¹

שני הרומאנים שאדון בהם בהמשך נכתבו על־ידי סופרות־הבית של אותה הוצאת ספרים, הוצאת “כתר”. הם גם נדפסו באותה שנה, שנת 2005, בסידרת הסיפורת היוקרתית של ההוצאה הזו, שעליה חתומים אותם עורכים, שמעון אדף ואורנית כהן־ברק. הדמיון בתוכנם של שני הרומאנים מצדיק לדון בהם ביחד.

זה שהקדים את תאומו בחודשים ספורים הוא הרומאן “פרפרים בגשם” של מירה מגן. סיפור־המעשה ברומאן מתמקד בשלושת ימי־ההמתנה של אוריה אדם, רופא בן שלושים וחמש, לפגישה עם אמו שנטשה אותו בגיל עשר. עשרים וחמש שנים חשב שנפטרה, ולפתע צצה מחדש וביקשה לפגוש אותו. בשלושת ימי ההתלבטות אם להיפגש עם אמו הוא נזכר בילדותו החריגה בחברתה, ילדות ללא קורת־גג קבועה וללא התנאים הבסיסיים האחרים שהיו לילדים במשפחות רגילות. אמו שהתפרנסה מרוכלות ברחובות העיר ומשטיפת חדרי־ מדרגות של בתים משותפים גררה אותו אחריה וחשפה אותו לגילויי החיים המופקרים שניהלה עם מאהביה, שאותם החליפה בתדירות תכופה. כעבור חודשים ספורים אחרי הופעת הרומאן “פרפרים בגשם” נדפס בסידרת הסיפורת של “כתר” גם הרומאן של סביון ליברכט “הנשים של אבא”, שסיפור־המעשה המסופר בו דומה באופן מפליא לזה שסופר ברומאן של מירה מגן. אחרי כחצי יובל שנים, שבהם האמין גיבורו של הרומאן, כי התייתם מאביו, התבשר באופן מפתיע מפי אמו, שבניגוד למה שסיפרה לו בגיל שבע, לא רק שאביו היה כל אותן שנים בין החיים, אלא שהוא גם מבקש לפוגשו לפני שמחלת הסרטן תכריע אותו. גם כאן פותחת הדריכות של הגיבור לפגישה עם אביו את מאגר הזכרונות משנות השישים, מאגר שהיה חסום אצלו במשך שנים. ההוצאה עצמה טרחה וסיכמה על עטיפת הספר באופן המדוייק ביותר את הילדות שזכה לה הגיבור בחברת אביו: "הוא נגרר עם אביב מבית־קפה אחד למשנהו,

מדירה אחת לאחרת, מאשה לאשה, עד לחיים שמוטב שילד לא יהיה עד להם".

כאמור, הדמיון בין שני הרומאנים הריאליסטיים האלה הוא מדהים, והוא לא היה חומק, כנראה, מעיני איש, אילו עורכי הסידרה, ששני הרומאנים היו בטיפולם באותה עת, הקדימו להצמיד לראשון מביניהם, לרומאן של מירה מגן, את השם “הגברים של אמא”, במקום את השם “פרפרים בגשם”. רק מינו של ההורה האחראי למתן הילדות החריגה לבן שונה בשני הרומאנים. אצל מירה מגן זו אמא ואילו אצל סביון ליברכט זהו אבא. שאר המרכיבים של סיפור־המעשה בשני הרומאנים, המספרים “סיפור מן החיים”, הם זהים. שני גברים בשנות השלושים לחייהם ממתינים לפגישה עם ההורה, שבחברתו עברה עליהם ילדותם החריגה. שהם אינם שסיבת ההיסוס שלהם להתקשר בנישואים עם אחת מידידותיהם מקורו בעניין הבלתי־פתור מילדותם מזה חצי יובל שנים.

בעלילת שני הרומאנים ביססו המספרות את המתח על הציפייה של הגיבורים הבוגרים לפגישה עם ההורה שנטש אותם בילדותם. שניהם מגיעים לפגישה ברגשות מעורבים, כי שניהם גם כועסים על ההורה שהעכיר את שחר חייהם וגזל מהם את התמימות בטרם־עת, כשחשף אותם לאורח־חיים בוהמייני, מופקר וחסר־יציבות, וגם מתגעגעים לחוויות החריגות שחוו בחברתו.. עד לפגישה עם ההורה וגם במהלכה משחזרים השניים זכרונות מילדותם הנשכחת. הזכרונות אינם צפים לתודעתם בסדר כרונולוגי, ואף־על־פי־כן הם משתלבים בתמונה, שהמספרות מנסות להדהים באמצעותה את הקורא.

תמונה זו מציירת את הילדות החריגה כבעלת השפעה מעורבת הגיבורים. בצד המצוקה שחוו אז זכורה להם ילדותם גם כמחכימה ומיוחדת. היו גם שמחות פעוטות בתוך הסבל והעצב שהיו מנת חלקם אז. וכדי לבסס שיפוט זה אצל הקורא מבליטות שתי המספרות, שהנזק מילדות חריגה כזו על הגיבור שלהן היה מועט ומוגבל. הגיבור של מירה מגן הפך לרופא מצליח בבגרותו. הגיבור של סביון ליברכט הפך לסופר מצליח. אלמלא התקשר להחליט אם להקים משפחה ולהוליד ילדים, אי־אפשר היה לשער שהיתה לילדותם החריגה השפעה על המשך חייהם. מוכיחה זאת התועלת שהפיקו מפגישתם עם ההורה, אחרי שנים שלא ידעו מה עלה בגורלו. במהלכה נחשפו למידע המלא על ילדותם, ובסיומה השתקמו באופן מלא מנזקי הילדות החריגה שהיתה להם. יתר על כן: דווקא ההורים שלא העניקו להם את הילדות הראויה משלמים על כך מחיר כבד. האם בסיפור של מירה מגן תזדקן, בלי שתזכה לתמיכתו ולהשגחתו של הבן היחיד שהיה לה. וגם האב בסיפור של סביון ליברכט ימות ממחלת הסרטן, אחרי שהחמיץ גם הוא במשך שנים את הקשר עם בנו היחיד.

נזקי הכתיבה הממוסחרת.    🔗

איני מעלה את הדמיון בין שני הרומאנים כדי לטעון שהם חופפים או שנכתבו האחד בהשפעת השני. שתי הסופרות הוכיחו בכרכי־הסיפורת הקודמים שלהן מקוריות ודמיון משלהן, שבעזרתם כבשו לעצמם את מעמדן ואת פירסומן בקרב הקוראים. גם ברומאנים הנדונים כאן משכה כל מספרת את סיפורה להסתעפויות נוספות ושונות משלה, מעבר למצב הבסיסי הזהה בסיפור־המעשה. ברומאן של מירה מגן משתקם הגיבור מילדותו על־ידי סבתא אוהבת. ברומאן של סביון ליברכט מבצעת את השיקום האם הביולוגית של הגיבור. וכמובן קיימים הבדלים בטכניקה של קידום הסיפור. מירה מגן מפעילה ב“פרפרים בגשם” מספר יודע־כל. בעוד שסביון ליברכט מרכזת ברומאן “הנשים של אבא” בידי מספר יודע־כל גם יחידות־טקסט של מספרים נוספים ומבדילה אותן בעזרת אותיות־דפוס שונות מסוגים אחדים. אין ספק ששני הרומאנים נכתבו האחד בלי שום ידיעה על היכתבו בה־בעת של השני ורק במקרה נפגשו אצל אותם עורכים בסידרת הפרוזה של אותה הוצאה לאור.

אלא שהמקרה מעיד כאן גם על תופעה – ולמענה היה מוצדק להבליט את ההקבלה המדהימה בין הרומאנים של שתי הסופרות, שכל ספר שלהן זוכה להיות מכרה־זהב להוצאה שהן סופרות־הבית שלה ותורם גם לפופולריות שלהן בקרב הקוראים. התופעה שבה מדובר היא תופעת המיסחור של הכתיבה. כדי שכרך הסיפורת יהפוך להצלחה, עליו להיות כתוב לפי מתכון מצליח. לשם כך עליו להיות רומאן ריאליסטי, המספר סיפור־מעשה מעורר סקרנות “מן החיים”, אך בה־בעת מקפיד להיות ידידותי ביותר בתביעותיו מהקורא. ילדות רגילה והורות שפויה הופכים לפסולים במקרה כזה.

עלילת הרומאן הממוסחר צריכה לעסוק במצבים ביזאריים, קיצוניים וחריגים ובאירועים דקדנטיים ומורבידיים. עליה להתרכז בדמויות של תמהונים, פורעי חוק ושוברי מוסכמות, אנוכיים ובעלי נטיות מעוותות. בעלילה כזו נעקפת ההצדקה הסיבתית של האירועים וקיימת התעלמות מההיבט המוסרי ומההיבט הערכי של ההחלטות והמעשים של הגיבורים. רומאן ממוסחר הוא בידור ירוד, גם אם נכתב בשפה סבירה וגם אם נדפס לבסוף בגושפנקה של עורכים ספרותיים בסידרה יוקרתית של הוצאה מכובדת. למען ההגינות ייאמר, הוצאת “כתר” איננה היחידה שמקדמת רומאנים ממוסחרים כאלה על־ידי שילובם בסידרת הסיפורת היוקרתית שלה. גם שאר ההוצאות חוטאות בכך ונושאות באחריות לטשטוש ההבדל בין ספרות איכותית וקאנונית לספרות ממוסחרת ובלתי־קאנונית.

ואין זו התופעה היחידה שעליה מעיד הדמיון בין הרומאנים של מירה מגן וסביון ליברכט. התקבלותם של שני הרומאנים על־ידי הביקורת מלמדת גם היא על מה שמתרחש כיום בספרות הישראלית. שני הרומאנים האלה, שהתאומוּת זועקת מתוכנם, יוצאים בהפרש של חודשים אחדים בלבד באותה בידרה ובאותה תבניתת, ושניהם הופכים לרבי־מכר, ואף־על־פי־כן הביקורת עוסקת בהם כאילו נתחברו בקצווי־עולם ובתקופות שונות של הספרות. אף מבקר־ספרות, ככל שהגיע לידיעתי, לא הבליט את הדמיון בין תוכנם של שני הרומאנים, לא הוקיע את המופרכות של הסיפור שסופר בהם ולא גינה את האופי הממוסחר שלהם – את כניעת הכותבות למירשם המבטיח לרומאן הצלחה קלה ומהירה כרב־מכר בעזרת בידוי סיפור־מעשה המקפיץ את סף־הגירוי מעל לרף שקבעו רומאנים ממוסחרים קודמים. התחרות הפרועה הזו בין הכותבים ברוח האסקפיזם מהבעיות האמיתיות של החברה הישראלית מסבירה מדוע ימים אלה הם כה רעים לספרות העברית.

האם הוכו המבקרים בעיוורון להבחין בדמיון בין הספרים שמגיעים אליהם לביקורת, שאיננו רק דמיון בתוכן, כמו במקרה שנבחר להדגמה, אלא חמור מכך: האם אבד להם כושר השיפוט להבחין בין ספרות טובה לספרות נחותה? התשובה כואבת מכפי שידוע לציבור הרחב, אך היא ידועה היטב לסופרים עצמם. בידי סוקרי־ספרים, ולא בידי מבקרי־ספרות, מפקירים כיום המוספים לספרות בעיתונות היומית ובכתבי־העת את השיפוט הספרותי של הספרים הנדפסים. סוקר־ספרים רואה לנגד עיניו ספרים ולא ספרות. הוא מזדמן אליהם באופן מקרי, כשהם מנותקים מכל הקשר לתרבות, ולכן אינו מתאמץ להעריך ספר חדש בהשוואה להישגיה של הספרות הלאומית, לפני שהוא משבח או מגנה את הספר שהוא סוקר. הסופרים יודעים שהקוראים הפסיקו להסתמך על שיפוטם של סוקרי־הספרים האלה. ואחרי שסרה מעליהם אימת המשפט הספרותי של מבקרי־הספרות המקצועיים, המקדימים לשיפוט עיון מדוקדק ביצירת הספרות וגם מתאמצים להציע לה פירוש מנומק היטב, הם מוסרים להדפסה כתבי־יד חסרי כל ערך ספרותי תוך ידיעה שההוצאה כבר תדאג באמצעות יחסי־הציבור המשומנים שלה להופכם לרבי־מכר. נגע הספרות הממוסחרת מתאפשר, כאשר סופרים, עורכים ספרותיים, הוצאות ספרים, סוקרי־ספרים וקהל קוראים עושים יד־אחת כדי לאפשר לנגע הזה להתקיים.

וזוהי בקצרה דעתי על רבים מכרכי הסיפורת הנדפסים כיום כסיפורת המקור שלנו. בגנו