א    🔗

עובדה היא, שהאגדה היא עדיין בבחינת “תורה מבחוץ” לגבי תכנית הלימודים העבריים שלנו וטרם תפסה את מקומה וזמנה הראויים לה בבית־הספר בארץ. התעיה והתהיה מרובות בה, לא רק מבחינה דידקטית ומתודולוגית, כי אם בעיקר מצד האיכות והכמות שבה בתכנית הלימודים.

כל מורה יודע בעצמו, כי “רצוי” ו“חשוב” עד מאד ללמד את התלמידים אגדה, והריהו משתדל אמנם להגיש לתלמידיו מן “אלו האגדות שריחן וטעמן כתפוחים”. אולם כל מורה עושה בה כבתוך שלו: יש המשלב אותה בנושא מרכזי בתנ"ך, בחינת “עזר כנגדו”, ואחד מלמד אגדה לא כגופי תורה, חלילה, כי אם כפרפראות וכפרוטרוט, כדי למשוך בה את לב התלמידים, אם במים ואם ביין, – הכל לפי המורה והתלמיד, לפי הכיתה והשיטה.

קבלה היא בידינו עוד מן ה“חדר” ומבית המדרש, לראות באגדתא קודם כל את מדרש האגדה – משלים, פתגמים ומבטאים נאים המחדדים את מוחו של התלמיד, ואשר בהם ניכר האדם שתלמיד חכם הוא ויש בו לחלוחית של תורה. המטרה היא – להשכיל את הילד בדברי חכמים וחידותם, למען יוכל לפסוק את פסוקו במקום ובזמן שצריך, בחינת הנאה לו והנאה לעולם, ובזה יוצאים חובת האגדה בבית ספרנו. לדאבוננו, אין איש שם אל לב כי לימוד האגדה כחומר לווי לתנ“ך, כהרחבה וכפירוש לו, אינו מעלה את התנ”ך, באשר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואין אגדה נכנסת לידי פשוטה… וכל המנסה להרחיב את התנ"ך ברוח האגדה, בראותו בה “תנא דמסייעא”, – גורם רעה לשניהם, מערבב הוא שני יסודות ראשוניים – דבר הגורם לרבוי הכמות ולמיעוט הדמות.

כי הנשגב שבתנ“ך ערכו לעצמו והמעולה שבאגדה – לעצמו. לא הרי אברהם בתורה כהרי אברהם באגדה (אגב: זה שבתורה הרבה יותר אגדתי מזה שבאגדה עצמה!), ולא הרי משה ה”היסטורי" בתורה כהרי משה באגדה. כאן מתעלה האגדה לאפוס גדול שמעטים כמותו גם בספרות העולם.

הרואה באגדה יצירה שניה במעלה, המיוסדת רק על “מה שנאמר”, ו“כמו שכתוב”, לא ירד כלל לעומקה של זו ולא עמד כל עיקר על טעמה ורוחה. עוד בכיתות הנמוכות רגילים לפטם את התינוקות במדרשי אגדה כמין המשך ופירוש לסיפורי המקרא. דברי אגדה כגון: “גלגל חמה יש לו נרתיק, ובריכה של מים לפניו, בשעה שהוא יוצא הקב”ה מתיש כוחו במים, שלא יצא וישרוף את העולם" – אנו רואים כאגדה, בלי להרגיש בשניות שאנו מכניסים בנפשו של הילד. מטבע הילד הוא שאינו מבחין בין דמיון למציאות ובין “דרש” ל“פשט”; ואם הוא קורא: “בשעה שנזף הקב”ה בלבנה, נפלה ונפלו ניצוצות ממנה על פני כל הרקיע, והם הכוכבים“, הריהו מאמין שכך הוא ב”אמת", ומכיוון שאין להאמין בדבר והיפוכו, הרי שיאמין או באגדה או במציאות, אם כן לאיזו אמת אנו מחנכים את הילד?

מפי ביאליק ז“ל, מכנס האגדה, אנו למדים: “האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית, היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טפין טפין. יש ששימשו בהיכלה כהנים גדולים ויש ששימשו בה כוהנים הדיוטים”. על כן מי שהולך אל האגדה חייב לרדת לשתין שלה, עמוק עמוק ואל ילך אל המים השאובים. האגדה כחומר לימוד ממש, ולא כחומר קריאה ושעשועים ברכה רבה בה רק אם יוקח ממנה הטוב והמשובח שבה, במטרה ובמחשבה תחילה להכיר על ידיה את עולמו של ישראל, כפי שנתגלה לה לאומה אחרי “חתום חזון” ואחרי חורבן המדינה. ישראל התחיל אז לראות את עצמו ואת עולמו של הקב”ה ראייה אחרת, חדשה, שונה בתכלית מראייתו הראשונה התנ"כית.

“על מה חרבה הארץ? – על קמצא ובר־קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר־מלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר”. כלום לא תתכן השקפת עולם כזאת בתקופת הנבואה? הנוכל לתאר לעצמנו שעמוס או ירמיהו יביעו דעות “מצומצמות” ויומיומיות כאלה? הבה ונראה ירמיהו, האחרון בנביאי הבית הראשון בארץ, מהו אומר: “מי האיש החכם ויבן זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על־עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה. וילכו אחרי שרירות לבם, ואחרי הבעלים אשר לימדום אבותם” (ירמיהו ט' יא־יד). הגם עתה, אחרי קראנו את שתי התשובות על השאלה ההיסטורית הנצחית, נאמר, שהאגדה היא הרחבתו של התנ"ך? האם לא נראה את התהום המבדילה בין שתי התקופות האלה? ירמיהו הנביא רואה את האלוהים, ויוצר האגדה – את האדם. הראשון – העולם האלילי עומד במרכז התנגדותו, והאגדה – החברה שבימיה עם כל רשעותה־קטנותה לנגד עיניה.

“מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? שהיתה בו שנאת חינם; ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות”. ואם את האגדה הזאת ניתן לילדינו, האם לא את המציאות של ימינו נתנו להם? האם לא את הערכת עצמנו בתקופת “הבית השלישי” חשפנו לפניהם?

האגדה היא האמת החדשה של יהודה המנוצחת ושל האדם מישראל המעונה. כאן לא ישראל הוא עם קשה עורף, כי אם להיפך – יוצרו הוא קשה! “אמר אבא חנן: מי כמוך חסין יה? מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע נאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. בשם ר' ישמעאל שנו: מי כמוך באלים ד' – מי כמוך באלמים!” קמצא ובר קמצא – מה ידענום! ומה מסוכנים הם שניהם לירושלים הבנויה של ימינו אלה! וה“חכמים” שלנו, היושבים בסעודה ונוח להם בחברה הזאת ואינם מוחים! הה, מה מאד איומה שתיקתם החכמה המדברת בעדם!

את הבקורת העצמית ואת האהבה העצמית עלינו לשאוב מן האגדה, את הנצחי והאמתי שבישראל, זה שיש בו קרן קיימת לדורות, שאין לו גניזה עולמית, ואשר תמיד זמנו, כדוגמת ישראל: “דור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באה, גזירה הולכת וגזירה באה, וישראל לעולם עומדים, לא נעזבו ולא יעזבו, לא כלו ולא יכלו!” עולם הנבואה שנבנה זעם מרחם ותוכחה אוהבת, די לו בשלו ואינו צריך להתעשר ממקום אחר. עלינו לתת את עולם החסד של האגדה בלבו של הילד, שבו רחמי האדם סותרים את חמת אלוהים. רק אגדה זו שהיא “ענוגו של מקרא” שהיא המתקת הדינין ולימוד זכות על “ישראל החביבים” נפתח לפני הילד מישראל. “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל” – וכי כושיים שמם, והלא ישראל שמם? אלה מה כושי משונה בעורו, אף ישראל משונים במעשיהם מכל אומה ולשון". כך “הבינו” רבנן דאגדתא שאחרי החרבן את עמוס מתקוע, אשר שאג מציון בימי חסנו ותפארתו של ירבעם השני.

ב    🔗

האגדה, כמו ההלכה, ראתה בתנ“ך רק חומר היולי, והיא השתמשה בו למטרתה המיוחדת מבלי להיות כפותה לו. שתיהן בנות חורין הן כשם שכל אמן חופשי הוא לגבי החומר שממנו הוא מעצב את הגיגי לבו. היצירה האמיתית יודעת רק חוק אחד – האמת שבלבה, ואם לחוק הזה היא נשמעת ונאמנה, הרי קנתה ובנתה את עולמה. גם התנ”ך לקח הרבה מן המוכן; מן השלילה ומן החיוב שבעולם העתיק, מן המיתוס הקדמון, זה רוח האלוהים שריחפה על פני הגזע האנושי מבראשיתו, והנבואה העברית הפכה אותה לבשר מבשרה ולרוח מרוחה. האגדה ראתה במאורעות התנ"ך, בדעות ובדמויות שלו, מעין מיתוס קדום שאפשר לעצבו מחדש, להתיכו ולצקת אותו לתוך כלים חדשים של התקופה.

מה שונה הוא ירמיהו “ההיסטורי” מזה של האגדה! דומה שרק כאן, באגדה, באפיקה שלה, מצא את תיקונו המלא. איזו הרמוניה נפלאה בנפשו של האומלל בחוזי יה, איזו שלימות נאצלת בדמותו הגדולה! רק הטרגדיה הנוקבת של אומה יכלה ליצור צורה נשגבה כזאת, רק האהבה הרבה לעם מבקש אהבה, יכלה להשלים יצירה כזאת. הטרגדיה היונית שהסתמכה לרוב על אידיאות ואגדות אלים, לא הגיעה מעולם לאמת מלאה כזו ולצער מזוקק כזה! “ירמיהו על קברי האבות” הוא שירת הברבור של עם ההולך למות אך למות הוא אינו רוצה; הוא מתקומם לו בכל האמצעים שביכולתו, הוא צועק, בוכה, מתחנן ודורש משפט! אין דוגמה לאפוס־אגדה זה רק באגדה עצמה, ב“מיתת משה”, שבה מתקומם האדם היחיד למות שנגזר עליו, והוא מרעיש את השמים ואת הארץ וסדרי בראשית וסופו שהוא נופל, מפני שכבר נגזרה הגזירה!

כל דמויות הנשים הגדולות שבטרגדיה העולמית מחוירות ומטשטשות לעומת דמותה הנעלה של אם האומה, של רחל המבכה על בניה. מה נהדר ומלא עצמה דרמתית הוא שילוב הפסוקים הנצחיים של ירמיהו: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”, לתוך המדרש הדרמתי של האגדה. דומה שרק כאן מקבלים הדברים את חיותם השלימה, “זהו שנאמר” זה, כאילו נוצר כאן מחדש, ורק במעמד זה נפתחו לפנינו כל גנזי היופי והצער שלו.

התנ“ך, שלפי עצם מהותו דינמי הוא כולו, עינו צרה בהיסטוריוגרפיה סינתטית וסטטית. הכרונולוגיה של התנ”ך מעשית היא, קצרה, מועט המחזיק את המרובה; והיא מצמצמת את עצמה צמצום אחר צמצום, כדי לפנות מקום מכסימלי ולחזון ולחזיון, – הכלל והעיקר הגדולים שעליהם עומד עולם המקרא. אין היצירה התנ“כית יודעת את האגדה המושלמת והמלאה כדוגמת האפוס היוני, שהיסטוריה, מיתוס ומסתורין נתמזגו בו יחד להרמוניה עליונה אחת. גם החלק ההיסטורי של התנ”ך היסטוריה פרגמטית היא, – הטעמת סיבות התופעות למטרות מעשיות, הנצרכות לגוף הענין הקדוש. לרוב אין הסיפור התנ“כי מגיע לשיא התפתחותו; הוא נפסק, כמו החיים עצמם, באמצע. ההפסק הוא כל־כך פתאומי, חד וחזק כל־כך, עד כי יחד אתו נפסק גם דמיון הקורא. המשכו הוא ברעיון, במוסר השכל, אבל לא בפבולה, לא בתוכן ובנושא. סיפור המעשה התנ”כי מגיע לנקודתו העליונה דוקא במקום שאין אנו מצפים לו כלל. בסיפור העקידה שהוא דרמתי, כמו כל סיפורי התנ“ך, מפני שבנוי הוא על שאלות ותשובות ועל דו־שיח קצר, השיא הוא לא במקום שאברהם שולח את ידו לשחוט את בנו ולא בקריאת ד' “אל תשלח ידך אל הנער!” כי אם דוקא במקום צנוע ושקט ביותר, בכתוב הקל והנחמד: “וילכו שניהם יחדיו”, ובשאלה הפשוטה והנוקבת עד התהום בתמימותה הקדושה: “ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר, אבי! ויאמר: הנני, בני! ויאמר:,הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?!'” אין לך “בזבזן” כתנ”ך, ואין לך “קמצן” גדול ממנו! כמוהו כטבע – תכלית עצמו הוא ומשתמש בכל האמצעים להשיג את תכליתו – החדרת רעיונו־חוקו האחד והמיוחד ללב האדם והעולם!

לא כן האגדה: היא ראשית כל יצירה ספרותית מחושבת ומתוכנת, השואפת למטרתה הסופית באמצעים “נורמליים”, כלומר: אמנותיים, והיא משיגה את מבוקשה באמצעי יופי וצורה, שיש בהם משום עשייה וחינוך יוצר.

התנ“ך מחנך אותנו לאמת האבסולוטית שאינה יודעת רחמים כי אם דין, שאינה שוחרת אהבה אלא צדק. ואם יש רחמים בתנ”ך, הרי הם הרחמים שאחרי העונש, ואם יש בו אהבה – הרי היא האהבה שאחרי המשפט. המאמר התנ“כי יוצר אותנו מבראשית, בחינת “אני היום ילדתיך”, עמו אנו נולדים מחדש. כי התנ”ך כמו הטבע, מחדש את עצמו תמיד בנפשו, ואתו אנו מחדשים את עצמנו ואת העולם שבלבנו. ואילו האגדה מוסיפה לנו רק נופך משלה, משהו אחר היא מכניסה לתוך הקיים בנו משכבר: מעט אהבה פה, קצת רחמים שם, זיע של סליחה, ניד של בינה, וטעם של נחמה וצער מזוקק שבעתים.

אמצעי ההשפעה של האגדה הם במידה הגדושה של חינוך לאהבה! דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה רחמים. האל הזועם של הנבואה נהפך כאן לשכינה קדושה, לקדוש־ברוך־הוא, אשר רחמיו מתגלגלים מחיבה יתרה, והוא שותף בצערם של ישראל: “ובשעה שהקב”ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, כביכול, מוריד, שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו – וזוהי זועה“. האגדה היא כולה תקוה ואמונה בגאולת ישראל, מפני שגאולת ישראל היא גאולת העולם כולו. וכל מה שהקב”ה עושה בעולם אינו עושה אלא בשבילם: “שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואוחזים אותם צירים כצירי יולדה”. ושלושה ימים קודם שיבוא משיח יבוא אליהו, יעמוד על הרי ישראל ויכריז: "בא שלום לעולם! באה טובה לעולם! באה ישועה לשושנת יעקב היא שושנת העולם והיא ניכרת בין אומות העולם כשושנה בין החוחים. “ומה שושנה זו מתוקנת לשבתות ולימים טובים, כך ישראל מתוקנים לגאולת מחר”.

ג    🔗

השקפת עולם אחת ויחידה שוררת באגדה כולה והיא – ישראל קיימים לעולם! “וכשם שאי־אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי־אפשר לעולם בלא ישראל”. ואידיאה נשגבה זו שישראל אין להם בטלה עולמית, נתנה בלבם של יוצרי האגדה את הודאות הזאת שכל

זמן שישראל בירידה התחתונה – הם עולים! אמנם יש ונתעוררה בלב גם החרדה לגורל ישראל בגלות, ואת היראה המזעזעת הזאת הביע רב בדברים קצרים ונוקבים עד הנפש: “אמר רב: מתירא אני ממקרא זה: ‘ואבדתם בגויים…’” אך רובם של חכמי האגדה לא התיראו מן האיום הזה הכתוב בספר התנ"ך. מובטח היה להם שישראל הם עליונים על כל האומות, וכל מי שהוא בא להזדוג לישראל להרע להם, סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהם. אף הם לא היו משהים הרבה את ישראל בגנזי הצרות המשונות זו מזו אלא הכניסום תיכף לחדרי־חדרים ולגנזי־גנזים של ישועות ונחמות.

האגדה כולה “גאולת מחר” היא “וטובה עתידה”, ובה “כתות כתות של מלאכי השרת יושבים ואורגים בגדי ישועה, ועושים כתרי חיים וקובעים בהם אבנים טובות ומרגליות ומרקחים כל מיני בשמים ומעדני עולם, וממתיקים יינות לצדיקים לעתיד לבוא”. צנועה וכבושה היא אהבת האגדה לישראל; כולה רוך ועדנה ופיוס מרחם, כולה, בלשונה הזהירה והצנועה, “חבה יתרה”.

עם ישראל איננו, כמו בתנ"ך, העם הנבחר, עם סגולה, מרובה הזכויות ועוד יותר – מרובה החובות; הוא הבין החביב, בני ציון היקרים, הכבשה בין שבעים זאבים, ובהגדרתו העמוקה של ר' עקיבא: האדם החביב שנברא בצלם.

התנ“ך הוא כולו דרישה והאגדה הבטחה; התנ”ך – מציאות קשה ונואשה, והאגדה – התעלות מעל למציאות והתנשאות ממעל לקשי השעבוד ומרי הגלות. התנ“ך מאיים תמיד בגלות, בעקירה, ובנתישה מן המולדת היקרה; ואילו האגדה רואה בגלות אחת מטעויותיו של הקב”ה, ובין ארבעה שמתחרט עליהם הקב"ה אחד מהם גלות. מידה קשה זו של זרוי ופיזור, היתה למורת רוחה של האגדה והיא הטיחה דברים כלפי מעלה בשל מידה זו, שהיא שקולה כנגד הכל.

מה נפלא הוא האופטימיזם של האגדה, מה נועז, ועם זה מה תמים ופרימיטיבי, ילדותי ממש! מסביב עולם של שנאה, אימים ובוז של גאיונים ומנצחים: “ישיחו בי יושבי שער” – “אלו אומות העולם, שהם יושבים בבתי תיאטראות ובבתי קירקסאות”; “ונגינות שותי שכר” – “מאחר והם שותים ומשתכרים, הם יושבים ומשיחים בי ומלעיגים בי”, האומה כולה היא במדרגה התחתונה, ומלכות הרשעה מכנסת את עינה הרעה בחייה: כל גוי הוא בבחינת לסטים מזוין וכל דרך בחזקת סכנה: “היו עולים במעלה או יורדים בירידה – לא יהא ישראל למטה ונכרי למעלה, אלא ישראל למעלה ונכרי למטה, ואל ישח לפניו, שמא ירוץ את גלגלתו”, וכנגד “השעה החצופה” הזאת עומד ישראל במלוא כל אמונתו ובטחונו שיסורים אלה יסורים של אהבה הם: “אמר ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על־ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על־ידי יסורים”. לעומת שנאת עולם, נוצרת אהבת עולם לישראל ככוח שכנגד, נוצרה הסיסמה: “חביבין ישראל”; ואין לך מידה טובה ומעלה יתרה שהסנגוריה של האגדה לא ייחסה אותן לישראל, שראו בו את הסיבה הראשונה של הבריאה כולה ותכלית העולם.

ד    🔗

בבואנו עתה בפעם השלישית לבנות את עצמנו ואת ביתנו בארץ־ישראל, מצווים אנו להתקשר שוב קשר של קיימא עם האגדה העברית, למען תהיה סם חיים לעצמותנו היבשות ורפאות ללבנו החולה והכואב. “וביותר שאנו חולים מן השעבוד – אין אדם מבקש לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות”.

התנ“ך מחזיר לנו את הניב ואת הנוף של עצמיותנו הקדומה, הוא היוצק נהר־דינור לתוך דמנו. בשוט לשונו ובשטף חרונו מעורר הוא בנו את הכרת עצמנו ובקורת עצמנו. על ידו אנו מחזקים שוב את זכרוננו הלאומי־אנושי שכוחו תש בדרך הגלות הארוכה. דבר התנ”ך הוא “הדבר” שעליו אמר המשורר “ויהיה דברך מר כמות, ויהי הוא הוא המות – נשמענו ונדעה”.

ועל ידי האגדה נרכש לנו מעט אהבה עצמית, נרחש יותר אמון לעצמנו, לא שלהבת־יה היא האגדה כי אם נר־אדם, “פתילה באיסר”, כלשונה; אך בה, בפתילה זו, נמצא את המרגלית הטובה של האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל, ואת הזהוב הנוצץ של הרחמים לאדם מישראל המעונה, – אלו שכיות החמדה שאבדו לנו בחשכת ליל הגלות הארוכה והמרה. ובהכניסו את הילד העברי לעולם האגדה העברית, חלילה לנו מחשוש מפני קנאות לאומית יתירה ומפני התנשאות על עמים אחרים, על “אומות העולם”, שהאגדה לכאורה, מצוינת בהן. האהבה היתרה שבאגדה לישראל, לארצו ולתורתו, אינה מחיבת את שנאת הזולת, ולא כל שכן את השמדתו. אהבת ישראל אינה ממין האהבה העצמית הידועה, שאומות העולם מונות בה האחת את השניה, חביב אדם שנברא בצלם – אומרת תורת האגדה; ו“שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים ובישנים וגומלי חסדים”. אהבת ישראל פירושה רחמים גם על השונא: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?” והיא האומרת: “יתמו חטאים ולא חוטאים”. אמנם האגדה אינה מסיחה את דעתה גם מן “הנקמה באדום”: “ומדוע אדם ללבושך?” – “זו נקמת אדום”, ו“לבוש זה נאה מכל לבושים הראשונים”. ברם, נקמה זו אין פירושה השמדה וכליה פיזית, אלא זו התעלותו הרוחנית של ישראל שהוא שוב בן חורין בארצו, חפשי משעבוד מלכויות, והגאוה שנטלה ממנו ונתנה לאומות העולם חוזרת שוב אליו. יש והדמיון היוצר של בעל האגדה משתעשע קצת בצערם של הגויים עובדי האלילים, שבתוכם שרויים בני ישראל בצער והובלעו בתוך מעיהם. הגויים עוברים על גשר גיהנום ונופלים לתוכה, אחר כך הם עולים ורואים בטובתה של ישראל, ואז הם נופלים על פניהם ואומרים: “כמה נאה אדון זה! כמה נאה אומה זו שאהב אותה ביותר!” מתוך אגדה זו אנו מבינים נקמה עברית מהי! “צמאון” זה לנקמה אינו אלא חינוך מוסרי והחזרת העולם האלילי למוטב. כי עתידה ירושלים ליעשות שוב פנס ומטרופולין לגויים, והם מהלכים לאורה. “פנים של אימה” למקרא, “פנים שוחקות לאגדה”. מתוך, לימוד שניהם יעמוד הילד העברי על שתי הפנים של הערכת עצמנו: על הדין ועל החסד. ואם נדע לכוון אותו ביד זהירה, ימצא הנוער הלומד את הסינתיזה בין שתי המידות, ואת ההרמוניה בין שני הקולות, העולים אלינו מתוך נבכי הדורות של אומה גדולה ורבת־סבל, אשר שרתה עם גורלה ותוכל לו.

ה    🔗

השואה הגדולה שנתחוללה על יהדות העולם, והשעה הגדולה של תקומת מדינת ישראל, מחייבות אותנו לשינוי ערכים בכל שטחי חיינו כאן, ובראש וראשונה – בשדה החינוך, שהוא חיינו וערך קיומנו בארץ, ובו ניבחן בחינת בגרות של עם הראוי לשמו. אחרי שנופצו אל כל סלעי הצער והיסורים שבעולם, התיצבנו שוב במערכה נגד “אומות העולם”, ושוב עלינו להוכיח “שכל כלי יוצר עליך לא יצלח”, ש“לבנו ער לגאולה”, שישראל סלע הוא שאינו נוח להעקר, מפני שהוא מחובר עד התהום, ועד שרשי הבריאה. ואם המציאות הפכה, בעוונותיו הרבים של העולם, לאגדת זוועה בשבילנו, לחזון בלהות וחזיון אימים, הרי עלינו, לשם שווי המשקל בחיינו, ולשם קיום עצמנו, להפוך את האגדה למציאות, לחזון נפרץ. מצווים אנו היום יותר מתמיד “אגדה לכינור לקחת”, ובה לבכות את ענות עמנו ושברון לבנו, ובה, באגדה המשובחת, לשיר לעצמנו תנחומות – ותהי לנו הרוחה.

עלינו להשליט שוב בחיינו את עקרון האגדה, אשר ממנה יסוד וממנה קנה־מידה לערכו של ישראל בעמים. מצוה עלינו לספר לילדינו את האגדה המרוממת, המנחמת והמושכת את הלב. “ישראל ואומות העולם”, “טיבם של ישראל”, “ישראל קיימים לעולם”, “ארץ ישראל”, “קדושת הארץ ותורת הארץ”, “גאולה וימות המשיח” “לעתיד לבוא”, “קשי הגלות”, “שעבוד מלכויות”, “קבוץ גלויות”, חז“ל”, “אבות העולם”, וכו' וכו', אלה צריכים לשמש נושאים מרכזיים בבית־ספרנו, שממנו קרנים יוצאות על כל חיינו בארץ ובגולה.

אוצר בלום של יופי, גבורה, אמונה ותקוה, היא האגדה שלנו. מיוסדת היא על אבני שיש טהור; מחשבתה ברורה ולשונה נקיה. ודרך הבעתה סוגה בצירופי ניב נעלים. אשר זיו מוצנע של שבת־קודש חופף עליהם. סגנונה הוא “דברים של חול בלשון הקודש”, הנאמרים על טהרת האהבה הקדושה, ששפת יתר זרה לה, מפני שהיא מדברת “בלשון יחידו של עולם” – לשון החסד והבינה היתרה. האגדה יצקה את נשמת ישראל סבא לדפוסים חדשים, וכך בראה את האומה בריאה חדשה למען תוכל לעמוד ימים רבים, עד העולם. בלחש ובקול דממה דקה לחשה האגדה על מכתו האנושה של ישראל הכואב, הטיפה לו ניחומים ועוררה בו את המחאה הגדולה לגלות ואת הכמיהה הרבה לגאולה! כי ידוע ידעה האגדה שאין הדבר תלוי אלא בנו: “אימת שתרצו אתם ירצה הוא…”

יבואו ילדי ישראל וילמדו אגדות ישראל; יכנס הילד התמים, אוהב התורה התמימה, לפני ולפנים של פלטין גדולה ונאה זו – האגדה; ומתוכה ילמד לאהוב את עמו וארצו ואת האדם שנברא בצלם אלהים, כפי שנשתקפו אלה בעינם הטובה של יוצרי האגדה – יוצרים עממיים, יוצרים אמנים גדולים, שפניהם המסבירות והשוחקות הלכו בקרב הדורות, ובשחוקם המאיר ובעינם המזהירה צוו לנו את התקוה: “שאין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ‘ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא’”.

אנו שהגענו ל“סימני גאולה” אלה – דין הוא שנעשה את האגדה ל“באר מים חיים” לדרך חיים ותוכחות מוסר, – לתורה של מדינת ישראל.