¹

לפני חמישים שנה השלים נתן שחם את הרומאן “הלוך ושוב” שבשנת הופעתו, ב-1972, הצטיירה עלילתו כתגובה על התקופה שבין ימי השמחה על הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים ב-1967 לבין ימי המבוכה שפקדו את החברה הישראלית במלחמת ההתשה שיזמה מצרים משנת 1970 ואילך מול המעוזים שהוקמו לאורך תעלת סואץ.

כעבור חמישים שנה מאז נדפס, אפשר לקבוע בוודאות שהרומאן “הלוך ושוב”, פתח שלב חדש בכתיבתו של נתן שחם. בספריו הקודמים, 3 רומאנים ו-5 קובצי סיפורים, עסק יותר בקשייו של הקיבוץ ליישב את הסתירה בין האידיאל החברתי שהבטיח לתקן את העולם בעתיד בעזרת מהפכה מעמדית, לבין קשייו של היחיד כפרט להקריב את חייו בהווה למען השגתו של אותו אידיאל, ואילו ברומאן “הלוך ושוב” הוסיף שחם פיתרון אפשרי לפולמוס שהחריף בקיבוץ באותם ימים בין דור המייסדים לבין דורות ההמשך בשאלת קיום הנאמנות לשני האידיאלים המנוגדים: הסוציאליסטי-אוניברסאלי והלאומי-ציוני.

החידוש הזה בכתיבתו של נתן שחם מגולם בשמו של הרומאן, “הלוֹך ושוֹב” ומשתמע גם מעלילתו: טוב יעשה ישראלי, שהתחזקו אצלו הספקות ביחס לסיכויי ההצלחה של החזון הציוני, אם יבצע מהלך כפול: תחילה את “ההלוֹך”, מהלך היציאה מתחומי מדינת ישראל במזרח התיכון, כדי להכיר את מצבם של היהודים במדינות העולם, ואחר-כך את “השוֹב”, את מהלך השיבה אל המדינה. מי שישלים את שני המהלכים, לא רק שתתחזק בו ההכרה שהציונות (“המהפכה הקטנה” של המאה העשרים) תצליח יותר גם בעתיד מן המהפכה המרכסיסטית-קומוניסטית (“המהפכה הגדולה” של המאה הזו), אלא גם לא יטיל עוד ספק בחשיבות קיומה של המדינה כמדינה ציונית להבטחת עתידו של העם היהודי בהיסטוריה.

שלא כמו סופרים בלתי-מנוסים המקפחים בדרך כלל את סיפור-המעשה של רומאן, כדי שבשורתם הרעיונית תובלט בו במידה מספקת, הוכיח נתן שחם בסדרה רצופה של ספריו, שניתן לבטא השקפה רעיונית ברומאן בלי לגרום נזק כלשהו לסיפור-המעשה המסופר בו.

להדגמה אציע להלן עיון בשלושה רומאנים מהחטיבה המרכזית ביצירתו של שחם, שבהם נעזר בדגם “היציאה והשיבה” הן כדי לבטא את השקפתו הציונית והן כדי לרקום סיפור-מעשה מעניין, רצוף והגיוני. השלושה הם: “הלוך ושוב” (1972), “עצם אל עצמו” (1981) ו“רביעיית רוזנדורף” (1987) - כולם רומאנים ציוניים שבעלילותיהם הרחיק שחם את הגיבור מהזירה הישראלית במזרח התיכון אל הזירה העולמית, ואחר-כך החזיר אותו אל הזירה הציונית עם המסקנה שגיבש הגיבור מפרקי היציאה והשיבה בחייו.

דגם היציאה והשיבה ברומאן “הלוך ושוב”

ליאת, גיבורת הרומאן “הלוך ושוב”, היא צעירה מדור ההמשך בקיבוץ, שהוריה נמנים עם מייסדיו, שהתאלמנה מבעלה יואב כחודש אחרי נישואיהם. יואב החליט בסיום המלחמה (מלחמת ההתשה שהתחוללה בסיני ב-1969) להתגייס לשרות קבע בצבא, אך חודש אחרי שהתגייס נהרג בשעת ניקוי שדה-מוקשים (עמ' 12). ולכן נענתה ליאת להזמנתו של ד"ר סרקין, ידיד-נעורים של סבהּ, להגיע אל אנגליה ולהתארח בביתו שבלונדון במשך שבועות אחדים.

אף שאביה של ליאת הינו מן הבולטים בקיבוץ שעדיין משוכנע כי הקיבוץ לא יתקיים “בלי נאמנות לאחווה בינלאומית [של מעמד הפועלים]” (עמ' 54), התנגד לנסיעתה אל לונדון, כי “היה מתיירא שלא תחזור לקיבוץ. לדידו עזיבתה שלה היא כישלון שלו” (עמ' 14), החליטה ליאת להיענות להצעת ד"ר סרקין, ידיד נעורים של סבהּ, כי ראתה בהזמנה זו הזדמנות לממש את כיסופיה הכמוסים “להיות נערה בלי תולדות-חיים, בלי מולדת” (עמ' 23), או בניסוח נוסף שלה: “אני רוצה להיות בלי דגל ישראל על ראשי, רוצה להיות סתם נערה בעולם, בלי עבר. עושה עתיד לעצמה” (עמ' 49).

והיתה עוד סיבה שעודדה את ליאת לנסוע אל לונדון, המוצגת בעלילת הרומאן כעיר קוסמופוליטית שאליה נוהרים בני דורה מכל העולם. בלונדון תהיה חופשית מהאחריות הכבדה “כלפי חלומות-אב נזיריים”, ותוכל לבחון את אמיצות קשריה אל הארץ ואל מסגרת החיים שהועידו לה הוריה, חיים בקיבוץ.

ואכן, שהותה של ליאת בלונדון פקחה את עיניה להבין את הסתירות בחייהם של יהודים המתגוררים מחוץ למדינת ישראל. גם אלה מבין יהודי אנגליה שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל ליבראליים ורחבי-אופקים (עמ' 51), נאחזים בסמלים לאומיים מובהקים, מאחר שאינם מצליחים להסתיר את הקרע הקיים בזהותם באמצעות התיוג האידיאולוגי הזה.

אחד מהם, פרופ' איידלמן הסביר לה את הסתירה הזו בחייו ובחיי חבריו: “כיוון שאינני אזרח של מדינה יהודית ואינני איש דתי, אין לו ברירה אלא לדבוק בסמל, ללמד שאיננו בורח מגורלו של מיעוט-נרדף” (עמ' 117). ליאת נענית לגחמה הזו שלו ואוכלת בחברתו דג-ממלוא במסעדה יהודית כדי “לעשות נחת-רוח לאיש רעב לסמלים”.

ד“ר סרקין, וחברו ד”ר בירנצוייג, “שני זקנים הקיימים בשולי החיים במולדת שאינה שלהם”, אינם מסתפקים באכילת דג-ממולא במסעדה יהודית, אלא נאחזים בסמל רוחני יותר. שניהם עוסקים בחקר השפעת היידיש על הלשון האנגלית, ועל-ידי זיהוי “מילים שנטפלו לשפת המקום” הם “מקימים [באנגליה] מצבה לשפה מתה”, שפתם הייחודית של היהודים (עמ' 160). ד"ר סרקין, שאינו מסתפק בסמל אחד, כאשר הוא קובע שגם אירוחה של ליאת בלונדון היא סמלית בעיניו: “הוא נותן לה קורת-גג והיא נותנת לו אחיזה במולדת רחוקה” (עמ' 162).

היכרותה של ליאת עם תלישותם של חברי החוג של המארח שלה, התלישות של יהודים החיים בגלות, כולם סוציאליסטים יוצאי מדינות מזרח אירופה, מבהירה לה שהיא מעדיפה שדגל ישראל יתנוסס מעל ראשה: “אין היא יכולה בלי מחר, בלי אתמול, בלי צבירה מתמדת, בלי איסוף היש אל חיקה - - - על אפה ועל חמתה היא נערה של חברה עובדת, מחמירה צייקנית” (עמ' 167).

ועם זאת דווקא בהיותה בלונדון השתכנעה ליאת, שוותיקי הקיבוץ הפריזו בדרישותיהם מבני דור ההמשך כאשר דרשו מהם לחיות על-פי השקפתם השמרנית: מאחר ש“הקיבוץ הוא מקום שחיים בו בני-אדם, ולא הכל במתח גבוה” (עמ' 196), חשבה, “יש בזה משום עיוות לדון אנשים על-פי עמוד-האש שהלך לפניהם לפנים” (עמ' 119).

רק אדם רעב לסמלים כמו פרופ' איידלמן, עוד אינטלקטואל מחוגו של ידיד נעוריו של סבהּ, יכול לצייר את הקיבוץ “כרעיון גדול שקלקלוהו אנשים קטנים, כהזדמנות שהוחמצה” (עמ' 119). ורק יהודי תלוש כמו פול, ידיד שהכירה, שמוצאו מצרפת והוא משתדל לאמץ לעצמו הליכות של אנגלי, מרשה לעצמו לראות בקיבוצים “הגשמה של רעיון” בלבד. בחברתו של פול ראתה שבפריז מתקיימות הפגנות סטודנטים סוערות למען שוויון בין המינים - הישג שכבר הוגשם בתנועה הקיבוצית בשנות ייסודה (עמ' 188).

בשלב הזה התעוררו אצל ליאת געגועים לקיבוץ, ל“ריח ההדרים, דרך-עפר בין שתי משוכות שיטים - - - עיתון הבוקר - - - שיחת קיבוץ נזעמת [על ערכים, השקפות ופשרות אידיאולוגיות]” (עמ' 199), והיא מחליטה לחזור הביתה, כדי להרגיש מחדש את השייכות שלה לחיים האמיתיים שמתקיימים רק בקיבוץ, שהוא “מקום שבו אדם אחראי גם למה שעושים אלה שאינם חבריו, אפילו שנואי-נפשו” (עמ' 166).

ואכן, בפרסום “הלוך ושוב” מימש נתן שחם לראשונה את דבקותו בחזון הציוני באמצעות הדגם של היציאה מן המדינה והשיבה אליה. עובדה זו משתמעת מהשורות שבהן סיים את הרומאן. אחרי השהות בלונדון, בבית ויקטוריאני שהיה גדוש בספרים ביידיש ובציורים של כלבים גזעיים (עמ' 203), השכימה ליאת בבוקר בשובה לארץ וצפתה דרך החלון של בית הוריה בקיבוץ והשגיחה במשהו שונה בגינת הוריה: “שיח שחצץ בין גינת הוריה לדשא הכללי נעקר, והדשא ניגש עד מפתן החדר. גינתם צומצמה לכדי ערוגת-ורדים וקצת אמריליוֹת ואספרגוס. רשות-היחיד צומצמה. רשות-הרבים נתרחבה. - - - קורת-רוח משונה גרם לה הדבר, שדברים כלשהם נתרחשו בהיעדרה. כאילו בזאת נתבשרה שהזמן [שעשתה בלונדון] לא יצא לבטלה” (עמ' 234).

 

דגם היציאה והשיבה ברומאן “עצם אל עצמו”    🔗

מימוש מפותח יותר בהיקפו ההיסטורי של דגם “היציאה והשיבה” ביצע נתן שחם ברומאן “עצם אל עצמו”. בעוד שברומאן “הלוך ושוב” נמשך ה“הלוך” של ליאת מהארץ רק שבועות ספורים, התארכה הפרידה מהארץ של אביגדור ברקוב, גיבור הרומאן “עצם אל עצמו”, שלושים וארבע שנים עד שחזר אליה.

אחרי שאביגדור ברקוב עלה מרוסיה לארץ כחלוץ ב-1920 והצטרף לגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור כדי להגשים את רעיון ההקמה של הקומונה הכללית של פועלי ארץ-ישראל, רעיון שהתממש ב-1921 בייסוד הקיבוצים עין-חרוד ותל-יוסף, הוא החליט ב-1929 לשוב אל רוסיה במסגרת קבוצת “האדומים” של מנחם אלקינד.

לקבוצת אלקין השתייכו קומוניסטים מעולי העלייה השלישית שהתאכזבו מן המהפכה הציונית (“המהפכה הקטנה”), משום שלא חתרה כלל לגבש מעמד פועלים מרכסיסטי ביחד עם הערבים בא"י, ואף סילקה משורותיה ב-1926 את אלה שקיימו ביוזמתם קשר חשאי עם המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית שהיתה עויינת קיצונית לציונות. המסולקים מגדוד העבודה, אלקינד וחבריו, שבו לרוסיה, משום שהעדיפו לקחת חלק בהגשמת התנועה הקומוניסטית העולמית (“המהפכה הגדולה”) ומשום שהאמינו, שמימוש רעיונות נשגבים אפשר יהיה להגשים רק בארץ שבה השלטון “חפץ בִּיְקרה של הקומונה” (עמ' 213–212).

כאשר עלה אביגדור ברקוב בפעם השנייה לארץ ב-1963 והוא כבר בן 70, אדם מפוכח מסיכויי ההגשמה של החזון הקומוניסטי בהיקף העולמי, נדהם לגלות את גודל ההצלחה של “המהפכה הקטנה” (הציונית), שבה לא השכיל להאמין בכל מאודו בימי בחרותו. בשובו של ברקוב מרוסיה לארץ-ישראל, השלים נתן שחם גם ברומאן “עצם אל עצמו” את הדגם העלילתי של “היציאה והשיבה” שהועיד לכתיבת שלושת ספריו הציוניים.

אביגדור ברקוב, האיש שלקח חלק בהגשמת שתי המהפכות הסותרות שפעלו במאה העשרים, הסוציאליסטית והציונית, מסוגל טוב יותר מאחרים לבצע השוואה בין שני ישובים קואופרטיביים שייסדו שתי המהפכות. הקיבוץ תל-יוסף שהוקם בא"י הצליח משום שהגשים שיוויון הגיוני ובר-ביצוע בין החברים. כולם תרמו את חלקם בהגשמת הרעיון הקואופרטיבי ככל יכולתם, מי יותר ומי פחות. לעומת זאת התפוגג מהר הקסם של “ויה-נובה” (עמ' 47), אחרי שהשלטון המרכזי ברוסיה הקומוניסטית כפה על המייסדים היהודים של “ויה-נובה”, ובכללם גם על “האדומים” שחזרו מן הארץ לרוסיה, לשלֵב בקומונה גם טטרים ואוקראינים (עמ' 241).

עוול סילוקו של ברקוב מתל-יוסף בהחלטת רוב דמוקרטית של חברי הקיבוץ, משום שלא הסתפק במטרותיה הלאומיות של הציונות הסוציאליסטית, התגמד לעומת הסבל שהמתין לו ברוסיה הקומוניסטית שבה הפך לקורבן של תרבות השקרים והלשנות שהשלטון המרכזי טיפח (עמ' 159–158). באופן שרירותי נאסר שוב ושוב, הואשם בביצוע “פשעים אידיאולוגיים” שיוחסו לו ונענש בעינויים ששללו ממנו לא רק את חירותו אלא גם את כבודו כאדם.

 

תלאותיו של מהפכן מאוכזב    🔗

ב-1937 נאסר ברקוב ונחקר באכזריות, ובסיום העינויים בכלא נשלח למחנות עבודה מרוחקים שהוקמו ברחבי רוסיה. ואף שלחם אחר-כך במלחמת העולם וגם קיבל שני עיטורים כלוחם של הצבא אדום, נעצר שנית ב-1945 ונשלח לבצע תקופה של עבודות כפייה בסיביר. אחרי למעלה מעשור בסיביר, ב-1957, שוחרר והגיע למוסקבה, אך גורש מהעיר כעבור שנה. אל מוסקבה אמנם חזר בהיתר ב-1963, אך פעל מיד להגיש בקשה לעזוב את רוסיה, ואחרי שבקשתו נענתה בחיוב, הזדרז לצאת מרוסיה ולעלות למדינת ישראל.

בשובו לארץ פגש ברקוב לראשונה את נמרוד, בנו מליל-האהבה היחיד שהיה לו עם וֶרה בתקופת שהותו בארץ בתל-יוסף, ופגש שוב גם את אולגה, בתו מתקופת חייו המשותפים עם נינה ברוסיה (הסיפור המשפחתי הזה יכבוש לב כל קורא של הרומאן). עד מהרה החל לבקר בכל המקומות שבהם שהה בארץ בתקופת בחרותו כחבר בגדוד העבודה, ונדהם ממה שראו עיניו - עדויות מוחשיות על ניצחונה הגדול של הציונות, ניצחון שהוא ורבים אחרים הטילו ספק לפני שנים כי יושג אי-פעם.

בביקורו בתל-יוסף פגש ברקוב אחדים מתקופת גדוד העבודה (עמ' 144–119, 160–154). יחד עם וֶרה צפה מתל-יוסף על העמק וזיהה את הקיבוצים לרגלי הגלבוע: חפצי-בה, בית אלפא ותל-יוסף הישנה (עמ' 120). כמו כן נסע לרמת-רחל, שבה אימן בבחרותו במשך חודש את צעירי הפלוגה הירושלמית של גדוד העבודה כיצד להשתמש בנשק (עמ' 124).

מראה קיבוץ לחוף הכינרת שיקף בעיניו של ברקוב את האמת שאיננה ניתנת להכחשה: בעוד ש“המהפכה הגדולה”, הסוציאליסטית, זו שהבטיחה לממש מהפכה מעמדית כלל-עולמית, נכשלה במאה העשרים, היחידה שהצליחה להגשים את מטרותיה במאה הזו היתה “המהפכה הקטנה” של הציונות: “הלכתי אל הכינרת. מדרכות צרות, דשאים, פיקוסים גבהי-צמרת, דקלים, ברושים, קזוארינות, בלי סדר, בלי תיכנון. בתי-ציבור מרהיבים. רשות הפרט מצומצמת, והבתים שונים זה מזה. - - - פתחי הבתים פונים אל הים. בחצרות כסאות-נוח, ערסלים, נדנדות לילדים” (עמ' 108–107).

 

קטע אינטרמצו לפני המעבר לסימפוניה    🔗

שלא במקרה סיים נתן שחם את שני הרומאנים שנדונו במסה זו עד כה בתיאור המראה העכשווי של הקיבוץ - צורת החיים הקולקטיבית המקורית והמצליחה שהצמיחה הציונות בארץ-ישראל - מראה המרומם את רוחם של גיבוריו בשובם ארצה אחרי שקיוו ביציאתם מהארץ למצוא תחליף ראוי ממנו בעולם.

בשובה מלונדון הבחינה ליאת, גיבורת הרומאן “הלוך ושוב”, במשהו שונה בגינת הוריה: “שיח שחצץ בין גינת הוריה לדשא הכללי נעקר, והדשא ניגש עד מפתן החדר. גינתם צומצמה לכדי ערוגת-ורדים וקצת אמריליוֹת ואספרגוס. רשות-היחיד צומצמה. רשות-הרבים נתרחבה. - - - קורת-רוח משונה גרם לה הדבר, שדברים כלשהם נתרחשו בהיעדרה. כאילו בזאת נתבשרה שהזמן [שעשתה בלונדון] לא יצא לבטלה” (עמ' 234).

גם הרומאן “עצם אל עצמו” מסתיים במראה של קיבוץ, כפי שהוא מצטייר לאביגדור ברקוב בשובו כמהפכן כבוי ומאוכזב מן המהפכה הסוציאליסטית בקצה האחר של העולם. וכך מתאר ברקוב את הקיבוץ השוכן לחוף הכינרת: “הלכתי אל הכינרת. מדרכות צרות, דשאים, פיקוסים גבהי-צמרת, דקלים, ברושים, קזוארינות, בלי סדר, בלי תיכנון. בתי-ציבור מרהיבים. רשות הפרט מצומצמת, והבתים שונים זה מזה. - - - פתחי הבתים פונים אל הים. בחצרות כסאות-נוח, ערסלים, נדנדות לילדים” (עמ' 108–107).

ואכן, באמצעות שתי ההגדרות הסוציולוגיות “רשות היחיד” ו“רשות הרבים”, מסביר נתן שחם בשני הרומאנים האלה את סיבת הצלחתו של הקיבוץ להגשים את היסודי ואת המהפכני מבין רעיונותיה של הציונות - לא רק לשכנע יהודים לצאת מהגלות ולשוב אל ארץ-ישראל, אלא גם לעודד אותם להיאחז מחדש באדמתה ולייסד בה מסגרות חיים מתוקנות מאלו שהם הורגלו לחיות בהן בפרק הגלות בתולדותיהם.

הצלחת הקיבוץ, רמז נתן שחם בסיומם של שני הרומאנים האלה, היא בכך שמסגרת החיים השיתופית הזו הצליחה במשך למעלה ממאה שנים למצוא איזון בין שני הכוחות המנוגדים שפעלו בקיבוץ מיום ייסודו, בין “רשות-היחיד”, שמכבדת את שאיפתו של היחיד להרחיב לנוחותו את תחומו, תחום הפרט, לבין “רשות-הרבים”, שמבטיחה את רצונו של הקולקטיב להבטיח מרחב ציבורי בהיקף שהינו הכרחי לקיומם של החיים הקולקטיביים ברוח האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של הקיבוץ. באופן זה ביטא נתן שחם בשני הרומאנים הציוניים האלה את השקפתו האופטימית כי הקיבוץ ישגשג גם להבא כל עוד תוגבל בו התרחבות המרחב של “רשות הפרט” ויישמר בו המרחב של "רשות-הרבים".

ואפשר לנסח את ההסבר הזה של נתן שחם להצלחת הקיבוץ גם ככלל להמשך הצלחתה של הציונות כאידיאולוגיה לאומית גם בעתיד: ככל שהחברה הישראלית תצליח לשמור במדינה את המרחב של “רשות-הרבים” הדרוש לפעילות האידיאולוגית של הציבור, כך ישגשג בה יותר המרחב של “רשות הפרט” שיאפשר ליחיד להגשים במדינה גם את שאיפותיו האישיות.

 

דגם היציאה והשיבה ברומאן “רביעיית רוזנדורף”    🔗

את המימוש הנועז ביותר של דגם היציאה מן הארץ והשיבה אליה (להלן: דגם “היציאה והשיבה”) ביצע נתן שחם ברומאן “רביעיית רוזנדורף” (1987), שהוא הרומאן הטוב ביותר מבין ספריו.

סיפור-המעשה ברומאן הזה מתרכז בארבעה נגנים מוכשרים ביותר שנמלטו במועד מגרמניה הנאצית והגיעו בשנת 1937 לפלשתינה-א"י המנדטורית. הבכיר והמעשי מבין הנגנים האלה, הכנר קורט רוזנדורף, הקים אז רביעייה קאמרית כדי שהוא וחבריו יתפרנסו מהופעותיה במשך שהותם כאן בשנות מלחמת העולם השנייה.

לחזרותיה ולהופעותיה של רביעיית רוזנדורף הצטרף גם העיתונאי אֶגוֹן לֶוֶנְטֵל שהיה נודע ומוערך בגרמניה, אך הפך למובטל בהגיעו לארץ, שבה לא היה אז דורש לכשרון הכתיבה שלו. משום כך החליט לונטל לכתוב טיוטה על חיי ארבעת הנגנים של “רביעיית רוזנדורף”, מנקודת המבט של כל אחד מהם, כהכנה לרומאן שיכתוב בעתיד: “רומאן בלי דמות שלטת - - - סיפור על ארבעה יהודים מגרמניה שגלו לארץ-ישראל בשנת 1937 וכלי-נגינה בידיהם” (עמ' 256).

בנוסף ליומנים הבדויים שניסח בשמם של נגני הרביעייה בלשון “אני”, כתב לונטל גם יומן אישי שבו תיעד את חייו כפליט בארץ שבה מצא מחסה מאימת המלחמה בגרמניה, וגם ניסח את מחשבותיו על האמנות בכלל ועל המוזיקה בפרט בתקופה שהעולם איבד את ערכיו ואת שפיותו.

ואכן שחם הפליא בביצוע הבידוי הכפול של סיפור-המעשה ברומאן הזה. לא רק שבדה חמש דמויות (ארבעת נגני הרביעייה ולוֶנטל), אלא גם הטיל על החמישי מביניהם, על אגון לוֶנטל, את תפקיד “המספר”, שבודה את יומניהם של נגני הרביעייה. על-ידי כך שחם לא רק קבע את מבנה הרומאן, אלא גם חייב את הקורא להצליב את המידע על גיבורי הספר הזה מתוך חמשת יומניהם.

יוצא דופן מבין חמשת היומנים הוא היומן של לוֶנטל, שבו הוסיף נתן שחם לפרקים שכתב לוֶנטל בשנות שהותו בא“י המנדטורית כ”פליט חסר-כול, סופר שגלה מארצו ומלשונו“, פרק משנת 1955, השנה שבה הגיע לוֶנטל שוב לארץ והפעם כדי לטפל בעיזבון של הילדה מוזס, מי שהיתה אהובתו בת”א. אף שעזב אותה אז, בסיום מלחמת העולם, בהיותה רווקה בת 32, לא נישאה הילדה אחר-כך לגבר אחר, אך זכרה אותו והורישה לו בצוואתה את כל רכושה.

הפרש השנים בין שני ביקוריו של אגון לוֶנטל בארץ זימן לנתן שחם את האפשרות לבסס את עלילת הרומאן על הדגם של “היציאה והשיבה” כדי לחשוף בעזרתו באופן אירוני את קוצר הראות של הרבה אנשי-רוח יהודים דומים לו באירופה, להעריך נכונה את האירועים שמתרחשים לעיניהם בהווה של ההיסטוריה.

 

תיאור סאטירי על המפעל הציוני    🔗

התרשמותו הראשונה של לוֶנטל מן מפעל הציוני בשנת 1937, השנה שבה הגיע אל א“י כ”פליט חסר-כל", מסוכמת היטב בקטע הסאטירי הבא:

“תל-אביב היא פרבר של עיר שאינה קיימת. - - - יש בה רצון עז להיות כרך של יהודים מאושרים, אבל היא ספוגה מרירות. - - - לאיש אירופי מוזרה במקצת הגאווה הקרתנית שמציינת כאן גדולים כקטנים. בכל דבר של מה-בכך הם שומעים את משק כנפי ההיסטוריה. כל בית הוא שכונה וכל שכונה היא עיר וכל חורש הוא יער. - - - כאן אין בונים בתים אלא מולדת. אין כותבים ספרים אלא בונים תרבות. - - - כל פסלון חרס רוצה להיות מונומנט, ושירי-עמל הם ספר התהילים של מחר. - - - בפליאה ובחרדה אני פוגש מדי יום ביומו אנשים המאמינים באמת ובתמים שכל מעשיהם הם ראשית הגאולה. תריסר וחצי התריסר ישובים שיתופיים עלובים, הנזקקים לתמיכה בשביל להוציא לחם מן הארץ, הם מפעל התיישבותי. - - - כמה מאות בחורים, שלומדים בחשאי לפרק אקדחים ישנים, הם שלד של צבא עברי. - - - לפעמים אני שואל את עצמי: האמנם אינם רואים שהכול עלוב וחסר-סיכוי?” (עמ' 236–234).

נאמן למסקנה שבה סיכם לונטל את דעתו, שהמפעל הציוני הינו “עלוב וחסר-סיכוי” להגשים לעם היהודי את מטרותיו בא"י, הוא הזדרז לצאת מהארץ בסיום מלחמת העולם. ואף שלא חזר מיד לגרמניה, אלא רק אחרי שהתעכב תחילה באמריקה, מימש לוֶנטל לנתן שחם ברומאן הזה את החלק הראשון של הדגם שבחר לכתוב בעזרתו את הרומאנים הציוניים שלו, את “היציאה”.

 

המצליחה מבין שתי המהפכות    🔗

כאמור, אף שלוֶנטל הניח ב-סיום מלחמת העולם שיצא מן הארץ לצמיתות, החזיר אותו שחם לארץ בהמשך העלילה של הרומאן, בשנת 1955, כדי שייווכח שבמשך עשר השנים שחלפו מאז עזב את הילדה מוזס, ועד ששב לארץ כדי לממש את ירושתו מעיזבונה, כבר הצליחה “מדינת היהודים” לא רק להיווסד ולזקוף לזכותה את הגדול בהצלחותיה - את הקמת המדינה - אלא גם לקלוט בחיוניות מופלאה יהודים ששרדו את השואה ממדינות אירופה וממדינות ערביות. כך הגשים שחם ברומאן הזה גם את חלק “השיבה” מדגם “היציאה והשיבה” שבחר לכתוב בו את ספריו הציוניים.

כמו ליאת ברומאן “הלוך ושוב” שלא העריכה מספיק את הקיבוץ שייסד הדור של הוריה עד שיצאה מהארץ ונחשפה באנגליה לתלישות חייהם של יהודים החיים בגולה, וכמו אביגדור ברקוב, גיבור “עצם אל עצמו”, שחזר לרוסיה כדי לסייע להגשמת המהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית (“המהפכה הגדולה”) מתוך זלזול במפעלם הציוני של בני דורו בא“י, ורק בשובו משם, כל עוד נפשו פועמת בו, הצליח להעריך נכונה את גודל הצלחתה של המהפכה הציונית (“המהפכה הקטנה”) - כך גם אגון לוֶנטל היה צריך לשוב פעם נוספת אל א”י, שבה נוסדה בינתיים “מדינת היהודים” בדמות מדינת ישראל הריבונית, כדי להיווכח בכישלונו כאינטלקטואל, כאשר לא הבין את גודל האירוע שהתרחש לנגד עיניו בא"י בשנים שבהן מצא בה מקלט: כיצד עם מפוזר ונרדף במדינות העולם מחלץ את עצמו מהגלות ומעניק לעצמו את הגאולה במולדתו.

כאשר שב לונטל למדינת ישראל ב-1955, התברר לו, שקורט רוזנדורף, שלא היה ציוני אידיאולוגי, בחר להישאר בארץ כציוני מעשי, וזכה לחוות הן את שמחת ההכרה של העמים בעצמאותה של “מדינת היהודים” והן את תחילת ההגשמה בתנופה של החשוב במטרותיה: “שלילת הגלות” על-ידי כינוס מדורג של היהודים מארצות העולם למולדתם ההיסטורית.

אך לא אדם כלונטל, יהודי מתבולל תלוש וציניקן, יאמר דברי שבח מפורשים על הצלחתה זו של הציונות וגם לא יתנצל על הספק שהשמיע בעבר ביחס לסיכוייה של “המהפכה הקטנה” להצליח אי-פעם בעתיד. ולכן בחר נתן שחם לסיים את רומאן באופן אירוני, בהסבריו הדחוקים והציניים של לונטל להחלטתו של קורט רוזנדורף להישאר בארץ: “נקל להביא אדם בן חמישים להכרה שחייו מגיעים לקיצם. ואולי מפני שתחת החסות החונקת של אושר משפחתי השלים רוזנדורף, נשר פגוע-כנף, עם גורלו וקיבל עליו שגבולות המדינה הזאת, שנקבעו בהסכם שביתת-נשק, הם גבולות עולמו”.

 

האקטואליות של הרומאן הציוני    🔗

אי-אפשר לסיים מסה זו על שלושת הרומאנים הציוניים האלה של נתן שחם בלי להוסיף שבשנת פרסומו של הרומאן “רביעיית רוזנדורף”, כחמש-עשרה שנים אחרי מלחמת יום-כיפור, פשטה הספקנות בסיכוייה של הציונות להשלים בהצלחה את חזונה, במלוא ההיקף של הוגיה בדור התחייה, כשריפה בשדה קוצים בסיפורת הישראלית.

הקטע הסאטירי ששתל שחם ביומנו של גיבורו הבדוי, אגון לוֶנטל, היה “חלבי” לעומת הקיצוניות “הבשרית” שהשתמעה מיצירותיהם של רבים אחרים. אפילו הנודעים מבין הסופרים, כולם ציונים על-פי השקפתם, לעגו אז בספריהם לציונות ופסקו שהיא אידיאולוגיה שמיצתה את עצמה זה מכבר.

הבכיר מביניהם, א.ב. יהושע, אפילו הציע בספריו המוקדמים (“המאהב” - 1977, “מולכו” 1987 ו“גירושים מאוחרים” - 1982) להפריד את המדינה מחזונה האידיאולוגי, כדי לאפשר לה, לפעול כמדינה מציאותית ורציונאלית. והצעיר ממנו, מאיר שלו, מיעט בהישגיה של הציונות וניבא את הסוף הדיסטופי הצפוי למפעליה בא“י: ל”כפר" ב“רומאן רוסי” (1988) ל“מאפייה” ב“עשו” (1991) ול“חצר” של משפחת יופה ב“פונטנלה” (2002).

על רקע מסקנות רעילות כאלה, שרוב הסופרים עדיין משמיעים גם היום על הציונות, אפשר להבין את אומץ הלב שהפגין נתן שחם, כאשר הצטרף אז, בשלהי המאה הקודמת, ברומאן “רביעיית רוזנדורף” משנת 1987 אל משה שמיר, שהתייצב מספר שנים לפניו מול סופרי “השאננות לגורל ציון” בפרסום הטרילוגיה “רחוק מפנינים” (1991–1973).

ב“הינומת הכלה”, השני משלושת כרכי הטרילוגיה שהופיעה ב-1984, הישווה שמיר את הציונות לפרטיטוּרה של סימפוניה, וכך כתב: “הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי-תלוי, בתווים סימניה ובתזמורת הצעה אחת מני-רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם - היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה - היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה - היא מושלמת. - - - יש גוררים כל ימיהם כינור, כַּן-תווים, דפים מרופטים מרוב עַלְעֵל והַסֵס, ומכוונים ומכוונים - ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם, לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!”.