רקע
נורית גוברין
בין הסופר לשׂררה

 

הוויכוח בין הסופרים לבין דוד בן־גוריון    🔗

א. “אין הקיסר עליון על המדקדקים”

בזיכרונותיו של ישראל כהן על מסכת יחסיו עם דוד בן־גוריון סיפר את האפיזודה האופיינית הבאה.1 ישראל כהן היה במשך עשרות שנים עורך ‘הפועל הצעיר’, ביטאון מפא"י, ובן־גוריון הרבה להשתתף בו. “בדרך כלל”, סיפר ישראל כהן, “לא הייתי משנה ממטבע דבריו של בן־גוריון [־ ־ ־] אלא מוסרם לדפוס כמות שהם. אולם פעם אחת עברתי על מידה זו. בן־גוריון הקפיד, כידוע, שלא להשתמש במילת היחס “את” והיה מוחקה לצורך ושלא לצורך. והנה אירע, שתוך כדי קריאה במאמרו, הוספתי “את” במשפט מסויים, הואיל וחסרונה עלול היה, לפי דעתי, לשבש את הבנתו. [־ ־ ־] כשקיבל את ‘הפועל הצעיר’, שוחח עמי בטלפון והעיר לי על כך. אמרתי לו [־ ־ ־] שכאן היה הכרח גמור להוסיף את “את”, כדי שהקורא יבין את הדברים כהלכה. והלא אין הוא מתכוון למחוק כל “את” מן הלשון העברית, שהרי הפסוק הראשון בספר ‘בראשית’ מתחיל “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”… לאחר שהוסיף לעמוד על דעתו, העזתי ואמרתי לו, שיש אימרה לאטינית עתיקה: “אין הקיסר עליון על המדקדקים”. הרגשתי, שהוא מבודח מן האימרה [־ ־ ־] [וכך] יצאתי בשלום מן המעשה הזה”.2

אפיזודה זו אופיינית לוויכוח בין הסופרים “המדקדקים” לבין דוד בן־גוריון “הקיסר”, שלא ויתרו לו, על אף הכבוד שרחשו לו, בשעה שחשו שאין הוא מעריך את הספרות העברית ומזלזל בה, ו“מוראה של מלכות” לא היה עליהם.

ב. מגויס מטעם עצמו ולא מגויס “מטעם”

הפרק הקודם, “מסורת המחאה בספרות העברית”, המשמש נקודת־מוצא לפרק זה, תיאר את מערכת היחסים הפרדוקסלית שבין ממסד, כל ממסד, לבין אנשי הרוח. לפיה: “חולשתו של כל צד היא כוחו של הצד שכנגד; כל צד רוצה להיבנות מכוחו של הצד שכנגד ולנצלו לטובתו, אבל הצלחתו של כל צד היא גם כישלונו. ברגע שהצד האחד משיג את מטרתו, חדל הצד שכנגד להיות מה שהוא, ומאבד את כוחו.”

המסקנה היא,שאין סופר עברי שהעמיד את עצמו בלעדית לרשות הממסד, שנעשה משמשו ורתם את עטו לעגלתו, באותו אופן המוכר ממזרח אירופה. הסופרים, במידה שתמכו במדיניות קיימת ובעומדים בראשה, היו תמיד מגויסים מטעם עצמם ולא מגויסים “מטעם”.3

התמיכה בממסד נעשתה תמיד בשליחות לבו ובהתאם לצו מצפונו של הסופר משום שהאמין באידיאולוגיה ובמפעל שאליהם הוא מגייס את עצמו, ולא משום שמישהו מבחוץ הפעיל עליו לחץ או הבטיח לו טובות הנאה.4

ג. אין ממסד ספרותי

אני רוצה לתאר כאן ויכוח כזה, שנערך, מעל דפי העיתונות, בתחילת שנת תשכ"א, (אוקטובר־דצמבר 1960; ינואר 1961) בין דוד בן־גוריון, לבין סופרים, שנהוג לזהותם עם “הממסד הספרותי”, כלומר כאלה שמילאו תפקידים מרכזיים במוסדות הסופרים. היה זה כשנתיים וחצי לפני התפטרותו של בן־גוריון מראשות הממשלה בעקבות “פרשת לבון”, ביוני 1963. בהערת הסתייגות, שפיתוחה והוכחתה חורגות ממסגרת זו, ברצוני לומר, שמושג זה, “ממסד”, כשהוא מכוון לסופרים, הוא תרתי דסתרי, ולמעשה, אינו קיים. היוצר הוא מטבעו אדם בודד, איש לבדו, וכל ההתארגנויות בחבורות או בקבוצות־לחץ הן "אד־הוק״ לצורך השעה ולצורך עניין מסוים, ואינן מחזיקות מעמד מעבר לו, אם בכלל. “איש רוח בא תמיד ביחיד, אחד משכמו ומעלה. אין שני ברדיצ’בסקים, אין שני ברנר. הוא אחד ואיש לא שלח אותו,” אמר ס. יזהר באותו כנס ב’יד טבנקין' (יוני 1990), ואני מסכימה עמו בעניין זה. והוסיף: “לא קיים איזה ‘ממסד רוחני’ ולא מועדון של ‘אנשי רוח’. תמיד יש רק אחד, סביבו לפעמים מתאספים עוד אחדים והוא הבולט שבהם. ברגע שבדידותו של האחד נפסקת, גם קולו לא חשוב עוד. כתיבתו, שירתו ראשונה. פעילותו הציבורית מקבלת משמעות משום שהוא מוכר כסופר”.

ד. התובעים את עלבונה של הספרות העברית

דוד בן־גוריון כיבד והעריך אינטלקטואלים (תהיה ההגדרה של מושג זה אשר תהיה), התעמק בפילוסופיה היוונית ובזו הבאה מן המזרח הרחוק, עסק הרבה בתנ“ך אבל לא העריך את הספרות היפה בכלל וזו העברית בפרט. אפשר לשער שבעמדתו זו הושפע במישרין מאפלטון ומהשקפותיהם של המבקרים הרוסיים הפוזיטיביסטיים ובראשם: בלינסקי, צ’רנישבסקי, דוברוליובוב, ופיסארב או בעקיפין, כפי שנקלטו “ברחוב היהודי” בקרב הסופרים, המבקרים והפובליציסטים העבריים ביניהם לילינבלום, יהל”ל, פאפירנא, מנדלי, א. א. קובנר. המבקרים הפוזיטיביסטיים הרוסיים היו נגד “אמנות לשם אמנות”, דיברו על “התועלת” שעל האמנות להביא והעדיפו את המציאות על האמנות: “נאה המציאות החיה ממלאכת המחשבת” (צ’רנישבסקי). ידועה במיוחד עמדתו של פיסארב, שהעדיף את המחקר על הספרות היפה: “מחקר רציני הכתוב בבהירות ובאופן המושך את הלב מאיר כל שאלה שענין בה באופן טוב ומלא יותר מסיפור בדוי על אותו נושא.” כמו כן שלל את הספרות היפה בנימוק שאיננה דרושה לעם. ובמיוחד התפרסמה אמירתו הפרובוקטיבית: “זוג נעליים חשוב משקספיר ומפושקין”.5

חלק מן הוויכוח היה מתחת לפני השטח, במכתבים פרטיים, במאמרים בודדים, בהרצאות בעל פה, בישיבות ובכינוסים, במיוחד בכל מה שנוגע לסופרים בינם לבין עצמם, ובינם לבין קהלם. אבל הוא פרץ אל פני השטח, ובעוצמה, לא פעם.

הסופרים חשו ביחסו המזלזל של דוד בן־גוריון אל הספרות העברית, במיוחד, בכל פעם שרצו להזמין אותו להיות אורח־הכבוד בוועידות של אגודת הסופרים שנערכו בקביעות אחת לשנתיים. או שלא נענה להם כלל, או שנענה להם אבל השמיע דברים מזלזלים ופוגעים.

כל זמן שבן־גוריון עצמו הביע את דעותיו אלה בחוגים סגורים ולא שיתף בהם את הקהל הרחב, “ספגו” הסופרים, שבאו במגע עמו, את העלבונות, גם כדי שלא לפגוע בכבודה של “השררה”, גם משום שחששו להחליש את מעמדם הרופף של הסופרים והספרות, גם משום שאין זה דבר של מה בכך להיכנס לוויכוח פומבי עם “השליט” במיוחד שהוא דוד בן־גוריון.

“הוויכוח בין ראש הממשלה, הח' דוד בן־גוריון, ובין הסופרים בישראל על ערכה של הספרות היפה, איננו חדש,” כתב ישראל כהן6 (אוקטובר 1960) והוסיף: “הוא מחלחל ומפרכס לצאת, ואף יצא פעמים אחדות. יחסו זה של ראש הממשלה ליצירה הספרותית, שגרם וגורם צער גדול לכל מוקיריו, איננו סוד, וכבר היו לו גילויים שונים, בכתב, בעל־פה ובמנהגו עם כינוסי־סופרים”.7 אבל משעה שבן־גוריון עצמו נתן פומבי ליחסו המזלזל בספרות העברית, והוציא את הוויכוח עם הסופרים לרשות הרבים, הרגישו ששוב אי אפשר להשאירו במחתרת, הרחק מן העין הציבורית, ושחובה עליהם להשיב מלחמה שערה כדי להחזיר את “כבודה האבוד” של הספרות העברית. כתב ישראל כהן: “אך משעה שבן־גוריון הביא לפני הציבור החרב את הערכותיו בצורה סדורה וברורה, שוב אין להשתמט מן החובה להתווכח עם דיעות אלו ולסתרן מנקודת־ראות אישית, אנושית ולאומית כאחד. שכן הטעות המונחת ביסודן, עם שהיא עתיקת־ימים, היא כל־כך שרשית וכל־כך מזיקה, שהמחריש לא יינקה”. [שם].

את העילה להפיכת הוויכוח לגלוי ופומבי, נתנו, למעשה, שניים, משה שמיר ובן־גוריון עצמו. משה שמיר הגיב ברשימתו “אדוני ראש הממשלה” במדורו “בקולמוס מהיר” ב’מעריב‘, ערב יום כיפור תשכ“א (30.9.1960) על ריאיון מוקלט ו”סטנוגרפי" של דוד בן־גוריון עם עורכי ‘מעריב’, שהתפרס בגיליון ערב ראש השנה של ‘מעריב’, ועל מכתב פרטי של בן־גוריון אליו. לאחר פרסום זה ב’מעריב’ ביקש בן־גוריון מעורך ‘דבר’ לפרסם את חליפת המכתבים בינו לבין משה שמיר במלואה.

את הוויכוח עם בן־גוריון ניהלו מעל דפי העיתונות, בפומבי, משה שמיר, ישראל כהן, ב.י. מיכלי, ש. שלום ואחרים. הסופרים נלחמו על כבודה של הספרות העברית, מבלי לפגוע בכבודו של בן־גוריון. לכן, הוויכוח נראה כמתנהל בכוחות בלתי שווים: האחד תוקף ואף מעליב ממרום מעמדו ובכל כוח סמכותו, בפסקנות וללא היסוס, ומביע את דעותיו הנחרצות על חשיבותה המעטה של הספרות. הצד השני, נלחם כשידיו קשורות מאחור. הוא הצד הנפגע והנעלב, לא רק בשל הדעות, אלא בעיקר בגלל סמכותו של מי שאומר אותן. הצד השני מנסה בנימוקים ענייניים להוכיח את הטעות שבהן, כלפי מי שמחזיק עצמו מעל לטעות ואינו אוהב להודות בה. ההלם בעקבות דעות אלה מפי “אבי־המדינה”, היה גדול, אבל במיוחד חששו מן ההשפעות הקשות שתהיינה להן על הציבור הרחב, ובמיוחד על אלה שהגיעו לאחר קום המדינה, ואינם מכירים את ההיסטוריה של היישוב ושל הציונות. שורשיו של הוויכוח היו עמוקים הרבה מעבר לדבריו של בן־גוריון במכתבו למשה שמיר. עד קום המדינה, התחושה הכללית היתה שהספרות העברית, באמצעות סופריה, היתה לא רק שותפה להקמת המדינה, אלא שימשה שושבין מרכזי בכל התהליכים הארוכים והממושכים שקדמו לכך, מראשיתה של הספרות העברית החדשה, מאז סמולנסקין, ולילינבלום, ומי"ב וטשרניחובסקי – אם להזכיר שמות ספורים בלבד. בלעדי הספרות והסופרים לא היתה מדינת ישראל עובדה קיימת. והנה, עם התגשמות המטרה הנכספת, בא העומד בראשה ומנשל אותם מזכויותיהם. מציג אותם ככלי ריק ומעמיד סולם עדיפויות אחר. היתה זו עוד אחת מן האכזבות הקשות שהתגשמות החלום – הקמת המדינה – הביאה בעקבותיה.

1.jpg

ה. בין דוד בן־גוריון למשה שמיר –

“החיים חשובים מספרים שמנסים לשקף אותם”

משה שמיר שלח לדוד בן־גוריון את ספרו ‘בקולמוס מהיר’ (הוצאת ספריית פועלים, 1960) וצירף אליו מכתב קצר, שפורסם, יחד עם תשובתו של דוד בן־גוריון, לפי בקשתו של האחרון, ב’דבר' כ“א בתשרי תשכ”א (12.10.1960) כשמונה חודשים לאחר שנכתבה. במכתב־הלוואי לספר כתב משה שמיר בין השאר: “אם תמצא לך בתוך שעתך הדחוקה את הרגעים הדרושים בשביל להציץ בכמה מפרקי ספר זה [־ ־ ־] תבחין ודאי מדוע אני מרשה לעצמי לחתום בידידות ובהערצה.”

על גילוי “ידידות והערצה” זה כתב דוד בן־גוריון, במכתבו מיום 16.12.1960: “ועד שהגעתי לפרק ו'8 הייתי כולי התקוממות נגד דבריך. כותבים או לא כותבים. יש שירים טובים או לא – האומנם באלה ימד דורנו? מתחולל בתולדותינו הפלא הגדול ביותר; [־ ־ ־] הולך ונוצר עם חדש [־ ־ ־] והוא בונה וכובש ונלחם ולומד וחוקר ושט וטס ומפריח שממה – בתנופה שלא היתה כמוה אף בתקופה אחת בחיינו הקדומים. ומהי החשיבות אם מופיע סיפור משובח או שיר יפה או מחזה לקוח לבבות או אינו מופיע?”

בן־גוריון חש, שאין אלה הדברים המתאימים לומר באוזני סופר עברי, אבל אינו חוזר בו, אלא אדרבה, מחזק אותם: “ידעתי, שמסוכן להגיד דברי אפיקורסות אלה באזני סופר מובהק – שחייו הם הספרות, אבל אולי גם אתה תודה, שהחיים – אם הם עשירי־תוכן – חשובים מספרים שמנסים לשקף אותם”. הוא ממשיך לפרט את כל “הנעשה בתוכנו בשטח ההתיישבות, הבניה, השיט, החינוך, התעשיה, המחקר” וקובע שכל זה “שקול כנגד טובי הספרים שנכתבו בתוכנו ובתוך עמים אחרים, בימים קדומים ובימינו אלה”. בן־גוריון מוסיף ומביע את דעתו כנגד “הדלות הנשקפת מספרותנו הגלותית” וטוען ש“נוער זה, שמטפס באלפיו על מרומי מצדה בנגב – לא ירוו צמאונו בסיפורי עגנון ומנדלי” אם כי מסתייג במקצת ומבקש: “ואל תראה חלילה בדברי אלה זלזול בעגנון ובמנדלי”.

ואם עד כה אולי לא היתה עמדתו ברורה, טרח להוסיף: “אולי איני מייחס כמוך חשיבות כה רבה לספרות יפה”. וכן: “ולא אכפת לי אם טיבם של השירים המופיעים ב’מאזנים' או במקום אחר הוא משופרא דשופרא או לא. השיר הגדול והנעלה שאני שומע – הוא שיר האדם הצעיר שלנו”. לבן־גוריון “אין ספק” שקולה של עשייה זו, ימצא “הד הולם ב’ספרות החיה'” אם לא עכשיו, הרי בעוד שנים, העיקר, שקודם “יעשו המעשים הגדולים”. האקורד האחרון של המכתב: “הספרים כתוב ייכתבו, ואם יבוששו לבוא – לא אשתעמם בינתיים”.

בדברי דוד בן־גוריון מובלעות כמה הנחות־יסוד. ביניהן: המעשים חשובים מן הספרות; הספרות צריכה לתת “הד הולם” למעשים; למעשים ולא לספרות יש חשיבות ביצירת אומה.

ו. משה שמיר: "אדוני ראש הממשלה! –

הספרות היפה נותנת את הלחם והמים לבני הדור"

שלושה קטעים מדברי ראש הממשלה מביא משה שמיר לידיעת הרבים בפתח קריאתו הנרגשת אבל המסויגת והמרוחקת, כפי שמעידה עליה הכותרת: “אדוני”. הקטע השלישי הוא מאותה “אגרת פרטית”, ששלח לו בן־גוריון בזמנו “שכמדומה השעה מתירה ידו לפרסם שורות אחדות מתוכה” ולאחר מכן פורסמה במלואה לפי בקשתו של הכותב (כפי שתואר בסעיף הקודם וקטעים נרחבים ממנו שהובאו שם בהרחבה, נזכרו בקצרה גם כאן). שני הקטעים הראשונים הם, כאמור, מאותו ריאיון שפורסם בערב ראש השנה תשכ"א ב’מעריב'.

בראשון מביע בן־גוריון שלוש משאלות: “שיהיה פה ירוק”; “שיתוספו לפחות עוד שני מליון יהודים”; “חינוך טוב לכל הנוער שלנו, וחינוך טוב כולל הכשרה וכושר חלוצי”. בשני מצטט משה שמיר את בן־גוריון האומר: “ספרות יפה? – אינני קורא זה כמה שנים ספרות יפה…”

משה שמיר יוצא כנגד ההפרדה שערך בן־גוריון בין שלוש המשאלות שלו לבין הספרות וקורא בניסוחו הידוע של אחד־העם: “הגיעה השעה לבדוק יחסך לספרות ולספרות יפה בעיקר”. בכך, מדגיש משה שמיר, הוא משמש פה לרבים: “ביטוי־מה לתסיסה החומרת ומבעבעת זה כבר בליבם של רבים”. הוויכוח האמיתי הוא, כהגדרתו: “הוויכוח על פני הדור”, שכן “פני הספרות כפני הדור”.

על טענתו המיתממת של בן־גוריון, שהעובדה ש“איננו קורא ספרות יפה” היא “עניינו הפרטי” מגיב משה שמיר, כפי שיגיב ש. שלום אחריו: “יודע אתה ככולנו – כי אין עניינים פרטיים לבן גוריון. מעשיך, מחשבותיך, דבריך, הכרעותיך – הם ענין לעם ולדור. [־ ־ ־] לפיכך איכפת לנו, ולאו דוקא לסופרים שבתוכנו [־ ־ ־] מה יחסך לספרות, לסופרים, לספרים”.

כאחרים לפניו ואחריו, מגדיר משה שמיר את “אי־הבנתו” של בן־גוריון “לגבי חשיבותה וחיוניותה [־ ־ ־] של הספרות העברית במסגרת תחיית עמנו” כ“אי־הבנה טראגית”. הוא חושש לעתיד, ש“תוצאותיה העגומות [־ ־ ־] אפשר ואינן אלא סימנים ראשונים לתהליכים הרבה יותר מסוכנים” בעתיד. וקובע: “אי הערכתך לספרות העברית בת ימינו היא אסון, לך ולנו”.

על שלוש המשאלות ה“נאות” של בן־גוריון מגיב שמיר: “אף אחת מהמשאלות הללו לא תתגשם, אם לא תהיה ספרות עברית יפה. שיר עברי וזמר עברי וסיפור עברי ומחזה עברי”. ובהדגשה: “בלי הספרות לא היה ואין ולא יהיה חינוך עברי”.

משה שמיר מתאר “כחזון רחוק” אפשרות של “מדינה ללא ממשלה”, ואולי אפילו “בטחון – ללא צבא”; “אבל אפילו בחלום המשונה ביותר לא ניתן לשער חינוך ללא ספרות”. ובספרות הכוונה היא “לספרות היפה, לשיר ולסיפור, לספרות החוויה, לספרות הלבבות”. הוא ממהר להסביר, את המובן מאליו לסופרים, אבל לא תמיד לקוראים ובעיקר לאנשי־השררה, עם לא מעט ביקורת כנגד בן־הפלוגתא שלו, ש“אין חלקי עם דורשי הספרות המטיפה וההימנונית, שכמותה גדלה, אגב, בצל השקפות כהשקפתך”. בין תפקידי הספרות הפלורליסטיים שהוא מונה “לשם חינוך בכל גווניה וצורותיה וטעמיה”, “גם את השאיפה וגם את אי־המנוחה, את הרגשת המולדת והרציפות ההיסטורית, אבל גם את ההתקוממות”.

משה שמיר סוקר את מקומה הדל של “הספרות העברית היפה בת־ימינו” בספרי הלימוד בבתי־הספר, ודווקא העובדה, ש“אין לנו ביאליק בימינו”, “צריכה להגדיל את דריכותנו, את חרדתנו – [־ ־ ־] לא לבאות אלא להווה, להיום”. לפי הכלל: “אם פני הספרות כפני הדור – הרי גם פני הדור כפני הספרות!”

משה שמיר מודה, כאחרים לפניו ואחריו, כי מלאכת הפולמוס עם בן־גוריון “לעולם אינה מלאכה קלה, בין השאר משום שנוהג אתה, מבלי־משים, להקיף כל רעיון בלתי־נכון בעשרה רעיונות נכונים שלא תמיד שייכים הם לענין”. אילו קרא בן־גוריון את הספרות העברית, היה יודע ש“הספרות היפה אינה רק קישוט לחיים” אלא יש שהיא “ביטוי ותמצית של בעיות,של זעזועים, של משברים ושל ספקות וחיפושים.” משה שמיר מנסה לשכנע את בן־שיחו גם מצד התועלת שבספרות לדור הצעיר, שאותו מרבה בן־גוריון להזכיר. ו“דווקא היום” הוא קובע, “כאשר הצדדים הפרובלמטיים בקרב הדור מתגברים [־ ־ ־] יש להכיר ברלבנטיות המלאה של הגישה הספרותית, הנתחנית, רבת־הפנים, אל דמות האדם הישראלי החדש”. נימוק נוסף בכיוון זה: “אחת הדרכים הרציניות, המעמיקות, הקשות אולי אבל הנועזות באמת, לעמוד על דמותו של הדור – היא דרך הקריאה וההקשבה אל הסיפור ואל השיר”. הנימוק האחרון שמגייס משה שמיר במסע השכנוע שלו “האבוד מראש”, להצלת כבודה האבוד של הספרות העברית, הוא בהזכרת ה“אדם” שמאחורי מטוס “הסילון החדיש”. עם כל היכולת הטכנית שלו: “יש לו בעיות, יש לו חלומות, אכזבות, שאלות, קשיים”. בדברי העיון האהובים על בן־גוריון “אפלטון, שפינוזה, התנ”ך" “מוצא אתה את החכמה, [־ ־ ־] את התשובות, אבל איך תדע מה הן השאלות?”

אקורד הסיום של המאמר, בהצעה ישירה, מנומסת אבל תקיפה, הלקוחה מאותה מערכת “שימושית־תועלתנית” של הנמקות הקרובות ללבו של בן־גוריון: "אני יודע שאתה מנסה להקשיב אל השאלות באלף חושים מחודדים. אני מציע לך עוד אחד: “הספרות היפה”.

2.jpg

ישראל כהן ודוד בן־גוריון במועדון “מלוא”, 1961


ז. ישראל כהן: “מחלוקת נכבדה” –

“תרבות בלי ספר לאו שמה תרבות”

כשלושה שבועות לאחר פרסום רשימתו זו של משה שמיר ב’מעריב‘, ותשעה ימים לאחר שבן־גוריון נתן פומבי ב’דבר’ לחליפת המכתבים שלו עם משה שמיר, במקום תשובה על מאמרו, פורסמה באותו עיתון תגובתו של ישראל כהן, ל' בתשרי תשכ"א (21.10.1960). ישראל כהן הרגיש צורך לנמק את החובה “להתווכח עם דיעות אלה”; “מפני שבן־גוריון מערער על האלף־בית של תרבות ישראל המתחדשת”, לכן “יש הכרח לגונן עליה”. טענותיו הן בתחום ההיסטורי האנושי־כללי: “תרבות בלי ספר [־ ־ ־] לאו שמה תרבות”; ללא הספרות, השומרת את הזיכרון הקולקטיבי, נשכחו עמים וירדו מעל במת ההיסטוריה; “תרבותו החמרית של עם, הציוויליזאציה שלו, עם היותה תנאי מתנאי הקיום” אין לה שיור, אלא “שיור ספרותי”. מנקודת ראות אישית של האדם: הספרות, כחלק מן “הנוי”, היא “כורח־חיים לאדם”. “אין אדם ואין עם בלי פיוט”.

בתחום הלאומי: “סדר הדברים שקובע בן־גוריון” קודם המעשים והספרים כתוב ייכתבו, “הוא מוטעה מיסודו”. זהו סדר מדומה. העולם נברא בעשרה מאמרות. הדיבור, השיר והקול קדמו לכל בריאה. הסדר הוא הפוך. על “טעותו הגדולה של בן־גוריון” יעידו מעשי הדור הצעיר, ש“קלטו את הספרות העברית” ולא פחות “כרכי גווילי אש”, ש“הספר העברי” היה ונשאר בן־לוויה שלהם, “נשמת אפם”, “צורך חיוני”. לא ייתכן להיות “עם סגולה” באמצעות העשייה בלבד, “עם סגולה” אין משמעו אלא עם בעל ייחוד רוחני, שכוח־יצירה לו, ושצדק ויושר באורח־חייו, שמידות נאות לו, שערכו מסור ויופי לו, שמפרה את העולם בשירתו, בהגותו ובתרבותו הרוחנית. אך כל אלה יכולים לשגשג רק באווירה של מוקירי סופרים ואמנים ומתוך חיבת־עם לערכי ספרות ואמנות. ואילו מתפיסתו של בן־גוריון נמצאנו למדים,שהשיר, הסיפור והמסה, ואולי גם סוגי אמנות אחרים, הם בחזקת מותרות". “קיצורו של דבר: עם־סגולה איננו עם־מדע או עם־טכניקה, אף לא עם־התיישבות: כל אלה תארים הם, אך לא עצם. ישמרנו אלהים ממדינת ישראל, שמומחים וטכנאים יהיו מנהיגיה!”

טענה נוספת היא מכיוון התרבות הלאומית־החילונית: הצורך למלא את מקום הדת “שפקע כוחה מעלינו, לרצוננו או לאסוננו”, ולתת תוכן יהודי ואנושי לאורח החיים החילוני.

כעס גדול ניכר גם על כך שבן־גוריון “ממעט את דמותה” של הספרות העברית ומפחית מזכויות העבר שלה “בתחיה הלאומית ובשיבת־ציון”. “כלום לא הביאו שירי ביאליק את הנוער היהודי ברוסיה לידי הגנה עצמית נועזת? כלום אין לשירי יעקב כהן וטשרניחובסקי חלק בחידוש ההעזה היהודית?” ועל הערצתו של בן־גוריון את התנ"ך: “שום עם אינו מסתפק בשיא שזכה בו אי־פעם אלא שואף להמשך”.

הקריאה לבן־גוריון בסיומו של המאמר: “בן־גוריון ראש ממשלת ישראל חייב לחזור ולבדוק באומץ־לב את משפטו על הספרות בכלל ואת גישתו לספרות העברית וליוצריה בפרט, למענו ולמענם”.

ח. מערכת ‘מאזנים’ נגד דוד בן־גוריון

תחת הכותרת: “פגיעה מיותרת בספרות” יוצא “דבר המערכת” בראש חוברת ‘מאזנים’ מחשוון תשכ"א (נובמבר 1960) בשם הסופרים “שקראו בזעם ובתמהון את דברי ד. בן־גוריון על הספרות”. הכותב הוא ב.י. מיכלי, עורך כתב־העת, שחתם כמקובל: מ.מ. [מערכת מאזנים].

יש להודות שזוהי תגובה שנאמרה בלשון רפה, ושלא בתקיפות רבה. הכותב המשמש לפה לסופרים “לא רק מחרדתם לכבודם האישי של אנשי־היצירה אלא בייחוד מחשש שאותם דברי זלזול עלולים לפגוע קשות בנפשו של הציבור.”

אין המערכת מפקפקת בזכותו של כל אדם “לחשוב כל מחשבה על מקומה וחשיבותה של היצירה הספרותית לציבור” אבל כשהחושב הוא “ראש הממשלה העברית” “שהשפעתו כבירה על העם כולו, ולא רק בתחומי המדינה, [־ ־ ־] הרי אין תמה שדבריו באים כמדקרות חרב בלב רבים”. ובגלל השפעתו הרבה של האומר, “סכנתם מרובה”.

על עצם הטענה ש“החיים חשובים מתיאור החיים” אומר הכותב שזהו “ניגוד מלאכותי, שהיה מקובל פעם, [־ ־ ־] ומכבר עבר זמנו.” על ההיגררות לעצם הוויכוח, מודה הכתב ש“טעם מר בפינו שעלינו לריב את ריבה של יצירה ספרותית עם ד. בן־גוריון” ו“לצערנו יודעים אנו שלא היתה כאן פליטת־קולמוס. רמזים לדעתו זו המזלזלת על היצירה הספרותית כבר השמיע פה ושם בעבר”. שלא כקודמו, אין הכותב מבקש “שיחזור בו” שכן הוא יודע “שאין טעם לנסות לבקשו שישנה את עמדתו ואת טעמו”, לכן הוא מסתפק בבקשה אחת בלבד, להצניע את הוויכוח ולא להוציאו לרשות הרבים, כדי למזער את הנזק ככל האפשר: “לכבודו הוא ולכבוד יצירת הרוח של העם, אל יניף את דגלו זה ברמה, שמא לא יובן כראוי על ידי אלה שעדיין זקוקים ללימוד הלשון העברית ולטעמם של כמה שירים וסיפורים טובים”.

ט. ש. שלום: “לדברי ראש הממשלה” –

“זלזול בסופר ובספרות”

אם מערכת ‘מאזנים’ הגיבה על דברי בן־גוריון בכפפות של משי, מתוך הרגשה של מחויבות ציבורית לאיפוק בוויכוח עם ראש ממשלה, לא כך חש המשורר ש. שלום, כשהסיר אותן כפפות וראה את עצמו כתובע את עלבונם של הסופרים כולם. היתה זו תשובה “בטונים גבוהים” ומרוממים, שהכילה יותר “נימוקים” רגשיים ופסיכולוגיים, מאשר עובדתיים והגיוניים.

ש. שלום הגדיר את מהות הוויכוח האמיתי. זוהי תביעת “האבהות” [או “האמהות”] של הספרות העברית באמצעות סופריה על המדינה, והתנערות ראשיה מתביעה זו, תוך הכרזה על עצמם כ“יתומים” וכמי שהולידו את עצמם.

האצבע המאשימה מופנית אל השליט, המתנהג לפי טבעו: “ואולם זה דרכו של היושב על כיסא לשלטון, שהוא שואף תמיד להיוותר יחיד בקרב הארץ וזולתו אין עוד”. הוא, יחד עם בעלי הכיסאות הקטנים, לא זכרו את “אחרון משוררי החלוציות [ש]היא שהושיבה את מנהיגי ישראל על כיסא מלכותם”. המנהיגים, לאחר שהתיישבו על כיסאותיהם “ממהרים לקצץ כפות מרימיהם, למען יוכלו להכריז על עצמם כעל מי שנולדו בלי אב”.

ש. שלום לקח על עצמו את הייצוג של הסופר, המוכן לסבול עוני, תמורת הכרה בחשיבותו ובמעמדו כאיש המצפון והתרבות של החברה, אבל אינו מוכן שייקחו ממנו הכרה זו והוא יישאר בדלותו החומרית הקשה. ולא זו בלבד, אלא שאת התהילה יחד עם החיים הטובים והנוחים גוזלים ממנו “המנהיגים”. דברי בן־גוריון היו בבחינת “הקש ששבר את גב הגמל” למציאות שראשיתה הרבה קודם, באותה חלוקת־תפקידים מיוחלת ומוסכמת בין הסופרים לבין אנשי השררה. לפיה כל צד תורם את חלקו: "כלומר, הסופרים יחזקו את מדינת ישראל ביצירתם ויגבשו את היחידים לעם ואילו המדינה, שתכיר בתרומתם ובחשיבותם, תחזק את סופריה ותיתן להם את האמצעים לחיות בכבוד. תהיה זו שותפות אמת, “שכם אחד”. “ממלכת הרוח” במובן “הרוח הממריאה היוצרת בת החורין, שכל מלכי ארץ חייבים להסיר כתריהם בפניה אם חפצי קיום הם”.

התקווה היתה, ש“עם קום מדינת ישראל” תיפתח “תקופה חדשה ליצירה העברית המקורית, תקופת זוהר” ו“המשכנו להאמין בכך, גם כאשר ראינו את מיטב הכוחות הספרותיים שהגיעו עד הלום נופלים באין סומך, נופחים נפשם ואין שם אל לב”. ועדיין היתה אשליה: “אמרנו: אך מקרה לא טהור הוא, הזנחת שעה בלבד, אתנחתא בדרך היחד”. אבל התברר שאין חלוקת תפקידים. הסופרים נדחו מן השותפות, ונשארו בעליבותם החומרית ובדחיית תרומתם הרוחנית, ועל כל התפקידים השתלטו אנשי השררה יחד עם טובות ההנאה שלקחו לעצמם. השליט איננו רוצה “לחלק את חיבת העם עם אחרים”, ואינו “מפריש מקופת הפרסום למי שאיננו שותף נסבל לשררה”, מכיוון שהספרות היוצרת, בניגוד לכל ענפי הדעת האחרים, “אין בה עדיין דריסת רגל לתוקף השלטון”.

מכאן מונה ש. שלום את סגולותיה של הספרות היוצרת, שהיא “קול המצפון של האדם”, והסופר והספרות הם, עם כל ההסתייגות מן השם, ממשיכיהם של הנביא ושל הנבואה: “‘לא יברח איש כמוני’ – אחד הוא נתיב החירות [־ ־ ־]. על כן לא יתנו המושלים תמונה לעפעפיהם עד אם ישפילו לעפר ‘ספרות יפה’ זו, שאינה סרה למשמעתם”. האבסורד הוא, שהם, כלומר בן־גוריון, המעריץ את התנ"ך ומרים את “הנבואה הישראלית לגבהי מרומים” חושב שיש לו “הזכות, כביכול, להשפיל את בתה החוקית של הנבואה, את הספרות העברית המקורית, לשאול תחתיות של הממזרות”.

תחילתם של הדברים במעין האשמה עצמית, בניסוח רטורי החוזר על עצמו ארבע פעמים בראש כל פיסקה: “פינקנו אותם, את המנהיגים שלנו”, ומפרט את הסיבות ל“פינוק” זה באותה אשליה של חלוקת־תפקידים, שבגללה חיו הסופרים העבריים, בעליבות שקיצרה את חייהם. בין הדוגמאות נזכרים שמותיהם של ביאליק, טשרניחובסקי, דוד שמעוני, יצחק למדן. אלה שנפטרו בזמן הקצר של קיום המדינה, כגון י.צ. רמון, אשר ברש, נתן גורן, מרדכי טמקין ואחרים “לא זכו ששמם ייזכר ותצלומם יינתן בעתונות היומית המאויירת” ולעומתם “מנהיגי ישראל לעשרותיהם, הם ונושאי כליהם ובאי ביתם, כל קפיצה שלהם וכל דילוג שלהם, כל שיחה בטלה שלהם וכל ‘מסע חוץ לארץ’ שלהם (שהוא, כידוע, תמיד ‘קרבן’ גדול מצדם) – מתוארים בפרוטרוט ובאותיות קידוש לבנה על ידי כל עיתון, [־ ־ ־] כשהם מלווים תצלומים ואיורים בצבע ובטלוויזיה ובתמונות בשער [־ ־ ־]”.

סיומה של תגובתו, בביטול ערכם וחשיבותם של אלה המתנקשים “בכל התרבות האנושית” “בהשתוללותם הפוריטאנית”, בשעה שהם מוציאים מתוכה את הספרות היפה: “כל המדבר אפוא על תרבות אנוש ושולל עם זה את הספרות היפה, שם ריק הוא נושא על שפתיו”. הנחת היסוד היא ש“תרבות וספרות יפה חוט חיותן אחד הוא, וכל הנוגע ביצירה הספרותית החפשית, בבבת עינה של התרבות הוא נובע, את כנפי הרוח אשר באנוש הוא גודע”. מכאן רמז גלוי ומפורש לעבר האיש שעשה כן, והמעטת ערכו וחשיבותו כמי ש“אל שכבות העומק של התרבות לא יגיע לעולם”.

י. דוד בן־גוריון: “על ספרות וחיים” –

“אדם אדם וטעמו”

בן־גוריון לא יכול היה שלא להגיב על שתי הרשימות כנגד דעותיו ב’מאזנים' ופרס בחוברת הבאה את תשובתו: “על ספרות וחיים. מעין מכתב למערכת ‘מאזנים’” (כרך י“ב, חוב' א', כסלו תשכ”א, דצמבר 1960, עמ' 10־7). בשוליה נרשם: “תגובה למאמר זה – בחוברת הבאה”.

כפולמוסן ותיק, משתמש בן־גוריון באמצעי הפולמוס השונים המוכרים מימים ימימה כדי להדוף את התקפות הסופרים עליו, ובעיקר את זו של ש. שלום. תשובתו נעה לסירוגין בין הטענה בדבר הזכות לטעם אישי, לבין התביעה שדעותיו הן האמת. הוא “מבין”, כביכול, את “הדברים ‘התמוהים’” על “המנהיגים המפונקים”, שכן הוא מייחס אותם ל“כאב” של הכותב, ש“אין זה דרך־כתיבתו הרגיל”. או, שהוא תמה בשם “חופש המחשבה” על העורך ה“זועם” על דעה שאינה מקובלת עליו.

לעצם הוויכוח, אין בן־גוריון חוזר בו מדעותיו המזלזלות ב“ספרות היפה” בכלל ובספרות היפה העברית בפרט. יש לא מעט מן ההיתממות ועקיפת הוויכוח, כשהוא מנסה להרחיב את מושג “הספרות” ולכלול בו “גם ספרי הגות, היסטוריה ומדע”. אבל בעיקר הוא חוזר ומבסס את הנחת־היסוד שלו, באמצעות “שאלה רטורית” לפיה המציאות חשובה מן הספרות המשקפת אותה: “מהו הדבר העיקרי, הקובע בדור גורלי זה, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה: יצירת המציאות ההיסטורית החדשה – או ביטויה ושיקופה הספרותי – בשיר, במחזה, בסיפור.”

בנימוק הידוע משכבר, במיוחד בכל דיון של האשמה באנטישמיות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעיד בן־גוריון על עצמו, שהוא מכיר ומוקיר ספרות יפה (ביאליק, אברהם מאפו) אבל השפעת אחד־העם, רנ“ק, רמב”ם ו’הכוזרי' של יהודה הלוי, חזקות עליו יותר. הוא מתעלם מן הוויכוח המעמיד במרכזו את הספרות העברית המקורית, וטוען ש“שיא יצירת רוח אנוש המקורית” הם שפינוזה, דרווין, מקיאבלי ואפלטון, ולא “ספרות יפה בלבד”. “ספרי הגות ו’ידע'” מעלים את רוח האדם ומפרנסים [את] “צרכיו הרוחניים, לא פחות מספרות יפה”.

הוא יוצא להציל את כבודו כ“שליט” באמצעות דיבור בזכותם של “המושלים” בכלל: “בוודאי יתכנו מושלים שאין להם אלא תאוות ‘השררה’, אבל במידה שאני מכיר ‘המושלים’ בישראל קשה למצוא בתוכם גסי־רוח וטיפשים [־ ־ ־]. ובמידה שאני מכיר עניני המדינה בישראל יש כאן לא שלטון ושררה, אלא עול כבד, מר וקדוש שנושאים אותו בחרדה [־ ־ ־]”.

כדי “להוכיח” שהספרות העברית במדינת ישראל איננה מופלית לרעה ביחס לתחומים אחרים, הוא מצטט את “קווי היסוד של הממשלה” שבהם מדובר על “עידוד הספרות”. הוא מוסיף את הטיעון הקבוע המתבסס על השוואות, שאם אמנם הדבר לא נעשה במידה מספיקה, הרי כך הוא בכל ענפי הפעולה אחרים, להוציא, אולי, את “שטח הבטחון” והספרות אינה יוצאת דופן ואינה מופלית לרעה. בניתוח תולדות עם ישראל, נזכרת אמנם הספרות, אבל בעינה נשארת הנחת־היסוד: “נהיה אור לגויים לא על־ידי שירים וסיפורים נבחרים – אלה נוצרים ונכתבים בכל עם ועם – אלא באורח חיינו בהתישבות, בסידורי עזרה הדדית, בארגון הצבא המיוחד לנו, [־ ־ ־]” ועוד ועוד רשימת עשיות ופעולות. מעשיהם וחייהם של “מתישבים חקלאים” למשל, “שקולים בעיני כנגד כמה וכמה שירים וסיפורים; ובהם, באנשים אלה, לא פחות מ’בשירה, סיפורת ומסה אמנותית', אני מוצא ‘הביטוי המהימן לערכי היקום’” – מצטט הכותב את דברי ש. שלום אבל הופך את כיוונם.

פעם נוספת הוא חוזר על דבריו המכאיבים: “עדיין לא נוצרה בתוכנו בתקופה האחרונה היצירה הספרותית שתדמה בגדלה, בעצמת ההשפעה, בלהט המסירות בניצוץ האלוהי לאנשים אלה”. ובהיפוך מדברי ש. שלום, ולא בלי יותר משמץ של עלבון: “תרבות אנוש עליונה מגולמת באנשים חיים שעליהם יכתבו מספרים וישירו משוררים מעולים ולא מעולים”.

בסיכום הוא חוזר לטיעון האישי, שהרי אי אפשר להתווכח “על טעם וריח”, ומעיד על עצמו שהוא “‘משוגע’ לספרים גדולים” לא פחות משהוא “‘משוגע’ להפרחת הנגב”, אבל בעיקר ספרי הגות. אדם אדם וטעמו".

יא. ש. שלום: "חיים של שירה.

תשובה ל’על ספרות וחיים' מאת דוד בן־גוריון"

לכאורה, דומה שש. שלום נבהל מן התקיפות של עצמו בתשובתו הקודמת, ולמקרא תגובתו של בן־גוריון הוא חוזר בו מן הטון “המתוח”: “אני חייב לציין את הראוי לציון, שלא נתפס לטון המתוח, בחינת ‘מן המיצר’, שאנוכי התחלתי בו, אלא כתב בניחותא, כיאות למנהיג גדול בישראל ולתלמיד האסכולה של סוקראטס”. הוא משבח את בן־הפלוגתא שלו על “שהעביר” “את הוויכוח בינינו ובינו לפסים עניניים”. בה בשעה, “הצורה הנאה של דבריו וההגינות האישית של כותבם לא יעבירוני על דעתי ולא ימנעו ממני להמשיך ולומר את אשר בלבבי”.

למעשה, לאחר הפתיחה המתנצלת כביכול, הוא אומר את דעותיו בתקיפות רבה, כיוון ש“פרשת היחס לספרות ולסופר היא מן החשובות ביותר בעיצוב פניה הרוחניים של המדינה, ואין אנו רשאים לפטור אותה [־ ־ ־] באמירה בעלמא, אם הספרות היפה מעניינת או איננה מעניינת את האיש הפרטי”.

דברי ש. שלום בשלב זה, מזכירים מאוד את דעותיו של משה שמיר ברשימתו “אדוני ראש הממשלה!” שפתחה את הוויכוח. ואין תימה בכך, שכן אלה הן הדעות הקבועות “מאז ומתמיד” של סופר, כל סופר, על הספרות, כל ספרות, וחשיבותה.

ש. שלום רואה בשני הנימוקים של בן־גוריון “שתי טעויות גדולות”. בשתיהן הוא רואה “הבדלה סטאטית” מיושנת: זו המבדילה בין “ספרות יפה” “ובין יתר ענפי הספרות” וזו המבדילה “בין ‘הספרות והחיים’”. אין הוא מהסס לקבוע, כי אמנם “בכשרון מדיני ובחזון המעש עומד ראש הממשלה בשתי רגליו בתוך זמנו, ובמעוף דמיונו בהם הוא אף עובר הרחק לפני זמנו, הרי ובארודיציה הספרותית שלו – ואפילו היא רחבה ועשירה – הוא מפגר בהרבה אחרי זמנו, ונמצא עומד בעיבורה של תקופת ההשכלה, שלנו ושלהם, לאמור בראשית המאה התשע־עשרה בערך”. לכן, אין לקבל מפיו הלכה בעניינים כאלה, ויש “לדבר עמו בשער ולהוכיחו על פניו” כיוון “שבגלל מעמדו הרם רב כוחה [של “חולשתו” בנושאים אלה. נ.ג.] להזיק”.

ש. שלום דן דיון היסטורי בשאלת ההגדרה של “הספרות”, ומסקנתו היא ש“כל שיש בו מן השירה, מן הראייה הגדולה ללב העולם – בין אם זו האתיקה של שפינוזה, או השיחות הסוקראטיות, ובין אם זה ‘כתר מלכות’ לגבירול או ‘מות וירגיליוס’ להרמן ברוך, או ‘מגילת האש’ של ביאליק – בשם ספרות, במשמעותה האמיתית, יכונה. וכל מה שאין בו מן השירה [־ ־ ־] איננו אלא כתיבה שימושית, או ידע מעשי ‘עקר’.” “אי הבהירות שבנפשו” של ראש הממשלה “לגבי הגדרתו של מושג זה, היא שהביאה לידי האבסורד שביחסים המוזרים בין איש רוח כמותו ובין הספרות והסופרים של הדור”.

הטעות השנייה בדברי ראש הממשלה גם היא כוללת בתוכה “סתירה פנימית”, באשר “לניגוד המלאכותי שהוא יוצר בין ‘החיים והספרות’” וגם היא קשורה “בתפיסת הספרות הישנה־נושנה” שלו. בין הנימוקים שהוא מונה, בחזרה על ההקבלה שבין הנבואה לשירה: “איך אפשר להם לחיים, שיתקיימו אף רגע אחד בלי רוח הקודש?”; הקשר ההדוק בין הלשון העברית לבין הספרות היוצרת, מקור ותרגום כאחד. ובעיקר, ההבחנה המוטעית בדבר מי “שעובד” ומי שאיננו עובד. איך ייתכן, קורא ש. שלום מנהמת לבו, כמי “שמיטב נעוריו עברו עליו בביצות הקדחת של הקישון ובמלחמת העבודה העברית במושבה”, לקבוע ש“הסופר העברי איננו עובד” ואילו “עבודת שרים וסגנים נקראת עבודה”! קביעה זו “נאה לדמאגוגים אבל לא לאיש המוסר כדוד בן־גוריון”. בהמשך הוא מעלה על נס את “אנשי המופת החקלאיים” ש“העמידו מאז ומתמיד את עניני הספרות העברית מעל לעניניהם. משום שהם ידעו ויודעים בלבם מה זאת ספרות אמת ומה סופר אמת דורש, כשהוא נלחם מלחמתה של ספרות”. איך נולד אותו “הזיק” בלבותיהם של אנשי המופת, שאותם העלה בן־גוריון על נס, שואל ש. שלום, אם לא בהשפעת “הניגון” והשירה. אבל “אתם שכחתם”, הוא פונה לבן־גוריון בלשון רבים “כי בכל דור יש לחזור ולהדליק את הניצוץ, ואתם שכחתם במה מדליקים”. אם תגרשו את “השירה” מאותה קרן זווית אחת שנותרה לה לפליטה שמדביקים לה “את השם המזולזל ‘ספרות יפה’”, חוזה ש. שלום חזות קשה לעתיד, הרי “בניהם” של “אותם ‘אנשי מופת חקלאים’” יהיו “שואפים להיות יושבי קרנות וקוביוסטוסים בעיר, ובנותיהם כותבות ספרות לא יפה באנגלית”.

בסיומה של תגובתו מצטט ש. שלום מתוך המכתבים המזדהים שקיבל בעקבות רשימתו. אבל בעיקר הוא מעיד על עצמו, תוך ציטוט “תמיהותיו” של בן־גוריון כלפיו, ש“לא פעם ולא פעמיים ראיתי את עצמי נאלץ לכתוב דברי ‘בדרך בלתי רגיל אצלי’”,9 כיוון שזוהי “אזהרת שעת חירום מפני הזלזול ביצירה הרוחנית המקורית”.

יב. ויכוח קבוע

לוויכוח זה היו שלבים נוספים, שלא נזכרו כאן10. אבל דומה, שדי באלה כדי להראות את חירות הסופר שאינו “מתכופף” לעומת השררה; הנלחם עמה ותובע ממנה את עלבונה של הספרות ואת עלבונם של הסופרים; ודורש להקנות לה את מרכזיותה, השפעתה וחשיבותה למען הדור והדורות. למעשה, זהו ויכוח “נצחי” המתחדש בכל דור מחדש, ועם כל שינויי התקופה, האווירה, והתחלפות האישים הלוקחים בו חלק, הוא חוזר על עצמו כמעט במתכונת קבועה. מטבעו אין הוא יכול “להיפתר” אבל חשוב שימשיך להתקיים בתוך הסתירה הקבועה: הסופרים חייבים לשמור על חירותם, ועל השררה לתת להם את התנאים לעשות כן ללא תנאי.

ממרחק השנים אפשר לומר, שאם אמנם יש געגועים לעבר, הרי אלה געגועים לעצם קיומו של ויכוח ישיר מסוג זה בין “קברניטי המדינה” לבין סופריה. יש הרגשה, שוויכוח מסוג זה נדם היום, ואיננו מתקיים כלל. אין התייחסות. שום צד אינו מעלה בדעתו לתבוע משהו מן הצד השני. ראש הממשלה, מן הימין ומן השמאל כאחד, איננו מתעניין בספרות ובסופרים ואיננו מחשיב את תרומתם ליצירת תרבות ולגיבוש עם, אלא פה ושם כ“מס שפתיים” אם בכלל. הסופרים מצדם אינם מצפים ממנו למאומה, אבל בעיקר אינם מאמינים בכוחם להשפיע, לשנות ואף לתרום. אם יש שינוי, הרי הוא בתדמית העצמית של הסופרים והספרות עצמם, שאינם על סדר היום הציבורי, ואינם חלק מעיצוב אמיתי של האווירה התרבותית והציבורית, אלא נדחקו לשוליים בעיני הציבור ובעיקר בעיני עצמם. הסיבות לכך, הן נושא למחקר אחר. אבל באותה מידה, גם ייתכן מאוד, שממרחק של דור או יותר, מימינו אלה, יבוא היסטוריון התרבות של העתיד, ויתגעגע לימינו אלה, מנקודת מבטו באותו הווה שממנו ישקיף עליהם.

שבט תשנ"ח



נספח: מהלך הוויכוח

א. י“ח בשבט תש”ך (16.2.1960)

מכתב פרטי של דוד בן־גוריון אל משה שמיר, בתגובה על ספרו ‘בקולמוס מהיר’ (הוצ' ספרית פועלים, 1960), ששלח אליו בצירוף מכתב קצר.

ב. ‘מעריב’, ערב ראש השנה תשכ"א (21.9.1961)

ריאיון עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון.

ג. ‘מעריב’, ערב יום כיפור תשכ"א (30.9.1960)

משה שמיר: “אדוני ראש הממשלה!” במדור: “בקולמוס מהיר”.

ד. ‘דבר’, כ“א בתשרי תשכ”א (12.10.1960)

דוד בן־גוריון: “משה שמיר”. פרסום חליפת המכתבים בין משה שמיר לדוד בן־גוריון, לפי בקשתו של האחרון, כפי שמעידה הערת המערכת.

ה. ‘דבר’, ל' בתשרי תשכ"א (21.10.1960)

ישראל כהן: “מחלוקת נכבדה”.

ו. ‘מאזנים’, כרך י“א, חוב' 1, חשון תשכ”א (נובמבר 1960)

מ.מ. [מערכת מאזנים. העורך: ב.י. מיכלי]: “פגיעה מיותרת בספרות”.

ז. שם. ש. שלום: “לדברי ראש הממשלה”.

ח. ‘מאזנים’, כרך י“ב, חוב' א', כסלו תשכ”א (דצמבר 1960)

דוד בן־גוריון: “על ספרות וחיים. מעין מכתב למערכת ‘מאזנים’”.

ט. ‘מאזנים’, כרך י“ב, חוב' ב', טבת תשכ”א (ינואר 1961)

ש. שלום: “חיים של שירה, תשובה ל’על ספרות וחיים' מאת דוד בן־גוריון”. בשולי הרשימה: חיפה, ט“ז בכסלו תשכ”א.



  1. ישראל כהן, “שלושים ושש שנים מלאות”, ‘פנים אל פנים’, הוצ‘ יחדיו, בשיתוף עם המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, 1979, עמ’ 246־245. חזר ונדפס בהרחבה ב“מסכת־יחסים עם בן־גוריון”, ‘חילופי־מכתבים בין ישראל כהן ובין ש"י עגנון ודוד בן־גוריון’, הוצ‘ עקד, תשמ"ה, עמ’ 117־116.  ↩

  2. ב‘חילופי מכתבים’ מצויים מכתבים נוספים שבהם מתווכחים השניים בענייני לשון.  ↩

  3. ראה דיון נרחב ומפורט, היסטורי ואקטואלי במסתו של דן מירון “מיוצרים ובונים לבני בלי בית”, ‘אם לא תהיה ירושלים. הספרות העברית בהקשר תרבותי־פוליטי’, הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ’ 89־9. וכן, הוויכוח בין דן מירון לבין מנחם דורמן על מעמדו של נתן אלתרמן כ“משורר החצר” של דוד בן־גוריון. מנחם דורמן, “איזהו משורר פוליטי?”, ‘הספרות העברית ותנועת העבודה’, בעריכת פנחס גינוסר, הוצ‘ הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 1989, עמ’ 276־266.  ↩

  4. הפרק: “בשבחה של ספרות מגויסת”, נכלל בספר זה.  ↩

  5. המובאות מתוך “הערכים” על מבקרים אלה ב‘לכסיקון ספרות העולם’ מאת יוחנן טברסקי, הוצ' דביר ועם עובד, תשכ"ב.  ↩

  6. “מחלוקת נכבדה”, ‘דבר’, ל‘ בתשרי תשכ"א 21.10.1960. כונס בספריו: ’שער ההבחנות‘; ’שיח סוגיות‘. וכן ב’עיונים ותגובות‘, עמ’ 95־97.  ↩

  7. דוגמה לגילוי כזה, מובאת ב‘חילופי מכתבים’, בהערה מס‘ 2 למכתב מס’ 11 מיום 17.11.1957 שבו הוזמן בן־גוריון לברך בערב הפתיחה של ועידת הסופרים. בן־גוריון לא השתתף ושלח מכתב שהוקרא על ידי אברהם ברוידס, שבו לא הסתיר את דעותיו המזלזלות בספרות, בסופרים ובארגונם.  ↩

  8. הכוונה לרשימה הראשונה: “הירידה והרנסאנס” [נ.ג.], שפורסמה כ־3 שנים קודם לכן, ב‘דבר’ 21.4.1957, אבל בן־גוריון הגיב עליה כשכונסה ב‘בקולמוס מהיר’, שמשה שמיר שלח אליו.  ↩

  9. הוא מצטט מדבריו שנתפרסמו ב‘דבר’ ב־5.2.1935 ואת תגובתו של ברל כצנלסון עליהם.  ↩

  10. מעין המשך הוויכוח אפשר לראות בחוברת: ‘דו שיח. על המדינה והספרות. דוד בן גוריון עם חיים הזז’, “בעקבות נאומו של הסופר חיים הזז בועידת הסופרים. השיחה התקיימה בירושלים ביום י”ב אייר תשכ“ב (16.5.1962), בהוצ' מפא”י, המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, תשרי תשכ“ג (אוקטובר 1962), 31 עמ'. וכן, משה שמיר: ”סופרי משא ויחסם אל בן־גוריון“, ‘עיונים בתקומת ישראל. מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל’, כרך 2, הוצאת המרכז למורשת בן־גוריון, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, תשנ”ב (1992), עמ' 426־411.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48628 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!