[א]    🔗

בכלל המנהגים של ימי התשובה והרחמים היה גם המנהג, לאחר חצות לילה ולפני אמירת הסליחות, להכריז בקול גדול: אורחין רחיקין וזווידן קלילין, לאמור: הדרכים רחוקות והמזונות קלים. קריאה זו היתה מתפקידו של חזן העיר, ובהיות בבית־הכנסת הגדול בעירנו שני חזנים, האחד ראש והאחר משנה, היו מתחלקים באותה הכרזה, אם כדרך הסדר המובא או בחילופו: זווידן קלילין ואורחין רחיקין. אני כבר לא ראיתי ולא שמעתי כאותו מנהג, ואך כדבר סיפור היה לי מאבות אבותי. וסיפרו, כי המנהג הזה היה כחזקה לגדולי החזנים ששימשו בעירנו, וראש להם הגדול שבהם, ר' דוד חזן (וחניכתו: זינגר או ווהל־זינגר והיה ידידו כנפשו של ר' נחמן קרוכמל, ובנו, ר' מרדכי סטרליסקר, סופר וחזן גם הוא, שכתב מונוגראפיה על אביו), ודברי קריאתם היו מתגלגלים באפלה, בשוקה של עיר ורחובה, כחביות המתגלגלות, והמיית־הֵדם מעוררת בלב שומעיהם אימה ויראת הרוממות. מובן, שהאימה לא באה מחמת הניגון המלא תוכחה וקינה, ושהיו חוזרים עליו גם בימַי, אלא מעומק משמעם של הדברים, שלא הובנו כפשוטם, אלא כדרך משל, כפי שהוא כבר במקורו בגמרא, בעניין מר עוקבא: “כי קא ניחא נפשיה אמר: אייתו לי חושבנאי דצדקה; אשכח דהווה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי. אמר: זוודאי קלילא ואורחא רחיקתא. קם בזבזיה לפלגה ממוניה” (כתובות סז ע"ב); כלומר: כשקרבה פטירתו אמר: הביאו חשבון הצדקה שלי: מצא שרשומים שבעה אלפים דינרים פרסיים. אמר: הצידה קלה והדרך רחוקה. נטל ובזבז מחצית ממונו.

וכאן כדאי לזכור, כי תיבת זווידין בלשון־רבים היא מקבילה ארמית (אונקלוס, יונתן) לתיבת צידה העברית, שהיא, כנראה, קולקטיבוּם ומובנה מזון, אוכל, מלאי (ושורשה ציד, שהוא מזון־יסוד של האדם). והלוא ידענו צירוף צידה לדרך, המצוי שלוש פעמים במקרא, פעמיים בבראשית, בהכין יוסף מזון לאחיו, ואחר־כך לאביו: ופעם אחת ביהושע, בהעמיד יושבי גבעון באי־מרחוק שהצטיידו לדרכם; ולשון התרגום תמיד זוודין לאורחא.

החילוק בין לשון התרגום ולשון הגמרא, שהחומש עניינו פשט – נסיעה ממקום למקום, המצריכה מזון; ואילו הגמרא עניינה משל – מעבר מעולם הזה לעולם הבא, המצריך הכנה של מצוות ומעשים טובים.

[ב]    🔗

על־שום־מה פרסומה של האימרה נתפשט בהיפך עיקרה: אורחין רחיקין זווידין קלילין, קשה להכריע, אך אפשר, כי השפיע סדרה של אמירה אחרת: אורחא רחיקא צוותא בסימא (סוכה נב ע"א), משמע: בהאריך הדרך תנעם החברותה. י“ח טביוב המביא באסופתו את שתי האמרות, רואן קדומות ביותר, ובהביאו פירוש רש”י על מר עוקבא, הוא מעיר, כי אולי קדם פתגם־עם, ובהוראה פשוטה, ואך לימים נעשה דרך־משל, כפי שהוא בפיו של מר עוקבא.

לעניין אמירתו של מר עוקבא ראוי לזכור, כי הוא מובא אגב סיפור מעשה על דרכו בצדקה, ומובא שם מעשה בשכנו, שהוא, מר עוקבא, היה משגר לו רוב צדקה בערב יום־כיפור, והוא מעשה ידוע וכבר הרחבתי את הדיבור על נוסחותיו במהלך הדורות (פירושים, תרגומים דרך פרוזה ודרך שיר), ועל גלגוליו הרחוקים (אופיינית ביותר היא גלגולו אצל ר' חיים האלברשטאם, אבי שושלת בצאנז). והרוצה יקרא בספרי גלגל המועדים.¹ אך עתה נעמוד על מאמר הגמרא, כדי להקשות, אם משל הנסיעה לדרך רחוקה וההכנה לה, יש לו שייכות לאמירה־מבית כגון: “מע דארף זיך שוין פּאַקן אין וועג אַריַין”, כלומר: כבר צריך להכין עצמו לדרך. ואחת מתצפיות הלשון הראשונות שלי בימי ילדותי היתה, כי בעירנו, ברודי שבגאליציה, היה אבי מורי, ר' חיים צבי הכהן. אומר: “מען דאַרף שוין פּאַקן די רענצלעך”, אבל גיסו, דודי ר' בונים סיטנר, בעיר השכנה, ראדיוויל שבווהלין, היה אומר: “מען דאַרף שוין פּאַקן די טשעמאָדאַנעס”; ובספרי קערת אגוזים² אני מביא משמה של מרי יציב, מעשה בח"ן ביאליק, שהלך אחר ארונו של בצלאל יפה, אמר, אחרי סתימת הגולל: “מ’דאַרף שוין פּאַקן די טשעמאָדאַנעס”, ואני מעיר שם, כי האימרה כפשוטה היא: “מען דאַרף זיך שוין גרייטן אין וועג [אַריַין]”, כלומר, כבר צריך להתקין עצמו לדרך, ובמעט הרחבה: “מען מעג זיך שוין פּאַקן אין וועג אַריַין”, כלומר: כבר צריך לצרור לדרך. ומימרות כאלו שגורות גם בלשונות אחרות. כך, למשל, קובל הסופר הגרמני, תיאודור פונטאנה, במכתבו לידידו היהודי וילהלם וולפזוהן, כי השיעול מענה אותו, ואם לא ירפה החורף, so kann ich einpacken, כלומר: יכולני לצרור.³

דרך של מגיה או של אייפימיזם הוא להימנע ממלים “מוות”, “מיתה” וכדומה, אך בהשיח יצחק באַשעוויס הדיוט שאומנותו קברנות, אנו שומעים: “ביי מיר איז אַ גיכער טויט בעסער פון א פֿארשלעפּטער קרענק. כ’בין גרייט צו דער רייזע”,⁴ כלומר: אצלי מיתה מהירה טובה מחולי נגרר. אני מוכן לנסיעה.

[ג]    🔗

אשר לעניין צרירה, הרי כינויי־כליה שונים: ליד ראַנץ, רענצל, טשעמאָדאַן,יש גם שעפּעט, והרי ציטאטה ישנה קצת – הירש לוין ליוֹן־דאָר, באגרונו הנודע: “דען וויא איך זעה איין זיַינן שוין מיינע טעג געציילט, מיַין סעפּעט איז שוין איַינגעפּאַקט. היַינט מאָרגען ציהע איך אָפּ פֿון דאַנען פֿון דער וועלט”,⁵ כלומר: כי כפי שאני רואה, ימי כבר ספורים, מזוודתי כבר צרורה, היום מחר אני יוצא לדרך מכאן, מן העולם. וכן: “נוא לאָז עס אזוי זיין, גאָט זייא דאנק, דאָס איך האלט שוין בייא דעם פאָרען”,⁶ משמע: יהא כך, תודה לאל, שאני כבר עומד בפרק נסיעה.

אמת, באותם מיני אמירה ידובר על צרירה, מבלי להזכיר מה צוררין, אך מותר להניח קיימא לן, כי אם דרך פשט, הדברים אמורים בטלית־ותפילין, במעט כלי לבן, בצידה לדרך. ועניין צידה לדרך הוא הגשר שבין דרך הפשט ודרך המשל. כפי שראינו, אין המקרא יודע עניין צידה אלא בהוראת מזונות שהוכנו לדרך, בעיקר לדרך ארוכה, אף בספרות ימי־הביניים ניתן לה מובן של משל מפורש: “הכן צידה ליום הפרידה, מיבחר הצידה – היושר והתבונה”: וכן: “המאושר מי שיכין צידתו להליכתו”, ובעיקר: “בעוד שיש לאל ידך והאל יסעדך – הכן צידה לבית מועדך”,⁷ וכידוע: בית מועד לכל חי הוא כינוי לבית־עולם, לבית־קברות.

ויש ספר והוא לר' מנחם בן־זרח ושמו: צידה לדרך, ויצא לאור לפני ארבע מאות ועשרים וכמה שנים, בפירארא, ועניינו פרקי הלכות, דינים, מנהגים וכן עניינים של משיח ותחיית המתים, וזכה, בקצת קיצורים, לכמה מהדורות, ועד ימינו, בשינוי שמו: צדה לדרך וזוודין לאורחא, ושם נאמר: “הכינו צידה לפני דרככם ולפני שיעור עמידתכם בעולם הבא”.

[ד]    🔗

ודאי ניתן להביא דוגמות שימוש לעניין ריחוק הדרך כפשוטו וכמשלו, כשם שניתן להביא דוגמות שימוש להכנת הצידה כפשוטה וכמשלה. ראה, למשל, מכאן איגרתו של ר' משה יהושע זליג הכהן (תרי"ג): “ואם יעזור לי ד' בחסדו הגדול להוציא לאור מחשבתי לילך לארץ הקודש בל”נ [= בלי נדר] וזה אורחא רחיקא וזוודאי קלילא, אזי אקח עמי השלוש מאות ר“כ [= רובל כסף], מעות עולמית”; ⁸ ומכאן מחזה של מוריס מילשטיין. שבו אומר איש בסמוך לפטירתו: “אוי מיַין האַרץ!… ס’טראָגט מיר … אוי מיַין קינד, מרדכי, גייט קיין סיביר און איך נאָך ווייטער”.⁹ משמע: אהוי, לבי, הוא הוא מנשאני. אהוי, ילדי, מרדכי, הולך לסיביר ואני הרחק יותר. ואין צריך לומר, כי הליכתו של בנו היא הליכה של ממש, כפשוטה, ואילו הליכתו שלו, שהיא מיתה, משמעה הליכה של משל. כיצד שני מיני אמירה, זו שבפי הגמרא וזו שבפי העם, נתלכדו ונשתדכו ברוב פליאה, ניתן ללמוד מסיפורו המוזר והסבוך של ש"י עגנון “הדום וכסא”, שלא יצא מכלל טורסו, וקצתו פורסם בחייו והשאר נכלל בספרו לפנים מן החומה, שנדפס לאחר פטירתו. תחילתו סיפור מפורט של נסיעה – המספר חייב לעזוב דירתו, ואנו שומעים: “מטעם כמוס עמדי איני מספר להיכן עמדנו לנסוע. אבל איני מכסה ממך שרחוקה הדרך, יותר ממה שאתה משער. קלות היו המזוודות, כדבר הניטל ביד והיד אינה מרגשת בו – – –”.¹⁰ עינינו הרואות, כי לפנינו אימרתו של מר עוקבא, בנוסח עברי ובשינוי מועט: רחוקה הדרך, קלות המזוודות. השינוי: זוודאי – מזוודה אינו מקרה, שכן תיבת מזוודה, שהיא חידושו של אליעזר בן־יהודה, נבראה, אמנם, לפי זוודא הארמית, שפירושה, כאמור, צידה העברית, והיא מקבילה לתיבה הצרפתית: valise, שפירושה כלי־מסע, שטלטולו ביד, ולתיבה הגרמנית העשויה על־פיה: Felleisen (כי יש לה שייכות לשני חלקיה, Fell = עור Eisenn = ברזל, אינו אלא עניין של אטימולוגיה עממית). וכבר שמענו על מקבילותיה, השאולות מלשונות שונות, וראה עוד באוצר יידיש של סטוטשקוב, סי' 170: סאַקוואָיאַזשע, וואַליז(זע), ובאוצר העברית שלו: סי' 122: זווד, זוודא, מזווד, מזוודה, מזוודונת.

[ה]    🔗

קורא “הדום וכסא” יודע, כי המבוא הקטן, שהוא כהרכבה של תיבת הגמרא ושל תיבת־העם, אינו אלא התחלה של נסיעה ארוכה, שנקודת־מוצאה הוא העולם הזה, ונקודות־תכליתה מיתוס, תולדה, העולם הבא, ובאמצע – עולם־התוהו. משום כך דווקא חדה ביותר המאניפולאציה שלו, שניסיתי לעמוד עליה בספרי עליו,"¹¹ הוא אף מעברת ומחדשֵש את אימרת הגמרא. הוא גם מזווג אותו באימרות יידיש, באופן שמצטרפת לנו שלשלת: צידה לדרך – זוודין לאורחא בדרך פשט, זווידין קלילין אורחין רחיקין דרך משל, ומכוחו של גלגול: זוודא = מזון – מזוודה = כלי־מסע, אנו מעלים אף מלים פּאַקן, פּאַק, כלומר: צרירה, צרור על מסילת המשל הזה, באופן שהכוונה היא למצוות ולמעשים טובים שהאדם נוטלם לדרכו הארוכה מן העולם הזה אל העולם הבא.

אגב, ש"י עגנון מסתייע בדבר הגמרא גם לגבי ספריו שלו עצמו. כך הוא קובל, בפתיחה־שבעל־פה לסיפורו, שקראוֹ בבית העם בירושלים (סיון תשכ"ה), כי מחמת מהומת המכוניות הוא ממעט לישון, ושעל כך מוטלים אצלו רוב סיפורים בלא גמר עשייה: “אתם מורי ורבותי אין אתם מפסידים. אם אין אתם קוראים את ספרי עגנון אתם קוראים ספרים של סופרים אחרים. אבל אני מפסיד והולך. זוודאי קלילא ואורחא רחיקא”.¹²