאידו של האדם הצועק ביסוריו, “למסת נקיים ילעג”, והוא משחק באדם כבמין חיה טורפת… ו“יגאה כשחל תצודני, תשוב תתפלא בי…” בנגוד לשירת המשורר בתהלים: “ולא בזה ולא שקץ ענות עני, ובשועו אליו שמע!” “מעוות לא יוכל לתקון” מחליט “קהלת” ברוב נסיון וחכמה, על כן אין הוא צועק ולבו לא יחם, והגיגיו לא יבערו!… איוב רוצה לתקן את המעוות הזה, את הענין הרע הזה, אך רוצה הוא שאלהים יתקנו, ולא האדם; ברם תיקונו הוא ניתוקו מאלהים; שכן רואה הוא את עצמו צודק מאלהיו וטוב מאלהים, אלא שחלש הוא ממנו, מפני שאלהים חפץ רק לדכאו ולהחליאו; כי בזה הוא מוצא תענוג וסיפוק ליצריו הרעים!… איוב רואה בתפלה ובתחנונים חונף לחזק; שכן רואה הוא באדם יצור השוה לאלהים מבחינת הצדק ואין השוה מתחנן לפני השוה לו… לדעתו של איוב שונא אלהים כניעה ובקשת רחמים, שכן העולם נבנה צדק ולא חסד, תושיה ולא תשועה! רק השכל והמופת הם נר לרגלו, ורגלי איוב מוליכות אותו בדרך התקיפים והמעיזים, ולא בדרך של תמימי דרך… מול הכוח האלהי יש להתיצב בכוח: “אך דרכו אל פניו אוכיח – – – הנה נא ערכתי משפט, ידעתי כי אני אצדק!” ובזה הוא מוצא הצלה פורתא: “גם הוא לי לישועה!…”

ספר איוב עושה מדות הקב“ה, גזרות, דין וגבורות, – חוק: “ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר: עד פה תבוא!” וחוקו ורצונו ייעשו בדיוק: “והוא באחד ומי ישיבנו? ונפשו איותה ויעש, כי ישלים חקו!” הכל קצוב וחרוץ: חרוצים וקצובים גם ימי אדם, ספורים חדשיו בספר החיים של אלהים: “חוקו עשית ולא יעבור!” ובאדם ובטבע שולט החוק, החוק המצומצם, המגביל כל יש עד תכליתו: “חוק חג על־פני־מים, עד תכלית אור עם חשך”. “לעשות לרוח משקל ומים תיכן במדה, בעשותו למטר חוק ודרך לחזיז קולות”. רק את האדם אינו שוקל במאזני צדק ואינו רוצה לדעת את תומתו… ואילו משורר תהלים אומר: “אספרה אל חוק: ד' אמר אלי: בני אתה, אני היום ילדתיך!” “האל תמים דרכו”… ו”עם גבר תמים תתמם!" בן אדם הוא בן אלהים, בן יקיר לו, וכרחם אב על בנים כן ירחמנו ויושיענו, ותאות לבו יתן לו: “בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב”… כי אוהב ד' את אוהבי תשועתו ולא יאונה להם כל רע.

וקורא האדם לישועה לא רק מפחד הרשע מבחוץ: “מאיש חמסים”, “מפועלי און”, מנבלים ובני־בליעל, האומרים לקחת את נפשו; כי אם גם ממצר עצמו, מן הצר והאויב הפנימי, האורב היושב בחדרי נפשו, הדימון הקדמון, החטא המוּלד, קורא האדם לאלהים ומבקש את ישועתו: “חנני, אלהים, כחסדך, כרוב רחמיך מחה פשעי: הרב כבסני מעוני, ומחטאתי טהרני! כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד – – – הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי!” החטא קשור בטבע האדם, האדם נוצר בעוון; מלוכלך הוא, מזוהם, טמא, ורק אלהים יכול להצילו מן הטומאה המוחלטת הזאת: “לב טהור ברא לי, אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי!” בריאה חדשה, לידה שניה בישועת אלהים; “רוח נשברה” “לב־נשבר ונדכה”, הכנעה, שבירת התאוות ודכוי היצרים! ואז יוּשב לו לאדם ששון־ישעו, הרגשת הטהרה הנפשית, על ידי סליחת העוון, – יוסר הכתם הגדול המאפיל על הנפש ואינו נותן לתפלת האדם לעלות לאלהים, המסתיר את האדם מאורו של אלהים, המחביא את טובו הרב של אלהים אשר צפן ליראיו. “השיגוני עוונותי ולא יכלתי לראות”… לא יכול להגיע למקור החיים ולראות אור באורו! ברם, מתוך התפלה והקריאה ממעמקים מרגיש האדם קרבת אלהים, הרגשת הנוכחות של אלהים שבא אליו: האמוציה הקוסמית תהיה לחויה ריאלית.“קרוב ד' לכל קוראיו”, קרוב עד כדי מגע ממש, עד כיד תחושה פיזית: “אשבעה בהקיץ תמונתך”. וכך כותב ומלמד גם סנקא ללוציוס, תלמידו: “קרוב לך אלהים, אתך הוא, בקרבך הוא. כן, לוציליוס, רוח קודש שוכן בקרבנו, צופה על מעשינו הרעים והטובים ושומר אותנו. הוא מתנהג אתנו כמו שאנו מתנהגים עמו; לא יוכל להיות אדם טוב בלי אלהים”, והוא מיעץ לו לתלמידו לא להרהר אחרי אלהים ולהיות לו מליץ יושר. כביכול אלהים צריך עדוד וסנגוריה מצד האדם, זקוק הוא לישועת האדם. ואהבת אלהים פירושה: ראיית הטוב המוחלט שבו, לאהבו מתוך מסירות נפש, לא בלב ולב. “לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה!” אלהים השלם בתכלית משתמש בכלים שבורים, ושבירת הלב היא שלמותו, ורק אז יכול האדם לקרוא מתוך שמחה: “נכון לבי, אלהים, נכון לבי, אשירה ואזמרה!”

כל העולם כולו הוא היכלו של אלהים, ו“שוליו מלאים את ההיכל…” ו“האני” של האדם הוא בבחינת “אני־תפלה” המבקש ישועה ורחמים מאת ד', כמאמר הרשב“ג ב”כתר מלכות“: “ובשולי רחמיך אחזיק עד אם רחמתני / ולא אשלחך כי אם ברכתני!” כך, כיעקב, בהאבקו עם “האיש”… כגבור מנצח!… ואולי כבן יקיר המתחטא לפני אביו ומחזיק בכנף בגדו ואינו מניחו עד שנותן לו מה שמבקש! “בשולי רחמים”… מלוא כל העולם רחמיו: “אל מלך יושב על כסא רחמים…” ו”על דמות הכסא – דמות כמראה אדם עליו מלמעלה!" כך ראהו הנביא, “בן האדם” יחזקאל. ו“ביד הנביאים אדמה”… גדול כוחם של נביאים שהם מדמים את הצורה ליוצרה, בחינת “אשבעה בהקיץ תמונתך”. שכן לראות את האדם, האנושי שבאלהים, הוא גם ראיית האלוהי שבאנוש; “ותחסרהו מעט מאלהים…” וזוהי האמונה האמתית באלהים, והיא ישועת האדם שנברא בצלם ומתהלך בצלם, – בצל שדי ואור ישעו.

א

ההיאבקות הגדולה בין משואל הנביא ובין שאול המלך, היא אחת הפרשיות הנשגבות והטרגיות ביותר באפוס התנ"כי. אופן היצירה של הגניוס העברי, שגילוי וכיסוי משמשים בו בהרמוניה נעלה, מצא כאן את ביטויו השלם ביותר, והאבקות זו מתפתחת לדרמה גורלית, לטרגדיה אנושית בעלת ערך נצחי.

לכאורה, רק אפיקה רגילה לפנינו, ספורי עלילה, המשולבים זה בזה בלי כוונת מכוון, ויכול אתה בכל שעה שתרצה להפריד בין הדבקים ולהעמיד כל פרק ופרק כחטיבה שלמה בפני עצמה. מתון, מתון, כמי־מנוחות מנומנמים ההולכים לאט, זורם לו הספור באפיקיו הצרים. בשלוה מזרחית, בקול דממה דקה, הוא נושא את סודו על דבשת גליו הרדופים, בלי טנדנציה מיוחדת ובאין כל מטרה, לכאורה, למשהו גדול ומכריע בסופו של דבר. ברם, דיה רק הצצה מעמיקה אחת למשחק הגלים־המעללים השקט הזה, כדי להבחין ולהוכח שלא מי־אפסים כאן כי אם מי שחו עמוקים, מי תבונה, הנושאים בתוכם בחכמת מעמקים נסתרת, חידת חיים תהומית ועמה פתרונה העז והעמוק שבעתים. כי חידת התנ“ך, כחידת החיים, נולדת תמיד ופתרונה עמה; אין כל צורך להגיע לסוף הדבר למען הבין את ראשיתו. חכמת התנ”ך הקדומה נועצת תמיד אחרית דבר בראשיתו, וחודה של החידה שלה הוא לאו דוקא בקצה.

מה מפליא הוא הדבר שחנה אם שמואל מזכירה בשירה־תפלתה את המלך המשיח: “ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו”! ואחת היא אם אמרה זאת “על דרך נבואה או דרך קבלה”… לא מבקרי מקרא אנו עכשיו, שלמות הטכסט עיקר לנו, ואחדות המסורת היא נר לרגלנו! עצם העובדה, שמרומז כאן ענין גדול זה של המלכות בישראל, דיו להעמידנו על ההנחה שהמוקדם והמאוחר בתנ"ך אינו מקרה היוצא מדי פשוטו… וכל רמז מעין זה כבר נושא בחובו את חידת הפרשה כולה עם פתרונה יחד.

ב

המחלוקת בין שמואל ושאול מתוארת בתנ“ך כריב בין אלוהים הצודק ובין המלך החטא, לאמר: בין הרעיון האלוהי הטוב ובין מעשה האדם הרע. התביעה האלוהית מאשימה את הנאשם שאול באי־שמירת מצות ד‘, והתובע האלוהי, הנביא, מגדיר את הפשע בצורה לא־ברורה ביותר ובסגנון מעורפל: "נסכלת, לא שמרת את מצות ד’ אלהיך אשר צוך, כי עתה הכין ד' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. ועתה ממלכתך לא תקום, בקש ד' איש כלבבו ויצוהו ד' לנגיד על עמו, כי לא שמרת את אשר צוך ד'!” בדברי האשמה אלה, ועוד יותר בפסק הדין הבא לאחריו, אתה מרגיש בפריוריטה של הנבואה, בדין קדימה שלקח לעצמו הנביא־השופט, מבלי להתחשב לגמרי בטענתו של הנאשם המיוסדת על סיבות ונימוקים שאין לבטל אותם. אין הנביא הזועם רוצה להכיר בהכרחיותו של מעשה שאול, הוא שופט אותו לא על כשלונו האיסטרטגי, כמפר משמעת לאומית, כי אם כמי שעבר עברה אישית; ואמנם הוא מדגיש במשפטו את הצד האישי שבחטא, ואגב נפלטה מלה מפיו המבטאה דבר שאינו כלל בגדר חטא: “נסכלת!” ומאימתי ה“סכלות”, כלומר: חוסר חכמה, היא עוון ופשע? האם משום שסכל הוא הפסיד וקיפח את חייו? והשנית: במה הוכחה סכלותו של המלך הגבור הזה? אין אנו רואים במעשה שאול שהעלה את העולה לפני בוא הנביא, אלא זלזול בסמכותו האבסולוטית של שמואל, ואם כן העומד חומר העונש ביחס פרופורציונלי נאות לעצם החטא?

בכל התנ"ך הצדק העליון וותרן הוא, ומוכן הוא תמיד לסלוח ולכפר לחוטא, ודרך התשובה פתוחה לפניו; ורק כאן נסגרים לפני “החוטא” כל שערי הרחמים והתשובה, ולמן הרגע הראשון אנו עומדים לפני הקיר האטום של מדת הדין האכזרי, ולבסוף דין זה נוקב את לבו של הנאשם ונוטל את נפשו.

תפקיד המורה הוא לשמש סניגור לשאול שאין לו, כמו לכל עשוקי המשפט, מנחם, והוא עצמו מוכרח ללמד סניגוריה על עצמו… וכמובן שאינו מצליח ביותר בתפקיד זה, כי מבחינה נפשית אין הנאשם עצמו מסוגל לשכנע את שופטיו המביטים עליו בעין רעה, ואין הוא תופס כלל שמלחמתו מלכתחילה אבודה היא. עלינו לעמוד לו בשעת דחקו ו“להחזיק בו עד שלא יפול ויצטרך”… והן רגיל הילד העברי עוד מלימודו בתורה לקרוא תגר על כל עוות־דין, להטיח דברים נגד אלהים ואנשים, אם מאזני המשפט אינם מאוזנים כל צרכם. האם לא קרא יחד עם אברהם: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” ושם הלא המשפט, כלומר הצדק, לאלהים! הלא באנשי סדום הרעים והחטאים באמת הכתוב מדבר, ובכל זאת העז הסניגור הגדול להטיח דברים כלפי מעלה, ואלוהים קבל את הסניגוריה ואמר: לא אשחית…

מטרתנו בלמוד התנ"ך היא – לפתח קודם כל את חוש הבקורת של תלמידנו, לעורר בו את כח ההסתכלות המעמיקה לפנים הדברים, ולעורר את שאיפתו לצדק. ומטעם זה עלינו למנוע מהתחלה את תלמידינו מלהגרר אחרי האנטיפטיה נגד שאול, לעצרם מלכת בקו השנאה למלך, הנמתח כחוט השני דרך כל הספר כולו. מצווים אנו לבדוק יפה יפה – האם נכון הוא ששאול לא שמע בקול ד‘, ויעש את הרע בעיני ד’? מחובתנו לבדוק היטב את החטא ולהחליט בדעה בלתי משוחדת עם מי הצדק. טענותיו העיקריות של שאול להגנתו, אף על פי שהן נאמרות בשפה רפה ובלי אותו העוז של מתגונן־מתקיף, משכנעות הן מאוד: הוא הקריב את קרבן המלחמה, מפני שהעם נפוץ מעליו, והפלשתים עמדו להתקיף בכל רגע ולא חשבו לחכות עד שהנביא יואיל בטובו לבוא ולהעלות את העולה… האם לא מחובתו של הנביא היה לדייק בזמן? מה הטעם שאחר מן המועד? וטענתו השניה בענין המלחמה בעמלק משכנעת עוד יותר, כי אכן שמוע שמע בקול ד' וילך בדרך אשר שלחהו ד', ויבא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרים! היש מי שיכחיש את הנצחון הגדול הזה? והוא הלא העיקר כאן ולא איזה משגה פעוט שאינו מעלה ואינו מוריד.

מתוך דברי האישום של שמואל כלפי שאול ישנו מאמר אחר הנראה מסקירה ראשונה כמשכנע וצודק, וגם סניגוריו של שאול עלולים להכשל בו; באשר הנביא כאילו מקנא כאן לפרסטיז’ה של רעיון המלוכה. הוא רואה באישיותו הרכה והוותרנית של שאול, המלך שמחל על כבודו, סכנה לתפקיד המלכותי, והוא פוסל ושולל אותו מטעמים לאומיים־ריבוניים: “הלא אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ד' למלך על ישראל!” האם צודקת הטענה הזאת, העומדת היא בפני הביקורת של העובדות? קודם כל שוכח שמואל הנביא, שלא תמיד אפשר וצריך להתנגד לעם, ושגם הוא, התקיף תמיד, מוכרח היה פעם לוותר… התנגדותו למלוכה הן נכשלה, וסוף־סוף אנוס היה על פי הדיבור לשמוע בקול העם הזה! והשנית: האם באמת קטן היה שאול בעיני עצמו? מתוך תשובתו, ובעיקר ממעשיו הפעם, אנו רואים את ההפך: הוא שבה את אגג חי בכדי לפאר בו את תהלוכת הנצחון שלו! ו“הצבת היד” בכרמל גם היא אינה מראה על ענווה יתרה ועל הקטנת עצמו! הוא כל־כך מאמין בצדקתו הפעם, שהוא מעז, שלא כמנהגו, לחלוק על השקפתו של הנביא במה שנוגע לשמירת מצוות ד‘; הוא דוחה את האשמתו נגדו וסותר את דבריו בטענה ניצחת: "אשר שמעתי בקול ד’ ואלך בדרך אשר שלחני ד' ואביא את אגג מלך עמלק, ואת עמלק החרמתי!" כמי שאומר: מה אתה מתאנה לי? הלא אין כל יסוד לדברי האשמה שלך, עשיתי את כל המוטל עלי, ולא עוד אלא שהצלחתי לתפוס את אגג חי!

ואל לנו לחשוש, שמא על ידי כך נפגום ברעיון הנבואה, שלפי המקובל אין להרהר אחרי מידותיה! אדרבא! על הילד העברי להתרגל לפגיעות מעין אלה בסמכות העליונה של המקובל. לא ייגרע כלום מכבודו וערכו של הנביא הגדול גם אם נציגהו כאי־צודק ביחסו לשאול. קריאת תגר כלפי מעלה מצויה לרוב בתנ“ך, שכל עיקרו הוא קריאת תגר והטחת דברים, תוכחה רבה והתקוממות כלפי כל מה שנראה כמאובן וכמקובל! במקום שהעברי חושב ומרגיש, שהצדק העליון נפגע, אין הוא חולק כבוד לגדולים, ואפילו לא לאלוהים. ואין הקב”ה תובע את עלבונו, כביכול, מידי בשר ודם הצועק חמס, הדורש משפט. דוקא איוב, המתקומם, זוכה להכרה מאת אלוהים ולא רעיו הנכנעים, המתחנפים, המאשימים את הרע רק משום שחלש הוא, ולפי השקפתם כל המוכה אשם הוא.

אם לפי הקו נלך ונתאר את שאול בעיני התלמיד כחוטא וכרשע, כלומר: אדם שפל וקטן, אנו מקעקעים את כל הערך המוסרי של פרשה גדולה זו, וכל הגרנדיוזיות שבטרגדיה תשקע בסופה בתוך קטנות השבלונה על מושג צדיק ורשע קטנוני, הנדוש כל־כך בפי גורסי המסורת, ולא נבחין בין רשע ממש ובין רשע מדומה, בין צדיק אמיתי ובין צדיק מוסכם. יהיה בנו העוז ותהי בנו ה“חוצפה” הקדושה לעורר בלב ילדינו התנגדות לנביא, להתיחס לנבואתו על שאול בהסתיגות מסויימת, במידת בקורת של אמת. נהיה נא גלויי לב ונאשים אם אותו באי־עקביות, בפניות אישיות ובחולשות אנושיות, גם הנביא בשר ודם הוא ואין צדיק בארץ אשר יעשה רק את הטוב ולא יחטא… כי עלינו לראות דמות טרגית לא רק בשאול, הגבור הראשי של הטרגדיה הזאת, כי אם גם בשמואל… אכן אישיות טרגית הוא שמואל ואולי לא פחות מיריבו; גם לו המר הגורל, גם הוא לא זכה כקודמו, עלי, וכבא אחריו – שאול, להקים בית נאמן בישראל; בניו, כדוגמת בני עלי, לא הלכו בדרכיו: לקחו שוחד ויטו אחרי הבצע, והעם מאס בהם, וצל המאיסה הזו נתארך והגיע עד לאב הגדול… כך שראה צורך לעצמו להצטדק בעיני העם: את שור מי לקחתי… את מי עשקתי וכו'… ובסופו של הדבר רומז לו העם שכדאי לו להניח את מקומו לאחר, טוב ממנו, למלך, שיצא ויבוא לפניהם, באשר הוא, הנביא והשופט, זקן מדי, ובניו – אינם הולכים בדרכיו!

רק בצד הטרגדיה של שאול שלא חטא, הנרדף חנם, נבין את הטרגדיה של הנביא רדוף הגורל האנושי, זה שאינו מבדיל בין אדם לאדם; שכל איש, באשר הוא בשר ודם, ובן תמותה, צפוי להתעללותו ולשבט מוסרו. ואל נא נשכח, כי אישיות תנ"כית פירושה לרוב אישיות טרגית, בחינת “צדיק ורע לו”, רק דרך הרשעים צלחה, ואילו הצדיק סובל ומתענה בחייו, הצדיק שורה עם אלהים ואנשים, הטוב נאבק תמיד עם הרע, והוא מגיע לשלמות רק תוך היאבקות, תוך יסורים, צער וענויים רבים.

ג

האגדה, שתפיסתה את התנ“ך עצמאית היא, והיא רואה את מאורעותיו מתוך פרספקטיבה של זמנה היא, אינה רואה בשאול טפוס של חוטא ומורד באלהים. בפולמוס זה של שמואל ושאול היא נוטה דוקא לצדו של האחרון, הבלתי פופולרי בעולם התנ”ך; זו רואה בו, בנגוד להשקפת העולם התנ“כית, צדיק גמור!… ואילו יחסה לשמואל, במה שנוגע לריב אשר בינו ובין המלך, חשדני הוא ובקורתי ולגמרי לא לפי הקו של מסורת הנבואה. ומה עמוקה ונועזה היא תפיסת האגדה בראותה ב”איש האלהים", זה שבא בראשונה להנבא על חורבן בית עלי (שמואל א‘, ב’, כ"ז) את אלקנה אבי שמואל. בנבואת איש אלהים זה יש כבר בעצם כל תכניתו המאוחרת של שמואל נגד הכהונה… “ביום ההוא אקים אל עלי את אשר דברתי אל ביתו, החל וכלה”. מכאן אנו למדים, שהמכה שהכה שמואל את בית עלי, מבית אבא היתה, כלומר: הרעיון והתכנית בירושה באו לו, ועוד בשכבו בבית ד', “כעגלה תמימה זו”, כבר ערך בלבו את תכנית ההשמדה הגורלית הזאת, וכבר אז התנכל לעלי והרים יד בסמכותו העליונה של הכהן הגדול.

“שמואל מורה הלכה לפני רבו היה”, אומרת האגדה, ועלי מוכיחו קשה: “מורה הלכה בפני רבך אתה, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה!” והלכה זו לא סתם הלכה היתה, דברים בעלמא, אלא מעשה חתירה תחת סמכותו של הכוהן ומסורת הכהונה, שעד אז זכות שחיטת הקרבן היתה רק בידי הכוהן, ושמואל הורה הלכה למקריבים שאינם מזרעו של אהרון, כי “שחיטה כשרה בזר”, רק “צוחתה” של חנה אמו – “אל הנער הזה התפללתי!” הצילתו מעונש מיתה. מכאן ראיה, שבין השמש הבאה והשמש הזורחת לא היתה עצת שלום… ושמשו של עלי לא שקעה תוך ארגמן של שלוה עליונה, אלא תוך אודם של מלחמה ועמידה של הנפש.

אמנם יודעת האגדה להעריך את פעולותיו והשגיו של שמואל, “שמואל שקול כמשה ואהרן”, ברם הערכה זו נוגעת רק לכלל מעשיו, לשמואל המנהיג הגדול, מבלי להביאו במשפט על פרט זה או אחר בחייו עשירי המעש ורבי הפעולה. אבל שמואל במגעו עם שאול נראה לה מנקודת־מבט אחרת לגמרי, כאן היא חושפת את מומיו האישיים ואינה חוששת לראותו כראות כל אדם. כבר בפגישתו הראשונה עם העתיד להיות יריבו, מטילה בו האגדה דופי, ועין בקרתה החדה מגלה בו את אפיו הקשה, ובעיקר – יהירותו, תכונה שהיתה לרועץ גם לו וגם לאחרים. “ויגש שאול… ויאמר: הגידה נא לי איזה בית הרואה? ויען שמואל…: אנכי הרואה”. אמר הקב"ה לשמואל: אתה רואה? – חייך שאני מראך שאין אתה רואה. ואימתי הראהו? בשעה שאמר לו: “מלא קרנך שמן… ויהי בבואם וירא… ויאמר ד' אל שמואל: אל תבט אל מראהו… כי לא אשר יראה האדם”. גם הנביא רק אדם הוא והוא עלול לטעות ולא לראות נכונה. ובניגוד למידת הגאוה של שמואל מצינת האגדה את הענווה של שאול: "מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענווה. שנאמר: “פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו” – שקל עבדו בו… השוה את עבדו אל עצמו.

וטוב שהמורה יעמיד את התלמידים על כך בראשית התפתחות הענינים ויכין לו חומר מתאים ומוסמך לעיצוב שתי הדמויות הגדולות בעתיד, ולא יבוא לערער בבת־אחת את סמכותו של שמואל; מוטב שיהרהר בו במקום אחר מדותיו ויראהו לתלמידיו כמות שהוא. ולבסוף, כשיבא המורה לסכם את דמותו של שאול יביא את דברי הגמרא, שאין כדוגמתם למיצוי ענין שאול ולהבנת גורלו הטרגי: “אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי”! חז"ל לא מצאו בשאול כל חטא אחר מלבד החטא הזה שלא היה בו שום חטא… אכן, אין מלכות מתקיימת אלא בחוזקה ומתוך עריצות. יבינו התלמידים, שדוקא חוסר הדופי הדפו מכסאו וקרע ממנו את מלכותו עם חייו יחד; ורק המות המר, הגדול והטרגי כחייו, גאלו מיסוריו והשיב לו את כבודו והודו הראשון, שנחמס ממנו על לא עול בכפו.

ד

המאבק בין שאול ודוד, שאינו אלא פועל יוצא מן ההיאבקות העיקרית בין המלך והנביא, אינה צריכה לפירושים רבים ולהסברה מעמיקה ביותר בכדי לראות את שאול באור הנכון. ההתנגשות בין שאול ודוד, בין ה“רודף” וה“נרדף”, עם כל המתיחות הדרמתית שבה, העוברת כל שיא של הרפתקנות פרימיטיבית, ועם זה אינה חסרה את הליכות החן והנועם של הדסקריפציה הביבלית, – עלולה רק לתת את חינו של ה“רודף” האומלל בעיני הילד העברי. מצד אחד הוא רואה את יראת הרוממות של דוד מפני משיח ד', “אביו”… ומאידך הוא מזדהה עם כאבו האנוש של המלך החולה, ששגעון הרדיפה גוזל ממנו את מנוחתו, ואילו לאמתו של דבר אדם טוב הוא ובעל נפש גדולה, המכירה באשמתה במקום שישנה. “ויכר שאול את קול דוד ויאמר: הקולך זה, בני דוד? וישא את קולו ויבך…” כמה יגון אנושי במלים פשוטות אלה, ומה רב הצער הטהור בבכי אדם זה?! וההתודות המופלאה הזאת, שאין כמוה ליאוש, לחולשת אדם, ולאזלת ידו: “הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד!” תמצית חיי אדם בפסוק אחד קצר! מי שבכוחו לטבע מטבע של וידוי כזה, אדם ביקר הוא וצדיק אמתי, כי נעשה שלם על ידי מדת היסורים הגדולה ביותר!

ה

…“הצבי ישראל” נפל חלל “ולא נספד כהלכה…” רק דוד “נעים זמירות ישראל”, יריבו הגדול, גמל אתו את החסד האחרון, וישר לו, ל“נאהב והנעים”, את שיר קינתו הנשגב, שהנציח את זכרו יחד עם זכרו של שאול. ברם, בטרם נגיע אל מתכונת קצובה זו, אותה הרמוניה מונומנטלית, שקינת דוד על מות שאול ויהונתן בנו שמה, עלינו לסכם את פרשת שאול בשתי יצירות פיוטיות של המשורר שאול טשרניחובסקי.

עם קריאת השירים הללו יפתח לפני הילד מקור חויות חדש; דמותו של שאול תופיע לפניו מזוקקת שבעתים. גדול כוחה של שירה, שהיא מחדשת את האמוציות בלבנו, ומדת ההתפלאות שבנו מתעוררת מחדש וביתר עוז!

אנו קוראים בראשונה את הבלדה הידועה “בעין דור”, ולפנינו נפתח ספר חייו של המלך האומלל. הפתיחה מכניסה אותנו בבת אחת ובמפתיע אל סיום הטרגדיה אשר מלכות שאול שמה: “בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח, עַל סוּס קַל עֵין דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ”.

נשתה גבורתו… והוא הולך לבקש עזרה מן הנביא המת באמצעות מכשפה חיה… אך בטרם שיראה את צל הרואה יחזה את צל עצמו! “וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַעַבְרוּ, יֶאֱתָיוּ – הַנַּח לִי, הַנַּח לֳי! שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ”.

שני שאול מתנצחים בקרבו: שאול המלך האומלל ושאול הרועה המאושר; ורוצה הוא לברוח מעצמו ולחזור אל עצמו… ופתאום, וקולו הרוגז של הנביא יעוררנו מחזונו: “מִמְחִלַּת רִקָּבוֹן לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי?” ודבריו של הנביא איומים ומלאים שנאת עולם: “עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ! מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה גַּם עַמְּךָ!”

התאכזרות זו רק מחזקת את אמונתנו בצדקתו של שאול, מגבירה בלבנו את אהבתנו הגדולה לגבור המסכן! והאגדה מה היא אומרת? “וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל”, – אמרו לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל? אמר להם: אמר לי: למחר אתה יורד למלחמה ונוצח, ולא עוד אלא שבניך מתמנים שרים! נטל שאול שלושה בניו ויצא למלחמה“… מה עמוקה ועזה האירוניה בדברי האגדה התמימים: לולא מדת הדין שפגעה בו מהרגע הראשון, האם לא היה נוצח גם הפעם? מה דק וחד הוא הרמז ב”שקר" של שאול: “למחר אתה יורד למלחמה ונוצח…” האם לא כך היתה צריכה להיות נבואתו של שמואל: עידוד למלך בישראל “בשעה האפלה כלילה”, בשורת נצחון על אויבי עמו, וכבוד רב לו ולבניו הגבורים! אך לא איש כשמואל ירחם וינחם, אין הקטיגור נעשה סניגור!

ו

ואנו מגיעים לאקורד האחרון והחזק ביותר: שאול מפקד את מערכות ישראל על הגלבוע; הצבי ישראל וצבא הפלשתים נפגשים בפעם האחרונה. המצב הוא לאחר יאוש, הערלים הרבים מאד נוחלים נצחון אחר נצחון, הם הכו את הגדודים הנבחרים של יהונתן, אבינדב ומלכישוע, בני שאול, על מפקדיהם יחד. “ותכבד המלחמה על שאול…” אנשים המורים בקשת גילו פתאום את מקומו… “ויחל מאד מהמורים” – נפצע קשה. רגע ההכרעה בא, כנף “המחר” האיום של הנביא משיבה עליו את רוח המות! והנה את המומנט הנשגב הזה עלינו ללוות בבלדה השניה של שאול טשרניחובסקי – “על הרי גלבע”.

בלדה זו, שהיא כליל השלמות מבחינת הצורה, התוכן והקומפוזיציה, נוצרה כאילו במיוחד למען הילד העברי, שהרגשת עולמו של התנ“ך מפעמת את לבו ביותר. התרשמותו של הילד מבלדת שאול זו עצומה היא. הריתמוס החזק של השורות הקצובות והחצובות מדבר אל לבו ומלבו, הוא מזדהה ומתמזג כולו עם אהבת שאול לשאול. הבלדה המיוסדת על הלך־נפש סוביקטיבי קרובה מאד לרוח הילד. המאורע האפי, המבוטא כאן בשלמות מוזיקלית על ידי אמצעים רגשיים, הופך לחויה בלתי־אמצעית לילד. העלילה, כמו בתנ”ך, מרוכזת פה במומנטים העיקריים בלבד, הדרמתיים, בלי תאור צדדי, כך שאין הקורא מסיח את דעתו מן המחזה שלפניו. הוא כולו קשב ומתיחות, והוא משתף את עצמו בדיאלוג המדבר בלשון הווה. בשיר אפי־לירי זה היסוד הדרמתי מכריע, ואמנם כך נאה לה לפרשה הירואית זאת, שתסתיים מתוך פעולה חזקה, מתוך עלילת גבורה כבירה.

בסניגוריה נפלאה זו אנו חותמים את ספר שמואל א'. התלמידים מוכנים עתה היטב לקראת הסנגוריה הגדולה של התנ"ך עצמו, הלא היא קינת דוד על שאול ויהונתן בנו, “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!” קינה זו, המסכמת את חייו ומותו של שאול היא ודאי הריהביליטציה המעולה ביותר בפרשת מלוכת שאול, והיא באה לבסוף לחזק ולאמת את הסניגוריה על שאול שראינו אותה כיסוד ועיקר במאמרנו. ואין זו רוֹסריוּם סתם, זר ורדים על קברו של המת!… הלב הגדול והעין הבהירה של דוד צפו כאן למעמקים… דוד הוא בשירו זה כולו פיטן, כלומר: כולו אמת וחויה גדולה. קינה זו שאין כדוגמתה בספרות העולם, היא, אם לדבר בלשונו של קרלייל, כולה “רעיון מוסיקאלי”, כלומר: רעיון שהגה לב אשר חדר לתוך תוכו של הדבר ותפס את סודו הפנימי. כל סגולת נפשו הפיוטית של דוד באה לידי הבעה בשירה נשגבה זו, כל דגלו וישרו הצטמצמו במליצה הלוהטת הזאת, בצער הנוקב והאמתי הזה. הציור הברור והקצר, הניב המעודן והזך, המסכת כולה המרוקמת על שחור הצער והאבל, הם עדים נאמנים לאישיותו הגדולה של נושא הקינה, של שאול המלך הראשון בישראל, שנספה בלא משפט.

א

פעמיים השכיל דוד הצעיר להתחמק מידו הנטויה של שאול. הברזל הממית, שהוטל בו באדיר, בשנאת מות אכזרית, פגע בקיר האטום מנגד ולא בא, למגנת לבו של המלך המבועת, בבשרו היפה והרענן של המנגן והגבור המצליח.

שתי פעמים עמדה לו לרועה הקל מבית־לחם יהודה, זריזותו המופלאה. ובשלישית, בהיותו שבוי כמעט בידי שונאו הגדול, הצליח, בעזרת מיכל האוהבת הערמומית, להמלט בעוד מועד לבית שמואל הנביא, ושם מצא מקלט עד יעבור זעם.

היתה זאת תכנית נועזה ביותר של דוד הנרדף להכניס שוב את הנביא הזקן ואת תלמידיו בני הנביאים לתוך מחלוקת דמים זו אשר בינו לבין המלך חולה הקנאה והנקמה. אכן, מעשה דומה לזה, אך פחות נועז ממנו, גרם כעבור זמן לרצח כוהני נוב וחורבן עירם הקדושה. שמואל, שהרגיש מיד בסכנה, לא סמך על הנס; הוא ידע שביתו הפרטי ברמה לא יעמוד לו בשעת דחקו… על כן, עם הופעת דוד במעונו, החליט לעזוב את ביתו, “וילך הוא ושמואל וישבו בניות”. שם, במעונות בני הנביאים, שדין מקלט להם כדין ערי הלויים, האמין, לא תשיגהו יד שאול הנוקמת.

מהומם ונבוך מהחלטתו של שאול להמיתו בכל האופנים, לא מצא דוד הפעם דרך אחרת מלבד זו האחת – למשוך את שאול, “מי שהיה בנביאים” בצעירותו, אל בית מדרשו של הנביא, מורהו הראשון. אמנם לפי שעה הצליח דוד להתחמק מביתו, אך ידוע ידע כי רודפיו, עבדי שאול, הם מאחריו והשג ישיגוהו הפעם! אין לו כי אם להמלט אל בית האולפן הקרוב של בני הנביאים הנודע ביהודה ולבקש את חסותו של שמואל, עד שידע “מה יעשה לו אלוהים”.

הנרדף, בהחפזו לברוח, רואה את עצמו תמיד כאילו הוא נתון כבר בכף אויביו. “ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך!” זוהי תחושתו הטבעית של האדם שרודפו רץ בעקבותיו “כנחש למטה וכעיט למעלה”. גם הבורח מלא עינים הוא וראיתו ראית אימים היא. וכל זמן שהרודף סמוי הוא, מאחור, אימתו גלויה ומרובה ביותר. לבו של הנרדף האומלל מתייאש לא רק מן האדם האחד, הבא להרגו, אלא מכל האדם: “ואני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב!” קובל דוד בעניו; כל היקום מתקומם לו, העולם כולו עמק בכא הוא וגיא צלמות!… אין נאות דשא, אין מעון, ואין מעין. חדלו ארחות, פסקו מי־מנוחות למודרך המנוחה! בית, בית איש לא־שונא, צל־קורה מרגיע, מבקש נרדף. משא נפשו – קרבת אדם טוב, אשר כמוה כקרבת אלוהים.

ב

ורע שבעתיים היה לנרדף דוד, שכן רודפו לא סתם אדם היה שאפשר להשיב לו כרשעתו ולעשות לו כגמול ידו. רודפו הבא להרגו, “משיח אדוני” הוא, שפגיעתו רעה ביותר, מפני שבו עצמו אין לפגוע ואין לנגוע בו כל עיקר. קדושה עליונה, אלוהית, סכה בעדו… “ומי שלח ידו במשיח אדוני וניקה?!” ודוד, “משיח אדוני” אף הוא, מבשרו יחזה זאת… מאז המשחו בידי הנביא בקרב אחיו, רוח ד' צלחה עליו, כל העולם כדאי לו, והוא כאילו שומע מפי כל בריה את קול הבשורה המופלא של שמואל: “זה הוא!” “אל תגעו במשיחי!”…

בני צרויה הקשים, אנשי דמים וזעם, לא הבינו זאת, – לא ידעו הגבורים הללו שפוליטיקה אמתית קשורה במסתורין, בפולחן, בדעת אלוהים! הם לא הודו בקדושתו של האויב. אויב, לדעתם, אינו רצוי לאלהים, ונהפוך הוא: אויב – מצוה להשמידו בכל מקרה, אחרי ש“אלהים סיגר אותו בידך”.

במפגיע בקשו את נפש שאול, וכמעט שנפתה להם דוד ונפל ברשת פתיונם; אך ברגע האחרון הכריע את הכף לזכותו של שאול, – למשיחיותו האלוהית.

ויתכן כי במעמקי נפשו אהוב אהב דוד המשורר האלוהי את שאול, כי תיכן את לבו וידע שאין בו דופי… וקינתו הנפלאה על מותו, יצירה נצחית זו, תוכיח! בלי אהבת אמת אין כאב אמת! ואין שירת אמת!

אכן קשה מאד היה מצבו של דוד הנרדף; הוא לא יכול היה לעשות לאויבו בנפש מאומה; העם לא היה סולח לו עוון רצח לעולם. יד אמונה זו שהרגה את הפלשתי הערל, סמל האויב הנצחי של ישראל, – אסור היה לה “מבוא בדמים”. אביגיל החכמה וטובת הטעם, זו האשה הנבונה ביותר בין אישות התנ"ך, הבינה זאת בשכל הטוב שלה, בחכמת נשים אצילית, שיש בה תמיד מן היופי הנאצל, והמעשה והחזון כרוכים בה יחד.

חכמת לבו של דוד וחוש המשורר שבו, החריף והדק כריח טוב, מנעוהו לשפוך דם ולחלל את שמו הטוב בעתיד. עד סוף ימיו שמר את מצות אביגיל שהושמעה בדרך עצה טובה, הנחבאה מאחרי דוק עדין של אהבה עזה, ו“ידו לא הושיעה לו”. הוא נפטר משונאיו בדרכים שונות, “עשה כחכמתו”… אך בידיו ממש לא פגע בהם. הוא “המושל באדם צדיק”, משל קודם כל ברוחו, כבש את יצר הנקמה בגבורה אמתית, ובכר תמיד את הפוליטיקה הרכה על המלחמה הקשה ביחסו לשונאיו מבפנים. והוא נצח בנתיבות שלום לא פחות מאשר בנסיבות מלחמה; ואף את אויבו הגדול והמסוכן ביותר, את המלך שאול, הכריע בדרכי נועם, בתכסיסי התחמקות והתחכמות, שלא חסרו בהם הערמה המתרוננת עם הענוה המתחסדת, זו המכריזה על עצמה כצודקת הרבה, ושבע מזימות ותככים אין־קץ בלבה.

סוד הצלחתו של דוד היה תמיד בגמישותו המופלאה. הוא ניחן במין התכוצות אקרובטית של גוף ונפש, שבשעת סכנה גדלה שבעתיים ועשאתו כמעט לרואה־ואינו־נראה, לבלתי־נתפס ולבלתי־נספה. שאול הפשוט והתם, שכובד אכרים וכבוד מלכים דרו אצלו בכפיפה אחת, שלא השתחרר מימיו מן הנחיתות הטבעית של איש האדמה, עמד עד מהרה על יתרונו זה של דוד הרועה, ולבו הוחרד מתכונה רבת ערך זו של נפש יריבו הקל והנמהר. ואחרי נסיונות רבים ומרים בא לידי הודאה מפורשת זו, שכמוה ככניעה גמורה: “צדיק אתה ממני!” לאמור: נצחתני, בני דוד! לא דוד גוזל כסאו ומנוחתו הוא החוטא, כי אם הוא, שאול, הרשע! וכה יתודה מנהמת לבו: “הסכלתי ואשגה הרבה מאד!” בוידוי קצר וקולע זה, אנו עומדים על כל הטרגדיה האיומה של חיי שאול, הלא היא טרגדית האדם הכושל שאין בו דופי; איש חלש, שתמימותו הרבה אוחזת בעקב הסכלות, וכל מהלך חייו אינו אלא משגה אחד גדול וארוך, שגיון אנוש שאינו יודע להזהר מפני פגעי החיים ואכזריות אדם.

ויפה העריך שאול את עצמו: לא זדון ופשע היו חייו כי אם סכלות ומשוגה, טעות מרה היוצאת מלפני האדם התמים מדי. כך מתוודים רק צדיקים גמורים!… כך שוללים את עצמם גלויי הלב אשר מעולם! את כל לבם מגידים תמיד רק השמשונים! ואוי לתמימים המנוצחים!

ומה נאמנו דברי האגדה בתלמוד: “מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי”… הוא לא ידע לחטא כהלכה, הוא רק שגה, לאמר – נכשל. וכל מכה ומכה שספג נחתה עמוק בנפשו, הוא נעשה מפעם לפעם עני יותר, אומלל יותר, ומזועזע עד היסוד בו. היה בו מטבע הצור בלב ים, בניגוד לדוד, שטבעו טבע הגל היה, השוחק צור. ענק זה לא יכול היה להרכין את ראשו, לכוף את גובה קומתו. והפוכו בדוד: הזעזועים ומכות הגורל – והם מרובים היו משל שאול, – רק חשלוהו, חזקו וחסנו אותו שבעתיים. אף פעם לא ירדה מהלומה על ראשו בכל כוח התנופה של מכהו: או שנסב הצדה לגמרי, או שכוח התנגדותו העז דחה למפרע את עוצם המחץ של המכה והוא קלטה רק בקצה, במגעה החלש. האגדה התלמודית שהפכה הרבה בדמותו של דוד אהובה וקדושה, מספרת לנו שגם מאויבו האחרון, האיום ביותר – מלאך המות – התחמק עד כמה שאפשר, עד שהערים עליו הס"ם ולקח את נפשו במרמה: הפסיק את משנתו… ועם הפסק החכמה, עיקר כוחו של דוד, נפסק גם חוט חייו.

אכן אין עצה וערמה נגד השטן הערום; אבל נגד שאול התם הועילו הרבה תכסיסי הערמה של דוד הפקח. הבריחה לניות ברמה והפגישה עם שאול שם, “בנויו של עולם”, כמאמר המדרש, היתה מן ההערמות המקוריות ביותר של דוד. זה היה פתרון גאוני של איסטרטגוס גדול, המראה לנו עד כמה השכיל דוד למצוא את דרכו בחיים. אכן, “בנויו של עולם” לא היה כוחו של שאול יפה, לא היתה תפארתו על הדרך הזאת. הרוח בכללה לא השפיעה לטובה מלכתחילה על נפשו התמימה של שאול; היא הכריעתו בעצמתה הרבה, נסכה בו שכרון, והוא, נדהם תחת ידה הקשה, לא ידע להתחמק, להקל על עצמו, לקבל את המנה שהיא לפי כוחו ויכולתו. תמיד השתער על הדברים בכל מלוא תנופתו, ואת דרך הנסיגה לא מצא. לשבור או להשבר! ולרוב הוא נשבר, לא באחת, כי רב היה כוח סבלו; כי אם לאט לאט, שבר על שבר, כסלע איתן זה, שפטיש אדירים יפוצצנו לסירוגין פציעות פציעות.

ג

עזת יצרים עד לטרוף היתה שנאת שאול לדוד. הקנאה, סיבתה הראשונה, לקחה ממנו את שארית רוח קדשו, כבתה את זיק הבינה האחרון בנפשו, ושום מכשול, ויהא זה האפל והנידח ביותר, לא עצרהו מלכת ומחפש את דוד שנוא נפשו, בכדי להשמידו במו ידיו. “והיה אם ישנו בארץ, וחפשתי אותו בכל אלפי יהודה”. בניגוד לדוד, רצה שאול דוקא להמית את אויבו בידים ממש, הוא ולא שליח! שנאתו הבוערת נכספה לעצמו ובשרו של השנוא. רוחו לא נפלה מבגידת עבדיו שעברו לצד האויב “ויתנבאו גם המה”. הרגיל באכזבות מתאכזב רק לרגע קט; ובראותו שגם המלאכים השניים והשלישים עזבוהו, והם מתנבאים שם עם חבל הנביאים, הלך גם הוא הרמתה להשיב את העבדים המתפרצים ולתפוס את דוד, העבד המתפרץ הרע ביותר, ולהמיתו כמשפט.

ושאול ממהר בלכתו, בורח הוא מלפני עצמו, מפני מחשבות לבו הטורדות, הנושאות אותו כעל כנפי רוח, רוח רעה. רעיון טורד אחד הומה בלבו: לרמה, לשמואל, לבן־ישי, זה “הטוב ממנו” שאלהים עמו, אותו אלהים אשר ממנו סר והיה ערהו! הולך הוא, נהלך, והנה הוא שוב באותם הדרכים שבהם נע אי־פעם בצעירותו… מתי היה הדבר? והוא נזכר מתוך כאב, מתוך תוגה עמוקה… אכן בנתיבות אלה שרך אז את דרכו בלכתו לבקש את האתונות האובדות! הה, מה עקשים הם ארחות אל? מה רעים ומשונים דרכיו עם הבריות! אז הלך לבקש אתונות אובדות ומצא – מלוכה… והיום – את המלוכה האבודה לו הוא מבקש!

ושנאה יוקדת נעורה ביתר עוז בדמיו הרותחים, המסוכסכים. משטמת השמד למחריבי חייו, לשודדי הודו וכבודו, לגוזלי מנוחתו, למחליאי לבו החולה. מי יתנם עכשיו בידיו! כערוד משתולל בשניו ישברם, כארי ישסעם ויעלע את דמם! בחרבו, חרב נוקמת, ישספם לפני אלהים, עוזרם ומגנם של אויביו הרשעים!

הוא עולה במעלה העיר אשר בארץ צוף, וחבל נביאים לקראתו יורדים מן הבמה, מגבעת אלהים, אשר עם קרית יערים, מקום משכן הארון והלוחות. לפניהם נבל ותוף, וחליל וכנור, והם נוגנים ושרים ומחוללים, מתנבאים כאורח בני הנביאים מאז, – מתגעשים ומשתגעים! רגע אמר לסור מפניהם הצדה, להתחבא באחת הפחתים, או תחת אחד השיחים: אל אראה בשגעונם, אמר, אל תבוא נפשי בגעלם! אך רגליו כבדו כה פתאום ולא שמעו לו. ומאליהן, נגד רצונו, כאשר יהיה פתאום בחלום חזיון לילה, כוונו את עצמן בכבדות ישר־ישר אליהם, אל חבל הנביאים המתרוננים, המהלכים ועולים לקראתו, על אפו ועל חמתו. ואך נגלה נגלה לעיניהם, והמה מהרו לנוכח פניו, כמו רצו לקראתו, וקריאות שמחה וגיל פרצו מפיהם כאחד: “שאול! השלום בואך רעה הנביאים ואיש חסדם? / אחינו אתה, שאול, / בוא והסתפח בנחלת אלהים, בן קיש, / בוא בקהלנו, מלך ישראל, / פשוט ורקוד ועלה מאד! / פתח חרבך מעל ירך, גבור אל, / השלך חרב וחנית לקוצים, / הסר נזרך מפני הוד השמים אשר מעל לראשך! / אשרי הנביאים, / אשרי הענוים, / כי להם המשרה לעולמי עד”.

כריח הבושם הטוב וכטעם היין החריף והמתוק באו דברי הנביאים בנפשו; וישכרוהו, ויפליאוהו, וימלאוהו תמהון אין קץ. עוד רגע – והם סבבוהו ברקודים, אפפוהו במחולות, קלטוהו ושבצוהו בשיר וזמר בתוך עדתם הרוגשת. והנה בכורת, מי שהיה פעם נערו ומלווהו בחפוש האתונות, מתקרב אליו, מכה בנבל לפניו, רוקד כנגדו כלקראת הכלה, ממלל ושר: “עורה כבודי, / עורה הנבל, / רוחי, רוחי דברי שיר. / בוא שאול, / העוֹר בן קיש, / ונעבור בסך, / נדדה עד גבעת אלהים, / בית הבמה נשתחוה, / ארון אלהים נשחר. / בקול רנה ותודה, / המון חוגג, / נוחיל לאלהים, / נודה ישועות פניו!”

וכל חבל הנביאים מחרה־מחזיק אחריו; ואיש איש משליך מעליו את מעילו וכתנתו, ומעיפו ממנו והלאה. וכולם מכרכרים ומפזזים בכל עוז לפני אדוני ומשיחו ומהללים את האח הגדול ברוב תשבחות.

ושם אתם אחד צעיר ורך כעופר האילים, בחור וטוב, יפה־עין, וחמוד פנים, רגלו קלה ושערו כבד, – אפיח הנוקד מצלצח אשר בארץ בנימין; והוא הרעיש את מיתרי נבלו ביד אמונה, הרחיש את שפתיו המלאות, הבשלות כענב הטוב ויפתח את פיו וידבר שיר: – “משכיל לשאול ושיר ידידות! / רחש לבי דבר טוב, / אומר אני זמר למלך, / זמירות לגבור, / אפתח במשל פי, / אקח לשוני ואדברה שיר. / יפיפית באדם, שאול, / נאוית, גבהת על כל / הוצק נועם על ראשך, / חן חן בהליכותיך, / על כן נמשחת, שאול / על כן אהבוך, שאול, / על כן באת לחסות בצלנו, צל שדי, צל־צח; / האח אדון, / הידד הודו, / שמן קדש קווצותיך תלתלים, / שמן ששון מחבריך!”

עודו שר ומדבר, מדבר ושר, – השליך פתאום מעל לכל הראשים את נזרו, פתח את חרבו ויפילנה ארצה ככלי אין חפץ בו, תפס מיד אפיח המשורר את נבלהו ויתן גם הוא בשיר קולו:

“– זמרו אלהים זמרו, / זמרו למלכנו, זמרו. / כי מלך על כל הארץ, אלהים, / אשרי העובדים לו בכל לבבם!” ובני הנביאים עונים לעומתו: “יונת אלם, שאול, / פרי לצדיק! / איל עורג, שאול, / צבי לצדיק!”

ועם השיר ועם המחול נפתחו כל הלבבות וכמו עלו בסערה השמימה. כל לשון מלאה רנה, וכל פה דובר תהלה: “באלהים נעשה חיל – הללויה! כי טוב חסדו מחיים – הללויה! נזמרה שמו לעד, לדור־דורים עזו! נגורה באהלו עולמים, נחסה בסתר כנפיו, בטחו בו בכל עת, שפכו לבבכם לפני רוממותו, כי טוב אלהים, כי נאה אל, הרימו פעמיכם למשכן כבודו, ישמח המלך באדוני, יתהלל אדוני במשיחו, כי גדול שמו, כי טוב חסדו לעולם!”

וכה, הלוך ורנן, הלוך וחולל, הלוך והתנבא, ילכו שאול ומרעיו, עד בואם אל ניות ברמה, מחוז חפצו של דוד.

ושאול נהפך לאיש אחר ויהי לנביא בנביאים. הרודף האכזר נהיה לרודף שלום, המלך – לצדיק תמים, העריץ – לירא אלהים. לא הוא שאול מחיתת עבדיו, ולא זה השליט פחד שריו. איש אחר ובעולם אחר! אבדה המלוכה ונמצאה הנבואה, שתיהן באו לו בהיסח הדעת ותחת שתיהן כרע נפל.

ד

עקש, נפתל ומשונה ביותר היה גורלו של מלך־אדם זה. כאילו לשחק בו יצרו מזלו, להתעלל בו עד־דכא וללא רחמים. תמיד זימן לו גורלו משהו אחר מאשר בקש: בקש אתונות וימצא מלכות, “כל חמדת ישראל” ניתנה לו כלאחר יד, כאילו להממו נתכוונו, להכניס אנדרלמוסיה ברוחו, למען הכשילו ולהוללו באחריתו ביתר שאת. בקש להכשיל את דוד בבנו יונתן – ויבגד בו בנו וגלה את המסתורין שלו לאויב. אמר להכשיל את דוד בבתו היפה והערמומית, מיכל, כשם שהכשילה דלילה את שמשון, ונמצא הוא עצמו לוקה בה; רמתה אותו הבת הסוררה, לא ריחם עליו גם בנו הישר באדם. אף אחד לא עמד לו בשעת דחקו; בודד היה, עזוב ונעזב מאלהים ומאנשים בקש את נפש דוד אויבו – וימצא את הנבואה אויבתו בנפש ובת־בריתו של דוד. אכן שתיהן, גם מלכות הארץ וגם מלכות הרקיע, בעוכריו היו. לא רצה בהן, נחבא מפניהן, והן רדפו אחריו, לקחוהו בחזקה, ולא הרפו ממנו עד שנאות להן. ולבסוף לא הוא מושל בהן אלא הן מושלות בו; רפוהו, שעבדוהו, והוא היה לשבוי בידן הקשה.

על שניות זו בנפשו של שאול עמדה האגדה בכל בהירות ראיתה ועומק מחשבתה, מחשבה נועזה, פסיכואנליטית, שנפש “גיבורה” גלויה וידועה לפניה לכל מערומיה ומעמקיה.

לא הפכפך ורע מעללים ראתה בו עינה הטובה של האגדה, לא רשע עריץ שדרכו לילך ולהרשיע, כי אם בעל נפש שסועה ונגועה, דו־פרצופין, איש הכפילות הטרגית, הנקלע בין תכונותיו הנוגדות; אישיות אומללה שלא מצאה את שווי משקלה בעולם, שאפילו לחטוא בשלמות אינה מסוגלת. אדם מסכן התועה כל ימיו בתוהו לא־דרך, ודרך התשובה חסום בפניו. “מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענוה”. ובמקום אחר: “שאול המלך גסות הרוח היתה בו, לפיכך נהרג ונעקרה ממנו מלוכה”. איזו הערכה אכזרית! גם מות הגבורים שלו נאפד ההוד, הורד מגדלותו וסולף עד כדי שנאה גלויה. ברם אין שתי הדעות הללו סותרות זו את זו; להיפך – משלימות הן אחת את השניה. שאול כולו ניגודים וסתירות היה, ולשוא התאמץ להשתחרר מתכונותיו הקשות. אמר להעלות – ושקע עוד יותר, בקש לנתק את אסוריו – והסתבך יותר ויותר בתוך עצמו. התאזר עוז ולא נעזר, התודה וחזר תמיד לסורו, הודה לא עזב. אינסטינקטים אפלים סכנו בו, ותמיד נתפס לקיצוניות מופרזת, למעשים אשר לא יעשו, לנוהג קשה, שלא היה בו משום גנוני מלכות ונמוסי נגידי עם. וזה שהיה בעוכריו, שדחהו ליפול, נפילה שאין עמה קימה.

גם התנבאותו הפעם משונה היתה, נעתרה עד להעדר כל מידה וטעם. “ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה”. תפס מרובה גם במושכלות שלא נוסה בהן. עודו מסתחרר ומתערבל בסופת המחול המתהפכת, והנה עיפות אלהים נופלת עליו, צונח פתאום כגבעול נקצר, נופל לארץ ונדם כאבן.

רגע שכב ונשם עמוקות כשור עקוד זה על המערכה; גבו מצומד לקרקע וזהיון פניו נוהר כלפי מעלה, אל שמי הבוקר הסנונים, המגיהים צחצחות בזהב השחר הבוקע. והנה התהפך במהפך עז וחד והוא נרדם על פניו, ופניו ארצה.

ובמחנה הושלך הס, ומפה לפה עברה הרינה: “גם שאול בנביאים!” ויהי כאילו התבשרו כל הלבבות: באה טובה לעולם!

ה

דוד “המעמיד את השעה”, הפורט על הזמן המשחק לו כעל כנור ערוך־מיתרים, לא התהלך עם בני הנביאים, אף לא ניסה להופיע בקהלם. הוא, המשורר הנעים, המפליא לנגן עלי כנור ונבל, המדבר שיר ברוח אלהים ומלתו על לשונו מעין כמוהו, לא השתכר מימיו מיין הנבואה המתוק, ולא נכנע אף לרגע קט בכנפיה הממריאות למעלה. את צמאו הגדול לאלהים הרווה ביחידות, בדמי הלילה ובשלות השחר. בנפש ערה כנר־תמיד, לבו ברשותו ורוחו ברצונו, משורר־אמן בחסד עליון, התהלך ברגש בעולם יה, רגליו דורכות עוז על במתי חייו ועיניו לאל חי ולחסדו הרב בכל יום. גבור ואינו בוטח בכוחו, נבון ואינו נשען על בינתו, מאמין ואינו מנסה את מזלו. כל חטא אשר יחטא מטהרו שבעתים, כל ירידה צורך עליה היא לו, כל דאבון לה – שלב נוסף בסולם אלהים. מחומר עליון, כדוגמת האבות הגדולים, עוצבה דמותו בו. בדוד הרועה, הגבור־המנצח־תמיד, המשורר הנעלה, יצרה המחשבה המקראית את אחד האישים שלה הנעלים ביותר, ה“מיתולוגיים” כמעט, אם מותר להשתמש בהגדרה עכו"מית זו בנוגע לישראל. וכמה בשר־ודמי הוא דוד זה! האלוהי־הנצחי שבו מתמזג בשלמות עם האנושי־החולף בקרבו. לא אדם־אל נוצרי, שהאחד שולל את השני, כי אם אדם־עם־אל, ואדם־באל, המוצא את תקונו המלא והשלמתו הגמורה באלהי עולם ובעולם אלהים. מעלותיו – אנושיות בתכלית: משורר בחסד, חכם בעוז, העדיף מנביא, ואדם ביקר, עם כל המעלות והחסרונות של מלך בשר ודם, העולה ויורד בסולם ההויה האלוהית המוצב על אדמות.

…מחול הנביאים הסוער הוא בעצם תקפו, התנבאותם־התלהבותם – בשיא עצמתה, שאול “המתנבא” צועק את כל גורל חייו חוצה, מעינות יסורים וכמיהות אין־קץ שוקקים ממנו; ודוד ־ עדיו לא יגיעו רעמי גבורות אלו, אף הדם לא תקח נפשו, ורוחו ורעיונותיו לא יבהלו מהמונם. כמוהו כשמואל, נצב הוא על המחוללים והשרים ומתבונן בהם בינה. מרחוק ישורם, כמו מן המארב יצפה בהם, מאומן ומזומן לזנוק פתע!… מקלו מזה ותרמילו מזה, מוכן הוא בכל רגע להתנער מהר, לקום באחת ולהתחמק מכאן במהירות הרוח. מבטי גשוש נבונים עם קריצות דקות־לעג נשלחים מפעם לפעם מעיניו האורבות לעיני שמואל החותרות, מבטי נצחון בטוחים: ראה המלך שמחל על כבודו!…

דוד השוקט על בטחונו כשקוט אלון רב־ימים על שרשיו הכמוסים לבטח, מסכית ומשכיל אל כל… אוחז הוא במבטים עזים בשאול המתמוגג, הערום, המוטל כגביע מורק במורד הגבעה ומראהו כמין שמשון מנוצח, הלום גבורה ופרוע מאד; לא מלך, לא נביא, כי אם אדם נלעג, נופל.

ודוד עומד עליו כעומד על קרבנו. ואך הבחין כי מתחיל שאול להתעורר מתרדמתו הכבדה, מנענע עצמו כמו מתחת למפולת, ופוקח עינים בוהות לחלל הריק: “מה לי פה?” – אך הריח דוד בחושו הטוב, חוש הנרדפים, כי נעור אויבו ומכיר בעצמו מעט מעט, – זרק מבט עז ומהיר אל פני שמואל האיתן, השוקט כמין הר כסוי ערפלים על עמדו; והיה במבטו זה שלמי תודה ורחשי פרידה למורו הזקן ואיש חסדו הדגול… ודוד נחפז ללכת בטרם ימצאנו אויבו, ובטרם יצוה להמיתו. ויברח דוד מניות ברמה, וילך באשר הלך, ודרכו נסתרה. – – –

ושאול ננער והתרונן מתמהון לבו וידע את אשר עשה, ויבוך ויבוש מאד. ויקם מהר מעל פני האדמה וילבש את בגדיו, בגדי מלכות, כבראשונה. ויחגור את חרבו ואת חניתו שם בכפו, ויצא בבושת פניו מניות ברמה וילך וישב למקומו. והוא משמר בלבו קנאה ונקמה שבעתים לדוד ולשמואל ולכל בני הנביאים, על שראוהו בכך, שכך הערימו עליו, ועשו את נפילתו שחוק, וקלקלתו קלסה; והוא נגלה ונקלה לעיני כל העם ברפיונו המביש כאחד מצוערי הנביאים שנואי נפשו ועוכרי חייו – – –

א

פעולתו הנמרצת של אליהו הנביא – מלחמתו על הצו המוחלט: “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, צריכה היתה עוד המשך והשלמה; דרוש היה איש צעיר, תקיף בדעותיו ואמיץ במעשיו שימלא כל שליחות שתוטל עליו ללא רתיעה ופחד – אדם למופת שיביא את דבר ד' לעם. ואליהו זקן ועיף, יומו קצר והשליחות ממושכה וקשה. מי ילחם לאלוהי צבאות בבעל, האל הראשי של הפנתיאון הכנעני, שבאשמת אחאב ואיזבל הכה שורש בישראל ונעשה הבעל המקומי של הר הכרמל?! מי ילך לו לנביא לעקור את פולחן הרהב־הבעל ולנטוע במקומו שוב את אלוהי העולם ולשים קץ לפולחן הסינקריטיסטי – הפסיחה על שתי הסעיפים?! “ויאמר ד' אליו: לך שוב לדרכך מדברה דמשק; ובאת ומשכת את חזאל למלך על ארם. ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה, תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל – ימית יהוא; והנמלט מחרב יהוא – ימית אלישע”, והכונה: “ברוח שפתיו ימית רשע”, כדברי ישעיהו.

ברם אליהו עצמו לא הספיק להרכיב את הטריאומבירט האכזרי הזה, הוא רק “משח תחתיו” את אלישע בן שפט, בן האכרים מאבל מחולה אשר בארץ הגלעד מולדתו. את השאר מילא אלישע אחרי מות אליהו.

דעת חז“ל לא היתה נוחה מקנאתו הקטלנית של התשבי, והם פרשו: “תמשח לנביא תחתיך” – “אי אפשי בנבואתך, מאחר שאתה מלמד קטגוריה על בני”. ואשר לתפקידו של אלישע נהגו בהסתייגות כלפיו: “ימית אלישע” – לא מצינו שהמית אלא ארבעים ושנים ילדים על ידי הדובים ביריחו”. ברם גם “אלא” זה מרובה מדי הוא, ובתוך נפלאות אלישע נפלאת היא בעינינו, ובשום אופן אין לקבל המתה המונית זו כפשוטה. שכן מעשה זה הוא בנגוד גמור לכל מה שמסופר בספר מלכים על נביא זה, והוא גם נוגד את כל מה שנאמר בתנ"ך כולו על יחסם של אבות האומה לבנים – לילד ולנער.

מי שממית ארבעים ושנים ילדים בקלות כזאת, חזקה עליו שימית ויהרוג ללא דין ורחמים עוד ועוד; והנה לא רק “שלא מצינו שהמית” אחרים, אלא מצאנו ומצאנו שהחיה, הציל, ריחם, ורב את ריבם של החלשים והנרדפים, הרעבים והצמאים, ואל כל מקום שבא הביא אתו ישועה ורחמים. אפילו שבויי ארם, שונאי ישראל האכזריים, לא נתן להמית, והצילם מידיו של מלך ישראל שאמר להכותם נפש. וכאן, בשל התקלסות שובבנית של נערים נעשה אכזר, כדוב שכול ביער, קללם בשם ד‘, אל קנוא ונוקם, ונתנם לטרף לשני חיות רעות: "ויעל משם בית־אל; והוא עולה בדרך, ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו ויאמרו לו: עלה, קרח! עלה, קרח! ויפן אחריו ויראם, ויקללם בשם ד’, ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושנים ילדים“. ואנו תמהים: המשום קריאה זו נתחייבו ילדים אלה כליה?! מתוך מדרש הכתובים של חז”ל אנו למדים שאף הם תמהו והתקשו מאד בהבנת המעשה כפשוטו, ורק בדוחק הצדיקו את הדין על הנערים “המנוערים מן המצוות”, “שהיו קטני אמונה”. הם דרשו את התיבה “ויראם” – “ראה שאין בהם ולא בזרעם העתידים להיות מהם, לחלוחית של טובה”, כענין בן סורר ומורה “הנידון על שום סופו”. ואלישע – קוצים היה מכלה מן הכרם. רבים הם המדרשים על מעשה אלישע והנערים הקטנים, ויש שאמרו כי מעשה נס היה שם “לא דובים ולא יער”… אם כן הרשות בידינו לא לסמוך על ה“נס”!

ב

כמאתים פעמים נזכר השם נער, או נערים, בתנ“ך, וכמעט תמיד לטובה ולשבח. אפשר לאמר שאין כלל ילדים ונערים רעים בספר אלהים. השם נער – שם חיבה הוא בתורה, בנביאים ובכתובים, " כי נער ישראל ואוהבהו!” – אומר הנביא האוהב, הושע. ובחזון אחרית הימים, חזון השלום הנצחי, “וגר זאב עם כבש”… ו“נער קטן נוהג בם!” אכן, “הנער” “בן יקיר הוא”, “ילד שעשועים” לאלהים; הוא היורש, והוא הבן הבונה את בית ישראל, הכתוב “אל תשלח ידך אל הנער” מהדהד בחלל עולמו של המקרא. ומשנה רוך וכפליים לאהבה לו, כשהוא יוצא מלבו של דוד מלך ישראל, סמל האב האוהב בכל הדורות: “לאט לי לנער!” אהבת הילד והערצת הנוער בהשקפת העולם המקראית, היא יחידה במינה. נאה הוא הנער, נאמן הוא, טוב הוא וגבור. “כחצים ביד גבור – כן בני הנעורים; אשרי שמילא את אשפתו מהם, כי ידברו את אויבים בשער”. “מפי עוללים ויונקים יסדת עז!” ותמיד ניצחו קטני עולם את רשעי העולם: אברהם את נמרוד, יצחק את ישמעאל, יעקב את עשו (אגב: גם ישמעאל ועשו אהובים היו על אבותיהם…) יוסף את פרעה, ודוד את גלית. והנה קם נביא בישראל, והוא עצמו עודנו צעיר רודם, אך זה החלו לעשות, ומעשהו הראשון – הרג רב בנערים קטנים שחטאו בשפתם וקראו אחריו קריאות של גנאי המעוררות לכל היותר צחוק.

“אין מרחמים בדין”, אבל אין דין בלי דרישה וחקירה: “ודרשת וחקרת היטב היטב!” אמרה תורה. ומכיון שהנביא־השופט לא דרש ולא חקר, אלא ענש בלי כל הזהרה, נחקור ונדרוש אנו את הסבה: מה ראו נערים אלו ובמספר רב כזה, להתקלס בנביא אלהים ולזלזל בכבודו? כי מספר הנערים רב היה, אנו למדים ממספר ההרוגים ומן התאור “מהם”, שפירושו רק חלק מהם, מהנערים, נטרפו, ואילו השאר נמלטו על נפשם. אם כן, מה גרם שנערי יריחו יצאו מגדרם והרימו קול ויד בנביא? כן, גם יד הרימו בנביא! שכן קלס וסקל משורש אחד הם, המתקלס גם סוקל לבסוף, והגמירה היא ברגימה. לא יתכן שמקרה בעלמא היה כאן, ורק מתוך מעשה ילדות גרידה התגרו בהלך זר. ואמנם אם נקשיב היטב לקריאת הנערים ונשמע את לשונם, נמצא שלא משחקים לתומם היו, אלא מכוונים היו את קריאתם המעליבה לשם תכלית, וממלאים תפקיד שהוטל עליהם על ידי אחרים. “עלה, קרח!” בשתי מלים אלה כלול הענין כולו; לאמר: עלה לשמים כאליהו שראית בעלייתו…“קרח” – מי אתה בעל הקרחה ואיש חלק, שאתה מתנשא ומתפאר שרק אתה ראית את המראה הגדול הזה ששום בן נביא מחבריך לא זכה לראותו, בעלית “איש השער” ברכב אש וסוסי אש השמימה?! רב לך קרח מסכן, אדם בלי הדרת פנים, עלה והסתלק מגבולנו! אם כן אין זאת התקלסות נערים שובבים סתם, לעג שיננים רגיל, אלא התקפה מתוכננת שהיא סיומה של פרשה כאובה, שאפילו אישיות כבירה ואיש מופת כאלישע, לא יכול היה להבליג עליה ולכבוש את יצר הזעם שלו.

“עלה, קרח!” מלים אלה כשהן חוזרות ונישנות במקהלה של עשרות פיות, פוגעות כחצים שנונים, ופגיעתן רעה שבעתים אם השומע יודע שלא מלב העוללים אלא מלבם של ההוללים, ההורים הרשעים, הן יוצאות; שכן ודאי היה לו לנביא הנרדף שאבותיהם של אלה הם שפסקו את הפסוק הזה ראשונה ושיננוהו לבניהם. סמיכות הפרשיות בין פרשת אלישע ובני הנביאים ופגישתו עם “הנערים הקטנים”, מאשרת לנו את הסברה הזאת. ומותר לנו להניח ש“הנערים” – בניהם של אותם “בני הנביאים” היו, והם ששלחום להבזות את הנביא ולהדריכו מנוחה. עוד בחייו של המורה הגדול נתעוררה הקנאה בלב התלמידים על שום קרבתו היתרה לאליהו, על שום בחירתו ונבחרותו בעתיד. “שאל מה אעשה לך, בטרם אלקח מעמך”, אומר הרב לתלמיד, המשרת הנאמן, בהיותם לבדם בדרך; “ויאמר אלישע: ויהי נא פי־שנים ברוחך אלי!” – כדין בכור. “ויאמר: הקשית לשאול!” לא אני השליט ברוח ד‘, ולא אני המוריש; דבר זה תלוי בך! “אם תראה אותי לוקח מאתך, והיה לך כן, ואם אין – לא יהיה”. והוא ראה, ואילו אחרים, שראו עצמם כרואים, לא ראו מאומה. חמישים איש מבני הנביאים הצעירים והאמיצים ביותר היו שם על הירדן, הם עמדו מנגד ולא ראו דבר, את החולשה הזאת לא יכלו למחול לאלישע. אחרי העלמו של אליהו ראוהו בני הנביאים לאלישע והנה הוא בא לקראתם ואדרת הרב עליו, ואז אמרו: “נחה רוח אליהו על אלישע!” הם גם הלכו לקראתו וישתחוו לו ארצה… חלקו לו כבוד למראית עין; ברם בענין המראה הגדול שראה במו עיניו לא הודו לו ולא קבלו את דעתו. הוא אומר: אליהו עלה למעלה, והם אומרים לו כי: ירד למטה… "הנה נא יש את עבדיך חמישים אנשים בני חיל, ילכו נא ויבקשו את אדוניך, פן נשאו רוח ד’ וישליכהו באחד ההרים, או באחד הגיאיות". הוא אמר “לא תשלחו!” והם בכל זאת שלחו. “ויפצרו בו עד בוש”. התעקשו הדווקנים וערערו על סמכותו של “האב” החדש. הם הורו הלה בפני רבם, כפו עליו את רצונם, והקרע, אחרי ששבו המחפשים, היה בלתי נמנע: לא! עם סרבנים אלה אין הוא יכול לדור בכפיפה אחת, והוא פרש מהם.

ג

“ויעל משם בית אל…” בלב דוי ובנפש מרה יצא אלישע את העיר. קשה היתה עליו הפרידה מעם חבריו־תלמידיו. הוא שנא את המחלוקת; כל מחלוקת אינה לתיקונו של עולם אלא לערבובו, ויש בה משום עלבון ועלפון לשני הצדדים יחד. בה, במחלוקת, נעשה בן־חורין עבד ליצריו; ואמנם בלשון ארם עבד ועלוב ענינם אחד. “אם היום תהיה עבד, תרגומו: “אם יומא דין תתעליב”. מפני שעלבון הוא לאיש להשתעבד לכעסיו השולטים בו עם המחלוקת. מי שהוא בעל מחלוקת נקרא רשע, ור”ת של “מחלקת”, לפי חז"ל הם: מכה, חרון, לקוי, קלל, תועבה. והוא מטבעו אוהב שלום. איש האדמה, איש שדה אשר ברך אלהים, היה מנעוריו, וסוד האדמה ויסודה הוא השלום והברכה: “כי זרע השלום”. “והוא עולה בדרך – ונערים קטנים יצאו מן העיר”. מסתבר – מיריחו. אך התרחק הנביא מן העיר, אחרי “פלא המעין” שעשה, ברפאו את המים הרעים, – וכמו על פי פקודה נסתרת התלקטו זאטוטי יריחו הפרועים והמוסתים וילכו בעקבותיו. שקוע במחשבותיו היה הנביא, ופתאם קול שאון פרוע העירו מהרהוריו: מי כאן? מי קורא לו בדרך הזאת ואין הוא רואה לפניו שום אדם?! “עלה, קרח!” מאין מקהלת הקולות הקללנים האלה? "ויפן אחריו – ויראם: לא נערים קטנים – כי תנים, שועלים ערומים, מחבלים; דובים שכולים בארץ משכלת… והקולות והגדופים הולכים וחזקים, קורעים את לב השמים הטהורים ואת לבו כאחד. “קרח!” האם לא עדת קורח היא שקמה בו ומקללת אותו על לא דבר? “ויקללם בשם ד'”! ומה הקללה ששלח בנערים הנארים האלה: יבקעוכם דובים מן היער! ומה שכתוב אחרי כן: “ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים”, הוספה מאוחרת היא. תיקון סופר הוא, לקיים הדבר שקללת הנביא באה ונהיתה. וכמו הזהר הזהיר המתקן את כל הבנים השובבים: אל תגעו בנביא ד', כי מרה תהי אחריתכם!

מעתיקים ראשונים קלי עט וקלי דעת היו, והם ראו עצמם כסופרים לכל דבר ונטלו רשות לעצמם לעשות “תיקוני סופרים”; וברצותם מרחיבים וברצותם מחריבים. כמוהם, כמתרגמים הקדמונים, ראו אף הם עצמם כפרשנים, בין אם הבינו את הטקסט כפשוטו ובין אם השיגוהו כמדרשו.

דוגמה להוספה, שהיא קיום הדבר ואישורו על ידי מעתיק, אתה מוצא בשירת יהושע, הפותחת בקריאה גדולה: “שמש בגבעון דום!” אילו הגיעה השירה כולה אלינו היינו משתוממים לה כמו לשירת הים של משה ולשירת “נחל קישון” של דבורה הנביאה. אך השירה אבדה יחד עם “ספר הישר” שבו היתה כתובה. והנה בא אחד המעתיקים המאמין בנסים והוסיף: “ויעמד השמש בחצי השמים”, כמו בחבקוק: “שמש ירח עמד זבולה”. ולא נחה דעתו ולא נח עטו, עד שהביע גם את גודל התפלאותו האישית על הנס שהיה שם: “ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ה' בקול איש”. ועל זה העיר הרלב"ג בפירושו: “ואם היה הענין כן, היה זה סותר מה שאמרה התורה שלא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל”. ועוד: “שלא נתבטל השמש מהתנועה ולא הירח”.

הפילוסוף הדתי קרא בין השטין ואמר את כל האמת. גם סדר הדברים וסגנונם בספר מעמיד אותנו על המוקדם והמאוחר בענין: הפניה לשמש ולירח היתה לפי רציפות המאורעות אחרי הנצחון של יהושע ולא לפניו… וכמו “אז ישיר” של משה, כן “אז ידבר” (ידבר שיר…) של יהושע, לאחר המעשה נאמר. המעתיק, שלפניו עוד היה “ספר הישר”, לא העתיק שנית את כל השירה הכתובה אלא את הסטרופה הפותחת בלבד שהיתה נחוצה לענינו והוסיף מה שהוסיף, כאומר: וכך הווה!

וכן במעשה אלישע. אין כל ספק שהמעתיק קרא את נוסח הקללה שקלל הנביא הנרדף את הנערים החצופים, ושם נזכרו “דובים ויער”, כמו בתהלים: “יכרסמנה חזיר מיער”. אין סתם קללה וסתם ברכה בתנ“ך; הקללות והברכות מנוסחות ומודגמות ומתוארות במפורש בכל מקום. ו”התוכחה" תוכיח, וברכות יצחק, יעקב ומשה תוכחנה, וכן קללת אלישע את גיחזי משרתו.

יתכן שהמעתיק לא על דעת עצמו בלבד הוסיף מה שהוסיף; “נפלאות אלישע” היו רווחות בעם ומות הילדים “עובדה” היתה שאין להרהר אחריה, ובכתבו “ותצאנה שתים דובים מן היער” העתיק רק סיפור עם שהיה ידוע לכל והוא האמין אמונה שלמה שכך היה.

אך נפלטה הקללה הנמרצת מפיו והוא כבר נחם על הרעה, נתחרט ונחרד מאד. הבין שרק מעשה ילדות היה כאן, אין הילדים בני עונשין, והוא קלל בשם ד' לשוא. וצער רב נצטער הנביא אותה שעה; שכן היה עליו ללמוד ממשה שלא כילה את יריביו הגדולים, ולא עוד אלא שאמר לאלהים “מחני נא מספרך אשר כתבת”, – קלל עצמו ובלבד שלא תינזק צפרנן של ישראל. והיה עליו ללמוד מדוד מלך ישראל ששמע קללתו של שמעי בן גרא ומנע את אבישי בן צרוייה מלפגוע בו, באמרו: “הניחו לו ויקלל, כי אמר לו ד'”. ושמעי הרים ידו במלך, קלל, סיקל באבנים לעומתו ועיפר בעפר.

ומי יודע? אולי אמר להם אלהים לנערים הקטנים קללו את אלישע, התקלסו בו, והם שליחיו ועושי דברו!

"וילך משם אל הר הכרמל, ומשם שב שומרון. ומשומרון – הגלגלה… הלך בחמת רוחו, נע ונד כקין, נדד ממקום למקום והקללה רודפת אחריו כחיה רעה, ומנוחה לא מצא לנפשו הנכאה. והנה הוא שוב בגלגל – – חזר לאכסניה שלו, אל מקום מושבו הקבוע; רוצה הוא בתוך עמו לשבת, עם בני הנביאים, חבריו ותלמידיו. והרעב בארץ – רעב ללחם ולדבר אדוני. בדרך, בהיות רוח רעה עליו, הוא לוקח לו מנגן בכנור, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד' הטובה והברוכה; ואז התעוררה בו רוח הגבורה והוא הביא תשועה לצבא יהושפט מלך יהודה. “עשה הנחל הזה גבים, גבים” – מים חיים לאדם ולבהמה! “פלא המעין” ביריחו חוזר כאן בקנה מידה גדול יותר. ומעשה פלא רודף מעשה ישועה, הדין נדחה מפני הרחמים. הס קטיגור! אשה אחת מנשי בני הנביאים צועקת אליו: הושיעה! הנושה בא לקחת את שני ילדיה לעבדים, ואין מי שיריב את ריב האלמנה. ואלישע הרחום מציל עניים מחזק מהם. נס אסוך השמן, שנהפך לקרן שפע, הוא דוגמה נאה לנסים האנושיים של נביא זה, ועתיד הוא להיות סימן לנס “פך השמן”. בימים הבאים – כאשר המעטים יתגברו על החזקים מהם והחלשים ינצחו את הגבורים, – נס חנוכה.

ואחרי שעזר לעניים החשובים כמתים, הוא מחיה מת ממש: מת הבן היחיד של האשה הגדולה, השונמית, האשה היחידה שדאגה לנביא העני ונתנה לו מקום מנוחה בביתה הגדול. מכת שמש הממה את ראשו של הנער, הוא הובא הביתה מן השדה מתעלף, האשה מבהילה את הרופא המומחה – אלישע, והוא מחיה אותו ברוח פיו. “ויפקח הנער את עיניו”… הנער שהחיה באהבתו פקח את עיני הנביא, והוא ראה שהחיים ברכת אהבה הם, והוא כלל גדול בתורת האדם.

“וישב הגלגלה” – לא חיכה שיבואו אליו, ככתוב בירמיהו: “ישובו הם אליך ואתה לא תשוב אליהם”. הפעם לומד ממשה רבנו, נביא שמחל תמיד על כבודו, “וירד משה מן ההר אל העם”; ובאמור לו דתן ואבירם, “לא נעלה!” הלך הוא אליהם.

ד

לא כאליהו, שדמותו מתגלה לנו בבת־אחת, והוא “נורא הוד” “כצאת השמש בגבורתו”, נראית לנו דמות דיוקנו של אלישע. קמעה קמעה, תוך עמעומים ודמדומים הרבה, מפציע ובוקע אורו. מתון ולאט לאט מתבהרת ומתגבשת צורתו האנושית־נבואית עד הגיעו לשיאו כמנהיג וכאיש מדינה גדול, שגורל עמו וגורל הגויים מסביב נתונים בידיו.

בדעותיו היה אלישע נאמן לרבו, – אף הוא תקיף ואמיץ, לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והעיקרון הגדול: “ה' הוא האלהים!” היה לאמת חייו כמו לאליהו. ברם במעשיו שונה הוא מרבו; ולא הקנאות, זו מידת הדין שאינה יודעת פשרה, הכריעה בנבואתו אלא החנינה, מידת הרחמים, הדנה לכף זכות אפילו את זה שמן הדין אסור לרחם עליו, שכן אין לך ראוי לרחמים כמי שאסור לרחם עליו. “ורחמיו על כל מעשיו” – על כל הבריות שבעולם, על הרעים ועל הטובים. את שליחותו הקשה מילא תמיד בשלמות, אף שהיתה כרוכה בוויתורים אישיים ובמלחמה נפשית. גדולתו היא בשטח האישי ובשטח המדיני, כאחד, ולא בפעולתו הדתית.

עוד בראשיתו אנו רואים אותו באור האהבה, כנביא חסד, אשר טובת הזולת קודמת אצלו לטובת עצמו. הוא נוטש את ביתו ונחלתו ומקבל עליו גורל של חיי נדודים, רעב ומחסור, ורק משאלה אחת לו: התנשאות ברוח אלהים. מנה אחת אפיים באותה הברכה האבסולוטית שאינה מניחה מקום לשום הויה פרטית – לבשר. הוא הדמות האידיאלית של אדם עליון. “נביא לגויים”. ורחמיו מגיעים אפילו על אויביו בנפש. מחנה צבא גדול מארם נפל בשבי בידיו; מלך ישראל, השמח על הנצחון הגדול שבא לו בהיסח הדעת, מבקש רשות מהנביא להכותם נפש; אך הנביא מגן עליהם בטענה מוסרית: “האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה?! שים לחם ומים לפניהם ויאכלו וישתו וילכו אל אדוניהם”. מוכי סנורים הובאו לשומרון, לא במלחמה, כי בערמה נפלו בשבי, והנביא איש הצדק המוחלט, מקיים בהם את מצוות התורה: “לפני עור לא תתן מכשול”. מה התפלא שאול המלך על רחמיו של דוד: “וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה?!” ואלישע, כמו דוד, מצא את אויבו האכזר ושלחו בדרך טובה: כרה להם כרה גדולה, ועל ידי הכרה הביא את ההכרה בלבם שאלוהי ישראל אלהי חסד הוא, וכך נתקדש שם אלהי ישראל בעולם. “ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל” – נצחון על ידי רחמים.

האפוס בגדול על חיי אלישע מסתיים בספור קצר: “וימת אלישע ויקברוהו, (לא הודיע הכתוב מקום קבורתו…) וגדודי מואב יבואו בארץ בוא שנה. ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע. וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו”. ללמדך כי בחייו ובמותו הביא ישועה לאדם! וכך נשלמה הדמות המופלאה של נביא זה, אשר כשמו כן היה: אלישע – נביא אלהי הישע והרחמים! פעם, בצאתו לראשונה לדרך חייו הקשה, התקלסו בו נערים קטנים וקראו לו: “קרח!” אך הבאים אחריהם, הקטנים עם הגדולים, יקראו עליו: “כריח שדה אשר ברכו אדוני!” – – –

א

עובדה היא, שהאגדה היא עדיין בבחינת “תורה מבחוץ” לגבי תכנית הלימודים העבריים שלנו וטרם תפסה את מקומה וזמנה הראויים לה בבית־הספר בארץ. התעיה והתהיה מרובות בה, לא רק מבחינה דידקטית ומתודולוגית, כי אם בעיקר מצד האיכות והכמות שבה בתכנית הלימודים.

כל מורה יודע בעצמו, כי “רצוי” ו“חשוב” עד מאד ללמד את התלמידים אגדה, והריהו משתדל אמנם להגיש לתלמידיו מן “אלו האגדות שריחן וטעמן כתפוחים”. אולם כל מורה עושה בה כבתוך שלו: יש המשלב אותה בנושא מרכזי בתנ"ך, בחינת “עזר כנגדו”, ואחד מלמד אגדה לא כגופי תורה, חלילה, כי אם כפרפראות וכפרוטרוט, כדי למשוך בה את לב התלמידים, אם במים ואם ביין, – הכל לפי המורה והתלמיד, לפי הכיתה והשיטה.

קבלה היא בידינו עוד מן ה“חדר” ומבית המדרש, לראות באגדתא קודם כל את מדרש האגדה – משלים, פתגמים ומבטאים נאים המחדדים את מוחו של התלמיד, ואשר בהם ניכר האדם שתלמיד חכם הוא ויש בו לחלוחית של תורה. המטרה היא – להשכיל את הילד בדברי חכמים וחידותם, למען יוכל לפסוק את פסוקו במקום ובזמן שצריך, בחינת הנאה לו והנאה לעולם, ובזה יוצאים חובת האגדה בבית ספרנו. לדאבוננו, אין איש שם אל לב כי לימוד האגדה כחומר לווי לתנ“ך, כהרחבה וכפירוש לו, אינו מעלה את התנ”ך, באשר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואין אגדה נכנסת לידי פשוטה… וכל המנסה להרחיב את התנ"ך ברוח האגדה, בראותו בה “תנא דמסייעא”, – גורם רעה לשניהם, מערבב הוא שני יסודות ראשוניים – דבר הגורם לרבוי הכמות ולמיעוט הדמות.

כי הנשגב שבתנ“ך ערכו לעצמו והמעולה שבאגדה – לעצמו. לא הרי אברהם בתורה כהרי אברהם באגדה (אגב: זה שבתורה הרבה יותר אגדתי מזה שבאגדה עצמה!), ולא הרי משה ה”היסטורי" בתורה כהרי משה באגדה. כאן מתעלה האגדה לאפוס גדול שמעטים כמותו גם בספרות העולם.

הרואה באגדה יצירה שניה במעלה, המיוסדת רק על “מה שנאמר”, ו“כמו שכתוב”, לא ירד כלל לעומקה של זו ולא עמד כל עיקר על טעמה ורוחה. עוד בכיתות הנמוכות רגילים לפטם את התינוקות במדרשי אגדה כמין המשך ופירוש לסיפורי המקרא. דברי אגדה כגון: “גלגל חמה יש לו נרתיק, ובריכה של מים לפניו, בשעה שהוא יוצא הקב”ה מתיש כוחו במים, שלא יצא וישרוף את העולם" – אנו רואים כאגדה, בלי להרגיש בשניות שאנו מכניסים בנפשו של הילד. מטבע הילד הוא שאינו מבחין בין דמיון למציאות ובין “דרש” ל“פשט”; ואם הוא קורא: “בשעה שנזף הקב”ה בלבנה, נפלה ונפלו ניצוצות ממנה על פני כל הרקיע, והם הכוכבים“, הריהו מאמין שכך הוא ב”אמת", ומכיוון שאין להאמין בדבר והיפוכו, הרי שיאמין או באגדה או במציאות, אם כן לאיזו אמת אנו מחנכים את הילד?

מפי ביאליק ז“ל, מכנס האגדה, אנו למדים: “האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית, היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טפין טפין. יש ששימשו בהיכלה כהנים גדולים ויש ששימשו בה כוהנים הדיוטים”. על כן מי שהולך אל האגדה חייב לרדת לשתין שלה, עמוק עמוק ואל ילך אל המים השאובים. האגדה כחומר לימוד ממש, ולא כחומר קריאה ושעשועים ברכה רבה בה רק אם יוקח ממנה הטוב והמשובח שבה, במטרה ובמחשבה תחילה להכיר על ידיה את עולמו של ישראל, כפי שנתגלה לה לאומה אחרי “חתום חזון” ואחרי חורבן המדינה. ישראל התחיל אז לראות את עצמו ואת עולמו של הקב”ה ראייה אחרת, חדשה, שונה בתכלית מראייתו הראשונה התנ"כית.

“על מה חרבה הארץ? – על קמצא ובר־קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר־מלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר”. כלום לא תתכן השקפת עולם כזאת בתקופת הנבואה? הנוכל לתאר לעצמנו שעמוס או ירמיהו יביעו דעות “מצומצמות” ויומיומיות כאלה? הבה ונראה ירמיהו, האחרון בנביאי הבית הראשון בארץ, מהו אומר: “מי האיש החכם ויבן זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על־עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה. וילכו אחרי שרירות לבם, ואחרי הבעלים אשר לימדום אבותם” (ירמיהו ט' יא־יד). הגם עתה, אחרי קראנו את שתי התשובות על השאלה ההיסטורית הנצחית, נאמר, שהאגדה היא הרחבתו של התנ"ך? האם לא נראה את התהום המבדילה בין שתי התקופות האלה? ירמיהו הנביא רואה את האלוהים, ויוצר האגדה – את האדם. הראשון – העולם האלילי עומד במרכז התנגדותו, והאגדה – החברה שבימיה עם כל רשעותה־קטנותה לנגד עיניה.

“מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? שהיתה בו שנאת חינם; ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות”. ואם את האגדה הזאת ניתן לילדינו, האם לא את המציאות של ימינו נתנו להם? האם לא את הערכת עצמנו בתקופת “הבית השלישי” חשפנו לפניהם?

האגדה היא האמת החדשה של יהודה המנוצחת ושל האדם מישראל המעונה. כאן לא ישראל הוא עם קשה עורף, כי אם להיפך – יוצרו הוא קשה! “אמר אבא חנן: מי כמוך חסין יה? מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע נאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. בשם ר' ישמעאל שנו: מי כמוך באלים ד' – מי כמוך באלמים!” קמצא ובר קמצא – מה ידענום! ומה מסוכנים הם שניהם לירושלים הבנויה של ימינו אלה! וה“חכמים” שלנו, היושבים בסעודה ונוח להם בחברה הזאת ואינם מוחים! הה, מה מאד איומה שתיקתם החכמה המדברת בעדם!

את הבקורת העצמית ואת האהבה העצמית עלינו לשאוב מן האגדה, את הנצחי והאמתי שבישראל, זה שיש בו קרן קיימת לדורות, שאין לו גניזה עולמית, ואשר תמיד זמנו, כדוגמת ישראל: “דור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באה, גזירה הולכת וגזירה באה, וישראל לעולם עומדים, לא נעזבו ולא יעזבו, לא כלו ולא יכלו!” עולם הנבואה שנבנה זעם מרחם ותוכחה אוהבת, די לו בשלו ואינו צריך להתעשר ממקום אחר. עלינו לתת את עולם החסד של האגדה בלבו של הילד, שבו רחמי האדם סותרים את חמת אלוהים. רק אגדה זו שהיא “ענוגו של מקרא” שהיא המתקת הדינין ולימוד זכות על “ישראל החביבים” נפתח לפני הילד מישראל. “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל” – וכי כושיים שמם, והלא ישראל שמם? אלה מה כושי משונה בעורו, אף ישראל משונים במעשיהם מכל אומה ולשון". כך “הבינו” רבנן דאגדתא שאחרי החרבן את עמוס מתקוע, אשר שאג מציון בימי חסנו ותפארתו של ירבעם השני.

ב

האגדה, כמו ההלכה, ראתה בתנ“ך רק חומר היולי, והיא השתמשה בו למטרתה המיוחדת מבלי להיות כפותה לו. שתיהן בנות חורין הן כשם שכל אמן חופשי הוא לגבי החומר שממנו הוא מעצב את הגיגי לבו. היצירה האמיתית יודעת רק חוק אחד – האמת שבלבה, ואם לחוק הזה היא נשמעת ונאמנה, הרי קנתה ובנתה את עולמה. גם התנ”ך לקח הרבה מן המוכן; מן השלילה ומן החיוב שבעולם העתיק, מן המיתוס הקדמון, זה רוח האלוהים שריחפה על פני הגזע האנושי מבראשיתו, והנבואה העברית הפכה אותה לבשר מבשרה ולרוח מרוחה. האגדה ראתה במאורעות התנ"ך, בדעות ובדמויות שלו, מעין מיתוס קדום שאפשר לעצבו מחדש, להתיכו ולצקת אותו לתוך כלים חדשים של התקופה.

מה שונה הוא ירמיהו “ההיסטורי” מזה של האגדה! דומה שרק כאן, באגדה, באפיקה שלה, מצא את תיקונו המלא. איזו הרמוניה נפלאה בנפשו של האומלל בחוזי יה, איזו שלימות נאצלת בדמותו הגדולה! רק הטרגדיה הנוקבת של אומה יכלה ליצור צורה נשגבה כזאת, רק האהבה הרבה לעם מבקש אהבה, יכלה להשלים יצירה כזאת. הטרגדיה היונית שהסתמכה לרוב על אידיאות ואגדות אלים, לא הגיעה מעולם לאמת מלאה כזו ולצער מזוקק כזה! “ירמיהו על קברי האבות” הוא שירת הברבור של עם ההולך למות אך למות הוא אינו רוצה; הוא מתקומם לו בכל האמצעים שביכולתו, הוא צועק, בוכה, מתחנן ודורש משפט! אין דוגמה לאפוס־אגדה זה רק באגדה עצמה, ב“מיתת משה”, שבה מתקומם האדם היחיד למות שנגזר עליו, והוא מרעיש את השמים ואת הארץ וסדרי בראשית וסופו שהוא נופל, מפני שכבר נגזרה הגזירה!

כל דמויות הנשים הגדולות שבטרגדיה העולמית מחוירות ומטשטשות לעומת דמותה הנעלה של אם האומה, של רחל המבכה על בניה. מה נהדר ומלא עצמה דרמתית הוא שילוב הפסוקים הנצחיים של ירמיהו: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”, לתוך המדרש הדרמתי של האגדה. דומה שרק כאן מקבלים הדברים את חיותם השלימה, “זהו שנאמר” זה, כאילו נוצר כאן מחדש, ורק במעמד זה נפתחו לפנינו כל גנזי היופי והצער שלו.

התנ“ך, שלפי עצם מהותו דינמי הוא כולו, עינו צרה בהיסטוריוגרפיה סינתטית וסטטית. הכרונולוגיה של התנ”ך מעשית היא, קצרה, מועט המחזיק את המרובה; והיא מצמצמת את עצמה צמצום אחר צמצום, כדי לפנות מקום מכסימלי ולחזון ולחזיון, – הכלל והעיקר הגדולים שעליהם עומד עולם המקרא. אין היצירה התנ“כית יודעת את האגדה המושלמת והמלאה כדוגמת האפוס היוני, שהיסטוריה, מיתוס ומסתורין נתמזגו בו יחד להרמוניה עליונה אחת. גם החלק ההיסטורי של התנ”ך היסטוריה פרגמטית היא, – הטעמת סיבות התופעות למטרות מעשיות, הנצרכות לגוף הענין הקדוש. לרוב אין הסיפור התנ“כי מגיע לשיא התפתחותו; הוא נפסק, כמו החיים עצמם, באמצע. ההפסק הוא כל־כך פתאומי, חד וחזק כל־כך, עד כי יחד אתו נפסק גם דמיון הקורא. המשכו הוא ברעיון, במוסר השכל, אבל לא בפבולה, לא בתוכן ובנושא. סיפור המעשה התנ”כי מגיע לנקודתו העליונה דוקא במקום שאין אנו מצפים לו כלל. בסיפור העקידה שהוא דרמתי, כמו כל סיפורי התנ“ך, מפני שבנוי הוא על שאלות ותשובות ועל דו־שיח קצר, השיא הוא לא במקום שאברהם שולח את ידו לשחוט את בנו ולא בקריאת ד' “אל תשלח ידך אל הנער!” כי אם דוקא במקום צנוע ושקט ביותר, בכתוב הקל והנחמד: “וילכו שניהם יחדיו”, ובשאלה הפשוטה והנוקבת עד התהום בתמימותה הקדושה: “ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר, אבי! ויאמר: הנני, בני! ויאמר:,הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?!'” אין לך “בזבזן” כתנ”ך, ואין לך “קמצן” גדול ממנו! כמוהו כטבע – תכלית עצמו הוא ומשתמש בכל האמצעים להשיג את תכליתו – החדרת רעיונו־חוקו האחד והמיוחד ללב האדם והעולם!

לא כן האגדה: היא ראשית כל יצירה ספרותית מחושבת ומתוכנת, השואפת למטרתה הסופית באמצעים “נורמליים”, כלומר: אמנותיים, והיא משיגה את מבוקשה באמצעי יופי וצורה, שיש בהם משום עשייה וחינוך יוצר.

התנ“ך מחנך אותנו לאמת האבסולוטית שאינה יודעת רחמים כי אם דין, שאינה שוחרת אהבה אלא צדק. ואם יש רחמים בתנ”ך, הרי הם הרחמים שאחרי העונש, ואם יש בו אהבה – הרי היא האהבה שאחרי המשפט. המאמר התנ“כי יוצר אותנו מבראשית, בחינת “אני היום ילדתיך”, עמו אנו נולדים מחדש. כי התנ”ך כמו הטבע, מחדש את עצמו תמיד בנפשו, ואתו אנו מחדשים את עצמנו ואת העולם שבלבנו. ואילו האגדה מוסיפה לנו רק נופך משלה, משהו אחר היא מכניסה לתוך הקיים בנו משכבר: מעט אהבה פה, קצת רחמים שם, זיע של סליחה, ניד של בינה, וטעם של נחמה וצער מזוקק שבעתים.

אמצעי ההשפעה של האגדה הם במידה הגדושה של חינוך לאהבה! דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה רחמים. האל הזועם של הנבואה נהפך כאן לשכינה קדושה, לקדוש־ברוך־הוא, אשר רחמיו מתגלגלים מחיבה יתרה, והוא שותף בצערם של ישראל: “ובשעה שהקב”ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, כביכול, מוריד, שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו – וזוהי זועה“. האגדה היא כולה תקוה ואמונה בגאולת ישראל, מפני שגאולת ישראל היא גאולת העולם כולו. וכל מה שהקב”ה עושה בעולם אינו עושה אלא בשבילם: “שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואוחזים אותם צירים כצירי יולדה”. ושלושה ימים קודם שיבוא משיח יבוא אליהו, יעמוד על הרי ישראל ויכריז: "בא שלום לעולם! באה טובה לעולם! באה ישועה לשושנת יעקב היא שושנת העולם והיא ניכרת בין אומות העולם כשושנה בין החוחים. “ומה שושנה זו מתוקנת לשבתות ולימים טובים, כך ישראל מתוקנים לגאולת מחר”.

ג

השקפת עולם אחת ויחידה שוררת באגדה כולה והיא – ישראל קיימים לעולם! “וכשם שאי־אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי־אפשר לעולם בלא ישראל”. ואידיאה נשגבה זו שישראל אין להם בטלה עולמית, נתנה בלבם של יוצרי האגדה את הודאות הזאת שכל

זמן שישראל בירידה התחתונה – הם עולים! אמנם יש ונתעוררה בלב גם החרדה לגורל ישראל בגלות, ואת היראה המזעזעת הזאת הביע רב בדברים קצרים ונוקבים עד הנפש: “אמר רב: מתירא אני ממקרא זה: ‘ואבדתם בגויים…’” אך רובם של חכמי האגדה לא התיראו מן האיום הזה הכתוב בספר התנ"ך. מובטח היה להם שישראל הם עליונים על כל האומות, וכל מי שהוא בא להזדוג לישראל להרע להם, סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהם. אף הם לא היו משהים הרבה את ישראל בגנזי הצרות המשונות זו מזו אלא הכניסום תיכף לחדרי־חדרים ולגנזי־גנזים של ישועות ונחמות.

האגדה כולה “גאולת מחר” היא “וטובה עתידה”, ובה “כתות כתות של מלאכי השרת יושבים ואורגים בגדי ישועה, ועושים כתרי חיים וקובעים בהם אבנים טובות ומרגליות ומרקחים כל מיני בשמים ומעדני עולם, וממתיקים יינות לצדיקים לעתיד לבוא”. צנועה וכבושה היא אהבת האגדה לישראל; כולה רוך ועדנה ופיוס מרחם, כולה, בלשונה הזהירה והצנועה, “חבה יתרה”.

עם ישראל איננו, כמו בתנ"ך, העם הנבחר, עם סגולה, מרובה הזכויות ועוד יותר – מרובה החובות; הוא הבין החביב, בני ציון היקרים, הכבשה בין שבעים זאבים, ובהגדרתו העמוקה של ר' עקיבא: האדם החביב שנברא בצלם.

התנ“ך הוא כולו דרישה והאגדה הבטחה; התנ”ך – מציאות קשה ונואשה, והאגדה – התעלות מעל למציאות והתנשאות ממעל לקשי השעבוד ומרי הגלות. התנ“ך מאיים תמיד בגלות, בעקירה, ובנתישה מן המולדת היקרה; ואילו האגדה רואה בגלות אחת מטעויותיו של הקב”ה, ובין ארבעה שמתחרט עליהם הקב"ה אחד מהם גלות. מידה קשה זו של זרוי ופיזור, היתה למורת רוחה של האגדה והיא הטיחה דברים כלפי מעלה בשל מידה זו, שהיא שקולה כנגד הכל.

מה נפלא הוא האופטימיזם של האגדה, מה נועז, ועם זה מה תמים ופרימיטיבי, ילדותי ממש! מסביב עולם של שנאה, אימים ובוז של גאיונים ומנצחים: “ישיחו בי יושבי שער” – “אלו אומות העולם, שהם יושבים בבתי תיאטראות ובבתי קירקסאות”; “ונגינות שותי שכר” – “מאחר והם שותים ומשתכרים, הם יושבים ומשיחים בי ומלעיגים בי”, האומה כולה היא במדרגה התחתונה, ומלכות הרשעה מכנסת את עינה הרעה בחייה: כל גוי הוא בבחינת לסטים מזוין וכל דרך בחזקת סכנה: “היו עולים במעלה או יורדים בירידה – לא יהא ישראל למטה ונכרי למעלה, אלא ישראל למעלה ונכרי למטה, ואל ישח לפניו, שמא ירוץ את גלגלתו”, וכנגד “השעה החצופה” הזאת עומד ישראל במלוא כל אמונתו ובטחונו שיסורים אלה יסורים של אהבה הם: “אמר ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על־ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על־ידי יסורים”. לעומת שנאת עולם, נוצרת אהבת עולם לישראל ככוח שכנגד, נוצרה הסיסמה: “חביבין ישראל”; ואין לך מידה טובה ומעלה יתרה שהסנגוריה של האגדה לא ייחסה אותן לישראל, שראו בו את הסיבה הראשונה של הבריאה כולה ותכלית העולם.

ד

בבואנו עתה בפעם השלישית לבנות את עצמנו ואת ביתנו בארץ־ישראל, מצווים אנו להתקשר שוב קשר של קיימא עם האגדה העברית, למען תהיה סם חיים לעצמותנו היבשות ורפאות ללבנו החולה והכואב. “וביותר שאנו חולים מן השעבוד – אין אדם מבקש לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות”.

התנ“ך מחזיר לנו את הניב ואת הנוף של עצמיותנו הקדומה, הוא היוצק נהר־דינור לתוך דמנו. בשוט לשונו ובשטף חרונו מעורר הוא בנו את הכרת עצמנו ובקורת עצמנו. על ידו אנו מחזקים שוב את זכרוננו הלאומי־אנושי שכוחו תש בדרך הגלות הארוכה. דבר התנ”ך הוא “הדבר” שעליו אמר המשורר “ויהיה דברך מר כמות, ויהי הוא הוא המות – נשמענו ונדעה”.

ועל ידי האגדה נרכש לנו מעט אהבה עצמית, נרחש יותר אמון לעצמנו, לא שלהבת־יה היא האגדה כי אם נר־אדם, “פתילה באיסר”, כלשונה; אך בה, בפתילה זו, נמצא את המרגלית הטובה של האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל, ואת הזהוב הנוצץ של הרחמים לאדם מישראל המעונה, – אלו שכיות החמדה שאבדו לנו בחשכת ליל הגלות הארוכה והמרה. ובהכניסו את הילד העברי לעולם האגדה העברית, חלילה לנו מחשוש מפני קנאות לאומית יתירה ומפני התנשאות על עמים אחרים, על “אומות העולם”, שהאגדה לכאורה, מצוינת בהן. האהבה היתרה שבאגדה לישראל, לארצו ולתורתו, אינה מחיבת את שנאת הזולת, ולא כל שכן את השמדתו. אהבת ישראל אינה ממין האהבה העצמית הידועה, שאומות העולם מונות בה האחת את השניה, חביב אדם שנברא בצלם – אומרת תורת האגדה; ו“שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים ובישנים וגומלי חסדים”. אהבת ישראל פירושה רחמים גם על השונא: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?” והיא האומרת: “יתמו חטאים ולא חוטאים”. אמנם האגדה אינה מסיחה את דעתה גם מן “הנקמה באדום”: “ומדוע אדם ללבושך?” – “זו נקמת אדום”, ו“לבוש זה נאה מכל לבושים הראשונים”. ברם, נקמה זו אין פירושה השמדה וכליה פיזית, אלא זו התעלותו הרוחנית של ישראל שהוא שוב בן חורין בארצו, חפשי משעבוד מלכויות, והגאוה שנטלה ממנו ונתנה לאומות העולם חוזרת שוב אליו. יש והדמיון היוצר של בעל האגדה משתעשע קצת בצערם של הגויים עובדי האלילים, שבתוכם שרויים בני ישראל בצער והובלעו בתוך מעיהם. הגויים עוברים על גשר גיהנום ונופלים לתוכה, אחר כך הם עולים ורואים בטובתה של ישראל, ואז הם נופלים על פניהם ואומרים: “כמה נאה אדון זה! כמה נאה אומה זו שאהב אותה ביותר!” מתוך אגדה זו אנו מבינים נקמה עברית מהי! “צמאון” זה לנקמה אינו אלא חינוך מוסרי והחזרת העולם האלילי למוטב. כי עתידה ירושלים ליעשות שוב פנס ומטרופולין לגויים, והם מהלכים לאורה. “פנים של אימה” למקרא, “פנים שוחקות לאגדה”. מתוך, לימוד שניהם יעמוד הילד העברי על שתי הפנים של הערכת עצמנו: על הדין ועל החסד. ואם נדע לכוון אותו ביד זהירה, ימצא הנוער הלומד את הסינתיזה בין שתי המידות, ואת ההרמוניה בין שני הקולות, העולים אלינו מתוך נבכי הדורות של אומה גדולה ורבת־סבל, אשר שרתה עם גורלה ותוכל לו.

ה

השואה הגדולה שנתחוללה על יהדות העולם, והשעה הגדולה של תקומת מדינת ישראל, מחייבות אותנו לשינוי ערכים בכל שטחי חיינו כאן, ובראש וראשונה – בשדה החינוך, שהוא חיינו וערך קיומנו בארץ, ובו ניבחן בחינת בגרות של עם הראוי לשמו. אחרי שנופצו אל כל סלעי הצער והיסורים שבעולם, התיצבנו שוב במערכה נגד “אומות העולם”, ושוב עלינו להוכיח “שכל כלי יוצר עליך לא יצלח”, ש“לבנו ער לגאולה”, שישראל סלע הוא שאינו נוח להעקר, מפני שהוא מחובר עד התהום, ועד שרשי הבריאה. ואם המציאות הפכה, בעוונותיו הרבים של העולם, לאגדת זוועה בשבילנו, לחזון בלהות וחזיון אימים, הרי עלינו, לשם שווי המשקל בחיינו, ולשם קיום עצמנו, להפוך את האגדה למציאות, לחזון נפרץ. מצווים אנו היום יותר מתמיד “אגדה לכינור לקחת”, ובה לבכות את ענות עמנו ושברון לבנו, ובה, באגדה המשובחת, לשיר לעצמנו תנחומות – ותהי לנו הרוחה.

עלינו להשליט שוב בחיינו את עקרון האגדה, אשר ממנה יסוד וממנה קנה־מידה לערכו של ישראל בעמים. מצוה עלינו לספר לילדינו את האגדה המרוממת, המנחמת והמושכת את הלב. “ישראל ואומות העולם”, “טיבם של ישראל”, “ישראל קיימים לעולם”, “ארץ ישראל”, “קדושת הארץ ותורת הארץ”, “גאולה וימות המשיח” “לעתיד לבוא”, “קשי הגלות”, “שעבוד מלכויות”, “קבוץ גלויות”, חז“ל”, “אבות העולם”, וכו' וכו', אלה צריכים לשמש נושאים מרכזיים בבית־ספרנו, שממנו קרנים יוצאות על כל חיינו בארץ ובגולה.

אוצר בלום של יופי, גבורה, אמונה ותקוה, היא האגדה שלנו. מיוסדת היא על אבני שיש טהור; מחשבתה ברורה ולשונה נקיה. ודרך הבעתה סוגה בצירופי ניב נעלים. אשר זיו מוצנע של שבת־קודש חופף עליהם. סגנונה הוא “דברים של חול בלשון הקודש”, הנאמרים על טהרת האהבה הקדושה, ששפת יתר זרה לה, מפני שהיא מדברת “בלשון יחידו של עולם” – לשון החסד והבינה היתרה. האגדה יצקה את נשמת ישראל סבא לדפוסים חדשים, וכך בראה את האומה בריאה חדשה למען תוכל לעמוד ימים רבים, עד העולם. בלחש ובקול דממה דקה לחשה האגדה על מכתו האנושה של ישראל הכואב, הטיפה לו ניחומים ועוררה בו את המחאה הגדולה לגלות ואת הכמיהה הרבה לגאולה! כי ידוע ידעה האגדה שאין הדבר תלוי אלא בנו: “אימת שתרצו אתם ירצה הוא…”

יבואו ילדי ישראל וילמדו אגדות ישראל; יכנס הילד התמים, אוהב התורה התמימה, לפני ולפנים של פלטין גדולה ונאה זו – האגדה; ומתוכה ילמד לאהוב את עמו וארצו ואת האדם שנברא בצלם אלהים, כפי שנשתקפו אלה בעינם הטובה של יוצרי האגדה – יוצרים עממיים, יוצרים אמנים גדולים, שפניהם המסבירות והשוחקות הלכו בקרב הדורות, ובשחוקם המאיר ובעינם המזהירה צוו לנו את התקוה: “שאין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ‘ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא’”.

אנו שהגענו ל“סימני גאולה” אלה – דין הוא שנעשה את האגדה ל“באר מים חיים” לדרך חיים ותוכחות מוסר, – לתורה של מדינת ישראל.