חיים הזז שנולד ב-1898 היה רק בן 75 כאשר נפטר ב-24/3/1973, ואחרי שחלפו מאז חמישים שנה כמעט נשכחו ספריו, שבכולם סיפר, בשלוש צורותיה של הסיפורת (הסיפור הקצר, הנובלה והרומאן), את סיפורו של העם היהודי בין הפרק האחרון של הגלות (סיפורי המהפכה ברוסיה ושתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים) לבין הפרק הראשון של הגאולה (תקופת העליות והעשורים הראשונים לאחר ייסוד המדינה).

שתי עובדות מסבירות את השתכחות ספריו של הזז עם השנים. העובדה הראשונה היתה צפויה ו“טבעית”: כאשר זכה הזז בפרס ישראל לספרות עברית בשנת 1953 כבר נשפו בעורפו סופרי “דור בארץ” (בני המשמרת של ס. יזהר ומשה שמיר), שהבליטו בעברית צברית את ייחודם כילידי הארץ שמתנערים מ“נטל הירושה”, הן מהוויית הגלות והן מחלום הגאולה שטופח בה במשך דורות - שני הנושאים המובהקים של ספרי הזז. והעובדה השנייה היתה בלתי-נמנעת: עם השנים נתמעט מספרם של הקוראים שהצליחו להתמודד עם תוכנם התקופתי של סיפוריו וגם עם השפה העברית “הגבוהה” שבה כתב אותם.

הזז ביקש לקרב את הקוראים המאוחרים אל ספריו ולכן שקד בעשורים האחרונים של חייו (בסיועה של אביבה רעייתו) על כינוסם של סיפוריו, ואלה הופיעו במהדורת כתביו שבהם הכניס תיקונים לשוניים וענייניים (שהם תיקונים בניסוחם ובתוכנם) הן כדי להבליט את המעבר מגלות לגאולה כנושא-על בכתיבתו והן כדי להפוך את הסיפורים לקריאים יותר. את דעתי על יוזמתו זו הדגמתי במאמר על הידוע מבין סיפוריו הקצרים (בזכות היותו כלול בתוכנית הלימודים לספרות בבתי-הספר התיכוניים) “תיקוניו של הזז בסיפור ‘שלולית גנוזה’” שאותו כללתי בבכור ספריי, “שבבים” (1981).

בחייו זכה הזז לחבוק מהדורה שלמה של כתביו, מהדורה בת 12 כרכים, הופיעה ב-1968, שאליכם נוסף בשנת פטירתו, ב-1973, הספר האחרון שהוא עצמו עדיין הכשיר לדפוס - “אבן שעות”, שבו קיבץ שישה-עשר מסיפוריו הקצרים, שבתוכנם ובדמויותיהם המשיכו את עשרת הסיפורים שקיבץ בספר “אבנים רותחות” שהופיע כשלושים שנה קודם לכן, ב-1946.

אחרי פטירתו ב-1973 הוסיפה אביבה, אלמנתו, שטיפלה בעיזבונו הספרותי, שלושה כרכים למהדורת כתביו, את קובץ הסיפורים “פעמון ורימון” ב-1975, את אסופת מאמריו ונאומיו “משפט הגאולה” ב-1977 ואת “פרקי מהפכה” ב-1980 (כרך שבו נכלל נוסח סופי של שני סיפוריו הארוכים: “אריסטוטלס” ו“שמואל פרנקפורטר”).

 

מגלות לגאולה    🔗

המסה הזו תתרכז בסיפורי הקובץ “אבנים רותחות” משנת 1946 ובסיפורי הקובץ “אבן שעות” משנת 1973, שהתיבה “אבן” בכותרתם מעידה על הקירבה ביניהם. אף שכמעט שלושים שנה הפרידו בין שני הספרים, רב הדמיון בין נושאיהם ובין הדמויות שהזז העמיד במרכז עלילותיהם.

בשני הספרים כלל הזז סיפורים קצרים שבהם תיאר את השינוי שהתחולל בחיי העם היהודי במהלך המאה העשרים: את ימיה האחרונים של העיירה היהודית בפולין ובאוקראינה, את הטלטלה שחוו יהודי מזרח-אירופה בימי המהפכה ברוסיה ואת התוצאה שלה בהתגברות העלייה של החלוצים לא"י. נושאים אלה שיקפו את המתח האידיאולוגי שהתחזק בעולם היהודי בשאלת המעבר מגלות לגאולה ואת המחלוקת בין היהדות שהסתייגה מדחיקת הקץ והמליצה להמתין לגאולה חזונית-משיחית לבין הציונות שפעלה להגשים את הגאולה בהווה בתנועת-עם היוצא מן הגלות ושב אל מולדת אבותיו.

הזז שיקף בסיפורי שני הקבצים את המתח בין יהדות וציונות בשאלת ארץ-ישראל הן בחיי הכלל הן בחיי הפרט, אך משום שכלל בשניהם סיפורים על דמויות האוחזות באפשרויות המנוגדות וגם נתן פתחון-פה להשקפות המנוגדות שלהן - הבליטו מבקרי הספרות בדורו את הסתירות בין סיפוריו בנושאים הללו. האמת היא, כמובן, אחרת: להזז היתה דעה מגובשת בנושא הגאולה מהגלות וביטא אותה בסיפוריו על-ידי שימוש בתחבולות ספרותיות שונות.

 

סיפורי הקובץ “אבנים רותחות”    🔗

הקובץ “אבנים רותחות” נעשה מיד אחרי הופעתו ב-1946 לכרך הסיפורים המפורסם ביותר של הזז, בזכות שני סיפורים אירוניים שהתבלטו בו: “הדרשה” ו“דְרֶבְּקין”. לפרסומם של שני הסיפורים האלה תרמו בעיקר דברי הקטרוג על הציונות שהשמיעו גיבוריהם, יודקה ודרבקין, שבהם לעגו לאקטיביזם הציוני הבהול לבצע מעשים בשם הגאולה, שסתרו את דרכה הזהירה והמתונה ביוזמותיה של היהדות בכל הדורות הקודמים בשאלת ההגשמה של כיסופי הגאולה.

מאליו מובן, ששני-עלובי-נפש אלה, יודקה ודרבקין, לא ייצגו את הזז בתוכן “דרשותיהם” נגד הגאולה הציונית. ואף על פי כן, בני דורי, הטמיעו בזיכרונם את הפירוש המוטעה של מוריהם לסיפור “הדרשה” - פירוש שהתעלם מהמשמעות האירונית שהזז הבליע בעלילתו. עקב כך הפך יודקה, בניגוד לכוונתו של הזז, לגיבורם הנערץ של “הצברים”.

הבה נודה על האמת, פרדוכסים כאלה מתרחשים לסופר כאשר סיפור יוצא מרשותו ומבואר באופן שגוי על-ידי קוראים שאינם מתעמקים מספיק בכתוב בו. וכך קורה שיתד פרשנית חפוזה ומוטעית שקוראים תוקעים אותה באדמה בדור אחד, מכה לפעמים שורש ואף מצמיחה אילן כה איתן עד שבני דורות אחדים אינם מצליחים אחר-כך לעקור את השתרשות הטעות הזו בחייה של הספרות העברית. וזהו תפקידה של הביקורת המאוחרת לתקן את הטעויות של מבקרי הדורות הקודמים בהבנת סיפוריהם של סופרי דורם.

 

שלילת ההיסטוריה בפי יודקה    🔗

מקורה של הטעות בהבנת הסיפור “הדרשה” [1942] הוא תוצאה של העדר האיזון שקיים בעלילתו בין מצבו הפרטי של יודקה בקיבוץ שהינו ירוד ביותר לבין תוכן דרשתו שבה הוא מתרכז במצב הכלל. כאשר יודקה פנה אל חברי הוועדה של הקיבוץ, “זו שאינה גלויה אלא לצנועים וליחידים המזומנים לה” , ודרש את התכנסותם כדי להאזין לדבריו, הם נענו לבקשתו כי למטרה זו נבחרו: למצוא פתרון למצוקתו הפרטית של חבר קיבוץ, שבעבר היה “מפרק הרים ומשבר סלעים, ויוצא בלילה יחידי לקראת אויב”, אך אחרי שסר חינו בעיני אשתו ויום אחד הלכה אחרי אחר בקיבוץ, פרש מחבריו ובחר לעבוד בשמירה על הקיבוץ בלילות.

לכן הופתעו “בני החבורה” שיודקה פתח את דבריו בנאום ארוך ומפותל נגד הגאולה הציונית: “אני אתחיל מזה שאין לנו היסטוריה כלל - - - שלא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו - - - אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי-עולם, לא שליטים ובעלי-מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין, לכל הפחות, לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית, לאיזה שד ללמד אותם קְלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: ‘חברה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל’”.

באמצעות הבלטת הסתירה בין הציפיות של הוועדה ובין תוכן הדברים שהשמיע יודקה באוזניה, הסב הזז את עלילה הסיפור מהמישור הריאלי-סנטימנטלי אל המישור הריאלי-גרוטסקי. ואכן, מפתיחה זו של דברי יודקה מתפתח סיפור-המעשה ב“הדרשה” כסיפור קומי-אירוני המשקף אי-הבנה ברמה קיצונית בין היֵעוד של הוועדה הזו, לטפל במצוקתו האישית של הפרט, ובין התוכן ההיסטוריוסופי של הדברים שהשמיע יודקה באוזניה הן על ההיסטוריה של העם היהודי והן על הציונות: “אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי שני דברים הסותרים זה את זה”. ולכן אין הציונות המשך ליהדות: “ובזה מתבאר הכל: גלות, קידוש השם, משיח… זה שלושה שהם אחד - - - שלא תהיה להם [ליהודים] גאולה לעולם… שיהיו נדים מגוי אל גוי וממדינה למדינה, דור אחר דור עד סוף כל הדורות”.

סתירה זו בין תוכן הדרשה של יודקה לבין התוכן שציפו חברי הוועדה לשמוע מפיו היא שמתירה ל“ראש החבורה” להעיר ליודקה תחילה בנימה של הומור, שעליו לדבר לעניין ואם רצונו לדבר על ההיסטוריה עליו לפנות לאוניברסיטה בהר הצופים, ואחר-כך גם בנימת נזיפה: “אמור את דבריך - והשתדל עד כמה שאפשר בלי פילוסופיה”.

 

גינוי הציונות בסיפור “דְרַבְּקין” [1938]    🔗

דברי גינוי דומים נגד הגאולה הציונית השמיע גם דרבקין, העסקן הציוני שהודח מכל מעמד בהגיעו כעולה לא“י: “הציונות ויתרה על עיקר היהדות, על עיקר גדול של היהדות, על חזון אחרית הימים”. שם, בגולה - טוען דרבקין - “היינו למעלה מן המקום, בעומקו של הזמן, בדורי-דורות, בחיי-עולם… חטיבת-נצח בעולם עובר וחולף זה, יחידה ומיוחדת, שלא מעלמא הדין, שונה מכל האומות הרשעות, מכל עצמה של אירופה וטומאתה כולה, כשושנה בין החוחים - - - ואילו כאן [בא”י] אין אנו אלא כגויים, כאירופה מנוולת זו ותרבות רעה שלה - - - כאן אנו במקומו של עולם, בשִׁכְנו של מקום, ושוב אין צורך בחיי-עולם… כאן ציונים בלי ציונות ויהודים בלי יהדות, ערטילאים וריקים, חופשים מתורה ומצוות, מכל ירושת הדורות - - - זו מלכות של גויים ולא מלכות ישראל!”.

גם אל קטגוריה זו של דרבקין ניתן היה להתייחס ברצינות אלמלא הושמעה מפיו של זקן “מר ממרור” שפרנסתו אינה מצויה, ויש בלבו על כל העולם. ומאחר שלא סייעו לו כפי שחשב שראוי היה לקבל בא“י, בזכות פועלו בעבר כציוני, נתמלא “שנאה חריפה, עקשנית ומפעפעת כארס, קשה יותר מן אותה שהיתה לו בלבו על שונאי ישראל ומן אותה שהיתה לו על הבולשביקים”, והחל “מקטרג ומשטין ומושך עיסה כנחש” על כל מעשיה של הציונות בא”י: “כך נעשה פתאום, שלא ברצונו ושלא בטובתו, אנטי-ציוני, והיה טורף פקידים וארץ-ישראל, סותר גדר ועיקר, כותֶל וכֶּרם, ועוקר את הכל”.

ולכן גם בסיפור הזה חייב הקורא לשים-לב לקשר בין מצבו האישי הירוד של דרבקין ובין הקטרוג בדבריו על הציונות ועל פעולתה המבורכת בא"י. ובכל מקרה, אין לייחס להזז את התוכן המעוות של דברי דרבקין.

 

תחבולת הזז בעריכת הקובץ    🔗

לביסוס הטענה ששני הסיפורים הקודמים בקובץ המוקדם “אבנים רותחות” אינם משקפים את דעתו של הזז על ההיסטוריה של העם היהודי, לא על העיירה בתחום המושב ברוסיה ובאוקראינה וגם לא על המהפכה שחוללה הציונות בא"י בתחילת המאה העשרים, כדאי לקורא לשים לב למחשבה רבה שהשקיע בקביעת סדר הסיפורים בכל קובץ מסיפוריו.

כבר בפתח קובץ סיפוריו הראשון “רֵחיים שבורים” [שהופיע ב-1942] ריכז סיפורים המתארים את העיירה היהודית באופן שונה מכפי שתוארה בסאטירות של מנדלי ופרישמן. בראש הקובץ הציב את הנובלה “דורות ראשונים” עם הפתיחה המפורסמת שלה: “חביבות עלי עיירות שלעבר, אכסניות עניות אלו של כנסת-ישראל, שדור אחר דור קיטרגו אותן סופרים ומליצים - - - עד שסוף שבטלו ועברו מן העולם”. ומיד אחריה הציב את אחד מהיפים בסיפוריו הקצרים, את הסיפור “שלולית גנוזה”, המספר על מעשה תמוה שעשה יהודי כדי שלא להלבין את פני חברו ועל התגובה הנבונה של הרב שראה אותו יוצא מזוהם מהשלולית בבגדיו שזוהמו.

ולקראת סוף הקובץ הציב הזז את הסיפור “רחמים” [משנת 1933], שבו הפגיש יהודי מר-נפש ובעל ספקות בגאולה ובציונות כמו מנשקה בֶּזְפְּרוֹזְוַני, אדם מר-הנפש ורואה השחורות, עם רחמים, סַבּל יהודי צנוע וטוב-לב. המפגש של מנשקה הפסימי עם רחמים האופטימי פתח אצל מנשקה צינורות אטומים שמנעו ממנו להבין נכוחה את קיומו הפגום, בלא אישה לצידו.

באופן דומה השקיע הזז מחשבה גם בעריכת הקובץ “אבנים רותחות”, כאשר הפריד בין הסיפורים המקטרגים על ההיסטוריה ועל הציונות, “דרבקין” ו“הדרשה”, על-ידי הצבת שני סיפורים ברוח הסיפור “רחמים”, את הסיפור “אש בוערת” המספר על שלמקה, יהודי ממזרח-אירופה, ואת הסיפור “ירחם השם” המספר על סעדיה עראקי, יהודי שעלה מתימן - שניהם סיפורים על בעלי אמונה.

פתיחת הסיפור “אש בוערת” מסכמת למעשה את כל תוכנו: “תחילתו של שלמקה היתה בימי הפרעות של פטרולה”, כאשר נפגש בסימטה עם הגוי שהתכוון לרוצחו עקב היותו יהודי, ומאז שניצל מידיו של היידמק הפך שלמקה ליהודי “בוער” - לאקטיביסט יהודי אשר “רץ ברחובות [עיר אחת של בסרביה] ומכריז על הגאולה וארץ ישראל”, ונודע בין החלוצים כאדם שאֵש בוערת בחובו. ואילו סעדיה עראקי מתאמץ, ממניע דומה לזה של שלמקה, לאחות את הקרע בביתו, בין אהבתו לבדרה אשתו לבין כיסופיו לבן שייוולד לו ממנה וימשיך את ציפיית הדורות ביהדות תימן לגאולה, ציפייה שעליה סיפר הזז גם ברומאנים “היושבת בגנים” [1944] ו“יעיש” [1947].

לחיים הזז היתה אהבה עזה ליהודיו “הבוערים”, שאש האהבה לעמם לתורתם ולארצם ניצתה בהם והם מסורים לה בכל יֵשוּתם. לפיכך, לא הבדיל הזז בספריו בשתי חטיבות נפרדות את סיפוריו על יהודים מארצות המערב מסיפוריו על יהודים שעלו לא“י מארצות המזרח, אלא שילב את הסיפורים זה לצד זה בכל קובצי הסיפורים המוקדמים שלו, כדי להעיד שכיסופי גאולה זהים מן הגלות, שהיו חקוקים בליבם של יהודים מכל הגלויות במשך דורות, כאילו נחקקו באבן, הניעו את אלה וגם את אלה לחזור אל א”י במסגרת תנועת-עם ציונית כדי להתגבש בה מחדש כעם.

 

מיכל קרול - גיבור הסיפור “בעל הדין”    🔗

בבולט מבין סיפורי הקובץ “אבן שעות” [שהופיע ב-1973, כשלושים שנה אחרי “אבנים רותחות”], בסיפור “בעל דין”, גילף הזז עוד מקטרג על הגאולה הציונית, את מיכל קרול. משעה שיצא ממאסרו במחנה, עמד מיכל יחד עם ניסל סוק ואמר קדיש על עצמו. מאותו מעשה כמו נולד מחדש, כי מאז אין הוא עוד נוטר לגרמנים על שהמיתו את בני משפחתו ועל שכלאו אותו לייסורים במחנה הכפייה. רק לקונו בשמיים אין הוא מוחל.

אחרי שהשתחרר מצא את גרמניה נוחה לו ולהפקר מעשיו. מה טעם עלה לא“י, אינו יכול להסביר לעצמו, וגם לא את הרגלו לגנות את כל מה שמתרחש בה: א”י לא באה אלא להשלים מלאכה שהתחילו בה הגרמנים בכבשנים - “מאת ה' היתה גם השריפה הגדולה. הכל מידו. הוא השאיר לנו פה שארית ופליטה להתרפא מא”י, ממשיח, מיהדות“. ועוד: " פה, אצלכם, בישראל, ניטל טעם יהודי מן האדם, בטל הצורך להיות יהודי”.

תלישות זו מהנעשה במדינת ישראל התבטאה גם בחייו הפרטיים. ניצולה מהשואה פגש מיכל קרול בבית-המלון שבו השתכן בהגיעו לארץ, אשה נאה וראויה בכול להתאהב בה, אך דווקא אז הוא נמלט על נפשו לגרמניה, ורק אחרי שנודע לו כי נישאה בינתיים לאחֵר חזר לכאן, כדי להמשיך להיות בעל-דין נצחי לקונו וקטגור-תמידי לא"י.

לשאלה אחת לא היתה למיכל קרול תשובה: “למה טרח ובא לכאן? אין כאן לאדם כמוהו כלום. אין זה שלו. עולם בלא יהודים שלו. בלא משיח, בלא ארץ-הקודש, בלא זיכרונות של אלפיים שנה. עולם מָחוּק”. משום כך התעלם מיכל קרול מחשיבות המעשה הגדול שנעשה בא"י, אלא המשיך גם כאן להיות “בעל דין” תמידי לבורא העולם ולהתריס כלפי שמים. בכך דומה גם הוא, ניצול השואה, למקטרגים הקודמים, דרַבקין ויודקה, שניהם מבני העליות.

 

תיקון המעוות בסיפור “דברי הימים”    🔗

נגד עיוות ההיסטוריה של העם היהודי ונגד הביזוי שלה בפי מקטרגיה, כלל הזז בקובץ “אבן שעות”, את הסיפור “דברי הימים” [שהיא המונח העברי לתחום-הדעת “היסטוריה”], המתקן כבר בכותרתו את עיוותו של “מיכל קרול” גיבור הסיפור “בעל דין”.

אחת מדמויות המשנה בסיפור זה הוא יאן זאבולוצקי - “קומוניסט ותיק שנימוק רוב ימיו בפאוויאק” [במחנות-העבודה בצפון הרחוק]. ומאחר שעותק מן ה“הגדה” לא נמצאה אז ברשותו, הוא ציטט מזיכרונו, כאשר ערך סדר פסח, חלקים שנחקקו בראשו מבית אבא. אך כאשר הגיע ל“עבדים היינו לפרעה במצרים”, סטה מן ההמשך ועבר לדבר על המשטר הקומוניסטי ועל הרשעות של העם הרוסי: “זה העם הרוסי, עם עבדים מאז ומעולם, עם ללא דברי-הימים, שאין דברי הימים לעבדים, דברי הימים של שולטיו הם-הם דברי-ימיו, תחילה בדברי-ימיהם של הצארים ולבסוף דברי-ימיה של המפלגה הקומוניסטית”. ועל כך הוארך מאסרו בשנים נוספות.

אך נאמן לכותרת “דברי הימים”, התרכז הזז בסיפור הזה בתיאור שונה של תולדות העם היהודי, על-ידי הבלטת קשר הרציפות בין הדורות. כלומר: בעוד שיודקה, גיבור הסיפור “הדרשה”, טען שהגויים כתבו את ההיסטוריה של העם היהודי, הבליט הסיפור “דברי הימים” בשתי גרסאות את כוחות האמונה הפנימיים שבעזרתם שרד העם היהודי בגלות במשך דורות.

גירסה ראשונה מספרת על ב“ח, הרב סירקיס יואל (1640–1561), מגדולי הפוסקים האשכנזים בפולין, אשר כיהן כאב בית-דין וראש ישיבת קראקוב שהכינוי שלו ב”ח נגזר מן האותיות הראשונות של ספרו “בית חדש”, שהוא פירוש ביקורתי מקיף על “ארבעה טורים” של יעקב בן אשר. ב“ח ביקש להדפיס את חיבורו “בית חדש” בפראג ואף מצא מדפיס לביצוע הדפסת ספרו זה. אך אחרי שבחלום לילה נאמר למדפיס שימשוך את ידו מהספר, כי ביום שבו יראה את הספר מודפס “ישלים את מלאכתו שהיה עליו לעשות וייפטר מן העולם”, חזר בו המדפיס מהתחייבותו להדפיס את הספר וכך עשו גם שאר מדפיסי פראג - כולם משכו את ידם מהמלאכה. חזר ב”ח לפולין והדפיס את ספרו אצל מדפיס בקראקוב. ואכן, ב"ח נפטר ביום שראה את ספרו מודפס.

הגירסה השנייה פורשת את קורותיה של משפחה אחת במשך שלושה דורות בעת החדשה, בתקופת המעבר של העם היהודי מגלות לגאולה. למלמד לייבוש, בן הדור הראשון, היו שני בנים. “הבכור כסוציאליסט-דמוקרט נטל דינו בעבודת פרך עוד בימי ניקולאי, והצעיר נתחייב בנפשו כבּוּנְדאי ונטרד מן העולם על-ידי הבולשביקים. בשני שבילים הלכו ושני מעשים עשו ואבדו מן העולם”. נותרה למלמד לייבוש בת יחידה ומתה בלידתה. נטל המלמד את נכדתו, אסתר, וגידל אותה עד שהגיעה לפרקהּ. יום קודם לחופתה הזמין אליו את אביו של אחד מתלמידיו, שגביר היה, ואמר לו כך: “מחר אם ירצה השם החופה, השלמתי את מעשי בעולם הזה. עכשיו באה שעתי ליפטר מן העולם”. ביקש לייבוש מהגביר שיהא כאָב לאסתר נכדתו ביום כלולותיה - ונפטר.

אותה נכדה של ליבוש המלמד נישאה וילדה בן. באה המלחמה והחריבה את ביתה. בעלה מת במחלת הטיפוס, ובנה נמסר לידי חייל יהודי לקחתו לא“י. לאחר המלחמה הגיעה אסתר אף היא לא”י, וכאן התברר לה, כי הבן אמנם הגיע לכאן, אך נפל עם הלוחמים בהגנה על ירושלים. נתגלגלה אסתר היכן שנתגלגלה והקדישה את כל עיתותיה לטיפול בענייניהם של פצועי המלחמה ששכבו ב“הדסה”. כאשר הגיעה יומה, פנתה אל הרופא שטיפל בה לאחרונה: “כאבי-אמה, ר' לייבוש בשעתו, אמרה גם היא: השלמתי את מעשי בעולם הזה”.

מכל הדמויות הרבות שגילף בסיפוריו, חיבב הזז ביותר את אלה שהשלימו מעשיהם בעולם - יהודים מכל העדות שהתכנסו בא"י ומשלימים בה את חייהם בלי קטרוג ובלא תרעומת. לכן לא הסיפור האירוני “הדרשה” אלא הסיפור האידיאי “דברי הימים” הוא זה שמבטא את חיים הזז ואת השקפותיו על המעבר שהתרחש בתולדות העם היהודי משנות הגלות וחוסר-האונים של העם היהודי אל שנות גאולה. ורק מראית-עין שנוצרה מכינוסם של סיפורים על גיבורים שדעתם על המעבר מגלות לגאולה היתה מנוגדת, היא שהכשילה קוראים לחשוב שקיימת סתירה ביצירותיו של הזז, בעוד שמכלול יצירתו מגלה עקביות בהשקפתו על הזיקה ההדוקה בין הציונות ובין היהדות ועל הרציפות בין גלות וגאולה.

 

משנתו ההיסטוריוסופית של הזז    🔗

עובדה זו מוכחת מנאומיו של הזז, שרעייתו המסורה, אביבה, כינסה בכרך “משפט הגאולה” שהופיע ב-1977: “חלום הגאולה לא פסק מעולם בישראל, למן מרד בר-כוכבא ועד מדינת ישראל. - - - הציונות גלגול אחרון של האמונה בביאת המשיח. - - - הביל”ויים, בני העלייה השנייה והשלישית, כולם משולהבים היו מחמת קץ הגאולה. הם עסקו בבניינה של ארץ-ישראל כאבותיהם שעסקו בחפצי שמים. בישיבתם בה, במושבות, קבוצות וקיבוצים שלהם, נתנו תשובה לדורות רבים ששאלו: אימתי [משיח] בן-דוד בא" (“משפט הגאולה”, עמ' 151–149).

ומכאן ייחודה של הציונות בנאומיו, שבהם הציג את הציונות כמהפכה שאין דומה לה בתולדות האנושות: “מרד גדול מסוף העולם ועד סופו, מרד בכל הגויים, מרד בתולדות ימי כל העמים, מרד כל-אנושי, כל-היסטורי, מהפכה היא זו, גדולה ונועזת מכל המהפכות שהיו בעולם - - - לפי שגאולת ישראל הופכת את כל הנהוג והמקובל בעולם, את כל הידוע והוודאי, משנה את השקפת עולמם של העמים” (שם, עמ' 120). באחת: הציונות איננה היפוכה של היהדות, ואין הציונות מנתקת את היהודים מיהדותם.

וגם זאת הדגיש הזז בנאום משנת 1964 במסיבה ניו-יורק שבו דיבר על הזיקה בעתיד בין גולה לא“י: “ארץ-ישראל צריכה לעם רב שיבוא, להמוני בית-ישראל מכל קצווי הארץ. - - - עם ישראל חייב לשוב לארץ-ישראל, אם לא רוב מניינו, הרי רוב בניינו, לצורך איזון לאומי בעולם. - - - אין אני שולל את הגלות. אדרבה, רוצה אני בקיומה, ובלבד שתהא מתוקנת כל-צרכה לחיים יהודיים שלמים. ואין גולה מתוקנת אלא ע”י חינוך עברי וזיקתה ללשון העברית ותרבות ישראל ועל-ידי יחסי-גומלין בינה לבין [מדינת] ישראל. - - - בלא ארץ-ישראל ובלא תרבות עברית אין תכלית ולא עמידה לגולה” (שם, עמ' 153).

ואכן, נאמן להשקפתו זו עלה הזז לארץ ב-1931, קבע את ביתו בירושלים ובה כתב את רוב ספריו עד שהשלים את מעשיו בעולם ונפטר בירושלים לפני חמישים שנה - אך מספריו עדיין בוקע קולו הקורא גם לדור הנוכחי, זה שזועק בכיכרות “אחים אנחנו”: המשיכו לדבוק בציונות ובהגשמת חלום הגאולה של העם היהודי בא"י.