סמי ברדוגו הציב לעצמו ברומאן “חמור” (שהופיע ב-2019 בהוצאת הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד, 264 עמודים), משימה קשה ביותר: לספר סיפור-חיים באמצעות שני ימים מכריעים בחייו של רוֹסלָאן אִיסָקוֹב, שיותר מעשרים שנים מפרידות ביניהם, כדי להוכיח באמצעותם את המסקנה שבה פתח את הספר: “החיים לא עומדים בהבטחה שלהם”.

הראשון מבין שני הימים האלה התרחש לרוסלאן בשנת 1994 בהיותו בן עשרים ושבע, והוא היום הקר ביותר בחודש נובמבר, שבו רוסלאן אזר אומץ וברח ממלכודת ביתם הקווקזי של הוריו בקרית-ים, שהיא הקריה “הכי נעלבת של מחוז הצפון, הקריה המודחת והמודרת מכולן - לאו-דווקא בעיני הארץ כולה, אלא בעיני עצמה” (עמ' 60), כדי להגשים הרחק מהם את הרצון שרקם לעצמו בסתר במשך שנים, לממש את “עצמיותו הסגוּלית” בהוויה של “חברת ישראל הגברית והנשית” (עמ' 99).

והיום השני התרחש לרוסלאן בשנת 2018 (שנת ה-70 למדינה), בהתקרבו לשנת החמישים בחייו, והוא היום השרבי בחודש יולי שבו צמד שוטרים מסר לו למשמרת זמנית חמור חסר-בעלים, שפרחח מקומי בן 15 (עמ' 164), צורי ארביב, התעלל בו. רוסלאן אסף את הבהמה לחצר ביתו בישוב הקהילתי בת-הדר, הצופה אל עיר המחוז הדרומית אשקלון, וטיפל בה במסירות במשך חמישה שבועות עד שנפטרה.

הקשר בין שני הימים הללו בחיי רוסלאן, ששנים כה רבות מבדילות ביניהן, היה נחשף בהדרגה לקורא ביתר קלות, אילו סופרו לו אירועי חייו כסיפור רצוף באופן ליניארי-כרונולוגי, במסורת הסיפורת הריאליסטית. סמי ברדוגו בחר בתבונה להימנע מאפשרות זו, כדי להעצים את חשיבותם הגורלית של אותם שני ימים במניעת התאבדותו של רוסלאן בכל אחד מהם. עובדה כפולה זו נרמזת יותר בשפה המסוגננת, שבה סיפר “המספר” הבדוי שעליו הטיל סמי ברדוגו לחשוף את אירועי רוסלאן בשני הימים הללו, מאשר בפעולות שביצע בהם הגיבור הנואש הזה בשני המועדים המכריעים האלה בחייו.

קורא קצר-רוח הרוצה למצוא הוכחה לקביעה זו, שרוסלאן היה קרוב פעמיים בחייו לשים קץ לחייו, אם כי באופנים שונים, פעם ראשונה בקפיצה מהגג של בית נטוש בדרום תל-אביב ופעם שנייה על ידי הזנחה עצמית קיצונית, רשאי לדלג אל “אחרית-הדברים” בסוף הספר, שבו פונה ברדוגו אל רוסלאן ואומר לו: “לא הרגתי אותך, רוסלאן, לא כאן. לא הרגה אותך ארצך. - - - גם הוריך לא שמו יד במותך. לא נפלת אל סופם של הימים שלך, ואם נפלת, לא מצאת שם, בתחתית הלבֵנים והעפר, את נשימתך האחרונה. - - - ואני כמוך, בפעמים לא מעטות רציתי לטעום את דפיקות הלב האחרונות של חיי, של היות-מותי-קָרֵב-ובא - וגם אז אתה היית מאוד, ועדיין הנך. בדומה לך אני מנסה למדוד את האוויר הכמעט-סופי שיינתן לי בשעתי, ולא, אינני נלקח, אני לא עוצר את תפוקת החיים שלי. אני תמיד כנראה, אתה תמיד בוודאות. - - - רוסלאן, אני יודע עכשיו - היה צריך אחד כמוך שיוכיח לי את כאב המיתה בהיעשות-החיים”.

אחרי העדוּת הזו של מחבר הרומאן על גיבור סיפורו ועל עצמו, זכאי כותב מסת הביקורת הזו לספר את סיפור “תפוקת החיים” של רוסלאן באופן שיהיה יותר ידידותי לקורא, כדי לפתותו לקרוא את הרומאן הרציני והמפוכח הזה של סמי ברדוגו בלי להירתע מהשפה המסוגננת שבעזרתה נכתב, שהיתה הכרחית כדי לתאר את הדברים כהווייתם על רוסלאן בארץ בעת הזו, על ברדוגו עצמו, ובמידה רבה גם על כל בן-אנוש בעולם שטרם גילה את האמת האניגמָטית, הבלתי-נתפשת והעלומה, על המצב הפרדוכסלי והטראגי של החיים במהלך התבצעותם מאז ומעולם - “את כאב המיתה בהיעשות-החיים”.

 

לכן נפתח הרומאן באירוע עם חמור    🔗

עלילת הרומן נפתחת לכאורה באירוע בנאלי ואפילו קוֹמי: שוטרים אסרו צעיר, שהתעלל בחמור ששוטט ללא בעלים בשדה המפריד את היישוב הקהילתי בת-הדר, ישוב קטן סמוך לעיר אשקלון, מכביש ארבע הבינעירוני, וחיפשו מישהו מתושבי בת-הדר שיאחז בחבל הכרוך סביב צוואר הבהמה עד שיגיעו פקחים מעיר המחוז אשקלון לאסוף אותה אל חצרו של הווטרינר העירוני. תוך זמן קצר צָדוּ השוטרים למשימה זו את רוֹסלָאן אִיסָקוֹב, היחיד שהזדמן למקום ואשר להפתעת השוטרים נעתר מיד לבקשתם.

אילו השתהו השוטרים דקות אחדות נוספות כדי לברר מפיו של רוסלאן משהו על עצמו, לפני שמסרו לידיו את החבל, היו מגלים, שלא במקרה הזדמן רוסלאן אל שולי השדה הזה, מעבר לשורת הבתים האחרונה של בת-הדר, אלא משום שהעדיף אותו, “את הכביש האגפי העוקף, הנטוש על-פי רוב” (עמ' 243), מאחר שהמחיש לו, בסמיכותו לצחיחות החוּמה של השדה, יותר מכל מסלול אחר בבת-הדר, את “התאיידות החיים מגופו”, את התחושה שהשתרשה בו זה מכבר, שהינו “מנודה מן החיים” (עמ' 8).

בעודו ממתין לפקחים מעיר המחוז, בחן רוסלאן את “החיה הפשוטה הזאת, בהמת-משא גולמנית” שבמבע עיניה האטום והנאיבי ראה “את הכניעה המסכימה” ו“זיהה גם את הנכנעות שלו-עצמו מול השוטרים” (עמ' 11). ולכן, אחרי שהמתין ואיש לא הגיע לקחת ממנו את החיה שהופקרה על-ידי בעליה, הוליך רוסלאן את הבהמה אל חצר “יחידת הבית” שלו, ששכר בבת-הדר לפני תשע שנים, והציב אותה במרכז החצר, ליד “עץ הזית המתורבת - - - העץ הישראלי-הערבי” (עמ' 14), שאף-פעם לא מגיעים פרחיו “לשלב החֲנָטָה, להתפתחות של פרי על הענפים” (עמ' 15).

עמודי הפתיחה האלה של הספר “חמור” - המספרים על רוסלאן, המתקרב בהווה של עלילה, בשנת 2018, לגיל חמישים, אך כבר מרגיש את “התאיידות החיים מגופו” וגם משעֵר שלא ישלים את תוחלת החיים הארוכה המובטחת לבני־אנוש - מצדיקים לחזור אל השלבים הקודמים בחייו של רוסלאן כפי שהם מסופרים בששת הפרקים שמופיעים תחת הכותרת “מַעֲבָר” (בעמ' 45, 91, 134, 176, 223 ו-254) ובכל פרקי ההמשך המספרים על הקשר הבלתי-ייאמן שמתפתח בין רוסלאן ובין הבהמה שהזדקנה, בהמה שתוחלת החיים שלה מסתיימת בדרך כלל בעשור החמישי לחייה, במשך חמשת השבועות שבהן עוד הספיקה לחיות בצילו של “העץ הכנעני” שגדל במרכז חצרו.

 

חיי רוסלאן בצפון המדינה    🔗

רוסלאן נולד ב-1968 (כשנה אחרי מלחמת ששת הימים) והיה בן 7, כאשר עלה לארץ מאוזבקיסטן ב-1974 (כשנה אחרי מלחמת יום-כיפור) עם הוריו, אולגה וארתור, שהמשיכו לקיים את מסורת הארץ הקווקזית שממנה עלו לארץ גם בדירת העולים שקיבלו בקרית-ים, דירה זעירה בבניין דמוי “רכבת”, בניין עם מספר כניסות לאורכו. תחילה עבדה אולגה במשך שלוש שנים במסעדת התחנה המרכזית בחיפה (עמ' 49), אך אחרי שפוטרה ב-1991, כבר לא חיפשה מקום עבודה אחר, אלא חישבה היטב את ההוצאות מהמשכורת היחידה שנכנסה לדירתם, שכרו של ארתור כמלגזן בחברת המלט הצפונית “נשר”.

בסלון הדירה הזו, בקומה ראשונה בכניסה ג' בשד' בן-צבי 29, ריכזו הוריו של רוסלאן, אולגה וארתור, את כל החפצים שרכשו במשך השנים כדי להעלים מעיניו של רוסלאן, בנם היחיד, וגם מהשכנים את דלותם, וביניהם: וילון ארגמני מבד פוליאסטר, שהסתיר את הנעשה בסלון מעיני זרים (עמ' 254), לוסטרה עם עלי הזהב מזכוכית, שעון-קיר תוצרת סייקו, טלפון, טלוויזיה, ותנור חימום חשמלי, שהסליל המרכזי בו הפסיק לפעול, (עמ' 96–95). חפצים אלה איפשרו לאיסַקוֹבים “הימנעות מחיי המקום שסביבם” (עמ' 48).

בשנים אלה התבגר רוסלאן כנער בודד ולא אהוב על-ידי בני גילו, “ילדי הרחוב המשמיצים מתוך דלות ואושר, חלקם בעלי רוע-לב טהור” (עמ' 108), בעוד שהוריו טיפחו אותו, את בנם היחיד, להגשים למשפחה חיים טובים יותר בעתיד. ואכן, בעוד הוא “התלמד עצמאית על החיים הצעירים שלו”, הוריו “לא מפסיקים לבנות על האחר-כך”, על העתיד שיחלץ אותם מהעוני. ולכן הם ממתינים ליום שבו רוסלאן “יעבור בהצלחה את המבחן הסופי להסמכת הנדסאים וטכנאים מטעם משרד העבודה והרווחה ויקבל תעודה, ותיכף ומיד יתחיל לעשות סטאז', ואז יביא את השלל שלו הביתה” (עמ' 50).

ציפיות אלה של הוריו העניקו לרוסלאן תחושת מועקה שהלכה והתחזקה בו עם השנים עד שהפכה לבלתי-נסבלת עבורו בהגיעו ב-1994 לגיל 27, שהיא השנה שבה החליט להיפרד מהוריו כדי לממש את השינוי שרקם בסתר להמשך חייו, את “חיי העצמי בהמון, בתוך הציבור” (עמ' 99).

עשרים שנותיה של התקופה הזו בחייו של רוסלאן, שבהן היה לכאורה כנוע ומסתגל לציפיותיהם של הוריו ממנו, הסתיימו ביום שבו נחלץ רוסלאן ממלתעות הוריו. באותו יום לא שב רוסלאן בן ה-27 אל דירתם הקטנה של ההורים, אלא עלה על אוטובוס ונסע אל התחנה המרכזית בחיפה. משם המשיך באוטובוס לת“א, שגם בה לא התכוון להתעכב, אלא להמשיך ממנה אל המושבים והקיבוצים בדרום החם של הארץ. אך עקב אי-התמצאות, ירד מהאוטובוס תחנה אחת לפני התחנה המרכזית של ת”א והחל לתעות ברחובות דרום העיר.

מראה העליבות של רחובות אלה והאומללות של דרי-הרחוב (עמ' 258) שפגש רוסלאן בדרכו מתחנת האוטובוסים הישנה של תל-אביב אל הבתים הישנים, חלקם נטושים, של שכונת אבו-כביר, העמיק את בדידותו במידה כזו שהחליט להתאבד בקפיצה מגג של בית נטוש, ורק אחרי שהבין כי נפל על משטח רך של עשב ושהתאבדותו נכשלה, קם והזדרז להמשיך מהעיר הגדולה הזו אל הפרק הבא בחייו, אל יישובי מחוז אשקלון בדרום המדינה.

 

חיי רוסלאן בדרום המדינה    🔗

במשך 24 השנים הבאות, משנת 1994, השנה שבה נמלט מהוריו והוא בן 27, ועד שנת 2018, השנה שבה מלאו לו חמישים ושבה התרחש לו האירוע עם השוטרים, התגורר רוסלאן במחוז אשקלון. ואף ש“המספר” הכל-יודע איננו מוסר באופן מפורט את קורותיו של רוסלאן במהלך שנים אלה, יכול קורא חרוץ ושקדן לאסוף את האירועים החשובים שהתרחשו לו באותן שנים.

תחילה נודע לרוסלאן, אם כי באיחור, שבאותו ערב קר, שבו לא חזר מהמכללה בקרית-ביאליק אל הדירה בקרית-ים, ניספו הוריו בשריפה שהתפשטה מהידלקות הוילון הארגמני מתנור החימום החשמלי הקטן והפגום שהופעל תמיד באיחור מטעמי חיסכון בחשמל. מאחר שהידיעה נמסרה לו באיחור, לא הספיק רוסלאן להגיע ללוויה שלהם בקרית-ים וגם לא ישב “שבעה” אחרי קבורתם. לכן התגשם לבסוף רק לו עצמו חלומם של הוריו, שבסיום הכשרתו כהנדסאי במכללת ביאליק ימצא משרה בתחום התמחותו בהנדסה אזרחית ויתחיל להביא שלל שישפר את מצבם הכלכלי בקרית-ים.

אך גם החלום שטיפח רוסלאן בחשאי לעצמו, בטרם נמלט מהבית הקווקזי של הוריו בקרית-ים, להשתלב בדרום ב“כאן הישראלי”, התרסק לו במשרה שמצא בהגיעו לשם, משרת “מזכיר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף אשקלון” (עמ' 25).

במסגרת תפקידו זה הכיר רוסלאן את בני גילו המקומיים (“הילידים”), שבניגוד לו כבר נולדו במדינה והחלו לנהל את המושבים שהוריהם ייסדו, אחרי שעלו מארצות צפון אפריקה במהלך שנות החמישים. לא רק המושבים הוותיקים באר-גנים (197) ובית-שקמה (244) התעשרו בניהולם, אלא גם בת-הדר (129), שהיתה בעבר מעברה והחלה לשגשג במידה מספקת כדי שתשודרג, בשנה שרוסלאן הגיע אליה מקרית-ים, ב-1994, ליישוב קהילתי, שהיה מסוגל לקלוט בהצלחה 150 בתי-אב שנעקרו מגוש קטיף ב-2008.

המשרה הזו חשפה לרוסלאן את ההבדל בין תושבי קרית-ים, שהשלימו בכניעה עם מצבם הדחוק, לבין התעקשותם של תושבי המושבים במחוז חוף אשקלון רבתי להיצמד “לתמורות העתידיות שלהם - - - נאבקו בבירוקרטיה - - - לזרז מהלכים, להשיג חתימות ואישורים - - - שייבנו כבר חדרים ובתים, קוֹמָתיים ושלוש - - - שתיסלל החנייה וייחפר המרתף - - - שיאושר טופס הגמר” (עמ' 109).

יותר מהלחצים שהפעילו כדי להשביח את הנכסים שלהם, דיכא את רוסלאן הסגנון הוולגארי שבו שטחו באוזניו את תביעותיהם אלה: “שמע את קולם של הנשים ושל הגברים כאחד, את כעסם, את התלונות שלהם, את ייאושם. את החוצפה הדרום-ארצית, את זְנוּת השפה הקולנית, שהגיעה אליו לא בגלל היותה מרוטה ושחוקה ושחוטה, אלא כי היתה פשוט זונה. נאלצת להיות נֶחְדרת, משומשת, נטולת חד-פעמיות” (עמ' 89).

באחת מגיחותיו הנדירות אל המרכז המסחרי החדש שהוקם לצד תחנת הדלק, כדי לקנות בכל-בו של “אושר עד” חלות ולחמים מיום אתמול, שטרם נאספו מהמדפים, להזנת “חמור”, נדהם רוסלאן משפע “הרכבים החדשים, המוגבהים ברובם”, שראה בחנייה, “מכוניות טריות, מחזירות ברק מתריס כנגד השמש העליונה”.

החצנת העושר הזו של תושבי המושבים לא רק פגעה בו: “ככה רוסלאן מרגיש, הוא בתוך ההמון, וולגארי כמוהו” (עמ' 115), אלא גם העציבה אותו: “בני-אדם בישראל פחות ופחות מהססים לגבי עצמם ומוצאם, לגבי העדה והעֵדוּת שלהם, מרבית אנשי הארץ מצויים בסחף הפתיחות, וכך גם לא ממעיטים במראה גופם המכוער או הנאה, ולא במין שלהם, כבר לא מאוד שוקלים את יהדותם ולא את העַרְבִיוּת [כלומר: המזרחיות] שלהם אל מול השאר” (עמ' 88).

בשלב הזה כבר נמצא רוסלאן ב“רתיעה מן העולם” נעדר “החום והאהדה”, ושואל את עצמו “למה בכלל שווה להיות מאהבו של העולם, אהובו?” (עמ' 116). ואכן, ארבעה חודשים לפני שהתרחש לו האירוע עם השוטרים, הרגיש רוסלאן שאינו יכול עוד לשאת “את הנרדָמוּת הנתפרת של חייו” בתפקיד המזכיר של אותה ועדה מחוזית, ומיוזמתו התפטר ממשרתו זו, שבה התמיד כ-24 שנים, משנת 1994 ועד שנת 2018.

בארבעת חודשי הבטלה וההתבודדות הללו איבד רוסלאן את התשוקה להמשיך לחיות ושקע בהזנחה עצמית שסיכנה את חייו. ואילולי הפגיש אותו הגורל, באחד משיטוטיו בדרך העוקפת את בת-הדר, עם הבהמה שהשוטרים חיפשו מישהו שישחרר אותם מטירדת הבאתה אל חצרו של הווטרינר המחוזי באשקלון, ייתכן שרוסלאן היה מבצע כבר בשלב הזה ניסיון התאבדות נוסף, אחרי זה שבביצועו נכשל ב-1994. ואכן, בעצם נוכחותה במשך חמשה שבועות בחצרו, שהיו האחרונות בחייה, הצילה הבהמה הזו את חייו.

 

פגישת רוסלאן עם “חמור”    🔗

בתחילה, כאשר השוטרים מסרו לידי רוסלאן את החבל, עדיין חשב שהוא מוליך אחריו בהמה אל חצרו, אך בהגיעו איתה אל “יחידת הבית” שלו, החליט לעמוד על טיבה ולכן לא קשר אותה אל עץ הזית, “העץ הכנעני” שגדל במרכז חצרו.

מאחר שהבהמה לא נמלטה מהחצר, החל להתעניין בה וגם לחבב אותה וביטא את זאת בהבדלתה מכל בני מינה באמצעות הכינוי האישי שהצמיד לה, “חמור” (בלי ה"א הידיעה), שֵם האמור לזהות אותה בלבד. עד מהרה ידע להגדיר גם את תכונותיו הייחודיות של “חמור”: “חמור בכלום לא נלחם. לא באוכל, לא בגזֵרת הגפיים והבטן האוֹבָלית מעליהן, לא באופיו החלוש, לא בדשא ובשיחים, לא בחבל שכרוך עליו ונשפך ממנו מטה בלי שליטה - אות קלון, זיכרון עולם, עול עבדות” (עמ' 77).

האדישות המלאה הזו של “חמור” להזדקנות המקרבת אותו אל מותו הבלתי-נמנע, בהגיעו למיצוי תוחלת החיים המירבית שלו (שהיא, כזכור, בת כחמישים שנה), משמשת בסיס לידידות המתפתחת בין “חמור” לבין רוסלאן, שאמנם תוחלת החיים שלו אמורה להיות ארוכה הרבה יותר, אך כבר פעמיים כמעט מימש בעבר את קיצורה על-ידי נסיונות התאבדות, משום שנואש מסיכוייו להגשים את החלום שרקם לחייו ב“המון הישראלי”.

“חמור” ורוסלאן מבטאים באופן שונה את אהדתם זה לזה. “חמור” אינו נמלט מחצרו של רוסלאן וגם אינו מתרחק כאשר רוסלאן בודק את פצעיו ומטפל בהם. לעומת זאת הצית “חמור” אצל רוסלאן, בעצם נוכחותו בחצרו, את התשוקה לחדש את עשיית “התפוקת של החיים”: “כן! זאת היתה הקריאה שיצאה מן החיה, ורוסלאן הבין אותה - - - ואיכשהו מתוך ובתוך המצב הנתון היה ברור לרוסלאן שאין שטויות והבלים בימיו של חמור, וכי זה אחד שמציית רק לעצמו, תופס אותו, אוהב את מה שבו” (עמ' 166). רוסלאן אימץ בלי היסוס את חוכמת החיים הזו של “חמור”.

כלומר: בדיוק כאשר רוסלאן היה קרוב מתמיד להפסיק את מאמציו להשיג “חתיכה מתפוקת החיים, מחיוכם של החיים”. עוררה בו נוכחותו של חמור בחצרו תחושה ש“הוא איש בחיים - - - לא לבד בעולם” (עמ' 18) - תחושה שאפילו הקשר החד-מיני שלו עם סטיב סילברמן, ידידו היחיד בכל המרחב של מחוז אשקלון, לא סיפק לו (עמ' 33–31).

ואמנם, עוד לפני ששמע מפי אביו של סטיב סילברמן הנוטה למות, כי “אף פרט אינדיבידואלי [בין אם הוא מהמין החייתי ובין אם הוא מהמין האנושי] אינו בר-המרה” (עמ' 206), כבר התחיל רוסלאן להתייחס אל “חמור” כאל יצור שצריך להעניק לו טיפול מסור ככל האפשר בחודשי חייו האחרונות.

ברוח החלטתו זו דאג רוסלאן לספק מזון ל“חמור” (קטף למענו צמחים בשדות וקנה חלות ולְחמים, מאלה שלא נמכרו ביומם, לפני שנאספו ממדפי “אושר עד”), הניח לפניו כלי גדול עם מים, בחן את פצעיו המדממים ורחץ אותו עם סבון כדי להקל מעליו את סבלו מהם.

גם הריחות הרעים מגופו של “חמור” לא הרתיעו את רוסלאן ממתן הטיפול לו, כי דווקא מול ערימת הגללים הטרייה והרעננה של “חמור” הרגיש רוסלאן "זקוף בתוך החיים שלו, החיים פשוטם-כמשמעם, עם התכלית הנכונה שלהם” (עמ' 167). ולכן גם הגסיסה של חמור התקבלה אצל רוסלאן כעיקרון גדול של החיים המעניק להם משמעות והצדקה: “והנה החיים האלה כבר קראו לרוסלאן. אהבת חמור. אהבת אדם” (עמ' 254).

 

נא לדייק בהבנת סיפור-המעשה!    🔗

בתיאור שתי התקופות שוות-האורך האלה בחייו של רוסלאן, זו הראשונה שעברה על רוסלאן בפריפריה הקווקזית של הקריות בצפון הארץ, וזו השנייה שעברה עליו בפריפריה המרוקאית של המושבים במחוז אשקלון בדרום הארץ, נמנע סמי ברדוגו לקשור את האירועים הללו בחייו של רוסלאן אל האירועים האקטואליים ורבי ההשפעה שהתרחשו במדינה בין רצח יצחק רבין בנובמבר 1995 לבין מבצע “צוק איתן” באוגוסט 2014. אף שאירועים אלה פרנסו הרבה עלילות אקטואליות, בין פוליטיות ובין סוציולוגיות, בספרי המחברים המפורסמים של הדור, נמנע סמי ברדוגו מאיזכורם בעלילת “חמור”, כדי שלא יסיחו את דעתם של הקוראים מהנושא הפילוסופי-אוניברסלי שבחר להתעמק בו: מהם החיים ומהי משמעותם אם הם מסתיימים בסופם במוות.

כלומר: בעוד שסופרים אחרים הבליטו בסיפוריהם הפוסט-ציוניים והפוסט-מודרניסטיים את השפעת האירועים הפוליטיים והאידיאולוגיים על חיי הגיבורים, או שכפו על גיבורי סיפוריהם את חיזוי העתיד הדיסטופי הצפוי למדינה מידי הפלסטינים באמצעות חומרים אלגוריים ששילבו בעלילות הריאליסטיות שפירסמו - נמנע סמי ברדוגו במיוחד בספרו זה מלהיות “הצופה לבית ישראל” בדרכים פסולות אלה מבחינה ספרותית וקלות להשגה מבחינה רעיונית.

לכן, אין הצדקה לייחס משמעות אלגוריות, לא חברתית ולא פוליטית, לקשר שהתהדק מאליו בין “חמור” ובין רוסלאן, אלא ראוי להפיק מעלילת הרומאן “חמור” את המשמעות האוניברסלית המשתמעת משני משפטים בו: מהמשפט הפותח את הרומאן, “החיים לא עומדים בהבטחה שלהם”, ומזה החותם אותו, שהחיים מתממשים בכאב הנצבר עם השנים, “כאב המיתה בהיעשות חיים”.

שתי המסקנות האלה על החיים הם חידושו הרעיוני של סמי ברדוגו ברומאן “חמור” בהשוואה לשלושת הרומאנים הקודמים שלו שעסקו יותר בהמחזת השוליות החברתית של הגיבורים והמצוקות הפנים-משפחתיות שלהם.

נס מתרחש לפעמים לסיפורת הישראלית, כאשר עלילה שביסודה התכוונה לתאר באופן ריאליסטי את המציאות הישראלית המורכבת הופכת בה-בעת גם ליצירה אוניברסלית במשמעותה הרעיונית. הנס הזה התרחש לסמי ברדוגו ברומאן “חמור”.