בית־הדין לערעורים במוסקבה דחה את הערעור של נשפטי המצות.

בית־הקברות היהודי נסגר.

האטליז הכשר האחרון נסגר בפקודות השלטון.

נתפס ונאסר המוהל האחרון במוסקבה.

[מן העתונות]

 

א    🔗

מי שלא האמין עד היום כי אמנם חל שינוי תהומי בין מה שקדם לועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית־המועצות לבין מה שבא אחריה — יקרא־נא בשים־לב היאך טיפלו שופטי בית־הדין הרם לצדק סוציאליסטי במוסקבה בכנופית הקושרים שמאחורי תנור המצות. איך אומרים הכירורגים: בפינצטוֹת.

דַמו בנפשכם: ארבעה יהודים שלמים מתארגנים מתחת לחטמו של שלטון מתקדם ומקיימים ריטואל חשוך שמקורו בימים שקדמו אפילו לימי־הבּינַיִם. “אופים מצות”, הם אומרים, כאילו כל הענין איננו אלא אקט תמים של הפגשת חומר־בלי־שׂאור עם טמפרטורה. מי אינו יודע שאפיה תמה, כביכול, זאת איננה אלא פועל־יוצא וגולת־כותרת של שרשרת מעשי־סתרים שכל אחד מהם כשלעצמו יש בו כדי לקעקע כל אָשיה סוֹביֶטית.

זה מתחיל, אם אתם רוצים, בקשר הגרעיני של זריעת החיטה הכשרה, נמשך בדיִש חסר־רחמים, בניפוי סלקטיבי, בטחינה, בלישה ובגלגול, ומסתיים באיזה שלב שטני של חריתת מין כתב־סתר של נקבים־נקבים בכל מאפה ומאפה — זה אמצעי־התקשורת המחתרתי שבו, כנראה, מדברים יהודים זה עם זה שלושת אלפים שנה ומעלה — ואין מוחה. וכל הרשת המסועפת הזאת — המדיישת, המטחנת וביותר: המנקבת — נתפסה, איך אומרים ידידינו הסלבים: “בשעת הביצוע החם”. בעת שליחת היד. ברגע שבו עמדו שני היהודים ושתי היהודיות להוציא את מאפה־השטנים מן הכור — ברגע זה ממש השיגה אותם יד החוק. כך בדיוק זה קרה בזמנו כאשר רופא אחד שלהם ניסה להשביק את חייו של סטלין לכל חי. נתפסו, הוא וחבריו, ברגע האחרון ממש, לפני שמוטטו את האָשיה.

משטר־סתרים אין כמוהו שונא־סתרים ונקל לתאר לָמה היתה כנופית־סתר זו זוכה אילו נתפסה ומצה בידה — לפני הועידה העשרים. לא כן עתה. שום גרדום. שום עריפת ראשים. רק קצת טיפול ממלכתי פה ושם בצינוק לשיפור האופי — וזה הכל. וזה גם מספיק — אם הטיפול הוא ממלכתי, כמובן.

 

ב    🔗

והטיפול המשפטי עצמו — באיזו אבהות, באיזו קפידה, באיזה מיצוי מופלא גם של מידת־הדין גם של מידת־הרחמים. מצד אחד הקפדה — מובנת — שלא יקופח שום תג בדיניה החמוּרים של חברה חדשה הנאבקת על קיומה מול זדים ומשנאים וכדומה — ומצד אחר, דאגה מפורשת ובעליל שלא יבולע, חלילה, לצדק האנושי — בילוע שאין שום אדם אוקראיני יכול לעמוד בו. והדברים ידועים. לכן חצי שנת “שלילת החופש” ליהודי אחד, קצת פחות — לישישה־עם־שביס שהיתה רק עזר־כנגדו, קצת יותר — לסבתא חריפת־עין, עם פיאה נכרית שמתחתיה הסתירה, כנראה, את המוח המבצעי של כל הקשר — ללמדך, שגם במדינה שהכל בה אוניפורמי, הצדק הוא ענין אינדיבידואלי בהחלט. צדק סוציאליסטי איננו קוֹנפֶקציה. כל היהודים אולי שוים לפניו, אך אין הוא שוה לכל היהודיות.

ואולם משום מקום במשפט הזה לא עלה בנחירינו בּשׂמוֹ של הצדק הסוציאליסטי בצריבה עזה וחריפה כל־כך כמו מגזר־דינו של אמיל כץ. הגיעו עצמכם: גם השופט, גם הקטיגור, גם הסניגור — שלושת היסודות במשפט הסוֹביֶטי המנוגדים, כידוע, זה לזה כמו עשרת היסודות של פיתאגורס — כולם כאחד מצאו שאמיל כץ הוא ראש הכנופיה. הוא־הוא שחתר, וזימן וקישר תועבה בתועבה ושׂם מארב למשטר מאחורי התנור, אך יען הוא נכה (לא המשטר — כץ) ויען הוא בן שמונים ושתים ומפני “הדיספוזיציה הפיסית הטוטלית הרופפת” שלו, כדבר גזר־הדין, הוחלט לא לכלוא אותו אלא לדון אותו לחופשה. כי גם חופש איננו הפקר ואיננו נתון לבעלוּת פרטית של איש. כל כמות החופש המצויה במדינה היא בידי הממשלה והיא קוצבת אותו לאזרחיה לפי מצוות ולפי עבירות ולפי החלטת בית־הדין, כמובן. ובית־הדין הזה במוסקבה החליט כי בין שאר הסיכונים האורבים לברית־המועצות מכל זד ומשנא וכדומה, היא תוכל לקבל עליה גם את הסיכון כי ראש הכנופיה, אמיל כץ, הנכה בן השמונים ושתים — יתהלך, או יצלע, חפשי. מובן, לא יותר חפשי מכל יהודי אחר המתהלך בברית־המועצות מחוץ לכלא, אבל — חפשי, כמוהו.

ומי הוא שהעֵז לחשוף את מצודת עולם המחר לחירותו המסוכנת של הנכה אלימלך כץ? — ואלנטינה ציגאנובקה, שופטת.

כל הכבוד.

 

ג    🔗

שופטים ושפטים אינם חזיון נדיר במשטר מהפכני. אין לך מקום בעולם שבו ריאות־הצדק נושמות ונושפות בתכיפות אסטמטית כזו כמו הריאות של ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הגדולה ססס"ר. אין זאת כי בכך יִחוּדוֹ של המשפט המהפכני, שאין לו תחילה ואין לו סוף וכולו “פֵּרפֵּטוּאוּם מוֹבִּילֶה” של צדק שלעולם אינו נח מזעפו. היום נשפט הנשפט, מחר — מי ששפט אותו, מחרתיים — מי ששפט את השופט, וחלים על הצדק במשטר זה כל חוקי הנוסחה הדיאלקטית ההֵגליאנית, שמה שהיה אתמול תיזה נהפך מחר לאנטיתיזה וחוזר חלילה במעגל של עשיית־דין שאינו נסגר עולמית. את ההמצאה הזאת של צדק אינסופי, שאיננו נגמר אפילו בערכאה העליונה ושלפיו אפשר להוציא אדם אפילו מן הערכאה התחתונה של קברו כדי להושיבו מחדש על כס המשפט — המצאה זאת כל־כולה של הסוציאליזם המהפכני.

מסתבר, שבמשטר זה אתה יכול לעלות בשקט על הגרדום מתוך בטחון גמור שהצדק לא ישקוט וכל מציאותך הפיסית היא בעלת חשיבות משנית. כי גם עץ־התליה עדיין איננו סוף פסוק. זהו נצחון ארעי מאוד של מלאך־המוות, אך לא נצחון הדין. המת — מת, הצדק — חי. לעולמים. מבחינה זאת ניתן לומר כי ברית־המועצות הפקיעה את הצדק מממשות של זמן וממשות של גוף ורק השאירה אותו בצמידות קלה אל ממשות של משטר — שלא יהיה האויר כולו מרוחף צדק־שאין־לו־בעלים ושאפשר יהיה גם במשטר מהפכני לנשום גם מעט אויר צח — בלי צדק.

אפשר היה — אילו ניתן. אבל לא ניתן. כי בשום מקום לא העבידו עוד את אֵלת־הצדק עבודת־סיזיפוס כזו כפי שמעבדים אותה בברית־המועצות זה למעלה מימי דור; בשום מקום לא אנסו אותה אונס כזה של טמטום ורשעות כפי שאנסו אותה מול סבתא יהודיה מרודת עוני בערב־הפסח; בשום מקום לא התלו בה מהתלה מתחסדת ומרושעת כל־כך כמו בשבריר־החסד שנטתה אותה דיינת ואלנטינה ציגאנובקה לראש כנופית המצות, האזרח אלימלך כהן־צדק בן השמונים ושתים.

אך אולי זכותו הגדולה של המשפט הזה כי בשום מקום לא נזרקה אלומת־אור מקרית כזאת על משטר ערל־לב ועל חוסר־הישע של מעוניו כמו מפרץ־הבכי של הפושעת מלכה ברין בת הששים, מכנופית המצות, כאשר הובלה לאחר פסק־הדין על־ידי הזקיפים של עולם־המחר אל מרכבת־הכלא של הצדק הסוציאלסטי הנייד.

כשם שמשום מקום לא נזדעקה עוד מחאה סוטרת־על־לחי כזאת על שתיקה של שני מיליונים יהודים בישראל, המתעגנים על עצמאותם מול התעללות בשלושה מיליונים מאחיהם שלא ניתן להם לטעום אפילו טעם חלוֹמַהּ.

וגם על השתיקה הזאת יסובו הדברים.

 

ד    🔗

אנו יודעים כי הדברים אינם דומים בדיוק. שנאת ישראל מעולם לא היתה משוחה בגוון אחד וכל עם הוסיף לה גוון והטעמה משלו ואין גילוי אחד של שנאה דומה לחברו וכוח־ההמצאה של העמים בתחום זה כמעט שאין לו גבול. קשה למצוא שדה אחר שבו השקיעו עמים רבים כל־כך, קברניטיהם והמוניהם, אנרגיה מחשבתית מרובה כל־כך כמו בחיפוש אחרי ביטוי יִחוּדי לשנאת ישראל שיהא טבוע בחותם שלהם. אנו יודעים כי יש דין, כשם שיש חשבון, בברית המועצות וכי מול שני יהודים שנשלחים לגרדום על חטא של מכירת רובלים — נשפט באיזה מקום נידח אחת לכמה שנים גם ביאלורוס אחד לשבוע מאסר על שקרא ליהודי בשם־גנאי. ואנו יודעים לא פחות משיודעים חסידיו של המשטר הזה אצלנו כי אין שום דמיון בין משטר המדכא יהודים בדגל השויון או המדוכא לא הביט מעולם לצבע הדגל המתנופף על הגרדום או לגוֹן המגלב המונף עליו. כשם שאין זה משנה ליהודי הנדון למוות על עוון היותו יהודי אם שופט אותו חבר נאמן בקולחוז של החברה החדשה או היידאמאק.

אבל, אנו יודעים באותה מידה של וַדאוּת כי יש קו־דמיון מדהים — ולא נהסס לרגע להעבירו — בין אותו מסך של הַעלָמה, והטעיה והחנקת־הקול שהחל לרדת לפני כשלושים שנה על גורלם של יהודים במקום אחר באירופה, לבין החומה ההֶרמטית של העלמה והטעיה והשתקה הסוגרת זה למעלה מדור על יהודים בברית־המועצות. כשם שיש דמיון באותו רחש מסתורי של הַשְׁפֵּל ודיכוי — וגם הרג — הבוקע מזמן לזמן מסדקי החומה הזו לבין האִושה שהיתה עולה מזמן לזמן מבעד לקרעיו של המסך שהורד בסוף שנות השלושים על יהדות ערה ותוססת כיהדות גרמניה.

ואנו מתחלחלים לרעיון כי אם — וכאשר — תופל פעם החומה ההֵרמטית הזאת, בפתאום או בצו שליטים, נעמוד שוב קפואים ומאובנים ולא־מאמינים מול אחד ממראות החורבן של העם שכמוהו — לאו דוקא כמה־דורתו הפיסית (אף שאיננו יודעים עדיין כמה בּאבּי־יארים נכונו לנו בקרחי סיביר וביערות הטוּנדרה‎) — נגלה לנו רק לאחר מלחמת־העולם השניה.

 

ה    🔗

אנו יודעים כי בלמים כבדי־משקל עוצרים את מחאת העם היושב כאן וכופים עליו הבלגה. וכל בלם — חמוּר מחברו, וכל מעצור — מנומק מחברו, יש בלם מדיני ויש בלם החרדה לנצורים ויש גם בלם ה“הבנה שיש לגלות” למצבה של מעצמה הטורחת בטובתה של חברה־חדישה והמוקפת — מה שהיא מוקפת. אין ברירה: ניתזים שבבים. ועלינו ליתן ל“שַבֵּב” קצת את עצמנו למען הגאולה האוניברסלית שעליה טורחים בנוֹשֶם־ונֹושֶף כזה בברית הגדולה של הרפובליקות הסוציאליסטיות ססס"ר.

גם אילו הודינו בטעמם ובהגיונם של בלמים אלה לא היו שלשתם שקוּלים כנגד אתראה־של־אש־המאותתת אלינו מן העבר הלא־רחוק, ולא רק ממעשיהם של אחרים אלא גם ממחדליו של עמנו עצמו. תצרוב האמת כאשר תצרוב, אנו יודעים היום במעמקי־לבנו כי על אף מעשים ומאמצים וטרחות של העם החפשי וארגוניו — הם לא השיגו כלל בתחושת־החומרה ובמתח־האזעקה כל מה שאמנם התחולל בין החומות בימי השוֹאה. העם החפשי, בשום מקום, לא ישב בתענית; הוא לא שם מצור על אלוהיו בבתי־התפילה; הוא לא צר על בירות העולם, בקברניטיו ובהמוניו, להחרידן בלי הרף יומם ולילה, כל יום ממאות ימי האסון: הוא נחרד — אך לא תפס כלל את עָצמת אסונו. וכך אירע שהעם שמחוץ לחומות נלכד בקוצר־המשיג לא פחות משאחיו בין החומות נלכדו בקוצר־הישע.

ואתראה זו בלבד, שהיא מעבר לתחומי ההגיון הצרוף, דיה שתצווה עלינו שחרור הבלמים והפסקת השתיקה — אפילו נכון הוא ששום זמן אינו דומה לחברו, ושום סכנה אינה אחות לחברתה ומשטרים של משטמה לא בהכרח נולדים תאומים.

אבל אנו כופרים גם בעצם הגיונם של מעצורים אלה ואנו חוששים שמתחת־לסף־ההכרה כל־כולם אינם אלא תולדה של בלם פשוט וארצי יותר: כסא־הנוח המרופד והמרדים־מעט של חירותנו ורווחתנו.

 

ו    🔗

כי רק עיורים מדיניים או עבדים לחלומותיהם אינם מבחינים או אינם מודים בעובדה הפשוטה כי יחסה של ברית־המועצות לישראל תלוי בנו, בשתיקתנו או בהרמת קולנו, בדיוק כשם שמידת־החום של קרחוני הסיביר תלויה בתנורי־השמש שעל גגותינו. הוא נקבע, כמובן מעצמו, על־פי שיקולים מדיניים רציונליסטיים, שגם אם נחשוב אותם מעוקמים ומוטעים, עדיין ניתן לומר עליהם כי הם לגיטימיים בזירת הקרקס המדיני הבין־לאומי, על תככיו ותעלוליו. אך יחסה של ברית־המועצות ליהודיה רפוד עוד מניע אחד אי־רציונלי, “גלובאלי” מאוד: שנאת ישראל כפשוטה ההיולי ביותר. אחד הדברים המקוממים הוא שמסורת זו מועברת מדור־קוזאקים לדור־פטלורה וממנו לדור־מהפכה החוזר ומנחילו לדור שלישי של משטר שמרד בכל משפט־קדום, שבז לכל דבר אי־רציונלי ושתכלית־כל־תכליותיו — כך הוא אמר — היא עיצוב אדם טוב יותר.

כי האמת היא שהיחס של הארץ ההיא אל יהודים או אל מדינתם לא נשתנה לא עם שינויי־משטר אצלם ולא עם תמורות שעברו עלינו. כבר גידלנו פיאות וכבר קיצצנו פיאות; כבר היינו סוחרים וכבר היינו לעובדי־כּפּיִם; כבר היינו אדוקים וכבר היינו כופרים; כבר היינו קוסמופוליטים וכבר היינו שושביניסטים; כבר דיברנו בגנות ברית־המועצות וכבר הפלגנו בשבחה; כבר היינו מהפכנים וכבר היינו רפורמיסטים — אך בעיני המשטר היינו תמיד ההיפך ממה שהוא היה רוצה שנהיה, או נכון יותר, בדיוק מה שנחוץ היה לשנאת־ישראל השלטת באותו זמן כדי שיהיה לה על מה להישען.

אולי יבוא יום — וחייב לבוא יום — שמשטר זה עצמו, במחזוריות־הצדָקים שלו, יתעורר מסיוט־העוועים הזה בפתאום, כמו בהלם־חשמל, כדרכו, ויעמוד על דבר שלא עמד עליו במשך עשרות שנים, שמשטמה זו, לא זו בלבד שלא הביאה שום פורקן ושום מוצא לתלאותיו אלא שהיתה אחד ממכרסמיו הסרטניים. אבל ברית־המועצות נוהגת לבחור לה בעצמה את שעת־ההלם הזאת, כשם שהיא רואה לפי שעה כל שעה כשרה להלום על ראש יהודיה, לבזותם, ליַתמם, להמית בהם כל קורטוב של אמונה בעצמם ובעזרת אחיהם שמבחוץ — ובשכוֹל זה להצמיתם.

גאיוּס קאליגולה, קיסר רומי, נוהג היה להתרברב: “לא איכפת לי שתשנאו אותי — העיקר שתפחדו מפּנַי”. בשום פנים אין חלקה השני של אִמרת־עריצים זאת צריך להיות מאומץ על־ידי העם בישראל. הפחד להוציא את הזאבים מרִבצם איננו עוד כה גדול. הם ממילא משתוללים באזורנו באין מפריע. ואילו תלי־הטילים שלה ממילא מתגבהים בכל מקום באזורנו, שבו מצויה מידה מספקת של איבה לישראל, אף אם לא תמיד מצויה בו מידה מספקת של אהדה לברית־המועצות עצמה, למשטרה ולחסידיה.

 

ז    🔗

וכשם שאיננו רואים טעם מדיני בקשר־השתיקה, כך איננו גורסים כי הבלגה זו היא לטובתם של הנצוּרים. לא משום שאנו סבורים כי כוח־הדמיון כבר הגיע לקצוֹ וכי אין הרֶשע יכול עוד לעלות על עצמו. אלא משום שלמדנו לדעת מדברי־ימי העם כמעט לכל דורותיו, שהמסוכנה באימות היורדת עליו בעתות־צרה היא אימת־ההשתקה, זה מעגל־הכשפים של שתיקה והבלגה מתוך חרדה כנה, שבו נוהגים אויבים מאז ומתמיד ללכוד את היהודי החפשי שמחוץ לחומות, עוד בטרם נעצו צפרניהם באחיו שבפנים. אילו היינו מורידים קנה־מבחן לעָמקה של ההיסטוריה היהודית, הרחוקה כקרובה, היינו נדהמים להיוָכח כי בטחונו של אויב שנחשוש להרים קול כדי שלא לסכן את בני־הערובה שבידיו — רק הגביר את ההתעמרות בהם. ואילו ראינו זאת לא היינו תופסים כלל איך קרה הדבר שאנו חוזרים ונלכדים במלכודת זאת כל־אימת שאחד האסונות המחזוריים האלה יורד על ראש העם.

 

ח    🔗

איש איננו שׂשׂ לעסוק בחשׂוּכי־מרפא.

אך את הבלם השלישי הזה של “ההבנה שיש לגלות” המציאו חשׂוּכי־מרפא אלה וכיון שחריקתו נשמעת מזמן לזמן בציבור — לא נפסח עליו.

נטורי “המַגנה־קארתא” של הועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית־המועצות מבקשים לנחם אותנו כי יש להבדיל בין תקופה “שלפני הועידה” ותקופה ש“אחרי” ובודאי שיש לזכור כי התקופה כולה היא תקופה של “לקראת” – הַינוּ: מעצמה מעפילה במעלה ההר ואנחנו חלוקי האבנים המידרדרות תוך העפלתה ועלינו לידום. כאבן. כאבן טובה, מבינה. אמנם דורכים עליה, אבל דורכים בעליה ולא בירידה וזה, כמובן, הבדל גדול לנרמס אם רומסים אותו תוך עליה או תוך ירידה, ורק החרקניות־הנרגנות בין האבנים אינן מבינות זאת וחורקות ומפריעות למעפילים וזה מרגיז את המעפילים והם דורכים ביתר חזקה וחוזר חלילה. האבן נופלת, הסוציאליזם נעצר. והאנושות במקומה עומדת — ואנה אנו באים?

אך האמת היא שהסוציאליזם נעצר שם במעלה ההר והאנושות ההיא במקומה עומדת גם בשל האבנים, אבל לא רק בגללן. הוא נעצר מפני הגרדומים שהמעפילים עצמם הקימו לכל אורך הדרך, והבולט בהם הוא הגרדום שעליו נצלב הרעיון הנעלה של הסוציאליזם עצמו כפי שחלמוהו חולמיו, כפי שנישא בלבות מיליוני מאמיניו. רעיון מחוּלל זה תלוי עתה כגויה מיובשה ומדולדלת — כאתראה. והיא מתרה יותר מכל — ביהודים. באבנים הקטנות האלו שבמעלה ההר.

כי לא היתה שום סיבה שדוקא עַמנו — הוא או מדינתו — ירצו לתקוע יתדות בגלגליה של מעצמה המתכוונת ביושר־לב לצור פני חברה חדשה ולעצב דמות־אדם אחרת. מדינת ישראל עצמה הוקמה אף היא בכוח דחפים אנושיים כלליים, ולא רק לאומיים, ומעלה־העקרבים הזה איננו זר לה. אך כאשר משטר עושה במלאכת־הכחדה של העם היהודי — הפיסית או הרוחנית — באופן עקיב ומחושב לפי תכנית שאיננה פוסחת על שום פרט של יִחוּד יהודי כדי לעקרו מן השורש; כאשר משטר מבקש שנאמין כי אמיל כץ, הנכה בן השמונים ושתים, אורב לו להפילו, וכי גבעת־הערלות של היהודים, אם ימשיכו להימול, עלולה, חלילה, ליפול על המשטר ולמוטטו; כאשר משטר עורף יהודים בפרופורציה של שנַיִם לאחד לא־יהודי ומבקש שנאמין כי בארץ שבה מהווים היהודים פחות מאחוז וחצי של האוכלוסין — ששים וששה פסיק ששה אחוז של כל חייבי הגרדום הם יהודים — כל כיסוי שאתה מכסה עליו, כאילו רמסת יחד אתו ערכי־צדק אלמנטריים; כל שתיקה שאתה גוזר על עצמך, כאילו גזרת על עצמך מורך־לב אנושי; כל תרומה שאתה מדמה כי תרמת בשתיקתך לבנינו של עולם־המחר, כאילו עזרת במו ידיך להכרית מלב אדם שארית אמונה באידיאה של גאולה אנושית, שכמו כנפה את ראשית המאה הזאת בסערה ושבה נגרף גם דורנו; וכל התאפקות שאתה מגלה לומר דברך בעוז, בבהירות, בחרדה אנושית כנה מחשש שאתה עוצר את מעפילי־הקִדמה בדרכם — יש בה גם מן הקהות של אדם המשועבד לחלומו גם מן הפחד שהוא מפחד מפני הזעזוע העלול לבוא כתוצאה מהתנפצותו של חלום זה.

 

ט    🔗

שני סיפורים מהדהדים באזננו ואינם מרפים והם כמעט תמצית מכל מה שמתחולל מן העבר ההוא של המסך וגם — תמצית האזעקה.

בוקר אחד של שבת באו גבאי בית־הכנסת בצ’רנוביץ לפני קהל המתפללים, הניחו את מפתחות הבית על השולחן והודיעו כי אמש ישבו וביררו עם השלטונות ושוכנעו לדעת כי — סיפורי־התנ"ך הם הבל ורעוּת־רוח, כל ענין האלוהים — בדיה, וכי אין טעם להמשיך ולקיים את הפולחן הדתי הזה. ובית־הכנסת נסגר. על האלוהים שבתוכו ועל חוסר־האלוהים שמסביבו.

ואולם צורב ממנו דו־שיח בתוך ברית־המועצות בין אורח מישראל לבן יהודי כבן חמישים ומעלה תושב קיוב.

– מנין כבוד־מעלתו בא?

– מארץ היהודים.

– לא נכון. אין יהודים.

– מה פירוש — אין? מדינה שלמה. שני מיליונים.

– לא נכון. אין יהודים. היו.

כעבור דקות ספורות שוב עובר היהודי מקיוב על־פני האורח ומפטיר בזעף:

– שמע, אדוני, כבוד מעלתך. איננו חרשים. אילו היו — היו צועקים; אילו צעקו — היינו שומעים. היו יהודים.

*

קשה לסתור או להוכיח את מסקנתו של הגבאי מצ’רנוביץ לגבי מציאותו או אי־מציאותו של בורא עולם. אבל נוכח השתיקה שגזרנו על עצמנו בענין יהודי ברית־המועצות יקשה עוד מעט להוכיח כי היהודי המורתח בקיוב — לא צדק.

1963