יש “יוסף אלף” ויש “יוסף בית”.

יוסף אלף סַפּר היה ועל מקצועו גאוָתוֹ. כל שעת הנסיעה במכונית הבריחה – לא פסק מלהבּיע צערו על כלי תיספורת שלו, שנשארו במחנה הפּוֹלני. ונדמה היה, הנה יקפּוֹץ מן המכונית ויחזור אל כליו.

נער חסון ותמיר, כבן שמונה עשׂרה. על פניו היפים בת־צחוק של מבוכה. שיניו המבהיקות מלוֹבן – שיני ילד רך. שׂערוֹ השחור נאֶה והליכותיו בנחת ובנוֹעם.

אָביו של יוסף חייט היה בעיירתו טרמבּוֹבלה הסמוכה לטאַרנוֹפוֹל. כשפרצה המלחמה והכל החלוּ נמלטים מפני מוראותיה, צררה לו אִמוֹ צרור קטן ושילחה אותו בּבכי ובנשיקות, בחברת גיסו, אל מעֵבר לגבול. עוד בלילה הראשון, משנשאר בחוּץ באין קוֹרת גג לראשו ובאין חמימוּת המשפחה לעוֹדדוֹ, עמד על המישגה ששגה בצאתו יחידי לדרך. אבל כבר החמיץ שעתו לחזור. וּמאז, למן שעת־הנדודים הראשונה, נפגעה נפשו העדינה של יוסף מן הגסוּת והרשע שבעולם. לא רבּות ההרפתקאות שמצאוהו בדרכי נדוּדיו. פעם נאלץ לנסוע ברכבת בלא כרטיס, כי לא השׂיגה ידוֹ לקנותו. פעם היה עליו להעלים גילו מאת הפקיד הפולני. מחשש שמא לא יצרפנוּ אל השיירה הפּוֹלנית. כּיוָן שהוא צעיר מדי. אלה כל חטאיו, אך מלבּוֹ הישר של יוסף לא נמחו אף מעשי־מירמה אלה והציקוּ לו ודיכדכוּ רוחו. גם מקץ שנים, בבואו אל המנוּחה בארץ־ישראל, עוד היו מרדפים אחריו חטאיו כחזיון בלהוֹת.

בימי חָליוֹ נתגלה יוסף בכל תוּמוֹ וישרוֹ. היה אחוּז חרדה כל הזמן, שמא עוקבים אחריו וּמתנכּלים לו בגלל “פשעיו”, ולא פסק מלהצטדק עליהם בדברים הנוגעים אל הלב. משהבריא וחזר לעבודתו בקיבוץ, מצא לו שם בית וחוּג־משפחה. אפילו תשוּקתו למלאכת הסַפרוּת נשתכּחה מלבּוֹ.

יוסף־אלף סיפר סיפוּרו באידיש עממית, ללא מליצה והפרזה: לאחר לינה ראשונה בחוץ, בליל גשם וסער, נסע עם גיסו ברכבת לפּרוסקוּרוב. כל עיר ועיירה בדרכם נסתחפה במערבּולת המלחמה ועל היהודים נפלה אֵימת-מוות. בתחנות־הרכבת נתקהלו המוני פליטים, שברחו מבתיהם בחוסר־כל. הגיעו בלילה לז’מרינקה, ושם הוּמטר עליהם מטר פצצות. היתה חשכה וקור היה, ולא ידעו אנה יפנוּ. הניחו תרמיליהם על ראשיהם למחסה מפני הגשם ועמדו כל הלילה בחוץ, רועדים מקור.

מז’מרינקה – לוויניצה. שם פגשו מכר אחד שיעץ להם למהר ולברוח, כי הגרמנים מתקדמים במהירוּת. היה עצוּב והיה רע. לפתע הבינוּ, כי לא שעה קלה בלבד יהיו נתונים למצב זה, וכי סבל רב עוד צפוי להם.

נסעו לקיוב, אולם שם לא הורשו לרדת מן הרכבת. נסעו לפולטאַבה ובאו לעיר אחוזת בלהות. נסעו לחאַרקוב ובאו לעיר של פליטים המתקהלים לקבּל כּרטיסי לינה ולחם. שהו שם שבועיים. אבל בינתיים הוסיפו הפליטים וזרמו בלי הרף, ביום ובלילה – ונצטווּ לקוּם ולנסוע הלאָה.

נסעו לקוּיבּישב, רעבים ונואשים מלהשיג פרוסת־לחם. גם שם לא הניחוּ להם לרדת והסיעוּ את כל האשאַלוֹן לצ’אקאלוֹב. בתחנה זוֹ עלה בידם סוף־סוף לרדת ולקנות מעט אוכל. שם נפגשו עם מכּר אוּקראיני, שסיפר להם, כי עיירתם הופצצה ותושביה – מהם נהרגוּ ומהם נפוֹצוּ לכל רוּח. מקום לינה לא היה להם והם לָנו בתחנה, קופאים מקור. החליטו לנסוע לאיזור חם יותר ובאוּ לסטאַלינבאַד שבגבול אפגאניסטאן. זרם הפליטים בהמוניו לא הגיע אז עדיין לעיר זוֹ והתושבים קיבלו את הבאים ברחמים. האכילוּם וחילקוּ מזרנים למשכּב בצריפי הצבא. נחוּ מעט והחליפו כוֹח והרגישו עצמם שוב כבני־אָדם.

יום אחד, נשלחו לעבודה בקוֹלחוֹז. ליוסף הקצוּ פינה למיספּרה. ברשותה של הנהלת הקוֹלחוֹז היה גובה תשלוּמים בשיעור קטן מכל לָקוֹחַ, וכך השׂתכר עד 20 רוּבּל ליום. בסכוּם זה קיים נפשו ונפש גיסוֹ, שחלה בדרכים ולא היה מוּכשר לעבודה. סביבם נתלכדה חבוּרה קטנה והיו עוזרים איש לרעהו וּמקפידים להתרחץ בכל יום ולשמור על גופם מפני זוֹהמה ומחלות.

פעם ביקש רשיוֹן לנסוֹע לסטאלינבאַד, על מנת להשחיז תער־הספּרים שלו – ונענו לו. בסטאלינבאד קלטה אָזנוֹ שמועות על ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני. הדרך חזרה הוֹבילה בין הררי־ענק, והנער היה נפעם מן הנוֹף השׂגיא ומן הידיעות המעציבות כאחת. כאשר סיפר לגיסוֹ את אשר שמע בעיר, אָמר הגיס:

– עלינו למהר ולהסתלק מכאן.

הלכו ברגל מרחק רב עד לתחנת הרכבת ונסעו לטאשקנט, שהיתה כבר מוּצפת פליטים. לא יכלו להשיג שם מקום־לינה וּדבר־מאכל. שוב נסעו ממקום למקום. רעבים היו, קרוּעים, בלוּאים וּמלוּכלכים – ואין מאַסף אותם, כי כל פינה מלאה אדם עד־אפס־מקום.

כך ניטלטל ארבעה חודשים עד שהביאָהוּ המקרה אל פלוגה של יוּנַקים פּולנים, שאספה אותו בזכוּת מקצוע הסַפּרוּת שלו. אולם, כדי שיקבלוּהוּ העלים גילוֹ והשׂים עצמו צעיר בשנתיים מכפי גילוֹ. עבד באמונה, ובשיירי המטבח כילכל את גיסו החוֹלה. אך השקר שבדה מלבו הציק לו יומם ולילה.

לבסוף נשלח עם פלוגתו לקירמינה. חודש ימים עשו שם באימונים ולימודים, והוא – במקצועו. יום אחד נפלה הברה, כי ועדת ביקורת עתידה לבוא. היה רועד מפחד שמא יפסלוּהוּ כיהודי, או שמא יעמדוּ על גילוֹ הנכון. ואולם להפתעתו לא פגעו בו – ושוּב, בזכוּת מקצוֹעוֹ! מקירמינה – לפרס. וגדולה היתה שמחתו, כי בדרך זו הרי הוא מתקרב לארץ־ישראל. אמנם, לא ידע הרבה על הארץ, ובבית הוריו לא נתן דעתו עליה כל עיקר. אבל מי יהודי ולא ישׂמח לבוא לארץ־ישׂראל?

יוסף בית – בּלוֹנדי היה, נמוּך־קוֹמה וּשמנמן, פניו מכוסים בהרוֹת־קיץ וכולו אומר ערמומיוּת ומעשׂיוּת. מן הבּקרנים והתוֹבענים הוא, שהכל חייבים להם והם אינם חייבים לאיש. גם בימים הראשונים לישיבתו בקבוּצה משמּרוֹת, שבּה קיבלוהו בזרועות פתוחות ובדאגת־אחים, לא פסק מעוקצנוּתו וליגלוּגו.

בן לודז' הוא, יחיד לאָביו, שכיהן בכהוּנה חשובה בבית־חרושת גדוֹל. במערבוֹלת האיוּמה, שסחפה את העיר בימים הראשונים לפרוֹץ המלחמה, ניתק מהוֹריו וּברח עם המוני הבורחים, יהודים כפולנים, ואוירוני האויב מנמיכים טוּס ויורים בפליטים ומפילים בהם חללים רבּים. הבהלה היתה, כאילוּ חזר העולם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ… כל הכבישים גדוּשים שיירות של פליטים העושׂים דרכם ברגל וברכב, וכל מכשול בדרך מעכב את השיירה כולה. בנפול פצצה, היו הכל מזנקים במרוצה מעל הכביש ומסתתרים בסבכים שבצידי הדרך, אבל הנה הוצת הסבך באש הפצצה וכל השׂדות בוערים באש. רבּים נהרגו לעיניו, אנשים נשים וילדים. כל הדרך מלודז' לוארשה היתה מוּצפת בני־אדם בורחים על נפשם באש הפצצות.

כך נסחף עם ההמונים הלאה, עד סוּחאַצ’וב. היה שם נהר ועל הנהר גשר. הפּוֹלנים הנסוֹגים הפציצוּ את הגשר וזה נהרס בקולות נפץ אדירים וקבר תחתיו בני־אדם למאוֹת, שנדחקו לעבור על פניו. כשהגיע יוסף עד למקום הגשר ההרוּס וראה כי אין עוד מעבר, פשט בגדיו והחזיקם בידו, וכך היה שׂוחה ועובר לרוֹחב הנהר…

סיגריה אחרי סיגריה היה יוסף מעשן בעצבנוּת אגב סיפוּרו. ועם סלילי העשן המתמרים וממלאים את חלל החדר, הסיפור האכזרי, כאילו הוא מצליף בשוט:

– – – הגיע לוארשה. תילי חורבות ברחובות וערימות של גוויוֹת מרוּסקות. אין פירוּר מזון. המונים עומדים בטוּרים ארוכים לקבל מנת־לחם. המונים צוֹבאים על דלתות המחסנים, מבקשים להרוֹס לתוכם, לשדוֹד מן המלאי ולשבּור רעבונם. פנה אל פלוּגת חיילים שפגש בדרכו וביקש מהם רוֹבה:

– רוצה אני להילחם יחד אִתכם.

איש לא שעה אליו.

חלף יום, חלפוּ יומַיים – וההפצצות אינן פּוסקות. להיפך, הן גוברות והולכות. בכל אשר תפנה העין – שמשות מנוּפצות ובניינים הרוּסים. בבית־החולים מהלכים הפצוּעים על עיי מפולת. עוד הרופאים והאחיות מאַספים להקת פצועים לאגף האחד, והנה מתמוטט האגף האחר מפצצה אדירה. לבסוף, נפצע גם יוסף ברגלוֹ מרסיסי פצצה והביאוהו לבית החוֹלים.

כשיצא מבית־החולים לאחַר עשרה ימים, שׂררה דממת־מוות בעיר, אנשי־צבא גרמנים היו מתרוצצים ברחובותיה וּ“משליטים בה סדר” ומתעללים ביהוּדים.

אז ידע לראשונה מה פירוּשו של “המשטר הנאצי”.

הוא עבר ליד בריכת מים גדולה, ראָה כמה עשׂרוֹת יהודים, זקנים וּצעירים. עומדים נבעתים ליד הבריכה ובפקודת הנאצים השומרים עליהם, הם שואבים בדליים מים מן הבריכה ושופכים אותם איש על רעהוּ, לקול צחוקם הפרוּע של נוֹגשׂיהם. נזדעזע והחליט לחזור “הביתה”, ללודז'. ללא שהיות עלה לאחת הרכבות – וכאן החלה תקופה של מלחמת־קיום אכזרית.

כּרטיס־נסיעה לא היה לו, ליוסף. טיפּס, איפוֹא, בסוּלם הקרון והשתטח על גג הרכבת באין רוֹאה. כך נסע ימים רבים, בהפסקות.

וכשהגיע הביתה לא האמינה האֵם למראה עיניה ונתעלפה משׂמחה. אך שמחת המשפחה לא אָרכה. לאחר זמן־מה החלו גם בלודז' עוקרים יהוּדים מבתיהם ומרכזים אותם בגיטוֹ. המצב החמיר מיום ליום והם החליטו לעבור למקום אחר. נסעו, איפוא, לוארשה ששקטה בינתיים. עלה בידם למצוא שם חדר קטן בגיטוֹ, אשר ברחוב גאָנשה. הגיטוֹ הוקף כבר אז גידרוֹת־תיל וחומות, אך עוד אפשר היה לצאת ולבוֹא באין מפריע.

למחרת בואו אל הבירה, קרא במודעות גדולות שהודבקו בכל רחובות־העיר:

“היום בשעה חמש אחר־הצהרים יוצאו שני יהוּדים להורג בכיכּר־השוּק בעווֹן ספסרוּת בסוּכּר”.

לא האמין. הלך לראות בעיניו ונוֹכח לדעת, כי אמת נכוֹן הדבר.

יום אחד, ראה קצין גרמני יורה ביהודי זקן על שלא השגיח בו ולא הסיר כּוֹבעוֹ לכבודו. אז אמר בלבּו: “לא, אנוכי לא אגוּר בגיטוֹ זה!” הסיר את סרט המגן־דויד מעל זרועו, יצא אל מחוץ לגיטוֹ והיה מהלך בין פּולנים וחי ביניהם. בינתיים החמירוּ החוּקים ואי אפשר היה עוד לצאת מן הגיטוֹ בלי רשיון. השלטונות קבעו שער בחוֹמה, העמידו משמר ליד השער ויום־יום החלוּ חוטפים יהוּדים לעבודה ומובילים אותם ברחובות כשהם סדוּרים שוּרות שוּרות. לעתים קרובות היו צדים לעבודה גם פּולנים, בחלק האַרי של העיר. וגָבר חששוֹ של

יוסף שמא יפול גם הוא בפח. אז קבע לו דירתוֹ מתחת לגשר הוויסלה, שם הסתתר ביום ושם לָן בלילה.

לבסוף, נתפס ושילחוהו בספינה מרחק רב, דרך קניגסברג ומאָמאָל – להידקרוּג, שם נערך מעין שוק־עבדים, שנשלחו למשקי החקלאים הגרמנים, איכרים גרמנים מגוּשמים, בעלי־בשר, היו ממששים שרירי הפועלים, בוחנים ובודקים טיבם. גם אל יוסף ניגש אחד האיכרים ושאלוֹ:

– השומע אתה גרמנית?

– כּן! – ענה.

– בוא, איפוא, אחרי.

נסעו בעגלה עד נוֹישטאַט, לא הרחק מן הגבוּל הליטאי. שם עבד בשדה – היה עוֹזר לנהג הטראקטור. גם עצים חָטב וסייע בידי נערה ליטאית בניקוּי הרפת.

ב־15 בינוּאר 1940 יצא מוַארשה וארבעה חודשים עבד בכפר הגרמני הקטן. היה חורף חמוּר. שלג וּכפוֹר, ונעליו הקרוּעות רטוּבות תמיד. היה תוֹלה בלילה את הגרביים ליבּשן על קרשי מיטת־העץ אשר ברפת, ובבּוֹקר – והנה הן כגלדי קרח. יותר מכל הציק לו הפחד שמא יגלוּ יהדוּתוֹ.

הימים היוּ לוֹ לנדוּדים והלילות לעינוּיים. לא פעם ערך תוכניות לבריחה. אבל כיצד יברח – והוא מרוּחק ממרכז יהודי וידיו ריקות?

יום אחד, ב־15 במאי היה הדבר, חזר מן השדה, ואין איש בבית. לתמהונו ראָה צרור שטרי־ כסף מוּנחים גלויים על השוּלחן. לא שהה הרבה, נטל מלוֹא חפניו מן השטרות וחמק בעד החלוֹן. שׂם פעמיו אל הגבוּל הליטאי, פגש שם יהודי אחד והחליף עמו את השטרות הגרמניים בכסף ליטאי. לאחר ששילם לו הנער ביד רחבה, הוֹבילהוּ היהודי בעגלתו לתחנת הרכבת, קנה לו כרטיס ונסע עד קוֹבנה. בבואו העירה לא העיז להתדפק על דלת אחד הבתים ונשאר לָלוּן בתחנה. למחרת היום שוטט ברחובות, וּבלילה חזר אל התחנה. ביום השלישי לשהותו בקוֹבנה נפגש עם אשה בת ליטא, שבעלה נשלה לחזית. וזוֹ הזהירה אותו, לבל ירשם בשום מקום, כדי שלא ישלחוהו לפולין או לגרמניה. האשה היטיבה עמוֹ הרבה. הזמינַתהו לסעוד על שוּלחנה, אך הוא לא העיז לָלוּן בביתה מחשש חיפוּשׂ וביקורת. עם רדת היום היה חוזר לתחנה וּמתערב בין האנשים הרבּים המחכּים לרכּבות.

לילה אחד, בשעה שתים אחר חצוֹת, ניגש אליו יהודי וּשאָלוֹ באידיש:

– מחכּה לרכּבת, בחוּר?

– מחכה.

– ונוֹסע לאָן?

– לווילנה.

– והלוֹא הרכבת לווילנה לא תבוֹא אלא בשש בבוקר?!

– אין דבר.

– והיכן אתה גר?

– איני גר.

אמר לו היהודי בלחישה:

– אַל פחד, יהודי אני כמוך, בוא לביתי.

סירב הנער. ישב האיש ושידלָהוּ, בדברים שעה ארוכה. נתן לו מכתב לבני ביתוֹ, רשם על המעטפה את הכתובת ואמר:

– לךְ ואַל תחשוש.

מארחוֹ של יוסף סוחר היה, ואשתוֹ רופאת־שינַים. ואָמנם, בסבר פנים יפות קיבלוּהוּ בּביתם, באחד מפרברי העיר. האכילוּהוּ, רחָצוּהוּ והציעוּ לוֹ מיטה. בבוקר סיפר להם כל המוֹצאוֹת אותו, והם יעצוּ לו לנסוע אל חַוילה אחת של מכריהם, העומדת עזוּבה על שפת הים. חַוילָה נאה היתה זוֹ ואין איש מלבדו בכל הבית כוּלו. שבוּעיים גר שם יחידי, נח ונרגע, גם התחיל חוֹשב מחשבות על העתיד.

ובקרבת החַוילה, במרחק מספּר קילומטרים בלבד, שם הים הבּאלטי. היה יורד ברגל אל החוף, צוֹפה במראה הים. יום אחד עגנה שם ספינה ליטאית הנושאת את השם “סמאַטאַנה”, שמו של נשׂיא ליטא לשעבר. ירד בספינה, עבר את הגבול ללאטביה וּבא לריגה. מצב היהודים בריגה היה עדיין איתן באותם הימים, חָיוּ חיי שפע וּרוָחה ולא ידעו פחד. אך לנער־הפליט לא ניתן להשאר שם שלא־כחוֹק ונאלץ לחזור לקובנה. ושוּב מצא מקלט בבית אותה משפחה יהודית נדיבה ובבית הליטאית טובת־הלב. לן בבית־כנסת קטן שבאחת הסימטאות, והשמש של בית־הכנסת מחלק פּיתוֹ עִמוֹ.

ב־21 באוגוסט 1940, יום ה' בשבוּע, נכנס הצבא־האדוֹם לקוֹבנה. הליטאים קיבלוהו בסבר פנים יפות והיתה השמחה גדולה. יעצוּהוּ ידידיו של יוסף ללכת ולהירשם וּלקבל עבודה. הלך ופנה לבית חרושת אחד שליד המשטרה. אמרו לו שיבוא למחָרת. כשבא למחרת היום, אמרו לו:

–חַכּה מעט.

יושב הוא וּמחכּה והנה שוטר ליטאי יוצא אליו:

– מי אתה?

– יהודי, פליט מפּוֹלין.

– איך באת לכאן?

לא ידע מה שישיב. אמר לו השוטר:

– הברחת את הגבול שלא כחוק, לךְ אחרי.

הביאוּהוּ אל משׂרד בית־הסוהר והיה אנוּס לשבת וּלחכּוֹת שם שעה ארוכה. יושב הוא ורואה אַסירים יוצאים מתוך הבנין. פניהם חיוורות ובגדיהם קרועים וקומתם שחוּחה. ניתר בו לבו מפּחד. והנה חזר השוטר, הושיבו במכונית כשמימינוֹ וּמשׂמאלו אנשי נ.ק.ו.ד. מזוּיינים. הביאוהו לבית הסוהר הגדול שבעיר. שם בדקוּ בכיסיו, לקחו את מעט הכסף שהיה אתו, הוליכוהו מחצר לחצר ומבניין לבניין עד שהגיעו לתא קטן, תא מספר 104. נפתחה הדלת. דחיפה קלה בגבוֹ – והוא במאסר.

חמישה היו בתא, בהם קאפּיטן פּולני, פועל ליטאי ואחרים. שוב נפתחה הדלת, הביאו לו מיטה וּקערה לסעודה, אז הבין יוסף, כי נגזר עליו להשאר שם. נבהל מאוד ופרץ בּבכי, שאלוֹ הקאפּיטן:

– אתה רעב?

והנער מתיפּח ועוֹנה:

– כן.

פרס לו מלחמוֹ השחור.

ביום ד', 27 בחודש, חָל מאסרוֹ. ואותו יום לא ישכּח לעוֹלם. למחרת בערב הכניסו לתא עוד אסירים, חיוורים וּבלתי מגוּלחים. אסירים באים ואסירים יוצאים, והוא עודנו חָבוּש. חדל למנות את הימים וקיבל את הדין, אך קפצה עליו צרה חדשה: פרצה תיגרה בינו לבין אסיר פּוֹלני אחד על שכינהוּ במלת־גנאי השגוּרה בפיהם של פּולנים צוֹררי יהודים. הרים יוסף כסא וחבט ביריבוֹ. כּלָאוּהוּ בצינוק. היה זה תא אָרוֹך וָצר ורק אשנב קטן בו סמוּך לתיקרה. לא מיטה, לא כיסא. והקוֹר איוֹם וּמנַת המזון זעוּמה. בחצות הלילה הביאו כּומר אל אסיר ליטאי בתא הסמוך. בּכה הליטאי וקרא כל הלילה: “אלוהים, עזוֹר לי! אלוהים, הצילָה!..” לא יכול הנער להירדם והיה רוֹעד כל הלילה מקוֹר ומאֵימה. לפנות בוקר, משהוציאוּהוּ לשעה קלה החוּצה, נתגלה לפניו מראה מחריד: במסדרון היו מהלכים שני אסירים ישישים. האחד צנוּם וגיבּן, כבן שבעים, מגוּדל זקן ושׂער־שׂיבה. והאחר קיטע ברגלו האחת וּמדדה על קבּיים. לָחַש מישהו באָזנוֹ:

– פושעים ותיקים הם אלה, עוד מימי הליטאים, כאן בבית־הסוהר הזקינו.

רמז לו הקיטע והביע בתנועות את חפצו לעשן. סיגריות – אסוּרוֹת בבית־הסוהר, אך יוסף הצליח להבריח מעט טבּק. זרק סיגריה לעֵבר הזקן והלה הוֹדה לו מעוֹמק הלב.

שבעה חודשים ישב חבוּש בבית הסוֹהר הזה. בוקר אחד נקרא סוף־סוף לחקירה:

– נוּ, מה תּגיד?

– וכי מה יש לי להגיד?

– מפני־מה הברחת את הגבול?

– ואתם, הלא עוד לא הייתם אָז כאן, וּמה זה עסקכם?

– אם תּתחַצף, אירה בך! אתה, מרגל אתה, ואַל תשׂים עצמך תּם. בעל־רכוּש היית וחבר למפלגה אויבת.

– לא הייתי חבר לשום מפלגה ולא הייתי שוּם דבר בכלל, וכל רכוּשי הוא צרוֹר הכּסף שמצאתם בכיסי. הרי ילד אני! ילד קטן!

עד שעה ארבּע אחר־הצהרים הלאוּהוּ בחקירותיהם, פעמים אף הלקוּהוּ במגלב. לבסוף החזירוהו אל תאוֹ, כשהוא מדוּכדך ורצוּץ.

אותו ערב היה העגוּם שבערבים. מן הבית שמעבר לרחוב עלוּ קולות־נגינה. זכר, כי בחוץ חיים בני אדם חָפשים, עליזים, איש איש בביתו ובחוּג משפחתו. לא יכול לעצור עוד ברוחו ובכה והתיפח בקול, וּבכוּ עִמוֹ כל השישה שהיו בתאוֹ אותו לילה…

כך ישב במאסר עד ה־20 בחודש מרס 1941. שוב לא ציפה לשחרוּר או לתמוּרה כלשהי בחייו. ואוּלם, יום אחד שוב נפתחה הדלת לפתע פתאום וּלתמהונו הוא שומע קול קורא בשמוֹ. הפעם לא נקרא לחקירה, אלא נצטוָה לחתום על פסק דינו – שלוש שנות מאסר. שׂמח: סוף סוף יודע הוא אֵימתי יצא לחירוּת… ציווהוּ להתלבש והסיעוּהוּ במכונית סגוּרה, ובה עוד חמישה־עשר אסירים, לתחנת־הרכבת. הובילוהו לווילנה, שם צירפוּ אליהם עוד שישה אסירים. בהם שלושה יהודים, ושלחוּם לווילייקה. בקרון השכן הובילו עשׂרים נערות, פּוֹלניות ויהוּדיות, שנאסרו גם הן בעוון הברחת הגבוּל.

מווילייקה – למינסק. משם – לבית הסוהר המרכזי לפושעים צעירים במוסקבה. כעבור אחד עשר יום – לארכאַנגאָלסק. מחנה של ילדים פושעים היה שם ועבדו בהטענת קורות בספינות־הנהר המוֹבילוֹת עצים עד לים הלבן. העבודה היתה קשה ומנת האוכל דלה, והכמיהה לחוֹפש עזה מנשׂוֹא.

ב־13 ביוּלי הוּכרזה חנינה כללית לאסירי פּולין, וב־23 בו שוּחרר גם יוסף. אך כאשר הגיע סוף־סוף יומו המקוּוה, לא ידע לאַן יפנה ומה יעשׂה. חשב: אעבוד באניה, וּמה לי עוד? אבל היו שם רוּסי אחד וצועני אחד, בני גילו, והם הציעו לו “לנַסוֹת מזלָם”. הסכּים. יצא מבית־ הסוהר לאחר שישב במאסר שנה וחמישה ימים. עלוּ לחשמלית, הוא ושני “שותפיו”, לא הרחיקו מבית־הסוהר וראוּ קאפּיטן רוסי עולה לחשמלית ותיק עוֹר לצידוֹ. הנער הצועני קרץ בעיניו ורמז בידו כלפי התיק. הלב הולם, היד רועדת. אף־על־פי־כן, הושיטה לעבר התיק ומשמשה בו בזהירות. פתחוֹ והוציא מתוכו צרוֹר כלשהו. הלב הולם, הרגלים כושלות – אף־על־פי־כן קופצות הן מעל החשמלית ורצות ללא מטרה ברחוב העיר.

במבואו של אחד הבתים חילקו החברים ביניהם את צרור שטרות־הכסף חלק כחלק. קנו להם מזון ויי"ש, אכלו, שתו והוֹתירוּ.

דרוּ השלושה יחד, בחדר משותף לדיירים רבּים, פועלי בית־חרושת גדול. נרשמו גם הם לעבודה. אבל קשה היתה העבודה שהוּטלה עליהם ולא מילאוּה כראוי. אז ציווּ עליהם לפנות מקומם לאחרים. יוסף החליט להצטרף אל הצבא הפּולני שהתארגן באותם הימים ברוּסיה. הדרך מאַרכאַנגאָלסק למרכז הגיוּס הפּולני היתה רחוקה מאוד, מהלך שבעה ימים ברכּבת. כסף היה בידו, אך כרטיסי־נסיעה לא מכרוּ. חָדר איך שהוא לתוך קרון־רכבת ושכב מתחת לספסל. כשזזה הרכבת חשש לצאת ממקום־מחבואו. היה רעֵב, כמעט והתעלף. והנה ראה סמוך לו, מתחת לספסל, חבילה גדולה ארוּזה בשׂק. הוציא בזהירוּת תער מכיסו, חתך בשׂק – ואין כלום, בגדים ישנים. חבל. שוב הוא בולש מסביב… מזוָדה! פתחה בזהירוּת וּמצא בה מכל טוּב – גם לחם וחמאה. אכל, שׂבע והותיר.

הדבר היה בחודש דצמבר. הקוֹר איוֹם. כל הלילה שכב מתחת לספסל. וכשהקיץ בבוקר ראה, כי מעילוֹ הקריש ונדבק לצינור שמתחת לספסל.

לבסוף הגיע לווֹלוֹדבה. משעמדה הרכבת והכּל ירדו לתחנה, יצא גם הוא באין רואה והלך העירה. שם קנה לוֹ בגדים חמים, כי הקור גָבר מאוד. בדרכו פגש אנשים קפוּאי־זקן, ורבּוּ המתעלפים ופיהם זב דם.

לעת ערב, חזר אל התחנה ובכיסוֹ אין פרוּטה. לא ידע איך ימשיך דרכו. יושב הוא מהרהר בעתידו, והנה שני נוסעים יהודים יורדים מרכבת לנינגראַד, עמוּסי מזוָדוֹת כבדות.

– שמא דרוּש לכם סַבּל?

לא ענוּ.

– רוצים אתם בסַבּל?

היססוּ, נמלכוּ בדעתם.

– אָביאכם בשלום למחוֹז־חפצכם, מכיר אני את העיר הזאת.

– כּמה תבקש?

– כּכל שתתנוּ.

– יפה.

נטל את המזוָדוֹת בידיו וצעד בנחת, והשנים הולכים בעקבותיו שקוּעים בשיחה. בקרן רחובות החיש הנער צעדיו, נעלם ולא ראוּהוֹ עוד.

אותו לילה נסע לירוֹסלאַבל. שם – אמרו – יש קונסוּל פּוֹלני. בא אל הקונסול וּביקש לחם. שׁלָחָהוּ אל התמחוּי לפליטים. ראה שאָפסה כל תקוָה והחליט לנסוע לקירוֹב, מקום ריכוּזוֹ של הצבא הפּוֹלני. הגיע עד תחנת בּויה, מרחק 500 קילומטר מקירוֹב. גם שם היה תמחוּי לפליטים, עמד בתוֹר. הפקיד שאל: “כּמה נפשות?” וענה מיד: “חמש”. קיבל פתקאות לחמש מנות. הלך אל התחנה וראה יהודי זקן בעל פיאות ומגוּדל זקן.

הזקן סיפר: “ברחתי מאוּקראינה. הגרמנים כבשו את כל הארץ. מענים את היהודים”. לבסוף שאַל: “אולי יכול אתה להשיג מעט לחם?” נתן לו יוסף פתקאות לארבע מנות ולעצמו הותיר מנה אחת. חָפץ היהודי לשלם לו ולא קיבל. בירכהו וּפינה לו מקום על ידו. לָן בתחנה. ב־5 בבוקר היו מעירים כל הלָנים שם, שאותה שעה מנַקים האולם. על הריצפה סרוּחים פליטים ואיש מעורר רעהוּ. בפינה שוכב אדם ואינו קם, מטלטלים אותו ואינו זע – מת, ממגיפת טיפוּס־הבהרות. רבּים היו המתים אותו יום. אמר הזקן לנער:

– יש לברוח מכאן, ניסַע יחד.

ענה לו יוסף:

– מוּטב לךָ, שלא תתן אמוּן בי.

אמר הלָה:

– וכי מה, אין לך לב יהוּדי?

נסעו לקירוֹב. באוּ לעיר גדוּשה פליטים, וגם לכאן הגיעה המגיפה. חללים מוטלים ברחובות ואין מאסף. בתחנה היו בני־אדם לעשׂרוֹת מתים, לילה לילה. לגנוב אפשר היה באין מפריע. האנשים שוכבים חולים, תשוּשים וּמעוּלפים. אתה ניגש ואומר: “בּוקר טוב” – ואין עוֹנה. מיד אתה לוקח צרוֹר או מזוָדה – וּמסתלק. אתה מוכר החפצים וקונה לחם לאכול. בלילה נטרפה דעתה של אשה צעירה, שילדתה גָוועה ברעב. גם האָב נטרפה עליו דעתו. קמה מהוּמה וערבּוביה. הכל צועקים והודפים איש רעהו.

יוסף לא יכול להשאר עוד באותו מקום והחליט בלבו לנסוע לטאַשקנט. אך הרכבות ההולכות לשם מלאות עד אפס מקום, וכרטיס אין להשׂיג אפילו בשוֹחַד. מה לעשות? לבסוף, באחד הלילות האפלים, באה רכבת ובה עשׂרות קרונות ארוּכּים. טיפס ועלה על הגג וישב בערימת שלג.

כך הגיע לטאַשקנט.