הנחה קבועה בהיסטוריוגרפיה הישראלית, כי עם סיום ימי הבינים לעמי המערב החלה תקופת ימי הבינים לישראל. האיר השחר לעומת¹ העולם, ולעמנו באו ימי חושך ואפלה. וסימן נתנו לדבריהם: בשנת רנ"ב לאלף הששי (1492) גלה קולומבוס את אמריקה, ובו בזמן (שנת מזר"ה ישראל), כמעט בו ביום, היה הגירוש הגדול בספרד – זה שהחריב את הבנין התרבותי של עמנו.

ואולם סימן זה להבדיל בין שתי תקופות היסטוריות אינו אלא חיצוני. מונים תחילת התקופה החדשה בהיסטוריה האנושית מזמן גלוי הארץ החדשה; בני אדם צריכים בהכרתם ההיסטורית לציונים ממין זה. אמנם היה מאורע זה גדול מאוד ורב התוצאות; אבל השפעתו לא היתה נראית תיכף בשנת רנ“ב לאלף הששי. לעומת זה אין ספק שעוד זמן רב קודם לו, לכל הפחות בכל שנות המאה הט”ו, היתה התעוררות רוחנית מרובה בכל עמי המערב. קצתם אומרים, כי התעוררות זו, היקיצה לחיים תרבותיים חדשים, באה בסיבת כיבוש ביצנץ על ידי התורקים. אז ברחו חכמי יון לצרפת ולאיטליה והביאו עמם את ידיעת השפה היונית וספרותה הקלסית. מהם למדו המשכילים שבארצות האלה. זה היה הגורם לתקופת התחיה, תחית המדעים והאמנות הקלסית.

וודאי שכן הוא. ואולם גם גורם זה לא היה יחידי. תקופת התחיה, הרנסנס לעמי המערב, התחילה עוד קודם למאורע זה – וביחוד באיטליה, שם על אדמת התרבות הקלסית לא פסקה השפעתה כל הימים; לא כבה אור זה לגמרי גם בדורות הירידה התרבותית. תחת ערמות עפר בחורבנה של איטליה היתה גחלת זו מהבהבת – ובזמן מן הזמנים, בסבת גורמים שונים, העלתה גחלת זו להב מחמם ומאיר לבאי עולם. עלינו לזכור תמיד, כי בימי הבינים לא נתרחקה עדיין השפה האיטלקית כל כך ממקורה, השפה הלטינית. בנקל סגלו להם המשכילים הבנת השפה הקלסית הזאת וספרותה, אשר קלטה אל תוכה רוב היסודות של התרבות היונית. ובאיטליה נתקיימו הרבה והרבה מן היצירות האמנותיות של התקופה הקלסית. הן היו למראה עיניהם של בני הדורות המאוחרים. במסבה זו אי אפשר היה להשכיח את החיים הקלסיים לגמרי. הניצוצות שנתקיימו הביאו לבסוף לבני איטליה אורה מרובה.

עם תחיה זו באה גם שאיפה מוסרית לעם איטליה, שאיפה להשתחרר משעבודם של ימי הבינים, משעבודן של הדעות הדתיות החשכות והמחשיכות. בהבנת תקופת ימי הבינים, שהרבו לחקור בה כל כך, עלינו להבחין בין שני יסודות – יסוד התמימות ויסוד העריצות. נבדלים הם היסודות האלה לא רק במהותם, אלא גם בזמנם. בתחילה היתה הרוח השולטת בעמים, לאחר שנהרסה מלכות רומי ועמה נחרבה התרבות הקלסית, תמימות דתית, אמתית וטבעית. בני אדם היו מאמינים בתום לבם בתורה החדשה שנתנו להם, לא הרגישו כל כך בשעבודם המוסרי, כי נשתעבדו לו בטובתם וברצונם. אין המנהגים הדתיים, אפילו שהם חמורים ביותר, עול קשה לבני אדם, אם הם מקבלים אותם ומשתעבדים להם מאהבה. תקופת התמימות הזאת פסקה לעמי המערב מתחילת שנות המאה הי"ב ואילך. מסעי הצלב, שהיו לעם ישראל גורמים למאורעות מבהילים ולשחיטות איומות, היו לעמי המערב תחילת יקיצתם לחיים חדשים. התעוררו מתוך רגש דתי, קנאי, לעלות לארץ המזרח, כדי להלחם באנשי דת האיסלאם ולשחרר את הארץ הקדושה משלטונם. אבל פגישתם באנשי דת האיסלם פקחה את עיניהם לראות ולהבין בחיים דתיים אחרים ולהתערב בתוך בריות שונות מהם. זה הביא שנוי גדול בהשקפתם הדתית והמוסרית. קנאים היו בהליכתם, ופקחים חזרו לארצם. מסעי הצלב גרמו להכשרת התקופה ההיסטורית החדשה יותר ויותר משאר המאורעות, שאותם עשו חוקרי ההיסטוריה האנושית לגורמים של התחיה הרוחנית בעמי המערב.

מאז ואילך היה השעבוד של עמי המערב בחייהם הדתיים והמוסריים לא תמימות, אלא עריצות – לכל הפחות שלטון קבוע. רוחות חדשות היו מנשבות, רוחות של שאיפה לחירות; אבל עדיין היו עומדים בשעבודם שלא בטובתם. מה שהיה תחילה רצון היה מעכשו אונס; מה שהיה בתחילה מאהבה היה מעכשו מיראה. מובן, שבמצב כזה לא חסרו בעמי המערב גם אנשים “מתפרצים”, אשר שלחו יד בשלטון הקבוע והתאמצו להשתחרר ולשחרר את בני דורם. ואולם סדר קבוע אינו נהרס בנסיון ראשון. וכשנתרבו המתפרצים נתנו השליטים לבם לבסס את שלטונם במעשי עריצות ואכזריות. המלחמה היתה מאז כמעט תמידית. ביחוד גברה התסיסה באיטליה, שהיתה בימים ההם בנוגע לחיים המדיניים פירורים פירורים. הארץ היתה מחולקת למדינות והגמוניות – כמעט לאין מספר. ולהן לא היו גבולים קבועים, כי תמיד היו נלחמות זו בזו. פעם הרחיבו המדינות את גבולן, כי כבשו מדינות אחרות שכנותיהן; ופעם עברה עליהן כוס זו והכובשים היו לנכבשים. אי־בטחון זה בחיים המדינים והחברתיים גרם הרבה גם לתסיסה מוסרית. זו הביאה בערי איטליה גם לפריצות מרובה. נשתברו לוחות המוסר ולא פסלו לוחות אחרים במקומם. נתקלקלו מנהגי החיים ולא נקבעו במקומם חיי מוסר חדשים. העולם היה תוסס; המאורעות היו הורסים ובונים. אלא שלא נתקיימו הבנינים זמן רב, כי אם נהרסו ונחרבו.

בסוף שנות המאה הט"ו שלטה בערי איטליה, גם ברומי, אנרכיה מוסרית, שלא הניחה חיי שלוה לשום אדם. זה היה בימי שליטת האפיפיורים ממשפחת בורג’יה. האחרון שבהם, אלכסנדר הששי (שלט משנת 1492 עד 1503) מפורסם למדי בהיסטוריה של האפיפיורים הרומאים. נתקיימו לנו רשימותיו של יוחנן בורקארד, אשר היה “על הבית” בחצר האפיפיור – פקיד ממונה על הצרמוניות הקבועות בחצר. אפילו אם ננכה מספוריו ומהגדת עדותו הרבה והרבה ונדין שהם גוזמאות והפלגות, יספיקו לנו בתור ציור של החיים המוסריים – יותר נכון האי־מוסריים, בדור ההוא, ובפרט שקצת עדותו מקוימת על ידי זכרונותיו של האדון הצורף־זהב והפסל בנוַינטו צ’יליני, שהיה בן דורו של בורקארד, צעיר ממנו קצת.

אלכסנדר הששי לקח לו פילגש והיא ילדה לו בן ובת, את ציזר בורג’יה ואת לוקרציה בורג’יה. זה לא נעשה בחשאי, אלא “לעיני השמש”, בפרהסיה גמורה. ידעו כל באי החצר את יחוס משפחה זו, ואלכסנדר הששי עצמו היה מתיחס לבנו ולבתו בתור אביהם. ציזר בורג’יה מפורסם בהיסטוריה לגנאי – אמנם מלה זו אינה מספקת לסמן את כל נבלותו ושפלותו. לא היתה נבלה, אשר שגבה ממנו; לא היתה עבירה שלא עבר עליה. מעשי רצח היו לו מעשים בכל יום; רצח גלוי או רצח חרש, מה שהרג בחרבו ובחניתו או מה שהרעיל בסמי מות. מעשים אלה רבו משערות ראשו. מי יודע, מה היה נעשה ברומי בשעת יציאת נשמתו של אביו – אלמלא היה אז הבן מוטל חולה מסוכן על מטתו. גם לבתו לוקרציה² בורג’יה יצא שם לגנאי, וכבר נוסדו על מעשיה ומאורעות חייה חזיונות מפליגים במדותיה הגרועות. גם בזה יש קצת גוזמה והפלגה, מה שבדה עליה בעלה הראשון הדוכס ספורצה, שממנו³ נתגרשה על כרחו. ואולם גם ה“קורטוב של אמת”, שוודאי יש בדבר, מספיק להמציא לנו ציור מבהיל לחיי המוסר בדורות ההם. אמרו עליה, כי עוד בהיותה עם בעלה נזדווגה גם לאביה וגם לאחיה. ליצני הדור הציעו לנסח את רשימת מצבתה: לוקרציה בורג’יה, בת אלכסנדר גם אשתו וכלתו.

זה היה המצב במדינות איטליה. רואים אנו בדורות הללו מאורעות שונים – התעוררות רוחנית וגם אנרכיה מוסרית. אומרים קצתם, כי נמצא חיבור⁴ וקשר בחזיונות אלה. יש כאן סבה ומסובב, אלא שאין אנו יודעים מה היתה העִלה ומה היה העלול. אין כאן המקום להכנס בחקירה היסטורית זו. אבל פונים אנו מאיטליה ורואים את ההתקדמות הרוחנית בשאר עמי המערב באירופה. תחית המדעים והתרבות הקלסית היתה גם בגרמניה ובצרפת, וזו הביאה באמת רק שחרור מוסרי רצוי מאד, ולא אותו הכעור ולא אותה השפלות המוסרית שהיו כרוכים בה במדינות איטליה. מה שרואים אנו מתחילת שנות המאה הי"ו ואילך בגרמניה וצרפת משמח את הלב. ההתקדמות המדעית הביאה שם גם התקדמות מוסרית, וזו הקימה בני אדם גדולים ומצוינים גם בחכמה וגם במדות טובות ומעשים טובים. יכולים אנו לומר, כי לתחיה כזאת, תחיה מדעית ומוסרית כאחת, היה ראוי גם עם ישראל על יסוד תורתו ועל יסוד העבר הגדול שלו – ביחוד על יסוד חינוכו הלאומי זה כמה דורות, אלא שלא היתה השעה מסוגלת לכך.

התחילו ימי הבינים לישראל – לא במובן השעבוד למנהגים דתיים, שהרי כבר אמרתי, שאין זה בגדר השעבוד, מה שעושה האדם מרצונו ומאהבה. אבל פסקה התרבות המדעית בישראל. עמנו נתרוקן מאד ברוחו, ירד מנכסיו התרבותיים, וכמעט שפסקו הכוחות הרוחניים שהיו פועלים בו מתחילת יצירתו ההיסטורית עד הימים ההם. לזה גרמו מאורעות שונים בכמה מדינות אירופיות. הגורם העיקרי היה גירוש ספרד בשנת רנ“ב וגירוש פורטוגל שבא אחריו תכוף בשנת רנ”ז. לא גירוש היה זה, אלא חרבן שלם וגמור. בשאר הארצות נחרבה התרבות הישראלית עוד קודם לזה. גרשו את היהודים מאנגליה ומצרפת ולא היה להם, בעיקר, ישוב קבוע, רק במדינות גרמניה ואיטליה (בארצות הסלווים נתישבו אמנם היהודים כבר, אבל עדיין לא היתה להם שום תרבות רוחנית). בגרמניה גרמו הצרות והרדיפות התמידיות להחריב את הכחות הרוחניים של כנסת⁵ ישראל. ולא על הירידה התרבותית שהיתה בה בימים ההם אנו תמהים, אלא על קיום הכח המוסרי, שלא פסק מישראל גם בימי החרם. לעבודה מדעית לא היה מקום במצב כזה. הצרות באו תכופות: מסעי הצלב, גזירת רינדפלייש, המגפה השחורה, הגירושים מרוב הערים, החוקים המגבילים את ישיבתם ואת פרנסתם ועוד כאלה. נתקיימה התרבות המדעית והאמנותית רק בקהלות היהודים בספרד ובפורטוגל. בארצות האלה לא הספיקו עוד המאורעות להחריבה ולכלותה. אומרים, שגם בקהלות אלה רואים אנו ירידה משנות המאה הי“ד ואילך; פסקה היצירה הקלסית של היהודים הספרדים. לפי דעתי אין זה אלא טעות. הפסקת היצירות הקלסיות אינה ראיה לירידה תרבותית. אנשים גדולים, גאוני הרוח, אינם נולדים בכל דור ודור. לפעמים מוצאים אנו בעמים, אפילו בשעת גדולתם התרבותית, ליאות רוחנית; כח היצירה שבהם נפסק לזמן. עם גרמניה, למשל, היה מצוי משנת 1870 עד ימי המלחמה האחרונה במצב של התקדמות רוחנית ובעשירות חמרית מרובה. עם כל זה לא קם להם משורר ויוצר כגיטה. בני עליה כמותו מעטים בהיסטוריה האנושית ואינם שתולים בכל דור ודור. לא היתה ירידה תרבותית ליהודים הספרדים בשנת המאה הי”ד והט“ו, בדורות שקדמו למאורעות הגירוש. כבר היה להם רכוש תרבותי עצום ובו מצאו לפי שעה די ספוקם. לא היו להם פילוסופים כהרמב”ם; אבל בקיאים היו בפילוסופיה או שעשו את הקבלה תמורתה. גם הקבלה העיונית מספקת מזון רוחני לבני אדם. לא היו להם משוררים כשלמה בן גבירול, יהודה הלוי, משה בן עזרא ואברהם בן עזרא; אבל בקיאים היו במלאכת השיר, שלפעמים היו גם מוצלחים בה. דור דור ויצירותיו האמנותיות. לפעמים לא האיכות היא העיקר, אלא גם הכמות – כלומר: השפעת המדעים והאמנות על אישי האומה. אם אין עומק בהם גם השטח הוא סימן למצב התרבותי של כל עם ועם.

בא הגירוש והחריב את הכל. ואולם כשם שנשתיירו ליוצאי גולה אלה שרידים מעטים של עשרם החמרי כך נתקיימו להם גם שרידים של עשרם התרבותי. ועלינו לזכור, כי אפשר להרוס עושר חמרי בבת אחת, כשגוזלים את רכושם של בני אדם. לא כן בנוגע לעושר תרבותי. יצאו כמה חכמים ומשוררים בגולה: ואם לקחו מהם את רכושם והוציאו אותם נקיים מנכסיהם – את חכמתם וכשרונם האמנותי לא לקחו מהם. הגולים האלה הביאו עמם את רכושם הרוחני ואותו העמידו להם בארצות גלותם, אלא שלא נתקיים בזרעם אחריהם. לכל הפחות בכל שנות המאה הי"ו מוצאים אנו שרידי הרכוש התרבותי, שהביאו עמם גולי ספרד לארצות שונות שנתישבו בהן.

־ ־ ־ ־ ־ ־

אחד המצוינים שבדור הגירוש היה הפילוסוף והמשורר העברי יהודה אברבנאל, בנו של דון יצחק אברבנאל, המפורסם בהיסטוריה הישראלית לשבח ולכבוד רב. לאותו השבח לא זכה בנו אף על פי שהיה גדול עליו בכשרונו הפיוטי ובפילוסופיה. לזה גרמו סבות שונות שברובן תלויות הן במאורעות הזמן.

משפחת אברבנאל מצוינת ומפורסמת על ידי כמה מאורעות יוצאים מגדר הרגיל. דון יצחק, שעסק ביחוד בפירוש המקרא, היה מתפאר ביחוס מולדתו. הוא היה מונה דורות קדמוניו ונתיחס: יצחק בן יהודה בן שמואל בן יהודה בן יוסף בן יהודה מגזע ישי בית הלחמי. וודאי שהאמין בתמימות במציאות אילן יחס זה, אשר שרשיו הגיעו עד מלכות בית דוד. זקנו שמואל היה מיושבי עיר שיביליה ובשנת השמד (קנ"א לאלף הששי) המיר באונס. ואולם לא עמד בספרד כשאר אחיו האנוסים, שהיו כסילון ממאיר⁶ בעיני הכהנים הקנאים, אלא גלה לפורטוגל ושם חזר ליהדותו בפרהסיה. יצחק אברבנאל נולד לאביו יהודה בעיר ליסאבונא בשנת קצ“ז. עליו אמרו, כי “היו בו תורה ועושר וכבוד במקום אחד”. ואולם נתקל פעם אחת במאורעות המדיניים של ממלכת פורטוגל. נמצא קשר במדינה זו על המלך יוהן והלשינו על דון יצחק שגם הוא היה בקושרים. אפשר שיש קורטוב של אמת בשמועה זו. היהודים הספרדים לא היו כאחיהם האשכנזים, שכל חייהם היו נמצאים במורא ופחד ולפיכך היו נזהרים מאד שלא “להתערב עם שונים”. כל הימים שהיו שרויים בספרד ובפורטוגל, השתתפו גם במעשים המדיניים כפי צורך השעה וכפי תועלתם. איך שיהיה, דון יצחק נקרא לבוא לפני המלך. הזהירו אותו מיודעיו ואוהביו ולחשו באזניו, שאין קריאה זו מצד המלך קריאה של חיבה. תיכף ברח דון יצחק בלילה ועבר לגבול ספרד. זה אירע בשנת רמ”ג. בברחו עזב את כל הונו ורכושו בליסאבונא, והמלך החרים ולקח את הכל. דון יצחק בא לקשטיליא נקי מנכסיו. בימים ההם חזר לעבודתו המדעית, משאת נפשו מימי נעוריו – חיבור פירושים לספרי המקרא. בהלצה היה אומר: “חסורי מחסרא והכי קתני” – עכשו כשהפסיד את כל הונו הוא עוסק בלימודים. ואמנם ימים אלה, שהיה פנוי בהם לתורה ולמדע, לא ארכו, כי בהיותו בקשטיליא יצא עוד הפעם לעבודת המלך. כנודע היה השליט הפיננסי של המלך פרדיננד ואשתו איזבלא עד ימי הגירוש.

כשברח דון יצחק מפורטוגל לקשטיליא לקח עמו, כמובן, גם את בני ביתו. בנו יהודה היה אז בן עשרים ושלש שנה. הוא שמש ברפואה. ידיעותיו במקרא ובספרות התלמודית וגם בפילוסופיה היו מרובות. גם הצטיין בכשרון פיוטי, מה שנראה מכמה שיריו שנתפרסמו בחייו ואחרי מותו. בשנת רנ“א נולד לו בנו בכורו יצחק. כשיצאה גזרת הגירוש על היהודים בספרד שלח יהודה את בנו עם מינקתו לפורטוגל, כי קשה היה לו לקחתו עמו בדרך למדינת ניאפוליש, שבה נתישב אביו דון יצחק. יהודה אברבנאל היה רופא מומחה, וכבר יצא לו פרסום גדול בחכמת הרפואה ובשמושה. נודע לו כפי הנראה, שלא ירשו לו לצאת מן הארץ, אלא יחזיקו בו על כרחו. בדעתו היה לברוח מספרד; אבל כדי שלא יחזיקו בבנו הרך, כדי לאנוס את האב להשאר בארץ, מהר להבריחו ב”אישון חצות לילה" לפורטוגל. ואולם דווקא זהירות וזריזות זו היתה לו למכשול.

גלות היהודים מספרד לפורטוגל היא טרגדיה מיוחדת במינה. כמעט שאין דוגמתה גם בהיסטוריה הישראלית העשירה בטרגדיות מחרידות את הלב. גזרו על היהודים בספרד לצאת מן הארץ במשך ארבעה חדשים או שימירו. ואולם גזרה זו פרסמו חודש ימים אחר שניתנה הדת מטעם המלך והמלכה. בכל אופן כבר הפסידו הגולים ימי חודש אחד. לפי זה הוטל עליהם לצאת מארצם במשך שלשה חדשים. מטעם המלך והמלכה הכריזו בכל מדינות ספרד, שלא יגע אדם ביהודים הגולים. ובאמת נתקיים דבר המלך והיציאה היתה ב“שלום”.

עם כל זה, היתה הגירה זו קשה עד מאד. דון יצחק אברבנאל, שהלך בראש גולים, מצייר את המאורע הזה כאילו באמת היתה יציאה מסודרת ומאורגנת באופן היותר טוב – אין פרץ ואין צוחה. “איש את אחיו יעזרו”, וכולם היו בעצה אחת לעזוב את מדינת ספרד בלי מכשול ובלי פגע רע. אבל דבר זה היה מן הנמנע. להיכן היו הולכים? רובם אמרו ללכת באניות לבוא למדינת איטליה או לאפריקא. מובן, שעלה שכר האניות מאד, וגם לא היה בהן מקום לכל היוצאים. מה שאירע בערי החוף בשעת הדחק – זה אי אפשר לשער. הפקעת שערים של הספינות מובנת מאליה. ואולם כשנמצאו הגולים בים התאכזרו עליהם החובלים ונהגו בהם מנהג הפקר. כמה טרגדיות עברו עליהם בדרכם. מטעם זה נשאו הרבה מן הגולים את עיניהם לפורטוגל. הליכתם מספרד למדינה זו היתה יותר בטוחה ויותר קלה. כך נדמה להם אז בשעת הצרה שהתרגשה לבוא עליהם. המלך דון ג’ואן מפורטוגל⁷ פתה אותם לבוא אל ארצו ולהתישב בה. תנאי הכניסה היו כי ישלמו דוקאט אחד לגולגולת ורביעית הסחורה שהביאו עמם (בשעת יציאתם מאספמיה גזרו עליהם שלא יוציאו מן הארץ כסף במזומנים, אלא יתנו את כספם בסחורות). ובהיות שלפי הגזרה השאירו הגולים בכיסם רק סכום קטן די הוצאות דרכם, על כן לא היה בידי כולם לשלם דמי הכניסה. עם כל זה עברו את הגבול בשלום, כי אלה שנמצא בידם קצת כסף שלמו בעד אחיהם מחוסרי ממון בעין. כמאה ועשרים אלף נפשות מגולי ספרד נכנסו בתנאים האלה לפורטוגל.

על גולי ספרד אלה יכולים אנו לומר כי עלו מן הפחת ונלכדו בפח. המלך מנואל, אשר מלך בפורטוגל אחרי דון ג’ואן, ארש לו את בת המלך פרדיננד ואשתו איזבלה. הם התנו עמו תנאי כי יגרש מארצו את כל היהודים – את פליטי ספרד וגם את אלה שישבו בארץ מקודם. נראה, שדבר זה היה קשה מאוד בעיני המלך הצעיר ושלא בטובתו הסכים לתנאי זה. ידע בנפשו, כי עול גדול הוא עושה ליהודים, ובפרט לאלה שנכנסו לפורטוגל במחיר רב. זולת זה, הכיר והבין כי מגירוש היהודים מארצו יצא הפסד איקונומי גדול לפורטוגל. נתחייב לגרש את היהודים, ועם כל זה התאמץ להחזיקם בארצו. התחכם והמציא תחבולה שֵדית ממש. גזר על הגולים שלא יקחו עמם את ילדיהם פחותים מבני ארבע עשרה שנה. יודע היה, כי יוותרו היהודים על רכושם ויגלו כדי לקיים את תורתם; אבל לעזוב את בניהם ובנותיהם הרכים, זה יהיה קשה להם יותר ויותר מהפסד ממון. ובאמת ככה היה. נמצאו יהודים רבים שלא עמד לבם בהם לצאת מן הארץ ולעזוב את ילדיהם בידי הגויים על מנת שיטבילו אותם. אחר גירוש פורטוגל בשנת רנ"ז נשארו כארץ במספר רב – משיחיים למראית עין ויהודים בסתר אהלם. מעשה זה הקילה להם הממשלה. כמעט שלחשו באזניהם: אל תתיראו מן ההמרה שאינה אלא רק למראית עין. הבטיחו להם שלא יקבעו את האינקוויזיציה בפורטוגל, ומי שיקיים את היהדות בחשאי – יקיים אותה. ידוע הוא, כי באמת עברו כמה עשרות שנים טרם שנקבעה אינקויזיציה במלכות פורטוגל. בינתים קיימו האנוסים את היהדות כמעט בגלוי. היו להם בתי־כנסיות, וגם למדו בבתיהם עברית וספרי הדת הישראלית. זה היה סוד גלוי, ובמובן ידוע גרם מצב זה אחרי כן לקביעת האינקויזיציה בארץ ההיא.

יהודה אברבנאל הבריח את בנו יצחק ואת מניקתו לפורטוגל. שם נתפס הילד בתור “משכון”; כנראה לא שכחו עוד בליסאבונה את המאורע הרב בשנת רמ“ג, מה שגרם לדון יצחק ולבנו יהודה לברוח מפורטוגל. בשיר “תלונה” אשר חבר יהודה אברבנאל בשנת רס”ג – אחת־עשרה שנה

אחרי המאורע האיום – מספר הוא פרטי המעשה:

וְהַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִצְחָק קְרָאתִיו אֲבַרְבַּנְאֵל כְּמוֹ צוּר

מַחֲצָבִי,

כְּשֵׁם גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל כְּהוֹרוֹ, כְּבֶן יִשַׁי וְהוּא נֵר

מַעֲרָבִי.

בְּהִוָלְדוֹ רְאִיתִיו טוֹב, לִשְׁכּוֹן בְּלִבּוֹ בִין וְטוֹב הוֹרָיו

וְטוּבִי –

וּבֶן־שָׁנָה אֲהָהּ מִנִּי הֲדָפוֹ וְהִדִּיחוֹ זְמָן, שׂוֹנְאִי

וְעוֹקְבִי,

בְּעֵת גֹּרְשׁוּ בְּנֵי גָלוּת סְפָרָד יְצַו מֶלֶך לְהַצִּיב מַאֲרָבִי –

לְבַל אֵצֵא וְאֶעְבֹר בֵּין גְּזָרִים וְלָקַחַת בְּנִי יוֹנֵק חֲלָבִי –

לְהַכְנִיסוֹ בְּדָתוֹ בַּעֲבוּרוֹ. וְגִלָּה אָזְנִי אִישׁ טוֹב אֲהוּבִי

* * *

שְׁלַחְתִּיו עִם מְנִיקְתּוֹ בְּאִישׁוֹן חֲצוֹת לַיְלָה, כְּאִלּוּ הוּא

גְנוּבִי –

לְפוֹרְטוּגַל וְשָׁם מֶלֶךְ מְנוּאֵל, אֲשֶׁר הָיָה לְפָנִים מַחֲרִיבִי;

וְשָׁם גָּדַל כְּבוֹד אָבִי וְעָשְׁרוֹ, בְּחַיֵּי אָבִיו וְהוּא מַלְכִּי

חֲשׁוּבִי.

וְזֶה קָם זֵד בְּלִיַעַל וְאַכְזָר וּבוֹצֵעַ וְאִישׁ חַמְדָּן

וְכַלְבִּי;

וְעֵת קָשְׁרוּ סְגָנָיו בּוֹ וְאָחִיו, הֲלֹא אָדָם בְּקוֹשְׁרוֹ שָׂם

בְּכוֹזְבִי.

וּבִקֵּשׁ בַּהֲרֹג אָחִיו לְהָרְגוֹ, וְהִצִּילוֹ מִמָּוֶת רוֹכֵב כְּרוּבִי⁸;

וְהוּא נִמְלָט לְקַשְׂטִילִיָּה, אֲשֶׁר שָׁם מְקוֹם הוֹרַי וְשָׁם בֵּית

חֲצִיבִי.

וְאָז שָלַל רְכוּשִׁי עַד בְּלִי דַי וּבַז טוּבִי וְכַסְפִּי עִם

זְהָבִי.

וּבִרְאוֹתוֹ בְנִי כִי בָא לְאַרְצוֹ – וּבֵית אָבִי בְאִיטַלִיָּה

בְּחָשְׁבִי . עֲצָרָהוּ לְבַל יָשׁוּב וְצִוָּה לְבַל יִהְיֶה לְנַחְבִּי מְשִׁיבִי⁹.

בְּמוֹתוֹ אַחֲרָיו מֶלֶךְ כְּסִיל קָם וְהוּא אָדוּק בְּדָתוֹ אִישׁ

נְבוּבִי –

וְאִנֵּס כָּל־עֲדַת יַעֲקֹב וְהֶעֱבִיר עֲלֵי דָת כָּל בְּנֵי עַמִּי

נְדִיבִי;

וְרַבִּים הָרְגוּ עַצְמָם לְבִלְתִּי עֲבֹר תוֹרַת אֱלֹהִים

מַרְחִיבִי.

וְלָקַח מַחֲמַד נַפְשִׁי וְהוּמַר שְׁמוֹ הַטּוֹב כְּפִי צוֹר

נְקוּבִי . כְּבָר הוּא בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עִדָּן לֹא רְאִיתִיו בַּעֲוֹן

בִּצְעִי וְחוֹבִי.

…………….

אֲקַוֵּהוּ וְתוֹחַלְתִּי מְשׁוּכָה – וְלָמָּה תְאַחֵר עוֹפֶר אֲהוּבִי?

וְלָמָּה זֶה תְדַכֵּא לֵב יְלָדְךָ וְתִהְיֶה חֵץ בְּכִלְיוֹתַי

כְּמֵבִיא?

…………….

וְתִגְזוֹל אֶת שְׁנַת עֵינַי בְזִכְרְךָ, וְלֹא אֵדַע בְעֵת קוּמִי

וְשָׁכְבִּי;

וְלֹא אֶטְעַם בְּמַאֲכָלִי, וְנֹפֶת לְחִכִּי מַר וְסַף רַעַל עֲרֵבִי.

…………….

וְהָיִיתִי כְאִישׁ נִדְהָם וְנִרְדָּם שְפַל קוֹמָה קְצַר אָרְכִּי

וְרָחְבִּי.

בְּזִכְרֶךָ שְׂשׂוֹנִי עִם יְגוֹנִי – צֳרִי אַתָּה וְאַתְּ צָרִי

וְאוֹיְבִי

…………….

וְשָׂם מוֹרֶךְ בְּתוֹךְ לִבִּי וְרֹגֶז בְּמוֹרָשַׁי וּבְעֲצָמַי רְקָבִי;

וְאֶשְׁמַע אִמְךָ כָּל־יוֹם מְבַכָּה וְקוֹרְאָה לְךָ: יְדִידִי לִבִּי

רְטֻבִּי.

…………….

וּמִי זֶה מֵעֲלֵי חֵקִי גְנָבְךָ, וּמִי שָׂמְךָ פְּרִי בִטְנִי עֲזוּבִי?

וְכִי לֹא אַעֲצִיר כֹּחַ לְסֹבְלָה וְלֹא לִטְמֹן דָּאֲגָתִי בְּחֻבִּי. –

……………..

אָשׁוּבָה נָא לְדַבֵּר אֶל יְחִידִי, לְבִלְתִּי יִהְיֶה עוֹד מֲאֲדִיבִי.

בְּכוֹרִי, שָׁב לִבְּךָ דַּע הֲכִי בֶן־חֲכָמִים אַתְּ מְחֻכָּמִים

כַּנָּבִיא.

וְהַחָכְמָה יְרוּשָׁה לָךָ, ואַל נָא תְאַבֵּד יְמֵי יַלְדוּת, חֲבִיבִי.

רְאֵה עַתָּה, בְנִי, חֲמוֹד לִלְמוֹד, קְרֹא מִקְרָא וְהָבֵן מִכְתָּבִי.

שְנוֹת מִשְנָה לְמֹד תִּלְמַד בְּמִדּוֹת¹⁰ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה

וְתִדְרוֹשׁ אֶל מְתִיבִי.

וְאֵיךְ אוּכַל לְהִתְאַפֵּק בְּעָבְרוֹ – וְזֶה חָלִיִי וְחַרְחוּרִי

וְחָרְבִי.

מובן, כי דברי השיר הזה אינם אלא השתפכות הלב והנפש. הוא הציע את מרי שיחו על הנייר – לא ששלח אותו לבנו יצחק, כדי לזרזו להתמיד בלמודי קודש. אבל עם כל זה אין ספק שבאמת שקד הנער על הלימודים האלה בהיותו בפורטוגל וכבר הרציתי את פרטי המצב בקרב האנוסים בימים ההם. קצת סיום פיוסי לטרגדיה זו מוצאים אנו בעובדה כי הצליח יצחק אברבנאל להמלט מארץ הדמים – וקרוב לשער, כי זכה עוד לקבל את פני אביו הכואב והנאנח ברוב יגונו. אנו מוצאים לו בנים ובני בנים שנתישבו בעיר שלוניקי ובידם כתבי יד של זקנם יהודה אברבנאל.

חייו של האדם הגדול הזה היו מימי צאתו מספרד חיי נדודים. הוא לא היה נע ונד כאברהם אבן עזרא, נודד ללחם. וגם לא הלך “מדחי אל דחי” כאברהם אבולעפיה, “נביא ומשיח שקר”, נרדף בקהלות הישראליות בספרד ובאיטליה – המאורעות שלטו ביהודה אברבנאל, באותו האדם האצילי שנעקר מעל אדמתו. בימי הגירוש היו קצת קנאים בספרד (יצחק עראמה בעל “עקדת יצחק” ויוסף יעבץ בעל “אור החיים”) מקטרגים על הפילוסופים ואנשי ההשכלה, כי נפרדו בהיסח הדעת מיהדותם, ורק בני ההמון הפשוט מסרו את נפשם על קיומה. במאורעות יהודה אברבנאל רואים אנו, שאין בדברי הקיטרוג הזה ממש. אדם מצוין זה היה יכול לראות את עולמו בחייו ולא לשבוע נדודים ולהיות סחוף ומדולדל על יהדותו – אילו היה מוותר עליה. כמותו היה גם הרופא המפורסם שיש לו ערך קיים בהיסטוריה של חכמות הרפואה אמאטוס לוזיתאנוס, בן דורו של יהודה אברבנאל (אלא צעיר ממנו) ומכרו של ר' עזריה מן האדומים. אותו הטבילו באונס בהיותו בפורטוגל. ברח משם ונתישב תחילה “אנוס” באיטליה. ראה כי ישובו בארץ ההיא הוא בחזקת סכנה. הלך משם ונתישב בעיר שלוניקי. שם חזר ליהדותו בגלוי, ויחוס של ידידות היה בינו ובין זרע יהודה אברבנאל.

יהודה אברבנאל נתישב תחילה עם אביו בניאפוליש. המלך פרדיננד, שמשל אז בממלכה זו היה אדם ישר ואוהב את הבריות. הוא נתיחס ליהודים הגולים ברגש של חמלה וחיבה. דון יצחק מצא לו שם איזו שרות מדינית, יהודה אברבנאל נתקרב אל המלומד המפורסם פיקו די מירנדולה, שהיה צעיר ממנו בקצת שנים. המלומד הזה, אחד מגדולי הארץ ואציליה, היה מצויין בכשרונו וברוב ידיעותיו, “עלוי” נפלא. הוא לא האריך ימים ומת בשנת 1494, ועוד לא מלאו לו שלשים ושתים שנה. במה שלמד זה בילדותו עלה על בני דורו הזקנים; בסוף ימיו היה “אב בחכמה ורך בשנים”. פיקו די מירנדולה היה בקי גם בחכמת הקבלה וחבב אותה מאד. בימים ההם, ימי תחית המדעים והאמנות הקלסית בעמי המערב, היתה חכמת הקבלה חביבה מאד לחכמי אומות העולם. יודעים אנו את יחוסו של האדם הגדול, חכם צדיק וישר, יוהן רייכלין, לחכמת הקבלה. הוא נהנה ממנה הנאה עצומה וזו גרמה לו לחבב¹¹ גם את הספרות התלמודית והספרות הישראלית ככלל – ובסופו היה לאוהב ישראל ועומד בפרץ לטובת העם הסחוף, נעדר זכויות בני אדם.

כשם שהיתה הקבלה בכלל מזון רוחני ליהודים, שלא הספיקה להם הפילוסופיה ההגיונית מיסודו של אריסטו, כך נתחבבה גם על חכמי אומות העולם השואפים לצאת ממחנק האסכולסתיקה. גם זו נוסדה בעיקר על תורתו של אריסטו, ואותה עשו בימי הבינים בנין של פלפולים וחדודים. לא היה בה מקום להלך נפש. זו נחנקה כמעט בחידודי הסילוגיסמים שהיו נטולים מן החיים ומהרגשות החיים. העוסקים בה הם אבטומטים מתנועעים בהיקשי ההגיון וב“מופתים חותכים”. השאיפה¹² להשתחרר מן השעבוד של ימי הבינים גרמה לשאיפה כמותה – להשתחרר גם מלמודי האסכוליסתיקה. מתוך זה לקחה הפילוסופיה האפלטונית, זו שכלה פיוט והתרוממות הנפש, את לבם. לה צרפו את הקבלה העיונית, כי מצאו בה זווג הפילוסופיה הפיוטית של הגיון¹³ עם למודי דת צרופה ביחוד גמור של האלהות. ידוע הוא, כי בעצם קרובה הקבלה העיונית אל השיטה האפלטונית החדשה ומשותפת לה בהכרת טבע האלהים ויחוסו אל המציאות ואל נפש האדם בפרט. דווקא ברמזיה הסודיים, בנסתרותיה, מסוגלת היא למשוך את הלבבות. כל אדם רואה בה מהרהורי־לבו ומשקיע בה את הגות־לבו ונפשו. הוא מוצא בה מה שרוצה הוא למצוא – מה שהוא מבקש, מרגוע לנפשו וסיפוק מזון רוחני־דתי.

פיקו די־מרנדולה השפיע, כנראה, על יהודה אברבנאל למשכו אל תורת האפלטונים החדשים, שהיתה חביבה, אלא שטרח להביאה לידי הסכמה עם שיטת אריסטו. פרי השפעה זו אנו רואים בספרו של יהודה אברבנאל Dialoghi del amore (וכוח על האהבה).

יסודות המציאות בעולם הרוח ובעולם המוחשים הם האהבה והחפץ. שני היסודות האלה שולטים בכל. אהבה מקרבת את כל הנבראים – אהבת הזווג באדם ובבהמה ואהבת אבות לבנים והבנים לאבות. גם בטבע הצמחים רואה יהודה אברבנאל את כח האהבה, מתיחסים הם זה לזה על פי סמפטיה (וקצתם מתנגדים זה לזה בכח של אנטיפטיה). הביולוגיה, כח החיים בכל בעלי החיים ובצמחים, לא היתה עוד ברורה בימיו. גם לא הכירו עדיין, שאין בין כח החיים בבעלי חיים ובין כח זה בצמחים אלא הבדל כמותי ולא יסודי. ואולם יהודה אברבנאל צרף בשיטתו את החפץ ליסוד האהבה. הראב"ע היה אומר, כי “מאור השכל יצא החפץ”, וכוונתו בזה: הכח השכלי מכשיר את ההכרה, ובכח ההכרה יבוא החפץ. חפץ זה אינו רצון ותשובה אלא כח חיובי. בשיטתו הפילוסופית של יהודה אברבנאל מחוברים ומאוגדים שני הכחות האלה: האהבה והחפץ. הם נמצאים גם בטבע המציאות הרוחנית. יחוס החומר לצורה הוא בכח האהבה והחפץ. כח זה שולט בכל, גם בגלגלים, וזה מכשיר את תנועתם.

ומה הוא יחוס השכל לשני הכחות האלה? יהודה אברבנאל אינו פוסל את שיטתו של אריסטו, שהעמיד הכל על ההשגה השכלית; אלא מתאמץ להביאה לידי הסכמה עם שיטת אפלטון. יש שני מינים של השגה שכלית – השגה שהיא רק בכח והשגה שהיא בפועל. “השכל הפועל”, שלו יִחס אריסטו ערך גדול בטבע ההויה, הוא בשיטת יהודה אברבנאל יסוד גדול באחדות המציאות. בדעתו זו מתקרב יהודה אברבנאל לשיטת הפנתיאות. ועוד במקצוע אחד אנו מוצאים לו הרמוניה בין ההכרה השכלית, אבן הפינה בשיטתו של אריסטו, ובין האהבה, יסוד שיטתו של אפלטון. בטבע האלהים נמצאה גם הדעת וגם האהבה. שהרי הדעת אינה כח, אלא מדה. לפי דעת אברבנאל יודע אלהים את עצמו וגם אוהב את עצמו. רואים אנו, כי נגע יהודה אברבנאל כבר בשיטת הפנתיאות מיסודה של שפינוזה. אין ספק, כי ידע שפינוזה את ספרו של אברבנאל, שנתפרסם בדפוס אחר מותו בשנת רצ“ה (1535). ועד כמה משך את הלבבות בימים ההם רואים אנו מזה, כי נתפשט במשך עשרים שנה בחמש מהדורות וגם תרגמו אותו פעמים צרפתית, שלש פעמים איספניולית ופעם אחת לטינית. התרגום העברי (משערים כי נעשה זה על ידי יהודה אריה ממודנה) היה נמצא זמן רב בכתב־יד ויצא בשנת תר”ל ע"י דוד גורדון. עוד לא הוברר בדיוק באיזו לשון יסד יהודה אברבנאל את ספרו הפילוסופי. קצת חוקרים משערים כי כתָבו תחילה עברית והוא עצמו תרגם אותו איטלקית; ויש משערים כי כתבו איספניולית, ומביאים ראיה לדבריהם שנמצאים בספר זה כמה בטויים איספניוליים. ראיה זו אינה מכרעת. שהרי שפת מולדתו, “שפת האם”, היתה וודאי איספנולית. ואפילו אם נאמר, כי כתב את ספרו מעיקרו איטלקית אין תמיהה בדבר שלפעמים פלט קולמסו קצת בטויים על דרך הלשון האיספניולית. דוגמת זה אנו מוצאים גם בספריו הלטיניים של שפינוזה. ואולם אחד מבני דורו של יהודה אברבנאל, אשר קלס את ספרו בתכנו ובסגנונו, מוסיף ואומר: כי יותר ויותר היה חבור זה לוקח את הלבבות בהרצאתו, אילו כתבו המחבר מעיקרו איטלקית. הרי לנו עדות גמורה כי לפנינו תרגום איטלקי.

אין מן הצורך להאריך בביטול הבדותה (מה שנאמר באחת המהדורות בשער הספר) כי המיר יהודה אברבנאל בסוף ימיו. לבדותה זו אין שום יסוד. אדרבא, נתקיימה לנו אגדת עדות כשרה מפי בני דורו ומפי הבאים אחריו (ובכללם גם ר' עזריה מן האדומים ואמאטוס לוזיתאנוס) כי מת החכם הנפלא הזה, אחד הגדולים בתקופת התחיה באיטליה, ביהדותו. עליה סבל הרבה ועליה מסר את נפשו. שהרי כל התלאות אשר מצאו אותו עד סוף ימי חייו באו עליו על דבקותו בדת מולדתו.

יהודה אברבנאל ישב בניאפוליש עד אשר נכבשה הארץ בידי קרל מלך צרפת. אז ברח עם אביו ונתישב בעיר גינובה באיטליה. שם השלים את ספרו הפילוסופי ושם יסד בשנת רס“ג את שיר ה”תלונה על הזמן". אמנם מוצאים אנו בשירה נשגבה זו הרבה מן המלאכותיות (וזה גרם לו כי חרוז אחד עולה לכל טוריו). ואולם אין ספק, כי בעיקר הם דברים יוצאים מלב כואב ומנפש נדכאה, שזה עשרים שנה היא סובלת יסורים קשים, יסורי הגוף והנפש:

זְמָן הִכָּה בְחֵץ שָׁנוּן לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי יְפַלֵּחַ בְּקִרְבִּי,

וְהִכָּנִי וּמַכָּתוֹ אֲנוּשָׁה, וְדִכַּנִי וְשָׂם נֶצַח כְּאֵבִי.

פְּצָעַנִי וּבִלַּע אֶת בְּשָׂרִי וְאָכַל [הַ]כְּאֵב דָּמִי

וְחֶלְבִּי,

וְגֵרַם כָּל עֲצָמַי בַחֲמָתוֹ, וְהִתְנַשֵּא וַיָּקָם בִּי כַּלָּבִיא.

וְלֹא דַי כִּי צְנֵפַנִי צְנֵפָה וְשָׂמַנִי מְגֹרָשׁ נָד בְּאִבִּי,

וּכְשָׂכִיר הֱנִיעַנִי בְּתֵבֵל וְהוּא עַל פַּאֲתֵי אֶרֶץ מְסִבִּי.

וְהֵן זֶה לִי כְּעֶשְׂרִים מִשְּנוֹתַי אֲשֶׁר לֹא שָׁקְטוּ סוּסַי

וְרִכְבִּי

וּמָדַד שָׁעֲלוֹ מַיִם וְעַפְרוֹת בְּנֵי גִילִי וְהִרְחִיק עַם קְרוֹבִי;

וְלֹא אֶרְאֶה וְלֹא אֵדַע מְיֻדָּעַי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאָבִי.

וּפִזֵּר מַחֲמַדַּי זֶה לְצָפוֹן וְזֶה קֵדְמָה וְזֶה אֶל מַעֲרָבִי;

לְבַל עוֹד יוּכְלוּ הַשְׁקֵט זְמָמִי – וְלֹא אֶמְצָא מְנוּחָה גָם

בְּחָשְבִי.

בן ארבעים ושלש שנים היה יהודה אברבנאל כשיסד קינה זו על התלאות שמצאו אותו בחייו. מנוחה לא מצא כמעט עד יום מותו. לא ריש ועוני גרמו לו נדודיו, אלא דבקותו ביהדות. שנת מותו לא נרשמה. נראה כי מת בשנת רפ"א, והוא בן ששים ואחת שנה. הוא עסק הרבה בפרסום ספרי אביו, שאותו כבד והעריץ מאד ויסד שירים לכבודו ולכבוד קצת חבוריו.