רקע
נורית גוברין
השואה בספרות העברית של הדור הצעיר
1.jpg

 

א. התמודדות המתחדשת בכל דור    🔗

כל דור חוזר ומתמודד עם השואה מחדש, בדרכו, וכל דור מבטא את השואה מחדש בספרותו. אלה שלא היו “שם” ולא חזו את השואה מִבְּשָׂרָם, התמודדו עמה על סמך מה שקלטו מן הסביבה: תחילה מסרטי הקולנוע ואחר כך מן הטלוויזיה, מספרי התיעוד וההיסטוריה, ומן הספרות הדוקומנטרית והיפה לסוגיה השונים. יש, כמובן, הבדל ניכר בין מי שהם דור שני ושלישי לניצולי שואה, לבין מי שאיננו כזה, בין מי שחי את השואה בביתו, באמצעות בני משפחתו הקרובים, לבין מי שקלט אותה ממרחק, כחלק מן החינוך בבית־הספר הישראלי, באמצעות “המִמסד”. בין מי שחי סמוך לזמן שבו התרחשה לבין מי שחי בתקופה ההולכת ומתרחקת ממנו. בין אלה ואלה נמצאים כל גוני הביניים, וכל קשת האפשרויות. בהתאים למוצא (אשכנזי או מזרחי), לאווירה בבית ובאזור המגורים, לגיל וכמובן לאישיות של היחיד.

כל ניתוח של ספרות השואה, חייב להביא בחשבון את כל המרכיבים ההיסטוריים והביוגרפיים הללו ואחרים שלא נזכרו כאן, כדי לשרטט תמונה שלמה עד כמה שאפשר של ספרות־השואה ויוצריה. יש צורך למיין את הדרכים השונות של יוצרים אלה, שלא חזו את השואה מבשרם, אלא “מכלי שני”, לבטא את השואה, להתמודד עמה, להנציח את זכרה ולהנחילה לדורות הבאים. כל דור וכל יוצר בנפרד נאבקים עם זיכרון נורא זה, וכל הזמן מחפשים אמצעים חדשים כדי לתת לו ביטוי.

אפשר לומר במידה רבה של ודאות, שהחברה בארץ הפנימה את השואה, והיא נעשתה חלק ממרכיב הזהות הקולקטיבית שלה, ושל כל אחד בנפרד. תהליך זה הולך וגובר ככל שמתרחקים משנות האימה, וככל שמתמעטים אלה שעברו אותה על בשרם. זיכרון השואה מתגלם יותר ויותר בתיעוד הכתוב והמצולם לסוגיו השונים, ופחות ופחות מן המגע הישיר עם קרבנותיה.

ככל שגוברת ההתעניינות של הדור הצעיר בשואה, כך מעִזים יותר ויותר אנשים צעירים, “לגעת” בה, ולהתחבר עמה ולכלול אותה ביצירתם בתחומי האמנות השונים, בקולנוע, בתאטרון, בציור וכמובן, בספרות.

כל אחד מחדש ובנפרד מחפש את הדרך שלו לגעת בנושא זה שהוא מלכתחילה ומטבעו, בלתי ניתן לביטוי, ומרתיע בשל עצמתו וייחודו. זהו נושא שאי אפשר להתעלם ממנו, אבל גם אי אפשר לעסוק בו, וחוסר אפשרות זו, הוא המכתיב, יותר ויותר, את החיפוש הנואש אחר אמצעי ביטוי חדשים, אחרים, שיהלמו את הנושא, את תקופתו ואת אישיותו של הכותב.

אמצעי ביטוי חדשים אלה, הם מגוונים ביותר ואף נועזים עד מאוד. יש מהם שהרחיקו לכת עד טשטוש הגבול בין האימה ו“הקיטש” (רבקה קרן); אחרים הגיעו ל“פתרונות” ספרותיים שנראים לרבים מאוד בלתי־מוסריים וקוממו עליהם את דעת הקהל (כגון: “הבנה” לנפשו של הנאצי, הרוצח; איל מגד ב’ברברוסה‘, והוויכוח עם דרכו של דוד גרוסמן ב’עַיֵין ערך: אהבה’). אבל, דומה שאלה הם מעטים, ויוצאי דופן. הרבים, מתמודדים עם הנושא, מתוך הרגשה, שאינם יכולים שלא לעסוק בו, בעדינות וברגישות, ועם זאת מבלי לרכך, מבלי לחפות ומבלי לטשטש את האימה כגון: יעקב בוצ’ן, רוני גבעתי, נאוה סמל, לילי פרי, אלאונורה לב, יובל שמעוני, אמיר גוטפרוינד, אם להזכיר מעט מרבים מאוד מן הסופרים הפועלים כיום.


 

ב. דור דור ודרכו. שני דורות במרחק של ארבעים שנה זה מזה.    🔗

במסגרת זו, יידונו שני סיפורים של שני סופרים, ילידי־הארץ, שנכתבו במרחק של כארבעים שנה זה מזה. כל סופר כתב את סיפורו המתמודד עם השואה בהיותו צעיר מאוד, ובכך ביטא, כמובן, בראש ובראשונה את עצמו, אבל בעת ובעונה אחת, היה לפה לבני דורו, ונתן ביטוי להלכי הרוח של אלה הקרובים לו בגיל ובמנטליות. השוני הגדול בין שני הסיפורים, מקורו בראש ובראשונה בשוני שבין היוצרים, אבל אין ספק שהוא מקפל בתוכו גם את השוני באווירה של התקופה ובמנטליות של הדורות שעליהם משתייכים שני יוצרים אלה.

הסופר הראשון הוא משה שמיר, וסיפורו “הגמגום השני” שפורסם בחוברת השנייה של כתב־העת ‘ילקוט הרֵעים’, בקיץ 1945. הסיפור נכתב בקיבוץ משמר העמק בפסח (אפריל) 1945, עוד לפני שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, והופיע ממש בסיומה.

משה שמיר היה אז בן עשרים וארבע, מספר מבטיח בראשית דרכו, ראש וראשון לחבורת הצעירים שרובם ילידי הארץ וחניכיה, חניכי בית הספר העברי, חברי תנועות נוער חלוציות, שהלכו לקיבוץ, להגנה ולפלמ"ח והתגייסו לצבא הבריטי, כדי להשתתף במלחמה נגד הגרמנים ובעלי־בריתם.

בשעה שפרסם את סיפורו לא היה אפשר לדעת, שהוא עתיד להיות אחד הסופרים המרכזיים של דורו, ואחד המשפיעים ביותר על הספרות העברית, שאין להבין את ההתפתחות בספרות העברית בלעדי יצירותיו וגיבוריו.

הסופר השני הוא אתגר קרת (יליד רמת־גן 1967) בן להורים ניצולי שואה. לאחר שחרורו מצה"ל (1990) התקבל לאוניברסיטת תל־אביב לחוג האינטרדיסציפלינרי לטיפוח המצוינות.

סיפורו “צפירה” פורסם בקובץ סיפוריו הראשון ‘צנורות’ (1992), הכולל 56 סיפורים קצרצרים. הכותב היה בן עשרים וארבע שנים, עם הופעת ספרו זה. ספרו השני 'געגועי לקיסינג’ר הופיע בשנת 1994. בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו (1993) זכה המחזמר שלו “מבצע אנטבה” בפרס ראשון.

רק ימים יגידו, אם ואיך יתפתח מסַפר זה. האם הספרים יישארו אפיזודה, הבטחה שלא קוימה, או שלב ראשון בדרך להתפתחותו כסופר שיש לו מה לומר והוא יודע איך לעשות זאת, ונוכחותו הספרותית עתידה להיות בלעת משמעות.

לכן ההשוואה בן שני “נציגים” אלה של הדור הצעיר שאליו הוא שייך, אין בה שוויון, כיוון שביחס לראשון, יש פרספקטיבה, וידוע כיצד בישרה ראשיתו את המשכו, וברור כיום שהוא אכן נעשה לנציג המובהק ביותר של דורו. מה שאין כן ביחס לשני. רק העתיד יוכיח אם היה תופעה חולפת או ממשית, ואם הוא ייעשה לנציג אמיתי של דורו או ייזכר כאחד מרבים שלא השאירו רישום של ממש על מפת הספרות.1

ואף על פי כן, יש מקום להשוואה בין שני סופרים צעירים, ילידי הארץ, שכל אחד מהם כתב, כבר בראשית דרכו על השואה.

כאמור, בדרך הסיפור של כל אחד מהם, ניכר ההבדל לא רק בין הדורות, אלא גם באווירה הכללית הציבורית שהשתנתה. שינוי זה חייב פואטיקה חדשה, אחרת, כדי לרענן את אמצעי הסיפור ולמנוע את שחיקתם, בעיקר כדי למשוך את לבו של הדור הצעיר ולדבר אליו בלשונו. מה שמשותף לשני הסיפורים, השונים מאד זה מזה, הוא עצם העיסוק בנושא, המעיד על אכפתיות ומעורבות גדולות, ורצון להפנות את תשומת הלב של דור הקוראים שכל אחד מהם רואה לנגד עיניו. בעיקר משותפת לשני הסיפורים המגמה להשפיע באמצעותם על החברה ולשנותה.


 

ג. הדור הצעיר של ילידי־הארץ והשואה    🔗

לפני הדיון בסיפורים עצמם, ובאופן שבו הם “נוגעים” בשואה, מן הראוי להתעכב עוד קצת על “הדור” של כל אחד משני מסַפרים אלה, ועל האכסניות שבהן פורסם כל סיפור.

כאמור, פורסם סיפורו של משה שמיר “הגמגום השני” בחוברת השנייה של כתב־העת ‘ילקוט הרֵעים’ (קיץ 1945).2 dir=“rtl”>לכתב־עת זה, יש חשיבות רבה מאוד בתולדות הספרות העברית בכלל ובתולדות הספרות העברית הארץ־ישראלית והישראלית הצעירה במיוחד. הוא נחשב להופעה המקובצת המשמעותית הראשונה של קבוצת הסופרים ילידי הארץ וחניכיה שהחלו לכתוב בשנות הארבעים. לקבוצת סופרים זו, שיש לה מאפיינים ביוגרפיים, סוציולוגיים ואידיאיים משותפים, שמות מזהים אחדים, ביניהם: “דור בארץ”; או סופרי הפלמ“ח או סופרי דור המאבק לעצמאות. עם כתב־עת זה, שכלל ארבע חוברות, והופיע בצורה בלתי סדירה בשנים 1943–1946, פרץ הדור הצעיר אל הספרות העברית בתנופה ובסערה. השפעתו של משה שמיר על כתב עת זה היתה ניכרת ביותר: החל בחוברת השנייה, היה למעשה, אביו הרוחני, נעשה אחד מעורכיו, והשתתף בו דרך קבע. הוא כתב את ה”אני מאמין" שלו, שנעשה למניפֵסט של בני־דורו. לאחרונה צוין ברבים מלאות 50 שנה לכתב־עת זה, שנעשה ברבות השנים נדיר ביותר. הוא הופיע מחדש במהדורת צילום, עם הקדמות ומבואות של שני עורכיו, שחגגו לאחרונה את יובל השבעים שלהם, שלמה טנאי ומשה שמיר (הוצ' מוסד ביאליק, תשנ"ב).

והנה, בכתב־עת זה, של דור שנולד בארץ, או הגיע אליה בילדותו והתחנך בה, שהאשימו אותו במגמות “כנעניות” ובהרגשה של התבדלות מן “העם היהודי בגולה”, ניתן ביטוי נרחב למדי לקשר עם העם היהודי באשר הוא, ובמיוחד לשואה. אותם ילידי הארץ, היו אלה שהתגייסו לצבא הבריטי, כדי להשתתף במלחמה נגד הנאצים, והם שנפגשו עם ניצולי השואה, כבר באירופה, זמן קצר לאחר שנפתחו מחנות הריכוז. מתברר, שכתב־עת זה, שהודבקה עליו תווית “ילידית” “צברית” מתבדלת ומתנשאת, היה מן הראשונים, שנתן ביטוי ספרותי לנושא השואה, כפי שנקלט על ידי מי שמתבונן מן הצד באנשים פליטי השואה, שאך זה הגיעו לארץ, רדופי זיכרונות אימים.

סיפור זה ואחרים, משמשים הוכחה ניצחת, לכך שהיישוב בארץ לא היה אדיש, ושהדור הצעיר לא רק שלא התנכר והסתייג, אלא היה רגיש וער ומתעניין. ודומה שההסתייגות וההתנכרות הם גם משום שלא ידע הדור כולו ולא ידעו הצעירים בתוכו, איך ליצור קשר עם אנשים אלה.

באותן שנים רווחה אותה תפיסה תמימה, שכיום במבט לאחור אנו יודעים כמה בלתי־מציאותית לחלוטין היתה, שסברה, שאפשר לשכוח ולהתעלם ממה שקרה, להיהפך מהר לישראלים חדשים, ולבנות זהות חדשה.

סיפור זה, “הגמגום השני”, שנכלל בקובץ המובהק ביותר של “הדור הצעיר” של שנות הארבעים, פרי עטו של האב הרוחני של החבורה, יחד עם סיפורים ושירים אחרים שעסקו ב“שָם” ו“באחים הנהרגים” (אמיר גלבֹע), מעיד יותר מכל, על כך שלא היתה התעלמות מן השואה. הנושא היה על סדר היום, כבר בעצם שנות המלחמה, משעה שהידיעות הראשונות החלו להגיע לארץ על היקף השואה וגודל הזוועה.

למעשה, “הדור הצעיר” של שנות הארבעים, היה הדור הראשון, שנושא השואה נעשה חלק מרכזי מזהותו העצמית. תודעת השואה, היתה גורם של ממש במוטיבציה של הלוחמים במלחמת העצמאות להקמתה של מדינת ישראל, שאותו דור נשא אותה על כתפיו. מדור זה נפלו 6000 צעירים במלחמה, מתוך יישוב של שש מאות אלף איש בלבד. אבל, זהו כידוע נושא נפרד.

ממנו ולאחריו, נעשתה השואה חלק בלתי נפרד מהחיים של כל מי שנולד, גדל והתחנך בארץ, על גלגוליה השונים: הדגשת המרד, וביקורת על ההליכה למוות, לאחר מכן גילוי הגבורה שבמוות, וקבלת המרכיבים השונים, מתוך ויכוח ציבורי ער, נוקב וכואב על העובדות, על הלקחים ועל הנחלת הזיכרון לדורות הבאים.

מאותו דור ראשון של שנות הארבעים, החלו להתרקם הדפוסים והמסגרות של “הנחלת השואה” לדורות החדשים, במדינת ישראל בכלל ובמוסדות החינוך השונים שלה בפרט. כל זה מתוך לבטים וחיפושי דרך כיצד יש לעשות זאת. אך צפוי היה, שעם השנים, וככל שמתרחקים מאותן שנים, התגבשו צורות ההנצחה וקפאו ואמצעי זיכרון התאבנו. מעמדי־ההנצחה קיבלו אופי של ריטואל קבוע החוזר על עצמו מדי שנה, ואיבדו מחיוניותם ומן האפקטיביות שלהם. הטקסים השנתיים הקבועים בבתי־הספר שחזרו ונשנו מדי שנה, נעשו בעלי אופי אחיד, יחד עם תכניות הרדיו, הטלוויזיה, הפגישות עם הניצולים ושמיעת סיפוריהם. שנה אחר שנה.

נוצר פעם גדול בין האימה לבין קיבועה במסגרות קבועות, שנתמסדו, וחדלו לעשות רושם. אדרבה, לא פעם השיגו את ההפך. נוצר פער בין האימה לבין תיאורה במלים השגרתיות של “המנחילים ו”המנציחים".

ואף על פי כן, לא רק שלא פג העניין בשואה, אלא אדרבה, דומה שהוא גדל והחריף, ונוצר הצורך, בכל פעם מחדש, להכיר ולדעת, אבל בדרכים ובאמצעים חדשים, תוך התנגדות ל“טקסים” המאובנים של מערכת החינוך.

הדבר בולט במיוחד, בשנים האחרונות, עם פתיחת שערי פולין בפני אזרחי ישראל, ועם הנהירה של הנוער, באמצעות בתי־הספר, לביקור במחנות ההשמדה בפולין, כדי “לנגוע” מקרוב יותר באימה. התגובות, עם כל הוויכוח הציבורי שהתעורר בעקבות ביקורים אלה, מעידות יותר מכל, על ההתעניינות ובעיקר על ההרגשה, שיש קשר הדוק בין היהודים “שם” וכאן. המלחמות שמדינת ישראל נלחמה והמאבקים שהיא עדיין עומדת בפניהם, רק מחזקים את גורם ההזדהות ומגבירים את תחושת השואה כאחד ממרכיבי הזהות הישראלית של הדור החדש.

הפגישה של בן־הארץ, עם פליטי השואה שאך זה הגיעו לארץ, כשהזיכרונות טריים בתוכם ורודפים אותם – זהו הרקע לסיפורו של משה שמיר “הגמגום השני”, מקיץ 1945.

תיאור המסגרות לשמירת זכר השואה שהתמסדו ואיבדו מכוחן, זהו הרקע לסיפורו של אתגר קרת “צפירה” בשנת 1992.

בשני הסיפורים נערכת השוואה בין שם לכאן, בין אז וכעת. בסיפורו של משה שמיר ההשוואה היא ישירה ומודעת; בסיפורו של אתגר קרת ההשוואה היא עקיפה ובלתי־מודעת. סיפורו של משה שמיר הוא סיפור ראליסטי, אקספרסיוניסטי עז ביטי; סיפורו של אתגר קרת הוא סיפור מופנם, בעל הומור־שחור, ותמימות מדומה. העלילה הגלויה משמשת כהסוואה לעלילה העיקרית הסמויה, שבה הכאב צועק מבפנים. זהו סיפור מסוגנן מאוד, שבו טיפול מעודן ורגיש בזיכרון השואה.


 

ד. “במערתו ישב קוף קדמון, אחוז ביעותים” (משה שמיר, “הגמגום השני”, 1945)    🔗

אחת המשמעויות המרכזיות העולה מן הסיפור היא, שלא כל מי שהצליח לצאת חי מן התופת הצליח גם להשתחרר מבלהות עברו, והן ממשיכות לרדוף אותו באשר ילך.

שני גיבורי הסיפור נשארו אמנם בחיים, אך הגיעו לארץ ולקיבוץ כשהם פגועים קשה מאוד בגופם ובמיוחד בנפשם. האחד, מצליח לשקם את עצמו, לאחר דרך ארוכה של ייסורים ותלאות, באמצעות האהבה והבן שעתיד להיוולד לו. אבל חברו לעומתו, נכשל בכך. שוב אין הוא מסוגל לשוב ולהרגיש רגשות אנושיים טבעיים. השנאה והרוע דבקו בו ועיוותו את נשמתו.

הסיפור זועק את העיוות שעיוותה השהייה במחנה־ריכוז את האנשים. היא הדביקה בהם את הרוע, ולא אפשרה להם לחוות חוויות טבעיות של אהבה וקִרבה. חלק מהם שוב אינם מסוגלים להתאושש, ומגִנים על הקשר היחיד שיצרו באמצעי היחיד שהוטבע בהם במחנה, באלימות נוראה.

הסיפור ניסה להמחיש לאנשים בארץ, שלא היו “שם”, עם איזה מטען רגשי כבר הגיעו הניצולים לארץ, לאחר הזוועות שעברו. הוא ניסה לומר לקוראיו כמה סבלנות ואורך רוח דרושים כדי לשקם אנשים אלה, ולהכין את חברי־הקיבוץ ויחד אתם את היישוב, לכך, שלא תמיד השיקום אפשרי. עם זאת, האהבה, היא אחד האמצעים החשובים ביותר, שבעזרתה יש סיכוי להחזיר את האדם שנפגע כל כך קשה, למסלול החיים האנושי “הנורמלי”.

עלתה בסיפור גם מחאה כנגד היחס שמתייחסים חברי־הקיבוץ אל ניצולי השואה, במעין תערובת של טוב־לב, שאננות, וגסות־רוח מטומטמת. יחס זה איננו נובע מרוע לב ואפי לא מאטימות, אלא בעיקר מחוסר ידיעה.

הסיפור מתרחש לסירוגין בקיבוץ, המחנה־הריכוז ושוב בקיבוץ, תוך הדגשת ההקבלות וההקבלות הניגודיות בין המנסרה במחנה והמנסרה בקיבוץ, ניסור־לילה שם וניסור־ליל כאן.

במרכזו של הסיפור שתי דמויות של ניצולי שואה, שהגיעו לקיבוץ והם גרים יחד: פרנציק הקטן והמגמגם וקוטלר הגבוה. הם נפגשו בנמל יוגוסלאבי קטן ומאז דואג קוטלר לפרנציק וחי עמו, אבל גם רודה בו. שניהם ניצלו בנס, הגיעו בנס לארץ והם נאחזים זה בזה.

מחנה הריכוז בוואלדמרק, היה מנסרה מכנית אחת גדולה, שסיפקה עצים למסילות הברזל המזרחיות של צבא הרייך. המיור קונדה, הקצין הממונה על מחנה זה, היה מגמגם בלשונו בכל פעם שמישהו הוצא להורג. תיאור מחנה הריכוז והתעללויותיו של המאיור קונדה בעובדים היהודים והקומוניסטים הכלואים בו הוא מפורט, ישיר וראליסטי. הוא מסופר כביכול, מפיו של מי שהיה בו במעין טון אירוני מרוחק. פרטי הפרטים איומים ומזוויעים. נרמז, שהמאיור קונדה “משתעשע” במסור וחותך בו בני־אדם. פעם אף נעזר בו כדי לחתוך אברים מאדם כעונש על ניסיון בריחה. בסיום הסיפור נרמז, שאדם זה היה פרנציק.

כשפותחים בקיבוץ מנסרה, מתנדבים פרנציק וקוטלר לעבוד בה. פרנציק יוצר קשר עם לוטה השמנה והמכוערת, הדואגת לו ומביאה לו אוכל, שוכב עמה ומפסיק לגמגם. הוא מתחיל להתרחץ ומתחיל לטפח את גופו, שעד עתה היה מוזנח ומסריח. לוטה נכנסת להיריון ויש ביניהם אהבה. קוטלר מקנא ומגיע לזעם־של־טירוף. כשהם עובדים יחד במשמרת־לילה, הוא גורם לכך, ששלוש מאצבעותיו של פרנציק נקטעות במסורים מכניים מתוצרת Kircher Leipzig ש“נתאוו תאווה גדולה לבשר אדם”, ותאונות רבות נגרמו בגללם. קוטלר מתחיל לגמגם ופרנציק המתפתל בייסוריו מזהה בו את קונדה, שהוא תמצית הרוע. העיוות המוסרי שנגרם לאנשים במחנות הריכוז, גדול מן הפגיעה הפיזית.

ביסוד הסיפור גרעין מציאותי, של מאורעות שאירעו לאנשים מסוימים, בד בבד עם שמועות שעבור מפה לאוזן בגרסאות שונות, על מה שאירע להם שם.

זהו סיפור קשה ומזעזע עד מאוד, וניכר במסַפר הצעיר, שהושפע מאוד מן הסגנון הנטוּרליסטי שרווח אז בספרות אירופה, בתוספת גינונים אקספרסיוניסטיים שליוו דרך קבע את ספרות־המלחמה.

במיוחד ניכר, שהסיפור נכתב לפני שנתגבשה “מסורת” של ספרות יפה הנוגעת בשואה. זמן קצר לאחר מכן, נכתבו תיאורים ישירים מסוג זה, בעיקר בספרות התיעודית, כמעט אך ורק בידי מי שהיה שם בפועל. בספרות היפה, גם זו שנכתבה בידי מי שחזה את השואה מבשרו, התגברה המגמה של כתיבה עקיפה, מרומזת ומאופקת על הנושא. במיוחד הקפידו על אמצעי תיאור עקיפים, סופרים שלא היו “שם” ושבכל זאת מצאו עוז בנפשם לעסוק בנושא, אם כי גם במגמה זו של עקיפין ואיפוק קיימים יוצאים מן הכלל שחרגו ממנה.


 

ה. “הצפירה עוטפת אותי במגן בלתי־נראה” (אתגר קרת: “צפירה”, 1992)    🔗

זהו סיפור מחאה כנגד האדישות, ההתעלמות וחוסר הידיעה בכל הקשור בשואה מצד הדור הצעיר מאוד. אדישות זו מביאה בנקבותיה אטימות רגשות ואי־מוסריות.

יש בסיפור מחאה כנגד הטקסים השנתיים שהתאבנו, המתקיימים בבתי־הספר ובמדינה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. יש בסיפור מחאה כנגד עולם המבוגרים, ההורים והמחנכים, על כך שלא הצליחו להנחיל את תודעת השואה לצעירים. יש בסיפור מחאה כנגד חוסר הידיעה וחוסר הרצון של הצעירים לדעת על מה שקרה בשואה. יש בסיפור מחאה כנגד העובדה שהשואה מרוחקת מהם, איננה מעסיקה אותם ואיננה מהווה חלק מזהותם ומאישיותם.

אין ספק שעצם המחאה, מעידה על רגישות, אכפתיות, מעורבות ורצון לשנות מציאות זו, של מי שהוא עצמו, נמנה עם דור זה. אין ספק שעצם כתיבת סיפור על נושא זה, מעידה על כך, שבכל זאת, יש גם ידיעה, רגישות, מעורבות, אם כי אין בהן די ואינן נחלת כולם.

כדי שהסיפור ימשוך את לבם של הקוראים, עליו לדבר בלשונם, ולבטא את הלך־נפשם. יותר מכל עליו להיזהר מלהיהפף להטפת־מוסר “צדקנית” ומרתיעה, מטעם עולם המבוגרים. יותר מכל עליו להישמר מכל משמר שלא להפוך לעוד סיפור “חינוכי” פתטי, צבוע מטעם המופקדים על החינוך, כדי שלא ישיג את ההפך מכוונתו.

לכן, מדבר הסיפור בלשונו של הדור החדש, כולל עילגות הלשון וניבולי הפה. הוא כתוב מתוך המנטליות של גיבוריו, תלמידי־תיכון, בגיל ההתבגרות העומדים לפני גיוסם לצה“ל. מה שמעניין אותם הוא: בנות, ספורט והתקבלות ליחידה מובחרת בצה”ל.

כותרת הסיפור “צפירה” יוצרת מיד אצל הקורא הישראלי תחושה של חרדה, כיוון שהצפירה מזוהה עם מלחמה ועם ימי זיכרון לנופלים.

בניגוד לתחושה הנוצרת למקרא הכותרת, ההכנות לטקס השנתי בבית הספר ביום השואה אינן שונות מכל הכנה למאורע חגיגי מכל סוג שהוא. זוהי הזדמנות לשבור את שגרת הלימודים, ומסגרת חברתית ליצירת יחסי קִרבה בין הבנים והבנות. התפאורה על הקיר: “בריסטולים שחורים עם שמות של מחנות ריכוז וציורים של גדרות תיל” נשארת בגדר קישוט קר ומרוחק.

מילת המפתח החוזרת בסיפור, שבאמצעותה מועברת המשמעות היא: קומנדו. הקומנדו הימי של הצבא הישראלי בהווה, ולהבדיל ה“זוֹנדר קומנדו” [שירות הקרמאטוריונים] שבאושוויץ, בעבר. חוסר הידיעה של העבר, מתבטא באי־ההבנה של הנער אלי, גיבור־הסיפור, למשמע דברי שרת בית הספר, שהוא היחיד הבוכה בטקס זה, ש“גם אני הייתי בקומנדו”. וכוונתו, כמובן, ל“קומנדו” ההוא, באושוויץ. הנער תוהה על פשרה של ידיעה זו, שאיננה מסתדרת עם מה שהוא יודע על הקומנדו, הישראלי, כמובן, ועם מה שהוא מכיר על שרת בית הספר:

“אתה היית בקומנדו? מתי?” שאלתי, לא יכולתי לדמיין את שוּלֶם הרזה והקטן שלנו בשום יחידת קומנדו, אבל מי יודע, אולי.

שוּלֶם השרת, המודע היטב לחוסר הידיעה, להתעלמות ולאדישות, מוותר מראש על כל הסבר נוסף, ומשאיר את הנער בתמיהתו:

שולם ניגב את העיניים שלו בכפות־ידיו ונעמד, “לא חשוב”, אמר לי שולם “לך, לך לכיתה, זה באמת לא חשוב”.

הטקס הזה הוא שגרה חוזרת שאיננה עושה שום רושם על התלמידים: “אחרי שכל התלמידים דקלמו את הקטעים הרגילים”. גם סיפורו של ניצול־השואה בטקס, אינו משנה את המצב. לא נמסר דבר מכל מה שאמר, אלא רק הרגשת־הרווחה על ש“הוא לא דיבר הרבה, רבע שעה בערך”, עדות של מי שמסתכל כל הזמן בשעון, מתוך חוסר סבלנות.

ההתרגשות של גיבור הסיפור בטקס, מקורה בנוכחותה של הנערה שאהב המתיישבת בתחילה לידו, ואכזבתו המרה לאחר שהיא עוזבת אותו ועוברת לשבת ליד נער אחר. הוא מרגיש עצוב ופגוע, ורק במצב נפשי כזה, הוא מסוגל להרגיש הזדהות עם שולם השרת, מבלי שידע בדיוק מניין בא ומה עבר עליו.

הקורא יודע עד כמה אין סימטריה בהזדהות זו, אבל, היא יכולה, בהתאם לרוח הסיפור לשמש בסיס התחלתי, ונקודת מוצא, להזדהות מתוך ידיעה, ובעיקר ליציאה מתוך האדישות.

מתוך הזדהות אינטואיטיבית זו, מעין אחוות ה“דפוקים” הוא מסגיר את חבריו שגנבו את האופניים של השרת, למנהל. חבריו, שביצעו את הגניבה, נתפסים, מגלים מי “הלשין” עליהם, ומאיימים להתנקם בו. הפחד של הנער, גיבור הסיפור, הולך וגדל, ועמו יחד גוברת ההזדהות הבלתי־מודעת שלו עם הנרדף, עם החלש, עם הקרבן. הוא מתחיל להתנהג כמו ההם, שם, בשואה. המילים מסגירות את ההשוואה, האבסורדית לכאורה, בשעה שהנערה שהוא אוהב מזהירה אותו מפני רודפיו: “הם יבואו מהשער אז כדאי שתצא מהחדר בגדר שמאחורי הצריפים”. הנערים משיגים אותו “מאחורי הצריפים” רבים וחזקים מול יחיד וחלש: “אין לך סיכוי”. לכאורה, הם מדברים אליו בשפה עכשווית מאוד, ובגידופים שגורים בסלנג הישראלי, אבל, למעשה, מהדהד בהם משהו מן הלכסיקון של “השואה”: “תמיד ידעתי שאתה נקניק” במובן של פחדן; “למה הלשנת עלינו, יא זבל?” “בגלל שאלי שלנו קנאי מלוכלך”. גם אלי כעת, כשולֶם קודם לפניו, מוותר על ההסבר, מדוע הלשין: “שזה בגלל שולם, שגם הוא היה ביחידת קומנדו, שהוא בכה כמו ילד ביום השואה”. במקום זה הוא מנסה להטיף להם מוסר כיוון שזה נשמע לו יותר הגיוני מאשר “הקומנדו” והבכי ביום השואה: “אין לכם כבוד”. כשהנערים עומדים להרביץ לו, הוא רוצה לעשות אותה תנועה כמו הילד באותו צילום מפורסם, שנעשה לאחד המייצגים המובהקים של השואה: “רציתי לזוז משם, להרים את הידים כדי להגן על הפנים אבל הפחד שיתק אותי”. בכך מתהדקת מאוד ההזדהות הלא־מודעת שלו עם קרבנות־השואה. באותו רגע נשמעה “צפירה” ששיתקה את כולם. עמידת הדום שלהם עשתה אותם בעיניו בלתי־אנושיים: “כמו בובות בחלון ראווה”.

הילדים־הרודפים הרפו מ“קרבנם”, והוא הצליח להימלט מהם: “הלכתי לפירצה בגדר”, בחסות “הצפירה” ה“עוטפת אותי במגן בלתי־נראה”.

שמות הגיבורים בסיפור נחלקים לשמות יהודיים־גלותיים ולשמות עבריים־ישראליים: שולם השרת, ניצול השואה, שהסיפור מבליט גם את משמעות שמו: שלום, וגם את ההגייה “הגלותית” שלו: שולם. ואלי – גיבור הסיפור, הרגיש והחלש, ששמו הוא גם מעין זעקה לאלוהים" אלי, אלי ואולי גם רמז לשמו של אליק, גיבור “הוא הלך בשדות”, למשה שמיר, שנולד “מן הים”. ולעומתם: שרון, העומד להתגייס לקומנדו הימי; גלעד, שהוא תלמיד מצטיין ושניהם חברים בנבחרת הכדורסל של בית־הספר ואהובי הבנות. שני שמות ישראליים מאוד, המציינים גם אזורים גיאוגרפיים בארץ־ישראל. עמם יחד הנערה סיון, שם “כנעני”־ישראלי מובהק, המעדיפה אותם על אלי, אבל עם זאת גם דואגת לו ומזהירה אותו מפניהם.

יש כאן המשך מובהק, אולי בלא־יודעים, של המסורת ההומניסטית של הספרות העברית, של הגיבורים החלשים, הרגישים והמוסריים. בסיפור זה חוזרת ומגולמת הרגישות החברתית והמוסרית הגבוהה המאפיינת את הספרות העברית והישראלית המוחה כנגד אטימות, אלימות ועוול, וכנגד הסכנה של התאבנות רגשות וכוחנות יתר.

תודעת השואה, ההכרה והידיעה של הסבל שסבל העם היהודי, יש בה, אולי, איזו ערובה כנגד התאבנות הרגשות, וסיכוי לרגישות גדולה יותר לסבל הזולת.

מרס 1994


 

ביבליוגרפיה    🔗

א. מקורות

משה שמיר, “הגמגום השני”, ‘ילקוט הרֵעים’, קובץ ב', קיץ תש"ה.

מתוך: “ספר ‘ילקוט הרֵעים’”, בעריכת שלמה טנאי ומשה שמיר, הוצ' מוסד ביאליק, תשנ"ב, עמ' 111–136. מהדורת צילום.

כונס בתוך: משה שמיר, ‘ואפילו לראות כוכבים. סיפורים’, הוצ' עם־עובד‘/ ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, תשנ"ד, עמ’ 142–167.

אתגר קרת. “צפירה”, ‘צנורות’, הוצ' הסדרה הלבנה, עם עובד, 1992, עמ' 9–12.


ב. מחקרים

גוברין, נורית. “‘ילקוט הרֵעים’ – מציאות של המשך ומיתוס של התחלה”. נכלל בספר זה.

קריץ, ראובן. “משה שמיר; סיפורי ‘ילקוט הרעים’”. ‘הסיפורת של דור המאבק לעצמאות’, הוצ' פורה, 1978, 23–104.

שקד, גרשון. “סופר בשר ודם (משה שמיר)”. ‘הסיפורת העברית 1880–1980’, כרך 4: “בחבלי הזמן”. הוצ' הקיבוץ המאוחד, הוצ' כתר, עמ' 230–268.



  1. מאז נאמרו ונכתבו דברים אלה, נעשה אתגר קרת לאחד הסופרים המשפיעים בספרות הישראלית.  ↩

  2. עליו, ראה בהרחבה בפרק מיוחד בספר זה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49714 יצירות מאת 2747 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21199 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!