בתור 🔗
מכתבים מוויען. 🔗
א.
— ב' אלול התרמ“ו לב”ע.
לעשות רצונך חפצתי ולהודיעך חדשות ונצורות מעירנו הבירה. אבל מה אכתוב ומה אודיע? מה ידעתי מהחדשות ילדי יום ולא תדע גם אתה מפי כה“ע הרבים היו”ל ערב ובוקר וצהרים בכל יום תמיד? אנכי אל הישנות אפנה. הנה המגדל הבנוי כמו רמים בטבור העיר, “מגדל סטעפאן” אשר שיאו עולה על כל הבתים הרמים והנשאים; הנה הוא עודנו עומד בתקפו ובחסן עזו, ומרום גבהו יביט ישקיף על המון האנשים אשר יחנו וירעשו לרגליו מאין הפוגות כהמות ים לרגליו, ירוצו ולא ייעפו, איש את רעהו ידחקו, בצד ובכתף יהדופו, בפיהם יבקשו סליחה ולבם בל עמם, ותהי גם סליחת רעיהם מצות אנשים מלומדה; ישטפו שטוף ועבור ואין קצה לההמולה והמהומה; יביט וישחק עליהם ועל הבליהם ומעשי תעתועיהם. ישחק על אלה ההולכים נטויי גרון בראש כל חוצות, כובע מעשה מקשה בראשיהם, כתנת מגוהצת לעורם ונעלים נוצצים כברקים ברגליהם, לבושי מכלול כלם ומתראים כחורי הארץ וחורי אמתחות בגדיהם חלולים חלולים נקובים נקובים, ואף הקשיטה האחרונה תמה אזלה מכיסם. ישחק ילעג על אדירי הכסף ואילי הבאֶרזע עבי הבטן ודקי השכל, בריאי הכשר ורעי המראה, כבדי הלב וקלי הדעת, הנה המה רצים רצוא ושוב ואיש לעברו תועה ולבצעו פונה, המה חומסים מזמות לאכול יגיע זרים ומשמן בשרם ירזה, כל היום כזב ירבו ותהי להם גם תוחלתם לאכזב, אוספים שארית כחם לאסוף אוצרות בשקר ונלוז יומם, ודרכיהם יליזו לפזר בצעם כאפר לילה; לבקר רנה למו כי עלה ערך השטרות למעלה ראש וימלאו אמתחותיהם כסף אשר לא יספר מרוב, ולערב בכי נהי ומספד על זהבם כי היה לנדה ועל ביתם בית הנייר כי הוכת שאיה ורוח נשאהו; ישחק ילעג אל אלפי אנשים הממהרים לרוץ ארח ואין כל מטרה לנגד עיניהם, יביט בבוז ושאט בנפש על המגדלים מחלפות שער ראשם להתראות כפילוסופים וכל רוח אין בקרבם, ישחק וילעג, ילעג וישחק על… ועל… אך למה לי לפתוח פה לאבן דומם, למה לי לשים דברי בפי המגדל האלם? אעלה אנכי על מרום קצו ואת אשר אראה אשמור לספר באזניך. ואולי יצליח חפצי בידי להביט גם על מצב היהודים בעירנו, להביט על מנהגיהם ודרכי חייהם, לחדור אל עמקי לבותם ולחשוף מצפוניהם ומסתריהם. אולי… אולם עד אשר אעפיל לעלות, חכה והיה ברוך מאת אוהבך…
––––––––––––
ב.
— ג' לחודש אלול.
הה! כבר דרכתי על במתי המגדל ורגלי עומדות בראש הפסגה. אשפיל לארץ עיני, עפעפי יבחנו בני אדם והנה כלם כחגבים, כרמשים זוחלי עפר המה בעיני.
האגיד את אשר עם לבבי ואם אחדל? אגיד, כי עצור במלים לא אוכל. אבל הטה נא אזנך ואשמיעך בלאט את הגות לבבי, פן תקשבנה אזני היושבים על גרם המעלות ומשפילים לראות אל נדכאים ושפלי רוח; פן תקשבנה אזניהם וירגזו מכסאותם גם יחרקו עלי שן: הנה הפעם יודע אנכי את ההבדל בין אלהי גויי ימי קדם אשר כסאו נכון בשמי השמים וממכון שבתו ישגיח על אדם ובהמה רבה ובין האלהים אשר מלא כל הארץ כבודו, האלהים המתהלך את כל היצורים, האלהים אשר הוא הכל והכל בו, האלהים אשר רוחו מרחפת בכל היקום אשר על פני האדמה וכליל הוא בהדר היקום, איש מרעהו לא יפרד, לא ישפיל לראות כי אם לנכח יביט, יישיר עפעפיו ואת כל יושבי התבל יראה בדמותם כצלמם; הפעם יודע אנכי את ההבדל בין… אך לא! עתה אשמרה מחסום למו פי, אבליגה על הגיון לבבי ואשוב להשקפתי.
כמעט גבה לבי, גאוה ענקתני כי אמנם מרום דרכי על כל בני גילי, עוד אחת מעט והנה כמדי לבשתי גאה וגאון בראותי כי רבים נשאו אלי עין וכמו קנאו בי כי בין כוכבים שמתי קני. אבל ברום לבבי דלו עיני לשמים — ונפשי נבהלה מאד. הן — זאת השיבותי אל לבי — כגבוה השמים מהארץ כן גבהו גם ממנו השמש והירח והכוכבים ובני עליון כלם, ובכן מה דמות יערכו המה לנו יושבי חדל עת ממכון שבתם אלינו ישגיחו אלינו יתבוננו?
ותצלח עלי ברגע ההוא רוח לעג ונפשי נכספה מאד לראות את בני האלהים, כליותי כלו בחיקי לחזות בחזות פניהם עת עיניהם משוטטות וצופיות בכל הארץ וחזות הכל יחזו יחד. ברגע אחד יראו בהתאסף עם יחד קהל עדת בני ישראל בעיר קטנה אשר בפולין המדינה, ותהי המהומה והמבוכה בחות כל חייט וכל סנדלר את רעו וגם בהתקבץ שלוחי הקהלות בבית המועצה לממלכתנו וקאם שאון ורבה ההמולה, באמור נבחר אחד מהמשמאילים דבר אשר לא יישר בעיני המימינים ובא רעהו וחקרו באגרופו (כעין מעשה שהיה). במעוף עין יחזו את המלחמה הכבדה בבית המדרש ביום שמחת התורה על דבר “ההקפה” הראשונה ונהרי נחלי דמי חללים מטועני חרב יזובו מדוקרים על שדה קטל בעד כברת ארץ קטנה ככף איש; יחזו את פני חולדה המגדת בעזרת הנשים ואת פני המשחקת על הבימה עת תטיף מוסר; את פני המטיף… בהטיפו בשם ה' ואין אלהים כל מזמותיו, ואת פני הכהן שטעקער בהשבעו לשקר; את פני “הבנן של קדושים” המתגאה בזקנו היורד על פי מדותיו ובבטנו העבה ואת פני האציל המתפאר בכבוד שפמו בעל שני הראשים ובעבי גבי מגנו; את פני המגיד מק. בחפשו אחרי עונות וחטאים, ושערה קטנה בראש אשה מבנות ישראל היא בעיניו חטאה כעבות העגלה, ואת פני שאֶנערער המטיף בבתי המרזח בבקשו תואנות להסית את המון הרקים והפוחזים באחיהם היושבים לבטח אתם, וקשיטה קלה באמתחת בגדי איש מבני ישראל היא בעיניו כאוצרות שלל וזהב חמסים; את פני הרב הצדיק בהרעימו נפלאות בעת הסעודה השלישית ובגלותו רזי דרזין וכל רז אניס גם ליה, ואת פני הצורר ראָהלינג הדולה אש וגפרית ואבני אלגביש מנבכי תהום התלמוד ואף קרוא עברית לא ידע; את פני השוטר הרומעני המכה את היהודי באכזריות חמה “ומבקש מס”, ואת פני הסופר השוטה בעיר אד. המגיש “עצומותיו” לפני קהל עדת הנדיבים לבקש מהם נדבת כסף: את פני החזן בעיר קטנה בכרעו על ברכיו ביום הכפורים ומתחת להטלית יאכל כנפשו שבעו, ואת פני הנושא רנה ותפלה במקהלות עם בעירנו הבירה וקופה של “שרצים” תלויה לו מאחוריו; את פני העושה נפלאות השותה שכור בביתו ומטייל חנגא לבהדי דשכינתא בגן עדן גנתא ואת פני אב“ן רש”ף הקראי בשבתו בעיר ווינא ספון באחד מחדרי בתי המלון וידיו מלוכלכות בעפר כי באותה שעה ובאותו רגע הוא מנקר באשפה וחפר מטמוני ימי קדם ומצבות עתיקות בארצות המזרח. את חסידי פולין ואת פאותיהם היקרות ואת בני ארץ הסינים ומקלעות שער ראשם הקדושות; את דלפון ואת אספתא ואת פרמשתא ואת ויזתא ואת… ואת… ואת…
בני עליון! לוא עצרתי אך רגע קטן כח לראות את השחוק הקל המרחף על שפתותיכם בראותכם צעצועי הילדים הגדולים האלה ומעשה תעתועיהם, בראותכם את עשרת הפרקים בחכמת הנתוח של המחבר “מה אדם” או בשמעכם את העצה הנפלאה מפי “בת קול העברי” לכונן חברת בחורי חמד לתקנת “המין היפה” לקיים מה שנאמר: אתי מלבנון כלה; לא עצרתי אך רגע קטן כח לראות… אך האם לא נראה כלנו את הברקים אשר תרובו עת בשחוק תטיבו פניכם? האם לא תשמענה אזנינו את הצחוק האדיר המתפרץ מפתחי פיכם בקול רעם בגלגל? האם לא נראה, האם לא נבין כי בגשם מטרות עוז תשפכו מים קרים על ראשי המשוגעים האלה? הה! מי יתן גרוני חצוצרה משמעת קולה מסוף העולם ועד סופו, כי עתה הריעותי באזני הפתאים וחסרי הטעם תרועה גדולה, תרועה אשר תשכיח קול גלגל חמה המנסר ברקיע, תרועה אשר תחרידם משגעונם ופתיותם, אולי יפקחו עיניהם אולי יטו אזניהם ולבבם יבין ושבו ורפאו להם; אולי ישכילו משפט לדעת מה טוב ומה נעים, להבדיל בין אמת לשקר, בין משפט למשפח, בין תום ויושר לכזב ותרמית, בין דעת להוללות, בין יופי לדופי ובין טוב־טעם לתפל ונבלה.
לוא עצרתי אך רגע קטן כח לראות — למצער את אשר לפני! אך האם אין כלי מגדיל הראות בצלחת בגדי? אוציאנו ואשוב ואביט לארץ על מעשי האנשים הסואנים ברעש בעברם על פני, אביט ואתבונן ואת אשר אראה אגיד לך במכתבי הבא…
–––––––––––
ג.
— ג' לחדש אלול אחר הצהרים.
עברי אנכי ואת רחוב העברים אני רואה בראשונה. פה עמוד עטי! האם השמעת לאזנך את אשר הוצאת מפיך? האם לא הקשיבו העוברים את מוצא שפתיך? הנה הקימות עלי רעה ותביא בצרה נפשי. עוד אחת מעט וצוררי בני שם יתנפלו עלי בחמת אפם כי עזה ועברתם כי קשתה, בראותם כי איש מבני ישראל יעוז בהותו ויעפיל לעלות אל ראש המגדל ותועפות הרים לו… אתה העט! לא אנכי החלל הראשון אשר הכית בשבט פיך, ולא אנכי האחרון אשר מידך נגזר בקנאותך קנאת האמת ותשלח רסן מפיך לגלות הגות לב שולחך ולהשמיע דברים אשר לא ינעמו לאזן שומעיהם…
ואף מבלעדי זאת הלא תבוש הלא תכלם לאמר לכל כי עברי אנכי בעמדי בראש המגדל בתוך עיר רבתי עם המלאה משכילים בכלוב מלא עוף, בתוך העיר וויען הבירה. או האם כל היהודים שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף וברוב עשרם צלחה דרכם לעלות אל ראש המגדל — האם המה לא יבושו בצור מחצבתם ואינם חומסים מזמות כל היום לכסות על קלונם ולנצור על דל שפתם לבל יודע חלילה בגוים כי עברים המה? צא ולמד: הן אם יקרה לפעמים לאחד משרי בני ישראל ונטילי הכסף מקרה בלתי טהור כי בן אמונה אחרת ידבר עמו משפטים בשער ויגלה את חרפתו לעין כל בקראו אחריו מלא “יהודי!” אז יביט השר סביבו בבשת פנים אם לא הקשיבו השומעים מוסר כלמתו ורק אחרי הודעו כי כבר היה בכל רע, כי נגלו שוליו על פניו ואין עצה לכסות מערומיו, אז רק אז יקשה ערפו בגאה וגאון ויקרא: “אמנם עברי אנכי!” והאם לא יחשוב לו זאת לצדקה כי התגבר על גועל נפשו ויגד לו בסתר כי עברי הוא? האם לא יעטה בזה כלמות על עמו הרבה יותר ממחרפיו ומגדפיו? הן לולא ידע בנפשי כי השם יהודי הוא לו למזכיר עון כי עתה קרא לאיש ריבו “מחמדני אתה!” או “נוצרי אתה!” ותהי זאת לתשובה שאין עליה פירכא, כי כשם שלא יעלה על לב מחמדני או נוצרי, ברהמני או בודעאני לחשוב לו זאת לחרפה אם יגיד לו איש מצותו כי נוצרי מחמדני ברהמני או בודעאני הוא, כך לא יבין כל איש מבני ישראל אשר לבו רך עם אל ועם עמו תמים הוא אם יבזו צלמו באמור אליו איש: עברי אתה — אם לא כי הוא בכל מעלליו ומעשיו התאמץ עד היום ההוא להסתיר את חרפתו, אם לא כי בן ישראל הוא לבשתו ועברי לכלמתו, כי על כן יתגר בו מתנגדו ויקרא אחריו מלא: “עברי אתה” לאמר: “תשכב בבשתך ותכסך כלמתך”.
אבל הלא גם הסופרים העברים ימלאו פיהם תהלה וברכה להשר הזה ורומם תחת לשונם, כמו הקריב את נפשו על מזבח אהבת עמו וכמו יודו גם המה במו פיהם כי היה לו להשר להכלם בצור מחצבתו אבל גדולות עשה כי לא בוש להמנות בקהל ישראל. ומדוע יתפארו עליו ובכבודו יתימרו אף אם הוא ירחיקם מעל אהלו? רק יען כי שר וגדול הוא בישראל, יען כי הוא עומד בראש המגדל. ואנכי? האם אבהל על פי לאמר “עברי אנכי” מבלי אשר בקשו זאת מידי? הלא גם אנכי עומד בראש המגדל!
אמנם זאת אזכרה ואשיב אל לבי על כן אנחם: איש חסיד מחסידי גאליציא לבוש בגדי היהודים בני ארצנו; מעיל ארוך כמדו ואבנט רחב חגור עליו, כובע שעיר בראשו ופאותיו גדלו פרע, גם זקנו הפרוע יורד עד לבו ופי כתנתו פתוח אין אף צמיד פתיל עליו; והוא נוסע בהתאים השניים אשר במרכבות הברזל, כי איש עשיר הוא. ויהי בדרך והנוסעים, שרי הצבא אשר לא מבני ישראל, חרפו ויגדפו את מערכות היהודים וידברו תועה על עם אלהי יעקב וינבחו ככלבים עזי נפש. והחסיד — שמע והחריש, כי נפל פחדם עליו וילחץ אל הקיר פן יתגרו בו מלחמה.
ויהי ממחרת ויבא לביתו ויספר לאשתו את כל התלאה אשר מצאתהו בדרך. ותתמרמר עליו אשתו על כי לא נלחם בעד כבוד עמו ולא השיב למנדיו חרפתם אל חיקם. והחסיד שחק בתום לבבו ויאמר: הלא אנכי חכמתי ממך כי החשיתי והתאפקתי והעמדתי את פני לבל יכירוני שרי הצבא כי עברי אנכי.
השרים העברים העורים העומדים בראש המגדל, אתם ראו, והחרשים האוטמים אזניהם אתם שמעו! הגם אתם אשר תלעיגו למעשי חסידי פולין, הגם אתם תעשו כמעשיהם? הגם אתם תתנכרו ותעמידו את פניכם לא לעזר ולא להועיל? שובו אלי, פנו בי וראו אם לא אחכם מכם. אנכי לא אחכה עד אשר יגרו בי העוברים מדון ויאמרו: “עברי אתה”. אנכי מראש לא בסתר אגיד: עברי אנכי ואת רחוב העברים אני רואה בראשונה.
את רחוב העברים אני רואה, אולם לא את הרחוב הצר אשר בטבור העיר ו“רחוב היהודים” שמו. לא! מהרחוב ההוא הסתר אסתיר פני, כי גם לשמו ולזכרו תאחזני פלצות ובשת אלבש. ברחוב ההוא נקבצו באו כל פליטי היהודים ועושים מעשיהם זר מעשיהם להבאיש את ריחנו בעיני עם הארץ ולתת שמנו לגדופים ופתחון פה לצוררינו ומנדינו המבקשים עונות לשנוא להתגולל ולהתנפל עלינו. ברחוב ההוא רבו כמו רבו חנויות הסוחרים כבלויי סחבות, בגדי עדים ונעלות בלות ומטלאות.
הרי אני מוסר מודעה לפניך ידידי שכל מחשבה רעה והרהור רע ורעותא דלבא לא יעלו בלבי ובמוחי על האנשים האלה על כי יסחרו בבלויי סחבות ומהם ימצאו חית ידם. ידעתי כי הוא מסחר ומשלח יד ככל סחר הארץ, כסחר צרי נכאות ולוט וככל מרכולת, כי המוכרים ימכרו והקונים יקנו ולא עולתם בהם; ידעתי כי גם בני עם הארץ יבחרו להם את המסחר הזה ולא יאשמו. ואף גם זאת כי מימי לא עלה על רוחי לבקש למצוא חן בעיני המבקשים תואנות ומתנקשים בנפשינו, בדעתי כי אם מתאנים המה לנו, נכתמו כל מפעלינו ומעשי ידינו לפניהם אף אם נכבס כל היום בנתר ובורית נרבה לנו. אולם בכל זאת חלילה לנו לתת חרב בידי משנאינו לעולל עלינו עלילות ברשע. הן גם לבנו ירגז ויתחמץ בראותנו עושי עול ואנשי מרמה בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית. ואמנם רבים מהסוחרים האלה מסבבים בכחש ובמרמה את המוכרים להם את השלמות הבלות ואת הקונים אותם מידם. גם הרחוב הצר יִמָצֵא להם. חנות בחנות הקריבו עד אפס מקום והחנויות צרות וקצרות ידים. כל באיהן יפגשו יומם חשך וכלילה ימששו בצהרים. ומנורות יאירו כל היום להאיר את החשכה, על כן ימצאו להם אנשי מרמה כן ומשנאינו ימצאו למו ידים להגדיל במו פיהם ולהוסיף על אחת שבע.
גם מבלעדי זאת לא ינעם לא לי ולא לך לבוא אל הרחוב ההוא. הן אוי אוי לו להאיש הזר אשר רגליו התעוהו ללכת דרך שמה. פתאום יקיפוהו מכל עברים חבל נערים ולא יתנוהו השב רוחו. והחזיקו שבעה משרתים בכנף מעילו, האחד יתחנן לו לאמר: “בוא נא אדון נכבד אל חנות אדוני, שמה ימצא האדון הנכבד כל דבר חפץ בחצי המחיר”. עוד הוא אוחז בו וזה בא ויסחבהו אל חנות אדונו אשר ממול חנות האדון הראשון או מלפניו או מלאחריו, והוא ישית בחלקות לו אף יחרף ויגדף את המשרת הראשון ואת אדונו. ובא השלישי ויקראהו אל חנות אדונו וימלא פיהו נאצות וגדופים על כל המשרתים והאדונים אשר ברחוב ההוא ורק את אדונו יהלל על כל תהלה וברכה. ובין כה וכה יריבו המשרתים את ריבם עד כי חזקו דבריהם על העובר והיה כאיש נדהם.
המשרתים האלה לא ירפו ממנו אף אם ישבע האיש ההולך לתמו שבועי שבועות כי אין את חפצו לקנות מאומה. יעתירו עליו דבריהם ולא יתנו פוגת לו. רק אחרי אשר כבר נמלט מידם ברב עמל ויפנה להם עורף, הנה אז יעשו שלום להם ויחד כאיש אחד חברים עליו יתמלאון, יקראו אחריו מלא, ילעגו ישחקו לו, ימטירו עליו מהתלות ויקללוהו קללות נמרצות כנהוג מאז ולקדם ברחוב בית הכנסת הגדול אשר בעיר לבוב.
לא! לא אל הרחוב ההוא אשים עיני ולא עליו אכונן מלתי, כי את רחוב ההיכל הישן אני רואה. הוא גם הוא רחוב לא רחב ידים ולא היפה בכל רחובות העיר וויען הגדולה לאלהים אבל הוא לצבי ולגאון לכבוד ולתפארת לבית ישראל, כי באחד מבתיו ישכון כבוד הרב המטיף הנעלה אשר אלהים נתנהו בכור לכל מטיפי זמננו, עליון לחוקרי קדמוניות ישרון, כוכב מזהיר לבני עדתו, הרב אהרן לבית יעללינעק.
לבי ישמח וירחב לראות את החכם הזה עתה בערב יום השבת אחר הצהרים, והנה הוא יושב בחדר עקד הספרים אשר לו. שם הנני רואה כתבי יד עתיקים וספרים חדשים גם ישנים. כל הספרים אשר ראו אור בחכמת ישראל כן בימים שעברו וכן בהתקופה החדשה, כלם נקבצו באו אל בית עקד הספרים, והחכם יעללינעק איש כבן שבעים שנה יושב עתה ומחפש חפש מחפש את המרגליות הטובות הנמצאות בהם להראותן לעיני העמים והשרים ולחדש כבוד ישראל וספרותו בעיניהם.
אבל מדוע חורו פניו, מדוע חשכו עיניו ואת ראשו השפיל לארץ? האמנם לא ימצא את אשר יבקש? החסר אבני חן אנחנו? האם לא נמצאן בכל מקום אשר תאחז כף ידנו?
הנח החכם יניע במו ראשו וקמטים נראו על מרום מצחו. כמו יעביר לפניו זכרונות ימי קדם, כמו ישוה לנגד עיניו מקרי ימי חייו וינוד להם אף לבו יחיל מקרבו, ירגז ויתר ממקומו. זכרון רחוב הגיטו אשר בו נולד, זכרון ימי המצור והמצוק לבני ישראל, זכרון המחשבים וקוצר הרוח אשר בהם גֻדל וזכרון העשק והמרוצה אשר ראה בימי נעוריו כלם יבאו לפניו ויעברו רוחו. ואחריהם יעברו הימים אשר בהם נלחום נלחם גם הוא יחד עם הגבורים אנשי השם מלחמת החופש והדרור, הימים אשר בהם נבקע כשחר אור התקופה החדשה ומנגה נגדו עבי הסכלות עברו ומשפטים קדומים חדלו, הימים אשר בהם החלה גם שמש ישראל לזרוח ותאר להם את המחשכים ותמשכם אחריה בקסם אורה לעזוב את חדרי כלאם ולצאת למרחב. יזכור את החלומות הנעימים אשר חלם בהקיץ כי כבר באה הגאולה לבני עמו, כי כבר יצאו כל העמים מאפילה לאורה וארץ ישראל תתפשט בכל הארצות; יזכור את כל זאת ונפשו עליו עתה תאבל, כי עוד הפעם העצימו העמים בזדון לבב את עיניהם מראות בהוד ישראל יעמדו עתה למשפט על לא פשע ומליצים יקימו להם על לא חמס עשו; לבו ירגז ויתר ממקומו בזכרו כי עוד כיום הזה עליו החובה והמצוה להראות לעיני העמים את אבני החפץ אשר המה במעל ובמרד יעלימו עיניהם מהן; לבו יתחמץ ורוחו ישתומם… אך מי זה העולה במעלות אל חדר החכם להפריעהו ממחשבותיו? הוא איש גבה קומה ודל בשר, מחלפות שער ראשו יורדות על כתפיו והוא לבוש קרעים, מכף רגלו ועד קדקדו אין בבגדיו מתום…
הנה כבר פתח את דלת החדר והוא עומד לפני החכם לבקש ממנו משפט על הספר אשר בידו, הנה הוא מתהלל בגדולות ובנפלאות, הוא מדבר גבהה גבהה כי הוציא תעלומה אורה, כי גלה עמוקות מני חשך ונסתרות נגלו לעיניו לענוד עטרות לראש ספרות ישראל. חוקר קדמוניות הוא. הוא מצא את החציר אשר אכל נבוכדנצר בהיותו לבהמה, את הז… אשר הציץ על מצח ושתי המלכה, את היתוש אשר נכנס במוח טיטוס ואת הפטיש אשר בו הלם באזניו; הוא העמיק חקור לדעת לקרוא בשמות את האנשים אשר היו בארץ בטרם ראשון אדם נולד, הוא הראה לדעת את הרוק ואת ריר השחוק ואת הדמעות אשר העלה ואשר הוריד ר"ע בראותו את אשת טורנוסרופוס הרשע… הוא מצא, הוא ראה, הוא ימצא והוא יראה, אבל נשבעתי בקדשי כי אף שחוק קל לא נראה על שפתי החכם יעללינעק בשמעו להבליו, כמו יכאב לבו כאב אנוש לא אדע שחרו, כמו גלה ממנו כל שחוק וכל משוש… אולם אנכי לא יכלתי התאפק, אנכי שחקתי ושחקתי עד כי נאלצתי לחתום את המכתב ולחשוך דברי למכתבי הבאים.
––––––––––––
ד.
— ד' אלול במוצאי יום השבת.
שבת היום לד', היום לא עליתי למרום המגדל ולא ערכתי אליך מכתב, אבל כל היום בניתי לי מגדלים, הקימותי בחוגיהם ועד ארגיעה הורד עוז מבטחם ויושמו למפלה. אז על משואות חרבותיהם שבתי ובניתי לי לפנות ערב מגדל אחד וראשו בשמים לעשות לי שם עולם לא יכרת. בניתי ושבתי ובניתי עד כי עבר יום השבת ויבאו ימי המעשה והעבודה ויטפחו על פני ויכללו את שפתי ויפריעוני מעבודתי ויפילו אותי ואת מגדלי יחד למשואות.
אנא ידידי אל תפיל פניך בי. או האמנם תדמה כי הפכפך דרכי וזר, כי חשכתי ניד אצבעותי מכתוב ביום השבת ולא חדלתי מעשות כל מלאכה בחמר ובלבנים לבנות מגדל עופל ובחן? הרגע נא רוחך ידידי, כי באמת חבקתי כל היום ידי בעצלתים והמגדלים אשר בניתי הלא המה—מגדלים הפורחים באויר. ואם לא מנויה וגמורה היא בסוד כל הפוסקים הראשונים והאחרונים כי בנינים כאלה מותרים בין ביו"ט ובין בשבת, ומי יודע אם לא גם ביום הכפורים שחל להיות בשבת.
בוא וראה מתי יבנו למו כל יושבי תבל ושוכני ארץ את מגדליהם הפורחים באויר אם לא ביום שבתם ומועדם או ברגע הנפשם מעבודתם? מהרב המטיף הנופח באתא קלילא דלית ביה מששותא ומכביד עליו טיח תפל וקסם כזב ובונה עולמות של הבל ומחריבם ברוח שפתיו ועד המפלפל הנועץ קנה בים התלמוד ומעלה עליו שרטון ובונה עליו כרך גדול מוקף שערים המצוינים בהלכה; מהחוקר הדורש במעשה בראשית ומעלה אבק רב על המים העליונים והתחתונים למען יהיו בלולים יחדו והיו “לחומר היולי” וטובע השערותיו על אדני תהו ואבני בהו, ועד המקובל הדורש במעשה מרכבה ומקרה בשמים עליותיו ומודד בשעלו כל ההיכלות של דרי מעלה ונוטה קו על האופנים וחיות הקודש; מהסופר העני הצועק חמס ושוד על אוהבי המותרות ומטיח דברים כלפי לבושי מכלול הוא בלבו יפח לקץ ימי עניו ומרודו למלאות אף הוא שלחנו דשן וללבוש שני עם עדנים להתראות כחורי הארץ, ועד הרב בעיר קטנה המרעים מעל הבימה בקול גאונו כי עושר שמור לבעליו לרעתו והכבוד מוציא את האדם מן העולם, וכליותיו תכלינה בחיקו ועיניו תמקנה בחוריהן ולשונו תמק בפיו לקראת תשובת “גאון הדור” אשר בעוד יום או יומים תבוא ותענוד עטרות “עמוד הימני ופטיש החזק” לראשו ואז ירומם אז ינשא—לחדש את כובעו השעיר אשר כלו קרחה אין בו מתום; כאדון כעבד, כגבירה כשפחה צעיר לימים ואיש שיבה כלם בונים למו את מגדליהם רק ביום שבת ומועד או בעשותם כל ימיהם כחגים מאפס עבודה מפעל ומעשה.
שבת היום לה’—בכל הערים הקטנות אשר בני ישראל נחתים שמה. כל החנויות מסוגרות על מסגר, אין עושה במלאכה ואין שולח במסחר ידו. ושבתו כל החוצות והרחובות ושבתה גם האדמה מקול רעש אופן ומרכבה מרקדה והמית גלגלי עגלות המשא.
לא כן בעיר גדולה לאלהים כעיר וויען הבירה. פה לא יחדל השאון ולא תקום ההמולה לדממה לא ביום השבת ולא בחגים ובמועדים.— הנה בצאתי היום בבקר השכם מחדר משכבי כמעט שכחתי עד ארגיעה כי שבת היום לה'. המון אנשים עברו על פני וימהרו איש איש לפעלו, לעבודתו, לבצעו ולמסחרו, אין עיף ואין כושל בם ואין אומר השב היום ידך מעבודה. הלא כשטף מים כבירים ישטפו במרוצתם, כברקים ירוצצו רצוא ושוב, יתהוללו בחוצות, יצהילו פניהם איש אל מיודעיו וגבר אל מכירו. ידברו שלום בפיהם ובשפתם איש אל רעהו, ואף רגע לא יעמדו על עמדתם לדעת להקשיב מענה רעיהם אם באמת ידע שלו ואם לא זנחה משלום נפשו ולפניו ישפוך שיחו להושיע לו ברב או במעט.
כמשק גבים שוקק ההמון הרב באזנינו. גם המרכבות הרבות ועגלות הצב לאין ספורות תשתקשקנה ברחובות ואין קצה למהומה.
עוד אחת מעט והנה זכרתי כל לא עת עבודה לי היום ותהי ראשית מחשבתי לעמוד באחת הפנות על המשמר ולהתבונן על פני העוברים, אולי יצלח בידי לקרוא מעל חזות פניהם את אשר בקרבם פנימה ונגולו מחזות החיים נפלאים למראה כספר לפני והיתה זאת עבודתי אני בין כל העמלים האלה. הן לא כל איש אשר יצהיל פנים מאשר, ולא כל ממהר לרוץ אורח—חרוץ במלאכתו. גם לא רק בהערים הקטנות רבו כמו רבו החולמים בהקיץ וחוזים משאות שוא ומדוחים, מהתלות ומקסם כזב. ונהפוך הדבר! יושבי הערים הקטנות גם בחלומותיהם לא יגביהו עוף ולא יעמיקו שאלה, כי צר לבם מהכיל חזון החיים בתענוגיהם, ודמיונם הוא קצוץ כנפים. לא כן יושבי הערים הגדולות. המה רואים בעיניהם כל שכיות החמדה וסגולות מלכים וגם מקרים רבים עוברים לפניהם יום יום והמון מעשים נאחזים וסבוכים יציצו ויחלופו לעיניהם רגע רגע. ויהיו חזיונותיהם ודמיוניהם ומעלות רוחם והלך נפשם ארוכים מארץ מדתם ורחבים מני ים, יסקו שמים ויציעו שאול ואין מעצור להם.
הבה! לפני שתי חנויות לא רחוקות אשה מרעותה, לכל אחת חלון גדול כמדתה ורק לוח אחד של זכוכית ימלא את כל החלון. בהחלון האחד מסודרות אבני חן, פנינים משבצות זהב גם כלי פז, חלי כתם, נפך ספיר ויהלום; ובהחלון השני קרביים ממולאים, בשר צלי־עשן, כל נתח טוב ושמן ירך וכתף טוב למאכל ונחמד למראה. גם לוחות ראי מלוטש מבריקים מפנים להחלונות להכפיל למראה עינים את כל הכבודה והיקר ולהרהיב את כל עובר.
אל חלון החנות אבני החן התיצבה עתה נערה כבת שבע עשרה שנה, בגדיה נקיים מכל חלאה וכתם אבל לבושה לא שש ורקמה כי אם בגדי בד כאחת מבנות דלת עם הארץ. מתחת לאצילות ידיה תאחז ספר־זמרה והיא מבטת בעינים חודרות אל כל הברקת ועדי העדיים וכמו תמקנה עיניה בחוריהן. אבל פתאום קרן עור פניה, עיניה הבריקו ועפעפיה הפיקו נוגה ותמחא כף גם הטתה את ראשה מול החלון בחן ונעימות, בגאוה ובגודל לבב. וברגע ההוא הנה נגשה אליה אחת השרות ותתופף על שכמה ותשאל ממנה דבר. ותתחלחל הנערה מאד ופניה שמו ענן לבושם וכמו נפלה משמים ארצה.
מי זאת הנשקפה ומה זה היה לה?
אמה היא אשה אלמנה רבת בנים אשר בעמל כפיה ובזעת אפה תמצא חית ידה. היא תכבס כתנות וכל בד לבן במחיר לכלכל את ביתה לחם לפי הטף. האשה עניה חנכה את בתה הילדה על פי דרך כל נכבדי ארץ, נתנה אותה אל בית הספר לילדות ללמוד לשון וספר, ובשמעה כי קולה ערב וזמירות תנעים למדתה גם חקי השיר והזמרה. ותגדל הילדה ותהי לנערה, ותדאג לה האם האמללה פן תהיה לאיש אזרח ולצפות הליכות ביתה לא תדע, ואז תאבד דרך ולא יועיל השיר ביום עברות ומדנים, על כן תחת הזמרה והשיר למדתה עתה שפות הקדרה והסיר, ותחת עשות לה שם ויד — כבוס כתנות ובגדי הבד. וגם היתה לאמה העניה לעזרה, כי הנערה אשר לשון למודים לה מצאה מסלות בבתי נשי החורים והסגנים ויהיו לה מהלכים בארמנות בנות נדיבי ארץ לקחת את הכתנות אשר חלאתן בהן…
ובכל זאת לא חדלה הנערה לחשוב לה במסתרים כלי שיר ולעשות כנפים לדמיונה. הלא עתה היא עומדת אל חלון החנות ותעמיק חשוב, תחלום חלום והנה היא מזמרת נפלאה ושמעה הולך בכל הארץ. כל מנהלי בתי הזמרה יחרו יחזיקו להרבות לה משכרת ותועפות כסף לה. כל הון יקר תמצא, אבני נזר מתנוססות מבינות למקלעות שער ראשה אל מרום מצחה תציץ ברקת, באזניה נזמים מסולאים בכתם אופיר ועל לבה לפי מעילה יתנוצץ מחט כמראה הבזק. עוד בטרם תדרוך על הבימה ירעשו כל הבאים להקשיב נעים זמירותיה ויתנו גודל לה כי יקראו שמה (על כן קרן עור פניה). כמעט תופיע ברב הדרה, עוד טרם תשמיע הוד קולה יריעו כל הנאספים לקראתה תרועת ששון “וימחאו כף”. אולם היא לא תגלה משוש לבה לעין רואים, כי אם תלבש גאות “ותטה את ראשה בחן ונעימות בגאוה ובגודל לבב” לאות תודה.
וברגע ההוא נגשה אליה אחת מבנות נדיבי הארץ ותתופף על שכמה ותשאל את פיה אם כבסו כתנותיה למשעי, ותתחלחל הנערה מאד — וכל מגדלה היה לעיניה למעי מפלה.
ואל החלון השני, חלון חנות הקרביים הממולאים, עומד נער כבן חמש עשרה שנה, לבוש קרעים, רגליו יחפות והוא חגור מחגורת עור. בידו הימנית קורנס גדול וכבד ובידו השמאלית פת חרבה, שפתי הנער נעות כמו תמק לשונו בפיו ותאותו נהיתה עליו. יביט הוא על הבשר והמעדנים בעיני נמר משחר לטרף, אבל כליותיו כלו בחיקו, לשונו לחכו דבקה ומעיו המו לו ויתגעשו כי חרה להם עד למאד. תפוש הוא ברוב שרעפיו; ופתאום והנה אור נגה עליו ויפוזו עפעפי עיניו ויצהילו פניו, גם שפתיו משיקות עתה אשה אל אחותה והוא פורש ארבות ידיו לחבק בזרועותיו את… אולם בידו הפרושה הדף את האדון העובר מאחוריו ויגער בו האדון—ויבט הנער סביבות כמתעתע ועצבת נוראה תקפתהו.
את הנער הזה יכיר כל רואה במלבושיו ובשחור הזפת אשר על אצבעותיו ובקורנסו אשר בידו הימנית כי חניך אחד הסנדלרים הוא, והנה גם הוא חולם חלום. ומה הוא החלום אשר ירעיש חושיו בו? הנער לא ידע מעודו את אביו ואת אמו לא הכיר. אסופי הוא ובבית היתומים גֻדל ויתנוהו מאספיו ומרחמיו על יד סנדלר ללמוד מלאכה. ועתה יחזה לו רוחו והנה מרכבה מרקדת רתומה לארבעה סוסים קלי המרוץ עצרה פתאום במרוצתה אל מול בית אדונו וגבירה עדינה וכבודה מעוטפה באדרתה וצעיף עב על פניה, היא ירדה בחפזה מעל המרכבה ותבא הביתה ותמהר אליו ותחשוף את זרועו ותכיר את הצרבת על יד ימינו והנה היא חובקת אותו בזרועותיה, ותקרא בגיל: בני, בני! ועד ארגיעה תשאהו על כפים אל מרכבתה, תביאהו אל ארמונה, תרחצהו למשעי, תלבישהו שני עם עדנים ותאכילהו למעדנים, קרביים ממולאים ובשר צלי עשן וכל נתח טוב ירך וכתף. והוא ברוב ששון לבו ינשק עתה את אמו מנשיקות פיהו ופורש את ארבות ידיו לחבקה בזרועותיו ולאמצה למו לבו.— וברגע ההוא הדף את האדון העובר, ויעירהו האכזר בגערתו והנה הוא הלום רעם וברקים, פת חרבה בידו והקרביים הממולאים המה בתוך החלון….
כמעט עזבו הנער והנערה את עמדתם מבוהלים ודחופים אבלים וחפויי ראש, והנה שני אנשים צעירים לימים עוברים על פני, וגם המה עושים מעשיהם זר מעשיהם.
האחד איש גבה קומה חסנו כאלון והודו כזית, הוא מביט נכחו, משפיל ראשו, יכה בכפו וירקע ברגליו. אחרי כן יטה ראשו הצדה וכמו יצנח כתפו מעל שכמו…
הוא הוזה והנה התהוללו הסוסים הרתומים לעגלת צב ויבאו עד עברי פי פחת עמוקה משאול ובו ברגע “הכה הוא בכפו וירקע ברגליו” ויגהר מלא קומתו ארצה ויעצור בעד שטף הסוסים. עד ארגיעה ודלת עגלת הצב נפתחה ועלמה יפה כלבנה וברה כחמה הופיעה ותשחר את פניו לגשת אליה. ראתה כי מפצעו יזוב דם ותוציא את מטפחתה הלבנה ותשם חתול לחבשה על מחץ מכתו, גם התחננה לו לעלות אליה ולנסוע עמה למען תציג את “מושיעה ומצילה” לפני אבותיה. ובשבתו בעגלת הצב לימין העלמה הנשקפה כמו שחר “הטה ראשו הצדה” וירקיע עמה אל גבעה רמה ונשאה. שם הנהיגתהו אל גן חמד ופרדס רמונים ותביאהו ביתה אבותיה. עתה הראה לדעת כי היא בת אחד הסגנים מאנשי המעלה והיא תתמוגג באהבתה אליו… אבל ברגע ההוא, בעודנו תפוש ברוב שרעפיו ויעזוב את רצפת האבנים, והנה כמעט עברה עליו אחת המרכבות ומקול רעש האופנים וצעקת הרַכָב נעור מדמיונו — וכל חזיונו עלה בתהו.
והשני? הוא שפל קומה ודק בשר, כלו מקשה אחת, הוא לבוש כפסל מעשה צעצועים, מדיו ישימו מועקה בכל בדי עורו כמו הובאה ברזל נפשו. גם הרביד הלבן אשר על פי כתנתו ממעל ישים מחנק לצוארו ויתמוך את ראשו לעמוד הכן. ובכל זאת הוא מתמודד עתה, מרחיב צעדי אונו, עיניו רמו וחוטמו גבה וכמו ישיח עם נפשו ופיו יביע ידבר עתק…
הידעתם מי הוא? הוא העוזר על יד רואה החשבונות בבית הסוכנות של האדון נ. וכל עמלו הוא רק לפיהו ולהבגדים אשר ילבש, ובכל זאת אדונו הוא אכזר ואביר לבב השופך כפעם בפעם חמתו עליו ולא ירפהו עד בלעו רקו. דעת לנבון נקל כי הוא שומע מוסר כלמתו ומחריש.
אבל גם שטר הגורל אשר קנה זה לא כבר הוא חלקו מכל עמלו. הלא יקרה לפעמים לא לעתים רחוקות כי אחד מכל הקונים יזכה בשטר הגורל. ועתה לו נפל הגורל עליו ויזכה במאת אלף כסף. הוא ישמור מחסום למו פיו ולא יגיד לאיש דבר, ילך כיום ביום אל בית הסוכנות ויעבוד את עבודתו. ובבוא אדונו כיום הזה וימצא עלילות להבזותו ולשחרו מוסר, אז יתנשא פתאום ממושבו, ישים ערפו ברזל ומצחו נחושה ויפתח שפתיו עמו לדבר משפטים על כי מתאנה הוא לו, גם יקרא בקול גדול: לא! לא! מעתה לא אתן עוד את גוי להחורשים על גבי ומגדילים עלי עקב. לא! לא!…
ובקראו לנפשו “לא! לא!” הניע גם כמו ראשו ימין ומשאל וירא והנה אדונו נצב לימינו… עד ארגיעה השח השפיל גוו ויכף כאגמון ראשו מפני הדר גאון האדון—וכעוף התעופף חלומו.
ידידי! הפעם בראותי את הקידות וההשתחויות של האיש הזה אשר לפני רגע היה אמיץ הלב בגבורים ויקשה ערפו לפרוק מעליו כל עול אדונים קשה, הפעם כמעט סבותי את לבי ליאש מן…
אולם הלא ידעתיך ידידי, גם את הגות לבך אקרא הפעם כי תאוה לשמוע מפי דברי החלומות אשר חלמתי אנכי לנפשי. ואנכי אמנם אקרא באזניך בקול גדול: לא! לא! את כל אשר חזיתי אספרה, רק לא את חזיונותי אני כל עוד חזיונותי המה. הלא תדע כי כל עוד חזיונותי המה, עוד משחקת התקוה לפני כי עוד אחת מעט והיה יהיו למעשים ומפעלים, ילבשו עור גידים ועצמות ויחיו לפני. ועד העת ההיא חכה כאשר אחכה גם אני
ידידך….
.NB בכל זאת לבל אשיב פניך ריקם התעשתתי להראות לך את אחד המגדלים אשר בניתי לי, את המגדל הגדול אשר עליו יחרד לבבי פן יהי גם הוא פורח באויר—את מכתבי אשר לפניך.
הנ"ל.
––––––––––––––––
ה.
— כ"ד אלול.
ידידי! לא ידעתי אם תכירני כהיום הזה. הרי אני כזקן ויושב בישיבה. לא כי הדרו לי תמני סרי דרי חיורתא, גם לא כי נעצבתי פתאום אל לבי ורוחי כהה. הן התבל וכל מחמדיה משחקים לפני ברוב הדרם ויפים: לעיני ירוץ כל היקום וישביעני נעימות. אל כל משמע אזני רננה וצלצלי תרועה, ואל כל מראה עיני תקוה וגיל ושובע שמחות, כי עצמותי מלאו עלומים, ורוחי חדשה בקרבי ולנגה ברק החיים ותענוגיהם תחלופנה על פני תמונות נחפות בירקרק חרוץ; ובכל זאת כמעט נהפכתי לאיש אחר. לשחוק אמרתי מהולל, ודברים רבים אשר הסתוללתי בם לפני ונהגתי בהם קלות ראש מביט ודן אנכי עליהם עתה בכובד ראש כזקן ויושב בישיבה. הבה ואעביר לפניך מעט מן הדברים ההמה אחד אחד ואעשה בם משפטי ודיני.
א) א“ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן דחזייה להקב”ה דקא נטה בתר איוב אמר דלמא ח"ו מנשיא ליה לרחמנותיה דאברהם. ופנינה… דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא ואתא שטן ונשקיה אכרעיה (ב“ב ט”ז:)
לפנים עבר שחוק על שפתי בראותי את השטן רע המעללים וסמל תכנית הרשעה, המסית את האל הטוב והמטיב באיש תם וישר וירא אלהים לבלעו חנם: בראותי אותו מהפך פתאום עורו בעור כבש תמים, כופף ראשו כאגמון ומנשק כפות רגלי רב אחא בר יעקב על כי הפך בזכותו וידרוש עליו כי לשם שמים נתכוון. אי שמים! הגם השטן העושה כל תועבה לעיני השמש ידע תודה, יִתַמֵם וילבש אדרת קודש למען הצטדק?
והיום אחרי התבונני בדברי ימי הבונים ראיתי ונוכחתי, כי אמנם גם כל בכור שטן אשר הכין לתמימים במת מטבח ברחובות קריה, גם הוא היה נכון בכל עת לנשק כפות רגלי האיש אשר קרא עליו בראש הומיות כי לשם שמים נתכוון…
ב) כתוב “בספר יראים” כי כאשר יובל בן תמותה לקברות, כמעט תאטר עליו האדמה פיה ובא אליו מלאך הדומה, ויתן בקולו קול פחדים “מה שמך?” דעת לנבון נקל כי המת ברוב מבוכתו ועוצם פחדו ישכח את שמו ולא יזכרהו עוד, והמשחית ימצא תואנה להתנפל עליו ולכלות בו חצי זעמו; אשר על כן חקרו החכמים יודעי ח"ן ומצאו עצה נאמנה להציל את האדם “מחבוט הקבר”; והוא—כי האדם בכלותו תפלתו יקרא וישנה וישלש יום יום כתוב אחד מכתבי הקודש הרומז על שמו, ואז יהי לבו נכון בטוח כי יעמוד זכרונו בו ויזכור את שמו אף אחרי מותו.
לפנים חמדתי לצון לי ואתחכם לשאול: אם את שמו ישכח המת הלא ישכח גם את “הכתוב”? אף (אודה ולא אבוש) מקטני אמנה הייתי ולבי הסיתני בשפק אם יש חבוט הקבר בעולם, אם באמת יבא המלאך על כל נפשות מת בשבטים, לעשות בם שפטים. והיום מאמין אנכי באמונה שלמה “בחבוט הקבר” וגם בכח הסגולה הנפלאה מקריאת “הכתוב!” — הנה נקראתי היום לבוא אל החברה “קדימה” ושם ראיתי רבים מתלמידי בית שבת תחכמוני מתאספים להמתיק סוד ולהתיעץ על עתידות עמנו הבזוי והשסוי בגוים, ראיתי את בני הנעורים המלאים חכמה ודעת ונפשם גחלים תלהט באהבתם לעמם, שמעתי את מדברותיהם החוצבים להבות אש קודש על תעודת ישראל ותקותו בלאומים, שמעתי כי כלם יחרו יחזיקו להשמיע במרום קולם לקרוא פה אחד: יהודים אנחנו, יהודים לאומיים, בנים נאמנים לעמם ולוחמים בעד כמוד ארצו אשר בזאו זרים; שמעתי— ויבא זכר ההגדה הזרה לפני ואור שבעתים נגה לי: הן אלה הלאומיים, אלה המקנאים כיום הזה קנאת היהדות כבר במתים נחשבו לבית ישראל, כבר השתבחו בעיר כי הואילו הלוך בדרכי כל עמי הארץ ואת דתי היהודים אינם עושים ואין להם חלק ונחלה בתהלוכות עם אלהי יעקב; כבר נאצו את כל קדשי בני ישראל, רבי תורתנו כמו זר נחשבו למו, את חקי דתנו הקדושה השליכו אחרי גום ויתכחשו לצור מחצבתם ויתנכרו להיהדות, אבדו עצמם לדעת ויהיו דראון ובשת לעמם. אז בא אליהם מלאך הדומה החדש, הוא האנטיסימיטיזם, בשבט אפו ומטה זעמו, ויתן עליהם בקולו: “מה שמכם?” והמה ברוב מבוכתם יעצו בשת לנפשם, זה קרא בקול “אשכנזי אנכי” ורעהו ענה אחריו “פולני אנכי” ובא השלישי ויאמר בגאוה וגאון “טשעכי אנכי”. עתה התגולל מלאך הדומה לנקום את נקמתו מהם, הוא קרא את גבוריו לאפו, את שאֶנערער ואת פאטאי ואת פֿורענקראנץ ואת כל השדים והשעירים הסרים למשמעתו ומיחלים לפקודתו ויחדו הערימו סוד על אלה הבוגדים בעמם ונותנים את חיתם לממיתים, קראו עליהם מועד לשבור מטה גאותם וזדון לבבם ויגרשום מהסתפח בחברתם וימלאו פניהם בוז וקלון ויפליאו את מכותיהם עד כי בא זכר שמותם לפניהם, זכר צור ילדם, זכר כל מחמדיהם ושארית נחלתם מימי קדם ויקיצו לחיים, ולדעת כי עד עתה נתעו בשוא וירדפו קדים וירעו רוח על כן שוא ומדוחים היתה תמורתם. ובכן שבו הבנים אל אבותם, אל עמם ואל אלהיהם.
ואלם לא אכחד כי לבי יהגה אימה פן לא יעמוד טעמם בם בהמיר העת הרעה ולא לעולם יהיה חוסן אהבתם לעמם, פן עוד אחת מעט בהניח ה' רגע לישראל מעצבם ומרגזם בארצות גלותם, ישובו על עקב בשתם וייטיבו דרכם לבקש אהבת אנשי חסדם, יביאו את יהדותם וחיי רוחם קרבן להם וישובו לשכוח את שמם…
חלילה לי מנגוע בכבוד בני הנעורים האלה אשר עליהם תקות כל עם ועם ואליהם נשא גם אנחנו את נפשנו; הנני מחושבי שמם וממכבדיהם על כל כבוד, בדעתי כי עתה תמים לבם עם עמם ובכבודו יתימרו. ואף גם זאת ידעתי כי אנשים אשר בשם הדעת ידגולו והחכמה מעוזם וצור משגבם לא על נקלה ימירו את כבודם ואת דעותיהם. אבל כבודם במקומו מונח ופשע שפתי ישאו אם לבי ערום נגדם ולא בסתר אגיד כי עוד יחסר השמן לאור אשם ודעם לא ממקור קדוש יהלוך ולא על יובל ישלח שרשיו. ובכן עצתי אמונה להם לאחוז בסגולת החכמים יודעי ח"ן לקרוא ולשנות ולשלש בכל יום ויום את הכתוב— בספר תורת אלהים. רצוני לאמר, כי בהתאספם יחד יום יום ימעטו במליצות ריקות ושדופות קדים וילמדו כתבי הקודש וספרות ישראל, שפת עבר ודקדוקה למען יבינו אמרי אל על בורים, וידעו כי יש ספרות לישראל, ספרות עתיקה וגם חדשה אשר בה נתפאר, והיא כל משוש רוחנו וגאון עוזנו; למען ידעו ויבינו את דברי התורה הזאת אשר היתה למורשה לקהלת יעקב; למען ישמעו שפת נביא אל ונאומי חוזי יה אשר ממי יהודה יצאו לחזות מחזות שדי לכל שוכני תבל ולהאיר במראות אלהים לכל הגויים סביבותינו, ולמען יקראו בשום שכל גם את הספרות החדשה ויראו ויוכחו כי לא חדל ישראל מהיות עם ככל העמים, כי עד היום הזה יחליפו סופרי עמנו כח לברוא חדשות ונצורות, לשיר בשירים ולספר ספורים לפי רוח ספרות כל השפות החיות המתהלכות בתבל, כי שפתנו אתנו, ללשוננו נגביר וכחנו חדש עמנו לחיות ככל העמים—לוא רק נתנו אותנו שכנינו הטובים לחיות.
אמנם לא נכחד ממנו כי אספת ספרים אחדים וכתבי עתים עברים להחברה הזאת ובשם בית עקד ספרים יכנוה. אבל מה יתנו ומה יוסיפו לנו ולהם הספרים וכתבי העתים העברים אם מעטים ביניהם המבינים שפת עבר, אם מעטים ביניהם בני עליה אשר טרם הקיאו את החמאה של תורה שלקקו בלשונם מעל קערות מלמדיהם בשחר טל ילדותם? הן גם המעטים מן המעטים האלה לא ישימו עין על הספרים הכתובים עברית ורק לעתים רחוקות יעיפו עינם על התורה המונחת כקרן זוית ויניעו אחריה במו ראשם, בדעתם כי הרבים בכל חבריהם לא ידעו גם קרוא עברית ועוד כיום הזה לא באה אף התאוה בלבם לבוא בסוד האלפא־ביתא העברי ולמצוא את חידתו.
הגר נא איפוא, ידידי! האם לא טובה סגולת החכמים יודעי ח"ן בעיניך? אמנם לולא יראתי פן תתנני למקנא הולך חשכים, כי עתה גליתי את אזנך כי לפי עניות דעתי טוב היה לאנשי החברה הזאת לוא קראו וישנו וישלשו את הכתוב בכלותם — את תפלתם. יש את נפשי להגיד, כי אני הצעיר באלפי יהודה נדרשתי ללא שאלוני נמצאתי ללא בקשו עצה מפי, גם לא ארהיב בנפשי עוז ליעץ עצות, כי אם לאמר כי נעים היה לי לראות את תלמידי בית שבת תחכמוני בלכתם לכל המעט ביום שבת ומועד בית ה' לשמוע אל הרנה ואל התפלה. הלא תבין לרעי כי נעים היה לי לראות את אלה הלאומיים אנשי המעלה אשר בהם חשק לבי לאהבה אותם, כי נעים היה לי לראותם לא רק בתור אנשי רוח, כי אם גם בתור אנשי מעשה, בתור אנשים השומרים למצער את החקים העקרים בחקי הדת. הן לא על הרעיון לבדו יחיה היהודי, ובעלי מחשבות מבלי כל מעשה המה בעיני כהני נשמתין דאלזלין ערטילאין…
התראה ידידי כי מגמגם אנכי בלשוני? הן לא מטיף ומוכיח אני כי אם — יושב ודן בזקן ויושב בישיבה.
ג) הנה “הימים הנוראים” ממשמשים ובאים. גם הדגה אשר בים תחרד לקראת באם. פלצות ושמה תאחז את כל איש מישראל הירא והחרד לדבר האלהים, שנתו תדד מעיניו, ישכים קום, יעיר שחר, ירבה תפלה, יעורר קנים הגה והי גם יענה בצום נפשו.
לפנים — אמנם לא צחקתי בקרבי בימים האלה, אף אם ראיתי דרכי אחינו בארצות פולין ורוסיא כי שונים המה, כי ינערו כנפי מעילם אל חוף הנהר “להשליך במצולות ים כל חטאתם” גם ירבו להג ותעתועים, ישנו את טעמם ויתהוללו בידם כאנשים אובדי עצות ואין ברוחם נכונה; לא צחקתי בקרבי, כי אמרתי אל לבי: שחוק מה זה עושה? ילך כל איש בדרכו הישר בעיניו, ידרוש אל האלהים בבכי ובזעקה או בצקון לחש ובלבד שיכון לבו לשמים וינחם על הרעה אשר עשה עד עתה וילמד היטב. לא צחקתי בקרבי בימים האלה, אבל גם מורך ופחד לא באו בלבבי מפני אימת הדין. הלא זאת השיבותי אל לבי: לוא נקבצו באו כיום הזה כל העמים הנאורים והלאומים ללשונותם ולארצותם ועם ישראל בתוכם ועמדו מערכה לקראת מערכה לפני כס שופט רמים אשר חנף לפניו לא יבא ועם לפני עם לא יכיר, כי אז אף אם בני ישראל לא יגישו עצומותיהם, אף אם כלם כאלמים לא יפתחו פיהם רק כי השופט ימנה מספר — לפי מכסת נפשות כל עם ועם — להחוטאים והפושעים, לגנבים ושודדי יער, אנשי בוגדות ורועי זונות, מפירי ברית וחומסי משפט, מרצחי נפש ואוכלי יגיע זרים, מוצצי דמי נקיים וטוחני פני עניים; ולוא גם שקול ישקלו חטאיהם ופשעיהם במאזנים ישאו יחד, כי עתה סמוך לבי בטוח כי לא יכבדו פשעי עם בני ישראל מחטאות העמים שכניהם. גם לולא יראתי פן יחסדני שומע כי אשא פנים לעמי ומשפט אטה, כי עתה הגדתי את אשר בלבי כי צדיקים אנחנו מכל הגוים האלה, ובכן מאימת הדין לא נחרד ופחדו לא יפול עלינו.
והיום — גם אנכי לובש חרדות, גם לבבי ינע כנוע הקנה מפני רוח סערה עת “הימים הנוראים” ממשמשים ובאים, בדעתי כי השטן מרקד בינינו. ומה בצע כי נתם דרכינו אם כבגד עדים כל צדקותינו, ואם איש אחד יחטא ואשם, השטן עומד על ימיננו להשטין ולאמר כי כלנו חטאים.
היום עמדו שני אנשים עברים רעים וחטאים למשפט לפני האזרחים הנשבעים על אשר לקחו בצע כסף לתתו שוחד להרופאים ושרי הצבא המבקרים את העוברים על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה אם יצלחו לצאת בצבא. שנים רבות שלחו האנשים האלה בעולתה ידיהם ורבים הוציאו לחפשי גם רבים השיבו מעבודת הצבא, ועתה נחרו בהם אחדים וימסרו דינם לבית המשפט ופרי מעלליהם הרעים יאכלו שנים רבות בבית הכלא וישבעו עד כי יהי לזרא מאפס.
הנה ספרתי באזניך את כל הדברים האלה כמו שהם מבלי כל כחל וכל שרק וכל פרכוס. אולם גם זאת לדעת כי כל אלה האבות והבנים אשר משכו את ידם מעבודת הצבא וגם אלה המבקרים אשר יאָמר עליהם כי המה לא נערו כפם מתמוך בשוחד — כלם לא מבני ישראל המה, כלם אזרחי ארצנו המתהללים בפיהם כל היום כי יאהבו את מולדתם מכל אהבה, ומאלה גם הנלחמים בעד כבודה ושופכים את דמם על שדה קטל. ואף מבלעדי זאת הנה האדונים מאַרקברייטער ונידא המליצים הראשונים במעלה ונודעים לשם בארצנו, הנה המה הגידו גלוי באזני כל האזרחים הנשבעים ובאזני כל הנאספים לשמוע תוצאות דבר המשפט, כי על דעתם לא יגדל עון הפושעים ולא עון האבות הנותנים שוחד בעד בניהם לקרוא להם דרור מעבודת הצבא אשר בה יבלו מבחר שנותיהם בעמל לא להם וימי עלומיהם ביגיעת בשר ורוח מבלי אשר יוכלו לבנות למו בית ולדאוג לנפשם. המליצים העבירו את חקי עבודת הצבא בארצנו תחת שבט בקרת חדה ונמרצה להצדיק את הבוגדים.
ועתה צא וחשוב ידידי, הנה לפנינו רבים הבוגדים בעמם בארצם ובממלכתם וביניהם גם שני יהודים. ולוא היה הדבר להפך לוא היו כל אלה המושכים את ידם מעבודת הצבא ולוקחים שוחד והממליצים בעד הפושעים, לוא היו כל אלה מבני ישראל והסרסורים השנים מבני העמים כי עתה הרעישו עלינו צוררינו שמים וארץ, כי אז שמו אל חכם שופר ויקראו בקול גדול כי היהודים “צוענים” המה אשר כל ארץ מולדת אין להם וכספחת המה להארץ אשר המה יושבים בתוכה, כי אז היתה חרב פפיות ביד בשנאינו להכות יעקב חרם ולתת ישראל למשסה. אבל עתה אחרי אשר הדבר הוא כמו שהוא, הנה גם עתה מרעישים עלינו צוררינו שמים וארץ, ומשימים אל חכם שופר וקוראים בקול גדול כי היהודים צוענים המה בלי כל אהבת ארץ מולדת וכספחת המה לארצות מגוריהם, ומסיתים בנו את המון הריקים ופוחזים לעשות אתנו כלה, והמה מביאים שני עדים נאמנים את הפושעים השנים, כי כל היהודים בוגדים המה בארצם ובממלכתם, — וכל זאת יען מה? רק יען כי השטן מרקד בינינו! ואיככה לא נלבש חרדות, ולא ינע לבבנו כנוע הקנה מפני רוח סערה עת “הימים הנוראים” ימי המשפט והחשבון ממשמשים ובאים? ואיכה לא נתעורר בימים נוראים כאלה להלחם יחד כאיש אחד חברים עם השטן.
אמנם לא כל חזיון־תוגה ילוה גם מחזה קטן מעורר שחוק, והוא גם הוא לא חסר לנו היום; בצאתנו מבית המשפט יצא גם הפראָפעסאָר פיעגעל אחד הצוררים בני שם, מהנבחרים בבית המחוקקים אשר לממלכתנו. כדרכו תמיד מצא עתה תואנה לחרף את מערכות ישראל באזני רעהו ההולך אתו. והנה אשה צעירה לימים מבנות ישראל אשר שמעה את דבריו התרגזה ותקרא לפניו: נבל אתה ונבלה תדבר! גם איש אחד וצוויללינגער שמו הגיד גלוי כי חרפה היא לנבחרי בית המחוקקים בארץ אוסטריא אם איש כזה בחברתם הוא נמנה. עד ארגיעה התאספו אנשים רבים ורבם מבני ישראל, ויחרד פיעגעל גבור החיל כעלה נדף ויקרא לעזרה מבלי אשר שלח איש יד בו. כל הנאספים שחקו על משבתו והוא מהר לנוס משדה המערכה — ללכת אל בית הספר ולהורות את תורתו מעל הקתדרא…
גם הפעם גלה ממני שחוק ורגז בא בלבי על דברת בני אדם המעותים צדק ומעותים משפט וכל הישרה יעקשו, ואירא לנפשי פן מרגז לב ומרוב שיחי וכעסי אעות משפטי ודיני גם אני ובמשפט ימעל פי, וכבודי — כבוד זקן הדן ויושב בישיבה — בקלון אמיר; על כן אמרי אשים הפעם קנצי למלין עד אשר תתישב דעתי עלי ואוכל להיות מתון בדין. ועד כה היה ברוך מאת ידידך….
ו.
— ח' תשרי התרמ"ז.
ידידי! הפעם באחזי את עטי לערוך אליך מכתב עלתה “איבעיה” מוזרה על רוחי, איבעיא גדולה וחזקה מפרקת הרים ומשברת סלעים. הלא היא: “מכתב שכלו פטוטי מלין חייב בהקדמה או לא?” ואם תאמר חייב מה אקדים ובמה אפתח שפתי? אם בהתנצלות כי צעיר אנכי באלפי יהודה, רמה ותולעה, אסקופה הנדרסת. עפר ואפר, מתחכך בכותל חכמים, ומנקר באשפה, ומתוך התנצלותי אבוא לידי התרוממותי ופטטיא דאורייתא, כמעשה המחברים לפנים בישראל, או כי מראשית כזאת אגיד: “התקבצו חכמים ועמדו על עמדכם (עקב בצד גודל כאנשי הצבא!) לכו נא הגבורים בתורה בכלי מלחמה אשר בידכם (חייקיל ופייטיל וזרח, אלה הגבורים אשר מעולם אנשי השם בגבנוניהם הבולטים אחור וקדם, בטחוריהם ובעפוליהם) ובואו אלי! טוב טעם ודעת אלמדכם (מובן מענינו: (תכסיסי מלחמה); בנה בניתי ארמון ומבצר לכם (טראָיאַ או ביתר, סעבאסטאָפעל או פלעוונא) אני יעקב (זבדי) בן אבא מארי יצחק (עזריאל) בניתיהו, (כאילו נאמר: אני אלכסנדר בן פהליפ מלך מוקדון) על יסודי הש”ס וראשונים יסדתיהו, בבקיאות יקרות מזהב ומפנינים טחתיהו (טיח חדש לא שערוהו אמני מצרים וחכמי חרשים גם לא בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ולא אהליאב בין אחיסמך למטה דן) בסברות מזוקקות שבעתים מזוקק זקקתיהו (sic). (לשון הקדמת ספר שו“ת דברי יעקב מאת יעקב שור הרב דק”ק דארנא והסביבות בעהמ“ח ספר מאיר עיני חכמים, שנת אמרת ה' לפ”ק, קאלאמיא).
אולם האם כל המחברים בישראל נמלכים בקוראיהם ושואלים את פיהם ונוטלים מהם רשות לכתוב לספריהם הקדמה? זכין לאדם שלא בפניו, ואם גם יצעק הקורא ככרוכיא שקילא טיבותך ושדיא אחיזדא אין שומעין לו. וכן לא יהי לך שומע גם מאתי, את אשר ישים העט בפי אותו אשמור לדבר באזניך ואתה אם תאבה ואם תמאן הסכת ושמע. הלא צויתיך: עשה אזנך כאפרכסת ושמע את — הקדמתי.
ישמח המפלפל ותגל “הבהמה המקשה לילד” כי אלהים ראה בעניו וישלח לו עזרו מקדש להושיעהו ממצוקותיו. בכתבי ידי אביו זקנו המנוח ז“ל מצא “תירוץ מספיק” על אחת מקושיות “שער המלך” אשר כל הגאונים נלאו למצוא פתחה. ובכן הנכד כביכול רואה את המציאה ונופל עליה בפישוט ידים ורגלים, רואה אותה ערום ועריה עזובה שכולה וגלמודה והוא ברוב רחמיו וחסדיו יפרוש כנפו עליה, יעדה אותה עדי וילבישה שש ומשי ורקמה: “רמב”ם נפלא בהלכות מלכים” עטרת תפארת בראשה ו“תוספות נעלמות במסכת זבחים” עגילים על אזניה, על מצחה יציץ נזר “שב שמעתתא”, שפתיה “שפתי כהן”, בפיה “פרי מגדים ושושנת העמקים”, צוארה נאוה “בטורי זהב ונקודות הכסף”, על לבה תולה “שלטי הגבורים”, “קצות החושן, ואורים ותומים”, בידה הימנית “שרביט הזהב”, ובידה השמאלית “כפתור ופרח” ו“משנה למלך” נצב לימינה. הנה כי כן תעדה המציאה כליה ככלה נאה וחסודה ונכד בכבודו ובעצמו, הוא ולא מלאך הוא ולא שרף הוא ולא אחר, מרכיב לה אכתפיה ומרקד עמה על הבימה. אף מלאכי צבאות ירודון ידודון על ידו וכל בני עלאין יתרועעו אף ישירו, יטיילו חינגא אתכתכא דדהב פיזא בהראותו הוא נפלאות לעיני כל רואיו, עוקר הרים וטוחנן זה בזה ומעייל פילא בקופא דמחטא ונוקב ויורד עד התהום ב“ים של שלמה” ומעלה — אם מרגניתא או חספא ועץ רקבון מבריק אחת היא לו, כי למרבה שמחתו אין קץ.
וכשמחה הזאת שמח לבי היום ויגל כבודי גם אני. ויען כי לא טוב היות האדם לבדו שמח וטוב לב ואין איש אתו, אמרתי אספרה באזניך וגם לבך ארנין. ובכן שמע נא ידידי: הלא ידעת כי כבר הציקתני רוחי לגדל מחלפות שער ראשי ולכהן פאר במקדש שפת עבר, וגם כבר עלה על לבי להגיד מראש לא בסתר לכל העם הממלאים פיהם תהלתי ונותנים גודל לי וכבוד לשמי, כי “לא למעני אשיש על התחלה אשר יפזרו לי מלא חפנים כי אם ככהן נאמן לאלהיו יחשוב כל כבוד וכל פאר הנתן לו לכבוד אלהים, בדעתו כי לא אותו כי את אלהיו יכבדו מכבדיו, כן אחשוב גם אני כל תהלה לא לנפשי, כי אם לשפת עבר אשר במקדשה אכהן, לה עבדתי ולה אעבוד כי לה הקדשתי חיי וכחי ועתותי ופעולתי”. (לשון אחד הסופרים) ואחרי אשר רחש לבבי הגיון רם ונעלה כזה החלה נפשי ללהט גחלים ולהבעיר מוקדי עולם בכל קרבי וכליותי. אש תמיד תוקד בי לא תכבה עד אם אנחל כבוד סופרים עברים. כי על כן ישבתי זה ימים רבים על המשבר, וצירי הסופרים כבר אחזוני: בהגיגי חם לבי בקרבי, ראשי עלי סחרחר, מרום מצחי נטפו אגלי זעה ומעיני כדורי אש התמלטו. כללו של דבר, כל החבלים באו עלי עד כי נהפכו פני לירקון ולבי היה כלב אשה מצרה. אולם, הה לשבר! קסתי התקשתה בלדתה, ואז באו בלבבי מורך ופחד אם לא הריתי חשש ואלך קש, אם לא הריתי הבל ואלד רוח, אם לא — תחולנה הגבעות ותלדנה עכבר.
ידידי! הנני רואה את השחוק והלעג המרחף על שפתיך כי לא תכנת את רוחי ולא נסית באלה; אבל לוא יש נפשך תחת נפשי אניעה עליך במו ראשי ומפתח שפתי תנחומים. הן כל עצמותי רחפו בעלות הרעיון הנורא על רוחי כי כל עמלי יעלה בתהו. כהמר על הבכור, כאשה מבכה את הוד פניה כי נהפך למשחית, כן הקיפה יללתי כל קירות חדרי הצר על כבודי ונזר תפארתי כי גלו ממני.
אולם בכל זאת לא אבד נצחי ולא נוחלה תוחלתי, הן באלהים שמתי כסלי ומבטחי, באלהים הרועה אותי מעודי, באלהים הנותן לשכוי בינה, באלהים העונד עטרות כבוד וכלילי פאר לכל הכסילים והבוערים בעם! בו בטח לבי והוא אך הוא היה בעוזרי. הוא שלח אלי את המלאך הגואל את כבודי מתחפש בלבוש איש כמונו כלנו היום… אך לא! לא האיש היה המלאך כי אם האשה הזקנה ההולכת עמו. וכך היה מעשה:
אנכי יושב אל השלחן וקסת הסופר בימיני. פני מפיקים זועה ופחד גם מחלפות שער ראשי פרועות וברגע ההוא נסבה הדלת על צירה ואיש לבוש בגדי חמודות עבר את מפתן הבית ואת הדלת טרם סגר אחריו. האיש הזה עמד רגעים אחדים משמים ומתבונן בי מכף רגלי ועד קדקדי.
— מה שאלתך ומה בקשתך אדוני ובמה אקדם פניך? — שאלתיו ברגזה.
— בלי כל ספק נטיתי מן הדרך ואדוני תסלח לי כי הפרעתיך מעבודתך.
ויסב את פניו אל הדלת לשוב על עקבו.
— אבל מדוע תסוג אחור, אדוני? אמור נא את מי תבקש, אולי אוכל הגד לך.
— סופר עברי אנכי מבקש, כי דבר נחוץ לי אליו.
— אם כן מצאת אדון נכבד, את אשר בקשת, כי כהן אנכי במקדש השפה העבריה — מהרתי לענות אותו בשמחה גלויה.
— הלא כבר מלתי אמורה כי לא לכהן כי אם לסופר הכינותי דרכי, ומדוע תהתל בי אדוני כהתל בנער לא בינות?
עוד הפעם הפנה שכמו ללכת לדרכו ולבי פחד ורחב.
— אבל הלא תדע הלא תבין אדון נכבד — שמתי אליו דברתי בגאה וגאון — כי כהן במקדש השפה וסופר עברי אחד הוא. אנכי רק דרך מליצה בחרתי. זו כחי להשפה העבריה אשר במקדשה אכהן פאר, ובכן הגד נא אדון נכבד מה שאלתך ומה בקשתך ואנכי עבדך סר לשמעתך.
— אם כסופר ככהן ואנכי לא ידעתי. סלח נא לי אדוני כי לא מליץ עברי אנכי. מנעורי ועד היום הזה לא באתי בסודם ואל דרכי הנואמים נאם ומגביהים עוף כבני רשף על שמי המליצה לא למדתי. כי על כן נצפנו ממני גם העתים ולא ידעתי כי אע"פ שחרב בית מקדשינו ואין לנו לא כהנים בעבודתם ולא לוים בשירם ובזמרים הגה עתה בנתה לה השפה מקדש וכהנים עולים לדוכן ולוקחים הזרוע והלחיים והקיבה…
ויהי עד כה וכה והאיש נגש וקרב אל השלחן וגם אשה גבהת קומה באה אחריו הביתה ותסגור הדלת אחריה.
— השמך זבדי? — שאלני האיש במאור פנים.
— כן, כן, זה שמי וזה זכרי לפעמים בין הסופרים העברים — מהרתי ענות אותו בגאון לבב.
ברגע ההוא צעדה האשה עשר צעדים לפנים ותעמוד ממולי. צעיף עב כסה את פניה, אבל מבעד להצעיף נראה כי לא צעירה היא לימים והיא מבטת בי בעינים חודרות.
— האיש ההולך עמי — פתחה את שפתיה אתי — הוא רק המליץ בינותינו כי לא אשת דברים אנכי. קשי יומי הממני ואני אשה עצובת לב וקשת רוח. אלוף נעורי עזבני לאנחות וגם בני יצאוני, נפזרו לכל רוח ולא ידעתי אנא הם באים. הה! שדי המר לי מאד…
מנפיה נעתקו מלים והיא מר תתיפח ותמרר בבכי. המטפחת הלבנה כשלג אשר שמה על עיניה בדמעה תתמוגג. נחומי נכמרו עליה ומעי המו לה.
— שבי נא אשה כבודה ועדינה על הכסא והרגעי. וגם אתה, אדון נכבד, שב לימיני. בכל לבבי הנני להיות לעזר להאמללה בכל אשר לאל ידי.
— האם נסתם כל חזון מאישך ולא תדעי מקומו איה? — שאלתי הפעם את האשה בראותי כי רוח לה כמעט.
— אמנם את עקבות אישי כבר מצאתי — ענתה באנחת שברון מתנים—כי מו"ל “המליץ” הואיל בטובו לפתוח שעריו גם “לתקנת עגונה” אשר שלחתי אליו ועל ידיו בא אלי דבר מאת בעלי כי שוב ישוב אלי וירחמני בעוד ימים אחדים. אבל לא רק על בעלי כי אם גם על בני נפשי תאבל. כן באה השמועה באזני כי גלו ונתפזרו אל כל רוח, כי נושאים הם עמל ומכאובים בארצות נדודיהם, כי על כל מדרך כף רגלם יסובו עליהם צורריהם ומנדיהם לדוש את בשרם כהדוש מתבן במו מדמנה, להכרית אכל מפיהם ולהציגם ככלי ריק, כן באה אלי השמועה כי בכל המקומות אשר יבאו שם לא יתנו מנוח לכף רגלם וכמעט יאחזו באחת הארצות ויאמרו לנפשם: “זאת המנוחה וזאת המרגעה, פה אשב כי אויתיה”, והנה עד ארגיעה כל אויביהם יחד עליהם יתמלאון, יריעו עלימו כעל אנשי און ומרמה ויגרשום מן גו. שמעתי ותרגז בטני ותזנח משלום נפשי ושנתי נגזלה ואדור נדר אם אשקוט ואם אנוח עד אשר אשיב את הבנים אלי, אל הורתם הנושאת עינה ונפשה אליהם ולכל בהם חיי רוחה…
הנה עתה — הוסיפה אחרי רגעים אחדים בקול בוכים — באתי אליך סופר נכבד בשאלתי ובקשתי לכתוב בשמי מודעה “בהמליץ” ובראשה באותיות גדולת “את בני אנכי מבקשת”. והודעת לבני כי לא אשה עניה אנכי, כי נחלת שפרה לי וחבלי נפל בנעימים, כי לי שדי תרומות ועמקים עוטפים בך, כרמי חמד וזיתי הוד, עצי פרי הדר וכפות תמרים, גנות ויערים, כי חלקת אדמתי שמנה וטובה. כגן עדן הארץ, כל עובד אותה ישבע לחם. משפעה יינק חלב ודבש ובצלה יחסה ומח עצמותיו ישקד, לא יחסר כל טוב וכל דשן… אמנם גם את זאת לא תכחיד תחת לשונך כי עתה כל קניני ורכושי נפלו בידי זרים ובכן עליהם לפדותם במחיר מיד בעליהם. אבל האדונים האלה טובי לבב המה וגם יצוו עליהם את הברכה אם יראו כי ברכה בם ומעמל כפיהם יראו ישבעו.
— היטבת אשר דברת אשה כבודה ועדינה — השיבותי אמרים לה — טובה עצתך וגם אנכי אמהר כרגע להודיעם כאשר צוית. אבל מה שמך כי ישאלוני, מה אומר אליהם?
האשה לא ענתה על שאלתי, ולתמהון לבבי הורידה את צעיפה על כל פניה ותתעלף ותאלם דומיה.
— לי עצה והושיה! — פתח האיש את פיהו ויאמר — האשה היושבת עמנו נחפזת ללכת לדרכה כי דבר נחוץ לה, ואנכי אותר פה ואספר לך את כל תולדותיה ומקרי חייה, למען תספר אתה באזני בניה ובני בניה; והמה בדעתם את תולדות משפחתם יכירו וידעו מי היא האשה הדוברת אליהם אף אם תסתיר את שמה.
את האמת אגיד כי לדבריו אלה גדלה ועצמה תשוקתי עוד יותר לדעת את שם האשה המסתתרת. ובכל זאת ששתי כעל כל הון לעצת האיש. הלא עתה תקום מחשבת לבי, עתה ארומם עתה אנשא ואנחל כבוד סופרים כנפשי שבעי; כותב תולדות אהיה וגם אתאמץ להוסיף עליהם לוית חן שפתים, “ארכב על כרוב המליצה ואדא על כנפי רוח השיר, לשמים אעלה שיאי ואל במתי החכמה אגיע, אפתח ואשדד אדמת שדמות התבונה, אטבול קצה המטה בהלך דבש הדעת ואכין מטעמי ההשכלה לשים קטורה באף הקוראים היקרים והנכבדים, האהובים והנחמדים כיד השפה אשר במקדשה אכהן פאר”. (טנא המליצה.)
בזה הרגע עזבה האשה את ביתי והאיש התעתד לספר לי את תולדותיה ותולדות תולדותיה; וכראותי כי עיף האיש ויגע ואומר אליו: חכה נא אדוני ואביאה סף חמים וסעדה לבך אחר תספר.
ואקום להחם את המכונה, ולפחת באש פחם — ובזה כלתה ההקדמה וכלה הפעם גם מכתבי אליך ידידי, כי טרוד אני כעת לשפות הסיר ולהחם החמים, ובמכתבי הבא אודיעך ואערכה לעיניך את תולדות האשה הנפלאה ההיא מהחל ועד כלה, ככל אשר ישית לפני האיש המספר; דבר אחד מדבריו לא אפיל ארצה.
-————-
ז.
— ה' תשרי ה' תרמ"ז.
המכונה עומדת על השלחן ומתיפחת ומצפצפת כסוס עגור. הכוסות כבר נתמלאו ותהי ראשית מחשבתי לכנות את האשה בשם.
— טוב הדבר — הופיע האורח על עצתי — נקראנה בשם חנה, ובכן אספר תולדות חנה בת אלקנה.
א.
איש היה בארץ הקדם אלקנה שמו, והיה האיש ההוא כבד במקנה בכסף ובזהב ועבודה רבה מאד. אסמיו מלאו שבע ויקביו תירוש יפרוצו, ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם. ותולד לו בת אחת ויקרא את שמה חנה כי נתן אלהים את חנה בעיניו. ותהי אצלו טובה מעשרה בנים שעשועים יום יום. ויהי כי הקיפו לחנה שבע עשרה שנה ותיף בגדלה בארך מקלעות שער ראשה, כי היו קוצותיה תלתלים שחורות כעורב. ויצא לה שם בהדרה כי היא כלילת יופי משוש כל רואיה. מרום מצחה לוח שיש וגבות עיניה האריכו למעניתם. עפעפיה עפעפי שחר כברקים ינוצצו מבין מפלשי עבים. חוטמה טוב תואר ויפי מראה ונחירי אפה ספיר גזרתם. לחייה זכו משלג צחו מחלב ושפתותיה אדמו עצם מפנינים. שניה נשקפות כמו חלאים מעשי ידי אמן שכלם מתאימות ושכלה אין בהם. מבנה גוה הוד והדר וכלה מחמדים ושבע נעימות. זאת חנה וזאת בת אלקנה. וירא אלקנה את בתו והנה עתה עת דודים והיא כפורחת בשלו אשכלותיה. רבים משחרי פניה מקרוב ומרחוק יבאו לה בחורי חמד כלם. וחנה היא מסתתרת מעין רואים, כל כבודה בת אלקנה פנימה. והיה חפצה כשמיר חזק מצור וסתר פנים תשים. כל מבקשי קרבתה בושו ממבטם, יחד שבו דחופים אין מוצא חן בעיניה אין גם אחד. כל זר אשר לא ממשפחתה ומבית אביה לא יקרב אליה ודודיה לאחר לא תתן. כי חק הוא לבית אביה דת משפחה לדור דורים. ואלקנה זקן בא בימים ויחדל מכל הונו ורכושו וידאג לבתו יחידתו אשר אהב פן תשב בבתוליה בית אביה כל ימי חייה וגואל אין לה, רע עליו המעשה, כי מה הוה לו בכל עמלו ולמי כל חמדתו הלא לחנה בתו ולזרעה אחריה. ויקרא אלקנה לשמואל עבדו יתמך בו, בחירו רצתה נפשו, הנאמן בכל ביתו ומושל בכל אשר לו ויצוהו לאמר: לך אל ארצי ואל מולדתי ולקחת איש לבתי ממשפחתי ומבית אבי. ויאמר אליו העבד הנה אנכי בא אל בית אביך ואמרתי להם: אדוני אלקנה שלחני אליכם ואמרו לי לא ידענו את אדונך ואת שמע אלקנה לא שמענו בלתי היום. בי אדוני לא איש הבינים אנכי גם מתמול גם משלשום ואם לא יאבה האיש ללכת אחרי וישאל לו אות, מה האות הזה ומה אמר אליו? ויאמר אלקנה אל שמואל: הנה אנכי נותן להם אות את ברית משפחתנו עד עולם, ולא נתחתן בבני בית אחר; את בנותם לא נקח לנו לנשים ואת בנותינו לא נתן להם. ויאמר עוד אלקנה אל שמואל כה תאמר אל בית אבי: אלקנה בן ירוחם בן אליהו בן עזיה בן טוביה שלחני אליכם; זה שמי לעולם וזה זכר אבותינו לדור דור.
ב.
ויקם וילך שמואל אל ארץ הגלעד אל עיר ערוער אשר על שפת נחל ארנון. וימצא את האיש בניהו בן יהוידע ממשפחת אלקנה והנה הוא נושא סבל ורועה בקר חדל אישים וחסר טעם כעיר פרא לא למד. ובניהו בן יהוידע היה לבוש בגדים צואים ושקים בלים ומטולאים, חבל עב חבוש למתניו ורגליו יחפות. ויהיה שמואל כמתעתע, כי לא ידע שית עצות בנפשו ודרכו נסתרה. אם יביא את בניהו ביתה אלקנה וחטא לחנה הנוה והמעונגה כל הימים והביא על נפשו קללה ולא ברכה. ויהי שמואל סר וזעף ויחפש רוחו והנה קרן עור פניו כי אלהים הופיע על עצתו, ויוצא שמואל את בניהו בן יהוידע מארצו וממולדתו ומבית אביו לנחותו הדרך באכה עירה אדונו, וילבישהו מחלצות ויאכילהו מעדנים ויתעהו בישימון לא דרך ולא ישוב עוד אל ביתו ואל משפחתו. כאשר ישא האמן את היונק נשא שמואל את בניהו בחיקו וילמדהו טוב טעם ודעת. לקח טוב נתן לו ויאלפהו ארחות חיים ומוסר השכל, לדעת בינה לעתים צדק ומשפט ומישרים והליכות עולם לו. ויהי כמשלש חדשים בהיותם בדרך ויתגנב שמואל בלאט ויתחבא מפני בניהו עד התמהמהם, ובעבור נסות את חניכו היש את לבבו ישר ולא יסור דברי מורו ומדריכו ימין או שמאל. וישב שמואל אל בניהו והנה הוא שב אל קיאו ועל עקב בשתו וכבודו בקלון המיר, ויקרע שמואל את בגדיו, וימהר שמואל אל אלקנה אדונו ויגד לו את כל אשר קרהו, כי שפתיו ישמרו דעת ועצה יבקש מפיהו. אשרי אדם ימתיק סוד ואת נועצים חכמה. ויצו אלקנה את שמואל לאמר: כתוב את כל הדברים אשר תורה ואשר תלמד לבניהו בן יהוידע בספר, למען יעמדו ימים רבים, ונתת את ספר הגלוי הזה בידו והיה לו למקרא יום יום ולא יוסיף להרע עוד…
— לאט נא לי אדון יקר ונכבד — התחננתי להמספר — כי כבד ממני הדבר לא אוכל כתוב את כל דבריך במליצת הכתובים. גם הן לא לבן עמרם ולא לבן אמוץ אנכי כותב את הדברים האלה. “לא יבינום בן עמרם ובן אמוץ ויבינום בן חייקיל ובן פייטיל” (לשון אבי"כ במאמרו: השפה בכבודה ובעצמה); והלא גם התורה דברה כלשון בני אדם. הגד נא אחת אדון יקר ונכבד: האם לקח בניהו בן יהוידע את חנה בת אלקנה לאשה?
— כן, כן. עצת אלקנה היתה טובה ונאמנה. בניהו למד יום יום היטב ואף אחרי אשר מת עליו מלמדו־להועיל בדרך היתה תורתו נצורה על דל שפתיו, ויבא ביתה אלקנה וימצא חן בעיני חנה בתו ויקחה לו לאשה כדת משה וישראל.
— מזל טוב! מזל טוב לנו ולכל בני ישראל! — קראתי בשמחה גלויה — אם כן נשתנה נא עוד כוס חמין ונטיב לבנו ואחר תוסיף לספר.
— לא, לא—נאנח האורח בשברון מתנים אחרי שתותו את הכוס השנית—לא לעולם חסן הטובה ואם ממשלת האושר לדור דורים. היום ישליו אהלים לאיש, יפקוד נוהו וישבע שמחות והיה ביום מחר ורבה העזובה בקרב ביתו ושממה כמהפכת זרים… בניהו בן יהוידע ראה ימים רבים חיים עם חנה אשתו אשר אהב ויולד בנים ובנות מחמדי בת עין. נפלאה אהבתו לאשתו הנפלאה בנשים ויפליא טובו לה וכל אשר שאלו עיניה לא אצל ממנה. היא ישבה בית ותתענג על כל טוב ותשביע בצחצחות נפשה והוא הכין בחוץ מלאכתו, את שדהו עבד, את כרמו נטע ואת גפנו ותאנתו שמר, את צאנו ובקרו לא נטש ויפרח אשרו כשושנה ויך שרשיו כלבנון. אף את אלקנה חותנו אהב מכל אהבה ולא מנעהו מכל כבוד ומכל יקר. ראשית בכורי אדמתו הביא בטנא לפניו ויכבדהו גם מראשית גז צאנו, מבכורות כבשיו ומחלביהם. אף אחרי הודעו כי ככל בני קדם גם אלקנה חותנו על מקטרתו יתענג ויהי משוש דרכו למלא כל היום את כלי מקטרתו סמים לריח ניחוח לו, גם הפיח גנו למען יזלו בשמיו וישימו קטורה באף הזקן הנכבד, כי על כן שמח לב אלקנה ויגל כבודו על בניו הנאהבים והנעימים כי יעלו כיונק לפניו וכארז בלבנון ישגו… אולם פתאום באו עליהם השוד והשבר ויהפכו עליהם לילה ובלהות. אחד המלכים ממלכי בני קדם ההולכים אחרי שרירות לבם ומתמכרים לעשות כל זמה וכל תועבה וכל נבלה, הוא ראה את חנה היפה בנשים ורבת החן ותיקד בלבו אש זרה, אש התאוה הנמבזה לרשת אשת לא לו. כיעל כן בקש עלילות להתגולל על בניהו בן יהוידע וישם עליו נוהו, גם כלה גרש גרשהו מביתו אותו ואת בניו ואת בנותיו, ותמצא כקן ידו לקחת את חנה שבי ולהתעולל בה…
עתה זלגו עיני האורח דמעה וקול מליו נחבאו.
— אבל תם אנכי ולא אדע, היש נספה בלא משפט ואם יביט טהור עינים יחריש כבלע רשע צדיק ממנו? — את דברי אלה אמרתי רק כמתלהלה, בדעתי כי לא מחכמה שאלתי על זה וכל ישעי וכל חפצי היה רק לפתוח שפתי עמו.
— חלילה! — התעורר המספר — אמנם אל אמונה הוא וכל דרכיו משפט. כי רבים מבני בניהו היו קשי פנים וחזקי לב וישובבו משובה נצחת ויכעיסו את אלהים בהבליהם. ובכל זאת לא יקטן האסון לא לאלקנה ולחנה ולא לבניהו ובניו, כי אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה להאב הזקן ולהאם האמללה שבניהם הגלו מעל פניהם במשפט או לא במשפט?… אולם סאת הרעה טרם נמלאה. עד מהרה נשבר גם מטה זעמם, כי ימי ממשלת המלך האכזר לא ארכו עוד על הארץ וישב הבעל אל אשתו אהובתו והבנים אל חיק אמם. גם אלקנה חדש כנשר נעוריו וכבודו חדש עמי, כי בניהו חתנו בנה ארמון כמו רמים לשמו ויגדל כבודו האחרון מן הראשון. ומלבד זאת נסך בניהו לו נסכי שכר שדעת זקנים נוחה הימנו ויגיחם הזקן אל פיו ויזורר שבע פעמים. אמנם את האמת אגיד כי בכל זאת עתה לא היה עוד לבב בניהו שלם עם אשתו כמבראשונה. נדודו בארצות מרחקים הסיר כמעט את לבבו מאחריה ומעגלותיו החלו לנוע. עתה התאַנה בניהו לאשת נעוריו התמה והברה ויבקש עלילות לשנוא. ראשית המדון היתה מצערה ואחריתה — כים זועף בשאון דכיו. אחת מבנות יון, עלמה הומיה ונצורת לבב הטתו ברוב שעשועיה ותדיחהו בחלקת שירי עגבים ומהתלות ומדוחים. ובכן מצא יום יום דופי בכל מעשי חנה יעלת החן ויתעולל בכל עלילותיה ותהלוכותיה עד כי הקשיח לבו ותקע נפשו ממנו גם הוקיר רגליו מבוא ביתה חותנו וימשוך ידו את לוצצים ויארח לחברה עם בנים שובבים וישחית את דרכו על הארץ. ובבואו לפעמים לראות פניו ויחרחר ריב ויגרה מדון וישם את ביתו כמרקחה, על כן גם בניו קראו לריב ולמצה וישטמו איש את אחיו ואשה את אחותה על חנם ויקנאו קנאת איש מרעהו על לא דבר. וחנה התמה התמוגגה בדמעות ותמק ביגונה ותיגע באנחתה לא לעזר ולא להועיל… וככל זאת לא חדל יפיה, חנה לא נמר והדרה עמד בה. ותשא עוד הפעם חן וחסד לפני מלך עריץ ויחמוד יפיה בלבבו ויתנכל למשכה ברשתו. ויהי בעת התלקחה המריבה בבית בניהו ותצא חמה, וימצא המלך האדיר ידים לבא ביתה בניהו להשקיט הריב ולעשות שלום. והוא בסתר העמיק הרחיב המדורה ויגדל המשטמה ויסכסך איש באחיו. ועד כה וכה המתיקה מרמה בפיו וערמתו עמדה לו למצוא עלילות דברים להחרים בית על יושביו ולגרש את בניהו ובניו מארץ מגוריהם אל ארצות לא ידעו הם ואבותיהם, להומם ולשמיד כל זכר למו…
עוד הפעם גברה על מהספר תוגת לבב נוראה מהכיל ותחריד כל עצמותיו ועיניו הפיצו זעם ואש מתלקחת.
— אכן — הוסיף אחרי רגעים אחדים — על המספר תולדות איש ואיש החובה לבלי כסות דבר אם קטן ואם גדול. ובכן מלא את החסרון הקטן אשר בספורי, כי בעת ההיא קרה לחנה אסון נורא — כי אחד מבניה המיר את דתו…
— אבל אדון יקר ונכבד — התחננתי להמספר — הלא הביאתני במבוכה ותחבל את מעשי ידי. באחת כי לא ינעם לבני חנה לשמוע כי בוגד ימצא במשפחתם ואולי לא יאבו להתודע אל אמם פן תבא השמועה באזני “מחותניהם” ויתירו את השדוכין. וזאת שנית הלא המודעה תארך עד למאד, ומו"ל “המליץ” לא יאות לי לאספה במכתב עתו בעד כל כופר או כי ירבה עלי שכרה.
— אם לזאת אל תתעצב אדוני אל לבך — ענני בבטחה — כי סוד כמוס עמדי ולא אוכל לגלותו לך ורק להרגיע רוחך אגיד, כי הלואי שלא יבוש הוא בהם ולא ירדפם באפו והמה ישאו לפשעו… וגם אדות מו“ל “המליץ” הסר דאגה מלבך. הן ידעת כי “המליץ” יוצא עתה יום יום וחדשים לבקרים יוצאת בת קול ומנהמת כארי; השמר פן — ישאר הנייר חלק! כי על כן בקשתיך לכתוב את המודעה בתור תולדות למען תהי לו למלא בטן מכתב עתו אשר לא תדע שבעה יתברכך נפשו בגללי. ומלבד זאת הלא גם שכר המו”ל נכון לפניו, כי בהקבץ הבנים אל חיק הורתם תעוררם האֵם לדבר עברית ואז ירבו קוראי “המליץ” ומספרם יגדל לאלפי אלפים ולרבי רבבות.
— בכל זאת בקשתי ערוכה לך כי מעתה תגרע שיחה ותקצר גם במקום שראוי להאריך פן תכבד הקריאה על הקוראים ושומע לא יהי לך מאתם.
— הנה חפצך אשלים ומשאלתך אמלא: ומן העת ההיא לא שב עוד בניהו אל ביתו, בדעתו כי תקצר ידו להציל משני “החזיר” את טרפו, גם בניו נפזרו לכל רוח ואין מקבץ אותם. וחנה היא יושבת שוממה ונאנחה כל היום על אלוף נעוריה ועל בניה כי יצאוה. פעם שמעה שמועה כי בניהו ובניו יושבים באחת הארצות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועושים ספרים אין קץ. אחרי כן באה השמועה באזניה כי הרחיקו נדוד ויסחרו אל ארץ רוכלת העמים וירדו הים באניות ויעשו להם חיל ברוב חכמתם ברכולתם וימלאו אוצרותיהם כסף וזהב. ובכל זאת לא שכחו את חנה וכליותיהם כלו בחיקם לשוב לחדות בשמחה את פניה. הנה אחד מבניה ויהודה שמו התגנב אליה ויתרפק על אמו האמללה וירתיח את מי הים בדמעותיו אשר שפך בחיקה… גם לא ארכו הימים ותשמע ותוכח לדעת כי בניהו מחזיק באהבתו אליה וככחה אז ככחה עתה. הנה בת בנה אשר עזב את דרכו, היא הבת אשר לֻקָחָה אחר כבוד אל חדר מלך גדול במלכים ותשפוך גם היא ממשלתה אל עמים רבים; הבת הזאת עגבה גם על בניהו אביה הזקן ולא חשכה מנפשה כל עמל ותלאה לאספהו במכמרתה, דברה אליו טובות, החליקה שפתיה גם יסרתהו בשוטים ובעקרבים ותרבה פצעים נוראים בבשרו והוא בתמתו החזיק ולא הפיר בריתו עם אשת נעוריו…
ברגע ההוא נפתחה הדלת והאשה חנה שבה ובאה הביתה — אבל לא סגרה הדלת אחריה. לא ידעתי אם בחפץ לבב או בבלי דעת הרימה כמעט את הצעיף מעל פניה והנה האח חמותי ראיתי אור, הנה הכרתיה והיא — בת ציון…
* * *
ידיד יקר לי! עטי ילא מהביע לך אף אחד מני אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות הרגשות אשר הרעישו ברגע ההוא את כל חושי בו. מלא קומתי נפלתי ארצה ושפתי בערו כאש פלדות לנשק עפר כפות רגליה. אבל הרימותי עיני ואפן כה וכה וארא כי—אין איש.
אין איש!!! צעקתי מנהמת לבי אויה לי ואנכי רק חלום חלמתי.
אין איש אשר ישיב לב הבנים על אבותם, אין איש אשר ילך ואשר יבוא לפני האובדים והנדחים בארצות פזוריהם וכלנו— רק חלומות אנחנו חולמים. הבה! אמהר אחיש אל הצדיקים והקדושים מגלי רזין דרזין, אמהר אל הרבנים מאורי הגולה, אחיש אל המתלוננים בצל הכסף ופומיהון מפיקין מרגניתא, אמהר אחיש אל חרטומי ההשכלה החדשה היושבים ספונים בחדרי משכיתם ועטורת דקטורים בראשיהם ומתנפחים כברבורים אבוסים ונהנין מזיו כל שוחרי מזוזות פתחיהם, אמהר אחיש אל ימין ואל שמאל אולי יש בהם אחד אשר ידע פתרונים לחלומי.
גם את פיך ידידי אשאל בזה, אולי חכמת אתה, אולי תהי אתה הפתרון לחלומי אני, אולי תמצא אתה אונים והיית לאיש… והיית ברוך מאת ידידך…
–––––––––––––––––––––
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.