הרומאן “אילו נולד איטלקי” (הוצאת עם עובד, ספרייה לעם 2022, 300 עמ') מתרכז בשלוש דמויות: עורך-הדין ויקטור זאב, העיתונאית הגר והרוקח מנחם שוורץ. סיפורם הנפרד של השלושה מסופר בטקסט המתחלק לארבע חלקים ואפילוג. רק סיפורו של ויקטור מופיע בכל חלקים והוא עצמו מספר בהם את קורותיו בלשון אני. סיפוריהם של שני האחרים מסופרים על-יד מספר יודע-כל והם מופיעים רק בשלושה מארבעת החלקים, כי הגר נעדרת מן החלק הראשון ומנחם נעדר מן החלק השני.

כל הלוליינות הזו, המתבטאת בשינוי דמות “המספר” ובהבדל הנוכחות של הדמויות בחלקיו השונים של הספר, מטילה על הקורא משימה קשה: לאסוף את קטעי הסיפור של כל דמות מן החלקים השונים של הספר כדי לצרף סיפור-מעשה רצוף והגיוני על חייה של כל אחת מהן. ואכן, אם מלקטים, למשל, את הפיסות המספרות על מנחם משלושת החלקים של הספר שבהם הוא מופיע (והם הראשון, השלישי והרביעי), אין סיפור-חייו משתלב בסיפורי-החיים של ויקטור והגר ברוב עמודי הספר, אלא רק בעמודיו האחרונים של החלק הרביעי.

קומפוזיציה כזו של רומאן, שהיא מלאכת חיבור והרכבה של השלם מחלקיו, לא מעידה על תיחכום של כותב, אלא על כישלונו, כי גם אחרי שהקורא ישלים לצרף את הקטעים של כל שלוש הדמויות הוא יגלה שהפרוּץ מרוּבה על העומד בביוגרפיות של כל אחת מהן, הן במידע עליהן והן במניעיהן לפעול באופן שפעלו במהלך חייהן. יתר על כן: קומפוזיציה זו מתישה את הקורא ללא צורך בחיפוש הצדקה לקשירת גורלן של שלוש הדמויות זו לזו ולהפגשתן בזירה אחת, זירת העיר תל-אביב.

מטעם זה הציב מחבר הרומאן בפתח הספר מוטו (שכדאי לא להתעלם ממנו) המספק הסבר סיבתי להפגשת הדמויות הללו דווקא בעיר תל-אביב, עיר שבה התגבשו הרגלי ההיכרות והחיזור עבור הבודדים הרבים שמחפשים בה מענה לכמיהתם לאהבה.

נושא זה שבו עוסק הרומאן, המספר על שלוש נפשות הנכספות לאהבה, היה מתבלט יותר לקורא אילו הקפיד המחבר לצטט בשלמותו את הפסוק של קוהלת, החכם התנ"כי הקדום: “טובים השניים מן האחד כי אם יִפֹּלוּ האחד יָקים את חברו ואילו האחד שיִפֹּל ואין שני להקימו” - ולא להסתפק רק בסיפא שלו (אחרי שהשמיט את תחילתו: “טובים השניים מן האחד”). ציטוט מלא של דברי קוהלת היה מסייע לקורא לזהות לא רק את נושאו של הרומאן, אלא גם מרכז אותו במכנה המשותף לשלוש הדמויות: שלושתן נכשלו בזירת האהבה.

הסיבה שקושרת בין הדמויות    🔗

אך גם בלי ציטוט ממגילת קוהלת יבין הקורא עד מהרה, שכדי להצדיק את שיתופם של ויקטור, הגר ומנחם בסיפור-המעשה של ספרו הצפין מחבר הרומאן אירוע טראומטי בביוגרפיות של השלושה. במשפחתו הגרעינית של ויקטור, משפחת חאלו, התרחש אסון בהיותה עדיין משפחת עולים חדשים שעלתה מלוב והתגוררה במעברה בפאתי הרצליה: בנה בן הארבע של סבתו יצא החוצה בהשגחתו של אחיו, אך נעלם לפתע ולא חזר אליה. זכרו של הילד האובד הונצח במשפחה על-יד מתן שמו, ויקטור, לאחד מן הנכדים (עמ' 59). אחרי שנים השיל הנכד הזה מעליו את מסכת “נער השיכונים הקשוח” והפך לעו“ד מצליח בת”א.

השפעת הפרשה הטראומטית הזו בתולדותיה של משפחת חאלו (67–60) על עו"ד ויקטור זאב מתקשרת לטראומה של הרוקח מנחם שוורץ, המגלה אחרי הרבה שנים שהיה ילד מאומץ של הוריו (עמ' 50). עובדה זו התבררה למנחם מצילום ישן שהיה תלוי באחד חדרי הדירה שירש מהוריו, דירה שהושכרה במשך כחצי יובל שנים לרווק המזדקן ליפסקי. בצילום ראה מנחם את הוריו, שניהם ניצולי שואה, האוחזים בידם ילד בגיל שנתיים או שלוש שונה לחלוטין מכפי מראהו באותו גיל.

אישור על תעלומה זו קיבל מנחם מפי אביו המאמץ, המגיסטר מַנפרד שוורץ. בהיותו בשלב הדֶמנטי שלו לפני שנפטר, חשף מנפרד באוזניו כי הוא איננו הילד שנולד להם, אלא ילד שנחטף מהמעברה ונמסר להם אחרי ש“האורגינל”, בנם בן הארבע נפטר ממחלה (עמ' 74). כידוע, היו שמועות בארץ בשנות החמישים על מקרים דומים של גניבת ילדים ממשפחות עולים במעברות כדי למסור אותם לאימוץ לזוגות חשוכי-ילדים.

הסיבה הטראומטית הזו, אשר קושרת את ויקטור אל מנחם איננה ידועה לשניהם וגם לא תתגלה להם גם אחרי שהגורל יפגיש אותם באחד הפרקים האחרונים של הספר. התועלת היחידה שהסיבה הזו מספקת לסיפוריהם היא מידה כלשהי של הסבר פסיכולוגי עבור הקורא, זה שהצליח לצרף את הפרטים מפיזורם בחלקי הספר השונים, לכישלונם כגברים בוגרים למצוא אהבה עם אשה כלשהי (מנחם) או לקיים קשר יציב בנישואים עם אשה (ויקטור).

אלא שכישלונו של הרוקח מנחם שוורץ למצוא בת זוג (עמ' 160–155), וכישלון נישואיו של עו“ד ויקטור זאב (וולף) עם הגר (בעמ' 147–139) אינם מסבירים את צירופה של הגר לסיפור-המעשה. ואכן, להגר הצמיד מחבר הרומאן טראומה אחרת. הגר גדלה לאם חד-הורית, כי “לא ידעה מיהו אביה עד שהייתה בת שמונה-עשרה”. רק אז גילה לה עו”ד בשליחות אביה, שהיא נולדה מקשר קצר-ימים של אימה, זהבה, עם שיימוס, צעיר מאירלנד שהכירה בפאב בתקופה שלמדה משחק בלונדון.

הסיפור המלודרמטי על היכרותה המאוחרת של הגר עם אביה שיימוס (137–124) נועד גם הוא לספק הסבר פסיכולוגי לכישלון נישואיה לויקטור. אחרי שהרתה וילדה את ג’ולי הבינה שהיתה קורבן של נסיבות חייה, וכי “בליבה ידעה שנישואיה המהירים לויקטור, וההיריון והלידה לפני גיל שלושים, לא היו קורים לולא הצורך שלה להתנער מהמודל המשפחתי שהכירה. היא התאוותה למשפחה יציבה, רגילה” (124). באמצעות הסבר זה מנמקת הגר את בגידתה בויקטור, אחרי שנות נישואין ספורות, עם נדב, גבר גדל-מידות, “מטר תשעים ושלושה סנטימטר”, צייר “מבוגר ממנה בעשר שנים, נשוי, אב לשני בנים” (עמ' 81–80). משנודע לויקטור זהותו של המאהב של אשתו, זימן אותו לפגישה והשמיע באוזניו נאום הפחדה על הצפוי לו (252–249) ששכנע את הנפיל הזה לשים קץ לקשר בינו ובין הגר.

בעזרת התשתית הסֶמי-פסיכולוגית הזו קיווה מחבר הרומאן לתרום את סגולת הקריאוּת לסיפור-המעשה המרוסק שגיבב בארבעת חלקיו של ספרו. וכמובן שביסס את סגולת הקריאוּת הזו גם על אנקדוטות מן התחומים המעוררים עניין אצל רבים בחברה הישראלית: “שוק הבשר” של הגרושות והרווקות בת“א (120–113), מערכות העיתונות (194–187), בתי-המשפט (103–89 ו-286–277) ועסקי הנדל”ן (154–152) - כולם תחומים שמקומם בזירות פירסום אחרות ולא בסיפורת העוסקת בבדידותם של בני-אנוש הכמהים לאהבה.

במקום זאת טוב היה עושה שי אספריל לוא מיעט לגדוש את הטקסט בתיאורים ז’ורנליסטיים ברובד החיצוני של זירת סיפור-המעשה, הזירה המוקצנת של העיר תל-אביב, ולוא שקד יותר על פיתוח העלילה הפנימית בפרקי שלוש הדמויות, כדי לשקף באמצעות בדידותם את הצורך הדחוף למצוא פתרונות לשינוי פני הדברים בחברה הישראלית בכללותה.

יריעה המצורפת מטלאים    🔗

ליקוי כזה, המתבטא ברומאן הנוכחי בפיתוח סיפור-מעשה מרוסק וגדוש בפערים, ניתן להסבר לא כהחלטה אֶפּית-פּוֹאֶטית של כותב סיפורת כדי להצטייר ככותב פוסט-מודרני, אלא כתוצאה אומללה של מחבר שכותב תחילה פרגמנטים סיפוריים על מעלות ומורדות בחייהן של שלוש דמויות וקושר אחר-כך את הקטעים הנפרדים זה לזה כדי שיצטיירו כיריעה אחת.

או אפשרות אחרת: שהמחבר התכוון מראש לכתוב סקיצה לתסריט עבור תעשיית הסרטים שבה ריסוק הרציפות בסרט השלם היא ממוסכמות המֶדיָה הקולנועית המניחה שצריכת הסרט בשלמותו בפרק זמן קצר יחסית על-ידי הצופה באולם הקולנוע תצייר אצלו את צירוף הנתחים הנפרדים של הסיפור כמורכבות וכחדשנות בהשוואה לסרטים הישנים שסיפרו סיפור רצוף וליניארי.

עם זאת, פרגמנטציה כשיטה לריתוק קורא אל סיפור-מעשה איננה פסולה כל עוד ישנה תכלית מאחוריה - לחשוף איזו מציאות שאיננה מוכרת מספיק לרבים על החיים בשכבה חברתית פריווילגית העוסקת בתל-אביב בעסקים (מנחם), בעיתונות (הגר) ובמשפט (ויקטור). בהעדר חשיפה כזו בסיפור-המעשה הנוכחי, האריך מחבר הספר, שי אספריל, את היקפו לרומאן בן 300 עמודים על-ידי שִרשוּר אנקדוטות עסיסיות בפרקיהם של שני הגברים, הן בפרקיו של הרוקח מנחם, שהתקין בדירות שהשכיר לתיירים אמצעים שאיפשרו לו גם לצפות בהם וגם לשמוע את דבריהם בעודם שקועים במעשי האהבה שלהם, והן בפרקיו של העורך-הדין ויקטור זאב (וולף), שנקלע למצב אירוני: בעודו לועג לכסילותם של לקוחותיו באנקדוטות מתיקי הגירושין שבהם טיפל, התברר לו עד מהרה שהוא עצמו נקלע למצבם בנישואיו להגר.

השם הסתמי של הספר    🔗

בשלב הזה מתבקש מכותב המאמר הזה להדגים אפשרות לכתיבה מוצלחת יותר של עלילה ריאליסטית מהמציאות העכשווית מזו שמצא ברומאן הזה. מחבר הרומאן הקל את מציאת הדוגמא הזו כאשר בחר לספרו את הכותרת “אילו נולד איטלקי”, שאותה שאל מהרומאן המצליח של יעקב שבתאי “סוף דבר” ואפילו שילב קטע ממנו בגוף פרק של מנחם (עמ' 162).

הקטע המצוטט נפתח במחשבה החולפת במוחו של מֵאיר, הגיבור המיוסר של הרומאן “סוף דבר”, שבה הוא מעלה אפשרות אלטרנטיבית למצבו הנואש: “אילו נולד איטלקי, צרפתי ואולי שוודי החי בשלווה לחופי הפְיוֹרְדים הכחולים - - - חייו היו זוכים לכל מה שנועד לו, עד כי ראה באי התקיימותה של הכמיהה הזאת לא רק התנכלות המכוּוֶנת נגדו, אלא גם ביטוי לחוסר ההיגיון ולאי-האנושיות של הטבע ושל ההוויה כולה - - - וזה מירר את נפשו כפליים”.

מנחם, שקיומו הכלכלי הובטח מהדירות שירש מהוריו, החליט, אחרי שנכשלו יוזמותיו להכיר נשים אחדות, להעניק משמעות לקיומו הסתמי וחסר התכלית על-ידי קריאה של ספרים בספרייה. ואחרי שקרא את “סוף דבר” (1984) ורכש וגם קרא את שני ספריו הקודמים של יעקב שבתאי (קובץ הסיפורים “הדוד פרץ ממריא”, 1972, והרומאן “זכְרון דברים”, 1977), נענע לעצת הספרנית ו“שאל רומאנים של סופרים ישראלים אחרים”, אלא ש“אף אחד מהם לא הצליח להעיר בו את התחושות העמוקות שעורר בו ‘סוף דבר’” (עמ' 163).

מסקנתו זו של מנחם על “סופרים ישראליים אחרים” חלה ללא-ספק גם על הספר הזה של שי אספריל ועל ספרים רבים אחרים הדומים לו, שהוצאת “עם עובד” נאלצת כיום, מהעדר כתבי-יד טובים יותר, לכלול אותם בסדרת הדגל שלה - “הספרייה לעם”.