בימי הבינים התקדמה ונתעשרה הספרות העברית בכמה מקצועות חשובים שלא היו לה מקודם, או שהיו ונגנזו. בכל אופן יכולים אנו לשער שספרי מדע במובנו האמתי, כספרי פילוסופיה, ספרי תכונה והנדסה, לא היו לישראל בתקופה קדומה. אמרו, כי גנז חזקיה “ספר רפואות” והודו לו חכמים. אין אנו יודעים אם הגדת עדות זו אמת, ומה היה תוכן ספר רפואות זה שנגנז. אחרי חתימת המקרא היתה הספרות העברית כולה קודש, כולה תיאולוגיה, ואפילו לספרי חול שנתנו להם מקום בקובץ ספרי המקרא, המציאו איזה יסוד תיאולוגי. הבינו בהם כי תחילתם וסופם יראת שמים. ואמנם ידוע הוא, שזולת עשרים וארבעה ספרי המקרא היו נמצאים בישראל כמה ספרים אחרים, אלא שנגנזו – אף על פי שגם בהם מוצאים אנו יראת שמים. בסוף ספר עזרא הרביעי הגנוז נמנו הספרים החיצונים במספר שבעים. בימים ההם התחילו מואסים בספרים והיו אומרים: “עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר”. כשבאו ספרי המקרא לידי חתימה והוציאו מהם מה שהוציאו אמרו: “יותר מהמה בני הזהר”. ובאגדה אמרו על זה: כל המכניס יותר מכ"ד ספרים אל ביתו מהומה הוא מכניס אל ביתו.

עם כל זה אי אפשר היה להם לכלוא את הרוח. זוהי אחת מתכונותיו הטבעיות של עם ישראל “לעשות ספרים”. ולא עוד, שחביבים היו לו “ספרים אין קץ” – כלומר: יצירות ספרותיות גדולות בכמות ובאיכות, ספרים שהיקפם מרובה. אתה מוצא, כי אחר חורבן בית שני נכתבו ספרים מרובים וגדולים. ואף על פי שלפי סברתם לא ניתנו להכתב, בקשו ומצאו היתר למעשה זה. כשגברה הדת המשיחית ופסקה היצירה האמנותית ברוב מקצעותיה השקיעו את כל כחם בבנינים גדולים, כמעט מבהילים, שהעמידו מתוך רגש דתי. מקצוע אמנותי אחד נשתייר להם – הארכיטקטורה. ועד היום מפליאים הבנינים האלה את הלבבות בהיקפם ובצורתם האמנותית. לפעמים היו עוסקים באחד הבנינים דור אחד דור, כמה מאות שנה. נראה היה להם, שעוסקים ביצירה עולמית ונצחית, ולפיכך לא החישו פעולתם אלא כל דור עסק בה כפי כוחו – והשאר הניחו לבני הדורות הבאים אחריהם.

אפשר, שכך היו עושים גם בני ישראל. גם הם היו מחבבים את הבנינים המפוארים, בתי־כנסיות שהקימו בקהלות ישראל. על בית הכנסת שבאלכסנדריה, הבסיליקי, היו אומרים: מי שלא ראה אותו לא ראה בנין מפואר מימיו. גם בקהלות ספרד היו מתהדרים בבתי־כנסיות מפוארים ומקושטים. ואולם בחוש טבעי הכירו וידעו, שאין לעם גלותי לעסוק ביצירות אמנותיות של אבנים. היום הוא כאן ומחר הוא גולה ממקומו. מה היה לבתי־כנסיות המפוארים בקהלות ספרד? מה היה לאותו בית הכנסת היפה והנהדר שבנו בעיר טוליטולה? לאחר שגלו מספרד בשנת רנ"ב עשוהו לבית תפלה של המשיחיים. עכשו הוא מוזיאום.

לפיכך נואשו מיצירות ארכיטקטוריות ועסקו בבנינים רוחניים, שאינם לא עצים ולא אבנים. בימי טלטול הגלות היו לוקחים את הבנינים האלה עמם והוליכום ממקום למקום. גם בבנינים אלה היו עוסקים לפעמים משך כמה דורות. בבנין תלמוד ירושלמי עסקו לערך מאה ושבעים וחמש שנה. הסיעו תחילה את אבני הבנין – כמובן לא אבנים ממש – ואחרי כן שכללו אותו. בבנין תלמוד בבלי עסקו באופן זה כשלש מאות שנה. בבנין ספרי אגדה עסקו כשש מאות שנה. גם המסורה והנקוד עלו להם בעבודה של כמה דורות. בימי הבינים כשנזדווגו לערביים למדו מהם, ועוד הוסיפו מכחם ויסדו מקצועות ספרותיים שונים שלא היו מקודם: ספרי דקדוק, פילוסופיה, תכונה, הנדסה וכולו. זולת זה היו פונים גם אל השירה – שירת חול. ואין מן הצורך לפרט את היצירות האלה, שלקצתן יש ערך קיים ונצחי בספרותנו ובתולדות התפתחות הרוח בעמנו.

ואולם מקצוע אחד, חשוב מאד ורב־ערך, היה חסר בספרות העברית – הארכיאולוגיה. היא יסודה של ההיסטוריה. וזולתה אין לה בסיס נאמן. ההיסטוריה המקראית היא פיוטית־אמנותית ובתכנה היא מוסר ויראת שמים, אבל אין אנו מבקשים בה חקירה ארכיאולוגית מדעית. נמצאות בספרות הישראלית יצירות היסטוריות מדעיות, שלא נכנסו לספרי המקרא: ספר חשמונאים א' וספריו ההיסטוריים של יוסיפוס. רואים אנו בהם עבוד של חומר רב. מחבר ספר החשמונאים א' השתמש בלי ספק בכתבי הארכיון של המקדש ויוסיפוס השתמש בכמה ספרים ורשימות שנשתקעו בספריו ולא באו לידינו. וודאי שזוהי עבודה מדעית. ואולם ארכיאולוגיה היא חקירה, זקוקם וצרופם של המקורות. מדה זו, מדת הזקוק והצירוף, לא היתה לראשונים, לא בישראל ולא באומות העולם. כל דבר שבכתב היה להם מקור וודאי שאין להטיל ספק באמתותו. אפשר שלא אספו הכל אל ספריהם. ואולם בירור זה לא נעשה על יסוד החקירה המדעית, לגבות עדות מן המקורות ולחקור בהם, שמא הם מוכחשים ומזוממים, או אפשר שהם מזויפים כל עיקר; אלא לפעמים קרבו או הרחיקו לפי נטית לבם. קרבו מה שההנה אותם והרחיקו מה שלא מצא חן בעיניהם לפי השקפתם.

הראשון שיסד מקצוע זה, את החקירה הארכיאולוגית, בספרות העברית היה עזריה די רוסי, שנקרא בשם עזריה מן האדומים. יצירה ספרותית זו מפליאה אותנו בשתים: גם באומות העולם לא היתה עדיין כמותה; היא הצליחה בבת אחת. אין כאן נסיון לפנינו, לא איזה משוש קלוש, איזו התחלה כדי לפנות דרך לבאים אחריו – אלא יצירה שלמה שכמותה לא היתה בישראל גם בדורות מאוחרים עד שנות המאה הי“ט. עזריה די רוסי הוא אב החוקרים הארכיאולוגים בעמנו, ועלינו להכיר לו טובה מרובה. אפשר שבימיו לא היתה השעה ראויה ליצירה מדעית זו, ואולם בדורות מאוחרים, כשעמדו שי”ר וצונץ ועסקו בקדמוניות ישראל, בחקר המקורות של ההיסטוריה הישראלית, היה הוא הולך לפניהם באבוקה מאירה עינים.

גם אישיותו של האדם הגדול הזה היא בגדר הפליאה. הוא נחן בכשרון מרובה ובכמה מדות, שהחקירה המדעית נקנית בהן. הוא היה בעל התמדה גדולה; כל ימיו עסק בספרים, שהיה קורא בהם לא קריאה אבטומטית, אלא קריאה של הבנה עמוקה. בקי היה בכל ספרי ישראל נדפסים וכתבי־יד שנמצאו לו. זולת זה ידע את הלשון הלטינית והיה קורא בשקידה עצומה את ספרי אומות העולם, הן אלה שהיו כתובים לטינית במקורם והן אלה שנכתבו יונית ותרגמו אותם לטינית (בלשון יונית לא היה בקי די צרכו). בעיקר שקד הרבה על ספרי הסופרים המשיחיים של הדורות הראשונים ושאב מהם מה שמצא בהם תועלת להבנת עניני היהדות וקדמוניות ישראל. גם בספרות הקלסית, הרומאית, היה בקי הרבה. ואולם כל הידיעות המרובות האלה לא היו מועילות לו, אילו היה רק צנא מלא ספרי. לו היתה סקירה נפלאה חודרת אל עומק הענין. אמרו בשבחו של שי“ר, כי ידע להשתמש בכל גרגיר וגרגיר של הרשימות ההיסטוריות לעשותן חומר־הבנין להבנת הארכיאולוגיה הישראלית. כך הוא באמת. אלא כי מצא שי”ר גרגרים ודי רוסי מצא אבנים שלמות. לא בקטנות היה עוסק. סקירתו הקיפה את כל העבר הישראלי, מה שמצא והבין בספרים – ספרי קודש וספרי חול. זולת זה עמד לו גם מזלו. רוב חכמי ישראל שעסקו בחקירות מדעיות קיימו תורתם מעוני ודאגת פרנסה היתה מנקרת תמיד במוחם ומטרדת אותם מעבודתם המדעית. עזריה די רוסי קיים את תורתו, אם לא מעושר, הרי בכל אופן לא מעוני: אין אנו יודעים במה היה מתפרנס. הוא אמנם למד גם את חכמת הרפואה; ואולם לא שמש בחכמה זו מימיו. נראה שהיתה פרנסתו מצויה מבלי שהיה עליו “עול דרך ארץ”. לפיכך שקד בהתמדה גדולה על למודיו.

מוצאים אנו כמה מגדולי ישראל, שהיו מטרידות אותם תלאות הזמן. כמעט בכל דור ודור היו רדיפות וגזירות ושמדות לישראל, ובתוך המאורעות האלה היו חכמי ישראל יושבים ועוסקים בתורה וחכמה. אתה מוצא את ר' שלמה יצחקי, את הרמב“ם ואת הרלב”ג, שכתבו רוב ספריהם מתוך צער ומתוך מורא ופחד. נפשו האצילית של יהודה אברבנאל נפגמה על ידי מאורעות הגירוש ועל ידי הטלטולים שעברו עליו גם אחר צאתו מספרד. גם בימי עזריה די רוסי אירעו מעין מאורעות כאלה. עם כל זה אותו לא הטרידו מעבודתו המדעית.

אמרו: צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפזרם בין האומות. אפשר לנסח הנחה זו: צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל – שפזר את האומות. בסוף ימי הבינים התאמצו רוב עמי אירופה לרכז את חייהם המדיניים והחברתיים על ידי אחדות. נתהוו ממלכות גדולות ותקיפות; אנגליה, צרפת ולבסוף גם ספרד. רכוז המדינות האלה היה תמיד לרעת עמנו. בכל ארץ וממלכה שנאחדה ונתרכזה היתה גלות שלמה לישראל. נשתיירו להם גרמניה ואיטליה, שעל פי גורמים שונים לא נתאחדו אלא נחלקו למדינות והגמוניות מרובות. מצב זה הביא “הצלה פורתא” לעמנו הגולה. אי אפשר היה לגרש את היהודים מכל מדינות גרמניה או מכל מדינות איטליה. כשהיו רדיפות ושמדות במדינה אחת עמד להם “רוח והצלה” במדינה אחרת – על פי רוב בשכונה הקרובה.

כזה מוצאים אנו גם בחיי עזריה די רוסי. בימיו נגזרו בכמה מדינות איטליה גזרות קשות על היהודים. ביחוד היתה עת צרה לישראל כשהתחילו לשרוף את ספרי התלמוד והספרות הרבנית מיום ערב ראש השנה שנת שי“ד ואילך בגזרת האפיפיור. בשנת שי”ו נשרפו האנוסים בעיר אנקונה. ואולם על עזריה די רוסי לא עברה כוס זו. הוא היה נמצא בימים ההם בעיר בולניא במדינת ממשלת הדוכס ד’אסטי. בכלל יכולים אנו לומר, שכל העיכובים החיצוניים וטרדות הזמן, גם חולשת גופו, לא גרמו לו הפסק בלימודיו. וזולת זה מוצאים אנו לו מדה חשובה מאד: הוא התאמץ כל ימיו ללמוד ולא היה מהיר ללמד, לא היה “טריד לפלוט” ולפיכך בלע הרבה. כשהתחיל לעסוק בפרסום ספרו הגדול “מאור עינים” היה כבר כבן ששים. קודם שפרסם את חקירותיו היה רגיל להציען לפני חבריו; לפעמים היו משיגים עליו והוא לא סלק את השגותיהם בישובים קלושים, אלא נסתייע בראיות ברורות ואמתיות. ואם מצא טענותיהם ישרות ונכונות היה מודה להם וחזר מדבריו. באופן זה היו מסקנותיו מבוססות די צרכן. ואמנם היה משתדל לפייס את המון הקוראים, שלא היו רגילים בחקירות כאלה, לדון אותו לכף זכות ולשמוע את דבריו בנחת ובמתינות; ואולם לא נרתע לאחוריו מפני טענותיהם ודברי ריבם. וכך אמר באומץ לבו: “אך מי פתי וצבוע אשר אין לו מקצוע רק תנויי דנזיקין להתגדל או לקרדום אל נא תגע ידו בחבורי זה כי לא אליו פי קראתי”. ארבע שנים עסק בהדפסת ספרו. היה כותב ומוחק, מגיה ומשנה ומצרף ומזקק. לפעמים הסיר כמה דפים נדפסים וקבע אחרים במקומם. בקשת האמת המדעית היתה לו העיקר.

עזריה די רוסי (ובתרגום עברי מן האדומים) נולד בעיר מנטובה בשנת רע“א או רע”ב. משפחתו היתה מיוחסת באיטליה. היו אומרים, כי הגלה טיטוס מירושלים כאלף וחמש מאות יהודים, ומהם ארבע משפחות מיוחסות: האדומים, התפוחים, הענבים והנערים. ויש אומרים: הזקנים. קצת מבני המשפחות המיוחסות האלה הקימו להם אילני יחס עד ימי חרבן בית שני. אין אנו יודעים, למה נתכוונו באילני יחס אלה. איזו מעלה יתרה בדבר אם גלו בימי טיטוס? היהודים בספרד היו רגילים לומר, שהם יוצאי גולה בימי חרבן בית ראשון. ונמוקם היה להפטר מן האחריות על צליבת ישו המשיח. אבותיהם של אלה לא עמדו במעמד זה ולא קבלו על עצמם ועל זרעם להיותם אחראים על צליבת המשיח. הימים ההם, ימי גידולו של עזריה די רוסי, היו ימי תחית המדעים בעמי המערב וביחוד באיטליה. אין ספק כי השפיעו הזרמים התרבותיים גם על חנוכו של די רוסי. הוא היה בקי בכמה לשונות אירופיות – איטלקית, אספניולית וזולת זה גם בלטינית. גם היחוס בין היהודים המלומדים וחכמי אומות העולם היה רצוי. לפעמים היו מתוכחים אלה עם אלה, ובוכוחיהם היו פותחים ספרים, מעמידים אלה את אלה על האמת. עזריה די רוסי מביא גם דברי וכוחים שהיו לו עם כהנים משיחיים. חומת הגיטו לא היתה מבדלת בין חכמי ישראל ובין חכמי אומות העולם. המסבה גרמה הרבה להתקדמות כשרונו של די רוסי. ואולם בעיקר גדל והתקדם בכח עצמו. רואים אנו לו שיטה חדשה בחקירות – שיטת הבקורת שלא היתה מצויה בימיו, ומה שהיה תמוה ביותר בדורו: הוא לא נמנע מלהסתייע בדברי חכמי אומות העולם, כשמצא אותם נכונים וישרים, כדי לבטל דברי חכמי ישראל. ובפרט כשהיה עוסק בדברי אגדה ומצא בהם תמיהות וזרויות, שאין הדעת הישרה סובלתן. כמה ספורי אגדה הביא במצרף הבקורת והוכיח ביטולם.

ואולם אין הסתירות בספרו הגדול העיקר. אמנם גם סתירות הן לפעמים בנין, כשיבוא אדם חוקר ומבין לבטל דברים, שאין להם יסוד, ועם כל זה הם קיימים מתוך הרגל ומתוך תמימות של אלה המאמינים בכל דבר. מי שמבטל וסותר דברים כאלה מפנה את המקום לבנין הגון. אולם בחקירותיו של עזריה די רוסי מוצאים אנו בירורים חיוביים, שבזמנו ודאי שהיו חדשים ומאירים את העינים. עזריה די רוסי היה הראשון בחכמי ישראל בסוף ימי הבינים ובתקופת התחיה, אשר פקח את עיני הקוראים העברים לדעת ולהבין כי חוץ לעולמם המוקף והמוגדר מכל צד נמצא עוד עולם גדול ורחב של מדעים. בני דורו היו בקיאים בתלמוד ו“נושאי כליו”; וקצתם גם בספרי הפילוסופיה הישראלית וכיוצא במדעים כאלה. אבל לא ידעו, כי בדורות הראשונים עמדו לישראל חכמים במדעים שונים, שלא כתבו את דבריהם עברית. מי ידע בימיו את פילון מאלכסנדריה? הוא היה הראשון להכניס את האדם המופלא הזה אל הספרות העברית.

בימינו אין חקירה זו בספרי פילון, בדעותיו הדתיות והמוסריות, מרעשת את הקוראים. כבר עסקו בו הרבה ואפשר יותר מדי. הגזימו והפליגו תחילה בשבחו, ובימינו התחילו כבר לנכות הרבה מן הגוזמאות וההפלגות האלה. המפליגים בשבחו אמרו עליו, כי היה אפלטון ממש. ביחוד לקח סגנונו הפילוסופי את לבם. היו אומרים: הוא בעל סגנון כאפלטון, או יותר נכון: אפלטון הוא בסגנונו כפילון. אלא שכחו, שלא רק בעל סגנון פיוטי היה אפלטון, אלא העמיד השקפה פילוסופית מרוממת את הנפש. לפילון מוצאים אנו סגנון פילוסופי; אבל דבריו הם דברי אגדה, דרושים (שכפי הנראה היה הוא עצמו אומרם ברבים) שטחיים מתאימים לרוח ההמון או לרוח “משכילים לחצאין”. אבל איך שיהיה – בישראל לא ידע אותו שום אדם. בא עזריה די רוסי ואספו אל מחנה עמנו. ולא מתוך קריאה שטחית קבע לו מקום בספרותנו, או יותר נכון: בהיסטוריה של ההתקדמות התרבותית בעמנו – אלא מתוך שקידה מרובה בספריו, שקרא בהם מתוך תרגום לטיני. עזריה די רוסי הופך והופך בדבריו: מביא מה שמצא בהם הסכם לתורת הפרושים ומה שסותר לה. אמנם בפרט אחד לא הגיע די רוסי לנקודת האמת. לנקודה זו לא הגיעו גם כמה חוקרים בדורות מאוחרים, ובמקצת לא עמדו על הבנת הדברים אפילו בימינו: תורת הפרושים, שמתוך חיבורה אל החיים היתה מתפתחת והולכת, לא היתה מסוימת ומוגבלת, ולא באה לידי גמר, לא בימי התרגום היוני לתורה, ולא בימי פילון מאלכסנדריה ולא בימי פלוויוס יוסיפוס. לפיכך אין שום תמיהה במה שמוצאים אנו לפעמים סתירה לה. היא באה לידי גמר בימי ר' עקיבא ותלמידיו. ועד הדור ההוא היתה במצב של תסיסה ומקבלת בתכנה שנוי מדור לדור. עם כל זה גם בימינו מביאה חקירה זו בספר “מאור עינים” תועלת מרובה. שהרי בזמננו בקיאים, אפשר, יותר בספרי פילון; ואולם הבקיאות השלמה בספרות התלמודית אינה מצויה כל כך.

דבר גדול מזה מוצאים אנו בחקירתו העמוקה של די רוסי בנוגע למנין שנות היצירה לבריאת העולם. בחקירה זו רואים אנו מהפכה ממש. הוא הרס בנין רעוע, שעם כל בטולו היה עומד וקיים בישראל וגרם לתקלה מרובה. אפשר שבימינו, ימי הידיעה השלמה בחכמת הטבע, לא יבינו את חשיבותן של הטענות המדעיות שהציע עזריה די רוסי. מנין השנים, מה שמסמנים אנו בשם תאריך, הוא יסוד ההיסטוריוגרפיה. זולתו אין לה בסיס נאמן. אמרו על הכרונולוגיה שהיא חוט השדרה של ההיסטוריה. אבל איך נעמיד אותה בלי מנין שנים מדויק וברור? לישראל לא היה כל תאריך קבוע; אלא היה שונה ומשתנה מתקופה לתקופה. זה גרם תקלה בהיסטוריוגרפיה הישראלית, שאי אפשר לשער את הפסדה העצום. יכולים אנו לומר, כי קלקול זה עכב את ההיסטוריוגרפיה במשך כמה דורות, וגם עכשו מרגישים אנו הרבה בהפסדו.

בדורות הראשונים, כשעמד ישראל עדיין במצבו החברתי הטבעי, לא היה לו שום תאריך קבוע – וגם לא היה צריך לו. ההיסטוריה של עם במצב כזה אינה אלא זכרונות ומסורת אבות לבנים. אין בכך כלום אם הזכרונות קלושים או אפילו מוטעים בהיותם מעורבבים בספורי אגדה ובדברי הבאי. וגם בספור היסטורי שלם, כזה שקבעו אותו בשירת דבורה, אין הזמן עיקר, אלא המעשה, וזולת זה אפילו אם נדע בדיוק את זמנו של איזה מאורע היסטורי, עדיין אין לנו ההיסטוריה עצמה. זו מצרכת סדר הולך ונמשך מדור לדור. בהיסטוריה המקראית מוצאים אנו רק פעם אחת התחלה או נסיון לקבוע תאריך היסטורי – לצאת בני ישראל מארץ מצרים (מלכים א י, א). חבל שלא נתקיים תאריך זה. אם מאורע זה, “צאת בני ישראל מארץ מצרים” הוא היסטורי או מסורת אגדה – אין בכך כלום. להיסטוריוגרפיה מספיק איזה סימן, איזה מאורע מפורסם באומה. למשל, כשהיו הרומאים מונים שנותיהם “לבנין העיר”, אין זה מעלה או מוריד אם באמת נבנתה רומי בשנת כך וכך. ואולם בהיסטוריה המקראית לא נתקיים תאריך זה, אלא היו מונים לשנות מלכים. וכשנחלקה הממלכה לשתים, היו מונים לשנות מלכי ישראל ולשנות מלכי יהודה. מנין זה הוא מבולבל ומסורס ואין אנו מוצאים בו את ידינו ורגלינו. כבר נסתבכו בו כל מפרשי המקרא, וביחוד דון יצחק אברבנאל אשר טרח הרבה להכניס בו סדר וחשבון ישר. תלו מספר שנות המלכים בישראל וביהודה זה בזה – ואין חשבונם מדויק. בכמה פרטים מוצאים אנו סתירות בולטות מקלקלות את חשבון השנים. אמרו, כי שנות המלכים הן לפעמים מקוטעות – שנת מות מלך אחד והמלכת המלך השני נמנית לשתים. ועוד אמרו, כי שנות המלכים מונים מא' בניסן. אם למשל מלך אחד המלכים בחודש אדר תיכף בחודש ניסן מונים שנה שניה למלכו. נמצא שאפשר למלך בישראל שמשל רק שני שבועות, שבוע אחד באדר ושבוע אחד בניסן – וכבר מונים לו שתים שנים למלכותו. זולת זה, כדי להגדיל המבוכה, מוצאים אנו במספר השנים שנויי נוסחאות בתרגומים הראשונים ולפעמים גם בכתבי יד של ספרי המקרא בלשונם המקורית.

בימי בית שני התחילו למנות לשנות מלכי פרס. זה אנו מוצאים בספרי הנביאים חגי וזכריה ובספרים ההיסטוריים עזרא ונחמיה ובסוף ס' דברי הימים. גם בכתבי יֵב מוצאים אנו מנין זה לשנות מלכי פרס. בכתבים האלה נתגלה לנו חידוש גדול: היו מסמנים בימים ההם את מספר השנים בסימנים מספריים מיוחדים. כשנוהגים להשתמש בסימנים מספריים כאלה מכשירים גם את הטעויות, מה שאין מן הצורך לברר. ובזה נבין איך נקבע בתחילת ספר יחזקאל מספר שנים שעד היום לא ידענו כוונתו: “ויהי בשלשים שנה”. שלשים שנה של מי? על זה נשפכה כבר הרבה דיו. קרוב לשער, כי רשם יחזקאל את השנה בסימן מספרי, וזה נשתבש בהעתקה. יחזקאל היה מונה, כידוע, את השנים לגלות המלך יהויכין. ואפשר שרשם גם שנת גלוי שכינה לגלות יהויכין – אלא שאין אנו יודעים עכשו, איזה “מספר שנים” רשם.

בשנת שי"ב לפני התאריך המשיחי כבש סיליקוס (אחד מ“יורשיו” של אלכסנדר מוקדון) את העיר עזה. מאורע זה עשה אז רושם גדול בעולם המדיני והתחילו לעשותו תאריך היסטורי במערב אסיה ובמצרים. גם בתאריך זה יש קצת מבוכה – אלא שאין כאן המקום לברר הדבר בפרטות. איך שיהיה, גם היהודים בארצות ההן קבלו את חשבון השנים של הסיליקיים, והיו כותבים אותו בשטרותיהם, לפיכך נקרא בשם “חשבון שטרות” או בקצור: “לשטרות”, תאריך זה מוצאים גם בס' חשמונאים א' ובס' חשמונאים ב'.

חשבון שטרות נתקיים בישראל זמן רב מאוד. גם הרמב"ם מונה את השנים לשטרות. מנהג זה היה שולט גם בארצות המערב, ואמרו שרק בדורות מאוחרים שנו המעתיקים בספרי כרוניקה את מנין השנים לשטרות במנין השנים לבריאת העולם. מתי נעשה שנוי זה בארצות המערב אי אפשר לברר בדיוק. בכל אופן התחילו בארצות האלה להשתמש בתאריך לשנות היצירה זמן רב טרם שהסכימו לו בארצות המזרח. מצאנו נוסח “כתובה דאירסא” של רבנו גרשום מאור הגולה מיום “שתסר יומין לירחא דשבט שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעין ותלת לבריאת העולם למנינא דאנחנא רגילין למימנא במגנצא”. איך יצא להם חשבון “לבריאת העולם” שרגילין אנו להשתמש בו? הגיאולוגים סוברים, כי ימות כדור הארץ, שעומדים אנו עליו, הם אלף אלפי אלפים שנה “בקירוב”, וזה מזמן שנצטנן ונקפא ונעשה גוף מוצק. קודם לכן היה שט בחללו של עולם וסובב את השמש במצב של גוף נוזלי, ערפלי “אש אוכלה אש”. ואולם לגבי חשבון שנות ההיסטוריה אין אנו נזקקים לטענות הגיאולוגים וסברותיהם. אם קבעו שנות היצירה עד שנה זו שאנו עומדים בה חמשת אלפים ושש מאות ותשעים – זה יספיק לנו. ובלבד שלא יהיה איזה מאורע היסטורי קודם למספר שנים זה. עד ימינו היינו יכולים למצוא בו די ספוקנו אפילו כשהיינו עוסקים ברשימות ההיסטוריות של המצריים ושל הבבליים. רק בימים האחרונים נהרס מבטחנו. חפרו ומצאו בבקעת אור־כשדים רשומים היסטוריים ברורים קודמים לאלה של הבבליים. עכשו מספר השנים לבריאת העולם אינו מספיק לנו די צרכנו.

איך יצא להם מספר השנים ליצירה? תחילה מנו שנות עשרה דורות מאדם עד נוח ועשרה דורות מנוח עד אברהם. אמנם כבר בזה יש מבוכה גדולה. שהרי בתרגום היוני נמצאים מספרים שונים מאלה שבנוסח המסורה. ואולם על זה ישיבו: אין אנו גובים עדות מן התרגום היוני, כי אנו בני ישראל משועבדים למסורה שלנו. נסכים להם. עוד מנו שנות שעבוד ישראל במצרים מאתים ועשר שנים (מספר רד"ו). בסיפור ברית בין הבתרים במקרא נאמר מפורש: גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. על זה יש תשובה: הקדוש ברוך הוא “חישב את הקץ” וכדי למעט את שנות השעבוד במצרים מנה אותן מיום ברית בין הבתרים. וכך הוא שעור המקרא: גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום וענו אותם – ארבע מאות שנה. אין מספר זה נמשך לעבודה וענוי, אלא לשנות ישיבת זרע אברהם בארץ לא להם. אבל מה נעשה במקרא אחר (שמות יב, מ) העומד ומעיד, כי ישבו בני ישראל במצרים שלשים שנה וארבּע מאות שנה? מזמן יציאת מצרים עד בנין הבית מנו על פי עדות הכתוב ארבע מאות ושמונים שנה. זהו קוטב קיים בכל החשבון הזה – אף על פי שאין אנו יודעים איך יצא להם חשבון השנים ארבע מאות ושמונים. מכאן ואילך התחילו למנות לשנות מלכי ישראל ומלכי יהודה ויצא להם שעמד בית ראשון ארבע מאות ועשר שנים. למעלה הוברר כבר, כי חשבון זה מסובך ומטורף ואין לסמוך עליו. ואולם מבוכה גדולה מזו מוצאים אנו במנין השנים אחר חרבן בית ראשון. אמרו כי שנות גלות בבל היו שבעים, שכך נבא הנביא ירמיה. ואולם שבעים שנים אלה כיצד? אם נמנה משנת חרבן הבית עד תחילת שיבת הגולה, הרי הן רק חמשים שנה. אמרו קצתם, כי שבעים שנה אלה תחילתן בימי גלות יהויכין. ואולם אין לנו עוד מספר זה אלא ששים ואחת. נסו לסלק קושי זה ואמרו כי מחורבן בית ראשון עד בנין בית שני בימי דריוש עברו שבעים שנה. באמת כך הוא החשבון. אבל זה אינו מסכים למה שנאמר בסוף ס' דברי הימים. שם כתוב בפירוש, כי שבעים השנה הללו הן עד שנה אחת לכורש מלך פרס ולא לבנין הבית בימי דריוש. בפרט זה מתקשים אנו במספר עשרים שנה. זהו “פורתא”. ואולם בסדר עולם שנינו: מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה. כלום רק שלשים וארבע שנים נמשכה מלכות פרס בפני הבית? הם חשבו ומצאו שעמד בית שני ארבע מאות ועשרים שנה; ובאמת עמד יותר משש מאות שנה.

הראשונים שלא זזו מדברי קבלה העמידו על חשבון מקולקל זה את התאריך לבריאת העולם. ולא עוד אלא שלאחר זה חשבו את שנות הבריאה למפרע (על פי חשבון העבור שהוא ודאי מאוחר) ויצא להם הסימן בהר“ד – כלומר: תחילת התאריך שאין לפקפק באמתותו הוא יום שני (של ששת ימי בראשית) חמש שעות ור”ד חלקים. זוהי מסורת דתית קבועה וכל המהרהר אחריה כאילו מהרהר אחר השכינה.

עמד עזריה די רוסי והרס את כל הבנין הזה. בירר תחילה, שאין מספר ת“י שנה של בית ראשון מכוון ומדויק. הראשונים תפסו את הדבר במעוטו; לפי חשבונם עמד בית ראשון לכל הפחות ת”י שנה. ואולם אם נדייק בחשבון זה נמצא, שאינו עולה יפה ועלינו להוסיף עליו. וזולת זה אין לקיים בשום אופן את עדותו של בעל סדר עולם, כי מלכות פרס בפני הבית ל“ד שנה, אלא יותר ממאתים. הרי אין שום יסוד לבנין זה של שנות היצירה ושל בהר”ד. בדורנו יכולים אנו לעבור על דברי ספקות כאלה בקור נפש. ולא עוד אלא שאין לפנינו ספק, כי אם ודאי גמור. ואולם בדורו של עזריה מצאו בזקוק החשבון ליצירה כפירה עצומה. הרי זה סותר לדברי סדר עולם. ובכלל כבר החזיקו במנין שנות היצירה ועליו העמידו “מחשבי קצים” את נבואתם לעתיד, לגאולת ישראל העתידה לבוא. למשל, בדור מסע הצלב הראשון, וזה היה במחזור רנ“ו ללבנה, היו מקוים לגאולה. מקרא מצאו ודרשו: רנו שמים, וסמוך לו: כי גאל יהוה יעקב (ישעיה מד, כג). ידענו מה שאירע לישראל בשנת תתנ”ו לאלף החמישי, שהיא שנת י“א למחזור רנ”ו. אברהם אבולעפיא נבא, כי הגאולה תבוא בשנת ס“ב לאלף הששי, מנין של במחז”ה, שהרי במחז“ה נתגלה אלהים לאברהם ובפעם שנית עתיד להתגלות לאברהם שני, אברהם אבולעפיא. גם בדורו של עזריה חשבו את הקץ והיו מצפים לגאולה, העתידה לבוא בשנת של”ה או שמ“ה – מנין של “שלה” או של “שילה” (בראשית מט. י). ולגדול מזה קוו על פי רמז שמצאו בזוהר בשנת ת”ח לאלף הששי. נאמר בתורה (ויקרא כ"ה יג): בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו – מנין הזאת: ה' אלפים ארבע מאות ושמונה שנים, והיא שנת הגאולה וקיבוץ גלויות. יודעים אנו מה אירע לישראל במדינות פולין וליטא ורייסין בשנת ת"ח לאלף הששי. ואם נסכים לדברי עזריה די רוסי, כל חשבונות הקץ האלה בטלים ומבוטלים. אפשר כי היו מוותרים על קלקול החשבון בעמידת בית ראשון ובית שני; אבל בטול הנבואות של “מחשבי קצין” היה קשה מאוד בעיניהם.

ומה עשה עזריה די רוסי בכל המאמרים הרבים הנמצאים בשני התלמודים ובמדרשי אגדה והם מורים הפך מסקנותיו. למשל, מה שמצא בסדר עולם, כי כורש ודריוש וארתחששתא הם אחד. הוא לא נבהל כל עיקר מהגדת עדות זו, אלא סתר מאמר אחד במאמר כיוצא בו. כשם שאין ממש במה שאמרו, כי חירה עדולמי בימי יהודה וחירם מלך צור בימי דוד ושלמה אחד הם, או כי “הפליט” שבשר לאברהם שנשבה אחיו היה עוג מלך הבשן שנצחו משה, וכיוצא בסיפורי אגדות ממין זה – כך אין ממש במה שאמרו כי הוא כרש והוא דריוש והוא ארתחששתא. אין דברי אגדה אמנה – אלא דרוש וקבל שכר.

ולא נתקררה דעתו של עזריה די רוסי במה שבירר שנות מלכי פרס בפני הבית בנגוד לדברי בעל סדר עולם, אלא חקר ודרש בספר זה עצמו ומצא בו זיופים והוספות מזמן מאוחר. המדפיסים הכניסו בו ענינים, שלפי דעת די רוסי לא נמצאו בו בטופסו המקורי. ובזה הוא מראה לנו מוצא ממבוכה היסטוריוגרפית אחרת. אמרו כי מחורבן בית שני עד מלחמת בר־כוזיבא חמשים ושתים שנה. לפי זה היתה מלחמה זו, מלחמת ביתר, בתחילת מלכות אדרינוס קיסר. וזה הפך עדותם של ההיסטוריוגרפים הרומאים, וגם הפך המציאות. מלחמת בר־כוזיבא התחילה ס“ב שנה אחר חרבן בית שני, בסוף מלכות אדריינוס. גם שי”ר התעקש ועמד על דעתו לקיים דברי המסורת התלמודית נגד עדותם של הסופרים הרומאים. ולא הועילו כל טענותיהם והוכחותיהם של חוקרי דורו להעבירו מסברתו. טענתו היתה, שאין הסופרים הרומאים בקיאים במאורעות ההיסטוריים האלה. להם היה מאורע בר כוזיבא “דבר טפל” ולא שמו לבם לקבוע את זמנו בדיוק. מכאן אנו רואים, שמחקירותיו המדויקות של עזריה די רוסי עד חקירותיו של שי“ר לא היתה עליה בספרותנו המדעית, אלא ירידה. כיוצא בזה מה שעמד שי”ר כל ימיו על דעתו לקיים דברי אגדה בתלמוד על דבר אנטונינוס ורבי, שהיתה ברית ידידות ביניהם. על כרחה של האמת ההיסטורית החזיק שי“ר בדעתו, שאנטונינוס זה הוא הקיסר הפילוסוף מרקוס אוריליוס. בזה פתח ובזה סיים את עבודתו המדעית. רואים אנו את די רוסי שליט בחירות גמורה במאמרי אגדה בשני התלמודים ובמדרשים. הוא מברר ומוכיח, כי נמצאו בהם דברים שאינם מסכימים אל האמת ואל האפשרות. לפי דבריו, מה שהוא מטעים בכמה ראיות ברורות, נכנסו לכמה ספרים קדמונים דברים שלא מטופסם המקורי. ובדרך הליכתו בבירורים האלה הוא נוגע גם בס' הזוהר ומראה בו כמה זיופים. שהרי בספר זה המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי נזכרים שמות אמוראים בבליים מאוחרים הרבה לזמנו. מה שבירר יעקב עמדן בדור מאוחר בספרו “מטפחת ספרים”, שאי אפשר ליחס את הזוהר לרשב”י, מוצאים אנו תחילתו בס' “מאור עינים” לעזריה די רוסי.

בספר זה מוצאים אנו עוד כמה חקירות חשובות במקצוע ההיסטוריה הקדומה של עמנו בימי בית שני. למשל, בענין הכהנים הגדולים, ששמשו במקדש בימי בית שני, בנוגע להיסטוריה של השומרונים ובדבר שמעון הצדיק שנזכר באגדה תלמודית. החקירה על דבר שמעון הצדיק, שלפי מסורת אגדה היה בימי אלכסנדר מוקדון והוא שהלך לקראתו כשכבש אלכסנדר את סוריה ומצרים (יוספוס מיחס מאורע זה לידוע הכהן הגדול) לא באה לידי גמר עד היום הזה. ידוע הוא כי חוקרי ההיסטוריה הישראלית מימות נחמן קרוכמל ואילך סוברים, כי שמעון הצדיק לא היה בסוף מלכות פרס (כדברי האגדה התלמודית) אלא קרוב לדורו של שמד בזמן אנטיוכוס אפיפנס. יוצאים מכלל זה גרטץ ויוסף הלוי, ובימינו גם יצחק הלוי (בעל “דורות ראשונים”), שהתאמצו לקיים את דברי ספור האגדה. כל פרטי החקירה הזאת מוצאים אנו בהרצאתו של די רוסי. זולת הענינים האלה חקר ודרש עוד בכמה מקצועות חשובים בארכיאולוגיה העברית. למשל, בנוגע לכתב העברי הקדום, הוא כתב פיניקי, שבו היו משתמשים בדורות הראשונים קודם שהחליפו אותו בכתב אשורי. גם על זמנם של הנקוּדות והטעמים בספרי המקרא – מתי נוסדו ונקבעו בספרינו. אמנם בפרט זה נטה די רוסי מדרך האמת וטעה. כבר היה מי שקדמו בחקירה זו, אליה אשכנזי, שבספרו “מסורת המסורת” הקדמה שלישית בירר לאין ספק, כי סימנים אלה בספרי המקרא מאוחרים הם ולא בא זכרם בשני התלמודים. עזריה די רוסי חולק עליו ומביא ראיה מספר הזוהר, שבו נזכרים סימני הנקודות והטעמים. כנודע הטעה בנידון זה את משה בן מנחם, שבהקדמתו לספרו “נתיבות השלום” (חמשה חומשי תורה בתרגום אשכנזי ובאור) סובר גם הוא, כי סימני הנקודות והטעמים הם מזמן קדום.

בכלל יכולים אנו לומר, כי ספר “מאור עינים” הוא אוצר גדול מלא וגדוש בחקירות ארכיאולוגיות של ההיסטוריה הישראלית, ואפילו בענינים שנתבררו בזמננו יותר ויותר עדיין ערך גדול וחשיבות מרובה לבירוריו של די רוסי וראויים הם לשימת לב גם בזמננו.

עזריה די רוסי גמר את הדפסת ספרו, שהוא באמת מאור עינים, בשנת של“ד. כבר היה זקן ותש כח מרוב עמלו בתורה וחכמה. ספרו מפליא אותנו בבקיאותו העצומה, ובפרט בידענו שכל ימיו היה אדם חלוש ועלול למחלות שונות. הוא נפטר בחודש כסלו שנת של”ח. דבר נפלא מוצאים אנו גם במותו. על פי עדותו של יהודה אריה מודינה (שהיה בדור הסמוך לעזריה די רוסי) ונתקיימה עדות זו גם על ידי שד“ל, נמצאה רשימה כתב־יד של די רוסי עצמו, כי ראה בחלום בשנת של”ה, שעוד לו שלש שנים לחייו. על זה יסד די רוסי שיר קטן, שחרתו גם על מצבתו:

נתקיים חלומו זה.

* * *

סימן יפה הוא לספר מדעי כספרו של די רוסי, שבפרסומו קנאים פוגעים בו. אינם מטריחים את עצמם להפוך בו ולברר את טעויותיו ושגיאותיו – אלא צווחים: “מות בסיר”, ספר זה כולו מינות וכפירה. כזה אירע גם לספר “מאור עינים” כשנתפרסם בדפוס. אנו למדים מזה, כי היה הספר דבר בעתו – כלומר: הכניס יסודות חדשים אל הספרות העברית, שעוררו את ההרהור והמחשבה. אלמלא קטרוג זה היינו משערים, שדברי עזריה די רוסי לא באו לחדש כלום, אלא הם מין מטבעות מטושטשים שעברו כבר מיד ליד. אמנם, הוא הכריז מתחילתו לאותם הקוראים שאין להם אלא “תנויי בנזיקין”, אל תגע ידם בחיבורו ולא אליהם קרא. ואולם הם לא חכו לקריאתו, אלא התנפלו עליו בקללות ובגדופים. ויש אשר “היטיבו לעשות”: גנבו מספרו ושמו בספריהם כאות נפשם, ואחר כן המטירו עליו זלזוליהם ודברי לעגם. רבני מנטובה המתיקו קצת את דינו. לא החרימו את הספר “מאור עינים”, אלא גזרו שלא יקראו בו צעירים פחותים מבני עשרים וחמש שנה. זהו מעין הפשרה שעשו בימי הרשב“א בהצותם על הפילוסופיה. לא אסרו את למודה כל עיקר, אלא גזרו עליה לצעירים מבני כ”ה שנה ולמטה. ואולם חוץ לקהלות איטליה גדל הקצף על עזריה די רוסי וספרו.

העיד אלישע גאליקו, שהיה בדעת הרב יוסף קארו לגזור כליה על הספר “מאור עינים” ולשרפו בכל מקום שימצא. וכבר סדר את דברי החרם על ספר זה, אלא שנפטר טרם שבא על החתום. בפרט זה יש מעין טרגי־קומדיה. הרב יוסף קארו חבר, כנודע, את ספרו “כסף משנה”, מראה מקומות לפסקי הרמב“ם בספרו “משנה תורה”. זהו באמת ספר חשוב ורב הערך, ספר שהיינו צריכים לו, והרמב”ם בעצמו היה מתאוה בסוף ימיו למראה מקומות כזה. שלח הרב יוסף קארו את ספרו בכתב־יד לאיטליה ועזריה די רוסי בקש ומצא נדיבים שסייעו להדפסת הספר. החרם שגזר הרב יוסף קארו על הספר “מאור עינים” היה מעין תשלום־גמול לעזריה די רוסי על עמלו וטרחו לטובתו. נמצא נוסח החרם על ספר זה ועליו גם חתימת הרב יוסף קארו והרב משה אלשיך. ואולם כנראה מדברי אלישע גאליקו לא חתם ר' יוסף קארו עצמו על החרם, אלא צוה לסדרו ובדעתו היה לקיימו בחתימת ידו. המכריזים על החרם צרפו מחשבתו “הטובה” של ר' יוסף קארו למעשה וקבעו בו גם את חתימתו.

אחר מותו של עזריה די רוסי קפץ עליו רגזו של הרב ליווא מפרג (מהר"ל מפרג, זה שברא גולם). הוא מצא בספר “מאור עינים” ענינים מרובים “שלא כתורה”, דברי מינות וכפירה. ביחוד כעס על די רוסי במה שהעלה בספרו בנידון היתוש שנכנס אל חטמו של טיטוס ונקר במוחו שבע שנים עד יום מותו. ספור אגדה זה נמצא בגמרא ובכמה קובצי אגדה. לעצמו הוא ספור יפה מאד, אלא שאין מן הצורך שיהיה עובדה היסטורית. אדרבא, אמתות היסטורית היתה פוגמת ומקלקלת אותו. מסופר שם, כי נטל טיטוס את הפרוכת מן המקדש ועשה אותה כמין סל, ובה נתן את כלי המקדש שהוליך עמו לרומי. כשנמצא בספינה בלב ים עמד נחשול לטבעו. אמר טיטוס: אין כחו של אלהי ישראל אלא במים. פרעה טבע במים; חיל סיסרא טבע במי קישון; אם גבור הוא יעלה עמי אל היבשה וילחם בי. יצאה בת קול ואמרה: רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע – בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחטמו ונקר במוחו שבע שנים. יום אחד עבר על פתחו של נפח ושמע היתוש קול הכאת הקורנס ונשתתק. אמר טיטוס: אם כן הרי יש תקנה. היו מביאים נפח לפניו והוא הכה בקורנוס. לגוי היה נותן ארבעה זוזים, ליהודי היה אומר: די לך במה שאתה רואה בשונאך. כך עשה שלושים יום, אחר כן הרגיל היתוש בקול הקורנוס, “וכיון דדש דש”.

הראשונים היו מאמינים בתמימותם, כי ספור זה הוא מעשה שהיה. וכבר הקשו בתוספות: איך אפשר? הרי אם נקב קרום של מוח – אינו חי, ואיך נקר היתוש מוחו של טיטוס שבע שנים? סילקו תמיהה זו בישוב “מספיק”: היתוש נכנס דרך חטמו של טיטוס ולא נקב קרום של מוח. וזולת זה רק בבהמה אמרינן, כי “טרפה אינה חיה” – ולא באדם. ואולם די רוסי טען על הסיפור שלפנינו שאי אפשר שהוא היסטורי. הוא נסתייע תחילה בחכמת האנטומיה, שממנה אנו למדים, כי אין הדבר בגדר האפשר. וזולת זה הציע קושיא חמורה: מסופר באגדה שלפנינו, כי אירע דבר זה לטיטוס בשובו מכבוש ירושלים ובהיותו בספינה בים. היתוש שנכנס אל חטמו נקר במוחו שבע שנים, ואחר כן מת טיטוס. והרי ידוע ומפורסם לכל אדם בקי בהיסטוריה הרומאית, כי נתקסר טיטוס אחרי מות אביו אספסיינוס, תשע שנה אחר חרבן ירושלים, ומשל שלש שנים. לפי זה לא יתכן שמת שבע שנים אחר חרבן הבית. מהר“ל מפרג קצף מאד על דברי די רוסי, שהרי הם מכחישים מאמר מפורש בגמרא ובספרי אגדה. והוא מתאמץ לסלק רק תמיהה אחת מתמיהותיו של די רוסי בנידון זה. אותו יתוש לא היה גשמי, אלא רוחני. בדור ההשכלה, שהיו רגילים “לקרב האגדות אל השכל” היו אומרים בלי ספק כי יתוש זה אינו אלא הרהור חרטה שהיה מנקר במוחו של טיטוס. אבל מה נעשה ובגמרא שלפנינו מסופר עוד: אמר רבי פנחס בן ערובא אני הייתי בין גדולי רומי וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל ב' סלעים; ולפי נוסח אחר היה גדלו כגוזל בן שנה, משקל ב' ליטרין. אביי הוסיף עוד: נקטינן, פיו של נחושת וצפרניו של ברזל. עזריה די רוסי הביא בספרו (פרק יו) את כל הפרטים האלה; ומסקנתו היא, שאין ספור אגדה זה מעשה היסטורי. מהר”ל מפרג לא אבה סלוח לו על זה. הוא אומר: ומובטח אני כי לא ישאירו לספר זה שם ושארית בישראל רק ידונו אותו כמשפטו, וספר זה הוא בכלל ספרים החיצונים אשר אסור לקרות בהם. ועוד מוסיף הוא ואומר: ר' “עזריה מהביל בל יבין אף דבר אחד מדבריהם הקטנים וכל שכן הגדולים והעמוקים… היום שיצאו שבושיו לאור יחשך היום ההוא”.

ר' יעקב עמדן, שבימיו היה איש ריב ומדון לכל “כופרים ומינים” ונדמה בעיני עצמו שהוא רב האינקויזיטורים בישראל, כתב על ספר “מאור עינים”, כי שמע שחכמי הדור באותו זמן גזרו לבער הספר ההוא שכל עסקו בדרשות של דופי. הוא קורא לעזריה די רוסי: “הר”ע אשר העיז פנים ובכל עז הקשה רוחו, ואמץ לבבו לחלוק על הקדמונים, על מסורת התנאים וחושד ברייתא דסדר עולם, וספרו ראוי להקרא מעור עינים, ולא חפץ בתבונה כי אם בהתגלות לבו והוא סכל ולא ידע מה קאמר. תעה אחר בני נכר וכפתי מאמין לכל דבר וספרו יפה לטפשים שכמוהו“. ואולם בסוף ימיו רוח אחרת היתה עם ר' יעקב עמדן. הוא נלחם אז ב”מחשבי קיצין“, אנשי הקבלה “הדוחקים את הקץ”. במלחמתו זו מצא לו סיוע בדברי עזריה די רוסי ויצא ללמד עליו זכות. הוא קרא עליו את דברי המקרא: “לא תתעב אדומי” ועוד הוא אומר: “לא נעשה לו עול ולא להיות לועג לרש בחנם, כי מה שאמר עליו בעל אמונת חכמים שבקש להדיחנו מעל ה', במחילת כבודו שקר ענה בו, כי הדבר ברור שתוספת השנים על חשבוננו מזמן היצירה לא ידחה סדר קביעותינו בשום אופן, ובהר”ד אינו כתוב בתורה ולא נזכר בתלמוד. על כן לא ישיגהו עון ואשמה על זאת כלל וכלל, ודבריו כנים וישרים שלא חטא בכך, אך במה שנטה לספורי הבלי הגויים, אך לא נתכוון למרוד בה' ואין צריך לומר בשום דבר הנוגע למעשה חלילה, אדרבא נראה שהיה ירא ה' בפועל, רק בשפתיו חטא, לטובה היתה כונתו בזו, ודאי כדי להכות על קדקדם של מחשבי קצין, וכן אפילו אם ידמה שחטא בכך בכל מקום קורא אני עליו בכאן גדולה עברה לשמה והנה שכרו אתו”.

בימיו לא השפיע ספר “מאור עינים” במדה הראויה. אז התחילו ימי הבינים בישראל, אחר אשר תם דור שלטון המדע בעמנו. עברו מאתים ועשרים שנה, וספר “מאור עינים” נשכח כמעט לגמרי. ואולם בימי ראשית ההשכלה בדורו של מנדלסון יצא עוד הפעם (אמנם במהדורה גרועה) על ידי יצחק סטנוב. ואחריה בוינה בשנת תקפ“ט – תק”ץ. ואחרי ימי דור אחד יצא ספר “מאור עינים” פעמים בוילנה (על ידי בן יעקב בשנות תרכ“ג – כ”ה ועל ידי דוד קסל בשנות תרכ“ד – כ”ו).

בדורנו ספר זה עוד הפעם לצערנו שלא בעתו. אין רוב הקוראים עברית בקיאים בשפעת הענינים והחקירות שקבע די רוסי בספרו. אין זה ספר ארכיאולוגי בלבד, אלא סקירה מקפת את הספרות המדעית של עמנו וגם זו של אומות העולם המתיחסת לחקר קדמוניות ישראל. בלי פירוש ובלי הערות מבארות לא יבינו הרבה מדבריו החשובים של המחבר.