רקע
יוסף אורן
אהרון אפלפלד - "הפסגה"

קודם לפטירתו לפני כשנה עוד הספיק אהרון אפלפלד להשלים את יצירתו האחרונה, את הנובלה “הפסגה”1. כבר מתוכן העמודים הראשונים מתבררת לקורא המשמעות האירונית של השם שאפלפלד בחר ליצירתו זו, המתארת דווקא את נקודת השפל שאליה הידרדרו חייהם של היהודים המתבוללים באוסטריה ערב ההתלקחות של מלחמת העולם השנייה.

את מצבם הנואש של המתבוללים האלה באוסטריה ובארצות מרכז אירופה האחרות בשנות השואה הגדיר אפלפלד בספרו העיוני “מסות בגוף ראשון” (1979) באופן הבא: "היהודי עמד פתע, על כורחו, לא רק מול אימת קיומו אלא נוכח התפוררות של אמונות ודעות, שאך תמול–שלשום העניקו לחייו אחיזה, מסגרת ומשמעת. - - - אל נשכח, השואה מצאה את היהודי לא בעוז אמונתו הישנה אלא ברגעי רפיפות של חיפוש דרך, של התעצבות חדש. חלקים ניכרים מהעם כבר היו מעבר למתרס. על כן כה עצמו יסורי-הנפש (שם, עמ' 22).

סיכום זה על מבוכתם של אלה שהתכחשו לזהותם היהודית וקיוו שמדינות אירופה הנוצרית יגמלו להם על כך בשילובם בחברה הכללית, מומחש היטב בתוכנה של נובלה זו המספרת על המציאות המרה שאליה נחשפו המתבוללים בערי השדה בשנת 1937, השנה שבה הקצינה מאוד האנטישמיות באוסטריה. לא רק פרחחים רגמו באבנים את בתיהם של יהודים וקראו קריאות גנאי כלפיהם ברשות הרבים (עמ' 77), אלא גם מוסדות ציבוריים עקפו נוהלים של הגינות שהתחייבו לפעול על פיהם ופיטרו יהודים ממשרותיהם הבכירות באופן שרירותי. כעשרים מהם, רובם יהודים מבוגרים מאוד, שכבר היו מזה שנים בדרגות שונות “מעבר למתרס”, הגיעו עד מהרה אל הפנסיון המבודד ועלוב המראה של “באלאבן הגדול”, בעליו של המקום, שבעצמו היגר בבחרותו מעיירה קטנה בפולין אל אוסטריה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מתחושת סלידה שהרגיש כלפי זהותו היהודית.


 

מטרת האכסניה על ההר    🔗

לא למטרה זו הועיד באלאבן את הפנסיון על פסגת ההר ליד עיר-השדה וירצבאדן כאשר רכש אותו לפני 7 שנים בכספי רווחיו מסָחר בסוסים. מטרתו המקורית היתה להסב את המקום לסנטוריום עבור “יהודים קשישים, בריאים ובעלי אמצעים, שהם למעמסה לילדיהם”. אלא שדיירים עשירים כאלה לא נהרו אל המקום, שהבטיח להם אוכל כשר ופעילות ספורטיבית מגוונת לאורך היום. ולכן הזדרז באלאבן והגדיר יעוד חדש לנכס שרכש, יעוד שהתאים אותו להיות מקלט לדיירים מהמעמד הבינוני, שממניעים אנטישמיים פוטרו ממשרותיהם בחברה האוסטרית. מודע לציפיותיהם של דיירים כאלה, הכריז על המקום כעל “מרכז רוחני” שנועד “להפוך את בני גזעו החלשים ליצורים חסונים” באמצעות פעילות ספורטיבית בחיק הטבע שתעקור מהם “העוויות מחפירות ואקצנט משובש”, אלה שהביאו לפיטוריהם (עמ' 65–64).

אלא שבעלי אמצעים מוגבלים אלה לא כיסו את הוצאות המחיה שלהם במקום. הם גם לא הסתגלו לדרישותיו של באלאבן מהם: להרבות באימוני ספורט ולקיים בסדר ובמשמעת אורח-חיים צנוע. ומאחר שמרביתם השלימו עם המצב שנכפה עליהם הן על-ידי עמיתיהם האוסטרים והן על-ידי צאצאיהם שהתנכרו להם, לא היטו אוזן להטפותיו, שעליהם להעלים מהרגליהם כל מחווה גופנית של יהודים, כדי שיוכלו לחזור ולהשתלב מחדש בחברה האוסטרית, כפי שקיוו, אלא העדיפו להתכנס בחדר שנועד לכך ולהעביר את השעות במשחקי קלפים ושחמט. עד מהרה נכנע באלאבן להעדפותיהם, ואחרי שסיים להשמיע באוזניהם את ציפיותיו מהם, צפה במשחקיהם ואפילו הצטרף אליהם מדי פעם.

ואכן מזכיר באלאבן, הן בחזונו על המקום שרכש והן בכישלון יומרתו לתקן את פגמי זהותם היהודית, דמות שאפלפלד גילף ברומאן קודם שלו, את דמותה של הגב' ברונהילדה פראכט ברומאן “לילה ועוד לילה” (2001). באותו פרק זמן, בשנות השלושים, כאשר באלאבן ייסד את “המרכז הרוחני” שלו על פסגת ההר ליד וירצבאדן, רכשה גב' פראכט מבנה בירושלים והסבה אותו למלון עבור ילידי ארצה שברחו כמוה במועד מגרמניה. וממש כמוהו נאלצה גם היא להסב אותו מסיבות כלכליות בסיום מלחמת העולם למגורי ניצולים מהשואה ממדינות הכיבוש במזרח אירופה, דיירים שלא תאמו לציפיותיה מהם, שבהשפעתה יאמצו את נימוסיה ואת עקרונותיה.


 

הביוגרפיה של לוטה    🔗

אחרונת המצטרפות ל“מרכז הרוחני” של באלאבן בשנת 1937 היתה שחקנית התיאטרון לוֹטה שְׁלוּס. אף שחשה מושפלת אחרי שהוסעה לשם על-ידי יוליה, בתה היחידה, הצליחה עד מהרה להתעודד, אחרי שהכירה את הבולטים מבין דיירי הפנסיון, חלקם מוותיקי המקום וחלקם שזה מקרוב הצטרפו אליו: העיתונאי הרברט צונץ, הכנר אנגל (36), הבנקאי ראוך, המַרצֶה ראלף גלאנץ (128), נשות החברה גב' קרון (93), איזידורה רוטנברג ובטי שלאנג (110), הסוחרים לאופר (98) ומקס המֵר (118) ולאנג, מהגר מעיירה בגליציה שנותר ערירי והתפרנס מכל-הבא-ליד (88). עיסוקיהם הקודמים של הדיירים האלה מלמדים שבעבר השתייכו לעילית של המעמד הבינוני המבוסס באוסטריה, ובכך נבדלו מאנשי השרות ששכר באלאבן לתיפעול “המרכז הרוחני” שייסד במקום מבודד ופסטורלי זה: הטבחית טרודה, עוזרתה מירצל והחצרן רוברט.

למעשה מצורפת עלילת הנובלה מתריסר סיפורי חיים קצרים של דיירי המקום שפוזרו בפרקים שונים של הנובלה, אך מאחר שסיפור חייה של לוטה שלוס הוא המפורט מכולם, גם נפרש לכל אורכה של נובלה וגם מלכד את סיפוריהם של האחרים, ראוי להרחיב בו. יתר על כן: אפלפלד בחר לצייר באמצעות הביוגרפיה שלה תמונה תקופתית המפרטת את שלבי המשבר של הזהות היהודית בעת החדשה שהלך והחריף במדינות מרכז אירופה במשך שלושה דורות רצופים.

אביה של לוטה, שנודע מנעוריו כעילוי בישיבות טרנסילבניה מולדתו, השתייך לדור הראשון שהחליט לשפר את מצבו הכלכלי על-ידי מעבר לאחת מערי השדה של אוסטריה בעיסוק שלא ימנע ממנו לקיים אורח-חיים דתי בביתו. ואכן מצא בווירצבאדן משרה כלבלר בחנות כל-בו גדולה, משרה בשכר שהבטיח לו ולזוגתו יכולת לקיים בית ברוח המסורת היהודית עבור לוטה, בתם היחידה. אף על פי כן, ככל שלוטה התבגרה גברה השפעתה של האם על חייה. ובעוד שהאב הסתגר בחדרו עם ספרי הקודש שאותם שרכש במחיר יקר, טיפחה האם את התקדמותה של לוטה במסלול החילוני. לוטה למדה בגימנסיה האוסטרית, התרועעה עם בני גילה וטיפחה את חלומה להפוך לשחקנית בתיאטרון.

אף שעולמו הרוחני של אביה היה אנכרוניסטי בעיניה, התנהגה לוטה בנעוריה כבת צייתנית כלפיו. אך היו הזדמנויות שבהן הרגישה את עומק הסתירה בין אורח החיים של אביה, בן הדור הישן, לחיים שאליהם כיוונה אותה אמה. כך הרגישה בחופשות הקיץ שבחר אביה למשפחה, שבהן יצאו ל“פנסיונים דלים שבהם הגישו מאכלים אפורים, ויהודים קשישים, חבושים כיפות שחורות התהלכו בהם כרפאים” (47). ואחרי מותו שוכנעה שאין היא יכולה עוד לשאת את “עסקי היהדות” (עמ' 12) – אחרי שהתברר לה, שבאין דורש עוד לספרי הקודש שאגר אביה בחדרו, הם נמכרו “בעד פרוטות ליהודי חבוש כיפה שבא מווינה במשאית” (עמ' 36) – ובכך האיצה את התרחקותה מהמסורת היהודית.


 

התהליך התלת-דורי    🔗

הדור של לוטה, זה שנולד באוסטריה ואימץ ערכים ליברליים של החברה האוסטרית, העדיף להצניע את המוצא היהודי שעדיין נשמר בבית ההורים, אך היה מוכן גם להמיר את דתו בעת הצורך כדי להשתלב באופן מלא בחברה הכללית. השתלבותה של לוטה בתחום האמנותי שבחרה לעצמה, חשפה אותה לסכנות שלא שיערה אותם. המעידה הראשונה שלה התרחשה כבר בתקופת לימודיה בסטודיו למשחק. אחד ממוריה בסטודיו פיתה אותה, אך הפר את הבטחתו לשאתה לאשתו אחרי שהרתה ממנו. אף על פי כן חזרה ללימודים, אחרי שביצעה הפלה של העובר, השלימה אותם בהצטיינות ואפילו התקבלה כשחקנית בתיאטרון של וירצבאדן, שבו הועידו לה את התפקידים הקטנים.

בגיל עשרים ושלוש נישאה למנפרד שטורך, “גבר בלא שום תו מיוחד. ממושקף וקירח”, שהיה כנר בתזמורת המקומית. נישואיהם החזיקו מעמד שנים אחדות אך ורק משום שהוא הסכים להעמיס על עצמו את הגידול של יוליה, בתם היחידה, בעוד היא נאבקת על מעמדה כשחקנית בתיאטרון.

אף שבמשך עשרים שנה היתה לוטה השחקנית היהודיה היחידה בסגל התיאטרון המקומי, ולא איימה בגיל ארבעים על השחקנים הצעירים, שמעה אותם מדברים בשנת 1937 “על היהודים המשתלטים על התיאטרון ואינם נותנים דריסת רגל לכישרונות צעירים” (עמ' 52). ההודעה על פיטוריה מהתיאטרון לא התעכבה הרבה אחר-כך.

הודעת הפיטורים אילצה את לוטה לפנות אל בתה היחידה, יוליה, בת הדור השני בתהליך ההתבוללות של היהודים באוסטריה. במחיר המרת הדת הצליחה יוליה להינשא לג’ורג', אוסטרי מן המעמד הבינוני, שהתנהג כמו גבר אוסטרי, גם שתה לשוכרה וגם היכה את אם שלושת ילדיו. ואף שלא סילק בעצמו את לוטה מביתו, הבהיר לאשתו יוליה שלא ישלים עם שהותה של אמה, המוכרת כשחקנית ממוצא יהודי, בצל קורתו. הנובלה נפתחת בפתרון שמצאה יוליה למצב של אמה, שחקנית מפוטרת וחסרת יכולת לממן את קיומה בעצמה. אחרי ברור האפשרויות, בחרה יוליה להסיע אותה במרכבה אל הפנסיון של באלאבן על פסגת ההר הסמוך לווירצבאדן.

שלושת הבנים של יוליה כבר מייצגים את בני הדור השלישי בתהליך ההתבוללות שהחלה בו לוטה בתקופת נעוריה. לא רק שלא היתה להם שום זיקה ליהדות, אלא שהם כלל לא ידעו בהיותם ילדים שסבתם השחקנית היא ממוצא יהודי ושהיה להם סבא רבא שנודע כעילוי בישיבות של יהודי טרנסילבנה. ממש כמו אביהם, גם הם לא אהבו את התארחותה אצלם אחרי שפוטרה מהתיאטרון, ולכן נמחקה מזיכרונם אחרי שלא נראתה שוב בביתם.


 

סצינת הסיום של הנובלה    🔗

הביוגרפיות הקצרות יותר של שאר הגברים והנשים שפגשה לוטה בפנסיון זה נקשרות היטב לביוגרפיה שלה ותומכות בתיאור הנזק הנורא שהסבה ההתבוללות במהלך תלת-דורי לעם היהודי בריכוזיו העיקריים אז במדינות הליברלית לכאורה של אירופה הנוצרית, מדינות שעוד מעט יבוצע בהן ניסיון מטורף שלא בוצע דומה לו בהיסטוריה של המין האנושי בעבר – להכחיד את העם היהודי בשלמותו מעל אדמת אירופה.

עלילת “הפסגה” מקרבת אותנו אל השלב הזה בהיסטוריה על-ידי תאור ימיו האחרונים של הפנסיון של באלאבן. התרוששותו של באלאבן הגדול מנכסיו החמירה מאוד את התנאים בפנסיון. ובחודשי החורף של שנת 1937 כבר לא היתה לו יכולת לממן את החימום בחדרים וגם לא את מנת המזון הקטנה והדלה לדיירים. ואלמלא מעשיותו של העיתונאי הרברט צונץ, שיזם איסוף מהדיירים של פריטים אישיים בעלי ערך כספי ובגדים שניתן היה למכור אותם לאיכרים ולקנות בתמורה את המזון ההכרחי לקיומם, לא היו שורדים את החורף הזה.

מחלתו ופטירתו של באלאבן הגדול עוד החמירו את המצב. בשלב הזה נטשו הטבחית ועוזרתה את המקום, ודיירי הפנסיון נאלצו להפעיל בעצמם את המטבח. ראשונה נחלצה להפעלת המטבח בטי שלאנג ועד מהרה הצטרפה אליה גם לוטה שלוס. ואשר לרכישתם של מוצרי המזון בכפר – זו הפכה למשימה מסוכנת ביותר עבור הרברט. יום אחד היכו אותו בריוני הכפר ופצעו אותו באופן קשה. ואותם בריונים ארבו גם לאלה שהחליפו אותו, הבנקאי ראוך והסוחר לאופר, וגם הם שבו מהכפר מוכים וחבולים.

אפלפלד סיים את הנובלה בשני אירועים שאינם מסבירים במפורש מה אירע לבסוף לדיירי הפנסיון. האירוע הראשון מתאר את בואה של יוליה מווירצבאדן אל הפנסיון, אחרי שהתעלמה במשך חודשים מהפצרותיה של לוטה במכתבים אחדים שתבוא לבקר אותה. הסימנים שזיהתה לוטה על פניה ועל ידיה של יוליה לא הותירו ספק: יוליה הוכתה על-ידי בעלה האוסטרי ולמעשה נמלטה ממנו אל הפנסיון עד שיתפכח משכרונו.

וגם האירוע השני רק רומז על סופם של דיירי הפנסיון: “משנמכרו כל המעילים, התכשיטים והחליפות, נכנס הרברט אל חדרו של באלאבן, אסף ומיין את הבגדים וצרר אותם בסדין. למחר ימכור אותם לאיכר”. הוא אמנם ידע שהמזון שיקנה מפדיון רכושו של מייסד הפנסיון תספיק לקיומם רק לימים אחדים, אך הוא לא יכול היה לשער שיהיה די בכך. במרץ 1938 ביצעו הנאצים את ה“אַנְשְׁלוּס” – הם פלשו לאוסטריה וסיפחו אותה לרייך הגרמני. גורלם של דיירי “המרכז הרוחני” של ”באלאבן הגדול" על פסגת ההר לא נבדל בכלום מגורל כל צאצאי היהודים שנלכדו אז באוסטריה.


 

מקום הנובלה במדף האפלפלדי    🔗

היצירות הביוגרפיות הקצרות יותר של שאר הגברים והנשים שפגשה לוטה בפנסיון זה אישרו שתי מסקנות שפיתח אפלפלד בסיפוריו על חומרת משבר החילון שהתרחש בעת החדשה בקהילות יהודיות במרכז אירופה ובמערבה במחצית הראשונה של המאה העשרים. המסקנה הראשונה – שעוד לפני שהתרחשה השואה, איבד העם היהודי רבים מבניו בתהליך תלת-דורי של התבוללות במדינות הליברליות של אירופה. והמסקנה השנייה – שהעם היהודי נלכד בשואה בשיא חולשתו הרוחנית ולפיכך כה חזקים היו ייסוריהם ולבטי-הנפש של הניצולים אחרי שהסתיימו נוראותיה.

מסקנות אלה מסבירות את הסדר שבו המחיש אפלפלד בספריו את גורל העם היהודי במאה העשרים, שהיא המאה שבה מיקד את כל כתיבתו. בניגוד לסדר של המאורעות בהיסטוריה, סיפר תחילה, בעשרים שנות הכתיבה המוקדמות שלו, את סיפורם של הניצולים מן התופת. תקופת כתיבה זו הניבה את חמשת ספריו הראשונים: “עשן” (1962), “בגיא פורה” (1963), “כפור על הארץ” (1965), “בקומת הקרקע” (1968) ו“אדני הנהר” (1971).

אחר-כך, החל משנות ה-70', פנה לספר על המתבוללים בארבעה העשורים הראשונים של המאה העשרים. את צורותיה השונות של ההתבוללות לפני השואה תיאר בעלילות הספרים הבאים: “כאישון העין” (1972), “תור הפלאות” (1978), “בעת ובעונה אחת” (1985), “רצפת אש” (1988), “קאטרינה” (1989), “טמיון” (1993), “עד שיעלה עמוד השחר” (1995) ו“כל אשר אהבתי” (1999). ואל עלילותיהם צריך לצרף כעת, אחרי פטירתו, גם את עלילת “הפסגה”.

ורק אז, משנות ה-90' ואילך, אחרי שהקדיש כעשרים שנה לכתיבת סיפוריו על המתבוללים, פנה אפלפלד לספר גם על מה שאירע ליהודים בשנות השואה עצמן, במחנות העינויים ההרעבה והרציחה שהפעילו הנאצים ועוזריהם המקומיים בכל מדינות הכיבוש במלחמת העולם השנייה. הוא עשה זאת לראשונה בספר “מכרה הקרח” (1997), שאת עלילתו ביסס על קורות אביו כעובד כפייה באחד מהמחנות הללו, וגם ברבים מהספרים שפירסם אחריו. בתקופה זו הוכיח את יכולתו המיוחדת כסופר המסוגל לגלף מאות דמויות באמצעות מחווה גופנית של אדם, משפט שאמר או פעולה שביצע.

בעשרים שנות יצירתו האחרונות כבר נייד אפלפלד את ספריו במרחב המלא של המאה העשרים ומיקם את עלילותיהם בתחנות זמן שונות בתחומיה. באמצעות התנודתיות הזו השלים אפלפלד מפעל כתיבה שאפתני ששום סופר אחר במשמרת שלו, משמרת “הגל החדש” (המשמרת שעל-פי המיפוי המקובל הוא משתייך אליה), לא הציב מראש לכתיבתו: לצייר תמונה מלאה של “המצב היהודי” במהלך שנותיה של המאה העשרים. בזכות דבקותו בהשלמת משימה זו היה אפלפלד לא רק אחד מהסופרים החשובים של הדור אלא גם הסופר היהודי הגדול ביותר שפעל בדור הזה – דור ייסוד המדינה2.



  1. “הפסגה” – נובלה של אהרון אפלפלד בהוצאת כנרת, זמורה 2019, 165 עמ'.  ↩

  2. ראה הסבר להגדרת מיפוי זו לדור בספרי “חילופי דורות בסיפורת הישראלית”, 2018.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49322 יצירות מאת 2726 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!