רקע
יוסף אורן
סמי ברדוגו - "כולנו החמישה"

מאחר שסמי ברדוגו לא הגדיר כאוטוביוגרפיה את ספרו החדש (הוצאת הקיבוץ המאוחד הספריה החדשה 2022, 313 עמ'), מאלצת אותי חובת הזהירות להתעלם מכל המידע המקביל בינו ובין הדמות המספרת על עצמה את קורותיה בספר זה, תחת הכינוי “אני כותב”, ב-89 “ניירות”, שהן היחידות הקצרות שמהן בנוי הספר. לעומת זאת לא אתכחש להשערה שהסופר הבדוי, שבחר לעצמו את הכינוי “אני כותב”, שאל הרבה פרטים ביוגרפיים מסמי ברדוגו המתהלך בינינו, כגון: את העובדה שמלאו לו לאחרונה חמישים שנה ושהשלים בעשרים וחמש שנות כתיבה מדף צנוע אך מעורר עניין של כרכי סיפורת המתייחדים בתוכנם ובשפה העברית המיוחדת שבה נכתבו.

החידוש של “האני הכותב” (שיכונה להלן, לשם הקיצור: “המספר”) בספרו זה הוא בהגדרה הסוּגָתית שהצמיד לו: “לא-רומן” - ספר שבו סיכם ב“ניירות” (פתקים או דפים נפרדים) את “המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים” שניהל באותן עשרים וחמש השנים שהקדיש לכתיבה, שלדבריו בפתח הספר, היא מלחמה שבה ניצח את שניהם, הן את “הסיפור” והן את “החיים”.

הבחירה של “המספר” לכתוב תחילה “ניירות” ורק אחר-כך להציבן בסדר מסויים, מבהירה לקורא, כי בניגוד ל“רומן” ששוקד לפתח עלילה מדורגת ורצופה, מגיש ה“לא-רומן” עלילה מרוסקת, שרק אחרי מלאכת איסוף של פרטים המפוזרים ב“ניירות”, אפשר לגלות רציפות עלילתית כלשהי ביניהם. כתיבת “לא-רומן” היא אולי חידוש במדף ספריו של סמי ברדוגו, אך לא בתולדות הספרות העברית החדשה, שבה נמצאו תמיד סופרים, מאז ימי יוסף חיים ברנר ועד ימי יואל הופמן, שחרגו ממסורת העלילה הרצופה וכתבו עלילה שמצורפת מ“ניירות” נפרדים.

ועם זאת, מאחר שבמהלך העתקת “הניירות”, כדי לכלול אותם בספר, העניק “המספר” לכל “נייר” מספר סידורי - ודווקא במניין הא“ב העברי - שמיקם אותו ברצף הגירסה שלו על “המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים”, צריך להניח שסִפְרוּר הא”ב של פ"ט “הניירות” מעיד על קומפוזיציה (מבנה אמנותי) כדי שיהיו גם “לא-רומן” שעלילתו מרוסקת וגם ירמזו בה-בעת לאיזו עלילה רצופה של “רומן”.

אף על פי כן: אפילו קורא שאוהב לקרוא עלילות מְאַתְגרות, יתקשה לפענח את הקומפוזיציה בספר הזה רק בעזרת המספר הסידורי של “הניירות” ברצף של הטקסט, משום שרוב “הניירות” האלה הם דו-שכבתיים: הם מציעים לקורא בכל “נייר” גם פיסת מידע מעלילת “החיים” וגם פיסת מידע מעלילת “הסיפור”. ומאחר ששתי העלילות נמצאות אצל “המספר” ב“מלחמה עיקשת” וממושכת, לכן ירוכז להלן בנפרד תוכנה השונה של כל עלילה: תחילה תרוכז עלילת “החיים” ואחריה תרוכז עלילת “הסיפור”.


 

“החיים” - עלילת המציאות    🔗

עלילת “החיים” היא ריאליסטית וביוגרפית ולכן גם ניתנת לסיכום יותר בקלות מעלילת “הסיפור”, כי היא מספרת על משפחתו של “המספר” בעיירה מ' בצפון הנגב, משפחה הנתונה במציאות כלכלית נחותה (עמ' 124). את רוב שנותיהם במדינה בילו [ההורים] בבתי-חרושת, עמדו משעת בוקר מוקדמת לצד פסי הייצור?" (עמ' 209). ובשובם מהעבודה סיימו שניהם אחרת את היום: אמא שלנו עייפה וטרודה בענייני הבית - - - רוצה לגמוא כבר את מה שמוטל עליה - - - אבא שלנו גורר צעדים בשעת ערב מאוחרת. הוא חצי-שיכור בגלל העראק ששתה". למחרת ישכימו שניהם להתייצב שוב לעבודתם בבתי החרושת בנחרצות “של אי-כניעה” (עמ' 305–304).

משום שבנסיבות האלה “אמא ואבא עשו רק פעולות עבודה ומיעטו בדיבורים, ניסו בעיקר לשמור על תחזוקת הבית הקטן”, לא היה ל“מוסד המשפחה” תוקף בחיי חמשת ילדיהם, לא בשנים שהם היו עדיין קטינים ובוודאי שגם לא אחרי שהפכו לבוגרים: “אנחנו, האחים והאחות, השכלנו להיזהר ממנו [מ”מוסד המשפחה“] והתרכזנו בעצמנו-אנו. זה היה חלק מהותי בעיצוב נפשנו, ההכרח להיטיב את חיינו ככל האפשר הוא שחתם את המעגל שלנו, אך בתוכו לא שלטה משפחה” (עמ' 91).

נִפרָדוּתם זו של חמשת האחים מן ההורים, שליכדה אותם במקצת, התערערה לפני 33 שנים, אחרי שמכונית דרסה אז למוות את אברהם, והוא רק בן 12. כל עוד היו הוריהם בחיים, עדיין נשמר קשר בין ארבעת האחים כשש שנים נוספות, אך הקשר הזה נפסק כאשר כל אחד מהם פנה לדרכו, ובמשך 14 שנים הם כבר לא נפגשו ביניהם. משום כך הפתיע אותם אחיהם הבכור כאשר הזעיק אותם להגיע אל “בֵית-הגידול” המשותף שלהם, כדי לפרוע חוב שלא פרעו לאברהם לפני 33 שנים, כאשר לא אמרו “קדיש” על קברו, כפי שההלכה חייבה אותם, משום שאביהם הקדים אותם ואמר את התפילה במקומם (עמ' 302).

מסיבות מובנות, אני נמנע לחשוף את פרטי המעשה שיזם “הבכור” כדי לסגור סופית את הפרשה המשפחתית הזו, אך אוסיף שהיוזמה המוזרה והפלילית הזו של “הבכור” תיחשף לקורא בהַשְׁהָיוֹת מאולצות וברמזים - תחילה על-ידי דרישתו התקיפה של הפקד יוסי, קצין המשטרה בעיירה, מן האחים (“האחות”, “המספר” ו“האח קטן”) להגיע אל ביתו של “הבכור”, שמסרב לפתוח את הדלת לשוטרים ומגלה “סימנים אובדניים”, ואחר כך בהרבה רמזֵי “יוציא” ו“עומד להוציא” - רק בשלב מאוחר בספר (מ“נייר מֵם”, עמ' 133, ואילך).

כלומר: עלילת הספר מתרחשת כולה ביום שבו הזעיק “הבכור” את שלושת אֶחיו האחרים (“האחות”, “המספר” ו“האח הקטן”), כולם כבר בני למעלה מחמישים, להגיע אל הבית של ההורים בעיירה הדרומית מ', שהוא כעת ביתו, כדי להיות נוכחים במעמד שבו יבצע את אמירת “הקדיש” לזכר אחיהם אברהם, שנפטר לפני שלושים ושלוש שנים, אמירה שתסגור את הפרשה המשפחתית אשר הפרידה ביניהם ותעניק סוף-סוף לנפטר מנוחת עולמים.

“המספר”, שהוא האח השלישי בסדר לידתם, מתלבט ברוב שעות היום אם להגיע לפגישה הזו עם אֶחיו. הוא שבסיום שרותו בצבא למד באוניברסיטה ומאז עסק במשך 25 שנים בכתיבה, שזיכתה אותו בפרסום צנוע ובפרסים ספרותיים, אך לא חילצה אותו ממצבו החברתי והכלכלי הקשה, מתקשה בגיל 50 להיחשף בפני אֶחיו, אנשים שהקימו משפחות ומתפרנסים מעבודה קבועה, כאדם ערירי שאין לו קורת-גג משלו. ועל כן הוא יוצא מהחדר שהעמידה לרשותו בחינם מריאנה, בעלת וילה שעברה אליה בירושה, אשר החליטה לתמוך בו כדי שימשיך לעסוק בכתיבה כשהוא פטור מדאגות גשמיות, ויצא לשוטט ביער האורנים הגובל לכפר ח' בצפון עד שגמלה בו ההחלטה לפגוש את אֶחיו ב“בית-הגידול” שלהם בעיירה הדרומית מ'.


 

“הסיפור” - עלילת הכתיבה    🔗

חולשת העלילה המשפחתית, האיטית והבנאלית למדי, מאפשרת כעת להעביר את הדיון מן הרובד המציאותי ב“ניירות”, זה ש“המספר” הדביק לו את הכינוי “החיים”, אל רובד “הסיפור”, שהוא הרובד שבו סיכם ב“ניירות” באופן אמירתי את מסקנותיו על הכתיבה הבדיונית שלו ב-25 השנים שבהם התמסר לכתיבה.

את הכתיבה התחיל כבר בהיותו בצבא. אז צבר ערימה של דפים, דפים שהוא לא ביקש “לפרסם אותן, אלא רק להתחבר בעזרתן אל מרחב המלים הכתובות-העכשוויות” (עמ' 234). ואכן, כאשר השתחרר מהצבא בגיל 22 כבר העז לכתוב סיפורים שנועדו לפירסום, שבהם תיאר דמויות של נשים מסכנות ומיואשות בלי שחשב כלל “על נשים אמיתיות החולות באיברים השונים שלהן”, [כי היה] “מוקסם אז מצניעותה של דרמה סיפורית ומן היָגון המתעורר במילותיה העבריות”, וגם היה מרוצה מעצם הצלחתו להפיק סיפור על נשים עלובות ואומללות בטקסט אסתטי כמו שעשו לפניו בסיפוריהם “חמישה סופרים עבריים ידועי-שֵם” (עמ' 146).

על תקופה זו, שבה עדיין לא גיבש את זהותו העצמית ככותב, אלא חיקה כותבים אחרים, הוא משמיע בהווה, בגיל חמישים, את המשפטים הקשים הבאים על עצמו: “בכסילותי הפחדנית לא עצרתי לבדוק מדוע זנחתי את הדברים החשובים בחיים ובמקומם התחלתי להשתמש בפעולות-השווא של הכתיבה כמנוף למימוש תאוותי ולא כמכשיר לריסון היצרים, ובעיקר לא כדרך לתיקון המחשבה שלי. - - - אדרבה, האמנתי שהתאווה בכתיבה מותרת, שכל מלה ומלה יכולה להיות פְּרוּצה בשיא עוצמתה, ואף אחת מהן לא תעמוד לדין” (עמ' 255).

כעבור מספר שנים עבר להתגורר בירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית, שבה נחשף לתורתם של מרצים לספרות אשר שיבחו והיללו “את תופעת הניגודים ביצירות הספרותיות - - - [באומרם] כי דווקא היסודות הסותרים בה מאדירים את הסיפור הכתוב”. השפעת דבריהם עליו היתה גדולה אז: “הרעיון שאין חובה לדבוק באמונה בלעדית הפיח בי קלילות וגרם לחשיבתי להתפזר ולא להתרכז בתוכנית מעשית אחת לעתיד. אימצתי את ערבוב המחשבות ובלבול התחושות באצטלה של אותה דיאלקטיקה”.

הוא התפכח מתורתם זו של המרצים לספרות באקדמיה רק אחרי שהבין, שלא שמע “בהרצאות המסורבלות והדחוסות ההן שיש משמעות אחת ליצירה הכתובה, או לחיים. אף פעם לא נאמר שיש לדבוק בתפיסה או באמונה יחידה” (עמ' 126), ואחרי שגילה “שהספרות מתנהגת בקלילות-דעת כשהיא מחברת ומדביקה את מילותיה הלא-שייכות אל הדברים-עצמם בעודה מתעלמת מהמעשים החשובים של החיים” (עמ' 90).

להשפעה מזיקה דומה נחשף “המספר” גם אחרי שהתפרסם קובץ הסיפורים הראשון שלו והוא פגש בת“א, כנראה ב”בית אריאלה", סופר ישראלי מפורסם ומצליח, שיעץ לו את העצה הבאה: “תראה. לטובתך עדיף שתחכה בינתיים עם הדברים החשובים שיש לך לומר. סמוך עלי. תמתין. זה לא הזמן שלך לכתוב אותם בגילך הצעיר” (ההדגשות בציטוט זה אינן מופיעות במקור). גם עצה זו, שעליה הוא חוזר במספר “ניירות”, בלמה אותו כחצי יובל שנים: “השתכנעתי מדבריו וחשבתי שכל עוד אני צעיר וחסר-ניסיון נמנע ממני להתרכז בחוויות ובנושאים דיסקרטיים וחשובים מדי, הנוגעים לחיי” (עמ' 13).

והוא אכן, מודה, ששגה כאשר נכנע ככותב לטעמם הספרותי השגוי של משפיעים אלה עליו: “ככה קרה לי כשהייתי נתון במעשי-השווא של הכתיבה. כתבתי למשל: ‘אני בוכה ולבי נשבר’. הוספתי לכתוב: ''כאב גדול התפשט בגופי'. אחר-כך הרגשתי שהמשפטים האלה מחליפים את מקומם של הבכי-עצמו ושל הלב הנשבר, גם את מקומו של הכאב הפיזי. המלים פשוט התיישבו אצלי ולמעשה פטרו אותי מן החוויה-עצמה - - - היא הוּמְרה בדבר שאין בו כלל רגש” (עמ' 193).


 

שלב ההתפכחות    🔗

את כניעתו הממושכת להשפעות הללו, ובראשן לעצתו של הסופר המצליח, מנמק “המספר” במצבו הכלכלי הקשה אז: “בתקופה ההיא עוד חשבתי אצליח מתישהו גם לחיות ברווחה תחת שלטונה [של “רפובליקת הספרים העבריים”]. קיוויתי שאבנה בעזרתה את עתידי, ואקים לי בית ומקום בקרב אנשי העם והמדינה שלי” (עמ' 14).

ומאחר שהאמין שהמשימה הגדולה של חייו “בוא תבוא בזמן המתאים” (עמ' 260), ריסן אז לא רק את התוכן של סיפוריו, אלא גם ניסה להתייחד בעברית המסוגננת שבה כתב אותם, כי אז האמין בכל לבו, ש“הספרות דינה להתרחש רק בידיהם של מי שבבעלותם שפה עברית, ובעיקר בידי המלומדים בה. ואני, שהיתה בי רק עברית מסוימת, באתי באופן עָקוּם למדי אל השדה הצפוף והחרוש של הספרות, ומיד נשכבתי עליו בפינה צדדית” (עמ' 239). ורק אחרי שנים גיבש את דעתו על מגבלותיה של השפה שבה כתב.

יתר על כן: עד מהרה גילה שדווקא השקעה זו בשפה הנבדלת הרחיקה אותו מנושאי “החיים”: “מאחר שבמוקד שנותי שמתי את העברית ואת התְצוּרות שלה, התעסקתי בעלילות ובהרהורים מילוליים וחשתי נבלע בהן ואיתן - - - הלכו והתרחקו ממני הדברים הארציים של החיים - - - בכתיבתי איבדתי את הרציונאליות, והניכור לקח אותי עמוק אל מעשי-השווא המכשפים, עד שהסתחררתי שיכור בהתרגשות ובהנאה עצומות, התעליתי והתרחקתי מן המוצקים החשובים של חיי, והייתי שרוי כולי בהונאה של הנשגב” (עמ' 145).

לכן היתה בלתי-נמנעת ההתפכחות שלו מעשרים חמש השנים שבהן קידש את “האמנות” של הסופרים המצליחים, שהיתה אמנות של בורגנים שנכתבה עבור מיעוט פְּריווילֶגי של קוראים: “עכשיו הבנתי שבצעירותי נשביתי באופן שגוי במחשבה שספרות היא דבר מרומָם ואפילו קדוש. למדתי לחשוב שדווקא בית-הגידול המצומצם שלי, בשכונה נידחת של משפחות שְׁפוּפוֹת, הנאנקות תחת עול רזונה של המדינה, דווקא הוא הופך אותי למי שראוי ומתאים שהספרות תהיה נדבך בחייו. - - - הלוא תהום פעורה בין דבר אמיתי לבין דבר דמיוני, והניסיון להתכסות בעלילה מילולית לא ישתווה אף-פעם לתעצומות של מקרה החיים שלנו” (עמ' 212).

את המסקנה הזו ביטא גם בקטע הבא: “בשנים האחרונות מצאתי יסוד נרפה במרבית הסיפורים הישראלים שקראתי - - - סיפורים אלה נתפסו בעיני מגויָסים לרעיונות ולאֶתוֹס של העם והמדינה, או היו פריווילֶגיה מפונקת לסופרים השונים, ובעיקר הזדמנות חוזרת ונשנית לעסוק בלוואי של החיים ובכל מה שחיצוני בהם - - - בעוד צורות חיים אחרות ורעיונות על משמעותה היסודית של האנושות נדחקים ונמחקים” (עמ' 262–261).

ואכן, למראיינת ששיבחה את הדיוק שמצאה בסיפוריו במילים “זה אשכרה כמו בחיים”, השיב פעם: “שסיפורים בכלל לא טרודים במלאכת הדיוק, וניסיתי להסביר שכדאי להפוך את סדר הדברים ולחשוב על החיים ורק אחרי זה על הספרות, כי החיים קודמים לה ומדוייקים יותר מכל מלה שנכתבת” (עמ' 190).


 

ההכרזה על התפנית בכתיבתו    🔗

נאמן לאבחנה זו, מבצע “המספר” בספר הזה חשבון-נפש נוקב עם חצי יובל השנים שבהן נכנע לציפיות של אחרים ממנו: “אילו הכרתי בעובדות הפשוטות של עֲבָרִי ובנוסחאות הבסיסיות של החיים, לא הייתי מתחיל לכתוב. - - - [אלא] הייתי מקבל את מצב הדברים המציאותי ולא סוטה אל מעשי-השווא של הכתיבה, שהלכו ותפסו נפח וזמן בעולמי. מבלי שהבחנתי נאחזתי בהם בחוזקה יתֵרה, ועיוור הצטרפתי אל כת הספרות” (“נייר למד-חית”, עמ' 124).

אך מרגע שהגיע למסקנתו על ההבדל בין “הסיפור” לבין “החיים”, ידע שישלם על כך מחיר כבד: “בעולמם של רוב בני הארץ אין לא ספר ולא תמונה, הם אינם מכירים בקיומם, או הם אפילו משליכים אותם מעליהם. - - - הם האחרונים שיתקרבו אלי ואל מה שאני כותב, כי אני כותב [ההדגשה במקור]. אף פעם לא אצליח להיות נציג שלהם, לא משנה מה אבחר לעשות” (עמ' 57).

ולכן הוא מבטיח שמעתה ואילך תהיה דרכו שונה: “ספרות שייכת לבני-אדם שאינם יכולים להימלט מגורל חייהם. אם יאמצו אותה לעצמם יוכלו להפוך את הסיפורים שלהם לתקווה מעשית. באותם סיפורים לא יהיו יָם או מסעדה - - - בניסיון להשכיח מעצמם את אובדן יקיריהם ואת צער לבם. לא יהיה בספרות הזאת משפט. תהיה בה עברית לא מעובדת, חופשית בארצה, אשר תזוז בלי-הרף ולא יהיה ניתן לשים עליה יד ולא לאזוֹק אותה” (עמ' 301).

כלומר: אם עד כה התאמץ להשתייך ל“כת הספרות” וכחצי יובל שנים ניסה לרָצוֹת את דעתם של הבולטים במילְיֶה של הספרות הישראלית, המעדיפה את “הסיפור” (הכתיבה הבודה מציאות דמיונית) על “החיים” (המציגה את העובדות של המציאות הקיימת), מאמצים שבעטיים התנכר לערכים של “בית-הגידול” שלו, תתרכז מעתה כתיבתו בתיאור החיים כהווייתם.

התפנית הזו היא גם בעלת משמעות משפחתית: אם כדי להשתייך ל“כת הספרות” נפרד עד כה מאֶחיו והתחכך עם המילְיֶה הספרותי בת"א - יתאחד מעתה עם אֶחיו שנשארו בעיירה הדרומית מ' ועם המסורת שעדיין נשמרת שם במלוא חיוניותה, מסורת של מאמינים באלוהים (עמ' 96).

ולכן בחר “המספר” לבשר ב“לא-רומן” ובלקט של “ניירות” דו-שכבתיים, שהם לכאורה חסרי-ערך, את השינוי שיחולל להבא בכתיבתו: בהמשך כתיבתו תחול תפנית שבה תובלט ההעדפה של “החיים” (המציאות הקיימת בשלל צורותיה) על “הסיפור” (על האמנות הבודה מציאויות דמיוניות תחת התואר “ספרות”). ומשום כך סיים את הספר ב“נייר האחרון” ( נייר פ“ט בסִפרוּר הא”ב) במשפט הקצר הבא: “עכשיו אתפנה אל המעשים שלי”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!