רקע
דב סדן
שושנת הזהב – אגדה, שוברה וסברה

 

[א]    🔗


כל היהודים באי שער קהילת לבוב המעטירה, מה גם ותיקי יושביה, ידעו גודל פרסומה של האשה הגדולה, שהיתה קרויה “די גאָלדענע רויזע”, ויש שביטאו: “די גילדענע רויזע” (מה שאין כן “די גילדערנע רויזע”, שהוא כינוי מסוגנן ושימושו רחוק), כלומר: “שושנת הזהב”. ואף ידעו, כי קבורתה בבית־העלמין הישן שבעיר, שמאחורי הרחובות ראַפאַפורט ולַזַרוס, ומצבתה, שנוסחה נשמר, נמשכו לה רוב מתפללים, ובייחוד מתפללות, בימים של תענית וסליחות, ואף בימים של פורענויות, ויתר עליהם נמשכו גם בימים רגילים בתחנוני ישועה לצרת היחיד. ולא היתה כל פורענות ופורענות, שלא עוררה לוקיה להשתטח על המצבה ההיא.

הכוונה היא למצבת־קבורתה של מרת רויזה בת יעקב (יעקובוביץ'), שנפטרה בין ג' לד' לירח האיתנים שנת שצ"ח (1637). היא היתה אשת הסוחר הגדול, ר' נחמן בן יצחק (איזאַקוביץ'), וכלת ר' יצחק בן נחמן (נחמנוביץ'), בונה בית־הכנסת הגדול שבתוך הגיטו, שנכבש בידי הכמרים, שנעשו אדונים לו, ונמשכו משפטים, עד שחזר לידי בעליו. ועניין הכיבוש, מזה, והשחרור, מזה, לא כתיאורו בפי ההיסטוריה תיאורו בפי האגדה, והם לא בלבד רחוקים זה מזה אלא סותרים זה את זה, ומאיר בלבן, יליד לבוב וגידולה, מתאר ומפרש את כפל־הפנים הזה בספרו הגדול.1 ממחקרו היסודי והמפורט אנו למדים, כי מרת רויזה היתה כלת משפחה, שנהגה את הקהילה במשך כמאה שנים, ומתעודות של שלטונות פולין ניתן להעלות גורלה ומעמדה לפי התארים של ראשי המשפחה. שכן בימי גדולתה נתלים בהם תוארי־כבוד, הנוהגים כאצילים, עד כדי התואר המיוחס generosus, ואילו בימי ירידתה נוחת כינוים כדי perfidus,infidus וכדומה.

כאבי המשפחה חשוב ר' יצחק בן נחמן, עוסק בריבית ומלווה ממונו שלו וממונם של הכמורה והאצולה, חוכר הכנסות המדינה והעיר. בתעודות ניתן לו גם תואר doctor, אך לא היה רב, אולם היה ממשתתפי כנסי היהודים בלובלין ויארוסלאב, וכסימן כיבוד ישמש היותו פטור מנוסח השבועה, ששאר היהודים היו מחויבים בה. כאמור, הוא שבנה את בית־הכנסת (1581) תחת בית־הכנסת הקודם שנשרף, בקנותו את המגרש האולֶסקי, שהיה חרב, והזמין לבנייתו את האדריכל פאולוס רומאנוס (הרומאי), שבנה גם את הכנסייה הוואלאכית (1591) וקצת בתי־יראה קטנים (קאפליצות) אחרים. אך עניינו של בית־הכנסת נסתבך, גם בשל התקנה הישנה של איסור הקמתם של בתי־כנסת חדשים והיתר תיקונם של בתי־כנסת ישנים, גם בשל מיאונו של הארכיבישוף סוליקובסקי ליתן היתר לבניין ההוא. מה גם שסבר ואף יעץ להם ליהודים להניח אמונתם ושלא לבנות בתי־כנסת. ור' יצחק טרח על השגת הסכמה כזאת כל ימיו, ועם מותו (1595) המשיכו יורשיו טירחתו בה, אך לא עם סוליקובסקי, שמת גם הוא (1603), אלא עם הישועים, שאותו ארכיבישוף הביאם ללבוב (1591), ולא נמצא מקום לאולפנה שלהם, ומשנתבקש להם בסביבי מגורם של היהודים, ניתנה עינם בבית־הכנסת, שלא היה לו היתר לא מצד הבישוף ולא מצד המלך, הנתון להשפעתם של הישועים (הלוא המטיף והסופר המפורסם פיוטר סקארגא, שתמך בשאיפת האבסולוטיזם הקאתוליציסטי של המלך, היה כומר בבית־היראה של מאריה השלגית בלבוב). מוקד המשפט היתה הטענה, כי היתר המכירה של המגרש, שבית־הכנסת הוקם עליו, לא היה בגדר סמכותה של מועצת העיר; הקומיסארים, שהמלך שלחם לברר את העניין, טענו, כי ההמון המשוסה הפריעם בשליחותם; הישועים לא נחו ולא ויתרו, עד שהוסכם למסור להם בתי היהודים בלא תשלום, ולא הועילה טענת היהודים. כי לא ישאו ולא יתנו עם הישועים, שכן אינם מודים אלא במועצת העיר, והקומיסארים פסקו למסור בתי יהודים, לרבות בית־הכנסת, לרשות הישועים. היהודים פנו אל המלך, שהודה בקיפוחם של היהודים, ומינה קומיסארים חדשים, ואלה החליטו להעניש גם את מועצת העיר גם את היהודים: המועצה חויבה לקנות את הקרקע מידי היהודים ולפצותם, ובית־הכנסת ייהרס או יימסר למלך. המשפטים נמשכו והלכו, וסופו של דבר, שהישועים הטילו אימה על הקהילה, הגויים נכנסו, בהמון חוגג ובנרות דולקים ובשירי תפילה, לבית־הכנסת ותלו צלב במרומי גגו. אבל ר' מרדכי, בנו של ר' יצחק, לא הרשה להם לעבור בפרוזדורו, וסגר את השער, ולא ניתן לערער על זכותו זאת. בינתיים באו מאורעות כלליים, ובראשם המרד של זבּז’יודובסקי, ונתרופפה סמכותה של המלכות, שנתגנתה על שום שקירבה את הישועים. ובחלל אווירה זו נסתייעה הצעת הפשרה: היהודים יקנו להם לישועים בתים אחרים. אמת, מועצת העיר, שלא רצתה בכניסת הישועים, לא רצתה בפשרה, וסופה ויתרה, וז’ולקובסקי, שעמד בראש הקומיסארים, מסר קרקעות חדשים לישועים, והיהודים שילמו גמולם. וסופו של בית־הכנסת, שהיה סגור ארבע שנים ושישה חודשים, שחזר לרשות היהודים, ושנה־שנה חגגו יום הישועה בשיר הגאולה של ר' יצחק הלוי (מורו ואחיו של הט"ז).


 

[ב]    🔗


דומה, כי דיינו בקריאת התיאור האותנטי ובהשוואת התאריכים, כדי לראות, כי מה שעשתה האגדה למרת רויזה, שהעמידתה מושיעה ומצילה של בית־הכנסת, במסירת נפשה, ובעיקר בהליכתה להגמון, אין לו אחיזה בגופם של דברים, סדרם והשתלשלותם. ויפה הגדרתו של בלבן, כי במרוצת השנים ניטשטשו קווי המציאות ונבלעו בתוך ערפלי האגדה, שקיימה עצמה דורי־דורות, והקהילה רוב מאמינים סביב למצבת־קברה, מה גם שכתובתה חיזקה אמונתם, שכן נאמר בה: “ראוה מלכים וקמו לפניה נסיכים”. והוא, בלבן, מעמיד את מרת רויזה כפי שהיתה בממשותה ההיסטורית – אשה בעלת אנרגיה מופלגה, שעשתה הון רב וקנתה לה, בייחוד בנדיבותה הגדולה, שם טוב בקהילה – ולפי שהשפעתה בחצר היתה גדולה, היתה כמועמדת נוחה לאגדה לרקום רקמתה, ובלבן טרח לאסוף מיני גירסותיה, בין סוג של גירסה המבקשת להיראות ככרוניקה היסטורית, בין סוג של גירסה המפליג לבדיה לגנדארית.

לעניין הגירסה ההיסטורית־כביכול, הריהי אחוזה או נאחזת בקצת עובדות הניתנות לצירוף – וכן הנוסח של הסופר העברי, נתן נטע סמואלי, יליד סטרי (שהיה תחילה סוחר ואחר־כך מורה עברי בלבוב), שנדפס גרמנית,2 ובלבן מביאה בתרגומו הפולני, ועיקרו: הכמורה הקאתולית קשתה עליה קירבת בית הכנסת לבתי־היראה של הנוצרים, וחיפשה תואנה לסגור את בית־הכנסת, והצליחו בכך, ואחז את הקהילה ייאוש. אבל היתה מהומה במדינה, מחמת מרד המוני הכפריים, ונעזרה בכך מרת רויזה, אשה יפה ועשירה, נדיבה וחסודה. שבעלה היה רופא, וישיבתה ברחוב החלפנים, והסתייעה בערבוביה ושילמה מכיסה דמי פרקליטים שנונים, ובית־המשפט ציווה להשיב את בית־הכנסת לבעליו. אבל הכמורה הפכה את בית־הכנסת לכנסייה. הלכה מרת רויזה אצל המלך, שנבחר זה מקרוב, והוא כתב איגרת לבישוף, שישיב את המקדש ליהודים. היתה שמחה בקהילה והימים סמוכים לפורים, ונתחבר שיר לכבודה. אבל מרת רויזה שילמה על התערבותה בחייה: הישועים העלילו עליה עלילת־פשע וגזרו עליה מיתה.

מובן, שהצירוף יש בו משום הלחמה: התאריכים של החזרת בית־הכנסת (1609) ופטירתה של מרת רויזה (1637) רחוקים זה מזה. אבל אם להלחמה, יש גדולה הימנה: בוהדן חמילניצקי, שבא לצור על לבוב, דרש הסגרת יהודיה, עמדה מרת רויזה והלכה אל חמילניצקי והצילתם. ואם הצירוף הראשון תולה בה כמין תפקיד מחודש של אסתר בחצר אחשוורוש, בא עתה הצירוף האחרון לתלות בה כמין תפקיד מחודש של יהודית במחנה הולופרנס.

ולעניין הגירסה הלגנדארית, הרי בלבן מביא לפני גירסתו של סמואלי את גירסתו של ר' גבריאל סוחיסטאוו, הכרוניקן התם והתמים, שאין בלבן חוסך ממנו צליפי שבטו, ומוכיחו על שהוא נסמך על פנקס חברא קדישא, פנקס שלא היה ולא נברא, ושעל־פיו נפדה בית־הכנסת מכובשיו, ונעשה בו נס שלא חולל, ופדותו מכוחה של האשה הגדולה, מרת רויזה, שבאה לפני המלך ועשתה משתה לו ולשריו שישיבו את הכתר לתפארתו מקדם. ובראות הכמרים כי יד היהודים רוממה, כבשו את בית־הכנסת ועשוהו בית־יראתם. מה עשתה האשה, קראה במרי נפשה למלך ולשרים, והובא הדבר לפני בית־משפטם, ובהביאה מכתב המלך לראש הכמרים, הרגה ונתחה לנתחים. וכן מסרה את נפשה על קדושת־השם, ויהי מקדשנו זכר לה.

ניסחתי דבריו של ר' גבריאל כניסוחו של בלבן, המעיר פעמיים, כי הכותב נמשך ללשון המקראות, ללמדך כי אין לפרשם כפשוטם, אלא כמליצות בעלמא. וכן מביא בלבן אף נוסח שלו עצמו שפרסמו פולנית,3 ונביאו כולו בתרגומנו:


הדבר היה בימי מלכי פולין. המקדש [= בית־הכנסת] הקדום נחרב. שריפה כילתו. אספו תרומות כדי להקים מקדש חדש, בנוי חומה. הזהב נהר בזרם מכל הארצות, כי לבוב עסקה במסחר סביב־סביב – והיתה עצמה עשירה ויראת שמים. הגג נועד להיות גבוה, יפה, שיהי נראה מסביב, ויבשר הרחק מעבר לחומות, כי גדול אלוהי ישראל.

או אז נשרף בית־יראתם [= הכנסייה הוואלאכית], היכל “אלוהיהם”. ושוב זרמו מתנות עשירות ממולדאווה, אף מיוון, שהיכלה יהי מפואר ויתבלט בגובהו מעל חומות העיר… הם לא נחפזו ומקדשנו גדל והלך; אבן על אבן, קשת אל על, וכמעט הכול כבר נגמר. החדווה עצמה, בהישקף היכל השם, שהתנוסס בגאונו מכל גגות בתי־המגורים הרגילים. אך אליה וקוץ בה. הם לא יכלו שאת, כי בקירבתם יעמוד מקדש ישראל; גמרו בנפשם להשתמש בו לטובת עצמם… אנו בידיהם, חוקיהם חוקינו. הקרקע היא רשותם. חיפשו ומצאו אי־שם איזה נייר ישן, ערכו משפט־מריבה וסגרו את המקדש. בכי פשט בישראל. מקדש־האלוהים יעבור לידיהם – חטא הוא – ואין פה זולתו. ייאוש גבר בקהילה.

המשפט ארך הרבה, יתר על המידה, וישראל בכה תמרורי־תמרורים. והיתה בבירה אשה יראת השם וטובת־לב, ושמה שושנה [= רוּז’ה]; כשושנה המשלחת ריחה מסביב פיזרה נדבות לעניים, לאומללים, למסכנים. עוד מבית אביה נודעה טובה ונקראה ברגיל שושנתונת זהב (“די גילדענע רויזע”).

האשה הזאת, בראותה צער העם ובשמעה יללותיו, הקריבה כל הונה לפדות בו את המקדש. אך אדוני הכנסייה לא אבו לשמוע כל־מאומה. נסתייעה בהשפעותיה בכל מקום ומקום, ולא הועילה כלום.

“תבוא בעצמה וכסף בידה”. זו היתה מילתו האחרונה של הבישוף. שושנה נזדעזעה. היתה יפה, הקסימה ביופייה, התייראה מפני גבריהם, מה גם שאינם־נשואים.

המאבק גדול. העם בוכה. הלכה… “הישארי אצלי ואשיב לאחייך את מקדשם”.

ושוב מאבק. “השב לאחי את מקדשם, ואישאר אצלך; לא אוכל לבטוח, אם אין אתה בטוח בי; אתה אינך מאבד מאום; אני מאבדת כבוד, אמונה, עם”. הבישוף הסכים. חתם ומסר לה היתר לפתוח את המקדש. שלחה אותו לזקני הקהילה.

בקהילה גילה ושמחה. מחלונות המקדש בוקעת נהרה מסביב. האור מגיע עד ארמון הבישוף. שושנה רואה אותו.

.. תעודתה נמלאה. חייה אבדו. למחרת מצאה הבישוף בלא חיים.

נשי היהודים מבכות עד היום את הקדושה המעונה.


 

[ג]    🔗


עינינו הרואות, כי האגדה, כפי שבלבן שמעה, ורשמה וניסחה, שונה משל שרשמוה לפניו: ר' גבריאל סוחיסטאוו, כמקפל באמונתו על בית־הכנסת שלא חולל את אמונתו על הצדקת שלא חוללה, מפריד בין נצחונה לבין מותה מידי ראש הכמרים, שאינו יכול לסרב למלך ומתנקם בה והורגה, והריגתה היא קידוש־השם שלה. ואף סמואלי אינו רחוק מכאן, אלא שאין הוא מניח לראש הכמורה, שאינו יכול לסרב למלך, שירצח אותה וינתח בשרה, אלא בודה מלבו עלילת־פשע ותולאו בו, והמשפט־מספח חוזר להמיתה. מה שאין כן גירסת בלבן – כפי ששמעה בבית־הקברות בלבוב – שקידוש־השם של מרת רויזה הוא במה שהבטיחה להתמסר, ואף התמסרה להגמון, ושלחה יד בנפשה.

אכן, בלבן שלא הוצרך לטרוח הרבה כדי להוכיח, כי האגדה לגירסותיה אין לה על מה שתסמוך, שבדיקת התאריכים מפריכתה כמאליה, הוצרך לטרוח כדי להוכיח, כיצד האגדה ההיא, על אף אפסות סמיכתה הממשית, היתה באפשר, ושעל־כן ניסה בדרך הביאור וכללו בכמה סעיפים: לשון המצבה, שאין בה לשון “היתה לקדושה ומעונה: ד' ינקום דמה”, אך יש בה קצת מליצות ממגילת אסתר; הידיעה, כי היה משפט עם הישועים, וניתן לערב בו כלתו של מייסד בית־הכנסת, אשה נמרצת, בעלת השפעה ונכונה לקרבנות: עובדה שלא היתה מצויה בפולין – הפיכת בית־כנסת לבית־יראתם והתעקשות בעליהם היהודים, ובכללם יורשי בונאם, ובראשם כלתו, להישפט לפני ערכאותיהם עד שוב בית־הכנסת לרשותם; האמונה הקדומה בהצלה בידי אשה נאמנה ומסורה; וכדומה. בלבן אף חיפש מענה בפולקלור ומסתמך על מה שקרא באסופות פולקלור הפולנים (וויסלאַ, לוד) ובאסופות פולקלור הגרמנים, ובצרפו מזה את יראת הנצח של היהודים מפני הכמורה הקאתולית, מה גם הסתעפותה הישועית, ומזה זכר עזרה של הארכיבישוף, הוא כמקבץ את הקווים ששיזורם הוליד את האגדה, כמיני הנוסחאות השונות, ובכללם אף של מאיר לטריס, העושה את רויזה בת־רופא כאהובת המלך סובייסקי.4 ואין בלבן יודע מקורו, אך מניח, כי הקיש על־פי דברי־אגדה אחרים, כעניין רחוק יותר – המלך קאזימיר ובת־החייט מאופוצ’נה, אסתרקה, וכעניין קרוב יותר – המלך סובייסקי, שהתיר לבנות בז’ולקיב (ובה הורתו וגידולו של לטריס) בית־כנסת.

בלבן אף בודק אפשרות החלפתה של מרת רויזה באשה אחרת, מרת איידל מדרוהוביטש, שנאשמה בשל מעשה שפחה נוצרית שזרקה ילד נוצרי הרוג אל בין היהודים, ונהרגה על קידוש־השם, במאנה להתנצר (1710). ונעיר, כי ר' אברהם מנחם מנדל מוהר מביא עניין בית־הכנסת בלבוב ועניין מרת איידל הקדושה כשני עניינים נפרדים.


(1) בית הכנסת הישן בתוך העיר, גם הוא היכל נפלא, נבנה בשנת שמ“ב, ובעוד לא כביר אחרי היבנותו עשה ד' נס ופלא. כי קמו הכמרים ויאמרו כי בית הקדוש הזה וכל משכנות יעקב ברחוב היהודים להם המה, ותצא הדת מלפני שופטי העיר בשנת שס”ה, כי צדיקים הכמרים בריבם, והביהכ“נ [= והבית־הכנסת] אחוזתם היא לעשות בה כטוב בעיניהם. ונשיאי הקהל נלחצו תת להם מפתחות הבית למען יירשו אותו. ויהי בית הכמרים היוָנים עד אמצע חודש אדר שנת שפ”ט, הלא הוא ארבע שנים וששה ירחים. אולם ד' בחסדו עשה אתנו אות לטובה, כי לא נגעה בו יד זרים לחלל את הקודש. וכאשר נהייתה מריבה בין השרים וינצו איש את אחיו, הקריבו ראשי העדה את דבר משפטם זה אל כיסא כבודם, ויבוקש הדבר וימצא כי הצדק אתנו, וישיבו את הבית הקדוש לזרע יעקב, ויבואו בתוכו בקול רינה ותודה, וירצו את אבניו ועפר ארצו לחכו בדמעות גיל וברכה לשוכן שמים. לזכר הנס הגדול כתב הגאון הגדול מו“ה [= מורנו ורבנו הרב] יצחק הלוי אחי הגאון בעל טורי זהב ז”ל פיוט נאוה מאד נקרא בשם שיר גאולה, והגאונים הגדולים מו“ה מאיר ז”ל אב“ד העיר ומו”ה פאַלק כ“ץ בעל הסמ”ע [= ספר מאירת עינים] תיקנו לומר השיר הזה מדי שנה בשנה בשבת אחר פורים בתפילת שחרית. השיר הנחמד הזה עם פירוש מהגאון המשורר בעצמו, כתוב הנהו על קלף באותות אשורית יפות ומהודרות בסוף המחזור דפוס פראג על קלף יקר מאד אשר בני הח“ק [= החברא קדישא] מגידי תהילים הביאו אותו מנחה לבית ה' הלזה. והרב החריף מו”ה גבריאל סוכסדארף [= סוחיסטאוו] נ“י מצא אותו בקרבו זה שתי שנה ונתן לו יד ושם בס' מצבת קודש אשר חיבר (לבוב תרכ"ג). ואני כתבתי מבוא בראשו הנדפס גם הוא בספר הנ”ל…

(2) גם שארית הפליטה לנו אשה גבירה וקדושה אדל שמה מעיר דראביטש, אשר האשימו אותה כי שחטה שפחתה ילד נוצרי בליל פסח בפקודתה, ועל כל עדת עיר דראביטש יצא הקצף. כי כולם יחד באו במאסר. וכראות הצנועה הזאת, כי עוזר אין, הקריבה את נפשה לטבח לפדות הקהל הקדוש מידי אכזרים, ואמרה כי היא לבדה עשתה הרעה הזאת, וכל העם נקיים. ואף אם במשך ימי הביקורת שבה השפחה מדבריה הראשונים והוכיחה כי שקר ענתה בגבירתה, לא סר מר המות מעליה, כי הכמרים אמרו אך בזאת תחיה אם תחליף את דתה, והיא בצור מעוזה החזיקה ותמת בלא משפט ובשמחת נפש על קדושת השם.5


לכאורה, מעשה מרת אדל, הנגררת כאשה גבירה וקדושה (שמשפט העלילה שלה היה ב־1718), עשויה היתה להיות מופת הראוי להערצה, באופן שמצבת־קברה תהי כאבן השואבת לקהל יראי קהילת לבוב ויראותיה, רב יתר ממצבת קבר קודמתה בשני דור ודור, מרת רויזה, אך ראינו כי לא כן הוא. מה גם שעצם משפט העלילה פגע בקהילה אחרת, קהילת דרוהוביטש, ומקרה המשפט וסבכו הביאו את האשה הקדושה לבית־העלמין שבלבוב. אך לא יימלט, כי בכל־זאת זימנה יד־הדמיון את שתי הנשים. על־כל־פנים, דמותה של מרת רויזה, כפי שעיצבתה האגדה, קיימה עצמה, גם לאחר שביקורת החקר, מעשה מאיר בלבן, עשתה בה מה שעשתה, וכן, אמנם, נקבעה דמותה בספרות, אם בשירה אם בחזיון.


 

[ד]    🔗


ונפתח בנסיונו של סופר, יליד לבוב וגידולה, שנשא נפשו לראות ולהראות דמותה של מרת רויזה במחזה, ואם־כי לא העלה אלא כשברירו של מחזה. בהנחילו לנו בעזבונו כמין טורסו מועט, ראוי הדבר להבלטה מיוחדת. הכוונה היא לצבי (הרמאן) ביקלס־שפיצר, בכור למבקרי ספרות יידיש המודרנית בגאליציה, שנשא לבו למודרניזאציה של התיאטרון היידי, והתקין עצמו לכך גם להלכה – בדברי ביקורתו, גם למעשה – למד דראמאטיקה וכתב בה. הוא הלך באביב ימיו לעולמו, היה אך בן שלושים במותו, וכתביו הפזורים על פני דוכנים שונים היו זרויים אילך ואילך, ונשמרו גם דבריו שבדפוס וגם דבריו שבכתב בידי אחיו הרופא יעקב ביקלס, ועוררתיו להוציא מבחרם. ואמנם התקנתי מבחר כזה, אך תרגמתיו עברית והוא יצא לאור בשם ספר צבי ביקלס־שפיצר.6 בכלל כתביו אלה נמצאים שני מחזות שכתב: המחזה האחד שמו “הגואל” והוא גמור;7 המחזה האחר שמו “שושנת הזהב”, ואינו גמור, וכל עצמו שלושה תרשימים ושתי תמונות. מתוך ניירות עזבונו העליתי, כי התקין עצמו כהלכה לעצם המחזה: הוא רשם את כל המקורות לתולדות דמותה של מרת רויזה ותקופתה, וניכר שלא הסתפק במה שקרא בספרו של בלבן, אלא פשפש ומצא מה שמצא מצדי צדדים. ואפשר, שחיפושיו תחילתם משל עצמו היו, כדי להחוויר לעצמו את אגדת בני עירו החביבה עליו מקדמת ילדותו. ללמדך, כי נועז לקיים את האגדה מתוך ידיעה מלאה שהחקירה ההיסטורית אינה מסייעתה אלא סותרתה. והרי לפנינו שלושת התרשימים:


תרשים א: תוהו ובוהו מחמת סגירת בית הכנסת. כל ההשתדלויות מעלות חרס. רויזי מהלכת שקועה בהרהורים, אין יודע על שום־מה. שלחה בסתר אל ההגמון, אולם הוא דורש, כי היא תבוא בעצמה, והיא גומרת בנפשה בסתר לילך.

תרשים ב: 1. השמחה בבנין בית־הכנסת שהושלם. אך רויזי משגיחה בעצבותם של פני העיר. במוצאי שבת היא מזמינתם לביתה ושומעת מפיהם, כי ההגמון רוצה לסגור את בית הכנסת. היא מחליטה לשלוח אליו משלחת וממון.

  1. המשלחת חוזרת: על רויזי בעצמה לבוא והממון בידה. ראשי הקהל מסרבים להתיר לה. היא מחליטה בכל־זאת לילך אליו. 3. אצלו. זכרונות ימים עברו. היא מקבלת את הרשיון ומתה.

תרשים ג: 1. הרבי [= המלמד] והילד. לאחר שבחן אותו, הוא מספר לו סיפור מעשה. 2. נכנסת רויזי, מקשיבה ומספרת לרבי את חששותיה וקצת חלומותיה. 3. היום מעריב, מחשיך. הרבי נכנס לחדר הסמוך להתפלל מנחה. רויזי והילד נשארים. אומרת: אלוקי אברהם, פורצת בבכי. 4.נכנסת השפחה, נר בידה, חרדה לשלום רויזי. 5. נכנס הרבי, כבר התפלל, שמע את הבכי. 6. רויזי נכנסת לחדר הסמוך לנוח, נשארים הרבי והשפחה המספרת מה מימי עברה. 7. באים הרב והפרנס־חודש, מבקשים לראות את רויזי. 8. השפחה הולכת להודיע לגברתה.

  1. רויזי באה. הם מציעים לפניה, כי ילכו להגמון וינסו לתת לו ממון. היא מסכימה לתת כפי הצורך. 10. הפרנס והרב יוצאים, רויזי מבקשת (מאת השפחה) להאיר להם, נשארת לבדה באפלה. רואה גלח [= כומר] הפושט אליה זרועותיו, נופלת נרעשת ארצה. 11. נכנסת השפחה, נבעתת היא מפילה את הפמוט שבידה וגוחנת על רויזי: “גברת! גברת!” 8

אין בידנו להכריע, אם שלושת מיני האקספוזיציה משקפים כל לבטיו של המחבר בסדר בניינו של המחזה, אך חילוקי התפיסה ברורים. לפי התרשים הראשון אנו אחרי סגירת בית־הכנסת, והיא, רויזה בעצמה, היא היוזמת מתן השוחד להגמון, ולדרישתו כי תבוא בעצמה היא מחליטה בעצמה ואף לבדה להיענות לו; לפי התרשים שבאמצע אנו לפני סגירת בית־הכנסת. והיא, רויזה, שולחת להגמון, בידיעת בני הקהילה והסכמתם, משלחת וממון, ולאחר דרישתו, כי תבוא בעצמה, היא מחליטה, בניגוד לדעתם של ראשי־הקהל, להיענות לו, ובאה אצלו, ונזכרים זכרונות משכבר, שאין אנו יודעים אותם, ואנו שומעים, כי ניתן לה הרשיון להשיב את בית־הכנסת, והיא מתה, מבלי שנדע כיצד מתה. לפי התרשים האחרון, יש לנו מיני שיח קצרים בינה לבין המלמד של בנה הקטן; בינה לבין השפחה; בינה לבין הרב ופרנס־החודש, שהיא נותנת להם ממון שינסו ליתן לו להגמון, ומראה הזייה על כומר הפושט זרועותיו אליה, והתעלפותה. ללמדך, כי אנו לפני תשובת ההגמון ולפני החלטתה להיענות לו, ואין להכריע אם הזייתה ראיית אחריתה או נפילתה־אחריתה. על־כל־פנים, משתי התמונות של עצם המחזה שניצלו ונדפסו9 ניתן ללמוד, כי המחבר ביקש פתרון למחזה, הנשמע לאגדה, בהארת סבכי הנפש של מרת רויזה ולבטיה. ודומה, כי לא למותר הוא להעיר, כי צבי ביקלס־שפיצר, שכתב את תרשימי המחזה על מרת רויזה ושתי התמונות ביאנואר 1915, כתב גם מסה על המוטיבים של ההרואיזם ביצירת י"ל פרץ, ועיקרו גבורת האשה היהודייה. המסה נדפסה תחילה בתרגום פולני (ב־ 1918), ויצאה בתרגום עברי בספר.10

אך נחזור לנסיונו של המחזה “שושנת הזהב” כדי להעיר, כי ראוי לו לקורא המעוניין, שיקרא את שתי התמונות, אולם למרכז ענייננו נביא קטעי דבריה שאומרת מרת רויזה על עצמה באוזני המלמד של ילדה, איטשה:


האם הייתי לפני שנה מעלה על דעתי, כי סופי להתנסות נסיונות קשים כאלה? – – – רבי, אילו יכולת לדעת את המתחולל בקרב לבי? – – – מה ים הדמעות, כל חשכת המרה שחורה בפני הנחשולים המרעישים את לבי, מחשיכים ימי וחומסים לילותי – – – הנח לו לאביב ימי! ולואי לא הייתי צעירה כהיותי עתה! – – – ושוב איני מבכה את מות בעלי, כי אילו חי כיום, לא הייתם מהלכים חשכים מרוב שפלות. – – – אבל לא אלמנותי קודם זמנה ולא יתמות ילדי קודם זמנה מכבידה על לבי… דבר מה עמוק יותר, נעלה יותר, משבית את מנוחת נפשי – – – בדם משפחתנו הוא, כי צרות ישראל קרובות לנו מטובתנו, צרות הכלל מרעישות את נפשנו יותר מאבידתנו. כמין קללה היא – שלא אחטא בשפתי – קללה הרובצת עלינו כי הדאגה לכלל ממלאה את כל נפשנו… המבין אתה עכשיו את צערי? – – – כן, רבי. אילמלא רבצה הקללה הזאת והאפילה כעלטה את חיי!… – – – קללה לי הרובצת על לבי להשיבני עד דכא! נוח לי שלא נבראתי משנבראתי והגעתי למה שהגעתי! – – – כי מעודי לא הרגשתי כל כובד האחריות לכלל. – – – לבי אינו מבשר לי טובה. קול הוא המלחש בקרבי, שלא אשלה את נפשי בהשתדלותם [של גיסיה ופרנסי החודש]… הם לא יפעלו ולא כלום – – – אני מקוה, אני מיחלת; אני מצפה לנס, שיחזיר את בית הכנסת שלנו וישמרנו מפני חילול השם ואף יגאלני מייסורי. – – – אל תשכח נדרי ושבועתי לבעלי סמוך לפטירתו, כי אעשה כל שידי משגת להשלים בנין בית הכנסת ראש־מאוויי־חייו. – – – ולוואי וכל כפרתי הממון! לא הייתי חוסכת כל הוני, אילו ידעתי, כי אוכל להועיל!… אך לא, רבי, טעות היא בידך. הוא לא יכף בפני ממון! אין אתה מכיר אותו! הם כולם אינם מכירים אותו! הגמון זה אינו רודף בצע, אין כוונתו לממון. אין אתה מכיר אותו, רבי, הם כולם אינם מכירים אותו!… אני יודעת, מה הוא רוצה, אני חשה… לבי אומר לי (בוכה). רבונו של עולם, רבונו של עולם, אל תיסרני! מה פשעי אשר פשעתי לך, כי נקליתי בעיניך מאחת השפחות שבעיר? – – –


 

[ה]    🔗


אין צריך לומר, כי ברוב דברי ספר וסיפור על קהילת לבוב וקורותיה לא תחסר אגדת שושנת הזהב, ויש גם שהביאו דיוקנה המדומה כגון לפי אוספי בית־נכות (כגון אוסף הרוזן בּאבורובסקי בלבוב). וראה, למשל, ספרו הפופולארי של גרשם באדר.11 ואף האגדה חזרה וסוּפרה, וכדרך דוגמה אחרונה נזכיר מה שמביא הניך אקרמאן, יליד הכפר מאליניץ שבבסראביה במחזור סיפוריו: פון מיַין מאמעס מעשיות [= ממעשיות אמי] ושם הסיפור: “די שיינע רויזע פון לעמבערג” [= שושנה היפה מלבוב] והוא מוקדש לראש ממשלת ישראל. גולדה מאיר,12 ואין בידנו להכריע עד מה כאן ממסורת סיפורה של אמו ועד מה מרשמי קריאתו של הכותב. אם להעמיד את הסיפור על עיקרו, כך קיצורו:


אנו שרויים בימי מצוקה של מדינת פולין, כשמלכה נעצב מרוב צרות, והנה מודיעים לו, כי באה אשה יהודייה, יפת־תואר גדולה, לבושה אבל, המתעקשת לדבר עם המלך פנים אל פנים. ציווה המלך לגרשה, ואם לא תלך – תיאסר. אך בשמעו, כי אין כיופייה, הסכים לקבלה, ובראותו נקסם ותמצא חן בעיניו. היא שוטחת בקשתה לפניו, בספרה גודל פרסומה של קהילת לבוב וגאוניה, והתנכלות הישועים, שונאי ישראל, לגזול את בית־הכנסת. המלך, שלא היה אוהב־ישראל גדול, אך לא יכול להפר דברו אשר אמר לה בראותו אותה, אמר לה, כי תסע לשלום ותאמר לקהילה כי הסינאגוגה תישאר ברשותם ואיש לא יתנכל לה. שבה האשה והעיר לבוב צהלה ושמחה. הצלחתה הגדילה כבודה בעיני הפריצים והמיוחסים, אך הישועים זממו להכין מלכודת, שתפול בה: לפי שמרת רויזה הסוחרת הגדולה היתה גם חוכרת מס־השער, ששולם על זכות הכניסה לעיר, הואשמה בהאמרת תשלומו, שחסמה את הכניסה לעיר והמעיטה במניין הבאים אליה והזיקה את מסחרה של לבוב. הישועים הסיתו, אפוא, את פריצי הסביבה ואיכריה להמטיר אלפי מכתבי־תלונה למלך על כך, אבל המלך, שהבין כי נקמת הישועים היא, ציווה שלא לנגוע לרעה במרת רויזה. המציאו הישועים עלילה אחרת: מעשה בכומר שנסע לבובה בשליחות קדושה והיה פטור מתשלום המס ההוא, אך לא ניתן לו ליכנס לעיר, ונאשמה מרת רויזה בביזוי דתם. אך גם עתה לא שעה המלך לקטרוג, שידע זדונם של המקטרגים, וציווה להניח לה למרת רויזה עד שיבוא הוא עצמו לבדוק בדבר. עתה, בהמשיך האשה בעסקיה הגדולים, ננערה תלונת אויביה על שהיא כובשת בידיה, במַשכנות, רכושם של הפריצים, והרי היהודים אסורים בהחזקת אחוזות. ואף עתה לא שעה המלך לתלונתם והשיב, כי אשמת הפריצים היא שהם מרבים חובות וחייבים במשכנות.

אבל מרת רויזה, לאחר שהשיגה מבוקשה מעם המלך, הוצרכה לקבל את מפתח בית־הכנסת מיד הבישוף, ובבואה לפניו וראה יפי־תוארה, הרהר בלבו, כי אין זו פליאה אם מצאה חן בעיני המלך, ונתאווה לה בלבו. ואף חשב, כי המלך שכב עמה. ועל כן נענה לבקשתה. ואם כן, גמר בלבו, כי אם היא לא תתמכר גם לו, לא יתן לה את המפתח. ואף רמז לה למרת רויזה על מחשבתו החטאה, ויהיו דבריו כנבחת כלב בעיניה. אבל מהיות המפתח עצור בידי הבישוף קראו יהודי העיר לצום ולתפילה, ומרת רויזה הולכת ומוסיפה והולכת אל הבישוף והוא עומד בעקשנותו. בינתיים נודעה מזימת הבישוף לישועים, והסיתו אלמונים להמטיר על הבישוף מכתבי לעג ואיום על שיהודייה יפת־תואר לכדה את לבו שהיא אינה מניחתו לנגוע בה באצבעו הקטנה. משראו הישועים, כי מרת רויזה מוסיפה לילך אל הבישוף, אספו אסיפתם וקם אחד מהם, זארמבא שמו, ואמר, כי מחובתם לחזק מיאונה של האשה, והוא אמנם יעשה כן. בא זארמבא לפני מרת רויזה ואמר לה, כי הבישוף לא ימסור לה את המפתח גם לאחר שתתמסר לו. ואף זאת אמר לה, כי הוא, זארמבא, גנב את המפתח, ועתה הוא ברשותו. מרת רויזה גירשתו מעל פניה ויהי לשחוק וללעג וסוסו נמצא תלוי על עץ בחורש סמוך. עתה הלכה מרת רויזה בפעם האחרונה אל הבישוף ולקחה עמה אחד אנשיה, וציוותה כי יחכה לה בגן מתחת חלון חדרו של הבישוף. והוא, הבישוף, קידמה בנימוס, אך בהוציאו את המפתח אמר לה, כי כל זמן שהוא ברשותו, אף המלך אין לו שליטה עליו, ופירש את התנאי, שעל־פיו ימסור אותו לידה. מיהרה מרת רויזה והוציאה את המפתח מידו וזרקה אותו דרך החלון וציוותה על האיש שחיכה בגן, כי ייחפז לראש הקהל וייפתח בית־הכנסת. הבישוף ניצב כמאובן, ובראותו כי הפסיד, חייך ואמר: הכול מידי שמים שניצלנו מחטא כבד, ואת – גאוות ישראל עליך. ואמנם בה התגאה ישראל, ובמותה נחרת על מצבתה: פה טמונה אשה הגונה, האלופה והגבירה מרת רויזע בת הרב ר' יעקב, אשה בכל אלה לא מצאתיה, מלכים ראוה ושרים קמו והשתחוו, תנצב"ה.


הנוסח הזה שונה מקודמיו, לא בלבד בפיתול העלילה אלא בייחוד בכוח ההמצאה לעגל את האגדה ברוחה של אחרית טובה כמזגו של ההפי־אֶנד: מרת רויזה אינה ניזוקה, הבישוף ניחם ורואה אצבע אלוהים, בית־הכנסת נושע, והכול על מקומו בא בשלום.


 

[ו]    🔗


ולא כן דרך השירה, כריקמת משה ברודרזון, שגדל בלודז', והתכוון לכתוב פואימה גדולה, שמוקדה האגדה שלנו, אף פרסם קטע ממנה: “די שול פֿון דער גאָלדענער רויזע”.13 בפתח הקטע מדובר על שכרונו של עם שלם החוגג את נצחונו, סבוא דם רותח, ומאושר בהבהק על חורבות הדי גסיסה ודברי טירוף, ומעל שמינו נפרש לילה של אבלות ונבלה, ליל תוכחה וייסורים, בהיקבר מבט המשורר בעמקי האדמה, מרוב חרפה ובושה, ובשבתם, הוא ואחותו, לארץ, באפר אֵבל השבעה דהויי היום האפור.

לאחר פתיחה אפוקאליפטית זו, המתארת, בקווים בולטים, גם אם לא מפורשים דיים, תקומתה של פולין, והשתוללות שנאת ישראל בה ופרעותיה בהם, שתחילתם בלבוב, פונה המשורר לקוראיו בלשון: “און הערט” [= והאזינו], ומספר אגדת שושנת הזהב, בנוסחו, לאמור: “אַ לעגענדע פֿון דער אלטער שול אין לעמבערג איז פֿאַראַנען, / פֿון דער שול דער גאָלדין רויזעס, וואָס איז יאָרן־לאַנג געשטאַנען – / א לעגענדע אַלט”; כלומר: לגנדה על בית־הכנסת הישן בלבוב יֶשנה, בית־כנסת שושנת זהב, שעמד רוב השנים, לגנדה ישנה. ונביא עתה תרגום עברי ובלשון פרוזה דיוקה של עצם הלגנדה, כגירסת המשורר:


שושנה זהובה! בת גביר כשרה וקדושה / שושנה זהובה, אשר חלק לה בגן עדן, בעולם הבא. / פרח טיפוחים! / ומה יראת־שמים היא שושנה זהובה, בתו הקטנה של אייזיק הגבאי. / ומי יודע למי היא מחכה – אולי לנזיר גדול / מן העולם סביב? / ובוהות בשמים עיניה עיני יונה שקטות / בתפילה רחוקה, עמוקה, צנועה: / שובנה וזהרנה מטה! / מפכים חיים, מפכה אהבה: מנצים עצים־חולמים ביתר ירקוּת / ומתבונן בנערה ברנארדיני נכסף, / מרכין ראשו. / צעיר הוא, כצעיר האביבים, ועיניו קורנות / ומשכרות את לבה, כיינות קידושין צלולים, / כיין חופה!/ מתעצבת שושנה, מתחננה לרחמים, והכתלים / הרמים מקשיבים לעגמת מנחה של בית־הכנסת… ונולדות דמעות / ו… היה בית־כנסת ישן, קדום. נצחי, / כמין בית־מקדש ששנותיו – למעלה משש מאות שנה;/ בית־הכנסת הלבובאי הישן, מלא סודות־דורות, / חלום המגולה בהקיץ. / צח הביט ממרום כל חלון / במהלך־הנצח, כהבט עיניים צחות, / לא נפחדו ממארב המפלצות, / אפוף קדושה מדור לדור. / גם גדול, גם רם, רבות לא מנעוהו, / בית־הכנסת הישן – קנאה ומשטמה, / ונפגע מהלשנות־פרא – ומישועים / קצפם ולצונם. / ומספרים – לפנים, לפנים, / לפני מאות שנים, / הגיעה הלשנה עד מלכות פולין: / נדרש [המלך], / כי ירים קול / ויגזור ויַתרה בדברו – / כי היהודים לא הורשו לבנות / זה בית־הכנסת הישן, / שהוא מחוץ לגבול הגיטו! / ונשמע קול המלך / כי בית־הכנסת ייהפך למנזר!…/ לא הועילו דמעות, לא הועילו תחנונים, ועגומה הקהילה! / בית־הכנסת היה לטומאה בטבילת הישועים! / ומעוננה תלך / שושנה זהובה בשתיקה ובמבוכת־קודש / אל הברנארדיני הצעיר, נותנת לו את מוהרה ותכשיטיה, / מחוננתו דברה הרך / והוא כותב למלך פולין… והמלך בחוננו מצווה להשיב את בית־הכנסת ליהודים! ועדת היהודים צוהלת / ושמחתה עד־ירח! / מפכים חיים, מפכה אהבה! נופלים חיים צעירים קרבן!/ ושושנה זהובה בעומק צערה מתה, / כשקוע שמש …/ מאות שנים אחרי־כן עמד בית־הכנסת הישן / ושמו המעוטר, / שם שושנה זהובה נשמר / עד – שלהבות של כעש־עבדים / ירדו על בית־הכנסת / למשב רוחות־זעף / ושרפו את בית־הכנסת של שושנה זהובה / ולא שרד זכר לכותלי הזוקן, / כי כילום חרפה ושרפה…/ ספרי תורה היו לאפר / וגורשו / למוקד בית־הכנסת / קדושים בשנת תרע"ט, באור־דמים / שהרעיד שבעת הרקיעים…/ לא נשאר שריד ופליט באש הלהבות! / רתחו דמים… / וכנפי השטן התנופפו ברמה / בזעוק הדמים ברוב אימה!…/ ובהנאה משונה / העין הזרה החרישה / ואולי אי־מי עוד רקק. / ובראותו את הלהבות הכלולות דמים / בירך ביראה: “ניעכזשע בענדזשיע פאָכוואליאָני” [= יהי מבורך]. / בוערים יהודונים, מחיה נפשות! / וחם חם – במופלג / והמתחמם. / גיחך בהעוויה – עד זעווה – של עבדים חופשים / וענה בקול: “נאַ וויעקי וויעקאָוו, אַמען!” [= לעולמי עולמים. אמן].


עינינו הרואות. עד מה שונה גירסה זו מקודמותיה בכמה וכמה פרטי האגדה. אך עיקר ההבדל הוא בשינוי הסדר. שעד עתה שמענו על פנייה למלך שקדמה לפנייה להגמון ועתה אנו שומעים על פנייה לנזיר שקדמה לפנייה למלך. כשהפונה הוא הנזיר עצמו. והקדימה קדימה לו, שכן הפגישה בינה לבין הכומר פגישת־נעורים והיא סוד אהבה כמוסה ודחויה, ודומה כי בתרשימו של ביקלס־שפיצר רמוזה כאותה קדימה. ועוד נראנה בנוסחה האחרונה שנביא.

ולעניין הצירוף של רחוקות וקרובות – עניין בית־הכנסת הישן בימי־קדם וכיבושו בידי הישועים והצלתו, ועניין בית־הכנסת ההוא בימי פרעות הפולנים ביהודים בשלהי 1918 – ניכר כי המשורר נתערבו לו שני בתי־הכנסת בעיר: בית־הכנסת הנקרא על־שם בעל טורי זהב והוא בתוך הגיטו הישן, בסימטה הקרובה לאמצע העיר ושוקה: ובית־הכנסת דחוץ לעיר (פֿערשטעטישע שול) שברובע היהודים (רובע ז’ולקיבסקי), מרכז הפוגרום ההוא וחלליו. ואמנם, בבית־כנסת זה שולחה אז אש והצלת ספרי התורה עלתה בדמים (וראה ציורו של הצייר קאַלטר). ניתן לשער, כי המשורר התעורר לכתוב את הפואימה שלו, שלא יצאה מכלל קטע (פראגמענט כלשונו). בסמוך לפוגרום, שעשה רושם נורא בכל בית־ישראל. מה גם בפולין. וזאת לזכור, כי העיתונות של פולין, ושל היהודים בראשה, נאסרה להודיע על כלל הפוגרום, מה גם על פרטיו, ובלודז', מושב המשורר, יצא גליון גדול של עיתון פולני־יהודי, וכולו מוקדש לאבל ולצער על המאורע האיום ההוא, בלי כל זכר של מקום הרשע, עלילתו ורוצחיו, והכול כמכללא איתמר – ושם שיר פולני של א"צ גרינברג, ”Zburzenie“ (= חורבן), שהיה בלבוב בימי הפוגרום וראהו במו עיניו. ולא עוד, אלא כדי להביא את האמת לעולם יצא יוסף לייב טננבוים, כשליח לוועידת־השלום בפאריס (1919) ועמו צרור התעודות על הפוגרום. ומה שפרסם על עצם הפוגרום, נדפס בצ’כיה (ברין) ולא בפולין, ששיבתו אליה נאסרה עליו. והוא, אמנם, לא שב אליה אלא לאחר קום פולין העממית. וסיורו בה מתואר בספרו האנגלי: את אחי אני מבקש.


 

[ז]    🔗


הדוגמה האחרונה, שכבר הרמזנו עליה, היא הפואימה העברית “שושנת הזהב” של משה בן־מנחם, מעיקרו: שלאנגר־מוהר, יליד כפר הסמוך לאולינוב בגליל לבוב (ממשפחת המשוררים והציירים לבית מוהר, ילידי רוזוואדוב וגידוליה), וניכר מתיאורו, כי עירב, ואולי מדעת, שני יסודות – מכאן אחיזה בקצת קווי־היסטוריה ודיוקה, ומכאן פנייה לרוב קווי־אגדה והמצאתה. הפואימה בנויה כדרך פרוזה מחורזת. ונועדה מתחילה לבני הנעורים, ולימים כונסה בספרו הר הזהב – טורי אגדה. והרי הפתיחה על עיקרה:


בבית הקברות הישן בעיר לבוב המפורסמת / מצבה עתיקה עומדת, משיני הזמן מכורסמת / – – עמוק בחיק האדמה, הדוממה, הקשובה / טמונה אשה גדולה, יקרה וחשובה. / מעשיה הטובים היללוה בשער, / היתה אם בישראל בעת צרה וצער. / לפני מלכים התיצבה, התהלכה עם רוזנים ושרים, / נסיכים לפתחה השכימו וכעבדים למשמעתה היו סרים, / ותהי אהבתה לעמה מנת חלקה האחד בחלד, / כי ערירית הלכה הצדקת / עקרה ואין לה ילד.14

ללמדך, כי המשורר לא הציץ בבלבן ועל־כן מנע ממנה פרי בטנה, הוא כמר יצחק, שהכרנו אותו בכינוי־החיבה איטשה, ואף שמענו שיחו עם אמו בקטעי חזיונו של צבי ביקלס־שפיצר. ערירות זו, שהיטתה אהבתה לצד אהבת עמה, באה לבאר את ההשתטחות על קברה, שהמשורר ודאי שמע עליה מילדותו. ולא די שגזר ממילא על ר' נחמן, בעלה של מרת רויזה, בחינת כתבו את האיש הזה ערירי, ברר לו מיתה קשה ואכזרית. וכל כך למה, להקדים את פגישת הבישוף ואותה יפת־תואר ותאוותו אליה, שכן


בימים ההם ובעיר משל הגמון רשע כהמן, / וליקרת הבנות העריץ פח טמן! / כי פעם את שושנה היפה ברחוב העיר ראה / ויתן בה הבליעל את עינו הרעה. / ותאכלהו הקנאה כעש, והתשוקה בו כאש קודחת, / ויתנכל לה, ויחבל תחבולות זדון ופשע / ולבו הרע זומם מזימות עוון ורשע. / ויאמר הכומר: כל עוד חי רבי נחמן בעל נעוריה / ידי תקצר מלהגיע עדיה! / – – ויעד עדי שקר ברבי נחמן, כי ראוהו זורק אבן ב“תלוי” על הצלב, / ושמעוהו מקלל את הפסול ומצחק עליו.


וכן נאסר ר' נחמן בלא דין ומשפט ושם נמק עד אחריתו. ועוד נקמה עשה ההגמון, בצוותו לסגור את בית־הכנסת, וכל המהין לבוא דינו שריפה בעודו חי. עתה ציפה, כי מרת רויזה תבוא בתחנונים אליו, אך היא נשבעה שלא תעשה כן. ובראות הכומר, כי חפצו לא קם, שלח להודיע לרב העדה, כי ר' נחמן מת ויבואו נא להוציאו מבית־כלאו, והוא, ההגמון, ניחם על אשר עשה. ואמנם, ר' נחמן הוצא משם והובא לקבר ישראל, וההגמון הוכה בשגעון, והיה מתחפש ומתגנב לגיטו לראות את שושנה חמדת לבבו, ובשובו לביתו היה מיילל ככלב ומעורר נבחת כל הכלבים ורוגזת שרי־שחת. ובאחרונה עלה על גג בית־הכנסת והשליך עצמו מעל גגו ונהרג. אך שושנה האלמנה אבלה על מות בעל נעוריה המת ועל מקדש מעט הסגור והמסוגר, ונדרה נדר לגאול אותו לתקופת השנה. ובינתיים קם הגמון חדש שנטה חסד ליהודים ואף שחרר את בית־הכנסת והזמין את מרת שושנה לקבל את המפתח ובאה לפניו, והוא בראותו זיו פניה נפל לרגליה, והיא שבה הביתה, מפתח בית־הכנסת בידה. אך בעמדה על הסף נתעלפה ומאז לא סרה ממנה רוח־בעתה ומראותיה, ועיקרה מראה ההגמון, שנראה לה תחילה כדמות כלב שחור ואחרי־כן כסוס־פרא מכונף ומאוס, ולסוף כדמות ההגמון, על גג בית־הכנסת הבוער, והוא מפתה אותה לעלות על הגג גם היא. וסופה לובשת תכריכיה ועולה על הגג הבוער ומשליכה עצמה מעליו ומתה.

ויש בה בפואימה עירוב של פריטי פולקלור (כמין חלום היהלום ופתרונו) וניכר עירוב מוטיבים, מהם שהיו לפנינו בגירסאות אחרות, והם כמתלכדים בכוונתו של המשורר, להעמיד את עיקרה של האגדה על התחרות שבין רוח הטהרה של בת ישראל ובין רוח הטומאה של ההגמון, ובעיקר על האימה שפיתויי הטומאה מטילים על עוז הטהרה ושאין המלטה ממנה אלא במיתת האשה בידי עצמה. ואין צריך לומר, כי המשורר נטל לו מידת חירות לרקום סבכי אגדתו רב יתר מקודמיו, ושעל כן בסַפרו באחרונה את עליית נשמתה של האשה להיותה עם נשמות צדיקי עולם, הוא מיתמם בסיום שירו לאמור:


כך מספרות הרוחות… ואשר אני כאן סיפרתי – / מעל דפי פינקס ישן העליתי וחיברתי. / ותצא המעשיה הזאת, דף אחר דף, / בה חזון ואמת נושקים יחדיו.


 

[ח]    🔗


ודאי שתולדת האגדה, לפי נוסחותיה וגירסותיה, שהבאנו מבחרם, מזמנת שעת־כושר לכמה מיני בחינה ובדיקה, כגון עניין ראשית הזימון שבין ההגמון ובין מרת רויזה, ובייחוד מבחינת הכוונה או המגמה להקדים שעתה, כפי שראינו בכמה גירסות, אם בהבלעה (ביקלס־שפיצר). אם בהבלטה (משה בן־מנחם. ברודרזון). וניתן לבחון צד הזיקה למוטיב של הקדמת זימון כזאת באשה גיבורת ישראל כלפי צורר ישראל שהיא הורגתו (וראה, למשל, הנחת פגישה מוקדמת, שהיא כפגישת אהבה מוקדמת, בימי הבתולים או הנעורים, בין יעל לסיסרא, בשיריהם של מיכ"ל ואנדה עמיר, וכן בין יהודית להולופורנס, בסיפורו של ש' בן־ציון, או בין דוד לבת שבע בסיפורו של ארי אבן־זהב וכדומה). ואם בימי בתולים ניתן להקשות בעניין כינוי שהכול תולים בה באשה ההיא (זולת אַקרמאן, המדבר על “די שיינע רויזע”, ואולי שמע כך), וצורת הכינוי, “גאָלדענע רויזע”, “גילדענע רויזע”, וכדרך ארכאיזאציה: “גאָלדין רויזע” (ברודרזון), ובעברית “שושנת הזהב” (ודיוקו של תרגום “רויז” – ורד, ורדינה); בפולנית: Złota Róźa. ולעניין פירושו של הכינוי, הכול לפי המלה הנחשבת עיקר, אם תיבת “גאָלדענע” אם תיבת “רויזע”. וראינו בנסיוני הפירוש, מהם הנאחזים בעניין “רויזע” כשם אשה ו“רויז” כשם פרח, והיינו הך. ולעניין שמיטת העין ראה שם אשה “פריידע”, אך השם המופשט, שהוא גזור על־פיו, “פרייד”, וזה וזה עניינם שמחה, שהוא בימינו ליהודי אשכנז שם גבר, אך ליהודי־ספרד שם אשה, וכן היה לפנים גם ליהודי אשכנז, אלא שעם הבלעת החי"ת נעשה: סימע (ומכס ויינרייך כבר ייחד הדיבור על כך בדברו על חזיון הבלעה: מֶחקן – מעקן, יצחק – איציק וכו').

ואמנם, עניין שושנת זהב מצוי. וראה, למשל, סיפור רוסי בשם זה והוא לקונסטאנטין פאוסטובסקי, המוזכר להלן. ואם לשימוש־מבית ראה דוגמה קרובה – יעקב כהן: “די גאָלדענע רויז לעבט נאָר איין פֿרילינג, דאָך צעעפֿנט זי איר פּערפֿומירטן פֿעכער פֿאַר אלע”;15 כלומר: שושנת הזהב חיה אך אביב אחד, עם זאת היא פותחת את מניפתה הבשומה לכול. וכן: “וואָס האָט די רויז, די גאָלדענע, פון איר צעפֿעכערטער שיינקייט און דערקוויקנדיקן אַראָמאַט, אז זי פֿאַרוויאַלעט”;16 כלומר: מה לה לשושנת הזהב מיופייה הפרוש כמניפה ומריחה המרענן, אם היא נובלת. ועניין הזהב נתלה בה במרת רויזה משום עין שערותיה, וכן משה בן־מנחם:


ויהי שערה הנפלא בפי כל לשיחה, / כי בזרוח השמש על משי תלתליה – / כנזר זהב התנוסס עליה! / על כן כינוה גם ילד גם שב: / “די גולדיני רויזה”, לאמור: שושנת הזהב.


אבל אם כן הוא כינוי היאה לימי־בתוליה, ולא לאחר נישואיה, ונמצא כי מי שמתפעל מיופייה ממראה־עיניים ולא מזכרו בלבד – צריך היה לראותה בעודה נערה. וכך מתפרש בייחוד עניין הברנארדיני.

ואזכיר אף אפשרות רחוקה של ביאור: הלשון הגרמנית יודעת סמיכות Gollerrose, ופירושו קישוט מעשה־כסף וכדומה, כתבנית שושנה (= ורד) התלוי בצוורונה של אשה, ותיבת Goller, כמותה כתיבת Koller, ויסודו collarium (מלשון collum), והוא לבוש הצוואר, ובפולנית kołnierz וביידיש “קאָלנער” לשון צווארון.

וראוי להעיר, כי “שושנת הזהב” הוא כינוי תכשיט של אשה, והזכרנו הנובילה של קונסטאנטין פאוסטובסקי הקרויה Zołotaja Roza, שכתבה ב־1955 ועל־פיה קרא לאוסף נובילות שלו שיצא שנה אחר־כך, והוא תורגם גם ללשוננו בידי יצחק צור.17 קיצור הנובילה18 הוא מעשה מנקה־אשפה בפאריס שעסק בניקוי בתי־מלאכה ברובע מגוריו – לפני שנים שירת בצבא צרפת במלחמת מקסיקו, ומחמת חולי הקדחת שוחרר, ובשובו לקח עמו, לבקשת מפקד הגדוד האלמן, את ילדתו בת השמונה, כדי להחזירה לצרפת. וכדי להבריח עגמת הילדה סיפר לה מזכרונותיו, ובכללם אף זכרון מטושטש על שושנת הזהב, שלא ראה אותה בעיניו, אך שמע עליה. היא־היא


השושנה המגושמת שחישלוה מזהב שהשחיר. שהיתה תלויה ליד הכלב בביתה של דייגת זקנה.


והיא, הזקנה, לא מכרתו, לתמהונם של אנשי כפרה, מהיותה מתנה לה, בעודה נערה צחקנית, שכן שושנה כזאת נושאת מזל ברכה:


שושני זהב כאלה מעטות הן בעולם – –

כל האנשים, שהללו מצויות בביתם, בהכרח שיהיו מאושרים.


הסיפור נחקק בלב הילדה, ולימים שאלה את מספרו, אם יימצא מי שיתן לה במתנה שושנת זהב, והוא אומר, כי הכול ייתכן. לשנים, והוא מנקה־אשפה עני בודד ומסואב. פגש את הילדה, שבגרה ויפתה, על גשר האינוואלידים, והיא נואשת מחמת הבגידה שבגד בה אהובה, שחקן צעיר. מנקה־האשפה מארח אותה במאורתו חמישה ימים, לסוף פייסה עם אהובה, ובהיפרדה נאנחה לאמור:


הנה, אילו היה מישהו נותן לי במתנה שושנת זהב! – – היתה זו בוודאי מביאה אושר. אני זוכרת את סיפורך – – –


מאותה שעה נהג מנקה־האשפה לאסוף את האבק שנזרה מבתי־המלאכה של צורפי הזהב, ולקט את גרגרי הזהב הפעוטים עד שנאגרה לו כמות כדי מטיל זהב, ומסרו לצורף שיעשה בו שושנת זהב. עתה, שביקש למוסרה למיועדת נודע לו, כי נסעה לאמריקה ולתמיד ואין יודע כתובתה. מותו של מנקה־האשפה מיהר לבוא, והצורף נטל את שושנת הזהב ומכרה לסופר, והוא שרשם את כל אותו המעשה ברשומותיו. וסופו של הסיפור יוצא ללמדנו, כי הוא אך משל שנמשלו היא הספרות.19


 

[ט]    🔗


ולאחר הפסקת בינתיים זו, נחזור לעניין גאָלדענע רויזע כשם חיבה של אשה, בייחוד אם שמה רויזע, בין על שום ששערותיה כעין הזהב או מידותיה יקרוֹת מפז. כמובן, לא תמיד ניתן להכריע מה לשון עיקר. כי הנה, למשל, המנהיגה והסופרת רוזה לוכסמבורג קרויה היתה בפי מעריציה בפולין Złota Róźa, והללו אפשר שלא שמעו אגדת מרת רויזה מלבוב, אף שניתן לשער קו־חיבור, אם נזכיר כי רב־הנאורים בלבוב, יששכר־בר (ברנארד) לוונשטיין (משורר גרמני־יהודי, כתב שירי ציון ותרגם שירי ר' יהודה הלוי), היה אחי אמה של אותה סוציאליסטית מפורסמת, וכבר פרש לפנינו ג' קרסל את תולדתה.

וייתכן, שעניין “גאָלדענע רויזע” מילט עצמו לתוך שם אשה כפול “גאָלדע רויזע”, אבל כעדות לחיותו של הצירוף “גאָלדענע רויזע” ראה את הפואימה של יז’י פיצובסקי, משורר ומסאי פולני, יליד וארשה (1924), עוסק בפולקלור של צוענים ויהודים, נודע בטיפול נאמן בשרידי עזבונו של ברונו שולץ (כתב תולדתו וההדיר איגרותיו). והנה בפואימה שלו על ימי השואה, “מכתב למארק שאגאל”, והיא נמצאת בתרגום עברי של יעקב בסר, שנדפס בכמה דוכתי וכן בתרגום יידי של יעקב זונשיין. ונדפס ב“די גאָלדענע קייט”, ונאמר בו:


אַ שאָד, אַ שאָד וואָס איר קענט נישט רויזע גאָלד, / די טרויריקסטע גילדענע רויז. / זי איז אַלט געווען אין גאנצן זיבן יאָר, / ווען צו דער מלחמה האָט גענומען אַ סוף:/ – – ווי גוט וואָס איר קענט נישט רויזע גאָלד.20


לאמור: חבל, חבל, שאי אתם מכירים את רויזה גולד העצובה שבשושני הזהב. היא היתה כל־עצמה בת שבע בהקיץ קץ המלחמה; מה טוב שאי אתם מכירים את רויזה גולד.

וחובה לזכור, כי העימות של השם והחניכה “רויזע גאָלד” ושל הכינוי “גילדענע רויז”, הבולט במיוחד בתרגום, הוא עימותו של משורר ופולקלוריסט, והוא הסוגר את מעגל האגדה.




  1. M. Balaban, Żydzi Iwowscy na przełomie XVI i XVII wieku, Lvov 1906 (= היהודים הלבובאים במפנה המאות הט“ז והי”ז).  ↩

  2. N. Samueli, Dr. Bloch's Oesterreichische Wochenschrift, Vienna 1902, Fasc. 6–9  ↩

  3. Wschód, Lvov 1902, Fasc. 7  ↩

  4. M. Letteris, Jahrbuch für Israeliten, ed. Wertheimer, 1859־1860  ↩

  5. מ“מ מוהר, שבילי עולם. 1886, פרשת גליציה, ערך: ”לעמברג [= לבוב]".  ↩

  6. תל־אביב, בלא ציון שנת־דפוס, אך היא תש"ח.  ↩

  7. הוא הקדים בו את ה' לייוויק וחזיון “הגולם”: ולא ידעו זה את זה, שכן המחזה של ביקלס לא נדפס בחייו ופטירתו היתה ב־1917.  ↩

  8. ספר צבי ביקלס־שפיצר, עמ' 125–126.  ↩

  9. שם, עמ' 126–134.  ↩

  10. שם, עמ' 200–226.  ↩

  11. ניו־יורק 1927, עמ' 171.  ↩

  12. דער טאָג־מאָרגען־זשורנאל, 25 באוקטובר 1969.  ↩

  13. מ‘ ברודרזון, בעגייסטערונג. וארשה 1922. עמ’ 37־33.  ↩

  14. מ‘ בן־מנחם (שלאנגר־מוהר), הר הזהב – טורי אגדה, תל־אביב תשט"ו, עמ’ 21–29.  ↩

  15. י‘ כהן, פֿון אייגענעם גאָרטן, פאריס 1949, עמ’ 42.  ↩

  16. שם, עמ' 46.  ↩

  17. שושנת הזהב, מרחביה 1963.  ↩

  18. שם, עמ' 137–145.  ↩

  19. יעוין שם; וכן ברשימה של לאה גולדברג על לידת הרשימה ומסיבותיה (שם עי' 327).  ↩

  20. די גאָלדענע קייט, 100 (1979) עמ' 53–56.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!