רקע
ברכה חבס
ילדים במחתרת

– כשנכנסו הגרמנים לסוסנוביץ – סיפרה רבקה – לקחו מיד את כל הסחורה שבמחסן סבא שלי – סבא זה, עשיר היה ועסק גדול של עורות לו. באו חיילים גרמנים במיני מדים חוּמים ועמהם פועלים שהוציאו את הסחורה והעמיסוה על גבי עגלות גדולות. יהודים רבּים התאספו בחצר, ובשעה שהחיילים הסבו ראשיהם, היו חוטפים חבילות־עור וּבורחים. אחר־כך בא ״נאמן״ גרמני וקיבל לרשותו את בית־המסחר של סבא.

עוד לפני המלחמה הטמין סבא בבית סכוּם־כסף גדול. כשציווּ הגרמנים להחליף את הכסף הפּולני במארקים שלהם, לא ציית. אחר־כך ירד ערך הכסף הפולני, וסבא התרושש פתאום. ראיתי בעינַי צרורות צרורות של שטרות־כסף פולניים (סבא היה נוהג למנותם מזמן לזמן), אבל אי־אפשר היה לקנות בהם משהו. מזלנו, שדוֹדי שלח ידו במסחר של גוּמי, שעוָנית ופרוה – מסחר זה, שהיה אסוּר ליהודים – וכך קיים את כל בני הבית. הדוֹד היה מביא סחורתו מבאֶנדין ואמא עוזרת לו לשאת את החבילות. ביחוד היה מביא מיני שעוָנית, וסנדלרים קנו מידו לתעשיית נעלים. גם לקניית נעלי שעוָנית דרוּש היה רשיון. ל״מועצת היהודים״ היה בית־מסחר שנקרא ״קואופּרטיב״, ושם השיגו גם נעלים ממין זה. באגף אחד של בית־המסחר היה בית־המרקחת לשירוּת החולים היהודים ובאגף האחר – מחסן של צרכי תפירה לבתי־המלאכה ומעט צעצועים, ישנים ולא יפים. בבתי־המלאכה ייצרו יהודים כל מיני חפצים נאים, גם נעלים טובות משעוָנית וגוּמי, אבל אלה נשלחו לגרמניה, ול״מועצת היהודים״ הרשוּ למכּור רק את הפסולת.

תחילה לא היה אצלנו בית־ספר כלל. מבוקר עד ערב לא ידענו, אנחנו הילדים, מה לעשות. ורק כשנה לאחר פרוץ המלחמה נפתח בית־ספר מטעם ״מועצת היהודים״. המורים והמורות היו יהודים.

למדנו כחמישה־ששה חָדשים. אבל יום אחד אָמרה המורה, כי בית־הספר נסגר, ואסוּר ללמוד. אנחנו, הילדים, עזרנו להוציא את הספסלים לרחוב, אבל לא הפסקנו ללמוד. המורה שלנו היתה טובה מאוד. היינו מתאספים שלוש פעמים בשבוּע בביתה של ילדה אחת ושם לימדה אותנו המורה ״בטריפה״ – לימדה פּוֹלנית, גיאוגרפיה וחשבון. בשלושת הימים האחרים למדנו עברית בביתו של המורה וינר. פחדנו להביא אתנו ספרים, ולמדנו רק שעה אחת. וכשחזרוּ ילדי כיתתי לבתיהם, היו באים ילדים אחרים ללמוד. המורה וינר לימד כאלף ילדים. כולם אהבוּ אותו, וביחוד אהבתיו אני, שעוד ידעתי מעט עברית וזכרתי את ארץ־ישראל. המורה היה מסַפר לנו מעשיות רבות מחיי עמנוּ ומסבלותיו בתקופות שונות, והיה מנחם אותנו בסיפוריו על חייהם הטובים והיפים של היהודים בארץ־ישׂראל.

כל ילד שילם למורים. אמא שלי שילמה בשבילי ובשביל אחותי הקטנה שמונה מארקים לשני המורים יחד. כך למדתי עד יום ה״אוֹיסזידלוּנג״ (הגירוּש), ב־12 באוגוּסט 1942. אחר־כך התחלתי לעבוד בבית־מלאכה גרמני, כדי שאהיה מעתה ״יהודיה מועילה״. כי ביום הביקורת הכללית במגרש הספּורט קיבלה אמא שלי את המספר הרע 3, מפני שהיו לה שני ילדים קטנים, שאינם ״יהודים מועילים״ – אחותי הצעירה ממני בשנתיים, ואנוכי.

אמא־שלי עבדה עבודת־פרך בבית־המלאכה לחייטוּת של ״מועצת היהוּדים״. שם תיקנו וחידשוּ מַדי־צבא ישנים וּמשוּמשים. את המַדים היו מביאים מן החזית כשהם מנוקבים מכדורים ומכוסים כתמי דם. אמא־שלי היתה מגהצת את המַדים המתוּקנים ומקבלת בשׂכר עבודתה מארקים אחדים לחודש. אילולא עסק דוֹדי בהברחת הסחורות האסוּרות, היינו גוֹועים ברעב. אמא־שלי פחדה מפני ביקורת שניה ועל־כן ביקשה מפקיד אחד ב״מועצת היהודים״ שישתדל להכניס גם אותי לעבודה. היה עלי להכין אבני משחק הדוֹמינוֹ בשביל החיילים הגרמנים בבתי־החולים. ילדים רבּים, כ־100 או 150, עבדו אתי. היתה לי תעוּדה של ה״זונדר״ (״המיוחד״) – כך קראו בקיצור למשרד הגרמני, שניהל את עבודת־הכפיה של היהודים. שמו המלא היה ״זוֹנדאָר בּאָאוֹיפטראַגטן דאָר ס. ס.״ (הממונים במיוחד מטעם הס.ס.). המנהל הגרמני של בית־המלאכה לא שילם לנו כמעט שׂכר עבודה, ובכל זאת השתדל כל ילד יהודי להתקבל לשם, כדי שיזכה בכרטיס־העבודה האדום המציל מן ה״אוֹסזידלוּנג״.

כל ילד חייב היה לספּק יום־יום מיכסה מסוּימת של אבני־דוֹמינוֹ. המיכסה לילדה היתה לפחות 400 ולילד 600 קוּבּיות. עבדנו מתוך חרדה ועצבּנוּת, כי המנהל הגרמני אִיים שיקח את הכרטיסים מן הילדים העצלנים. לילד אחד נשברה אצבעו בשעת חיתוך העץ, ולשני – נפצעה ידו פצע אנוש. היו מעבידים אותנו לפעמים במשך כל הלילה. פעם, כשקיבל הגרמני הזמנה גדולה, לשלושים אלף אבני־דוֹמינוֹ, הבטיח לכל ילד פרס, קופסת משחה לשינַים, כדי שיעבדו בשקידה יתירה ויכינו את המיכסה למועד.

בבית־המלאכה עזרנו הרבה איש לרעהו. אנוכי, הצעירה בכולם, לא הצלחתי להוציא מתחת ידי יותר מ־300 ״חתיכות״, וילדות שהספיקו להכין למעלה מ־400 היו נותנות לי משלהן, כדי שלא יאמר הגרמני, כי עובדת גרוּעה אנוכי. פעם באו מהגסטאפּוֹ לבדוק אם אנו עובדים היטב. אז ציוָה הגרמני לכל ילד להכין כמה קופסאות מלאות של דוֹמינוֹ, כדי להראותן למבקרים. וכיון שלא כל הילדים ידעו להוציא עבודה יפה, החלטנו שהחרוצים יתנו משלהם לנחשלים. לעתים קרובות היה בא אלינו כמבקר מה״זונדר״ איש ס.ס. רלר, קטן־קוֹמה ובעל־בשׂר – רוֹצח מפוּרסם. היה מהלך בינינו וּבוֹדק אם כל הילדים עוֹנדים את הטלאי הצהוֹב לסינרי־העבודה. פעם אבד לי הטלאי שלי ואותו יום קשה היה להשיג טלאי צהוב בכל הגיטו ומחירו האמיר מ־10–20 פניג ל־1.50 מארק. כשראיתי את רלר, התעלפתי כמעט מפחד. אך קרה נס ולא השגיח בי.

חובה היתה לעבוד בבית־המלאכה גם בשבת. ״זיידעשי״ לא רצה שאחלל את השבּת, אבל ״מאמעשי״ פחדה מאוד שמא יפטרוני, – ועל כן עבדתי גם בשבת. זמן־מה היה המפקח היהודי מטעם ״מועצת היהודים״ מחלק בכל יום פרוּסת־לחם בריבּה לילדים. אבל לרוב היינו רעבים. הילדים הזריזים בעבודתם היו מקבלים לפעמים פרסים בסך כמה מארקים. לי היתה העבודה קשה מאוד, ואף־על־פי־כן הייתי מאוּשרת, שכּן בזכוּת עבודתי ניצלנו.

לאחר ביקורת הגסטאפּוֹ ב־12 באוגוּסט יצאת גזרה חדשה, שכּל משפחה ש״אינה מועילה״ חייבת לעקור דירתה לפרבר שבדולה, והיה ידוע, שהעוברים לשם הם ראשונים ל״משלוח״. גם אמא הוזמנה ל״מועצת היהוּדים״. ורק בזכוּת כרטיס־העבודה שלי ניצלנו.

לבסוף קרה לנו נס וחזרנו אל ״טאטעשי״ (אבא) לארץ־ישראל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!