באחדים מספריו הקודמים כבר תיאר אפלפלד נערים ממוצא יהודי שאיבדו בשנות השואה את משפחתם או נותקו ממנה ובאין להם איש בעולם הסתכנו והציעו את עצמם כעובדים בכפרים בתמורה לאוכל ומחסה. אף שהכפרי התעמר בהם, העביד אותם קשה ולא סיפק להם את התמורה שהבטיח, לא ברחו מחצרו כל עוד לא חשף את העובדה שהינם יהודים. בעלילת ספרו החדש “לילות קיץ ארוכים” (הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2015, 216 עמ') הביא אפלפלד גירסה שונה לחלוטין של התופעה הזו, שהיתה שכיחה בעיקר במדינות מזרח אירופה.

להבנת גירסה שונה זו נדרש הקורא לאסוף את המידע על הנער היהודי יאנק ועל משפחתו, מידע המפוזר במרחב עלילת הספר הנוכחי של אפלפלד. יאנק היה בן יחיד להורים מבוססים היטב שהיו להם מחסנים גדולים למימכר כל סוגי העץ בעיר שדה קטנה באחת מאותן המדינות. כילד למשפחה בורגנית עשירה ומתבוללת הורגל יאנק לחיי שפע בבית עם משרתים שדאגו לרווחתו והקפידו לספק לו את כל צרכיו. על היהדות היו לו מושגים קלושים שאותם קלט מביקורים אצל הסבא והסבתא, שהחזיקו בחווה חקלאית באחד מהכפרים בהרים וקיימו שם, בסביבה של נוצרים בעלי אמונה, את יהדותם בגלוי וללא חשש. אך הוריו, שעזבו את החווה בכפר, כדי למצות אפשרויות חברתיות וכלכליות בעיר השדה, בחרו להצניע את יהדותם: “יאנק זוכר את יום השבת בביתו. אביו לא הלך לבית הכנסת. - - - הוא קורא או שומע מוסיקה. לפרקים הם יוצאים לחורשה הסמוכה לביתם. האם פורשת מפה על הארץ והם יושבים וסועדים” (32). משום כך לא הפריעה לו זהותו היהודית להשתלב היטב בבית הספר הכללי שבו למד (57).

יאנק בן האחד-עשר הרגיש בשינוי לרעה בשגרת חייה של המשפחה כאשר הסדרים בעיר החלו לפתע להשתבש: “הרכבות לא דייקו בבואן ובצאתן, אנשים חזרו אל הוריהם בכפרים, הרחובות מלאו בעלי חיים נטושים” (194). הרעה הגיעה ממש אליו רק ביום שהנהלת בית הספר הודיעה לו שחל עליו איסור להמשיך בלימודים אצלם (56). רק תלמידה אחת, כריסטינה, השמיע מחאה על גזירה זו, גם בודדים מחבריו נפרדו ממנו, אך הרוב “עמדו על מקומם” וצפו בו מנגד בשתיקה (57). ומיד אחר כך כבר הפכו המעשים נגד היהודים לגלויים. תחילה הלאימו השלטונות את בתי העסק הגדולים של היהודים בעיר, ובכללם גם “המחסנים הגדולים של אביו” (201), ועד מהרה הופקרו גם חייהם: “העיר הקטנה והיפה הפכה תוך יום למלכודת. היהודים לא הורשו לצאת מבתיהם בלילה. ז’נדרמים וחיילים היו פושטים על הבתים, בוזזים כל דבר ערך, ולאחר שבזזו לקחו עימם את הזקנים את הילדים” (67).

החלטת ההורים    🔗

בשלב הזה החליטו הוריו ביוזמתם לזַמֵּן אליהם את סרגיי, עובד נאמן שלהם בעבר, שהתקבל לעבוד אצלם אחרי שסיים שירות ארוך בצבא ושהם נאלצו להפסיק את העסקתו משום שאיבד בהדרגה את מאור עיניו. אף שידעו שמאז פטירת אשתו הפך סרגי לנווד, הנודד בין הכפרים ומתקיים מנדבות כדי לכפר על חטאי נעוריו ובחרותו, הניחו שדווקא עיוורונו ואורח חייו, שהינם גלויים, יגוננו טוב יותר על בנם מכפרי רודף ממון שמִפַּחַד העונש הצפוי לו יסגיר ללא היסוס לשלטונות ילד יהודי שהתחייב להסתירו באסם שלו. תקוותם היתה שסרגיי יגונן על בנם לא רק בגלל התועלת שיוכל להפיק בעיוורונו מעיניו הרואות של נער בן אחד-עשר, אלא גם מתחושת האחריות שסיגל לעצמו בשנים הרבות ששירת בצבא ושבהן נודע כמפקד מהולל שדאג היטב לחיילים שעליהם פיקד.

בהגדרה ז’אנרית מגדירים כעלילת חניכות עלילת סיפור שבה נער בתחילת גיל התבגרות שלו מתפתח בחסותו של אדם מבוגר ומנוסה שכבר ראה את “פניה השונות של המציאות” (124), אך עלילת הסיפור הזה של אפלפלד חורגת בהרבה מהגדרה סוגתית זו. היחסים שהתפתחו בין יאנק ובין סרגיי הם יחסים של חברות ושותפות גורל הגוברים על כל ההבדלים שהיו בין שניהם: הבדלי הגיל, ניסיון החיים, הדת והבית השונה שבו גדלו. סרגי גדל בילדותו בכפר נוצרי, התפלל בכנסייה והיה קרוב לטבע. יאנק גדל במשפחה יהודית מתבוללת בעיר, היה פטור מתפילה בבית הכנסת ואל הטבע התקרב ממש רק בעונה המתאימה לנסיעת ביקור אצל הסבים שומרי המסורת בכפר.

סיפור המתאר כיצד שני אנשים מתגברים על כל ההבדלים ביניהם, מסייעים זה לזה לשרוד בתקופה הקודרת של המלחמה וגם חולמים ביחד על היעוד שיעניק משמעות לחייהם אחריה, הוא ללא ספק סיפור אופטימי. והסיפור הזה הוא אכן האופטימי מבין כל הסיפורים הרבים שכתב אפלפלד עד כה.

תורת הנוודות    🔗

מן הרגע הראשון מבהיר סרגיי ליאנק, כי מעתה עליו להסתגל לאורח החיים של הנודדים. אף שלא התנסה בהורות וגם לא הועסק מעולם כפדגוג לילדים של אחרים, בחר סרגיי בשום שכל להסביר ליאנק את חיי הנוודים באמצעות השוואתם לחייהם של חיילים. כמו החייל חייב גם הנודד להיות תמיד בכוננות, וכדי לא להיפגע עליו להסוות את עצמו בהתאם לסביבה שבה הוא פועל. בדרך זו שיכנע את יאנק לפשוט את הבגדים שלבש, בגדים של ילד עירוני, וללבוש במקומם בגדים פשוטים מפשתן, וגם לענוד צלב עץ קטן על צווארו כדי להיראות כמו ילד נוצרי מהכפר המוליך את סבו העיוור אל יעד כלשהו.

בימים הראשונים שקד סרגיי להסביר ליאנק את מטרתה של הנוודות ואת יתרונותיה: “כשאדם יושב בנוחיות בביתו הוא שוכח את העיקר. הוא עסוק בדאגות היום, רב על דברים של מה בכך, הוא חושב רק על עצמו ועל נכסיו. אך כשאדם בחוץ, בלא בית, השמים מעליו והאדמה תחתיו, רק אז הוא יודע שהנדודים, ככל שהם קשים, מטהרים אותו” (72). לכן אין הנוודים קובעים יעד ארצי כמטרה לסיום מסעם, אלא יעד רוחני: “הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם, להתקרב לאלוהים, ובתוך כך לעזור לנצרכים. נווד אינו קבצן בנפשו, הוא אדם חופשי” (39).

היושבים בכפרים בבתי קבע, המשיך סרגיי להסביר ליאנק, אינם מקדמים במאור פנים את הנוודים, ולכן נוודים מנוסים “אינם נכנסים אל פנים הכפר, אלא מניחים את החבילות ליד עץ, סמוך לחורשה וליד פלג מים” (8). סרגיי הקפיד מאוד בבחירת העץ ותמיד העדיף “עץ גבוה עם נוף רחב, שגונן עליהם בגשם, ובה בעת הסתיר אותם מעיניהם של חורשי רע” (210). נווד מסתפק במועט, ולעולם לא יגנוב את מזונו, אלא יקנה את הדרוש לו בכסף שהניחו בכובעו נדיבי הלב מבין הכפריים בצאתם מהכנסייה.

בשלב הזה סימן סרגיי גם את חלוקת התפקידים ביניהם. בעוד הוא, שמכיר את הכפרים, בוחר בכל כפר את המקום המוגן ביותר לשנת הלילה, תפקידו של יאנק היה לרכוש בכסף שאספו את הדרוש להם מאחת הכפריות: תפוחי אדמה לצלות על האש, מבחר של ירקות, כיכר לחם וקנקן חלב. במשך הזמן למד יאנק להתמקח עם הנשים הכפריות וגם לקנות בחנות את התה ואת הטבק, כי סרגיי אהב לסיים ארוחה בשתיית תה חם ובעישון מקטרת.

ערכיו של סבא סרגיי    🔗

בעודם פוסעים מכפר לכפר קיימו את מנהגם של הנוודים ש“ממעטים לדבר ואוהבים להתבונן ולהאזין” (15), אך בסיומה של ארוחה ליד מדורה דועכת נפתח סרגיי לספר ליאנק על המעלות והמורדות של חייו: בנעוריו אהב את טניה, בת הכפר שלו, אך חובת ההתגייסות לצבא הפרידה ביניהם. במהלך השירות הארוך בצבא איבד את האמונה באלוהים שהיתה נטועה בו מילדות: “כשהייתי ילד הייתי יושב ליד החלונות ומסתכל בזרימת השלג מהשמיים. - - - כבר אז ידעתי שיש אלוהים בעולם, אך לא חשתי בו” (עמ' 37).

בסיום השרות לא חזר אל הכפר, אלא התפתה להישאר בעיר וליהנות מחיי ההוללות שהציעה. בעיר הכיר את דורקה, צעירה בת 25. סרגיי היה נשוי לדורקה רק שלוש שנים, עד שחלתה ונפטרה (86). ואז התרחש השינוי אצלו. אחרי פטירתה חזרו אליו מילות התפילה שאמר בילדותו ולכן עזב את העיר ויצא לנדוד כדי לכפר על עוונותיו (122).

ואם ראה סרגיי שיאנק שוקע בעצב למשמע עובדות אלה מחייו, דאג מיד לעודד את רוחו: “אלוהים ציווה עלינו לחיות את החיים שהוקצו לנו. לא הכל הולך למישרים בחיי אדם, אבל אסור לשקוע בעצבות. העצבות מורידה אותנו שאולה. יש למלא את הציווי של אלוהים: להמשיך ולחיות גם אם נפגעת” (54) – לקח חשוב ביותר לנער בתחילת התבגרותו בימים של מלחמה שניתקה אותו מהוריו.

כך, בישירות חברית, ולא מעמדת מבוגר המתנשא על נער מפוחד, הסביר סרגיי ליאנק את מניעיו, אחרי שהתעוור, לנדוד בדרכים כאדם חופשי, במקום להיתקע בעיר כאדם אומלל. אף שסרגיי לא השמיע ליאנק משנה מסודרת של השקפת עולמו, האזין יאנק בתשומת לב לדבריו, שאל שאלות הבהרה וליקט לעצמו בהדרגה את מושגי הערך של סרגיי.

נקודת המוצא לכל מחשבותיו של סרגיי על החיים היא שהעולם נברא בידי אלוהים והכל מעיד על קיומו. לכן אין הכרח להיכנס לכנסיות שבהן נאלץ המתפלל לקרוא מלים שנדפסות בספר התפילה. פרק תהילים (97) עולה על כל מה שכתבו כוהני הדת עבור המתפללים בספר התפילה. סרגיי איננו מחרים את הכנסיות, אך הוא עצמו איננו נכנס אליהן, אחרי שהבין כי איננו מתקבל שם בעין יפה (205). המבקש את אלוהים, הוסיף סרגיי, עליו לחפש אותו בטבע: “יאנק, פקח את עיניך והתבונן בכל הפלאים שמקיפים אותנו. עץ פורח אינו דבר של מה בכך, הוא מדבר אלינו כשם שעגל בשדה רואה אותנו מרחוק ושמח בנו” (68). את ההשקפה הרֶליגיוזית-פַּנְתֵאיסטית הזו מסכם סרגיי בעצה הבאה: “יאנק, עליך לברך יום-יום על כל מה שאלוהים מראה לך ולנצור את המראות בלבך. חיינו אמנם קצרים, אך מלאי פלאים. תתבונן בהם. אל תחמיץ אפילו זריחת שמש אחת” (36).

ואשר לנדודים – להם יש ערך “רק אם הם מגביהים את הנשמה לעבודת אלוהים אמיתית” (94). המאמין האמיתי יודע ש“אפשר לעבוד את אלוהים בדרכים רבות. לעזור לאנשים נצרכים זו מצווה חשובה. להאיר פנים לאנשים זו לכאורה מצווה פחותה, ולא היא” (47). אהבה לאדם היא מצווה חשובה ביותר וכדי לקיים אותה צריך לאמץ כללי התנהגות פשוטים: “לא להתלונן, לא להתמרמר, לשתוק אם אין לך מה לומר, ואם יש לך מה לומר – אמור אותו בקיצור, לא להתרגז, לדעת שבני האדם הם אורחים בעולם הזה, ולא להתנשא” (97).

בשורתו האוניברסלית של הספר    🔗

על אף מגבלת עיוורונו וגילו המופלג נאבק סרגיי עם אלה שהתנכלו להם בהיותם בדרך או בהגיעם לכפר, ובכך הוכיח ליאנק שתגובה הולמת נגד המתנכלים לחלשים ולאומללים מבריחה אותם. יאנק ביקש ליטול חלק בהברחתם, אך סרגיי השיב לו שתחילה עליו לעמֵל את גופו בתרגילים שונים מדי יום עד שיהיה חזק מספיק למאבק בהם. ואכן, החל יאנק לצאת מדי ערב לריצה לפני שהתכרבל במעיל הצבאי הישן כדי לישון. האימונים הללו פיתחו את שריריו וחיזקו את בטחונו העצמי. תחילה הבריח נערים שגידפו אותם או יידו בהם אבנים, אך עד מהרה החל לסייע גם לנוודים אחרים שהותקפו על-ידי פרחחים בדרכים או בכפרים.

הצלחותיו אלה סימנו ליאנק שבדומה לסרגיי, שהיה ברוב שנות בחרותו מגויס לצבא כחייל שתפקידו לגונן על החלשים בעורף, חייב גם הוא להתמסר לעשיית צדק למען החלשים ממנו. ואכן בשנתו בלילות שמע לפעמים קול האומר לו: “אתה וסבא סרגיי עומדים בחזית קשה. זו מלחמה של מעטים מול רבים. הרע השתלט על העולם והוא שורץ בכל חורשה ובכל יער, בעיר ובכפר. גם אלה שיש בהם מעט חמלה עומדים מן הצד ואינם מרימים את קולם. - - - הרשעים השתלטו על העולם ואנו מצווים לעשות מה שבידינו, רק לא לעמוד מן הצד” (99). דברים אלה ששמע יאנק בשנתו התיישבו היטב עם הערכתו האופטימית של סרגיי שגם ימי המלחמה הנוכחית יסתיימו בתבוסת הרשעים: “סופו של הרשע ליפול לתהום. אבל עד בוא הניצחון צפויים לנו ניסיונות קשים” (112).

ואכן, לא כילד מבוהל ונפחד, כפי שהיה ביום שהוריו מסרוהו להינצל בחברת סרגיי, מקדם יאנק את סיומה של המלחמה, אלא כנער שהתבגרותו הושלמה כהלכה בחברת סרגיי. עובדה זו התבטאה בכך, שלא איבד את עשתונותיו אחרי שסרגיי נהרג מכדור תועה בסיום המלחמה, אלא דאג תחילה להביא את סרגיי לקבורה בכפר שבו נולד, כפי שביקש (101), ורק אחר כך צעד אל העיר שלו בתקווה לפגוש שם את הוריו בחיים. וגם אחרי שיגלה בהגיעו לשם ש“אין לו איש בעולם”, אין ספק שיגיב כ“חייל” ויפעל על-פי הערכים שאימץ לעצמו במשך השנתיים שהיה בחברת סבא סרגיי.

כוחה הכובש של הפשטות    🔗

אפלפלד הקפיד לגלף את צמד הגיבורים של הספר הזה באופן מאוזן, בכך מנע אפשרות לפרש את היחסים המתפתחים בין סרגיי ובין יאנק כיחסים בין חונך לחניך. פרוש כזה היה שולל מהעלילה את הערך הרעיוני שלה, שהרי חונך מוריש לחניך את השקפתו מתוקף ניסיון החיים שצבר קודם לכן, אך ביחסי חברות מגבשים שני אנשים את השקפתם באמצעות הסכמות שהגיעו אליהן בשיחותיהם ובמעשיהם בהווה, הסכמות שלא היו ביניהם קודם לכן.

ואכן אפלפלד בחר לתאר בספר הזה, על רקע הזוועות של התקופה, שבה איבדו חיי אדם כל ערך, כיצד הסכמה על פיתרון מוסרי מסוגלת להדק חברות בין שני אנשים שונים לחלוטין, שאלמלא המלחמה ודאי שלא היו נפגשים אף פעם.

צמד הגיבורים של הרומאן הזה הגו ביחד פתרון שאין פשוט ויסודי ממנו להטבת מצבה של האנושות: לחנך את האדם מילדות לרסן את יצריו הנחותים (האנוכיות, האלימות, האדישות לסבלו של הזולת ולא כל שכן ההתנשאות על האחר ועל השונה) ולתת קדימות בהתנהגותו ליצריו הנעלים (שהם תמיד הרוחניים, אלה שמזקיפים את קומתו המוסרית של האדם ואלה הדוחקים בו לפעול על-פי ערכים חברתיים).

אפלפלד הגיע בעלילת הספר הזה לזיכוך מלא של הפשטות שאמנות הסיפור שואפת אליה דווקא משום שבחר להשמיע את הבשורה האופטימית והאוניברסלית הזו מפי שני גיבורים פשוטים ואלמוניים שכוחם איננו בדיבור, אלא בניקיון הדעת שלהם וביושרה המוסרית של מעשיהם. אפלפלד ראוי לכל שבח על כך, שדווקא בעת הזאת, כאשר תופי המלחמה כבר שוב רועמים מפינות שונות של העולם, בחר להתמודד עם תודעותיהם של מבוגר ונער – נציגים אותנטיים של שני דורות, הדור שלא מנע את פרוץ המלחמה העולמית והדור שיצטרך לשקם את האנושות ממנה. ולכן – כדאי מאוד שלא לדלג על ספרו זה.