רקע
נורית גוברין
הספרות, הסופרים והמדינה

 

א. בין סיוט לנחמה פורתא    🔗

בשנה זו של ציון שנת ה־50 למדינת ישראל, מתקיימת “התחרות” גלויה וסמויה בין רבים מאוד, מי יגדיל לתאר את “המצב” כנואש וקודר יותר ומי ישחיר את ההווה ויתארו בצורה מבהילה יותר. מי יגדיל לחזות חזות קשה יותר למדינת ישראל כמדינה הצועדת לקראת אובדנה ויציב את העתיד כחסר תקנה וחסר תוחלת. בהתחרות זו שותפים רבים: פובליציסטים ואנשי תקשורת, היסטוריונים ואנשי מדעי החברה, סופרים ומשוררים, מבקרים ועיתונאים. כל אחד לפי טבעו, התמחותו והשתייכותו הפוליטית. כל הסיוטים וחלומות־הבלהות משתחררים, נשלחים החוצה וקורמים, כביכול, עור וגידים. בניתוחים קשים אלה של “המצב” נשמעת חזקה במיוחד הקינה על התרבות העברית הישראלית, על כל אגפיה, כשבמרכזה הלשון העברית, הספרות העברית־ישראלית, מעמדם של הסופרים, יחסו של קהל הקוראים. חרדה עמוקה ביותר מובעת לעתידו הרוחני והתרבותי של הדור הצעיר, לחוסנו ולזהותו.

אהרן שבתי פתח את הכתבה־ריאיון עמו שערכה מיכל פלג ב’העיר' (י' באב תשנ"ו 26.07.1996) בקביעה: “איש הרוח הכי חזק היום זה יעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל. הוא כמו מה שהיה פעם ברנר, או עמוס עוז”.

“הספרות העברית, וליתר דיוק, זו הקרויה ‘ישראלית’, נותרה עם פחות מרבע־תריסר זרזירים מְמֻלְחֵי־עט, שמנסים לְהַוֵן את שרידי האשראי ההיסטורי המפואר שלה” (אמנון נבות, ‘מעריב’ ה' באב תשנ"ז 8.8.1997).

נתן זך, תחת הכותרת “מהפך התחתונים”, כתב (‘מוסף הארץ’, 1.10.1997): “שנת תשנ”ז, מלבד היותה אחת השנים הגרועות בתולדות המדינה, חשפה תהליך שכבר החל יותר מעשור לפניה. הכוונה למהפך תרבותי המשלים את אלה הפוליטיים. [־ ־ ־] כך אנו עדים לירידת קרנה של כל אותה תרבות עברית הומניסטית וחילונית [־ ־ ־]. בשום תחום אין המהפך בולט יותר מאשר בתחום הספרות. [־ ־ ־] רבֵי המַאכער, שהם גם יצרניהם של רבֵי המֶכר, כיורשיהם של ברנר וגנסין, עגנון ואצ"ג, יוכבד בת מרים ודליה רביקוביץ, עמיחי ואבידן. [־ ־ ־] השירה העברית, זו שהקדימה, ליוותה ותקופה קצרה אף הובילה את התחייה הלאומית, הפכה ל’בלתיַ־רלוונטית' ".

במשפט הפותח את דבר העורך יוסף שרון בחוברת השלישית של ‘רחוב’ (ינואר 1998) נאמר: “רבים חשים היום שהם בעיצומו של שבר תרבותי, כמעט בכל תחומי החיים בישראל”.

ובאותה חוברת במסה “בעקבות רוזֶ’ביץ: הערות אחדות בשולי היאוש” כתב רפי וייכרט: "בשנים האחרונות קיימת אצל קוראי שירה גם תחושה כבדה של ‘זילות המשוררים’. לא מדובר במשוררים זוטרים או צעירים, אלא בכמה מן היוצרים המוּכָּרים ביותר בשירה העברית החדשה [־ ־ ־] " (עמ' 121).

במדור האירוח של מערכת ‘ידיעות אחרונות’ לרגל שנת היובל (8.2.1998), תחת הכותרת “לא עת לחגיגות”, כתב נתן זך: “את מי ואת מה לא הכזיבה ב־50 שנותיה. בַּמֶה וּבְמִי לא בגדה? איזה חזון עוד נותר לה שלא כחש ואבד, מאיזה זוועה חיסרה נפשה, איזה שקר ודבר צביעות לא נצטווחו מגרונה? מפלצת החלום, החלום בן שנות אלפיים?” על השאלה שהציג בסיום דבריו: “האם לא נזכור לה, אפוא, לקשישה בת ה־50 את…” וכאן מנה את הישגי המדינה ברפואה, בחקלאות, במדע, ובתחיית העברית, ענה: “לא כדי להיות חזקה כִּסְדום, עשירה כַּעֲמורה ובעלת כוח הרתעה כְנִינְוֵה באה לעולם. לא זו היתה תקוות הדורות, לא על כך נשפך הדם”.

ודוגמה אחרונה מתוך שפע הדוגמאות האקראיות בעיתונות של השנתיים האחרונות: “פעם התגאינו בשפתנו המחודשת” — כתב אורי אבנרי ב’מעריב', י“ז בניסן תשנ”ח (13.4.1998), תחת הכותרת האירונית “איפה הגאווה, איפה התקווה” — “עכשיו יש לנו עגה רדוּדה. אחד המחקרים האחרונים הראה שרוב הדור הצעיר אינו מסוגל להבין טקסט ספרותי”.

אין ספק כי לא משמחה לאיד אלא מכאב רב נאמרו הדברים, מתוך הרגשת ייאוש אמיתי, כדרך שנהגו סופרים ואנשי רוח מאז ומתמיד, שייסרו את החברה מתוכה, בתקווה שיהיה בכוחם לנגוע בלבבות ולהשפיע על המעשים של היחידים ושל הכלל.

עם זאת, כדי להשפיע וכדי להפוך את הרגשת הייאוש למנוף לעשייה, יש צורך גם בהצבעה על היֵש, על החיוב, על כיוון אופטימי, יש הכרח באיזון התמונה הקודרת הטוטאלית. ואולי אני מתחייבת בנפשי כאן, כשאנסה לתת תמונה אחרת של ההווה, אולי מאוזנת יותר, פחות דיכאונית ואפוקליפטית, פחות דרמטית וקיצונית. לא שאיני שותפה לאכזבות, להחמצות, לסכנת ההתפוררות האורבת לחברה בישראל, ולהידרדרות בתחום התרבות והספרות. אני חרדה לא פחות מאחרים מן המציאות בהווה; ואין לי כל כוונה לייפות את הדברים ולהתעלם מן המציאות הקשה. אי אפשר ואסור לעשות כן. אני מבקשת לאזן את ניתוח המצב והתחזיות הפסימיות העולות ממנו לעתיד, בעיקר על סמך התבוננות לאחור. איני מתיימרת לתת כאן תחזית אופטימית לעתיד ואף לא כל תחזית אחרת. הכל יודעים למי ניתנה הנבואה, מאז שחרב בית המקדש, אבל מפתחות הנבואה לא ניתנו גם בידי חוזֵי השחורות.

“לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד”, כתב ברנר, בשנת תרע"א (1911) בסיפורו “מכאן ומכאן”. מאז לא השתנה דבר.


 

ב. בתוך חוקיות קבועה    🔗

ההסתכלות על העבר, על “מצב הסופרים והספרות העברית” במאה וחמישים השנים האחרונות, יש בה, אולי, נחמה בקשר להווה, ונחמה פורתא בקשר לעתיד, למי שזקוק לנחמה כזו, אבל בעיקר תגלה הסתכלות כזו את החוקיות הקבועה שבתוכה פעלו ופועלים הסופרים והספרות העברית והישראלית.

בהערת סוגריים: בכל פעם שנזכרת הספרות העברית הכוונה היא גם לספרות הישראלית; בכל פעם שנזכרים סופרים, הכוונה ליוצרים בכל התחומים: שירה, פרוזה, מסה, ביקורת, מחזות; בכל פעם שנזכרים סופרים הכוונה לסופרים עבריים וישראליים; בכל פעם שנזכרים סופרים הכוונה גם לסופרות.

הנחת היסוד היא שהמצב בהווה הוא תמיד בכי רע, בעיני בני אותו דור, וכל תופעה חיובית ומבורכת היא תמיד בלתי צפויה ובגדר הפתעה. כבר ביאליק, בשנת 1907, ניסח כלל זה בפתיחת מסתו הידועה “שירתנו הצעירה”: “יִללת תנים מזה ורִקוּד שְׂערים מזה: אין ספרות עברית! וביתיים עלו בגננו הנטוש כמה ספיחים משובחים, כשרונות רעננים [־ ־ ־]. קורא אתה בַּשירים החדשים ואינך אלא תָּמֵה: מהיכן כל אותה הגבורה? כל אותו הנוי? כל אותה השלמוּת?” [“הספיחים המשובחים” היו כידוע: יעקב כהן, יעקב שטיינברג וזלמן שניאור. נ.ג.].

ואלה מקצת החוקים הקבועים שלפיהם פועלים הסופרים והספרות העברית:

החוק הראשון    🔗

הספרות מטבעה נוצרת מתוך מערכת פרדוקסלית, בתחום הסופר היחיד כמו גם בתחום החברה. ונזכיר כאן שלושה מצבים בלתי אפשריים מסוג זה. המצב הראשון: הסופר חייב לכתוב מתוך תחושת שליחות והכרה בערך עצמו ובערך יצירתו, בד בבד מתוך הרגשה קבועה של פקפוק וייאוש אם אכן הצליח להעלות על הכתב את מה שחשב וחש. הוא נקלע דרך קבע בין ייאוש לסיפוק. המצב השני: היוצר רוצה להגיע לקוראים רבים ככל האפשר, אבל בה בשעה הוא יודע, שספרות, בסופו של דבר, היא עניין למעטים, ועליו להישמע לצו־לבו ולהיות נאמן לעצמו, ויהיה המחיר אשר יהיה. המצב השלישי: יש ליוצר רצון לכוון ולהשפיע על הלבבות ועל העשייה, ובה בשעה הוא יודע, שההשפעה באמצעות הספרות, אם היא בכלל אפשרית, איננה ישירה, איננה בטוחה ואין אפשרות להוכיח את קיומה.

החוק השני    🔗

עמדת המוצא היא שהספרות היא לב האומה, וכל עוד הוא פועם כסדרו היא חיה. לכן יש צורך לערוך כל הזמן בדיקות א.ק.ג. כדי לבדוק אם יש פעימות ואם הן נמשכות כסדרן. הדיאגנוזה אם הלב פועם כשורה נעשית בעיקר אצל הדור הצעיר, שהוא הערובָּה לעתיד. לכן יש לספרות העברית מסורת מגובשת של סיכום וחשבון־נפש בתאריכים עגולים מסוגים שונים, עם “היד על הדופק” כל הזמן. בתאריכים עגולים אלה, מתגלה דפוס קבוע, של סיכומים, החוזר על עצמו. סיכומים אלה עוסקים בשלושה תחומים עיקריים, של שלושת השותפים המרכזיים ליצירת התרבות: מצב הספרות, מצב הסופרים וקהל הקוראים. סיכומים אלה נושאים, בדרך כלל, אופי של קינה, או “תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה” כלשון אחד הכותבים, החוזים חזות קשה במיוחד בכל הקשור ביחסו של הדור הצעיר לתרבות ולספרות העברית.

רק לעתים נדירות, כהבלחות קצרות מאוד, ובמעמדים מיוחדים, נשמעת גם נימה של איזו שביעות רצון מן הקיים, שמץ של נחת וקמצוץ של אופטימיות. מעין “אתנחתאות” בין “משבר” ל“משבר” כמצבים קבועים.

כך, למשל, בדבריו של אבא קובנר ב’על המשמר' ב־6.1.1950: “אין זאת שישנן שעות־רצון לספרות וקרניה, בהיפגשן בחומר מיוחד של זמן־ותנאים, חודרות בעדו ומולידות אור מְהלך על החיים. ואילו כל ימות הספרות אורותיה ניתזים וצוללים, לרגליו של קיר אטום. בימינו שעת רצון כזו נראית כחלום רומנטי”.1

חשבון־נפש קשה זה והלקאה עצמית קבועה זו, האם הם נובעים מאיזו תכונה יהודית משותפת של “הַאֲשָׁמָה עצמית” בנוסח “מפני חטאינו גלינו מארצנו”. או שיש להם מקור אחר? אין באפשרותי לענות על כך, אבל עצם גלגול ההֲאֲשָׁמָה, כל האֲשמה, כלפי פנים, היא תופעה קבועה, ולעתים יש בה מן החיוב.

המסקנות העגומות העולות מסיכומים אלה, רווחות בספרות העברית, מאז החלו לראשונה לסכם סיכומים.

החוק השלישי    🔗

הסופרים והספרות העברית פועלים מתוך הרגשה קבועה של אי־נחת. הרגשה קשה זו נוסחה בשירו של יל“ג: “למי אני עמל?” כבר בשנת תרל”א (1871), שבו שאל גם את השאלה: “הוי, מי יחוּש עתידות, מי זה יודיעֵני / אם לא האחרון במשוררי ציון הנני / אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?!”

מאז חוזרות ומלוות חששות אלה את הכל כמוטיב חוזר. הרגשה קשה זו נמצאת לא פעם בסתירה לעובדות בשטח, כלומר, למציאות הספרותית עצמה, שהיא עשירה, מגוונת, מתפתחת. קיים פער גדול בין ההרגשה העצמית של הסופרים שהם “אחרונים על החומה”, שאין צורך בהם וביצירתם, לבין שפע היצירות החשובות שנכתבות, פעילותו של דור חדש של יוצרים וקהל־הקוראים המעוניין ביצירה, קונה, קורא ומגיב.

למרבה הפלא, ואולי אין זה פלא אלא מציאות נפשית נתונה, אין בכוחן של העובדות לשנות את ההרגשה הקשה של היוצר, החש שהוא פועל בחלל ריק, עלוב ומבויש, ללא צורך וללא תכלית. גם הרגשה קבועה זו של אי־נחת, אינה בהכרח רק שלילית, בתנאי, שהיא ממריצה לתיקון, לשיפור, לעשייה ואינה משתקת וּמְרַפָּה־ידיים, ובעיקר חשיבותה בעובדה שספרות מטבעה, נוצרת מתוך הרגשת אי־נחת, מצוקה אישית וחברתית, ולא מתוך תחושת סיפוק והנאה. וגם זה חלק מאותה מערכת פָּרָדוקסית, שבתוכה פועלים סופרים וספרות בכלל, ולא כל שכן בספרות העברית.

החוק הרביעי    🔗

הספרות היא תמיד נחלתם של מעטים, של יחידים. אם משום שספרות של ממש ברמה אמנותית גבוהה היא מטבעה תמיד נחלתם של אליטות, של מעטים, והמדובר בספרות בכלל ולא בספרות העברית במיוחד. אבל בספרות העברית קיימת בעיה מיוחדת. בגלל מחסום השפה, היא הייתה ועדיין נשארה חסומה בפני רבים ונצרכה על ידי מעטים מאוד.

בכל תקופה בעם ישראל ובכל מקומות גלותו, מספר קוראי העברית היה תמיד קטן, בגלל השפות היהודיות שהעם היהודי דיבר בהן, ובגלל שפות־הנכר ששימשו תמיד כלשון התרבות שלו. גם בארץ־ישראל, בגלל גלי העליות לארץ, מראשית ההתיישבות בארץ ועד היום במדינת ישראל, מספר יודעי העברית מבית, שמתוכם גָּדֵל קהל הצרכנים הפוטנציאלי של הספרות העברית, היה ונשאר קטן בגלל מחסום הלשון. ולכן, כל הזמן, בכל מקום, כולל במדינת ישראל, שרק אחוז נמוך מבניה שפתו הטבעית היא עברית, זקוקה הספרות העברית לטיפוח מיוחד כדי להנחילה לרבים. הרגשת החשש בגלל חולשתה ורפיפותה וסכנת היעלמותה, יחד עם ההרגשה הקבועה של אי־נחת שעושים פחות מדי מן הדרוש, במיוחד בקרב הדור הצעיר, מלוות דרך־קבע את כל העשייה התרבותית והספרותית במיוחד במדינת ישראל.

החוק החמישי    🔗

ניתח המצב העגום בהווה, כל הווה, על כל תחומיו, מביא בהכרח להתרפקות על העבר, כל עבר, שאותו מסמנים כמצב אידיאלי וכתקופה שבה התקיימו כמציאוּת מרבית המשאלות שחסרונן מורגש בהווה.

כל דור מסתכל בערגה אם לא על הדור שקדם לו, דור האבות, הרי על דור אבות אבותיו, דור הסָּבִים, ומסמן אותו כמוקד הערצה וכמיהה. הוא רואה בו מציאות המנוגדת להווה שלו. אם בהווה אין הספרות משפיעה, הרי מייחסים לה השפעה כזו בעבר על החברה ועל המציאות; אם בהווה מעמדם של הסופרים הוא בשולי החברה ואין קולם נשמע, הרי לא כך היה מעמדם “אז” באותו עבר שסומן כמקור לגעגועים. אז, כמובן, עמדו הסופרים במרכז החיים, ולדבריהם הקשיבו הכל. אם בהווה אין הקהל נענה ליצירות הספרות, כפי שהמבקרים חושבים שהיה צריך להיענות להן, הרי באותו “עבר” מיתולוגי היה יחסו של הקהל נלהב, והוא קנה, קרא והגיב באינטנסיביות, כפי “שצריך להיות”; אם במציאות נלחמים הסופרים זה בזה ומסוכסכים ביניהם, הרי ב“עבר” ההוא, היו כולם “אחים”, וחיו בשלום ובאחווה זה עם זה. וכן הלאה וכן הלאה.

אבל כשיבוא חוקר התרבות והספרות, שמאתיים שנות הספרות העברית פרושות לפניו, וישאל: מתי? מתי היו “הימים הטובים שהיו”? לא יוכל לסמן תקופה כזו, שבהווה שלה ראו בני אותו הדור את עצמם ואת תקופתם כתקופה אידיאלית. ובעצם, יש כאן געגועים לעבר שאף פעם לא היה קיים. אולי זה מטבעו של האדם, ומחוקיו של הזיכרון האנושי, האישי והקולקטיבי? לא כאן המקום לדון בכך, אבל בעינה נשארת העובדה, שכל דור שופט את עצמו בחומרה, ומתגעגע אל איזה עבר “מיתולוגי” שאותו הוא מסמן כמציאות שהיתה מנוגדת להווה שלו.

דוגמה אחת מתוך רבות מאוד. מן המוסכמות הוא לסמן את תקופת העלייה השנייה, כ“תקופת הזוהר” ביחסי הספרות והחברה, שבה לא היה פער “בין המעשה הציוני למעשה הספרותי, בין העבודה הפיזית לעבודת היצירה הרוחנית”, ולספרות העברית היתה “סמכות מוסרית וספרותית”2. אבל דברים אלה נאמרו ממרחק השנים, ולא כך חשו והרגישו בני הדור עצמם. ה“ייאוש”, הוא התשתית של העשייה בארץ־ישראל מראשיתה. והיו שניסו להפוך אותו למנוף לעשייה, ל“ייאוש פורה”.

בוויכוח בין שני הגדולים א. ד. גורדון האופטימיסט המושבע וי. ח. ברנר הפסימיסט ללא־תקנה (נובמבר 1912) הודה גם הראשון ש“המתייאשים שלנו מוציאים את יאושם לבטלה” אבל באופטימיות הקבועה שלו האמין שהם נמצאים ורק מצפים לקריאתו: “הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד!”; “אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ־ישראל”.3

החוק השישי    🔗

חוקי הזיכרון הסלקטיבי. כל דור בטוח שעצמת המשבר הרוחני והתרבותי בדורו היא החזקה ביותר, וכמוה לא היתה, וממעיט בעצמת המשבר של הדורות הקודמים. בכל דור חוזרים “ומוכיחים” זאת, במיוחד תוך הצבעה על השוני והייחוד של דור ההווה לעומת הדורות הקודמים.

אבל כדי לעמוד מקרוב על עצמת המשבר ועל הרגשת החרדה המתחדשים בכל דור, יש צורך לקרוא, ללא מרחק, מה שכתבו בני אותו דור עצמו, בשעתם, על עצמם, וכיצד ניתחו את ההווה שלהם, ולא מה שכתבו עליהם ממרחק השנים.

יחס שונה זה הנותן תוקף ועצמה למשברי ההווה, וממעיט בחריפותם של משברי העבר, נובע מסיבות רבות, שלא כאן המקום לנתח אותן, אבל בעיקר כחלק מההתנהגות האנושית הטבעית, להתרכז ב“כאן” וב“עכשיו”, ב“אני” וב“אנחנו” של ההווה, ולהעמידם במרכז, ולעומת זה לבטל את לבטיהם וחששותיהם של האחרים “אז” ו“שם”. כאמור, העצמת החרדה בהווה והמעטת חשיבותה של חרדת העבר מקורן גם בתכונות המהותיות של הזיכרון האנושי המשכיח פרטים ובוחר לזכור אחרים בהתאם לצרכיו.

העדפת מצוקות ההווה על אלה של העבר היא גם חלק מן “הזיכרון הציבורי הקצר”, שחלקו נובע מאי־ידיעה אם לא לומר מבּוּרוּת, על מה שקרה בעבר, לעומת הבקיאות בפרטי הפרטים של ההווה. לכן, המאבק אז, היום ותמיד, הוא המאבק על הזיכרון הלאומי. מה לזכור מתוך מה, מה לשכוח וממה להרפות. זאת ועוד. ייתכן שהמקור של העצמת החשש בהווה לעומת המעטתו בעבר גם בכך, שהתרבות, הספרות וחיי הרוח ממשיכים להתקיים, למרות החששות שבעבר, ומכאן הראָיָה, שלא היה להם אז בסיס מוצק, כפי שאולי אין להם גם היום.

מכאן, אולי הנחמה הגדולה, וההצדקה הגדולה, להתבונן בעבר, כדי להתחזק ולשאוב ניחומים ביחס להווה ולעתיד, מבלי לוותר, כמובן, על המשך העשייה, הפעילות, המלחמה על הלשון, הספרות, התרבות. להמשיך לפעול לחיי רוח עשירים ובעלי משמעות, כדי שאכן גם הדורות הבאים יוכלו להסתכל על ההווה שלנו בעגועים.


 

ג. מצעד הדוגמאות    🔗

להלן דוגמאות נבחרות מתוך ניתוחי המצב הקודרים של העבר, בכל עשור, בגולה ובארץ־ישראל, עד הקמת מדינת ישראל. הדוגמאות מייצגות את תחומי החששות השונים: מצב הספרות, מצב הסופרים, קהל הקוראים ובמיוחד הדור הצעיר, לפרטיהם השונים.

במה יפתח “מצעד הדוגמאות”? — לפי העיקרון, שהאכזבה והחשש נולדו עם הולדת הספרות העברית של הדורות האחרונים, וימיהם כימיה, אפשר היה להתחיל כבר בשנותיה הראשונות. אבל במסגרת זו מן הראוי לפתחו ביל"ג, הגדול במשוררי תקופת ההשכלה, ששירו “למי אני עמל?” כבר הוזכר קודם, אבל יש להעכב עליו קצת יותר.

1. “למי אני עמל?”    🔗

בשירו של יל"ג “למי אני עמל?” (1871) כבר נוסחו מרבית החששות שליוו וממשיכים ללוות את הספרות. לא רק אלה של הסופרים בקשר להיענות ליצירתם, לקהל הקוראים ההולך ומתמעט ולחוסנה של הלשון העברית, אלא גם החשש לפילוג בחברה היהודית, ויחסן של שכבות שונות בציבור לספרות העברית: הדתיים, מצד אחד, “העוסקים בסחורה ובמצוות כל יומם” הראוה “מָוֶת בשיר, אפיקורסות במליצה! / אסור עם המשורר לדור במחיצה”, ולעומתם, המשכילים, המתבוללים, הבזים “ללשון עמם” וקוראים: “עִזבו שפה, עליה אבד כלח, / עִזבו ספרותה תפל מבלי מלח; / עזבוה כי איש לשפת ארצו נלך”. על כך נוספו החששות, שהדור הצעיר יתנכר ללשונו ולתרבותו: “ובנינו? הדור הבא אחרינו? / הם מנעוריהם יתנכרו אלינו, / [־ ־ ־] הנם הולכים קדימה שנה שנה, / מי ידע הגבול עד מתי? עד אנה? / אולי גם מקום — משם לא ישובו…”; וחששות לחינוכן הלא עברי של הבנות, מחצית העם, האימהות מגדלות הדור הבא, הגדלות “כשבויות חרב” לפי העיקרון “כי ‘בת תלמד תורה — תִּפְלוּת לומדת’!”

2. אין קוראים    🔗

בז' בשבט תרמ"ח (20.1.1988) כתב מ. י. ברדיצ’בסקי רשימה ב’העברי': “דבר על אודות תולדותנו וספרותנו” ובה קונן על כמה תופעות שליליות בעם ישראל: המשכילים, “אשר ידברו על גוי ועל אדם יחד ויהגו בספרי דברי הימים הכלליים”; “המה לא ידעו את עצמם ותולדות עמם שהיה לאור גויים”; “ספרותנו” אמנם “בימים האחרונים עלתה על גפי מרומי קרת, ולא ידה להתחרות עם הספרויות החיות”; “אבל במצב הקוראים עודנה עומדת בשפל באשר אין לה פובליקום כלל, והקוראים המה — הסופרים עצמם”.4

3. אבוי לסופר    🔗

בט“ז בכסלו תרנ”א (28.11.1890) הציב ברדיצ’בסקי את המוטו הבא בראש רשימתו: “מֵאָן ולאן, (נכאי סופר עברי)” שפורסמה ב’חבצלת': “אי אפשר לעולם בלא בורסקי — ובלא סופרים. אשרי למי שאומנותו בורסקי, ואוי למי שאומנותו סופר”. כמקור המאמר ציין (“ילקוט חדש”).

4. אבוי לספרות    🔗

באותה רשימה תיאר מי“ב את ה”מאין בא סופר עברי?" — “מבית הישיבה או מכנפי החסידה, בא שחוח וקודר, רפה וחלש, מנועו ונודו, ממלחמותיו ויגיעותיו, מרדיפותיו וצרותיו”. "ולאן הוא הולך? לספרות פרוצה ושבורה, ספרות יורדת ונופלת, ספרות קיטעת וכושלת, ספרות שבה המושגים מבולבלים והעניינים סתומים, ספרות שסופריה מוכים בסנוֵרים, תועים וטועים, ספרות עניה ושפלה, מוגבלה וצרה, ספרות שאין בה לא אחדות ולא “השתתפות, לא אחוה ולא רֵעות, אלא קטטות והיתולים, [־ ־ ־] ספרות שאין לה לא ספנים ולא קברניטים, לא רועים ולא ראשים, ספרות שגם לשבעה מסופריה אין טלית אחת, ספרות שגם המובחרים שבה יסתפקו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ספרות ששוקה הוא קופת הרוכלים, קופה מלאה תחרות שפלה, תגרוּת נמבזה, צרות עין וקטנות המוחין, או להגיד את האמת במלואו — ספרות בדאית ושקרנית”.5

5. הספר העברי מת    🔗

בנובמבר 1907 כתב מרדכי אהרנפרייז, שפעל לצדו של ברדיצ’בסקי בתכנון “מהפכת הצעירים” הספרותית בראשית המאה ה־20 תחת הכותרת “הספרות האילמת”: “מת הספר העברי, ואת מקומו ירשו הרשימה, הציור, הסקירה, הביטוי הקצר, החטוף, המקוטע, הנהימה המתפרצת של אילם. זה החיזיון המחריד — מיתת הספר העברי — הוא כמעט חדש לגמרי בחיינו, ואין אני מוצא דוגמתו כמעט בשום דור מן הדורות הקודמים”.6

6. אין נשים, אין דור המשך    🔗

בנובמבר 1907 כתב מ. אהרנפרייז, תחת הכותרת שהוזכרה לעיל, מתוך דאגה לדור הצעיר ולנשים שאינם חלק מן הספרות החדשה: “לרגלי המאורעות האחרונים נתברר לנו פתאום שהננו כנר הבוער משתי קצותיו בבת אחת. האבות נשלו מעֵצֵנו כהעלים בסתיו בעבור עליהם הרוח הראשון; והבנים, שקיווינו להם, התקרבו אלינו והתרחקו מאיתנו חליפות, פסעו פסיעה אחת לפנים ושתי פסיעות לאחור ורובם הלכו למקום ש’משם לא ישובו' [מובאה מתוך שירו של יל”ג “למי אני עמל”]. כל בנייננו היה נשען אפוא על קו תוהו: חשבתי שיש לנו עם ואין; חשבנו שיש לספרותנו ציבור, קהל שומעים ומבינים — ואין כלום. זאת היתה יקיצה נוראה שהִכתה אותנו בתמהון! ציבוּרה של ספרותנו החדשה היה כבר מתחילת ברייתו ציבור חלקי, מין ‘פלג גופא’. קודם כל היה זה רק ציבור של זכרים: כמה רוך ועדינות ודקות הרגשות וריח של אביב היה יכול להשפיע על יצירתנו הספרותית והפיוטית ציבור של נקבות!" (שם, עמ' 255־254).

7. סוף הספרות    🔗

ב־17 בינואר 1908 כתב מ. י. ברדיצ’בסקי מברסלוי לברנר: “הַצַּע את המשכבים טרם יכבו הנרות” (עמ' 36). ובאגרתו מים 3 בפברואר 1908, לאחר שברנר הזמין אותו להשתתף ב’המעורר' בעריכתו, כתב: “ימים ושנים עברו עלי ללא קריאה וללא כתיבה עברית, בהיותי מלא יאוש מן הסופרים והספרות שלנו”. ובסיום המכתב: "למי אנו עמלים? ובעד מי? כמעט גם השרידים האחדים לא ידעו איש את אחיו ואולי גם זה לטובה, לטובתם. לא ידעו איש מרעהו ולא יעוררו איש את רעהו וידלוק נר נר במקומו ועד שיכבה (עמ' 38).7

8. ואף־על־פי־כן    🔗

תגובתו של ברנר, מלבוב מיום 6 בפברואר 1908: "כבדה עלי נפשי בשעה זו וקשה הכתיבה. שחורים הנרות ההולכים וכבים — " “ובכל זאת ואף־על־פי־כן — הָכֵן את ‘הזָר’ הכן”. ועוד במכתב של ברדיצ’בסקי לברנר מים 20 בפברואר 1908: “במה שנוגע לספרות, כלומר לרצונך לשוב עוד הפעם, תדע כמוני עד כמה אנו זורעים אל קוצים וערך עבודה כזו, שאין לה המשך ולא קרקע”.

9. על שִכחת הסופרים הגדולים    🔗

בשנת תרע“ג (1913) כתב ברנר במסתו הגדולה: “אזכרה ליל”ג”: “האזכרה לנשמת יל”ג שאנו עושים בשנה זו, מתחילה אצל כולנו בהתאוננות על השכחה. ‘רק עשרים שנה עברו מיום מותו של גורדון, וכבר שכחו את גדול־משוררינו, שעמד בראש תקופה שלמה בספרותנו’ — מעין קובלנה זו מנסרת עכשיו בעולמנו [־ ־ ־] מה דווקא גורדון? ובשנות היובל של האחרים?! [־ ־ ־] שהרי מי אינו נשכח אצלנו? שהרי את מי זוכרים… יותר נכון: את מי יודעים אצלנו מעיקרא? — [־ ־ ־] הדבר ברור: אם גורדון נשכח, הרי בכל אופן לא יותר מחבריו ובני־גילו עודרי־ספרותנו אתו, ואף לא שיכחה שם החזיון שלפנינו, כי אם חוסר־ידיעה שאת סיבותיו אין לבקש אלא בזה ש’הקוראים־הזוכרים האחרונים' אם כי לא כלו, אם כי לא היו אחרונים בדיוק, כחששו של המשורר, הרי גם לא נתרבו במידה גדולה, כתרועתם של אחרים, באופן שלהמון־קוראים ולזכרון־עם אין עוד כל תקוה למשורר עברי".

יעקב רבינוביץ: “מיכל ויל”ג" (תרפ"ג) ‘מסלולי ספרות’, א' (עמ' 139).8 “שבעים שנה מלאוּ בשנת תרפ”ב למיתתו של מיכ“ל ושלושים לזו של יל”ג. ההזכיר אותם מישהו? איני זוכר. אפשר לאיזה מקום בחוץ־לארץ, ואפשר גם פה [־ ־ ־]. איני יודע. הנשכחו? איני חושב. את מיכ“ל יודעים מעט אך היודעוֹ לא ישכחנוּ, יל”ג לא יישכח כל זמן שתהי מלה עברית, ושאיזה יהודי יהי עוד מסוגל לחשוב רגע על חיי עמו ועולמו. בכל זאת — צריך כל פעם להזכיר.ידעו נא כל צעיר וכל צעירה, כי ישנה אצלנו שירה גם מלבד החדשה ביותר".

10. תגובה על הקינה על הידלדלות הקוראים    🔗

יעקב רבינוביץ, “לבוכים” (תרפ"ה) ‘מסלולי ספרות’, ב' (עמ' 562־560): “באסיפת סופרים החליטו: אין קונה ספר. סופר בתל־אביב בוכה: אין קורא, וירושלמי צוהל: אהא! אין קוראים!” וממשיך ומצטט: " ' אבל אין יודעי ספר' — בוכים באסיפה בירושלים". יעקב רבינוביץ אמנם מנסה להפריך טענות אלה: “אין קוראים — לא אמת. קונים הרבה מאד ובלי הפצה”, אבל עצם העובדה שזו הקריאה שיצאה מאסיפת הסופרים, ובאה לידי ביטוי ברבים מעידה על ההרגשה הקשה.

ובהמשך: “וגם הצעקה על עם־הארצוּת מופרזת היא”. ומסביר את “החוקים”: “ההווה מחיה מתוך העבר מה שנחוץ לו ולמחרו. זוהי תחיית המתים של הכתב. וכי אין זה יסוד הגניזה והכינוס?” ועוד: “מי הוא אפוא תלמיד חכם ומי עם־הארץ? ההערכות משתנות לפי הדור וחייו וצרכיו”. (עמ' 562).

11. אין כבוד לסופרים    🔗

מתוך דברי תגובתו של יעקוב רבינוביץ על הטענה בדבר “כבוד הסופרים”, אפשר לדעת מה הן הטענות, וגם מתוך דבריו נשמע הד לכך ש“לפנים” היה אחרת: "הקהל חדש מֵהתחשֵב עמכם [עם הסופרים. נ.ג.]; [־ ־ ־] אין מזמינים אתכם לשום מקום וגם מנצלים אתכם — והעיקר שהקהל מתייחס אליכם בבוז. [־ ־ ־] אין כבוד פה לאיש־הרוח. [־ ־ ־] אין מכבדים אותנו ואין מזמינים. — נכון, כיבדו לפנים והזמינו, [־ ־ ־] ". (עמ' 264־265).

12. שנאת סופרים זה את זה    🔗

יעקב רבינוביץ, “כבוד סופרים” (תרפ"ה ‘מסלולי ספרות’,) ב' (עמ' 565), מביא את טענות הסופרים: "אבל אנו איננו נפגשים, אנו שונאים זה את זה, [־ ־ ־] ". כתשובה מצטט את דברי ברנר: “כוחו של סופר הוא ביחידות” (עמ' 565).

13. אין עתיד    🔗

יעקב ריבנוביץ, “טענות” (תרפ"ה) ‘מסלולי ספרות’, ב' (עמ' 598־592), מביא “תחזית קשה” של “אדם מרבה־קריאה” לפני עשרים שנה [1905]: “לספרות העברית אין עתיד. עוד עשר שנים ואיש לא יקרא אותה וגם יחדלו מכתוב בה”. “העברית זו גסיסה, זה סוף [־ ־ ־] מנסים להחזיק אותה באמצעים מלאכותיים, אבל לא יועיל. עוד עשר שנים — ונגמר. [־ ־ ־] אין תקומה לספרות העברית”.

14. הספרות פרימיטיבית    🔗

יעקב רבינוביץ הביא טענות נוספות כנגד הספרות העברית. טענתו של בובר: "העיקר עתה הרליגיוזיות, והספרות העברית, חוץ מעגנון, אינה רליגיוזית, [־ ־ ־] ", טענה אחרת של מכס ברוד: “אתם פרימיטיביים יותר מדי”; ובעקבותיו יצא גם שמעון הלקין “ותבע גם הוא אינטלקטואליות”. בהמשך הוא מביא עוד “תיאוריות” כנגד הספרות העברית וסיכומו: “כל זה לשם קִטרוג [־ ־ ־] ותמיד יוצאת הספרות העברית המסכנה וידיה על ראשה”. ומסכם בלגלוג: “ועומד אני מסכן, מדוכא ואובד דרך. לאן אפנה? רבות הדרכים וכל אחד מושך לשבילו: ואלוהי הספרות והרוח רחוק ונביאיו מאה דיבורים בפיהם. אלוהי, אלוהי, למה שבקתני?” (עמ' 596) ומסקנתו: “אילו ידעו את ספרותנו כראוי, — הצרה היא שאין יודעים. באים באקראי ושופטים. והעיקר הוא לדעת. [־ ־ ־] ואילו היינו יודעים, היינו רואים כמה מגוונת וסינתטית היא ספרותנו הקטנה והטובה”. (עמ' 597).

15. הקינה על עליבות הספרות    🔗

יעקב רבינוביץ, “אנו חיים ומתים” (‘הפועל הצעיר’, כ“ו באייר תרע”ד) (‘מסלולי ספרות’, ב' עמ' 654): “לפני שבע שנים היה הדבר [1907]. ישבנו במקום אחד ודיברנו על דבר הספרות העברית. ומובן מאליו ששיחה כזו עוברת לא בלי התאוננות. הספרות היא דלה, ריקה ואינה מספקת את צרכי הנפש, אינה מדברת כלום ללבות הדור הצעיר. הנה — אמר אחד — הנה עברה תקופה כל כך רועשת ואיזה רושם השאירה תקופה זו בספרות? איזו הדים של החיים העשירים והרועשים נשמעו בקרבה? מה יכול היה הדור הצעיר ללמוד מספרות זו? — וכל היושבים הודו, שצדק המתאונן”. (עמ' 654)

16. על היחס אל הספרות העברית כבת־חורגת באוניברסיטה העברית עם הקמתה,    🔗

כתב שמואל ורסס במאמרו על “יוסף קלוזנר וראשית ההוראה והמחקר של הספרות העברית החדשה באוניברסיטה העברית”.9 במאמר תיאר ורסס כיצד נמנעו מלמנות אדם “מסוכן” כקלוזנר, כפרופסור להיסטוריה של בית שני אבל לא לספרות עברית, שכן “מקצוע זה, בין כך ובין כך אינו ענין לחקירה ממש, ל’מדע טהור' " (עמ' 497). וזאת מבלי להתעלם מהעובדה שעם פתיחתו של “המכון למדעי היהדות” בחנוכה תרפ”ה (1925) חסרו בו המקצועות האלה: תנ"ך, תולדות ישראל, ספרות עברית ופילוסופיה עברית (עמ' 491).

מי שיבוא לנתח את מעמדם של מקצועות אלה באוניברסיטאות בישראל, יוכל למצוא את השורשים ההיסטוריים להערכה האקדמית שלהם במציאות זו.


 

ד. במדינת ישראל    🔗


1. המשך המודל הקבוע    🔗

יחסי הסופרים והספרות עם המדינה, אינם שונים במהותם מן המודל שהוצג קודם, בשנים שקדמו למדינה ואין זה משנה אם המדובר בגולה או בארץ־ישראל; מסוף המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה, ובין שתי מלחמות העולם.

האכזבה ממעמדה של הספרות וממעמדם של הסופרים, ימיה כימי המדינה. אפשר לעקוב בכל עשור אחר המערכות הקבועות של הטענות המגוונות, המנוגדות והסותרות: על יחסו המזלזל של הממסד — כל ממסד — לסופרים ולספרות; על מצבם הקשה של הסופרים ועליבותם; על דלותה של הספרות שאינה מגיעה לרמה האמנותית הנדרשת; על חוסר השפעתה של הספרות על החברה; על ריבוי הספרים הפופולאריים והזולים, על התמעטות קהל הקוראים; על הימשכותו אחר הקלוקל, המגרה והקל; על הדור הצעיר הַמַּפְנֶה עורף לספרות; על בורותו ודלותו וחוסר התעניינותו ובריחתו מקריאה; על מות הספר בכלל לנוכח ההתחרות בכוחות בלתי־שווים, הקולנוע, הטלוויזיה, המחשב, האינטרנט; על היחסים המעורערים בין הסופרים; על חולשתה של הביקורת; על היעדרם של כתבי־עת; על עודף או חוסר תרגומים; על הסיפור הקצר ועל הרומן; על מקומה הנידח של השירה; על היענותה של הספרות או אי היענותה לצורכי השעה, החברה, המדינה או היחיד המסתגר בתוך עצמו; על העיתונות המתחרה בספרות; על עודף יחסי־ציבור או מיעוטם; על סופרים כנושאי־רכילות בעיתונות הכללית או על השתיקה ביחס אליהם.

כאמור, חששות אלה ואחרים, ובראשם הדאגה לעתידו של הדור הצעיר, לרמתה ולמעמדה של הספרות ולהשפעתה על החברה, כל אלה ואחרים, החלו נשמעים ונכתבים כבר בשנה הראשונה להקמתה של מדינת ישראל. מאז חזרו ונשמעו ללא הפסק, בכל הזדמנות וגם ללא צורך בעילה חיצונית כל שהיא. קינה ארוכה אחת ומתמשכת על ההווה: מדחי אל דחי, והתרפקות בלתי־פוסקת על “הימים הטובים” שהיו.

2. בין הסופר לשׂררה    🔗

אם יש שוני, במערכת היחסים והציפיות בתקופת המדינה, בין הסופרים, הספרות והחברה, הרי הוא בכך, שכעת יש, כביכול, “כתובת” ברורה, שאליה אפשר להפנות את הטענות ואת הביקורת, יש גורם מסוים שאותו אפשר “להאשים”. הכלל הוא: כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. האכזבה עם קום המדינה ועם הפיכת החלום למציאות, ימיה כימי המדינה, ותחילתה מיד עם סיום הקרבות של מלחמת העצמאות.

כבר עם השנים הראשונות להקמת המדינה, החלו החריקות ביחסים שבין הסופרים לבין ההנהגה, ובמיוחד עם העומד בראש, דוד בן־גוריון. אין זה סוד, כי דוד בן־גוריון לא העריך את הספרות היפה בכלל וזו העברית בפרט ועמדתו השפיעה על המערכת כולה. יחס הזלזול שלו בספרות העברית פגע מאוד בסופרים, שניהלו עמו ויכוחים קשים ומרים. באחד ממחזורי הוויכוח הזה, בראשית שנות השישים, ניסח בן גוריון ברבים את עמדתו המפורשת: “שהחיים — אם הם עשירי־תוכן — חשובים מספרים שמנסים לשקף אותם”. (מתוך הוויכוח עם משה שמיר, ‘דבר’ 12.10.1961). (ראה ספר זה בפרק: “בין הסופר לשׂררה”).

הסופרים שראו את הספרות העברית בכלל ואת עצמם בפרט, שותפים להקמת המדינה ותבעו “אבהוּת” [ובלשון ימינו: “הורוּת”] על הקמת המדינה, הרגישו עצמם יתומים, חשו כמי שנושלו מזכויותיהם ההיסטוריות והם עלובים, מבויָשים ומבוּזים בהווה (מתוך דברי תשובתו של ש. שלום לבן־גוריון, ‘מאזנים’, נובמבר 1960).

מובן, השוני נובע גם מן הממדים שגדלו, התרחבו והתעצמו, התרכזות התרבות העברית בארץ־ישראל לעומת התקיימותה במרכזים בגולה; הפיכת הלשון העברית ללשון חיה הממלאת את כל התפקידים של חיי היום יום; מפגש העדות בארץ־ישראל, הקצנת הניגודים בין דתיים וחילוניים; הפוליטיזציה של התרבות והספרות; השינויים באמצעי התקשורת, לא רק הלשון הכתובה בעיתונות ובכתבי־העת, אלא גם ברדיו ובעיקר בטלוויזיה; ההתחרות הגדולה על הפנאי ועוד ועוד.

סיכומים עגומים ותחזיות פסימיות נעשים לא רק בכל עשור, ולא רק בתאריכים עגולים, אלא בכל הזדמנות מתאימה ושאינה מתאימה, פעמים אחדות בכל שנה. למעשה, כל הזמן, נמצאים כותבי־הסיכומים והתחזיות עם “היד על הדופק” כדי להכריז על מצבו העגום של החולה, במקרה זה הספרות והתרבות העברית, לבשר שימיהן ספורים, ולהיות הראשונים להודיע על מותן.

3. סופרי דור תש"ח — “גוף ראשון רבים” או: בדידות בתוך החבורה    🔗


אחת “האמיתות המקובלות” היא בדבר היותם של סופרי דור תש"ח, “חבורה” מגובשת, שפעלה ויצרה מתוך הרגשת אחווה, שיתוף ויחד. אבל אם נקשיב למה שאמרו על עצמם באותן שנים נשמע זמירות שונות לגמרי.

כך, למשל, כתב אבא קובנר ברשימתו “בין מעמקים למצולה” (‘על המשמר’, 6.1.1950): “בדידות עמוקה עומדת היום בתוך החבוּרה הזאת, ועד מה שהדבר לא ייראה תמוה, הרי זו האמת. [־ ־ ־] בחוויתו התחיל חש הסופר הצעיר את עצמו לפתע בודד מאוד.”10

כדוגמאות נוספות ל“מוסכמות” שאין להן בסיס של ממש במציאות הספרותית של אותו דור, אפשר להפריך בקלות אותן אמיתות מקובלות בדבר מאפייניה של ספרות דור תש"ח, בנוסח “תמיד אנחנו”; “דמות הצבר”; העמדת החברה במרכז והעדפתה על “האני”; ביטחון מוחלט בצדקת הדרך: פשטנות, שטחיות והזדהות מלאה עם “דור האבות”; מצע ערכים קובע ללא ערעור. כל אלה יחד עם “אמיתות” נוספות מסוג זה, שנשתגרו כמובן מאליו בהתייחסות לדור זה, הן למעשה, רחוקות מתמונת הספרות האמיתית שהיא הרבה יותר רבגונית ומורכבת. ואין צורך לומר, שמי שהיו מראשי המבקרים וניסחו את המאפיינים הקודמים חזרו ושינו את יחסם ואת הסימנים שנתנו בהם בעשורים הקודמים.

4. זיכרון עתיד    🔗

מכיוון שרב החשש להתנבא, אפשר רק בזהירות ובהיסוס לשאול את השאלה: מה יהיה יחסו של הדור הבא אל ההווה שלנו, בהנחה שאותם כללים של זיכרון סלקטיבי ושל אי־נחת מן ההווה יימשכו וגם הדורות הבאים ישפטו את עצמם בחומרה, ויתרפקו על העבר בגעגועים. מכיוון שבלתי אפשרי לדור ההווה לשפוט את עצמו בצורה מאוזנת, אולי מן הראוי לגייס בנקודה זו את זווית הראייה המרוחקת מן הבחינה הגיאוגרפית, זו של חוקרי הספרות העברית בארה"ב על סמך העיקרון: “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. לאחרונה הופיעה אנתולוגיה בעריכת אלן מינץ, בהוצאת אוניברסיטת ברנדייס, תחת הכותרת: The Boom in Contemporary Israeli Fiction. זוהי כותרת המעידה כיצד הם רואים אותנו משם. וכל הבקי ביחסים של חוקרי הספרות שם וכאן, יודע, שיש בכך מהפך של ממש, בהשוואה לביטול ולזלזול הקודמים. הדיון בספרות הישראלית העכשווית נעשה עד כה, בדרך כלל, מתוך עמדה של התנשאות והאשמה בפרובינציאליות ובפיגור אחרי “הישגי” הספרות הלועזית וחידושיה.

האם בכלל אפשר יהיה בעתיד להתגעגע אל ההווה שלנו? אל מה יתגעגעו הדורות הבאים? — אם ניתנה הרשות להפליג על כנפי הדמיון. אם לא לומר על כנפי החזון, אפשר, אולי, לשער שיתגעגעו אל הלהט הציבורי של הוויכוחים על השקפות עולם; אל הוויכוחים הלוהטים על פניה של מדינת ישראל, על אמונות ודעות, על הזהות הישראלית־עברית־יהודית; אל ההתכתשויות המילוליות בעיתונות, שאם כי אינן מעידות על “עין טובה” הרי לפחות הן מעידות על אכפתיות ותשומת לב. מה שנראה לנו היום כואב וחמוּר, ייראה בעיני הדורות הבאים כעדות לדופק החיים הספרותיים המתפתחים, עדות למעורבות ואכפתיות, למקומה המרכזי של התרבות בהוויה של מדינת ישראל. הכל — חוץ מאדישות.

אולי יתגעגעו אל הפריצה הגדול של הנשים אל הספרות העברית, בחוללן בה את אחת המהפכות החשובות והשינויים שהביאו להתחדשות פניה בכל הקשור לנושאים, לדרכי הכתיבה, לזוויות הראייה ולמסרים האישיים והחברתיים.

אולי יתגעגעו אל הספרות של הדור־השני של ניצולי־השואה, שחזרו והעלו את הנושא מחדש על סדר היום הרגשי והציבורי, הספרותי והאמנותי, לאחר שנים שהיה חשש שהדור הצעיר לא ירצה לעסוק בו, יסתייג ואף יברח ממנו. וגם בראש נושא טעון, חשוב ומרכזי זה, עומדות נשים, שיצרו דרכי התמודדות אמנותיות מיוחדות לנושא, כולל מילון לשוני ואוצר דימויים מיוחד.

אולי יתגעגעו אל הדיון בשאלות המִגדר, שהעלו לתודעה דרכי קריאה חדשות ושונות של הספרות, ושכתוצאה מניסיונות קיצוניים אלה, הושגה הבנה מאוזנת יותר של ספרות הדורות הקודמים וספרות הדור וריענונה.

אולי יתגעגעו לעיסוק האינטנסיבי בשאלות המשמעות, דרכי הכתיבה וההבנה הקשור בוויכוח על הזרם הפוסט־מודרניסטי, הבנתו, פרשנותו, קירובו ודחייתו. עיסוק שהביא ספר העוסק בתחום להיכלל ברשימת רבי־המכר.

אולי יתגעגעו לשפע של יצירות המרחיבות את המעגל הגיאוגרפי של הנושאים המסורתיים של הספרות העברית, ועוסקות ברקע, במוצא ובהוויה של מי שנולדו למשפחות מזרחיות, בגלויות שעד עתה היה להן ייצוג מועט בספרות, אם בכלל, כגון: דורית רביניאן (אירן), רונית מטלון (אפריקה), בני ציפר (טורקיה), גבריאלה אביגור רותם (ארגנטינה), סמי מיכאל (עירק) — אם למנות חמישה שמות מתוך רבים מאוד.

אולי יתגעגעו אל הגיוון העצום של הספרות הממלאה את כל צורכי החיים: מן הספרות האמנותית המורכבת, המתוחכמת והחדשנית המיועדת למעטים ועד ל“ספרות המטוסים” שפעם נקראה בבוז “ספרות למשרתות” או ספרות השוּנְד המיועדת לקהל הרחב. כיום אין צורך לקרוא דווקא בלשים ורומנים בלועזית ואפשר למצוא אותם בשפע בעברית על רקע המציאות הישראלית של “כאן” ו“עכשיו”.

אולי יתגעגעו אל ההתאגדויות, אפילו קצרות־המועד סביב כתבי־עת ספרותיים, אל הכמיהה לספרות טובה.

אולי יתגעגעו אל העדפת הקהל הרחב את הספרות המקורית על פני הספרות המתורגמת, דבר שהיה בבחינת “בל ייתכן” ובל ייאמן רק לפני כעשרים־שלושים שנה.

אולי יתגעגעו אל חילופי מרכז ושוליים בנושאים, בדרכי הכתיבה, ובמעמדם של היוצרים.

אולי יתגעגעו אל חדירתם של גדודי צעירות וצעירים הכותבים “מנהמת לבם” על מצוקותיהם ובדידותם, על הווי חייהם המיוחד, בסגנון הדיבור המקובל, המבטא יותר מכל את הדיכאון והייאוש, הבדידות והפקפוקים; רובם כנהוג מנצנצים וְכבים, מיעוטם יטביע את חותמו על הספרות, ואולי בודדים מתוכם אף יֵיעשו לַסופרים המרכזיים של הֶעשור הבא.

אולי יתגעגעו אל אותו שילוב מופלא של ריאליזם ופנטזיה, של חשיפה והסתרה; של רוך ובוטות; של שפה רזה ושפה גבוהה; של יניקה מן המקורות הספרותיים המסורתיים יחד עם החדרת השפעתם של אמצעי התקשורת החדשים לתוך הכתיבה הספרותית ודרכי הבעותיה.

ואולי יתגעגעו להמשך המסורת המפוארת של הספרות העברית לדורותיה היוצרת את דמויותיה מתוך מאבק קבוע בין היחיד לחברה; בין האישי ללאומי; בין ההתכנסות ברשות היחיד לבין הדאגה והאחריות לכלל; בין ההיסטוריה לגורל היחיד; בין הרצון להתנער לבין הצורך וההכרח להשתייך. מי יודע? אולי?


נראה לי, שכל הסוקר את היוצרים הפועלים כיום במדינת ישראל לדורותיהם, את העשייה הספרותית המגוונת והעשירה המתרחשת כיום במדינת ישראל, את כתבי־העת הוותיקים והחדשים, את מדפי הספרים בחנויות, את רשימות ה“נתקבלו במערכת” של העיתונים, ואפילו את רשימות “רבי־המכר” — לא יוכל שלא להתפעל מן השפע, הדינמיות והרב־גוניות, שהם אחד התנאים גם ליצירת איכות.

הבנת הדינמיקה הקבועה של החיים הספרותיים ושל מערכת הכוחות שבתוכה פועלת הספרות העברית, היא הכרחית להבנת המציאות ולקבלת תמונה מאוזנת של “פני הספרות”. חלק ממנה היא אותה אי־נחת הכרחית של ההווה, שהיא נחלת כל השותפים: היוצרים, הקוראים, המבקרים. בלעדיה, אין קיום לאותו דחף הכרחי להמשיך וליצור יותר טוב, לשאוף ליותר קוראים, לקבל יותר הכרה ולהשפיע יותר על החיים, על החברה ועל היחיד.


 

ה. מצעד הדוגמאות — עם קום המדינה ועד העשור הראשון לקיומה    🔗


1. מצב הסופרים בשפל    🔗

נתן גרינבלט [גורן]: “הסופר בתנועה הציונית”, (‘מאזנים’, כרך כ“ג, תשרי־אדר תש”ז, עמ' 125־124): ככל שגאתה התכונה הציונית, כן ירדו סופרי ישראל לשפל, שכוּחי־חסד וחדלי־מתת".

2. מצב הסופרים הנורא היום לעומת אז    🔗

אחר: “מחודש לחודש” (‘מאזנים’, כרך כ“ג, תשרי־אדר תש”ז, עמ' 263־262): “עמדנו על חוסר יחס מצד הקונגרס לעבודתנו התרבותית [־ ־ ־] גם השתתפותו של שלונסקי כציר בקונגרס עברה ללא כל רושם. וזכרנו בתוגה את ‘הימים הטובים’ שהופעתם של סופרים עברים על במת הקונגרס היתה נחשבת עדיין למאורע שממנו התרשמו בקונגרס עצמו ומחוצה לו”. “ובין גלי ההחלטות שנתקבלו במליאת הקונגרס, לא מצאתי אף אחד הנוגעת באופן ישיר לטיפוח תרבותנו”.

3. מצב התרבות העלוב    🔗

י. לופבן: “הניהיליזם הרוחני” (‘מאזנים’, שנה א‘, חוב’ ד‘, כ“ב חשוון תש”ח (5.11.1947), עמ’ 68־65): כנגד “התרבות המתקדמת”: “המתרחש עתה לעינינו, אצלנו ובחוץ, אינו מהפכה אלא ניהליזם רוחני, זה השיח הצומח ועולה תמיד מן הרקק ומן המשקע המעופש שכל שטפון משאיר אחריו. ילדים משחקים ברפש להנאתם”.

4. מצב התרבות    🔗

ברוך קרוא [קרופניק], (שם, עמ' 85־84): “ובספרות בכמה פינות חריגה וחריקה, התחטאות ומוקיוניות, עברית של להכעיס, מליצה חדשה שעליה אפשר להגיד באמת ‘שדופת קדים’, התגרות בבית־מדרשיות נבובה ובחמימותו של חם, ספורט של מלים ושמות [־ ־ ־]”.

בחוברת ‘מאזנים’ הראשונה לאחר ה־29 בנובמבר 1947:

5. התרבות, הספרות והתקשורת — ביקורת אמצעי התקשורת    🔗

משה גורלי: קול ירושלים וחינוך הדור הצעיר. (‘מאזנים’, שנה א‘, חוב’ ו‘, כ“ב בכסלו תש”ח, 5.12.1947, עמ’ 138־137), על פינת הנוער ברדיו: “התמונה הכללית ברורה לכל. תמונה עלובה ומכאיבה של פינת הנוער העברית המתנהלת ללא עורכים אחראים ומשמשת פינה להפצת בורות, חוסר־טעם, תחליפים גרועים של ספרות ואמנות, וכל זה בלשון ובסגנון הרחוקים מאד מהנדרש. השאלה החמורה היא: כמה זמן יינתן למנהלוֹת [נ.ג.: לשון נקבה] פינת הנוער העברית להמשיך בשיטת עבודה כזו?”

וכן ב’מאזנים‘, כ“ו בטבת תש”ח (8.1.1948) תחת הכותרת: "הספרות העברית ב’קול ירושלים’ המשיך משה גורלי: “מפתיע העדרו של הסופר העברית בתכניות ‘קול ירושלים’. רובם הגדול של סופרינו ומשוררינו עדיין לא הופיעו בכלל לפני המיקרופון, ולא השמיעו את קולם ומחשבותיהם, לא קראו בעצמם מיצירותיהם. לא יתכן שב’קול ירושלים' לא ישמע בקביעות קולו של הסופר והמשורר העברי. [־ ־ ־] הוקלטו שירים מפיהם של זמרים וזמרות מדרגה שניה ושלישית, אולם עד היום לא הוקלט קולו של שום משורר עברי”.

6. רמה נמוכה; אין השפעה; תקשורת מתעלמת    🔗

לקראת ועידת הסופרים שהיתה צריכה להתכנס בחנוכה תש“ח (כ“ה בכסלו תש”ח, 8.12.1947) ולא התכנסה אלא נדחתה, בגלל המצב, לפסח מתוך תקווה “שעד אז ישתנו התנאים לטובה” (‘מאזנים’, שנה א' חוב' ו', כ“ב בכסלו תש”ח, 5.12.1947) — כתב נתן גרינבלט [גורן], ב”ספרותנו במבחן השפעה": “דוק ותמצא, כי בימים שהרמה התרבותית של ספרותנו נמוכה היתה [־ ־ ־] היתה השפעתה על הקהל גדולה יותר מאשר בימינו. [־ ־ ־] [ואילו כיום:] אין השפעתה ניכרת במידה כזו שתעצב את דמות הדור”. (עמ' 140).

מרדכי עובדיהו, “הסופר בשער”: “קהל זה שנוהר בהמון לועידות וכינוסים אינו פוקד את עצרת הסופר והספרות”. “ואף אחינו לעט — העיתונאים [־ ־ ־] אינם מכוונים עינם ועטם לכינוסינו, כשהם מזדרזים לשמע כינוסי ציבור. ואילו קברניטי הישוב ומנהיגי ציבור פוטרים את עצמם בשיגור ברכה שמן השגרא ולחוץ”. (עמ 142־141). “הסופר אשר [־ ־ ־] ברא לשון ונתן ניב [־ ־ ־] לחיי הישוב הועמד כאן בצדי דרכים”. "ספרות הנושאת כלים תחת לשאת

בשׂורה".


פנחס לנדר [אלעד], “פני אגודת הסופרים”: “אין צנורות פתוחים בין חיי היישוב והעם ושאלותיהם לבין הספור העברי”. “כל אחד לבו דואב על הֶעלֵם הסופר הפובליציסטן המובהק מתוך שורות הסופרים שלא כמו בדור הקודם”. (עמ' 145־144).

7. יחס מחפיר לסופר    🔗

ש. שלום: “לקראת המדינה העברית, (דברים אל ציבור הסופרים)”. [נועדו לוועידת אגודת הסופרים, שלא התכנסה בחנוכה תש"ח], (‘מאזנים’, דו שבועון, שנה א‘, חוב’ ה', כ“ו בטבת תש”ח 8.1.1948): “אני חפצתי להתריע מעל במה זו על היחס המחפיר של הציבור ושל המנהיגות ליוצר הרוחני שבקרבו”. “בדברנו כבר על חלוקת התיקים במדינה העתידה — אל נא נפסח על השותף הנשכח, העומד היום מן הצד, עלוב ונזוף ומחוּסר השפעה, הלא הוא הסופר העברי”. הספרות — “היא שהיתה הרוח במפרשי הספינה אשר הפליגה ציונה, היא שתקעה בשופר הגאולה. תהיה זו הרקת המדינה העברית מתוכנה הרוחני, אם גם להבא יעמוד הסופר העברי כעני בפתח, אם גם להבא ייפקד מקומו בין קרואי כל מועד ועצרה, ואחרון אחרון, אם גם להבא יוכרח להזדהם על פת לחם”.

החוברת האחרונה של ‘מאזנים’ כדו־שבועון, הופיעה בז' בניסן תש“ח (16.4.1948). לאחר מכן נפסקה הופעת השבועון ונתחדשה רק בחודש שבט תשט”ו.

8. על יחסי הדורות המשובשים    🔗

נתן גורן [גרינבלט]: “בקרית ספר”. (‘מאזנים’, שנה ראשונה, חוב' ב‘, כ“ה בתשרי תש”ח, 9.10.1947, עמ’ 24). על הופעת כתב־העת של הצעירים ‘דף חדש’: “בתולדות ספרותנו העברית חוזר ונשנה החזיון, שמפקידה לפקידה, קמה כת סופרים צעירים, מקימה אכסניה מִשלה, לדברי ספרות ולדברי תפלות, מקיימת מצוות הבעיטה בוותיקי הספרות ונעלמת”. בין השאר פורסמו ב’דף החדש' (תשרי תש"ח, ספטמבר 1947) דברי לגלוג כנגד ‘מאזנים’ העומד להופיע פעמיים בחודש תחת הכותרת: “חבל על הטִרחה” בחתימת: דרדר.

9. החששות לעתידו של הדור הצעיר    🔗

אלה החששות העזים ביותר והחוזרים בעקביות “בכל דור ודור”, דרך קבע.

בשנת תשי“ח, בשנת העשור למדינה, הרבו להתפרסם סיכומים, ניתוחים ותחזיות על העשור שחלף, מרביתם היו עגומים, ונכאים. כך, למשל, בחוברת טבת תשי”ח (ינואר 1958) של ‘מאזנים’, התפרסם משאל בעקבות סדרה של ארבעה שידורי רדיו רצופים במשך השבת בנושא: “מה קורא הנוער?” על המסקנות העגומות, בעקבות הסדרה, שלפיהן הנוער אינו קורא, ואם כבר הרי לא ספרות טובה אלא “תפל וזול” לא התווכחו, הכל קיבלו אותן כ“תורה מסיני” והכל הזדעזעו מן המסקנות.

על מה התווכחו? — התווכחו מי האשם במצב זה. ‘מאזנים’ הקדיש לכך מדור מיוחד שבו הביא את תגובותיהם של סופרים, משוררים ומבקרים, ביניהם: עזריאל אוכמני (“מה שנתגלה — גרוע מן המשוער”); יוסף אריכא (“ההקלטות לא שיקפו נאמנה את המצב”); עזרא המנחם (“נעלה את הוראת הספרות בראש דאגתנו”); שלמה שפאן (“קצת סנגוריה על מיעוט הקריאה”); ש. שלום (“הנוער ‘מתוקן’ הוא, אלא שמקלקלים אותו…” — “המפלגות הקיצוניות”); ק. גדעון [קצנלסון] (“זרות בין הנוער לבין הספרות בגלל תכנית הלימודים” ובגלל המורים לספרות ובגלל הספרות עצמה והביקורת של “החשבונות”). באותה חוברת הובאו גם דבריו של יצחק שלו, שטען כי “לא בנוער האשמה. אשמים ההורים, שביתם נעשה בית שבו ירש העיתון המצויר את מקומו של הספר הטוב והביקור בקולנוע את מקומה של השיחה הביתית' אשמים המורים [־ ־ ־] אך בעיקר אשמה האווירה המקיפה את כולנו (‘מאזנים’, כרך ו' תשי"ח, עמ' 137)”.

10. משבר החינוך החילוני    🔗

על מִשאל זה הגיב גם גבריאל מוקד (‘הארץ’, ח' באדר תשי"ח), כפי שצוטטו דבריו ב’מאזנים' (עמ' 292־291): “הסוגיה המועלית על ידי המשאל היא סוגיית משברו של החינוך החילוני, הרגיל, בערים הרגילות, החילוניות, המנוערות מכל רוחניות ארץ־ישראלית כביכול”. הכותב מפקפק באפשרות “לחולל בחינוך שלנו תשובה המונית למה שקרוי ‘התודעה היהודית’ — — — שעה שהדת יכולה להיות אולי עתה אופנה אבל בשום פנים ואופן לא אורח־חיים”.

11. על הציפיות למעמד הספרות עם הקמת המדינה והאכזבה    🔗

מרדכי שטריגלר: “בין מדינת ישראל לסופריה” (‘מאזנים’, כרך ו' תשי"ח, עמ' 120־123;143): “עם קום המדינה [־ ־ ־] ניתן היה לצפות לכך, שהספרות העברית תלבש בגדי חג. [־ ־ ־] ברם, מיד לאחר ירח הדבש של מדינתנו החלה הספרות העברית (הכוונה לרוב סופריה), להשמיע קול אנחה — תחילה בקול דממה ולאחר מכן בקול רם, כאילו באה עליה פורענות קשה. נציגיה של הספרות העברית תפסו עצמם בכך, שהם עומדים כמאוכזבים בתוך תוכה של ההתלהבות הכללית”. הכותב מפרט על מה האכזבה: “יתר תשומת לב לאיש הרוח”; מפלגתיות יתר שהכניסה את איש־הרוח למיטת־סדום; הצפת הארץ בספרות של חיקוי; היתפסות לסגנונות ולנושאים שהספרות העולמית השליכתם מזמן אחרי גווה; העדפת המינגווי וארתור מילר על ר' יהודי הלוי ור' נחמן מברצלב.

12. הספרות כבת חורגת    🔗

על “ספרות ומדינה” כתב גם ברוך קרוא (‘מאזנים’, כרך ו' תשי"ח, עמ' 471־470), וניסח בצרוה החדה והישירה ביותר את התפיסה המקובלת ביחסי הספרות והמדינה, הציפיות עם הקמת המדינה והאכזבות במלאות עשר שנים לקיומה: “אצלנו ברור, שהספרות קדמה למדינה”. “הספרות העברית החדשה קדמה למדינה מאתיים שנה”. “אפילו שנהיה בארץ ישוב של מיליונים רבים לא נוכל להיות סתם עם ולשון, אלא על כורחנו נהיה עם ישראל, עם הספר ועם הספרות יותר מכל עם אחר”. “אלא שהמציאות היא עד כה אחרת. כבר ביאליק צווח בשנות העשרים והשלושים ש’בבואנו לחתונה שכחנו את החתן', [־ ־ ־] הדברים לא זו בלבד שלא שופרו במשך העשור הראשון למדינה, אלא שהספרות היתה לבת חורגת והסופרים — לבנים חורגים”. הדוגמאות לחסר וההצעות למה שצריך לעשות, רבות. והמסקנה: “יש הרבה לתקן בעשור הבא. עניין הקניית לשון ותרבות עברית לעם היושב בציון צריך להעשות לא בקצב של בית הבראה אלא בקצב של מגן דוד אדום. אם נעזבנה שנה־שנתיים תעזבנו”. והסיכום: “חוגגים עשור למדינה, ולב מי לא ישמח. אולם אם לבוא חשבון, הרי פחות מכל שרויה השמחה במעוננו, מעון הספרות והתרבות”.

13. אכזבה כללית. סיכומי העשור הראשון    🔗

חוברת ‘מאזנים’ (כרך ו' ניסן־אייר תשי"ח) הוקדשה לסיכומי העשור הראשון ובמדור מיוחד ל“ספרותנו הצעירה בתקופת העשור — בעיות, מגמות, סיכומים” השתתפו: ש"י פנואלי, אברהם שאנן, גדעון קצנלסון, עזריאל אוכמני, עמנואל בן־גוריון, א.ב. יפה, שלום קרמר, ב.י. מיכאלי ודוד אבידן. כצפוי, הטון הכללי הוא פסימי, קודר, מאוכזב, מיואש וכמעט הכל מצמידים את המסקנות על הספרות למסקנות על המציאות שמתוכה היא צומחת.

אחת ממסקנותיו של פנואלי: “שיר החירות עדיין לא הושר; סיפור הקוממיות עדיין לא סופר”; “אין נחת גם בשירה” כשהכוונה היא לשירה הצעירה, כשעדיין שיאי השירה הם המשוררים הוותיקים: למדן, שלונסקי, אלתרמן, ש. שלום. אברהם שאנן: קבלת השפעות זרות בשירה מתוך “בולמוס”" בלתי נשלט, ואין עדיין לדבר על “כוח בולט ומזדקר בין משוררי העשור האחרון למרות מה שברובם כבר עברו את שנת השלושים לחייהם”; גדעון קצנלסון: השירה בעשור האחרון הנחילה אכזבה במובן של כושר ההסתכלות במראות־נוף; עזריאל אוכמני: “אנו מגיעים עכשיו לשירה, שחוזרת ומאבדת את הריאליה”. המשוררים הנזכרים: חיים גורי, אהרון קומם [קומינקובסקי], דוד אבידן: “אנשים צעירים, וכמה חוסר בטחון בשיריהם, כמה מיסכנות ופטאליזם!”; על המשוררים שין תמרי ודוד לוין אמר: “זוהי שירה כרוניקאלית־נובליסטית הבורחת מן החוויה אל הסיפור — מתוך טרחה לעשותו, ככל האפשר בלתי־אישי יותר, לא־אכפתי יותר”.

לעומתם, א.ב. יפה הקרוב יותר לגילם של סופרי העשור הראשון מנסה ללמד סנגוריה: "הנוער הארץ־ישראלי חונך על ‘שלילת הגלות’ " ולכן פיתח “חוסר יחס” “לסופר גדול כמנדלי”, בגלל נושאיו. “יוצרי הספרות הארץ־ישראלית הצעירה הם ממשיכי־מסורת שלא מדעת”. והמסקנה: “החיוב הגדול בהוויתו” של דור הסופרים הצעירם. את דעתו של דוד אבידן על הפזמון אפשר לדעת מיד מכותרת רשימתו: “כחרז הנשבר”. במרכז רשימתו עומדת “הפזמונאות שהיא כמעט אילוסטרציה מחורזת להיסטוריה של ארץ־ישראל ומיישביה החדשים”. במליצות הנדושות השכיחות בו ובאמצעים המילוליים הבנאליים המרכיבים אותו, וחסרה אפילו לטובים שבהם, “אותה מידה חיונית של קלות־דעת, שבלעדיה אין הם מסוגלים לגשת אליו בכל הרצינות”.


המסקנה העולה ממצעד הדוגמאות היא, שכשם שהספרות העברית צעדה בעבר ממשבר למשבר, כך תמשיך גם בעתיד להתקיים ולהתפתח מתוך תחושה קבועה של אי־נחת המביאה ליצירה.

אייר תשנ"ח




  1. אבא קובנר, ‘לעכב את הקריעה’, בעריכת מוקי צור, הוצ‘ עם עובד, 1988, עמ’ 92. תחת הכותרת “בין מעמקים למצולה”.  ↩

  2. דן מירון, “מיוצרים ובונים לבני בלי בית”, ‘אם לא תהיה ירושלים’, הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ’ 35.  ↩

  3. אהרן דוד גורדון, “הבו לנו מתייאשים. מכתב גלוי לברנר”, ‘העלייה השנייה, מקורות’, הוצ‘ יד יצחק בן צבי, תשנ"ח, עמ’ 46־44.  ↩

  4. מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, ’כתבים‘, א’, בעריכת יצחק כפכפי ואבנר הולצמן, הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ’ 206־202).  ↩

  5. מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, ’כתבים‘, ב’, עמ' 237־236.  ↩

  6. ‘מרדכי אהרנפרייז לאן? מסות ספרותיות’, כינס וצירף מבוא והערות אבנר הולצמן, הוצ‘ ספריית דורות, מוסד ביאליק, עמ’ 247.  ↩

  7. ‘מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, יוסף חיים ברנר — חליפת אגרות (תרס“ז־תרפ”א)‘, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תשכ“ב, מהדורה שנייה, בהוצאת בית דבורה ועמנואל, ע”י הוצאת רשפים, תשמ"ד.  ↩

  8. יעקב רבינוביץ, ‘מסלולי ספרות’, 2 כרכים בעריכת ישראל כהן, הוצ' מ. ניומן ואגודת הסופרים, 1971.  ↩

  9. תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים‘, הוצ’ מגנס, תשנ"ז.  ↩

  10. אבא קובנר, ‘לעכב את הקריעה’, מע' 93.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49249 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!