רקע
נורית גוברין
בשבחה של ספרות מגויסת

"פעם שרנו – ים הדגן – לי נדמה,

היום כל גבעול כופף ראשו אחרת"

(אנדד אלדן)

א. משקעים היסטוריים שליליים

בחרתי לדבר בשבחה של “ספרות מגויסת” דווקא משום שהמושג רווי משקעים היסטוריים שליליים, ומעורר מניה וביה התנגדות חריפה. מקורה של התנגדות זו בהערכה האמנותית הנמוכה של מה שמטביעים עליו את התווית “ספרות מגויסת”, ובעיקר בשל פחיתות הערך האנושי של מי ש’גויס' מבחוץ כדי להעמיד את יצירתו לשירות מטרה חיצונית.

המושג “ספרות מגויסת” הסתאב, כי הספרות נעשתה כלי־שרת בידי מנהיגי מפלגות, עסקנים פוליטיים וקומיסארים תרבותיים, שבאו בתביעות אל הסופרים ונתנו להם תכתיבים על מה, איך וכיצד לכתוב. שיאה של הסתאבות זו בשנות ה־20' וה־30', בימי סטלין ומזכיר מרכז המפלגה הקומוניסטית אנדרי אלכסנדרוביץ ז’דאנוב (1948־1896) שעל שמו נקרא תכתיב זה, “ז’דאנוביזם”. עקרון הז’דאנוביזם, כפי שהציג אותו עזריאל אוכמני (מרכסיסט אדוק, שחזר בו) בלכסיקון שלו הוא: “עקרון הכפיפות המוחלטת של הספרות לאינטרסים של המפלגה, כאחת מזרועות הביצוע של מדיניותה”.1 בהתאם לעיקרון זה ניטלה חירותם של הסופר ויצירתו, ונותקה זיקת הספרות אל “החיים הממשיים, הרבגוניים, העשירים בניגודים ובקונפליקטים”. היא נהפכה לספרות “שלוותנית [אידילית, נ.ג.] ומפארת”.

מאז הוטבע תו קלון על המושג, שדומה שאי־אפשר למחותו, והשימוש בצירוף זה הוא תמיד לשלילה, ובכל פעם כשרוצים לדבר בשבחה של ספרות זו קוראים לה ספרות בעלת מחוייבות חברתית, או ספרות מעורבת. וכך, במרוצת השנים ניתנה למושג “ספרות מגויסת” הגדרה מצמצמת, ולכן ממעיטה, ואילו למושג ספרות מחויבת או ספרות מעורבת ניתנה הגדרה רחבה ולכן מעלה.

ב. מגויס מטעם עצמו.

יש מקום להתמודד חזיתית עם מושג זה והתפתחותו ההיסטורית, גם בספרות העברית. התמודדות זו תגלה על נקלה, שאין סתירה בין היצירה הספרותית לבין מאבק האדם וכמיהתו לטוב, לחופש ולחברה מוסרית וצודקת. הספרות היתה והיא תמיד “מגויסת”, גם כשהמושג לא עלה לתודעה כפואטיקה בעלת מודעות מחייבת, ועל אחת כמה וכמה בתקופות שבהן יש מודעות כזו.

ברצוני לטעון שתי טענות: א. המושג “ספרות מגויסת” כשלעצמו, עם או בלי מרכאות, אין בו הערה לחיוב או לשלילה. יכולה להיות “ספרות מגויסת” טובה וספרות מגויסת גרועה. זהו מושג ניטרלי. וכמו במרבית התופעות מסוג זה, השאלה האחת העומדת לדיון היא שאלת ה“איך”. כיצד מעמידים הסופר והספרות את עצמם לשירות מגמות שמחוצה להם. לא עצם ההתגייסות יש בה חיוב או שלילה, אלא הדרך שבה היא מתבצעת. המונח השלילי לדידי הוא “ספרות מטעם” ולא ספרות מגויסת.

ב. הטענה השנייה שלי היא, שלפחות בספרות העברית, הסופר העברי מגויס תמיד מטעם עצמו ואינו מגויס מטעם. מעטות הדוגמאות, אם בכלל, של סופרי־חצר. סופר מגויס עושה זאת במרבית המקרים, אם לא בכולם, בשליחות לבו וצו מצפונו. הוא מתגייס ומגייס את יצירתו, משום שהוא מאמין באידיאולוגיה ובמפעל שאליהם הוא מגייס את עצמו.

כל הדיבורים בספרות העברית על “ספרות מגויסת” בכלל ועל ז’דאנוביזם בפרט, אין להם בסיס ואין דוגמאות שתאששנה אותם. דיבורים אלה, באותה תקופה קצרה שהיו קיימים, באו תמיד מפיהם של עסקנים ואנשי־מפלגה מסורים, ולא מפי היוצרים עצמם. התכתיבים, במידה שניתנו, היו הרבה יותר מצומצמים ומוגבלים ממה שנוהגים להציגם, והשפעתם על היוצרים האמיתיים ועל יצירתם היתה מוגבלת ומצומצמת מאוד, אם בכלל היתה כזו.

קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, להצביע על יצירה ספרותית של ממש שנכתבה מתוקף צו מפלגתי מחייב, לפי הנחיות מבחוץ. אדרבה, גם אלה שבתקופה מסוימת של חייהם לא ראו בהתניה החברתית החיצונית גורם שלילי, יצירתם מגלה מורכבות, ביקורת והטלת ספק, שהן תנאי ליצירה ספרותית של ממש, לא פעם בסתירה גלויה לדבריהם הלא־ספרותיים הגלויים. זאת ועוד. מן הצד השני, כל מי שביצירתו יש הזדהות עם החברה והמפעל הציוני, עשה זאת “מנהמת לבו”, כתוצאה מהזדהותו המחולטת עמם ולא בתוקף “תכתיבים”. חיוב והזדהות אלה מוגבלים בדרך־כלל לנסיבות היסטוריות מסוימות, והתחלפו בדברי קטרוג וביקורת, בנסיבות היסטוריות אחרות.

ועוד יש להדגיש, אמנם תפקידה של הספרות לבקר, לעורר, לגרות, לגרום לחשבון נפש אישי וקיבוצי, בדיעבד, אבל אין זאת אומרת שספרות שיש בה חיוב החיים, הלל ושבח למפעל, התרוממות נפש, הזדהות ואמירת אמן, פסולה מראש וחשודה בחוסר אמת ובתווית שלילית של “ספרות מגויסת”.

אין להתעלם מחטיבת יצירות גדולה ומפוארת, שבנסיבות היסטוריות מסוימות, בדרך כלל חד־פעמיות, מבטאת אך ורק את ההזדהות, את החיוב, ונותנת משמעות לרקע ההיסטורי הגדול, מכל הלב, מתוך התפעמות ומחויבות של היוצר לאותו רגע. פסילתן מלכתחילה של יצירות החיוב־הגדול, היא הקוטב האחר של פסילתן מלכתחילה של יצירות השלילה הגדולה. בכל מקרה יש לדון ביצירות לגופן, במעשה האמנות שלהן, במידת האמת והכאב שבהן, ולא להתייחס אך ורק לעמדות המובעות בהן.

ג. המסורת נמשכת

לספרות העברית מסורת ארוכה מאוד של מעורבות חברתית. היא תמיד רתמה עצמה למשימות החברתיות הגדולות של עם ישראל ופעלה לתיקון החברה ונגעיה. הסופר העברי היה תמיד חדור תחושה עמוקה של שליחות, ויצירתו מבטאת תחושה זו. הסופר העברי לא נזקק למישהו מבחוץ שיורה לו על מה ואיך לכתוב, במי ובמה להילחם. הוא היה תמיד חוד החנית במאבקים החברתיים והמוסריים של זמנו וחברתו. הוא גייס את עצמו ואת יצירתו, מתוכו, כיוון ש“הציקתהו רוח בטנו”.

אני מעזה גם לטעון, שתחושת השליחות של יוצרי הספרות העברית בעבר – אלה שרתמו את יצירתם למלחמה בקלקלות המציאות וגייסו אותה למען שינוי פניה והשגת מטרות חוץ־ספרותיות – תחושה זו לא השתנתה הרבה גם בדורות האחרונים, והיא חזקה וניכרת מאוד בספרות הישראלית.

אותה מגמה לוחמת של תיקון עיוותי המציאות, שאפיינה את סופרי תקופת ההשכלה ושמקובל לייחס אותה אך ורק להם, נמשכת והולכת עד ימינו. מה שהשתנה הוא דרכי הספרות ואמצעיה: הכלים, הסגנון, הטכניקות הספרותיות, הסממנים האמנותיים והספרותיים, שבעזרתם פועלת הספרות ומשפיעה על קוראיה. כל הזמן מחפשים דרכים חדשות כדי להגיב ולהשפיע, אבל המגמה נשארה זהה ביסודה. וזאת גם בשעה שהיוצרים מעידים על עצמם, שהם עושים הכל כדי להתנער משליחות זו ולהודיע ברבים שאינם חלק ממנה ושהם נלחמים בה.

אותם יוצרים המצהירים שהם מפנים עורף למציאות, מתכנסים בתוך עצמם, כותבים שירת “אני” טהורה ויוצרים “אמנות לשם אמנות”, גם הם נוקטים עמדה חברתית מובהקת. עצם ההתעלמות המופגנת, הבריחה מן הזירה, או נטישתה, יש בהן הבעת עמדה בוטה, ולעתים זוהי “שתיקה רועמת” המשפיעה על המציאות לא פחות ואולי יותר.

בהיסטוריה היהודית לדורותיה, ועוד יותר בזו של 110 השנים האחרונות, ובמיוחד בזו של מדינת ישראל, הצמידות שבין גורל היחיד למה שקורה בחברה, בלתי ניתנת להפרדה. גורל היחיד קשור קשר בל יינתק בגורל הכלל, לטוב ולרע, ברצונו או בעל כורחו. הביוגרפיה האישית של כל יחיד משקפת את גורל הכלל ונותנת ביטוי לאחת הדרכים שבהן הלכה ההיסטוריה היהודית. צמידות זו היא כה עזה, עד שאפשר לומר: אמור לי היכן ומתי נולדת ואומר לך מה עבר עליך. לכל דור ביוגרפיה קולקטיבית טיפוסית, הטבועה בחותם המאורעות המרכזיים של התקופה, שנעשו לחוויותיו של היחיד. במצב כזה, אין פלא שאין כל אפשרות לברוח לא רק מהגורל היהודי בכלל, אלא גם ממה שמתרחש כאן ועכשיו. לכן, אין כל פלא שכל יצירה טבועה בחותם המובהק של הזמן והמקום, כולל ניסיונות הבריחה וההיחלצות מן הזמן והמקום, שגם הם קביעת עמדה מובהקת.

ד. חוקיות קבועה

קיימת חוקיות קבועה החוזרת על עצמה, בשינויים המתבקשים מחילופי הזמן והמקום, ובמסגרתה חוזרת ונשמעת גם הקינה הקבועה בפי מי שממנים את עצמם ל“שומרי הגחלת” ו“נאמני הדרך”. לעתים הם בני הדור הוותיק כנגד הצעירים, אבל לא תמיד יש כאן רק עניין של גיל ודור, שכן ההאשמות יכולות להישמע גם בתחומי אותו דור עצמו. האשמות קבועות אלה, המוטחות בעיקר נגד דור הצעירים, הן, שאין דור זה נאמן למורשתו ולזהותו, שמתגלים בו סימנים ניהיליסטיים, אובדן דרך, פריקת עול, חוסר אחריות ציבורית ולאומית, השחתת הלשון והמידות ועוד כיוצא באלה. ובעיקר האשמה הקשה על שהוא מצעיד את הספרות לאובדן דרך ועמה את הדור כולו.

מי שמסתכל על מהלך הספרות העברית במאה השנים האחרונות, יגלה שהניהיליסטים של העבר הם “שומרי החומות” של ההווה ואובדן הדרך של העבר היא דרך המלך של ההווה. לכן צפוי שהניהילסטים של ההווה יהיו “שומרי החומות” של העתיד. ההיסטוריה של הספרות מוכיחה, שמי שהוטחו נגדו האשמות על אובדן דרך, נראה מקץ שנות דור כמורה־דרך, ומי שהואשם בניהילזם בעבר, נראה ממרחק השנים כבעל אחריות חברתית וציבורית מובהק. ולא עוד, אלא שהוא עצמו, “בתפקידו” החדש, מטיח האשמות דומות בבני הדור החדש.

בהאשמה החוזרת של היוצרים הצעירים, המחדשים ופורצי הדרך, בהתפרקות מערכים, בניתוק השותפות הלאומית, בשבירת מיתוסים ובהשחתת הלשון, אין אפוא חידוש. רבים מאלה שהתחילו בפריצה בוטה, כביכול, מחוץ ל“קונצנזוס”, בין השאר כדי לחדש חידוש לשמו, לזעזע, להסב אליהם את תשומת הלב, חזרו ל“חיק הקונצנזוס”. חזרה זו נעשתה בשני כיוונים: היוצר עצמו שינה, מיתן והצטרף; והקהל התרגל לחידוש ואימץ אותו לתוך המהלך הכללי. גם כאן פועל הכלל: הלשון הבוטה של העבר היא הלשון השקולה של ההווה; ולכן – הלשון הבוטה של ההווה תהיה הלשון השקולה של העתיד. תופעות הלוואי והסרק נתיישנו ונדחו כמשובת נעורים על־ידי היוצר וקהל הקוראים כאחד.

ה. זיכרון קצר

על אף חוקיות מחזורית זו, נדמה לכל דור, בכל פעם מחדש, שהוא הראשון המקיים סוג זה של ויכוח, ולקהל הקוראים נדמה, שכזאת טרם היתה בתולדות הספרות העברית, וכי המצב הגרוע בהווה יש בו ניגוד משווע להרמוניה שהיתה בעבר.

לתחושה זו של חידוש וראשוניות בכל דור יש לפחות שתי קבוצות של סיבות: הראשונה – לציבור זיכרון היסטורי קצר. רבים בתוכו אינם מכירים כלל את העבר הספרותי והתרבותי, ואחרים בוחרים להתעלם ממנו או לבחור מתוכו רק את מה שמשרת את מטרתם. זיכרון היסטורי קצר זה הוא נחלתם של קוראים ויוצרים כאחד, ובמיוחד של הצעירים שבהם.

קבוצת הסיבות השנייה קשורה בשינויים שחלו בלשון ובסגנון. בכל דור נוצר הרושם שהסגנון נעשה בוטה יותר, גס ואלים יותר, והמתווכחים אינם בוחלים בשום אמצעי כדי להשמיץ ולבעוט בחברה, ביריב ולקדם את עצמם ואת עניינם.

גם סקירה היסטורית שטחית, של ראשית הופעתו של יוצר על במת הספרות, ובעיקר של תולדות הפולמוסים בספרות העברית של הדורות האחרונים, תגלה שלא כך הדבר. לספרות העברית מסורת ארוכה ולא מפוארת של אלימות מילולית, שבה לקחו חלק רבים וטובים, מהם שנעשו לימים מסופרי המופת של הספרות העברית: שלום יעקב אברמוביץ והמבקרים א"א קובנר ויעקב פפירנא, אם להזכיר שלושה שמות בלבד מראשית הביקורת העברית. הוויכוחים מעל דפי ‘המגיד’, ‘המליץ’ ו’הצפירה', אינם נופלים באלימותם המילולית מאלה המתנהלים כיום, ואולי אפילו עולים עליהם בהתקפות האישיות “מתחת לחגורה” שהיו נהוגות אז. וכן, כמעט תמיד לא היה זה ויכוח ספרותי טהור, אלא שורשיו היו נעוצים בהבדלים אידיאולוגיים ובעיקר ביריבות אישית.

בכך אין כמובן היתר או עידוד להמשיך בדרך זו. אדרבה, חובה לשמור על “אקולוגיה בתחום הביקורת” (כביטויו של אבי ז"ל, המסאי והמבקר ישראל כהן) ועל תרבות של ויכוח, ובכך אולי לשבור מסורת לא מפוארת זו של אלימות מילולית, אבל בה בשעה יש גם לדעת, שמאבקים אלה הם חלק מספרות חיה ומתפתחת. ובעיקר יש בהם עדוּת – על אף הטענות החוזרות ונשנות על תפקידה הפוחת והולך של הספרות – דווקא לחשיבותה ולתפקיד המרכזי שהיא ממלאת בחיי הרוח והתרבות של העם.

אייר תשנ"ג





  1. עזריאל אוכמני, ‘תכנים וצורות. לקסיקון מונחים ספרותיים’, הוצ‘ ספרית פועלים, תשל“ז, ”ערך“ ”ז’דאנוביזם".  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!