א    🔗

פעולתו הנמרצת של אליהו הנביא – מלחמתו על הצו המוחלט: “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, צריכה היתה עוד המשך והשלמה; דרוש היה איש צעיר, תקיף בדעותיו ואמיץ במעשיו שימלא כל שליחות שתוטל עליו ללא רתיעה ופחד – אדם למופת שיביא את דבר ד' לעם. ואליהו זקן ועיף, יומו קצר והשליחות ממושכה וקשה. מי ילחם לאלוהי צבאות בבעל, האל הראשי של הפנתיאון הכנעני, שבאשמת אחאב ואיזבל הכה שורש בישראל ונעשה הבעל המקומי של הר הכרמל?! מי ילך לו לנביא לעקור את פולחן הרהב־הבעל ולנטוע במקומו שוב את אלוהי העולם ולשים קץ לפולחן הסינקריטיסטי – הפסיחה על שתי הסעיפים?! “ויאמר ד' אליו: לך שוב לדרכך מדברה דמשק; ובאת ומשכת את חזאל למלך על ארם. ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה, תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל – ימית יהוא; והנמלט מחרב יהוא – ימית אלישע”, והכונה: “ברוח שפתיו ימית רשע”, כדברי ישעיהו.

ברם אליהו עצמו לא הספיק להרכיב את הטריאומבירט האכזרי הזה, הוא רק “משח תחתיו” את אלישע בן שפט, בן האכרים מאבל מחולה אשר בארץ הגלעד מולדתו. את השאר מילא אלישע אחרי מות אליהו.

דעת חז“ל לא היתה נוחה מקנאתו הקטלנית של התשבי, והם פרשו: “תמשח לנביא תחתיך” – “אי אפשי בנבואתך, מאחר שאתה מלמד קטגוריה על בני”. ואשר לתפקידו של אלישע נהגו בהסתייגות כלפיו: “ימית אלישע” – לא מצינו שהמית אלא ארבעים ושנים ילדים על ידי הדובים ביריחו”. ברם גם “אלא” זה מרובה מדי הוא, ובתוך נפלאות אלישע נפלאת היא בעינינו, ובשום אופן אין לקבל המתה המונית זו כפשוטה. שכן מעשה זה הוא בנגוד גמור לכל מה שמסופר בספר מלכים על נביא זה, והוא גם נוגד את כל מה שנאמר בתנ"ך כולו על יחסם של אבות האומה לבנים – לילד ולנער.

מי שממית ארבעים ושנים ילדים בקלות כזאת, חזקה עליו שימית ויהרוג ללא דין ורחמים עוד ועוד; והנה לא רק “שלא מצינו שהמית” אחרים, אלא מצאנו ומצאנו שהחיה, הציל, ריחם, ורב את ריבם של החלשים והנרדפים, הרעבים והצמאים, ואל כל מקום שבא הביא אתו ישועה ורחמים. אפילו שבויי ארם, שונאי ישראל האכזריים, לא נתן להמית, והצילם מידיו של מלך ישראל שאמר להכותם נפש. וכאן, בשל התקלסות שובבנית של נערים נעשה אכזר, כדוב שכול ביער, קללם בשם ד‘, אל קנוא ונוקם, ונתנם לטרף לשני חיות רעות: "ויעל משם בית־אל; והוא עולה בדרך, ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו ויאמרו לו: עלה, קרח! עלה, קרח! ויפן אחריו ויראם, ויקללם בשם ד’, ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושנים ילדים“. ואנו תמהים: המשום קריאה זו נתחייבו ילדים אלה כליה?! מתוך מדרש הכתובים של חז”ל אנו למדים שאף הם תמהו והתקשו מאד בהבנת המעשה כפשוטו, ורק בדוחק הצדיקו את הדין על הנערים “המנוערים מן המצוות”, “שהיו קטני אמונה”. הם דרשו את התיבה “ויראם” – “ראה שאין בהם ולא בזרעם העתידים להיות מהם, לחלוחית של טובה”, כענין בן סורר ומורה “הנידון על שום סופו”. ואלישע – קוצים היה מכלה מן הכרם. רבים הם המדרשים על מעשה אלישע והנערים הקטנים, ויש שאמרו כי מעשה נס היה שם “לא דובים ולא יער”… אם כן הרשות בידינו לא לסמוך על ה“נס”!

ב    🔗

כמאתים פעמים נזכר השם נער, או נערים, בתנ“ך, וכמעט תמיד לטובה ולשבח. אפשר לאמר שאין כלל ילדים ונערים רעים בספר אלהים. השם נער – שם חיבה הוא בתורה, בנביאים ובכתובים, " כי נער ישראל ואוהבהו!” – אומר הנביא האוהב, הושע. ובחזון אחרית הימים, חזון השלום הנצחי, “וגר זאב עם כבש”… ו“נער קטן נוהג בם!” אכן, “הנער” “בן יקיר הוא”, “ילד שעשועים” לאלהים; הוא היורש, והוא הבן הבונה את בית ישראל, הכתוב “אל תשלח ידך אל הנער” מהדהד בחלל עולמו של המקרא. ומשנה רוך וכפליים לאהבה לו, כשהוא יוצא מלבו של דוד מלך ישראל, סמל האב האוהב בכל הדורות: “לאט לי לנער!” אהבת הילד והערצת הנוער בהשקפת העולם המקראית, היא יחידה במינה. נאה הוא הנער, נאמן הוא, טוב הוא וגבור. “כחצים ביד גבור – כן בני הנעורים; אשרי שמילא את אשפתו מהם, כי ידברו את אויבים בשער”. “מפי עוללים ויונקים יסדת עז!” ותמיד ניצחו קטני עולם את רשעי העולם: אברהם את נמרוד, יצחק את ישמעאל, יעקב את עשו (אגב: גם ישמעאל ועשו אהובים היו על אבותיהם…) יוסף את פרעה, ודוד את גלית. והנה קם נביא בישראל, והוא עצמו עודנו צעיר רודם, אך זה החלו לעשות, ומעשהו הראשון – הרג רב בנערים קטנים שחטאו בשפתם וקראו אחריו קריאות של גנאי המעוררות לכל היותר צחוק.

“אין מרחמים בדין”, אבל אין דין בלי דרישה וחקירה: “ודרשת וחקרת היטב היטב!” אמרה תורה. ומכיון שהנביא־השופט לא דרש ולא חקר, אלא ענש בלי כל הזהרה, נחקור ונדרוש אנו את הסבה: מה ראו נערים אלו ובמספר רב כזה, להתקלס בנביא אלהים ולזלזל בכבודו? כי מספר הנערים רב היה, אנו למדים ממספר ההרוגים ומן התאור “מהם”, שפירושו רק חלק מהם, מהנערים, נטרפו, ואילו השאר נמלטו על נפשם. אם כן, מה גרם שנערי יריחו יצאו מגדרם והרימו קול ויד בנביא? כן, גם יד הרימו בנביא! שכן קלס וסקל משורש אחד הם, המתקלס גם סוקל לבסוף, והגמירה היא ברגימה. לא יתכן שמקרה בעלמא היה כאן, ורק מתוך מעשה ילדות גרידה התגרו בהלך זר. ואמנם אם נקשיב היטב לקריאת הנערים ונשמע את לשונם, נמצא שלא משחקים לתומם היו, אלא מכוונים היו את קריאתם המעליבה לשם תכלית, וממלאים תפקיד שהוטל עליהם על ידי אחרים. “עלה, קרח!” בשתי מלים אלה כלול הענין כולו; לאמר: עלה לשמים כאליהו שראית בעלייתו…“קרח” – מי אתה בעל הקרחה ואיש חלק, שאתה מתנשא ומתפאר שרק אתה ראית את המראה הגדול הזה ששום בן נביא מחבריך לא זכה לראותו, בעלית “איש השער” ברכב אש וסוסי אש השמימה?! רב לך קרח מסכן, אדם בלי הדרת פנים, עלה והסתלק מגבולנו! אם כן אין זאת התקלסות נערים שובבים סתם, לעג שיננים רגיל, אלא התקפה מתוכננת שהיא סיומה של פרשה כאובה, שאפילו אישיות כבירה ואיש מופת כאלישע, לא יכול היה להבליג עליה ולכבוש את יצר הזעם שלו.

“עלה, קרח!” מלים אלה כשהן חוזרות ונישנות במקהלה של עשרות פיות, פוגעות כחצים שנונים, ופגיעתן רעה שבעתים אם השומע יודע שלא מלב העוללים אלא מלבם של ההוללים, ההורים הרשעים, הן יוצאות; שכן ודאי היה לו לנביא הנרדף שאבותיהם של אלה הם שפסקו את הפסוק הזה ראשונה ושיננוהו לבניהם. סמיכות הפרשיות בין פרשת אלישע ובני הנביאים ופגישתו עם “הנערים הקטנים”, מאשרת לנו את הסברה הזאת. ומותר לנו להניח ש“הנערים” – בניהם של אותם “בני הנביאים” היו, והם ששלחום להבזות את הנביא ולהדריכו מנוחה. עוד בחייו של המורה הגדול נתעוררה הקנאה בלב התלמידים על שום קרבתו היתרה לאליהו, על שום בחירתו ונבחרותו בעתיד. “שאל מה אעשה לך, בטרם אלקח מעמך”, אומר הרב לתלמיד, המשרת הנאמן, בהיותם לבדם בדרך; “ויאמר אלישע: ויהי נא פי־שנים ברוחך אלי!” – כדין בכור. “ויאמר: הקשית לשאול!” לא אני השליט ברוח ד‘, ולא אני המוריש; דבר זה תלוי בך! “אם תראה אותי לוקח מאתך, והיה לך כן, ואם אין – לא יהיה”. והוא ראה, ואילו אחרים, שראו עצמם כרואים, לא ראו מאומה. חמישים איש מבני הנביאים הצעירים והאמיצים ביותר היו שם על הירדן, הם עמדו מנגד ולא ראו דבר, את החולשה הזאת לא יכלו למחול לאלישע. אחרי העלמו של אליהו ראוהו בני הנביאים לאלישע והנה הוא בא לקראתם ואדרת הרב עליו, ואז אמרו: “נחה רוח אליהו על אלישע!” הם גם הלכו לקראתו וישתחוו לו ארצה… חלקו לו כבוד למראית עין; ברם בענין המראה הגדול שראה במו עיניו לא הודו לו ולא קבלו את דעתו. הוא אומר: אליהו עלה למעלה, והם אומרים לו כי: ירד למטה… "הנה נא יש את עבדיך חמישים אנשים בני חיל, ילכו נא ויבקשו את אדוניך, פן נשאו רוח ד’ וישליכהו באחד ההרים, או באחד הגיאיות". הוא אמר “לא תשלחו!” והם בכל זאת שלחו. “ויפצרו בו עד בוש”. התעקשו הדווקנים וערערו על סמכותו של “האב” החדש. הם הורו הלה בפני רבם, כפו עליו את רצונם, והקרע, אחרי ששבו המחפשים, היה בלתי נמנע: לא! עם סרבנים אלה אין הוא יכול לדור בכפיפה אחת, והוא פרש מהם.

ג    🔗

“ויעל משם בית אל…” בלב דוי ובנפש מרה יצא אלישע את העיר. קשה היתה עליו הפרידה מעם חבריו־תלמידיו. הוא שנא את המחלוקת; כל מחלוקת אינה לתיקונו של עולם אלא לערבובו, ויש בה משום עלבון ועלפון לשני הצדדים יחד. בה, במחלוקת, נעשה בן־חורין עבד ליצריו; ואמנם בלשון ארם עבד ועלוב ענינם אחד. “אם היום תהיה עבד, תרגומו: “אם יומא דין תתעליב”. מפני שעלבון הוא לאיש להשתעבד לכעסיו השולטים בו עם המחלוקת. מי שהוא בעל מחלוקת נקרא רשע, ור”ת של “מחלקת”, לפי חז"ל הם: מכה, חרון, לקוי, קלל, תועבה. והוא מטבעו אוהב שלום. איש האדמה, איש שדה אשר ברך אלהים, היה מנעוריו, וסוד האדמה ויסודה הוא השלום והברכה: “כי זרע השלום”. “והוא עולה בדרך – ונערים קטנים יצאו מן העיר”. מסתבר – מיריחו. אך התרחק הנביא מן העיר, אחרי “פלא המעין” שעשה, ברפאו את המים הרעים, – וכמו על פי פקודה נסתרת התלקטו זאטוטי יריחו הפרועים והמוסתים וילכו בעקבותיו. שקוע במחשבותיו היה הנביא, ופתאם קול שאון פרוע העירו מהרהוריו: מי כאן? מי קורא לו בדרך הזאת ואין הוא רואה לפניו שום אדם?! “עלה, קרח!” מאין מקהלת הקולות הקללנים האלה? "ויפן אחריו – ויראם: לא נערים קטנים – כי תנים, שועלים ערומים, מחבלים; דובים שכולים בארץ משכלת… והקולות והגדופים הולכים וחזקים, קורעים את לב השמים הטהורים ואת לבו כאחד. “קרח!” האם לא עדת קורח היא שקמה בו ומקללת אותו על לא דבר? “ויקללם בשם ד'”! ומה הקללה ששלח בנערים הנארים האלה: יבקעוכם דובים מן היער! ומה שכתוב אחרי כן: “ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים”, הוספה מאוחרת היא. תיקון סופר הוא, לקיים הדבר שקללת הנביא באה ונהיתה. וכמו הזהר הזהיר המתקן את כל הבנים השובבים: אל תגעו בנביא ד', כי מרה תהי אחריתכם!

מעתיקים ראשונים קלי עט וקלי דעת היו, והם ראו עצמם כסופרים לכל דבר ונטלו רשות לעצמם לעשות “תיקוני סופרים”; וברצותם מרחיבים וברצותם מחריבים. כמוהם, כמתרגמים הקדמונים, ראו אף הם עצמם כפרשנים, בין אם הבינו את הטקסט כפשוטו ובין אם השיגוהו כמדרשו.

דוגמה להוספה, שהיא קיום הדבר ואישורו על ידי מעתיק, אתה מוצא בשירת יהושע, הפותחת בקריאה גדולה: “שמש בגבעון דום!” אילו הגיעה השירה כולה אלינו היינו משתוממים לה כמו לשירת הים של משה ולשירת “נחל קישון” של דבורה הנביאה. אך השירה אבדה יחד עם “ספר הישר” שבו היתה כתובה. והנה בא אחד המעתיקים המאמין בנסים והוסיף: “ויעמד השמש בחצי השמים”, כמו בחבקוק: “שמש ירח עמד זבולה”. ולא נחה דעתו ולא נח עטו, עד שהביע גם את גודל התפלאותו האישית על הנס שהיה שם: “ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ה' בקול איש”. ועל זה העיר הרלב"ג בפירושו: “ואם היה הענין כן, היה זה סותר מה שאמרה התורה שלא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל”. ועוד: “שלא נתבטל השמש מהתנועה ולא הירח”.

הפילוסוף הדתי קרא בין השטין ואמר את כל האמת. גם סדר הדברים וסגנונם בספר מעמיד אותנו על המוקדם והמאוחר בענין: הפניה לשמש ולירח היתה לפי רציפות המאורעות אחרי הנצחון של יהושע ולא לפניו… וכמו “אז ישיר” של משה, כן “אז ידבר” (ידבר שיר…) של יהושע, לאחר המעשה נאמר. המעתיק, שלפניו עוד היה “ספר הישר”, לא העתיק שנית את כל השירה הכתובה אלא את הסטרופה הפותחת בלבד שהיתה נחוצה לענינו והוסיף מה שהוסיף, כאומר: וכך הווה!

וכן במעשה אלישע. אין כל ספק שהמעתיק קרא את נוסח הקללה שקלל הנביא הנרדף את הנערים החצופים, ושם נזכרו “דובים ויער”, כמו בתהלים: “יכרסמנה חזיר מיער”. אין סתם קללה וסתם ברכה בתנ“ך; הקללות והברכות מנוסחות ומודגמות ומתוארות במפורש בכל מקום. ו”התוכחה" תוכיח, וברכות יצחק, יעקב ומשה תוכחנה, וכן קללת אלישע את גיחזי משרתו.

יתכן שהמעתיק לא על דעת עצמו בלבד הוסיף מה שהוסיף; “נפלאות אלישע” היו רווחות בעם ומות הילדים “עובדה” היתה שאין להרהר אחריה, ובכתבו “ותצאנה שתים דובים מן היער” העתיק רק סיפור עם שהיה ידוע לכל והוא האמין אמונה שלמה שכך היה.

אך נפלטה הקללה הנמרצת מפיו והוא כבר נחם על הרעה, נתחרט ונחרד מאד. הבין שרק מעשה ילדות היה כאן, אין הילדים בני עונשין, והוא קלל בשם ד' לשוא. וצער רב נצטער הנביא אותה שעה; שכן היה עליו ללמוד ממשה שלא כילה את יריביו הגדולים, ולא עוד אלא שאמר לאלהים “מחני נא מספרך אשר כתבת”, – קלל עצמו ובלבד שלא תינזק צפרנן של ישראל. והיה עליו ללמוד מדוד מלך ישראל ששמע קללתו של שמעי בן גרא ומנע את אבישי בן צרוייה מלפגוע בו, באמרו: “הניחו לו ויקלל, כי אמר לו ד'”. ושמעי הרים ידו במלך, קלל, סיקל באבנים לעומתו ועיפר בעפר.

ומי יודע? אולי אמר להם אלהים לנערים הקטנים קללו את אלישע, התקלסו בו, והם שליחיו ועושי דברו!

"וילך משם אל הר הכרמל, ומשם שב שומרון. ומשומרון – הגלגלה… הלך בחמת רוחו, נע ונד כקין, נדד ממקום למקום והקללה רודפת אחריו כחיה רעה, ומנוחה לא מצא לנפשו הנכאה. והנה הוא שוב בגלגל – – חזר לאכסניה שלו, אל מקום מושבו הקבוע; רוצה הוא בתוך עמו לשבת, עם בני הנביאים, חבריו ותלמידיו. והרעב בארץ – רעב ללחם ולדבר אדוני. בדרך, בהיות רוח רעה עליו, הוא לוקח לו מנגן בכנור, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד' הטובה והברוכה; ואז התעוררה בו רוח הגבורה והוא הביא תשועה לצבא יהושפט מלך יהודה. “עשה הנחל הזה גבים, גבים” – מים חיים לאדם ולבהמה! “פלא המעין” ביריחו חוזר כאן בקנה מידה גדול יותר. ומעשה פלא רודף מעשה ישועה, הדין נדחה מפני הרחמים. הס קטיגור! אשה אחת מנשי בני הנביאים צועקת אליו: הושיעה! הנושה בא לקחת את שני ילדיה לעבדים, ואין מי שיריב את ריב האלמנה. ואלישע הרחום מציל עניים מחזק מהם. נס אסוך השמן, שנהפך לקרן שפע, הוא דוגמה נאה לנסים האנושיים של נביא זה, ועתיד הוא להיות סימן לנס “פך השמן”. בימים הבאים – כאשר המעטים יתגברו על החזקים מהם והחלשים ינצחו את הגבורים, – נס חנוכה.

ואחרי שעזר לעניים החשובים כמתים, הוא מחיה מת ממש: מת הבן היחיד של האשה הגדולה, השונמית, האשה היחידה שדאגה לנביא העני ונתנה לו מקום מנוחה בביתה הגדול. מכת שמש הממה את ראשו של הנער, הוא הובא הביתה מן השדה מתעלף, האשה מבהילה את הרופא המומחה – אלישע, והוא מחיה אותו ברוח פיו. “ויפקח הנער את עיניו”… הנער שהחיה באהבתו פקח את עיני הנביא, והוא ראה שהחיים ברכת אהבה הם, והוא כלל גדול בתורת האדם.

“וישב הגלגלה” – לא חיכה שיבואו אליו, ככתוב בירמיהו: “ישובו הם אליך ואתה לא תשוב אליהם”. הפעם לומד ממשה רבנו, נביא שמחל תמיד על כבודו, “וירד משה מן ההר אל העם”; ובאמור לו דתן ואבירם, “לא נעלה!” הלך הוא אליהם.

ד    🔗

לא כאליהו, שדמותו מתגלה לנו בבת־אחת, והוא “נורא הוד” “כצאת השמש בגבורתו”, נראית לנו דמות דיוקנו של אלישע. קמעה קמעה, תוך עמעומים ודמדומים הרבה, מפציע ובוקע אורו. מתון ולאט לאט מתבהרת ומתגבשת צורתו האנושית־נבואית עד הגיעו לשיאו כמנהיג וכאיש מדינה גדול, שגורל עמו וגורל הגויים מסביב נתונים בידיו.

בדעותיו היה אלישע נאמן לרבו, – אף הוא תקיף ואמיץ, לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והעיקרון הגדול: “ה' הוא האלהים!” היה לאמת חייו כמו לאליהו. ברם במעשיו שונה הוא מרבו; ולא הקנאות, זו מידת הדין שאינה יודעת פשרה, הכריעה בנבואתו אלא החנינה, מידת הרחמים, הדנה לכף זכות אפילו את זה שמן הדין אסור לרחם עליו, שכן אין לך ראוי לרחמים כמי שאסור לרחם עליו. “ורחמיו על כל מעשיו” – על כל הבריות שבעולם, על הרעים ועל הטובים. את שליחותו הקשה מילא תמיד בשלמות, אף שהיתה כרוכה בוויתורים אישיים ובמלחמה נפשית. גדולתו היא בשטח האישי ובשטח המדיני, כאחד, ולא בפעולתו הדתית.

עוד בראשיתו אנו רואים אותו באור האהבה, כנביא חסד, אשר טובת הזולת קודמת אצלו לטובת עצמו. הוא נוטש את ביתו ונחלתו ומקבל עליו גורל של חיי נדודים, רעב ומחסור, ורק משאלה אחת לו: התנשאות ברוח אלהים. מנה אחת אפיים באותה הברכה האבסולוטית שאינה מניחה מקום לשום הויה פרטית – לבשר. הוא הדמות האידיאלית של אדם עליון. “נביא לגויים”. ורחמיו מגיעים אפילו על אויביו בנפש. מחנה צבא גדול מארם נפל בשבי בידיו; מלך ישראל, השמח על הנצחון הגדול שבא לו בהיסח הדעת, מבקש רשות מהנביא להכותם נפש; אך הנביא מגן עליהם בטענה מוסרית: “האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה?! שים לחם ומים לפניהם ויאכלו וישתו וילכו אל אדוניהם”. מוכי סנורים הובאו לשומרון, לא במלחמה, כי בערמה נפלו בשבי, והנביא איש הצדק המוחלט, מקיים בהם את מצוות התורה: “לפני עור לא תתן מכשול”. מה התפלא שאול המלך על רחמיו של דוד: “וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה?!” ואלישע, כמו דוד, מצא את אויבו האכזר ושלחו בדרך טובה: כרה להם כרה גדולה, ועל ידי הכרה הביא את ההכרה בלבם שאלוהי ישראל אלהי חסד הוא, וכך נתקדש שם אלהי ישראל בעולם. “ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל” – נצחון על ידי רחמים.

האפוס בגדול על חיי אלישע מסתיים בספור קצר: “וימת אלישע ויקברוהו, (לא הודיע הכתוב מקום קבורתו…) וגדודי מואב יבואו בארץ בוא שנה. ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע. וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו”. ללמדך כי בחייו ובמותו הביא ישועה לאדם! וכך נשלמה הדמות המופלאה של נביא זה, אשר כשמו כן היה: אלישע – נביא אלהי הישע והרחמים! פעם, בצאתו לראשונה לדרך חייו הקשה, התקלסו בו נערים קטנים וקראו לו: “קרח!” אך הבאים אחריהם, הקטנים עם הגדולים, יקראו עליו: “כריח שדה אשר ברכו אדוני!” – – –