עם זיכוי הרופאים בברית־המועצות —

אל בית “על המשמר”.

 

א    🔗

ראיתי הבוקר את עתונכם: כותרת גדולה לרוחב כל תשעת הטורים של העמוד הראשי מבשרת את זיכוי הרופאים. יפה. סוף־סוף ביטולה של עלילת־דם נחשב מאז ומתמיד לנצחון גדול של המצפון האנושי ולגבי היהודים — נצחון האמת והטוהר היהודיים. אך מדוע אתם מונים זאת כנצחון שלכם, של תנועתכם, באמנה לא אבין. אלא שאין עיני צרה ביהודים הנהנים מנצחונם של יהודים אחרים.

ואף שגם בעתון מהפכני כותרת אינה אלא כותרת ועדיין אין מחליטים על גודל האות ועל רחבּה בישיבת הועדה המדינית, מותר להקשות הפעם גם על הכותרת: “זיכוי הרופאים — אתם אומרים בכותרת — מגביר תקוות השלום”. משמע: חיוב הרופאים בשעתו לא הגביר תקוות השלום או, אם להמשיך בדרך ההגיון העקבי, הגביר חששות המלחמה. אם כך אתם אומרים — מדוע לא נשמע הדבר בעתו מפי פייטניכם ונושאי־דברכם בועידות־השלום שכונסו לאחר עלילת־הרופאים? מדוע פייטו גם אז זמירות־שלום בבמת־הארץ ובמת־העולם? מפני ההתרפסות, חלילה, משפלות־הברך או אולי מפני גניבת־הדעת?

אך נניח־נא לכותרת ונפנה אל המאמר הראשי. מאמר ראשי לא בעתון רפורמיסטי אלא בעתון מהפכני איננו מילתא זוטרתא. סלחני הוא הרפורמיזם וּוַתרן מטיבו ולא ישלח לארץ־גזירה את עורכו שנכשל בפליטת־קולמוס. משבצת קטנה בעתון שלמחרת היום תתקן את המעוּות. אך בעתון מהפכני — שכל שורה שבתוכו נשקלת בפלס־מים של הגיון מהפכני וחזון היסטורי ויותר משניהם: של קו גנרלי; שמאמר ראשי בתוכו נכתב לא על־ידי אדם אחד אלא על־ידי התנועה כולה, על ועדותיה המדיניות והאחרות — בעתון שכזה מאמר ראשי הוא בחינת אורים־ותומים. כזה ראה ושנן. זוהי לא זמרת־יחיד של עורך־פהקני אלא תוים לתזמורת. כי לפי תוים אלה תצטרך מחר, בקולקטיביות שאין למעלה הימנה, לזמר כל התנועה כולה עד אחרון בניה, מגיל הגן ועד חברי הכנסת.

ואכן כותרת המאמר הראשי שלכם ביום א', ערב אחרון של פסח תשי"ג, יום לאחר זיכוי הרופאים, ברה ותמימה וישרת־דרך: “הצדק הסוציאליסטי מנצח”. כותב הטורים מכיר במקצת את האנשים הנוהים אחריכם בדבקות חסידית והוא יודע: כיוַנתם למבוכתם ולרצונם. שכני, חסיד סומא ונלהב שלכם, יקרא לי מחר מן המרפסת של הקומה השניה: “הצדק הסוציאליסטי מנצח”! יישר־כוחכם שבמאמר אחד, קצר וקולע, גאלתם את שכני ממבוכתו. על כל קושיה שאשאל אותו ושכמותו מסביב לאותו ענין שהסעיר והרתיח — ועדיין הוא מסעיר ומרתיח — כל לב יהודי הוא ושכמותו ישיבו לי החל מיום אחרון של פסח ואילך: הצדק הסוציאליסטי מנצח — פשוט וברור כשמש בצהריִם.

ואולם אם סיימתי בכך את הויכוח עם שכני, עדיין לא נתישבו לי כל התמיהות. וקודם־כל: בענין לוח־הזמנים בדקדוק ובהלכות הסינטכּסיס.

 

ב    🔗

אם אמנם נצחון זה של הצדק הסוציאליסטי אינו אלא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של נצחונות הצדק הסוציאליסטי מאז קמה הסנהדרין הגדולה לצדק זה בברית־המועצות ובארצות אחרות ששוחררו על־ידיה — מה רבותא בידיעה הזאת. הרי דין היה לכתוב: “הצדק חוזר ומנצח”, היינו: אותו צדק סוציאליסטי שהתחיל לנצח במשפטי 1936 (ואולי כבר קודם־לכן) במוסקבה וניצח, וחזר וניצח בלי־הפוגה במכלאות או במערפות של בוקארשט ובודאפשט, סופיה ופראג וטיראנה — אותו צדק עצמו חוגג עתה את שיא נצחונו, ואתם, שפיארתם נצחונותיו עד כה חוזרים ומפארים אותם גם הפעם. זה היה עקבי מאוד מצדכם. אם כי גם אז אפשר היה להקשות הרבה, שהרי תכנוֹ של צדק זה שניצח הפעם הוא לפחות אחר, אם לא היפוכו, של הצדק שניצח עד כה. אך אין מקשין על אלה היושבים בעולם שעדיין איננו מהופך ורואים עצמם בעולם־המהפכה, כי כבר לימדונו הם ולימדונו יוצאי־חלציהם כי בעולם שהוא כבר מהופך — הכל יחסי, גם מושג הצדק.

ואולם אם אתם כותבים ומבשרים הפעם כי הצדק הסוציאליסטי מנצח משמע: חידוש גדול הוא. משתמעת מזה מסקנה איומה לא רק לדור הזה כולו, ולדור היהודי בעיקר, אלא קודם־כל לכם. משתמע מכאן שאחרי שרשרת של משפטים שעברו, לפי תפיסתם בשעתה, כנקודות־אור בחברה הסוציאליסטית בת השלושים וחמש, רק עתה, לאחר שלושים וחמש שנה, בחול־המועד פסח תשי"ג, התחיל הצדק הסוציאליסטי לנצח. ומכאן איננו רחוקים לומר כי המערפות והגרדומים שהוצבו כציוּני־דרך בשלושים וחמש השנים האחרונות ממוסקבה עד פראג אולי לא היו גרדומים־של־צדק ואולי הצדק הוא שנערף בגרדומים אלה. אתם, המבשרים היום הפצעתו של הצדק הסוציאליסטי, עמדתם מול תליות והפטרתם: ברוך דיין האמת של העולם החדש. והאם משום שאמרתם כך על הרוגי־מלכות שלא מזרע־ישראל ועל כלואי־מלכות שלא מקיבוץ מזרע — אחריותכם, כלפי מצפון עצמכם וכלפי בני תנועתכם, פחותה יותר?

אך, כאמור, לא נתכוונתי לשאלכם אלא שאלות שבין יהודי ליהודי ועיקרן טמון בחלק אחר של אותו מאמר ראשי ובמאמרים אחרים של סופריכם באותו גליון עצמו.

 

ג    🔗

שתי שמחות אתם שמחים באותו מאמר ושמחה עיקרית אחת אינכם שמחים. שמחה ראשונה שאתם שמחים — “שמחת כל ידידי־אמת של ברית־המועצות” — נקל להבינה. זה שנים שאתם מתפרקים על משטרהּ של ארץ זו ועל שליטי־משטרהּ — התרפקות שעולם המאהבים אינו יודע דוגמתה. טרגדיה גדולה היא שקרבניטי אותו משטר לא השיבו לכם עד כה אהבה ולא חוננו אתכם באִמרת־חסד אחת חלף האוֹדה הגדולה הנישאת כמעט יום־יום בפי דבּריכם בעל־פה ובכתובים. עקביות זו באהבתכם — חרף הבזיונות — ראויה, מצד עצמה, לשבח. לנו, לפחות, מותר להעיד עליכם בלשון הפייטן היהודי מימי־הבינים כי “בצרתה (של ברית־המועצות) לכם צר” וכי גם “בסבלות ובעבדות הראיתם עוז ידידות”. עכשיו, שברית־המועצות גוללה חרפה מעל עצמה (אגב, עד יום אתמול לא עמד לכם הניתוח הדיאלקטי להכיר בכוח עצמכם שזו חרפה) גדולה השמחה במעונכם, כלומר: באותו תא של מעונכם השמור לששונות וליגונות של עולם המהפכה.

 

ד    🔗

ואולם שמחה שניה שלכם על “שנשמט הקרקע מתחת לרגלי מפא”י" אי־אפשר להבינה אלא אם כן יעקמו כל הקוראים את מוחם כדרך שנתעקם כנראה, אצל כותב המאמר הראשי שלכם. ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים חידשה הרבה בשטח גאולת ישראל ועצמאותו, אך ביסורי־ישראל היא כמעט חוזרת על עצמה. לא נחטא, איפוא, לדיוק אם ננסה להקביל את פרשת הרופאים במוסקבה לפרשת דרייפוס, למשל. אם כן: עלילת הרופאים תיקרא לצורך זה עלילת־דרייפוס ואילו הציבור היהודי בעולם ובארץ — כולל ראש־הממשלה ואפילו מפא"י — שהזעיקו דעת־הקהל וצווחו ככרוכיה: “אני מאשים”, ייקראו אמיל זולא. (סוף־סוף עמידתו של אמיל זולא בימים ההם לא היתה מבחינה זאת פחות דון־קישוטית מעמידת הציבור היהודי, ומפא"י בתוכו, בימינו.) לאחר חדשים מרובים של עלילות ועיווּת־דין הביא אמיל זולא לידי כך שהמשפט חוּדש, דרייפוס זוּכּה והצדק האנושי חגג את נצחונו.

אין בידי כותב־הטורים עתונות של הימים ההם ואין בידו עתונות יהודית של הימים ההם. אך מותר לו, כמדומה, להניח בוַדאוּת כי שמחה גדולה שמח העולם היהודי על הזמת העלילה ועל טיהור שם ישראל, אך לא נמצא בודאי איש יהודי בימים ההם שישמח על… שנשמט הקרקע והוצא הנשק מידי אמיל זולא. המחשבה הדיאלקטית עדיין לא היו לה מהלכים רבים בין יהודים בימים ההם והמוחות, כנראה, עדיין לא היו כה מעוקמים.

 

ה    🔗

ואולם יותר משאנו משיגים על שתי השמחות המשונות הללו מנקר אצלנו תמהון על השמחה השלישית, העיקרית, החסרה אצלכם. ונעדרת אצלכם — או לפחות במאמר הראשי של כל תנועתכם — שמחת־הלב הפשוטה, ורווחת־הלב הטבעית כמותה שבה נשם בשבת־חול־המועד זו כל יהודי באשר הוא יהודי. שמחה על כי נתנדפה עלילה נמבזה שכּמוֹתה לא ידע העולם מימי עלילת־הדם בפוליאנה ומימי דרייפוס; על כי נשמט מאנטישמים שבכל העולם ובכל המשטרים נשק אדיר למלחמתם ביהודים. ניטל מהם דבר שעלול היה לשמש לא רק עילה והסבר לפרעות ולרדיפת יהודים עתה, בדורנו, אלא גם כלי־זין אדיר לשנאת־ישראל בדורות הבאים. אולי לא ניטל לגמרי. גם הפרוטוקולים של זקני־ציון הוזמו והוכחשו והוכחו כזיוף גדול ואף־על־פי־כן, שונאי־ ישראל עדיין יונקים מהם ונשענים עליהם ועוד יוסיפו להישען עליהם. כי הרוצה להסתייע בהם לרדיפת־יהודים די לו להביא כסימוכין את העלילה ואינו מחויב להביא גם את התבדותה.

 

ו    🔗

קשה להתנבא כמה יסורים עוד יתיסרו יהודים במקומות אחרים ובדורות אחרים בשל דוקומנט אומלל זה של “עלילת הרופאים”, כפי שניתן על־ידי מוסקבה כנשק בידי הארכי־אנטישמים של העולם כולו, ב־13 בינואר 1953. ולא חשוב כלל שהוא הוכחש שלושה חדשים לאחר־מכן. הוא כבר קיים בתודעתם של אלה שהיו רוצים בקיומו ובאימותו. אף־על־פי־כן —רָוַח לנו מאוד עם הודעת הזיכוי. נשמט הקרקע מתחת לרגליהם של משטינים שאינם חסרים בשום אתר וביחוד בארצות ערב, שנעשו לצורך זה אפוטרופסים של האתיקה האנושית. נסתם, לפחות לדור זה, פי המקטרגים.

כלום אטם לבכם כל־כך עד שיש בו מקום לכל שמחה שבעולם ורק לא לשמחה יהודית פשוטה ואנושית זו? אם כך הדבר, הרי אסון ערלת־לבכם גדול מן החולי של עקמומית דעתכם.

 

ז    🔗

שתי חרדות גדולות הייתם אחוזים בשלושת החדשים האחרונים וחרדה גדולה אחת לא אחזה אתכם.

כנאמני־ביתו של עולם־המהפכה נחרדתם — אתם אומרים — שמא נמצאו בין גדולי־המדע של אותו עולם אנשים שהסכימו לשמש סוכנים של שירותים זרים. אילו היתה זאת אמת, היה, כמובן, עולמכם נחרב עליכם. אלא שלאָשרנוּ היתה זו, נסתבר, בהלת־שוא. בהיכל־המדע של עולם המהפכה לא נמצאו הפעם אנשים שימכרו את נפשם לזרים. מכל־מקום: לא רופאים. אמנם היה היו כאלה. לא רופאים — כלכלנים ומהנדסים. ולאו דוקא כלכלנים — מנהיגים ידועי־שם, אך הם אינם עוד. עולם שכולו מהפכה הוליך אותם אל עולם שכולו אמת, ואילו עתה כל צמרת ההנהגה והמדע היא טלית שכולה תכלת. כולם צחים ואדומים.

עוד חרדה נחרדתם: שמא שירותי הריגול הזר הגיעו בכשרונם השטני עד לפנַי־ולפנים של צמרת השלטון הסוֹביֶטי. אם כן: גם זו בהלת־שוא. כל־כך רחוק לא הגיעו. אמנם, עטפו כל הארץ ההיא קורי־ריגול, אך אל צפור־הנפש של המהפכה לא הגיעו. פשוט: קצרה ידם.

ואולם חרדה גדולה אחת לא טילטלה אתכם היום טלטלה אדירה והיא החרדה המזעזעת היום, דוקא לאחר זיכוי הרופאים, כל שוחר־אמת כפשוטה: שמא אך מקרה הוא שהפעם, בנסיבות שאינן ידועות לנו, באה ההזמה לפני העריפה, ואילו לגבי הפעמים הקודמות ערפו כאשר ערפו אך עדיין לא הזימו. אמרתי עדיין, כי במשטרו של עולם־המהפכה אי־אפשר להתנבא בוַדאות כי לא יזימו גם את העבר וגם את הערוף. עולם־המהפכה הוכיח עד כה כי אפשר לחייב את המת גם אם הלך לעולמו כזכאי (מיכאלס). האם מן הנמנע הוא כי אותו עולם, מסיבות אלו או אחרות, יחליט ביום מן הימים כי אפשר לזכות את המת גם אם הוֹלַך לעולמו כחייב? ייתכן כי לגבי אותו עולם יהיה זה רק מהלך פרוצדורלי פשוט, חתום בטבעת המפלגה, מודעה אחת מני אלף בלוח־המודעות בנוסח: טעינו, פשוט טעינו. אך מיליונים בני־אדם נתונים כבר היום לחרדת־אימים לא מפני המודעה שתפורסם אלא מפני האפשרות של טעות, פשוט טעות בעריפה, בניתוק פתיל חייהם של רבבות חפים מפשע.

אמת, נאמני בית־המהפכה מחוסנים גם מפני חרדות מסוג זה. אך האומנם קפאו עד כדי כך שאפילו זיכוי־הרופאים שעה קלה לפני הגרדום שהיה מזומן להם לא יעורר אצלם לפחות הרהורים ראשונים של חשבון־הנפש?

 

ח    🔗

הצורה הדרמתית של זיכוי הרופאים פותחת — אתם אומרים — פתח תקוה. תקוה למה? לחירות היחיד, להפסקת העריפה ההדדית, להעלאת ערכו וכבודו הרמוסים של האדם מעל לכל ערך שלטוני או מפלגתי, להדלקה־מחדש של שלהבת־אמונה בלב מיליונים שנכזבו? חלילה! תקוה — אתם אומרים — לשחרורו של מרדכי אורן. משמע: בתוך הבקיע שנִבעה בכותל אטום וקשוח זה לאחר הרבה מאוד שנים, ואולי לא לאורך־ימים, אתם נחפזים לשים פתק־תפילה אֶגוֹצֵנטרי מאוד, משאלת־ישועה קרתנית מאוד: שחררו את מרדכי אורן. זה הכל. לא את אסירי־ציון הנמקים, לא את היוצרים היהודים, על אחת כמה וכמה לא את רבבות היהודים הכמהים לארץ־מולדתם אלא את החבר מרדכי אורן, איש מזרע. וכאשר ישוחרר מרדכי אורן, והוא בלבד, יצלצלו פעמוני־הישועה בכל כנסיות המהפכה ומיליוני אנשים — בכללם מיליוני יהודים — ינשמו לרוָחה ועולם־המחר יטוהר.

איש אינו מתעלם מן הטרגדיה האישית שבמעצר אדם ללא דין משך שנה וחצי, אך כלום לכבוד תנועה כתנועתם הוא בשעה גדולה זו של חשבון־נפש עם אלוהיה למַצוֹת כל משאלותיה ותפילותיה בשעת־רצון נדירה זאת בענין אישי זה בלבד?

אך אין אתם מסתפקים בפתק־תפילה זה בלבד. בתוך החריץ הדק כחוט־השערה שנבקע בחומה זו בשבת של חול־המועד פסח, ממהר כתבכם לשים גם פתק־תזכורת אחד, “פרט קטן” כלשונו, שלפי דעתכם נשכח על־ידי ממשלתנו ולצערכם, כנראה, נשכח גם על־ידי ממשלת ברית־המועצות ענין ה… התפוצצות בצירות הסוֹביֶטית בתל־אביב. חשש, כנראה, כתבכם שמא, חלילה, שוב יינעלו שערי־השמים שנפתחו לרגע ולא תספיקו להזכיר לעולם־המהפכה כי עדיין לא תם החשבון עמנו וכי עוד חוב גדול אנו חבים לו בטרם יעשה צעד־ריצוי חדש. נוסח: אַל תשכח אשר עשתה לך ישראל.

 

ט    🔗

הדיאלקטיקה המטריאליסטית, כך למדנו, היא הזרוע הנבואית של המַרכּסיזם. בכוח המחשבה הדיאלקטית יכול כל אדם משכיל לפענח שפוני־טמוני עתיד, לנחש אל חוט־השערה ולא להחטיא. לא נבוא עמכם בפולמוס על כך, אף כי החוש היהודי לבאות הכזיב פחות מן הדיאלקטיקה. זהו חוש שנצרף בכור של דם ויסורים במשך מאות דורות ובכל להטיהן של ממלכות־החסד וממלכות־הרשע. והחוש הזה מנבא לנו היום, בהסתייגות רבה אמנם, כי ייתכן מאוד —ושוב: בלי לחקור למניעים — שבאחד הימים הקרובים או הרחוקים יותר יבוא צעד חדש של התקרבות מצד עולם־המהפכה אל ישראל. אל ישראל כּמוֹת שהיא: זו של דויד בן־גוריון ושל מגבית באמריקה ושל קואליציה עם האלמנטים הבורגניים שבתוכה. בקיצור: כּמוֹת שהיא ממש ואפילו בלי להכתיב לנו תנאים: הודעה רשמית קצרה — וחסל.

אם אין בכוחכם לראות התפתחות אפשרות כזו בחוש יהודי פשוט, הפעילו־נא הפעם על־פי דרככם את הדיאלקטיקה הסוֹביֶטית ותגיעו אולי אל אותה נקודה ממש. ואם תגיעו אליה — הזדרזו עוד היום, ותִבעוּ שחרור אסירי־ציון, עליית יהודים, קשרי־נאמנות מתוך הכרת־ערך הדדית ולא קשרי עבדות עם ישראל זאת, שאין בשבילכם, ודוקא בשבילכם, מדינה טובה וחפשית ממנה לרקום בה חיי יום־יום שלכם וחיי חזונכם. ייתכן כי תטעו, אין רע. הרבה פעמים טעיתם בחישובים הדיאלקטיים ונמחל לכם יימחל לכם גם הפעם. אך ייתכן מאוד כי פעם אחת תזַכֶּה אתכם ההיסטוריה ותקדימו לומר אותם הדברים שאתם נוהגים, באיחור זמן, להפטיר עליהם “אמן” כשהם נשמעים מפי הגבורה שמן הסיטרא ההוא. וכאשר יבוא דבר־הגבורה ויהיה כדברכם, תוכלו גם אתם לומר כי אמתכם היהודית, המגומגמת מאוד והמאוחרת, ניצחה ולא תצטרכו להוסיף ולהתפרנס על אמת שאוּלה שיהודים אחרים נותנים עליה את נפשם.

1952