רקע
יוסף אורן
ביוגרפיה והיסטוריה בספריו של יובל שמעוני

 

א' - עיון בספריו הקודמים של יובל שמעוני    🔗

כבר בשני ספריו המוקדמים - “מעוף היונה” (1990) ו“חדר” (1999), שבהם כינס עדיין סיפורים שכתב באחת מתבניות הסיפור הקצרות יותר (הסיפור הקצר והסיפור הארוך) - הטמיע יובל שמעוני פרטים ביוגרפיים על עצמו כישראלי שאירועי מלחמת לבנון הראשונה (1985–1982) מוטטו בו את תקוותו התמימה שמלחמה זו, אשר עד מהרה הסתבכה והתארכה מאוד, תביא לתקופת רגיעה ממושכת למדינת ישראל במזרח-התיכון, ולא כל שכן תמנע ממדינת ישראל הצעירה את האסונות של המלחמות שהתרחשו כאן ובארצות האחרות של העולם במהלך ההיסטוריה.

בהשפעת המראות הקשים, שיובל שמעוני עצמו נחשף אליהם כלוחם מן השורה במלחמה ההיא, בחר בספריו המוקדמים האלה פתרון זמני למצוקת נפשו של “המספר” (הגיבור הבדוי שעליו הטיל לספר על מכאוביו של לוחם במלחמה), בכך שאיפשר לו, אחרי שחרורו מן הצבא, לצאת אל ארצות אירופה, שאך זה השתקמו משתי מלחמות עולם, כדי להתרחק מזירת המלחמה הקטלנית במזרח-התיכון וכדי להשיב לעצמו כטייל במדינותיהן, את האמון בחיים שהועיד לעצמו קודם לכן בימי נעוריו ובשנות בחרותו.

אך גם משהותו במדינות אירופה (תקופה קצרה באיטליה ותקופה ארוכה יותר בצרפת), חזר “המספר” מאוכזב מהתקוות שתלה בביקוריו בהן, שאם יתרחק מרצף המלחמות שפורצות במזרח-התיכון, יצליח להתאהב באישה שיכיר באחת משתי הארצות הללו (את האישה הכיר באיטליה והתגורר איתה אחר-כך בדירה שכורה בצרפת, עד שבת-דמותה בספר התאבדה בקפיצה ממגדל הפעמונים של הקתדרלה נוטרה-דאם - כמסופר ב“מעוף היונה”) ולעסוק באחת משתי האמנויות שקיווה לשקם בעזרתן את נפשו הפגועה מן המלחמות שלחם בלבנון: ציור (בסיפור “המגֵרה”) ועשיית סרטים (בסיפור “המנורה”). שני הסיפורים הארוכים האלה נכללו בספר “חדר”.


“קו המלח” (2014)    🔗

המסקנה הפסימית הכוללת, שהסיק “המספר” הבדוי, בשני הספרים המוקדמים “מעוף היונה” ו“חדר”, הן מהתנסותו העצמית של יובל שמעוני במלחמת לבנון והן מתקופת שהותו במשך מספר שנים בשתיים ממדינות אירופה הקתוליות, המתהדרות בקתדרלות המפוארות שבנו במרכזי הבירות שלהן, התייחסה לשמרנותה של ההיסטוריה, זו האוספת את העובדות על תולדות האדם בעולם, אשר ממשיכה לנוע במסלולה מבלי לתת את דעתה לתקווה של הדורות, שתעניק לאנושות בעתיד תוצאות טובות מאלו שסיפקה לה בעבר.

מסקנה זו השתמעה באופן ברור יותר מספרו הבא של יובל שמעוני, רומאן המופת “קו המלח” (2014), שבעלילתו הרחיב יובל שמעוני את העיסוק המצומצם שלו בספריו המוקדמים בכישלונותיה של ההיסטוריה למנוע מלחמות בזירות שונות של העולם בעשורים האחרונים של המאה ה-20, אל מלוא המאה הזו.

הרחבה זו התבטאה בהצמדת העלילה של “קו המלח” לקורותיהם של בני משפחה אחת, משפחת פּוֹליאָקוֹב, שבניה (איליה, נחמן ואמנון) פעלו ברוב שנותיה של המאה ה-20 לא רק במזרח התיכון ובשתיים מארצות מערב אירופה (כמו גיבורי שני ספריו המוקדמים של יובל שמעוני), אלא גם ביבשות שונות של העולם.

אף ששלושת פּוֹליאָקוֹבים פעלו בזמנים שונים של המאה ה-20 וגם בחלקים שונים של העולם, נטלו שלושתם חלק בזוועות של ההיסטוריה במאה הארורה הזו, לפעמים מרצונם ולרוב משום שאחרים כפו עליהם ליטול חלק בעשייתן.

איליָה רצח אדם בשליחות המהפכה הסוציאליסטית בתחילת המאה ברוסיה הצארית, כי האמין בתמימותו הנלהבת שעל-ידי כך יהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה לכלל האנושות. נחמן לחם בבריגדה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור בא"י כי האמין שעל-ידי כך הוא תורם לשינוי מהלכה של ההיסטוריה עבור העם היהודי שכמעט נכחד בשואה. ואמנון נלחם בארצו (במלחמת לבנון הראשונה), ולא רק שנכשל (כפי שסיפר ב“מעוף היונה” וגם ב“חדר”), אלא גם הכיר בעובדה שהמלחמה לא הרחיקה שום סכנה ממדינתו.

האכזבה של שלושת הפּוֹליאָקוֹבים מכישלון השינוי שקיוו לו על-ידי השתתפותם במלחמות של דורם, הניעה אותם למצוא מרפא לנפשם הפגועה במנוסה מהארצות שבהן פעלו. אילייה ברח מן המהפכה ברוסיה אל לֶה, עיירה נידחת במורדות הרי ההימלאיה ההודית. נחמן שקע עד מותו בחקירת תכלית מסלול חייו הבלתי-שיגרתי של אביו, שפנה עורף למהפכה הסוציאליסטית והצטרף בהודו ליוזמת נקמה של גבר אנגלי בגבר איטלקי שגנב ממנו את אשתו. ואמנון נמלט מהארץ, אחרי מלחמת לבנון, ונסע אל מקומות אחרים בעולם, עד שלבסוף הגיע גם הוא אל הכוך הנזירי בהודו, שבו התאבד סבו אילייה בירייה מאקדחו, כדי למות שם, אחרי שנוכח לדעת שההיסטוריה באדישותה לציפיות האנושות ממנה תמשיך לנוע גם בעתיד במסלול שקבעה לעצמה, ותמשיך לסכם בשקדנות את זוועת המלחמות בכל הדורות ובכל המקומות בעולם.

ואכן, כמו בספרי החטיבה המוקדמת ביצירתו (“מעוף היונה” ו“חדר”), שבהם הטמיע עובדות מהביוגרפיה של עצמו בסיפורו הבדוי של “המספר”, הטמיע יובל שמעוני גם בסיפורי-החיים של גיבורי הרומאן “קו המלח” פרטים אמיתיים מחייהם של בני משפחתו, משפחת שמעוני, כדי לבטא בעזרתם את מסקנתו הפסימית והדטרמיניסטית על ההיסטוריה הצפויה לאנושות גם בעתיד.

לאילייה פוליאקוב ייחס עובדות מחיי סבו (המשורר דוד שמעוני), שנטל חלק במהפכה הסוציאליסטית וחווה את זוועת מלחמת העולם הראשונה בתחילת המאה הזו. לנחמן פוליאקוב שייך עובדות מחיי אביו שמואל שמעוני (ששנים אחרי שלחם במסגרת הבריגדה באיטליה ובמלחמת העצמאות בפלסטינה-א"י, לחם גם בכל המלחמות המוקדמות של המדינה עד מלחמת ששת הימים. ולאמנון פוליאקוב שייך עובדות מחיי עצמו כבן הדור אשר לחם בעשורים האחרונים של המאה הזו במלחמת לבנון הראשונה (1985–1982).

ואמנם, בפרסום הרומאן הפציפיסטי “קו המלח” (2014), חתם יובל שמעוני את החטיבה הראשונה בספריו, החטיבה שבה הטמיע עובדות ביוגרפיות מחייו ומחיי שני השמעונים הקודמים (אביו וסבו), אם במפורש ואם באופן עקיף. אך בניגוד לכותבי סיפורת אחרים, שבהגיעם למיצוי מלא של התשתית הביוגרפית של עצמם ושל קודמיהם במשפחה, כבר לא כתבו אחר-כך ספרים בעלי-ערך נוספים, המשיך יובל שמעוני לבטא את השקפתו הפציפיסטית גם בספרו הבא: הרומאן ההיסטורי “מבעד לקרקעית השקופה” (2021), שבעלילתו סיפר על תקופה שבה לא היו לשִמְעונים (כך אפשר להניח) שורשים משפחתיים כלשהם.


“מבעד לקרקעית השקופה” (2021)    🔗

ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” (2021) הפתיע יובל שמעוני בכך שנסוג בו מזמנם של ספריו הקודמים, שעלילות כולם התרחשו במאה ה-20, אל העשורים האחרונים של המאה ה-15, שהיא המאה שבה גילה קולומבוס לבני דורו יבשת שהיתה בלתי-נודעת עד אז - יבשת אמריקה - אחרי שמלכי ספרד מימנו לו את העלות של שלוש ספינות כדי שיפליג בהן מערבה באוקיינוס האטלנטי בתקווה שיגלה למענם דרך קצרה יותר אל מדינות המזרח-הרחוק המסתוריות והעשירות (סין, יפן והודו) במקום הארוכה שעקפה את יבשת אפריקה.

בחירתו המפתיעה הזו של יובל שמעוני, לכתוב, אחרי שלושת ספריו הקודמים (“מעוף היונה”, “חדר” ו“קו המלח”) שעלילתם התרחשה במאה ה-20, רומאן היסטורי (שהיא הסוגה המוזנחת ביותר בסיפורת הישראלית כיום) שעלילתו התרחשה בעשורים האחרונים של המאה ה-15, לא קטעה את עיסוקו בנושאי שעסק בו בספריו הקודמים: כישלונה של האנושות למנוע את התפרצותן התכופה של מלחמות מקיזות דם וזורעות מוות בתולדות ההיסטוריה.

זה מכבר הבין יובל שמעוני מהתעמקותו בהיסטוריה, שכל פתרון הומניסטי-פציפיסטי שהגו בני-אנוש במהלך הדורות - כפתרון חַלוּפי (אלטרנטיבי) למלחמות, כדי לקטוע את רציפות התפרצותן של המלחמות ואת האסונות שהסבו לאנושות בכל אחת מהן - סולף וגם נכשל על-ידי רודנים פנאטיים אשר לשאיפתם האנוכית להתעשר ולהאדיר את תהילת עצמם לא היה שובע.

לכן בחר להציג עובדה זו בעלילתו של הרומאן הזה על-ידי הבלטת ההבדלים בין שניים שהשתתפו בהפלגה הנועזת שבסיומה התגלתה יבשת אמריקה. והשניים הם האדמירל כריסטופר קולומבוס ונער הסיפון טוביאס קאסארס, שהיה משרתו האישי של האדמירל (דמות בדויה שוודאי היתה בספינתו).

כלומר: לשתי הדמויות ניתנה הזדמנות זהה למצות מן הגילוי של העולם החדש תועלת מבורכת עבור בני דורם ובני הדורות הבאים. אם כן, מדוע לא הצליחו השניים להתאחד סביב המטרה הנעלה הזו, כפי שמשתמע מסיפור-המעשה של הרומאן המעניין הזה, ומדוע מצאו את עצמם עד מהרה ניצבים זה מול זה כשני יריבים שאי-אפשר לגשר בין ערכיהם ובין מעשיהם?

התשובה לניגוד בין כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס מגולמת באמונתם הדתית השונה. בעוד שהנצרות התפשטה במדינות אירופה ואף גרמה למלחמות-דת לא רק עם מאמיניהן של דתות אחרות, אלא גם בין כנסיות שונות שלה במדינות שונות, נחשבה היהדות בשנות הגלות, בגלל המעמד החברתי הירוד של מאמיניה, ל“דת בזוייה”, כהגדרת מלך כּוּזָר בפתח הדיאלוג עם בן-שיחו היהודי (“החבר”) ב“הכוזרי”, חיבורו הפילוסופי הנודע של יהודה הלוי.

מפחד הנוצרים מיעטו היהודים לצאת מתחומי הגטו וגם אסרו לחלוטין יציאה כזו על ילדיהם. טוביאס, היה כבר נער בן 15 כאשר הפר את האיסור הזה, התגנב אל כיכר העיר וראה שם לראשונה טקס אוֹטוֹ-דָה-פֶה שקיימו נזירי הכנסייה הקתולית, טקס שבשיאו שרפו נזירי האינקוויזיציה על המוקד יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר.

מותם בעינויים של בני-אדם באש של מדורה הפכה מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים. באותו מעמד הפך מאדם דתי להומניסט חילוני, והחל לחפש הזדמנות לצאת מספרד, אחד ממעוזיה של הנצרות הקתולית באירופה. משום כך לא הצטרף ליהודים בעת שגורשו מספרד בפקודת מלך, אלא התגנב לספינתו של קולומבוס, שבאותו מועד גייס מלחים להפלגה ממושכת ומסוכנת באוקיינוס האטלנטי. ואכן רוב המלחים של קולומבוס היו אסירים לכל החיים שבחרו לשרת בספינותיו כבני אדם חופשיים במקום להירקב כאסירים בכלא עד מותם.

עד מהרה התבלט טוביאס בחריגותו בין המלחים, ומרגע שקולומבוס הבחין בכך, הוא הורה לו לעבור לאגף מגוריו ולעבוד כמשרתו. בתפקידו זה הכיר טוביאס את מניעיו האמיתיים של קולומבוס לצאת להפלגה המסוכנת הזו באוקיינוס: תקוותו להגשים בהפלגה הזו את שאיפותיו לעושר ולתהילה וגם לממן למלכי ספרד מסע צלב נוסף אל ארץ-ישראל, כדי לשחרר את קברו של ישו מידי המוסלמים.

כמו כן גילה טוביאס צד נסתר בהתנהגותו של קולומבוס. האדמירל מטיל האימה היה אדם נפחד שקיים בתאו טקסי פולחן נוצריים כדי לשכך את פחדיו מהחלומות הסיוטיים שפקדו אותו בלילותיו על גלי-ענק המטלטלים את ספינותיו לגבהים ומנחיתים אותם עד לקרקעית הים ועל חיות-ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.

הניגוד בגיל, בערכים ובסוג הסיוט שלהם (קולומבוס היה מסוייט מגלי המים שמסוגלים להמית אדם בטביעה, בעוד שהסיוט של טוביאס היה מן האש המסוגלת להמית אדם בעינויי תופת), הוא שמסביר את תגובתם השונה למראה האלימות שהפעילו המלחים כלפי האינדיאנים, ילידי אמריקה שחיו עד אז בקהילות שלֵוות ומאושרות בכפרים קטנים.

עד מהרה לא הסתפקו המלחים בדורונות שהילידים העניקו להם והחלו לפעול באלימות רצחנית כדי לספק את חמדנותם לזהב. בכך הפכו לכובשים. הם עינו את הגברים כדי שיגלו להם את המקומות שבהם הסתירו את הזהב או שבהם כרו אותו מן האדמה, המיתו את אלה שלא גילו מספיק מהר את המידע הזה או שהמידע הזה לא היה ברשותם, ואנסו את הנשים האינדיאניות אחרי שתלשו תכשיטי-זהב מאוזניהן ומאפן ואצעדות מקרסולי רגליהן.

בצאתם מכפר של אינדיאנים, הותירו בהם מלחיו של קולומבוס פגרי מתים ובקתות שרופות, וכלאו את אלה ששרדו מן הטבח שביצעו בכפר בספינתם כדי למכור אותם כעבדים בשובם לספרד.

כל המעשים האכזריים האלה נעשו לעיניו של קולומבוס ותחת פיקודו בחסות אמונתו בדת הנוצרית, והוא לא פעל כדי לרסן את מלחיו ולא כל שכן למנוע את ביצועם. גם את טוביאס הכריח פעם לקרב גחל דולק אל פניו של נער אינדיאני צעיר, כדי שיסגיר את אביו.

תוכניתו של קולומבוס נחשפה מהר לטוביאס: הוא לא התכוון לסחור בשם מלך ספרד עם האינדיאנים ואף לא להציע להם את אמונתו הנוצרית, אלא פעל מיד לנשל אותם מאדמתם כדי לבסס את אחיזתו בשטח הכבוש. צאצאיו של קולומבוס, בנו דייגו ונכדו לואיס, המשיכו להגשים את מורשתו הסותרת מעיר הבירה היספניולה, שבה התבצרו עם צבאם מאחרי חומות לצד קתדרלה גדולה שבנו עם מגדל פעמונים גבוה.

אחרי שתי ההפלגות הראשונות והמוצלחות שלו, שבהן סיפק את ציפיותיהם של שולחיו מכיבוש אמריקה, ספג קולומבוס כישלונות קשים בשתי הפלגות נוספות. בשובו לאירופה מן ההפלגה הרביעית והכושלת מכולן כבר סרבו מלכי ספרד לממן לו את ההפלגה החמישית, והוא, אדם זקן וחולה, סיים את חייו בביתו כאדם בודד וכמעט אלמוני.

לא כך הסתיימו חייו של טוביאס. בסיום ההפלגה השנייה, ואחרי שהבין משנות היותו האיש הקרוב ביותר לקולומבוס “שאין גבול לכוחו של האדם להרע” (עמ' 98), החליט לא לחזור אל פורטוגל בספינתו של האדמירל, וגם לא להישאר בעיר הבירה היספניולה כעובד של הממשל של מייסדיה. הוא נשא לאישה את פילאר, אינדיאנית מהשבט האינדיאני טאינו, האשה היחידה ששרדה בחיים אחרי שעברה אינוס קבוצתי על-ידי מלחי ספינתו של קולומבוס. בחברתה של פילאר סיים טוביאס את חייו בפעולת הנקם שיזמה כעבור שנים נגד כובשי מולדתה ומחריבי הכפר שלה, פעולה שכמובן נכשלה.

בעזרת שתי הדמויות המנוגדות האלה בחר יובל שמעוני לשקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה. האדמירל הנודע ועטור התהילה קולומבוס מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את הרודנים ועושי הרוע בהיסטוריה, בעוד שנער הסיפון טוביאס קאסארס מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים והמעונים שהם הקורבנות של כל רודן בהיסטוריה.

משום כך אין אירוע גילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש-עשרה, יכול להיחשב - כך משתמע מעלילת הרומאן הדיאָכרוני הזה - כהישג הומאניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את המידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם אפשרויות כלכליות חדשות למדינות חצי-האי האיברי, פורטוגל וספרד, אך בה-בעת הביא איתו מוות והרס.

מאחר שההיסטוריה מתעדת בעיקר את המלחמות ואת האסונות שבני-אנוש אחראים להם, היא מצטיירת במלוא חרפתה מן העדויות שאגרה על תולדות האנושות: “פני אבן יש להיסטוריה והכול כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (“קו המלח” עמ' 308).

המסקנה הפסימית והדטרמיניסטית הזו של יובל שמעוני על ההיסטוריה של האנושות, אשר השתמעה מכל הספרים שהשלים עד כה, כולם ספרים טוטאליים בתוכנם ואוניברסאליים בבשורתם, משתמעת גם מעלילת הרומאן החדש שלו, “גופת גבר לא מזוהה”, שהתפרסם לאחרונה, שלדעתי יבסס עוד יותר את מעמדו בסיפורת הישראלית כסופר המעניין ביותר שפועל בה כיום.


 

ב' - עיון ברומאן החדש של יובל שמעוני “גופת גבר לא מזוהה”    🔗

כפי שיובל שמעוני הפתיע ברומאן “קו המלח” בכך שהרחיב בו את העלילה מן ההיקף המצומצם של התנסותו הביוגרפית במלחמת לבנון הראשונה בשני ספריו המוקדמים (“מעוף היונה” ו“חדר”) אל ההיקף המלא של המאה ה-20. ואחר-כך הפתיע שוב, ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה”, שבו סיפר עלילה מורחבת נוספת אך ממאה מוקדמת יותר, משלהי המאה ה-15, הוסיף והפתיע פעם נוספת כאשר דילג פתאום קדימה מזמנו של הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” אל תחילת העשור השלישי של המאה ה-21 ברומאן החדש, “גופת גבר לא מזוהה”.

השינויים באתרי ההתרחשות ובזמנן של עלילות בכל ספריו האמורים, לא ערערו את הרציפות וההמשכיות הרעיונית של יובל שמעוני בספרים שהשלים בזה אחר זה, בהפרש של כמעט עשר שנים בין ספר לספר. בכולם מיקד את קוראי ספריו בכישלונה של האנושות, בארץ ובעולם, לרסן את הרוע המוצפן גנטית בטבעו של כל אדם, כישלון שבעטיו: “פני אבן יש להיסטוריה [של האנושות] והכול כבר נחקק בהם [בפני האבן של ההיסטוריה], מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (המשפט מצוטט מתוך “קו המלח”, עמ' 308).

המסקנה הפֶּסימית והדֶטֶרְמיניסטית הזו על תולדות האדם היא המבדילה את ספריו של יובל שמעוני מספריהם של רבים מהסופרים הישראליים. בעוד רובם משתמשים בשפה למטרה אֶסְקַפיסטית-בידורית כדי להספיק להפיק ספרים חדשים וקלים לקריאה בתדירות גבוהה, משתמש יובל שמעוני בשפה למטרה מאתגרת יותר, כזו שנועדה לכתיבה של ספרות תובענית יותר מן הקורא - ספרות שמטרתה היא גם תֶרַפּוֹיְטית: לעורר בקורא את מצפונו האנושי ולחזק בו את השיפוט המוסרי כלפי העוולות שבני-אדם מבצעים זה כלפי זה הן כיחידים והן כעמים.

את המסקנה הזו על כתיבתו של יובל שמעוני ניתן להוכיח לא רק ממועדם של אירועים היסטוריים גדולים וקטלניים שהתרחשו באתרים שונים של העולם, שבהם התמקד בספריו הקודמים, אלא אפילו מאירועים שהתרחשו לישראלים אלמונים ערב אחד בהווה בפאב שכונתי בקצה רח' ירמיהו בצפון הישן של ת"א, פאב שניצבים בו רק 7 שולחנות ללקוחות המגיעים אליו כדי להשכיח בו את בדידותם ולפרוק מעצמם את נטל המצוקות של חייהם באוזני מי שיהיה מוכן להאזין למכאובם.

אף שיום ראשון הוא יום חלש בעסק שלו, זכה גיל, הבעלים של הפאב, בערב שהרומאן מתרכז באירועיו, לכך שכל השולחנות נתפסו על-ידי לקוחות. משום כך ניתן ממש לפרט מי הם אלה שישבו ליד כל שולחן ועל מה התנהלה שיחתם: בשולחן מס' 1 סיפרה רווקה בת 35 שבלטה בקוקו המתנשא על ראשה, לעופרה, אשה מבוגרת ממנה, על קשייה הרומנטיים עם גברים. בשולחן מס' 2 ישב בחור ששוחח בנייד שלו עם מישהו תוך המְתנה לבואה של בחורה שאיתה קבע דייט. סביב שולחן מס' 3 התכנסו בחורה מלאת-גוף, בחורה רזה ואשה בלונדינית בשם נורית, ושלושתן ריכלו על הבוס שלהן במשרד. בשולחן מס' 5 סיפר הרב"ט עופר לסמל אמיר על סירובה של ענבל לחיזוריו. בשולחן מס' 7 שוחח גבר מבוגר בשם שלמה עם נערה בת שש-עשרה בשם מלי. משיחתם מתברר שהוא הדוד שלה שמסבך את עצמו ואותה באהבה אסורה.

שיחותיהם של כל המתארחים בפאב באותו ערב, אלה שנמנו עד כה, שעסקו במצוקות הבנאליות של חייהם, מעצימות אצל הקורא את התמיהה על החלטתו של יובל שמעוני לכתוב בספרו החמישי עלילה קאמרית על ערב בפאב שכונתי בת"א בהווה, אחרי שסיפר בספריו הקודמים עלילות דרמטיות על אירועים מכריעים בהיסטוריה שהתרחשו במשך הרבה שנים ובזירות חובקות עולם.

התמיהה הזו מופגת במקצת על-ידי הפעולה הבלתי-שגרתית, בטקסט שביסודו הינו טקסט ריאליסטי, שביצע יובל שמעוני ברומאן הזה, כאשר העלה לראש עמודי הספר ציטוטים משיחתן של הדמויות הללו, שכאמור עסקו במצוקות בנאליות של החיים, והריץ אותם בשורה העליונה של הדף באות זעירה יותר מגודל הגוּפן (אות הדפוס) שבו נדפסו סיפורי-החיים של דמויות נוספות שהיו באותו ערב בפאב, דמויות שנטלו חלק בדרמה שהתרחשה באותו ערב בפאב ובסביבתו.

אלה הן הדמויות שהובלטו באופן זה: ליד שולחן 4 יושבת ליאת שממלצרת בפאב 4 ערבים של כל שבוע והפעם היא מתארחת בפאב יחד עם בן-הזוג שלה, שחר, פגוע-נפש מתקופת שירותו בשטחים, אחרי שהיה מעורב בעל-כורחו בפעולה אחת שבה התעללה הפלוגה שלו במשפחה ערבית בשטחים, פעולה אשר בסיומה נפצע נער פלסטיני בן ה-14 באופן אנוש. מאחר שהנער פארס לא הבליג על הפגיעה בכבוד סבתו והוריו, דחף קוביכץ, חמום-המוח מבין לוחמי הפלוגה, את פלג גופו העליון לתוך התוף של מכונת הכביסה של המשפחה, שאותה העמיסו על הרכב שלהם. וכלל לא ברור מתי הושלכה מכונת הכביסה מן הרכב הצבאי במהלך הנסיעה ונגררה מאחור, ואם גם פארס קם אחר-כך על רגליו (עמ' 216–196).

ליד שולחן 6 יושב הלקוח הקבוע של הפאב, נדב, שהיה פעם קצין מבצעים בצבא ובהווה הוא גמלאי כמעט בן 50 העובד במשרד אזרחי בעיר, גבר שכבר איש אינו מתעניין בו, כולל אשתו, שעד לאחרונה התמסרה לתפקידה כאם והשגיחה על חינוכם של שני ילדיהם, ודווקא כעת “גילתה את עצמה מחדש באוניברסיטה” אחרי שהתקבלה לסדנת הכתיבה הנחשקת של רן-רן, וכבר אחרי שבועיים בחברת צעירים ממנה בעשר שנים לפחות “התחילה לדבר בשפה שלהם, להתלבש כמוהם” (עמ' 48–47). ומשום כך “בכל יום ראשון הוא [נדב] בא לפה, כן, דווקא בתחילת השבוע, כשכל הנאחס של המשרד נופל עליו בבת-אחת ואין לו יותר כוח לכלום” (עמ' 42).

אך מעבר לחלון ההגשה של ההזמנות, כלומר: במטבח, נמצאים שני עובדים שכלל אינם מוכרים לבאי הפאב. שניהם ערבים מוסלמים, שמפעילים ביחד את המטבח אף שהגיעו לכאן משני מקומות רחוקים, אחד מדארְפּוּר שבסודן, ואחד מעיסאווייה שבמזרח-ירושלים.

הראשון, מרוואן, הוא מהגר בלתי-חוקי שנמלט מסודן והגיע לכאן דרך מצרים וחצי-האי סיני, ביחד עם מנאל, בת דודתו, שהיתה רק בת 10 כאשר נאנסה על-ידי בדואים בדרכם אל הגבול של ישראל. מאז מציג מרוואן את מנאל כאחותו, ואף שהפכה בינתיים לנערה יפה, שעבדה בחַמארה שהקים למהגרים כמוהו בשכונת שפירא בדרום ת"א, כולם ראו “שהיא כמו פרח שצומח מפצע, הפרח הכי יפה מהפצע הכי עמוק” (עמ' 59). רק אחרי שהרסו למרוואן את מקור פרנסתו, את החַמארה שהקים כדי שדארְפּוּרים כמוהו “יוכלו לשכוח אצלו בערב מהצרות לפחות קצת”, מצא את העבודה כשוטף כלים בפאב של גיל בקצה רחוב ירמיהו, בעוד שמנאל החלה לנקות דירות בבתים של ישראלים.

סיפורו של עובד המטבח השני, רפיק, הוא שונה לחלוטין. הוא לא חצה מדינות ומדבריות כדי להגיע אל ת“א ולמצוא בה עבודה. רק אחרי שהסתיים הקשר הקצר שלו עם בחורה יהודית מ”בצלאל“, שבחרה בו, הבחור היפה והצעיר ממנה, לדגמן בפניה בעירום ו”גם השוויצה ככה שהיא מעיזה מה שאחרות לא" (עמ' 65), העז לראשונה לנסוע באוטובוס מעיסאווייה במזרח-ירושלים אל ת“א. מאחר שדיבר גם בעברית, מצא רפיק בקלות בהגיעו אל ת”א את העבודה כטבח במטבח הפאב של גיל. תחילה התנשא רפיק על הדארְפּוּרי ששטף את הכלים, אך הפסיק בכך אחרי ששמע מפי מרוואן מה עוללו מוסלמים לו ולמנאל בדרכם הממושכת מסודן עד שהגיעו אל ישראל, ושמע מפיו את האמת הבאה: “כל מה שהיהודים עושים לכם בשטחים זה כלום לעומתם” (עמ' 73).


סיפורו של רמי ההומלס    🔗

על ריבוי הדמויות (וטרם מנינו את כולם) השתלט יובל שמעוני על ידי קיטוע סיפור-החיים של כל אחת מן הדמויות המרכזיות במספר פרקים, שאותם שילב במבנה המיוחד שקבע לספר הזה: מבנה הסבבים. כל סבב (מבין השישה שקיימים ברומאן הזה) נפתח בפרק של רמי, שסיפור-חייו יסוכם בהמשך, ואחריו הוצבו בכל סבב ובסדר קבוע הפרקים של הדמויות המרכזיות האחרות: ליאת, נדב, מרוואן, רפיק.

קיטוע זה של סיפורי-החיים של כל הדמויות המרכזיות מכביד על הקורא, שכמובן אינו קורא ספר בן כחמש מאות עמודים ברצף אחד, מאחר שהוא נדרש לשמור בזיכרונו את המידע על כל דמות מכל הפרקים שכבר קרא בסבבים הקודמים. לפיכך מומלץ לקורא לבצע קריאה שנייה של הספר, בסיום הקריאה הראשונה, כדי לרכז בזיכרונו את סיפור-החיים הרצוף של כל דמות.

סיפור-החיים של רמי נבחר להדגים את התועלת מריכוז המידע על כל דמות בנפרד מכל הפרקים המספרים עליה בסבבים הללו. אף שרמי איננו נמנה עם המתארחים בפאב של גיל, ורק הציץ פעם מבחוץ לתוכו במהלך חיפושיו אחרי אשה שתאהב אותו, הוא ללא-ספק הגיבור האמיתי של עלילת הרומאן המעניין הזה. קביעה זו נסמכת על עובדה שרמי עצמו מספר את קורותיו בשפתו המשובשת והמיוחדת בכל הפרקים שלו, בעוד שכל פרקי הדמויות האחרות מסופרים בשפה תקנית מפי מספר יודע-כל.

כאשר רמי היה בן שמונה, וכבר התבלט לרעה בין בני גילו כילד חריג בהתפתחותו השכלית, עזב אביו את הבית, והשאיר לאשתו, עליזה, את עול הגידול של בנם. משום כך נאלצה אמו של רמי, אשה במיטב שנותיה, להאריך את שעות עבודתה כספרית במספרה כדי להתפרנס. כך שרמי, ילד שגדל ללא השגחה של מבוגר ברוב שעות היום, היה טרף קל לחיימון, מנהיג הכנופיה שעסקה בפריצה לעסקים ובסחיטת בעליהם בקריות של חיפה. מאחר שחיימון הטיל על רמי בתחילה משימות המותאמות לגילו, כגון: השתחלות דרך חלון צר ופתיחת הדלת של מחסן גדוש במוצרי חשמל (עמ' 414), לא הבין רמי עדיין בעודו ילד את חומרת הפעולות שביצע עבור מפעילו.

גם אחרי שהתבגר יותר, עדיין לא קלט רמי בהבנתו המוגבלת את משמעות המשימה המשודרגת שהטילו עליו חיימון וסגנו איציק ביום שבו דרשו שניהם ממנו לרוקן מיכל מים לניקוי השמשות שהחזיקו בטנדר שלהם, ולמלא אותו בדלק בתחנת הבנזין. אחר-כך הורו לו לשפוך את הדלק סביב הקיוסק של עזרא (עמ' 32), אשר סירב לדרישתם, לתת להם כל חודש קרטון של סיגריות כדמי-חסות.

בתמימותו ביצע רמי את ההוראות של השניים באותו יום בלי שהבין את תכליתם, ואף שלא הוא הצית את הגפרור, אלא ישב בטנדר וצפה מבועת ממרחק בלהבות שכילו את תכולת הקיוסק וגם אחזו בעזרא, שכבר החל לישון בלילות בקיוסק כדי לגונן על מקור פרנסתו (עמ' 139), חזר רמי ונזכר מאז - גם אחרי שנמלט מדירת אמו בחיפה ונסע בהוראת חיימון אל ת"א - בזעקותיו של עזרא: “ואיך שחשבתי את זה, בא לי לראש עוד פעם חיימון והקיוסק ועזרא והאש איך שהתחילה לצאת מִבְּתוכו עם הצעקות ביחד” (עמ' 184).

בת“א החל רמי תקופה חדשה בחייו, שבה שרד כהומלס שהחל להאמין ב”בּוֹרוֹלָם" (כך הגה רמי את תוארו של בורא העולם), שאליו דיבר וממנו ביקש הסבר לכל האירועים הבלתי-צפויים והבלתי-הגיוניים, הן הטובים והן הרעים, שהתרחשו לו, בחור בשנות העשרים לחייו, וגם לאחרים.

כגון: שפעם התעורר מנמנום על ספסל על גדת הירקון משום ששני פרחחים בני 16 עמדו מהר על טיבו וראו בו טרף קל לביצוע שוד. הם לא רק שדדו ממנו שטר של כסף שניתן לו מהעבודה אשר ממנה התפרנס, ביצוע משלוחים מחנות מכולת, אלא כמעט שהצליחו גם להטביעו בירקון. רמי ניצל מטביעה רק משום שבמקרה עברו אז במקום עדן ומוטי, בעלי השאווארמייה שפעלה בפחות הצלחה ליד הפאב המשגשג יותר של גיל, והם שהצילו אותו מהפרחחים וגם הזמינו אותו להגיע אל הדוכן שלהם לאכול “ארוחה און-דה-האוז” (עמ' 395).

איסוף דומה של עובדות ממרחב הרומאן מסביר את האירוע שבו מסתיימת עלילתו ושגם בו היה רמי מעורב. יום אחד גילתה ליאת, שכזכור המועסקת בפאב כמלצרית, מכונית נטושה ליד השאווארמייה של עדן ומוטי: “מכונית אופל סטיישן ישנה מאוד, חבוטה ומאובקת” המלאה קרטונים וציוד של שיפוצניקים - "לוֹם ארוך ולוֹם קצר, מפתח שוודי גדול ומוטות ברזל של פיגומים (עמ' 438) - ציוד שגם גנבים נעזרים בו כדי לפרוץ אל מחסנים המלאים במוצרים חשמל קטנים כמו אלה שחיימון העניק לעליזה כהן, אמו של רמי, כדי לכבוש את לבה.

בפשיטה של שוטרים ופקחים על העובדים הזרים בפאב נעצרו באותו ערב שני עובדי המטבח, ואחד מהם, שהצליח להימלט, מצא כנראה מחסה במכונית הנטושה. רמי לא היה נוכח בסביבה כאשר אירוע זה התרחש, אך מאוחר יותר כאשר נזדמן למקום, הציף מראה המכונית הנטושה הגדושה בקרטונים אצל רמי את הזיכרון המטריד על חלקו באירוע מותו של עזרא בשליחותו של חיימון: “האש, אף פעם לא תדע אם באה מעצמה, שחיפשה משהו להדליק אותו, או שהזמינו אותה”.

ומאחר שבאותו לילה נכזבה שוב ציפייתו של רמי לפגוש את אשת חלומותיו, והבין שאין עוד טעם לחכות לה או לאיזושהי נחמה אחרת בחייו, חשב, הן ישנה קופסת גפרורים בכיסו, ועכשיו, כשאינו מחכה עוד לכלום, הוא שכבר מכיר את כוחה של האש יכול לכפר על חטאו מאז: “מספיק תפתח עכשיו את המכסה של המכל דלק ותזרוק פנימה גפרור - - - תוציא לך את זה רמי תיכף ומיד מהראש, תשכח מזה רמי. - - - כולם ישנים עכשיו בבתים שלהם בחושך - - - יתעוררו רק כי יראו פתאום אור גדול כמו של מגדלור ויחשבו בוקר” (עמ' 496–495).

ספק אם רמי ההומלס פגש אי-פעם קודם לכן, בשיטוטיו באזור הפאב, את הגבר שגופתו הלא-מזוהה נמצאה אחר-כך במכונית האופל סטיישין שהצית.


 

ערכם הייחודי של ספרי יובל שמעוני    🔗

על אף השוני בין זמנו, תוכנו, מבנהו וגיבוריו של הרומאן הזה, אין להפרידו מספריו הקודמים של יובל שמעוני. להפך: גם ברומאן הזה רקם שמעוני עֵדות נוספת על ההיסטוריה המכוערת והמבעיתה של האנושות, המתייחדת בכך שהיא מדגימה במעוּנֶיה ובנִרצחֶיה - והפעם במדינה שאיננה הגרועה במדינות בפשעים שנעשים בה (כפי שאמר מרוואן לרפיק במטבח הפאב) - את מצבה הנוכחי של האנושות גם בעשורים הראשונים של המאה ה-21, אנושות שמנהיגיה עדיין מגייסים את כל הגילויים המדעיים והשכלולים הטכנולוגיים לצבירת כוח ולמימוש יוזמות השתלטות של מדינותיהם החזקות והעשירות על המדינות החלשות והעניות יותר בחברה האנושית. יוזמות כאלה מולידות מלחמות וזורעות מוות בכל היבשות של העולם, בדיוק כפי שאירע לאורך כל ההיסטוריה.

ההוכחה לזיקתו הרעיונית של הרומאן הנוכחי אל ספריו הקודמים של יובל שמעוני מוצפנת במוטו הזהה שהציב בפתח שני ספריו האחרונים, בפתח “מבעד לקרקעית השקופה” (2021) ובפתח “גופת גבר לא מזוהה” הנוכחי (2023). הציטוט נלקח מספר הבשורה של לוקס ב“ברית החדשה”, מתוך אחד המשלים שנשתמרו בספר זה מתקופת חייו המוקדמת של ישו, והוא המשל המספר כי כאשר נשלח שליח כדי להעניש את החוטאים גילה להפתעתו שכבר איחר את המועד: “ואני באתי להבעיר אש בארץ, ומה חפצי אם כבר [הארץ] בוערת”.

האש שזיהה לוקס בוערת בארצותיהם של בני-אנוש היא אש הרוע המוטבע באדם מאז נברא, והיא האש שכבר זיהה מחבר סיפור המבול במקרא הרבה שנים לפני מחבר ספר הבשורה של לוקס.

לפיכך הרומאן “גופת גבר לא מזוהה” איננו רק רומאן ישראלי המתאר את ההווי בפאב מאלה שצצו כפטריות בת"א ובמקומות רבים אחרים בארץ, אלא הינו רומאן המפרט את הרוע הממשיך להיעשות גם בעת הזאת בכל ארצות העולם.

הפאב בת"א הישראלית רק מדגים בזירתו המצומצמת את הבולטים מחטאי הרוע של תקופתנו בכל העולם: מעשי אונס אכזריים (כמו האונס הקבוצתי שעברה מנאל בת ה-10 בדרכה מאריתריאה למדינת ישראל). פשעי שוד וסחיטה (כגון אלה שביצעו חיימון וסגנו בכנופיית הפשע שייסדו בחיפה, שבאחת מהן הוצת עזרא יחד עם הקיוסק שלו, ובאחרת הצית רמי את המכונית שלהם, שבה נמצאה אחר-כך גופתו הלא-מזוהה של גבר). מעשי פשע ואלימות מדיניים (כמו הפעולה שביצעה הפלוגה של שחר, בהיותו עדיין חייל בשרות סדיר, שהתפרצה באלימות לבית של משפחה פלסטינית חסרת מגן בשטחים, פעולה שבמהלכה התעללו בבני המשפחה ובסיומה כמעט הרגו את הנער פארס בן ה-14). ומעשי פשע אזרחיים הנפוצים בכל חברה (מהסוג שביצעו שני נערים בני שש-עשרה כאשר גזלו מרמי את שטר הכסף שהרוויח ביושר מעבודתו בשליחויות וגם כמעט הטביעו אותו בנהר הירקון).

מרשימה זו, שפסחה על עוד מעשי זדון ורשע שנעשים בכל העולם בין עמים ובין מדינות, ניתן לקבוע שגם ברומאן החדש “גופת גבר לא מזוהה” המשיך יובל שמעוני לבסס את המסקנה הרעיונית הפסימית והדטרמיניסטית שהשתמעה גם מספריו הקודמים על ההיסטוריה של האנושות.

ולכן, בזכות נחרצותו לטוות עלילות נועזות במורכבותן ובתעוזת הדמיון שלהן המבססות את המסקנה הזו, על מעשי הרוע שבהם מזהמים בני-אנוש את החיים של כולנו מזה דורות, כדי להזהיר מפני רעתם - יובל שמעוני הוא בעיני הכותב היותר מעניין שפועל כיום בסיפורת הישראלית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואכסון בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 44924 יצירות מאת 2480 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 18847 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!