רקע
יוסף אורן
הפתרון הכנעני של א"ב יהושע לסכסוך בא"י

הצער על פטירתו בטרם עת של א"ב יהושע ב-14/6/2022 איננו מצדיק את עיכוב הדיון ברומאן הפוליטי השלם האחרון שלו, “המנהרה”, שהופיע ארבע שנים קודם לכן, ב-2018, ואשר בעלילתו כלל יהושע את צוואתו הפוליטית, שאותה גיבש בשלבים בספריו הקודמים. בכך נבדל יהושע מרוב סופרי המשמרת שלו, משמרת “הגל החדש”, שלא התמידו כמוהו להציע השקפה מגובשת דומה לדרכה של החברה הישראלית בעתיד ולכן הותירו בדרך כלל פיגומים מהמבנה הרעיוני השלם שקיוו להשלים במקביל לו כפתרון לסירובו של העולם הערבי להכיר בריבונות של העם היהודי בחלק כלשהו מארץ-ישראל (להלן: “הסכסוך”).

במאמר שפרסמתי על הרומאן “המנהרה” בשנת הופעתו הבלטתי את פגמיו של סיפור-המעשה, שהתחיל בחלקו הראשון כסיפור הומוריסטי-סאטירי על אחד מנושאי “המצב האנושי” - משבר ההזדקנות שגבר בן שבעים חווה בהוויה הישראלית, אחרי שהוצא לגמלאות ממשרתו הבכירה בחברה ציבורית גדולה - אך עבר בהמשך לעסוק באופן סימבולי-אלגורי במעורבותו של הגמלאי הזה באחד מנושאי “המצב הישראלי” היותר גורליים לעתידה של המדינה והוא “הסכסוך” הבלתי-פתיר במזרח התיכון בין הערבים לבין היהודים. ואילו במאמר הנוכחי אבליט את חשיבותו הרעיונית של הרומאן ככרך סיפורת שבו ניסח יהושע באופן המפורש ביותר את המסקנה הקיצונית, “הכנענית” ביסודה, שעליה רמז גם בספריו הקודמים, לפיה יסתיים “הסכסוך” בהכרח בהפיכת ארץ-ישראל שבין נהר הירדן לים התיכון למדינה דו-לאומית.

כלומר: אחרי שנוכח שחלוקת הארץ בהסכמה בין שני העמים הוא פתרון שאינו בר-ביצוע, נפרד יהושע סופית ברומאן “המנהרה” מהפתרון שהחזיק בו בכל השנים קודם לכן, והוא הפתרון של השמאל הציוני בכללו ממלחמת ששת-הימים ואילך ל“סכסוך”, על-ידי הקמת שתי מדינות זו לצד זו לשני העמים, וחזר אל נוסחה מקוצרת של החזון הכנעני, שהיה במקורו פתרון מרחבי ל“סכסוך” שנועד לכלול את כל המדינות הערביות במזרח התיכון במסגרת-על אזורית. בנוסחה המקוצרת הציע יהושע ליישם את הפתרון הכנעני רק בתחומי ארץ-ישראל שבין נהר הירדן לים התיכון - טריטוריה שתוכרז כמדינה דו-לאומית של שני עמים, היהודים והפלסטינים, על-ידי הסבת מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה דו-לאומית, מדינתם המשותפת של היהודים והפלסטינים.

את השינוי הזה במשנתו הפוליטית ביטא יהושע לראשונה במאמר “הגיע העת להיפרד מחזון שתי המדינות” שפירסם בעיתון “הארץ” ב-12/4/2018 (כארבעה חודשים לפני פרסום “המנהרה”). במאמר הזה הבהיר, שאחרי חמישים שנה שבהן פעל ללא ליאות “למען פתרון שתי המדינות” הגיע למסקנה הבאה: “נדמה שהחזון הזה לא יוכל עוד להתגשם, ושהגיעה העת לחשוב ביושר על פתרונות אחרים”. מאחר שלא פירט במאמר נוסף “פתרונות אחרים” אלה, אך פירסם באותה שנה, שנת השבעים לייסודה של המדינה, את הרומאן “המנהרה”, מוצדק להניח שסיכם בו סופית את הצעתו המגובשת לסיום “הסכסוך”, שאותה הצפין ואליה חתר בכל ספריו הקודמים, מהנובלה “מול היערות” (1968) ועד הרומאן “אש ידידותית” (2007).


 

“מול היערות” (1963)    🔗

בנובלה “מול היערות” (שנדפסה ב“קשת” ב-1963, 4 שנים לפני מלחמת ששת הימים, ואשר הוצבה בפתח ספר בשם זה ב-1968, השנה שבה ציינה מדינת ישראל 20 שנה לייסודה) ביצע יהושע את גיחתו המפורשת הראשונה בסיפוריו לנושא “הסכסוך”. עלילת הנובלה מספרת על סטודנט להיסטוריה שהתמחה בתקופת שלטון הצלבנים בא“י - תקופה שבסופה, במאה ה-12, נכבשה הארץ מידיהם על-ידי צלאח א-דין - שנשכר לשהות בחודשי הקיץ במגדל-תצפית, כדי לצפות משם על היער של קק”ל (חברה שנוסדה בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901) ולהזעיק את הכבאים כאשר תפרוץ בו דליקה.

עד מהרה גילה הסטודנט שבמעבה היער מתגוררים שני ניצולים מכפר שנהרס במלחמת 1948 ואשר על חורבותיו ניטע היער: ערבי זקן וכרות-לשון עם בתו. בעקבות הגילוי הזה זנח הסטודנט את השלמת מחקרו על תקופת שלטונם של הצלבנים בארץ הקודש, כפי שתיכנן, והחל לשוטט ביער כדי למצוא בו את שרידי הכפר שעליו העידו שני הניצולים. ואכן מצא “בין העצים מוטלות אבנים מסותתות, צללי בתים, שרידי חורבות. הוא מחפש סימנים של אנשים. כל יום הוא מחריד כמה אבנים ממקומן, למצוא עקבות” (עמ' 38).

באחד משיטוטיו גילה הסטודנט שהערבי ובתו אוגרים נפט בקופסאות פח קטנות (עמ' 39), ומרגע הגילוי הזה החל הסטודנט לעודד את שני הניצולים להצית את היער כדי לחשוף את הכפר שלהם. כאשר ההצתה בוצעה כפי שייחל, צפה כיצד “מתוך העשן, מתוך הערפל, עולה לפניו הכפר הקטן, נולד מחדש בשִׂרטוטי-יסוד כבציור מופשט, כדרך כל עבר ששקע” (עמ' 51). ואחר-כך, כאשר העלו את הערבי כרות-הלשון על אחת ממכוניות השוטרים, היה הסטודנט היהודי האיש היחיד שהבחין “והנה יש במבטו [של הערבי] הנאה והרגשת גבורה” (עמ' 54).

בנובלה האלגורית הזו, המספרת על היער של קק“ל שניטע על חורבות כפר של הערבים שנחרב במלחמת תש”ח, ביטא יהושע את הכרתו הפוליטית באחריותה של הציונות ל“נכּבּא”, המונח שהצמידו הפלסטינים לאסונם במלחמת 1948, אסון שהמיטו על עצמם כאשר החליטו לצאת למלחמה נגד מדינת ישראל ביום שהוכרזה עצמאותה. מהכרה מוקדמת זו של יהושע באחריותה של הציונות ל“נכּבּא” החל מסעו הרעיוני הנֶגָטיבי כלפיה, שבו טען שהציונות השלימה את תפקידה כבר בסיום מלחמת העצמאות, בהקמת המדינה, ומאז צריך להפריד את המדינה ממטרותיה החזוניות כדי שתוכל לנהל את חייה ככל מדינה נורמאלית בעולם על-פי יכולותיה המציאותיות בהווה (המדיניות, הכלכליות, החברתיות והצבאיות).

וכך ניסח יהושע בספרו “בזכות הנורמליות” (1984) את הסתייגותו מהמשך השימוש במונח “ציונות” לקביעת דרכה של המדינה שנים אחרי שנוסדה: “עד הקמתה של מדינת ישראל היתה הגדרתו של הציוני כדלקמן: ציוני הוא אדם (מי שרוצה להתעקש יכול לומר כאן - יהודי) שרצה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. - - - לאחר שהוקמה המדינה אפשר לומר שהציונות השלימה את משימתה - - - שהרי מדינה כבר קמה ואין עוד צורך להקים עוד מדינה. ההגדרה לאחר 1948 היא אפוא זאת: ציוני הוא אדם המכיר בעיקרון, שמדינת ישראל אינה שייכת רק לאזרחיה אלא גם לעם היהודי כולו. - - - התואר ציוני אינו אפוא עיטור כבוד המוצמד לחזהו של היהודי, אלא ביטוי לקבלת עמדה המגדירה את היחסים בין [מדינת] ישראל והעם היהודי. - - - לפי ההגדרה שהצענו גם ערבי ישראלי [שאין לו זיקה כלשהי לפזורה של העם היהודי בעולם] יכול להגדיר את עצמו כציוני [על-פי ההגדרה הבאה]: ישראלי הוא אדם המחזיק בתעודת זהות ישראלית” (עמ' 140–105).


 

“המאהב” (1977)    🔗

אחרי מלחמת יום-כיפור (1973) עבר יהושע מכתיבת עלילות בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר, הסיפור הקצר-ארוך והנובלה) לכתיבת עלילות בתבנית הרומאן. ובראשון מביניהם, “המאהב”, שזר יהושע שני סיפורי אהבה מנוגדים בתוצאותיהם בנושא “הסכסוך”. סיפור האהבה הראשון הוא זה שהתרחש בין אסיה ואדם בני דור תש"ח, והסיפור האהבה השני מתרחש בין דאפי ונעים בשלהי שנות ה-70, כעבור חצי יובל שנים משנת ייסוד המדינה.

שתי האהבות מתפתחות בצילה של הסבתא ודוצ’ה, ששנת לידתה ב-1881 מסמנת את תחילת העלייה הראשונה לא"י, זו שייסדה בפינות שונות של הארץ את המושבות הראשונות, אותן מושבות שהאיצו את המעבר של תנועת התחייה הלאומית מתנועת חיבת ציון מצומצמת בשאיפותיה לתנועה ציונית בעלת חזון רחב-אופקים: לייסד מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל, מולדתו ההיסטורית, ובכך לחתום את תקופת פיזורו הממושכת בארצותיהם של עמים שונים ברחבי העולם. דמותה של ודוצ’ה מעניקה לעלילת הרומאן הזה את משמעותו כרומאן המקשר את “הסכסוך” למטרה הראשית של הציונות, במיוחד אחרי שהמדינה נוסדה, לכנס בהדרגה את העם היהודי כולו בציון.

הניגוד האידיאולוגי בין אסיה, שעיסוקה בחינוך רומזת על מוצאה האירופי-מערבי ועל השכלתה הרחבה, לבין אדם, גבר מזרחי בעל ראייה לאומית ארצית ומוגבלת, אינו מהווה מכשול לידידות שמתפתחת בין צעירי הדור הבא. קשר האהבה בין דאפי ובין נעים (נער ערבי שמועסק במוסך של אביה ומגיע אל ביתם בשליחותו) אינם מושפעים מכל משקעי העבר (מלחמת תש"ח ותוצאותיה) שהשפיעו על גיבורי סיפור האהבה הקודם, ולכן ההיכרות ביניהם מתפתחת בטבעיות, אך מעוררת מחלוקת בין בני הדור הקודם. בעוד שההתקרבות של הצעירים זה לזה מתקבלת כטבעית אצל אסיה, במושגי השקפתה הכנענית-מרחבית כפי שמעיד שמה, היא מעוררת התנגדות אצל אדם המחזיק בהשקפה לאומית שמרנית. ואכן, אדם מחליט להפריד בין האוהבים הצעירים, וכדי להבטיח את הפרידה בין השניים הוא מסיע את נעים עד פתח הכפר של משפחתו בגליל.

באנלוגיה הזו בין שתי פרשיות האהבה המנוגדות הללו ביטא יהושע ברומאן האלגורי הזה את השקפתו ומשאלת-ליבו, שהחזרתו של נעים לכפר שלו בגליל כדי להפרידו מדאפי הוא רק שלב זמני בדרך לפיתרון השלם והבלתי-נמנע ל“סכסוך” במזרח-התיכון בעתיד: “הסכסוך” במרחב הזה ייפתר מאליו בדרכם של הנער הערבי נעים והנערה היהודית דאפי. ועד שהפתרון הפנים-ישראלי הזה יתממש בדורם של הצעירים האלה, צריך לטפח את מדינת ישראל בגבולות 1967 כמדינה חילונית של כל-אזרחיה.

לכן שלל יהושע בשיח הפנים-ישראלי את “הזהות היהודית”, הדתית והלאומית, שאותה הועיד כהכרחית רק ליהודים בגלות כדי להתלכד כקהילת מיעוט בתוך רוב אנטישמי בדרגות עוינות שונות, וטיפח במקומה את “הזהות הישראלית” כזהות חילונית משותפת לכל אזרחיה של המדינה, היהודים ושאינם יהודים, שהיא הגדרת זהות “כנענית” ברוחה, שעליה חזר ברבים ממאמריו: “אילו התבקשתי לתת כותרת של משפט אחד לתעודת הזהות של דור המדינה כפי שאני תופס אותה, כך הייתי מנסח: משמעות הישראליות כיהודיות שלמה. - - - לא רק שלא ראינו סתירה בינה לבין היהודיות - - - אלא ראינו אותה גם כמי שהטמיעה את היהודיות בתוכה - - - הישראליות כזהות היא היהודיות השלמה” (מתוך אסופת מאמריו “אחיזת מולדת”, עמ' 173–172).

במסקנה זו התנתק יהושע לחלוטין מן ההצעה של מייסדי תנועת “העברים הצעירים”, “הכנענים” מהדור הראשון, מיונתן רטוש ועד אהרון אמיר, שחלמו בחזונם על מימוש פיתרון מרחבי: הקמת יֵשוּת מדינית חדשה, חילונית ועל-לאומית, במרחב השֵׁמי (“הסהר הפורה”) שבין נהר פרת לבין הים התיכון, מרחב שבו קיימות לצד פלשתינה-א"י המנדטורית גם המדינות ירדן, לבנון, סוריה ועירק.


 

“מר מאני” (1990)    🔗

תחנה נוספת בקידום השקפתו זו לסיום “הסכסוך”, כפי שהשתמעה מעלילת “המאהב”, כלל יהושע ברומאן “מר מאני”, שבו המחיש באמצעות השושלת של בני משפחת מאני את שלבי ההתפתחות של הסכסוך בעת החדשה. כל מאני השתלב בעלילת הרומאן הזה באחת מחמש השיחות התקופתיות שמהן בנוי הרומאן: מר מאני הראשון משתלב בשיחה משנת 1848 - מועד תחילת ההיקלטות של התסיסה הלאומית החילונית (“אביב העמים” באירופה) בקרב היהודים. מר מאני השני משתלב בשיחה משנת 1899 - השנה שבה עושה הציונות המדינית של הרצל את צעדיה הראשונים. מר מאני השלישי משתלב בשיחה משנת 1918 - השנה שבה התפרסמה “הצהרת בלפור” שכללה הכרה בזכותם של היהודים לייסד לעצמם בית לאומי בארץ-ישראל. מר מאני הרביעי משתלב בשיחה משנת 1944 - בשלהי מלחמת העולם השנייה והשואה. מר מאני החמישי משתלב בשיחה משנת 1982 - השנה שבה היתה מדינת ישראל תקועה במלחמת לבנון.

על-ידי צירוף המידע על מעורבותה של שושלת המאנים בתחנות התקופתיות הללו - תחנות שבמהלכן התפתחה הציונית מחזון לעתיד לאומי עבור העם היהודי לתנועה המגשימה את החזון הזה בא"י - השלים יהושע את העלילה הרעיונית ברומאן הזה, שהיא עלילת צמיחתו של “הסכסוך” שעתיד להתעצם בחומרתו במזרח-התיכון בין שני העמים משנת ייסודה של מדינת ישראל ואילך.

מפורש מכל המאנים בהצגת דרכה של הציונות הוא יוסף מאני, המגדיר את עצמו “אדם מדיני”, אשר פונה אל ערביי הכפרים בא“י, אחרי הצהרת בלפור (1918) ואחרי כיבוש א”י על-ידי הבריטים, ואומר להם: “מי אתם? תתעוררו בטרם יהיה מאוחר והעולם נהפך. קחו מהר זהות! ומוציא מכיסו את הצהרת הלורד בלפור, שתירגם לערבית, וקורא להם, אבל לא מפרֵש, וממשיך, זאת האדמה שלכם, חצי לכם וחצי לנו, ומצביע אל עבר ירושלים, שרואים אותה אובדת בערפל על ההר, ואומר, שם האנגלים ופה התורכים, אבל כולם ילכו, ואנחנו לבדנו, תתעוררו אל תישנו. - - - קחו זהות, בכל העולם לוקחים העמים זהות, אחר-כך יהיה מאוחר, אחר-כך יהיה אסון, הנה אנחנו [היהודים] באים - - - כמו ארבה, הוא אומר, עכשיו חונה במדבר ופתאום הוא מתנפל” (עמ' 187–186).

מר מאני זה - המתאר את היהודים כנחיל ארבה שעתיד לפלוש לכפרים של הערבים, תושביה המקומיים של הארץ, כדי לנשל אותם מאדמתם ומאיץ בשומעי תורתו המדינית לקחת זהות כדי שיוכלו לדרוש הכרה בלאומיותם ובזכותם לחלוק עם הציונים את הארץ: “חצי לכם וחצי לנו” - משקף בדבריו אלה את הסתייגותו של יהושע מהציונות המערבית על כך שכבר בשלב מוקדם בפעילותה התעלמה משאיפתם הלאומית של הפלסטינים ובכך הפכה עימות, שבתחילתו היה ניתן למצוא לו פיתרון בהסכמה עם העולם הערבי, ל“סכסוך” ארוך-שנים שכמעט בלתי-ניתן לסיימו בדרכי-שלום.

ואכן, כמעט בכל כרכי הסיפורת שלו הציע יהושע כחלופה לציונות המערבית של יהודי מדינות אירופה את דרכה המתונה יותר של הציונות המזרחית של יהודי מדינות ערב וצפון-אפריקה כדרך אלטרנטיבית שטרם נוסתה לסיום “הסכסוך”, דרך אשר המליצה להתחשב ברצונותיהם של הערבים, היושבים בא"י מאז כבש אותה צלאח א-דין בתחילת המאה השתיים-עשרה מידי הצלבנים, וליישב את המחלוקות בין העמים באמצעות פשרה ביניהם.

יתר על כן: לרמז המוקדם ברומאן “המאהב” על הסיכוי לממש בעתיד את אהבת הצעירים, דאפי ונעים, הוסיף יהושע אחר-כך רמז מפורש יותר לפתרון הזה ברומאן “מולכו”, שבו סיפר על מאמציו של מולכו להשתחרר מהשפעת אשתו, המגלמת בעלילת הספר את הציונות המערבית, כדי להמתין להתבגרותה ולהבשלתה הנשית של הנערה מהישוב זְרוּעה בצפון הארץ - נערה המגלמת בתכונותיה המנהיגויות את הציונות המזרחית שתירש את מקומה ההֶגמוֹני של הציונות המערבית. משום כך שילב יהושע בשני הרומאנים האלה סבתות בגיל מופלג - את ודוצ’ה ברומאן “המאהב” ואת אֵם אשתו של מולכו ברומאן “מולכו” - כדי להמחיש באמצעותן את שקיעת השפעתה של הציונות המערבית על שאיפותיו הלאומיות של העם היהודי.


 

“אש ידידותית” (2007)    🔗

ברומאן “אש ידידותית” ביטא יהושע לראשונה את יאושו מפתרון שתי המדינות לשני העמים שעליו עדיין המליץ בכרכי הסיפורת המוקדמים שלו. את נטישת הפתרון הזה המחיש באמצעות שני גיבורים שכל אחד מהם כבר הפסיק להאמין שניתן לסיים את “הסכסוך” בעזרת הסכמה של שני העמים לפתרון שתי המדינות. מול יִרְמי, האב ששכל את בנו באירוע בשטחים וברח מישראל אל מדינה באפריקה כדי להתנתק מן “הדייסה היהודית” (שהוא “התבשיל” שהקדיחה הציונות במזרח-התיכון), הציב את אמירתה של הסטודנטית מטול-כרם שלמדה היסטוריה מפי מרצים פוסט-ציוניים במכללת רופין בשרון: “למה אתם היהודים יכולים לחדור לכל מקום זר ולהתיישב לאחרים בתוך הנשמה? למה לכם קל לנדוד ממקום למקום בלי להתקשר בחבֵרות עם שום עם, אפילו אם אתם יושבים בתוכו אלף שנה? - - - לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם. - - - אבל אתם - - - אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה” (עמ' 322–321).

באופן זה ביטא יהושע ברומאן הזה את תמיכתו בפתרון “הכנעני” באמצעות שתי הצעות המשלימות זו את זו: הצעת ירמי להתנתק מן החזון הלאומי של הציונות על ייסוד מדינת יהודים ריבונית בארץ-ישראל שתקלוט אליה בהדרגה את היהודים מכל הגלויות (ובכך תגשים את “שלילת הגלות” באופן מלא), והצעת הסטודנטית מטול-כָּרֶם לחסל את המדינה כמדינת יהודים ריבונית על-ידי התמזגות עם הפלסטינים (במסגרת הגירסה המתונה של “השלום הפלסטיני”). כאמור, יהושע פרשׂ את חסותו על הפיתרונות המנוגדים של גיבוריו אלה באמצעות טיפוח הזהות הישראלית כזהות אזרחית נֶאוּטְרָלִית ועל-לאומית שתבסס את מדינת ישראל (בגבולות שביתת הנשק, שהיו בתוקף משנת 1948 ועד 1967) כמדינה חילונית של כל-אזרחיה.


 

“המנהרה” (2018)    🔗

ברומאן “המנהרה”, שאת הופעתו כיוון יהושע לשנת ה-70 לייסודה של המדינה, ישנם שני חלקים מנוגדים. בחלק הראשון רקם יהושע סיפור-מעשה אוניברסלי והומוריסטי סביב דמותו של צבי לוריא, שזה מקרוב, אחרי שמלאו לו 70, הוּצא לגמלאוּת מתפקידו כמהנדס בכיר בחברת “נתיבי ישראל”, ומאז הוא נחשד על-ידי בנו ועל-ידי אשתו הרופאה כמצוי בשלבים מוקדמים של שיטיון (דֶמֶנְצִיָה). אלא שצבי לוריא סירב להשלים עם הדחתו מהחיים הפעילים שהיו לו במשרתו האהובה, ולכן החל לבצע ביוזמתו מעשי-כֶּשֶל בנאליים - הבולט והמשעשע מביניהם התבטא ברכישה מופרזת של עגבניות בשתי חנויות ובהכנת שקשוּקה בהיקף כמותי - כדי להביא את בני משפחתו למסקנה, כי מוטב שיחזור לעבוד במקצועו כמתנדב במסגרת כלשהי, בהנחה ששובו לעיסוקו הקודם כמהנדס דרכים יעכב אצלו את התעצמות השיטיון שבו לקה מאז הפך לגמלאי.

ואכן, בהזדמנות הראשונה הציע צבי לוריא את עצמו לעבוד כמתנדב בחברה שבה עבד בעבר כמהנדס בכיר, ונעשה מעורב מאוד בפרויקט בטחוני גדול שהונח לפתחה של חברת “נתיבי ישראל”, אשר התבקשה לתכנן תוואי לכביש שיחבר מחנה צבאי חדש וסודי במכתש רמון - מחנה שנועד לקלוט ציוד אלקטרוני מתקדם ולעסוק בעזרתו בתִקְשוּב אסטרטגי למתרחש במזרח-התיכון עבור מדינה ידידותית זרה - אל כביש 40 המוליך לאילת.

כלומר: בשלב הזה הסיט יהושע את סיפור-המעשה של הרומאן מן התיאור ההומוריסטי על העמדות-הפנים של לוריא כאדם שלקה בשיטיון אל פירוט מעורבותו הרצינית בחיפוש פיתרון הנדסי למכשול טבעי שהיה בשטח - קיומה של גבעה כפולת-דבשות שחסמה אפשרות לסלול את הכביש אל המחנה הסודי.

רק כאשר הגיע לוריא, כמתנדב נטול סמכויות-הכרעה בנושאי המשרד, לביקור באתר עם עשהאל מימוני, המהנדס הבכיר הנוכחי של חברת “נתיבי ישראל”, הבין את סיבת העיכוב בקידום הפרויקט: בפסגת הגבעה קיים אתר ארכיאולוגי קדום של נבטים אשר סגדו לשמש, שבחורבותיו השתכנה זה מכבר משפחה פלסטינית מן הגדה, שהסתכסכה הן עם אנשי הכפר שלהם והן עם המתנחלים, ביוזמתו ובסיועו של שיבולת, מי שהיה עד לאחרונה קצין המינהל האזרחי בגדה.

מופתע מהגילוי על החסות הזו שניתנה למשפחה הפלסטינית להתנחל על גבעה בלב הארץ, לא נרתע לוריא מן המאמץ וטיפס בגילו המתקדם אל פסגת הגבעה ופגש שם את אבי המשפחה, רחמן, מורה מכפר ליד ג’נין. אף שרחמן שולט בעברית ואפילו אימץ לעצמו את השם הישראלי “ירוחם יסעור”, הקפיד שלא לצאת ממחבואו באתר הנבטי הזה מחשש שאם ייתפס ימנעו ממנו לחזור אליו. לעומת זאת מיהרו שני ילדיו המתבגרים לצאת מאתר ההתנחלות של המשפחה על הגבעה כדי להשתלב בחברה הישראלית. בנו של רחמן בחר לעצמו את השם עופר ועבר להתגורר בקיבוץ, ואילו בתו המתבגרת והיפה, האנאדי, בחרה לעצמה את השם איילה ונקלטה כסטודנטית במכללה להכשרת מורים בעזרתו של שיבולת.

אחרי שצבי לוריא נחשף לעובדה שהמשפחה המתגוררת בחורבות האתר הארכיאולוגי הקדום היא משפחה פלסטינית שנמלטה מהגדה מאימת רודפיה, התנחלה על גבעה בלב המדינה וכבר נטמעה בחברה הישראלית, אין הוא משתומם מכך שמימוני דחה את שתי הצעותיו לפתרון הקושי שמעכב את סלילת הכביש למחנה הסודי: הן את הצעתו לעקוף את הגבעה - פתרון יקר שהיה מאריך את הנסיעה אל הבסיס הסודי בקילומטרים רבים, והן את הצעתו הזולה יותר, לכרסם מעבר אל הבסיס דרך הגבעה - פתרון שהיה ממוטט את האתר הנבטי הקדום וגם היה מחייב פינוי של המשפחה הפלסטינית מן המחסה שמצאה בפסגתו. מימוני התעקש לדבוק בפיתרון שהגה בעצמו ושהיה היקר מכולם: חציבת מנהרה בגוף הגבעה.

אף שהיה בדעתו של לוריא להתנגד להצעתו של מימוני בישיבת הוועדה שהתכנסה לדון בנושא בטחוני מובהק כל-כך, לא השמיע את נימוקיו המקצועיים נגד הצעה זו, אחרי שראה את האנאדי, בתו היפה של המורה הכפרי מאזור ג’נין, מגיעה לישיבה עם שיבולת, יושבת לצידו ומאזינה לפרטים על המחנה הצבאי ועל חשיבותו האסטרטגית. הפרק המתאר את הישיבה אינו רק הפרק הארוך ביותר בספר (עמ' 294–281), אלא גם פרק הממחיש באופן סאטירי את הרשלנות שבה מתקבלות החלטות בנושאים ביטחוניים בחברות הציבוריות של המדינה.

העניין שלנו כעת בישיבה זו איננו בהישג הסאטירי של יהושע בתיאורה של הישיבה, וגם לא בעקיצה שהוא משלב בה על ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו (עמ' 290), אלא בהימנעותו של צבי לוריא להשמיע את הסתייגותו מהצעתו של מימוני, אחרי שהצטייר לנו עד כה כמהנדס דרכים שהיה שומר-סף בחברת “נתיבי ישראל” מפני מעשים של שחיתות (שהוא המונח השכיח ביותר בסיפור-המעשה של הרומאן “המנהרה”).

ואכן, אחרי שהדיון הארוך כבר התקרב לסיומו ואפילו כמעט סוכם על-ידי החשב של “נתיבי ישראל” בהחלטה, שאין הצדקה לחצוב בגבעה מנהרה יקרה, כאשר אפשר פשוט “לחתוך את הגבעה”, הותנע פתאום מחדש אצל לוריא מנוע השיטיון, נבר בזריזות בחומר האפור במוחו ושלף משם מקרה נושן ונשכח, כיצד מטעמי חיסכון לא שעו לפני שנים ב“נתיבי ישראל” לאזהרתו של קבלן חפירות מסַחְנין – שבאופן מפתיע לוריא זכר עדיין את שמו: עָוואד – שכביש שתוכנן לא יחזיק מעמד בגשמי הגליל ולכן עדיף “לנעוץ את הכביש הבעייתי הזה אל תוך מנהרה” (עמ' 292), וכיצד בגשם הראשון אכן נסחף הכביש ההררי הצר שסללו וגם נקבר תחת מפולת של סלעים ואדמה. וכך אירע, שבהשפעת ההיזכרות במקרה ההוא הפך לוריא על פיה החלטה שכבר כמעט סוכמה בישיבה, והוסיף את קולו לתומכים בהצעתו של מימוני.

רק אחר-כך הבין לוריא – דמות אניגמאטית כצפוי באלגוריה סאטירית – שנוכח הרשלנות הביטחונית שגילה בישיבה זו (נוכחותה של האנאדי בדיון הביטחוני-הנדסי) נקלע למצב כָּאוֹטי מובהק, שבהשפעתו תמך בהצעתו של מימוני אף שקודם לכן התנגד לה, כי בניגוד לאחרים ידע שרק כדי לשאת-חן בעיני האנאדי, הבת היפה של המשפחה הפלסטינית, מול שלהבת, מתחרהו על ליבה, התעקש מימוני לחצוב מנהרה יקרה בגוף הגבעה במקום לחצוב מעבר אל המחנה הצבאי דרך הגבעה.

בעתיד ייקלע לוריא פעם נוספת למצב כָּאוֹטי, כאשר לא יוכל לקבוע מי משני הגברים הישראליים, שלהבת או מימוני, שחשקו בנערה הפלסטינית היפה ואירחו אותה לסירוגין בדירותיהם, אחראי להריונה (עמ' 272). אך הריונה של האנאדי פקח את עיניו של לוריא להבין שההתמזגות בין שני העמים - כדרישתה של הסטודנטית מטול-כרם ברומאן הקודם - כבר תהפוך לעובדה מוגמרת ברגע שהנערה הפלסטינית תוליד את התינוק של אחד משני מחזריה היהודים. ההבנה המטלטלת הזו מניעה את צבי לוריא ליזום פגישה נוספת עם רחמן, אביה של האנאדי.

ואכן, הרומאן האלגורי-פוליטי הזה מסתיים בפרק המפתיע “ארץ הצבי” המספר על נסיעתו של צבי לוריא אל הגבעה כפולת-הדבשות, שבה כבר הושלם הביצוע של פתרונו ההנדסי והבזבזני של עשהאל מימוני, כדי לתאם עם רחמן פתרון מהפכני ל“סכסוך”.


 

תפנית מפתיעה בעלילה    🔗

החלטתו זו של לוריא, לחזור אל אזור הגבעה, התעכבה בגלל האשפוז של אשתו הרופאה בבית החולים שבו היא מועסקת, אך באחד מביקוריו אצלה שוחח עם צעיר פלסטיני שחיזק את להיטותו לפגוש במהרה את רחמן, שותפו לאותו פתרון מהפכני ל“סכסוך” שהתגבש במוחו. הצעיר הפלסטיני סיפר לו, שביום רְאוּת-טובה אפשר לראות מגג בית-החולים את כל המרחב מתל-אביב ועד לנהר הירדן. מאחר שהטיל ספק באמירתו זו של הצעיר, נילווה אליו אל הגג כדי לראות במו-עיניו את המראה הזה. המראה שראה לוריא מגג בית-החולים אכן היכה אותו בתדהמה, ולכן החליט שבפגישתו עם רחמן יבדוק אם גם מפסגתה של גבעת ההתנחלות שלו ניתן לראות עד כמה רצופה היא הטריטוריה מנהר הירדן ועד הים התיכון ועד כמה מוצדק הפתרון המהפכני שגיבש במוחו לנושא “הסכסוך”.

תחילה עודד לוריא את דינה אשתו לנצל תקציב מחקר שעדיין עמד לרשותה לפני פרישתה לגמלאות ולצאת לחופשה באירופה, ואחרי שזכה בחירותו המלאה מהשגחתה עליו, פעל להגשים את החלטתו, לחזור אל הגבעה במכתש רמון, לפגוש את הפלסטיני רחמן יסעור ולהציע לו את רעיון המדינה הדו-לאומית, שכזכור הוא הרעיון שכבר השמיעה צעירה פלסטינית מטול-כרם ברומאן “אש ידידותית” (2007): “אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה” (עמ' 322).

מאחר שכבר נשלל ממנו רישיון הנהיגה, גייס לוריא בעורמה ארבעה נהגים מזדמנים לנהוג במקומו במכוניתו וכך הגיע בעיבורו של הלילה אל הגבעה, שעליה התנחלה המשפחה הפלסטינית של רחמן בעזרת קצין המינהל שלהבת, והמתין לרגליה עד שעת הזריחה, ורק אז העפיל אל פסגתה כדי לפגוש את האב הפלסטיני רחמן-ירוחם, שכבר התמזג במדינת היהודים יחד עם שני ילדיו הבוגרים, ולהציע לו להגשים ביחד פיתרון לסכסוך בין שני העמים על ארץ-ישראל שטרם ניסו אותו - הפיכת הטריטוריה שבין נהר הירדן לים התיכון למדינה דו-לאומית משותפת לשני העמים.

תחנה סופית זו במסעו הרעיוני של יהושע כ“אדם מדיני” - שהחל בהכרה שלו באשמת מדינת ישראל הציונית ל“נכּבּא” של הפלסטינים (בנובלה “מול היערות”), המשיך בתמיכתו בשינוי הגדרת המדינה ממדינה יהודית של העם היהודי בהיקפו העולמי ל“מדינת כל אזרחיה” תחת הגדרת הזהות האזרחית “ישראליוּת” (ב“המאהב”), כדי להאיץ את ההתמזגות עם הפלסטינים (ב“אש ידידותית”) בדרכם של האוהבים הצעירים דאפי ונעים (גיבורי “המאהב”) - מראה שיהושע חתר בספריו אל גירסה מצומצמת של “החזון הכנעני”, חזון שסותר את זה שאליו חתרה הציונות.

מן המסופר על פגישת השניים בפרק זה מתברר, שהמורה הפלסטיני כלל לא הופתע מבואו של לוריא אליו, ולכן אינו ממתין לשמוע ממנו הסבר לבואו, אלא “אוחז בחוזקה בכתפו של לוריא ומסובב אותו דרומה, לעבר תל סמוך. ושם אכן ניצב כמרחף צבי - - - צבי חי, גדול, ודומה שכל האור שבעולם התכנס בין קרניו. והמורה הכפרי הולך אל החורבה ומביא משם רובה עתיק - - - ומכוון אותו לעבר הצבי הניצב מהורהר וזורע סביבו בשקט את אורו. ולוריא אינו מספיק לצעוק וכבר יורה המורה רק כדור אחד, אך מדויק, אל מוחו של הצבי”.

אין לפרש את המתת הצבי, בפרק האחרון של הרומאן, כדחיית ההצעה שעמד לוריא להציע למורה הפלסטיני: להיות שותפו בייסוד המדינה הדו-לאומית. להיפך: כאשר המורה הפלסטיני ירה בצבי הארץ-ישראלי בסצינה סימבולית זו, הוא הציב תנאי מקדים להצעתו זו של צבי לוריא ואף מימש את התנאי הזה בו-במקום: כדי לקבל את הסכמת הפלסטינים לרעיון המדינה הדו-לאומית, חייבים הישראלים להיפרד תחילה ממשנתו המדינית של לובה אליאב, הוגה פתרון שתי המדינות לשני העמים, כפי שניסח אותו בספרו “ארץ הצבי” (1972): “הדרך שעל ישראל ללכת בה היא להצהיר עקרונית על נכונותה להחזיר (‘להחזיר’ ולא ‘לסגת’, שכן יש הבדל עצום בין שני המושגים הללו) לערבים הפלשתינאים את מירב שטחי הגדה ורצועת עזה על-מנת שיקימו בהם ובשטחי הגדה המזרחית של הירדן מדינה עצמאית וריבונית משלהם” (ראה עמ' 157–153 בספרו זה של אליאב).

כלומר: אחרי שהתאמץ “להמית” בכל ספריו את החזון הציוני ואחרי שהכריז שהציונות כבר השלימה את חזונה בעצם הקמתה של המדינה בתש"ח, ב-1948, הגיע לבסוף יהושע עצמו ברומאן “המנהרה” למסקנה שרעיון שתי המדינות של לובה אליאב - בנוסח דבריו של מר מאני אחרי “הצהרת בלפור”: “חצי לכם וחצי לנו” - כבר לא יוכל להתממש במזרח-התיכון, ולכן החליט לסיים את מסעו הרעיוני, לכונן שלום בין היהודים והפלסטינים, בתמיכה בפתרון עוד יותר קיצוני מנקודת ראותו של החזון היהודי-ציוני - בייסודה של מדינה דו-לאומית בין נהר הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל הקיימת.

יתר על כן: אף שיהושע היה אמור בשלב הזה של מסעו הרעיוני כ“אדם מדיני”, אחרי שנואש מפתרון הקמת שתי מדינות לשני העמים, לחזור אל הציונות - האוטופיה היהודית-ציונית שהבטיחה גאולה לעם היהודי במלוא היקפו העולמי במולדתו ברבות הימים - העדיף להציע ברומאן “המנהרה” גירסה מצומצמת של “האוטופיה הכנענית”, שהיא פתרון קיצוני יותר ל“סכסוך” מזה שהציע בזמנו לובה אליאב בספרו “ארץ הצבי”, ושאם תוגשם תמנע לנצח את הגשמתה של הגאולה השלמה של העם היהודי בציון - “ארץ חמדה נחלת צבי” (ירמיהו ג'-19). וזו, “האוטופיה הכנענית”, שהציע ברומאן “המנהרה”, ספרו הפוליטי האחרון, הפכה לכן לצוואתו הסופית של א"ב יהושע בנושא "הסכסוך".


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49280 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!