¹

בראיון שקיימתי עם מירה מגן, במסגרת אחת מהסדרות שבהן אני נוהג לסכם את הרצאותי על רומאן בהפגשת המשתתפים עם הסופר, שאלתי אותה, אם אחרי ארבעת הכרכים, שבהם הציבה גיבורות במרכז העלילה (“כפתורים רכוסים היטב” – 1994, “אל תכה בקיר” – 1997, “בשוכבי ובקומי, אשה” – 2000, ו“מלאכיה נרדמו כולם” – 2003), לא הגיע הזמן שתתמודד גם עם גיבור שהוא גבר. מעט מופתעת מהשאלה, גילתה המחברת בתשובתה, שהיא אכן שוקדת על כתיבת רומאן, שגבר יכהן בו כדמות מרכזית. כעת ברור שכוונתה היתה לעלילת “פרפרים בגשם” ולדמות של אוריה אדם. אלא שרק לכאורה זהו סיפור שגבר הוא הדמות המרכזית בו, כי באמצעותו עוסקת העלילה בקבוצה של נשים שחייו קשורים בהן: סבתו ממה רות, אמו אווה, דפי ויעל בנות־הדודים ושתי נשים שהוא מקיים איתן קשרים רומנטיים, אליענה ואיריס. אף שלעיצוב דמותו של אוריה הוקדש בספר הנוכחי מאמץ גדול יותר מזה שהוקדש לדמות גבר כלשהו בספריה הקודמים של מירה מגן, חוזרת ומתגלה גם ברומאן הנוכחי החולשה בעיצוב דמויות הגברים, שכה בלטה בכתיבתה בעבר.

הקושי לאמץ את אוריה כדמות מרכזית של עלילת הרומאן נעוץ בעובדה שסיפור־חייו קטוע ומלא בפערים. סיפור־המעשה מתמקד למעשה בשלושת ימי ההמתנה של אוריה הבוגר לפגישה עם אמו. במהלכם הוא נזכר שוב ושוב בתמונות אחדות מילדותו, רובן מעשר השנים שבהן נגרר אחרי אמו, כשזו התפרנסה מרוכלות ברחובות העיר ומשטיפת חדרי־מדרגות של בתים משותפים, שנים שבהן נחשף להחלפה תדירה של קורת־הגג ולתחלופה תכופה של מאהביה. על קורותיו בעשרים וחמש השנים הבאות, שבהן גדל אצל סבתו והתגורר בדירתה, אנו יודעים עוד פחות מכך. מירה מגן זוכרת, כמובן, שאוריה חלף על כל התחנות הטיפוסיות של החיים, אך היא מסתפקת רק באיזכורן: “ממה רות העמידה לו בחדר ספה, שהתאימה לילד בן ארבע כמו לגבר בן ארבעים והוא ישן עליה גם אחר־כך, כשהודח מחייה של אמו והחדר הזה נהיה ביתו. כאן בילה את שארית ילדותו, נעוריו ובגרותו. גם כשהיה חייל וסטודנט לרפואה ישן על הספה הזו” (עמ' 41).

בסיפור ריאליסטי כמו “פרפרים בגשם”, שהוא ביסודו סיפור “מן החיים” המספר על פרשת־חיים חריגה ביותר, הדילוג על התחנות המאוחרות בחיי הגיבור הוא בלתי־נסלח. הן לא ייתכן שאחרי שהיה נתון להשפעתן של שתי נשים כה שונות באורח־חייהן ובגישתן אל החיים, כאמו וסבתו, עברו חייו של אוריה על מי־מנוחות והוא חצה בהצלחה את שנות הנעורים בתיכון, את שנות הבחרות בצבא ואת שנות הבגרות באוניברסיטה – כל אותן שנים שהושמטו מהביוגרפיה שלו בעלילת הרומאן. גם לא ייתכן, שפרט לתמונות שנחרתו בזכרונו לא השפיעו התנאים הקיצוניים שבהם גדל על אופיו כבוגר, ובעיקר על יציבותו הרגשית ויכולתו לקיים קשרים חברתיים ולהתמיד בהם, ובכללם קשרי אהבה עם נשים.

מעידות על כך התמונות הבודדות מן השנים הראשונות אחרי שאמו נטשה אותו, המוכיחות ששינוי כמו זה שחווה אוריה בגיל עשר, כשעבר מרשות אמו לרשות סבתו, איננו יכול להתרחש בחיי ילד בלי לפצוע קשות את נפשו. בתמונה הראשונה מסופר שנאלץ אז להתמודד עם שאלה כמו זו ששאל אותו חברו, בוכריס: “איפה אמא שלך – – – מתי היא חוזרת?” (72). בתמונה נוספת מתברר, שהיה עליו להתמודד אז גם עם מצבים הרבה פחות נעימים, כמו העלבון שספג מנער, שצעק אחריו, אחרי שכשל בגזילת דמי הכיס שלו: “אמא שלך שרמוטה, – – – מזדיינת עם כולם” (91). ייתכן שהיו ילדים שקינאו בו ברגעים מסויימים, בדומה לבת־דודו דפי, שאמרה לו, אחרי שחטפה סטירה מאמה, כעונש על הזנחת ההשגחה על אחיה הקטנים: “כיף לך שאין לך אמא, הלוואי שהיא תעזוב אותנו כמו שאמך עזבה אותך ונגור כולנו אצל ממה רות” (18). אך דומה שסביר יותר הסיכום של אליענה הבוגרת על ההשפעה שהיתה על חייו להיעלמות אמו מהבית בהיותו בן עשר: “היא דפקה לך את החיים” (12).

 

ימים של המתנה    🔗

במקום להיצמד לאוריה כדמות המרכזית ובמקום לעסוק בביוגרפיה של אוריה ובהשפעתה על התפתחותו עד שהתבגר והפך לרופא, הצמידה מירה מגן את סיפור־המעשה למסגרת זמן חיצונית, לשלושת הימים שבמהלכם התלבט אוריה אם להגיע לשדה־התעופה כדי לפגוש שם את אמו. על־ידי כך המירה המחברת את האתגר שניצבה בפניו, לפענח את המתרחש בנפשו של אוריה, בסוגיה מלודרמטית, בלבטיו אם לקיים את הפגישה עם אמו. המרה זו דירדרה את העלילה בהכרח לניצול מוגזם של תחבולת ההשהיה. ואכן החלטתו של אוריה להיפגש עם אמו מושהית עד לפרק הסיום. הפתרון המאולץ הזה, לשימור העניין של הקורא במסופר, כפה על הקורא הרבה עמודים שתוכנם צפוי. בעמודים מבוזבזים אלה חזרו ותוארו שיטוטיו של אוריה בעיר ומחוצה לה, פגישותיו עם בנות־הדודים שלו בבית של ממה רות, ביקוריו במוסד שבו אושפזה הסבתא מאז לקתה בשבץ מוחי, עבודתו במרפאה ופגישותיו החוזרות עם אליענה, לבושה בלבנים בדירתה ובחלוק רופאים בבית־החולים, או עם איריס, כשהיא בסרבל בחנות לחומרי בניין של אביה ובשמלה בהופעות של המקהלה.

בפרקים הבלתי־יעילים האלה זרעה מירה מגן שוב ושוב אותם קטעי־זיכרון משנות ילדותו של אוריה, שהבולטים בהם מספרים על המיומנות שרכש כילד בזיהוי הדיירים, על־פי קולות נעליהם, כשעלו בחדרי המדרגות שאמו התפרנסה משטיפתם (65, למשל), על מאמציו להבין את משמעותם של אירועים ומילים (93, למשל), ואלה המספרים שוב ושוב כיצד גילה מה התרחש מאחורי הדלת ברחוב בן־יהודה 36 בין הפרופסור ואמו, כשהפסיקה את שטיפת המדרגות והסתגרה עם הפרופסור בדירתו כדי “לנשום אוויר” (91, למשל).

במקום לספק הסברים סבירים לנושא המסקרן, איך למרות התנאים שבהם גדל, בחברת שתי נשים כה שונות כאמו וסבתו, הצליח אוריה להפוך לאדם מהיישוב, לסיים בהצלחה לימודי רפואה ולתפקד כרופא מסור לחוליו, גדשה מירה מגן את הטקסט בנושאים, שחיבתה להם כבר נודעה לקוראיה ברומאנים הקודמים שלה, כגון: חולים ומחלותיהם, כיסופים נשיים, השיגרה השוחקת את הנישואים ועוד. וכמובן, גם בספר הנוכחי לא ויתרה על הפגנת יכולתה להנפיש ולהאניש את הטבע ואת מראות העיר. כך הפך הבוקר לחיזיון דרמטי: “לפנות בוקר פקח את עיניו במיטתה הגדולה של ממה רות ואליענה שכבה לצידו ערה ופקוחה. – – – חיוורון אפור התפשט בתקרה, היום החדש נעץ סיכות אור בחרכי התריס, החדיר מחטי סנוורים דקיקות” (85), וכמוהו גם סיומו של הלילה: “הביט בחלון וראה שהלילה כבר אוסף את ציודו, מקפל את שוליו המזרחיים ומגלה את בשרם החיוור של השמים” (167). השימוש בלשון הפיגורטיבית איננו “השטיק” הספרותי היחיד שמירה מגן מיחזרה ב“פרפרים בגשם”. גם בו זרעה רשימות בעלות אופי כעין־הגותי על טבע האדם ועל חוקי־העל של החיים, כמו הרשימה הבאה: “שום דבר לא הולך לאיבוד. דמעותיהם של בני האדם והבל פיהם מצטרפים למחזור המים בטבע, צחוקם נאסף אל מאגרי השמחה הרדודים של העולם, המילים שאמרו תועות עד שהן שבות ומתגלגלות בפיהן של איריס זו או אחרת” (157).

בנוסף לקטעי־הגיג מזדמנים כאלה מפי המספר, שהוא מספר יודע־כל, קטעים שפוזרו במרחב הטקסט, שקדה המחברת לפתח השקפה קיומית עקבית יותר בספר הנוכחי, שאותה שתלה בהירהוריו של אוריה. לפיה לא יועילו לאדם כל “הטריקים והשטיקים”, שבעזרתם ינסה “להערים על מלחמת הקיום” (252), לבסוף יגלה את גזירת הבדידות והלבדיות הקיומית: “כולם לבדם, גם מי שמרתך ומלחים את חייו לחייה של אהובתו ומוליד איתה ילד, ישן איתה חיים שלמים באותה מיטה ומניח ראש כבד ומלא ביעותים על חזה” (62). על־פי זאת סיכם אוריה לעצמו: “תעשה את הדרך עם מי שתעשה, – – – תרשה לגעת בך, תתמסר, תשתף, תתחלק, אבל בסוף תישאר עם האטום הקשה של הנפש שלא ניתן יותר לחלוקה, שיכול רק להישבר או להתפוצץ”. נאמן להשקפה זו נהג אוריה למיין “את האנשים לפי אלה שיודעים שהם לבדם ואלה שאינם יודעים” (123), ועל־פי מיון זה קבע את מקומו בקיום: “אתה לבד, אדם, אמר לעצמו. ולא מפני שאביך נדרס ואמך נטשה אותך וסבתא שלך עם מוח פקוק. אתה לבד מפני שכל בני האדם לבדם, זה גורלם, אף שלא כולם מקבלים הזדמנות להכיר בכך. אתה קיבלת” (122).

רק בסיום מתברר, שההשקפה הזו על “היות האדם לבדו” מלידתו ועד מותו לא התגבשה אצל אוריה כמסקנה מהאירועים החריגים בחייו, אלא נשתלה על־ידי המחברת במחשבותיו כדי להצדיק את התנהגותו המוזרה במהלך הפגישה עם אמו, פגישה שהתחילה בשדה־התעופה והסתיימה בבית של ממה רות. הסצינה הזו, שהיתה אמורה להיות שיאית ודרמטית, הפכה לפארסה, משום שבמהלכה נגזרה על אוריה שתיקה. ואכן, במשך הפגישה הניח אוריה לאמו לנאום באוזניו את נאומה ללא הפרעה, תוך שהוא כולא במחשבתו את הביקורת שיש לו על ההסברים שבאמצעותם התאמצה להצדיק את נטישתו אצל סבתו לפני חצי יובל שנים. הוא, הרופא המנוסה, המכיר בהשפעה הגדולה שיש לרגשות כלואים על בריאות האדם, פוטר אותה במעמד הזה משיפוטיו וגם אינו מכביד עליה בשאלות נוקבות.

יתר על כן: אחרי האכזבות שספג מאמו כשהיה ילד, שהרי תמיד הפרה את ההבטחות שלה (98, 213), לא הרגיש מפח־נפש כשנוכח שאמו לא הגיחה עם הנוסעים האחרים מאולם הנוסעים לאולם מקבלי פניהם, אלא אפילו הסתייע בהשקפה היאושית, שגיבש זה מכבר על הלבדיות הקיומית, כדי להצדיק את ההונאה שבעזרתה גררה אותו לפגישה אחרי שנים: “גם היא לבדה. – – – כמו כולם. נולדה לבדה, תמות לבדה, ובין לבין ממציאה טריקים ושטיקים, מנסה להערים על מלחמת הקיום הזו, להונות אותה ולזכות בכמה הנחות. – – – וכשם שאינו שונא אותה, גם אינו אוהב אותה. הוא הבן שלה זו עובדה ביולוגית. פעם נכרכו בעובדה זו פחדים ואכזבות וגם כמה שמחות דלילות, אבל שיגעון ה’דע מאין באת' שלו נרגע מזמן, הוא לא עוסק בו יותר משאר בני־האדם, הוא מניח. שנים היא איננה חסרה לו בשום מובן” (252). אלא שאחרי שהמחברת ביססה את התנהגותו המנוכרת של אוריה כלפי אמו בפגישה הזו על יתרון ההכרה שאימץ לעצמו, ש“כולם לבדם”, נחשפה סתירה קשה בין הסצינה הזו לפרקים על שלושת ימי ההתלבטות שהיו לאוריה לפניה. אם בסיוע ההשקפה על הלבדיות הקיומית שלנו “נרגע מזמן” וכבר שנים אמו “איננה חסרה לו בשום מובן”, איך יסביר את התלבטותו במשך שלושה ימים, אם להיענות לפגישה שקבעה לו אמו ואיך יסביר את החלטתו להתייצב בשדה־התעופה כדי לקדם את פניה?

 

שם הרומאן    🔗

אחרי שנפגש עם אמו וראה אותה אחר־כך, כמו בשנות ילדותו, נענית למאהב האלמוני, שארב לה ליד הבית של ממה רות, נזכר אוריה בסצינה נשכחת, שהעניקה לרומאן את שמו “פרפרים בגשם”. אוריה נזכר בסצינה זו כי היא, יותר מכל הסצינות שזכר מילדותו, מבליטה את סוג האימהות שזכה לה כילד מאמו, אימהות שהיתה בה תערובת של חוסר־אחריות עם קסם של הרפתקה. בבהירות צף בזכרונו המראה של שניהם חוזרים מיום של שוטטות ברחובות עם שני התיקים, שבהם החזיקה אמו את הפרפרים והחרוזים מזכוכית, שבהם סחרה כרוכלת ברחובות העיר. ההצלחה לא האירה להם פנים באותו יום, וכדי לנחמו אמרה לו אמו: “דוקא טוב שלא הלך לנו היום, – – – הפרפרים נשארו אצלנו, אף אחד לא הצליח לצוד אותם”. ואחר־כך הוסיפה “בגלגול הבא נהיה שנינו פרפרים. – – – מתי שאלוהים יחליט שהיינו כבר מספיק זמן בני־אדם וסוף־סוף מגיע לנו להיות פרפרים” (290). וכמו להדגים את כיסופיה לחיים נטולי עול, כמו חייו של פרפר ססגוני שאינו כבול לחיי שיגרה, עצרה ליד קיוסק ובהפגנת בזבוז קנתה לשניהם פחית קולה וקרמבו. ואף שלפתע ניתך גשם חזק, לא חיפשה מחסה לשניהם, כפי שכל אם היתה עושה מתוך דאגה לבריאות בנה בן הארבע, אלא עמדה איתו בגשם עד שסיימו ללקק את המעדן המתוק, וכשסיימו והיו כבר רטובים עד עצמותיהם “המשיכו ללכל לאט, בלי עצבים, עם התיקים והפרפרים והחרוזים” (291). לא במקרה נזכר אוריה באירוע הזה מילדותו אחרי הפגישה עם אמו, כי “כבר ידע אז שהיא לא ככל האימהות, שלא מעניין אותה רטוב לא רטוב, – – – נעליו נמלאו מים והיו כבדות, והוא לא ידע את נפשו. יש להם סוד משותף”. סוד היותה אמא מיוחדת ריגש אותו ורק השם העלים ממנה את הדמעות שליחלחו אז את עיני הילד שלו (291–292).

לסצינה זו מקבילה הסצינה, שבה ניסה אוריה להחזיר את החִיוּת לסבתו שלקתה בשבץ מוחי. אחרי שהלביש אותה בחולצה ורודה שרכש למענה וענד לה את שרשרת החרוזים, שהעניקו לה נכדיה ביום שמלאו לה שישים, נפתחו ארובות השמים וגשם הרטיב את שניהם. בדומה למעשיה של אמו בילדותו, גם הוא לא חיפש מחסה לסבתא רות, אלא פרץ בצחוק ואמר: “ממה רות, השמים עושים לך ג’סטה, בחיי. כל הענן הזה הוא בשבילך”, ולדפי, שהזהירה מסכנת דלקת ריאות, שממה רות עלולה לחלות בה כתוצאה מהתנהגותו הבלתי־אחראית, השיב: “את יודעת מה חסר לה בחיים, דפינקה? קצת חיים, זה מה שחסר לה בחיים, המוסד הזה הוא מוזיאון שעווה, עושה ממנה מומיה” (104–105). לא במקרה ענתה לו דפי על כך: “משהו מהטירוף של אמא שלך עבר אליך” (106). אוריה אמנם כשל בהפיכת סבתו לפרפר בגשם, ולא הצליח להשיב אותה לחיים ממצבה המאובן, אך הוא לא ויתר על המאמץ הזה ובהזדמנות נוספת, יום לפני מועד פגישתו עם אמו, הוציא את ממה רות מהמוסד, “ממוזיאון פגועי המוח” הסיע אותה לראות שקדייה בפריחתה וגם שר למענה בקולי קולות את “השקדיה פורחת”. שם בישר לה, כי בתה אווה, “זאתי”, עתידה לחזור מחר (198).

סמליות הפרפר וסמליות הגשם מתבארות בדבריה של אווה, המצרפת להם כסמל נוסף את העורבים, שהיו אהובים עליה ושנואים על ממה רות. כזכור טיפחה ממה רות את העצים שצמחו בחצר, אך שנאה את העורבים. וכך מסבירה אווה את ההבדל בין עצים לעורבים: “אתה רואה את העצים האלה? מרגע שתקעו אותם בחצר הזאת ועד שהם ירקבו וימותו, הם כאן, לא זזים, צומחים אל המוות”. העורבים לעומתם “רבו, חטפו, צעקו, הזדווגו. הם חיו. – – – שנייה לא נחו, מכל פירור יבש הם עשו הצגה שלמה”. אהבתה של ממה רות לעצים ביטאה היטב את כניעותה והסתגלותה למציאות, אך לפשרנות כזו, לחיות כמו עץ, כבר בגיל שתים־עשרה לא היתה אווה מוכנה להיכנע. “הקיפאון” שזיהתה בחיי המבוגרים שיגע אותה. היא הרגישה שעליה “לעקם את המסילה הישרה הזאת שמסיעה את כולם אל הכלום” (258), ולהיחלץ מהמהלך שהכל היה צפוי בו: “בגרות, צבא, אוניברסיטה, מקצוע, קריירה, פנסיה, בית־אבות, בית־קברות” (259). בסירובה להסתגל לחיים שיגרתיים דמתה אווה לאביה, נחום, “ראו עליו שנמאס לו מהחיים האלה, שהשיעמום הארוך הזה הורג אותו, שהוא מת לברוח לאיזו הרפתקה, אז הוא ברח אל אלוהים”. ממה רות ייחסה את בריחתו לחיק הדת לפחד מהמוות, שתקף אותו בהגיעו לזיקנה, אך “היא לא תפסה שהוא לא מפחד, שהוא חנוק, שהחיים נהיו לו עניבה על צוואר ודחוף לו לקרוע אותם בשביל לנשום” (262).

את עצמה הציבה אווה כממשיכת דרכו של אביה, ובכך הסבירה לאוריה את המחלוקת שהתגלעה אז, ביום שנטשה אותו, בינה ובין ממה רות. באותו יום, והיא “כולה בת עשרים וכמה”, “נפל לה האסימון”. היא תלתה כביסה כשאוריה הפתיע אותה ושאל “מה קורה אם מישהו קופץ מהצריח של המנזר”, שראה מחלון הקרוואן ששימש אז למגוריהם. “פתאום קלטתי כמה רע לך. אמרתי לעצמי, מטומטמת, תתעוררי. הילד שלך מתכנן את הסוף שלו. – – – קומי, לכי, צאי מהחיים של הילד שלך, תני לו סיכוי. את משאירה אותו בידיים טובות, ממה רות אוהבת אותו והוא אותה, האופי שלו הולך טוב עם האופי שלה. וגם את מגיע לך לחיות. – – – עכשיו שאני מסתכלת עליך אני רואה כמה צדקתי. אם היית נשאר איתי, במקרה הכי טוב היית היום מפריח עפיפונים עצוב” (269–270). האומנם צדקה אווה כשהציבה את עצמה כנונקונפורמיסטית כמו אביה ואת אוריה כקונפורמיסט כמו ממה רות? על כך עונה העלילה בסיום, המתאר את אוריה חוזר אל אליענה ומעדיף אותה על פני איריס כבת־זוג להמשך חייו.

אך לפני שנבדקת הסבירות של ההכרעה, שמבצע אוריה בסיום, חשוב להגיב על הניסיון הפשטני שעשתה מירה מגן ברומאן הזה, למיין את הדמויות הנשיות על־פי כניעותן ומרדנותן. בכל אדם מצטלבות תכונות סותרות, ובני אדם מפעילים מתוכן את אלה שהתנאים של חייהם מצדיקים את הפעלתן. מביך למדי הוא גם השימוש הסמלני שעשתה למטרת מיון כזה, בעורבים, בעצים, בפרפרים ובגשם. הטבע בכללותו פועל בכפוף לתנאים של הקיום שנחקקו למענו. מירה מגן פטרה את עצמה ברומאן הזה ממידת הזהירות שמחייבת כותב מפני הפרחת רעיונות “נועזים” מהסוג ששתלה בפי אווה. הקו החוצה בין ספרות ממוסחרת־בידורית לספרות רצינית ואיכותית עובר כאן, בין הגישה המופקרת, שבה מתיר הכותב לעצמו להפריח רעיונות המצטיירים כ“נועזים”, אף שלמעשה הם רעיונות מופקרים, לבין הגישה האחראית ממנה, שבה מגביל הכותב את תעוזת הדמיון שלו ומכפיף אותה לערכים, לשיפוט מוסרי ולאחריות חברתית. כתיבתה של מירה מגן נסחפה לעיתים קרובות מדי ברומאנים שלה אל האיזורים האפורים והחורגים מהכתיבה האחראית של הספרות הרצינית. השעשוע הזה הוא מסוכן גם אם בכל הרומאנים היא מסיימת את ההרפתקנות של הגיבורות שלה בשיבה לתלם הקונפורמי, שיבה לאמונה ושיבה לחיי משפחה ולנישואים.

 

האמא והסבתא    🔗

מירה מגן עיצבה את אמו ואת סבתו של אוריה כדגמים מנוגדים של אימהות, שניגזרה מגישתן המנוגדת לחיים. יתר על כן: לכל דגם הוסיפה אחת מבנות המשפחה ואחת מאהובותיו של אוריה. המיון הסכמאטי של הדמויות הנשיות ברומאן על־פי שני הדגמים מסביר את הקושי של אוריה לבחור לעצמו את בת־הזוג מבין שתי אהובותיו לפני שפגש את אמו. גישתה של ממה רות לחיים היתה מציאותית והיא תומצתה במשפט שהיה שגור בפיה: “יותר טוב לא לחכות לכלום” (157). היא אהבה את הצפצפה שגידלה בחצר הבית, כי זו סימלה בעיניה את הגישה הנכונה לחיים: “החיים הם כמו העלים שלה, פעם נוצצים, פעם מט. תלוי ברוח” (212). אמנם עקב גישתה המציאותית לחיים היו הישגיה של ממה רות מוגבלים, אך בה־בעת היו אלה הישגים ודאיים. גישתה של אווה לחיים היתה הרפתקנית כמו של מהמרת: “אווה התנהגה אל החיים כמו אל בצק רך וגמיש, לשה אותם, נגסה בהם, בלעה אותם, עיוותה ומעכה, יישרה ומתחה, והם נענו לה והיו מה שרצתה שיהיו” (158). בעזרת גישה זו הצליחה לשרוד בצעירותה, אך אוריה יצטרך לבחון את ההצלחה שלה אחרי שנים, “אם חייה שימרו את גמישותם או נעשו חימר קשה וצחיח” (שם).

כאמור, לכל דגם נשי־אימהי מצורפת בעלילת הרומאן אחת מבנות המשפחה ואחת מהמועמדות להינשא לאוריה. דומה מכולן במשפחה לסבתא רות היא נכדתה דפי, האומרת לאוריה: “אני מספיק גדולה בשביל לדעת שהדברים לא קורים בדיוק כמו שרציתי, תכנונים הם דבר אחד, והחיים הם דבר אחר” (114). דבריה אלה מבטאים גישה שקולה ומציאותית לחיים, המתבטאת גם באימהות שהיא מעניקה לילדיה. דפי מעניקה לילדיה אימהות המשלבת מסירות ודאגה, אך בלי חנופה ובלי שקרים. אף שחלומותיה של דפי כבו, וגם האהבה בינה ובין בעלה, שאול, כבר דעכה, השלימה, לדבריה, עם העובדה “שהחיים הם בסדר אבל לא יותר מזה” ועם הידיעה שהסיפוק מהאימהות יתפוגג יום אחד, כי שני התינוקות שלה, שלגידולם היא מסורה כעת, יום אחד “יגדלו והאימהות תתמעט ותיעשה מעיקה יותר ויותר” (237).

מבין האהובות של אוריה מצורפת לדגם הנשי־אימהי של ממה רות זו הצנועה יותר בציפיותיה מהחיים – איריס, ש“לא מתחנפת אל החיים ולא מנסה להונות אותם”, אלא “מקבלת אותם כמו את קומתה ואת הכורח לנשום” (158). אוריה יודע שאיריס תהיה אמא שתעניק בטחון לילדיה, כי “הישירות שלה, הכובד, היציבות, מזכירים לו את ממה רות. גם היא תהיה פעם עמוד תווך במשפחה כלשהי, מעקה לרעועים, עוגן למתנודדים” (40).

גם לדגם הנשי של אווה קיימת דוגמא מקרב בנות המשפחה. בת־דודו יעל חזרה בתשובה ועברה להתגורר באחת ההתנחלויות. לכאורה אין שום דמיון בינה ובין אווה החילונית־מתירנית. מאז שפסקה להיות חילונית היא “מאמינה שהחיים הם מתנה שיש להודות עליה ולהוקיר את מי שנתנה” (158), ולכן היא מקבלת באהבה ובהשלמה גם את העובדה שהיא תלד בקרוב תאומים, ואחד מהם יהיה תינוק פגום. אף שהרופאים הודיעו לה במועד, שאחד משני העוברים בביטנה הוא פגום, סירבה להוציאו בטענה שאין להתערב במעשי ההשגחה העליונה ו“רק הקדוש־ברוך־הוא מחליט מי יחיה ומי ימות”. בסירוב של יעל לבצע הפלה רואה אוריה החלטה אנוכית ובלתי־אחראית של אם כלפי העובר, שיצטרך במשך כל חייו לשאת בתוצאות של החלטתה. כרופא מקוממת את אוריה הנכונות האנוכית של יעל להטיל על העובר הפגום הזה “את הצלב הכבד של אלוהיה” (150), כי העובר הזה “ייאלץ כל חייו להעיד על צדיקותה של אמו ואמונתה השלמה. השוטה הקטן הזה אפילו לא ידע להתחשבן איתה על שלא סילקה אותו מהמירוץ בזמן והביאה אותו אל קו הגמר” (210).

ומבין אהובותיו של אוריה קרובה יותר הגישה לחיים של אליענה לזו של אווה מאשר לזו של ממה רות. בדומה לאווה גם היא מעצבת את החיים לצרכיה במידה גדולה של אנוכיות, אך אלה שונים לגמרי מהצרכים האנוכיים של אווה. לאליענה חשובה הקריירה שלה כרופאה יותר מכל, ולכן היא “מתייחסת אל החיים כאל עובר־אורח שעומד בדרכה, מבקש טרמפ או נדבה ונהדף אל השוליים מתנופת מרפקיה” (158).

אחת מהשיחות של אוריה ואליענה מכחישות לכאורה את האפשרות לשייך את אליענה לדגם הנשי־אימהי של אווה. באותה השיחה אמר אוריה לאליענה: “את יודעת מה, האמא המשונה שלי הורישה לי בכל זאת משהו. לדעת לחיות חתיכות חיים כמו שהן, ולעזאזל השאלה אם הן מחוברות לאיזה שהוא עתיד. האמא הזאת שלי היתה מאלה שנהנים מהלישה של הבצק ולא מאלה ששואלים איזה לחם יצא לנו מזה”. על דבריו אלה השיבה לו אליענה" “היא לא קונה את הסיפור הזה של חתיכות חיים שצריך לחיות אותן כמו שהן. כל החתיכות חיים האלה נדבקות אחת לשנייה ונהיה מהן סרט באורך מלא שהוא הסרט של החיים שלך. והיא לא תיתן לסרט שהיא הגיבורה הראשית שלו שיכתוב את עצמו, היא רוצה לתכנן ולהפיק עלילה שמה שקורה בה יהיה גדול מהחיים. ובבקשה, שיגיד לה מה רע בזה? מה רע בכך שאדם רוצה לשלוט בעתידו, להגשים את השאיפות שלו, להתקדם” (225).

אלא שדווקא התבטאותה של אליענה בשיחה זו, שבה הבליטה את גישתה האנוכית לחיים ואת שאפתנותה להגשים בהם את תוכניותיה על־פי רצונותיה, מצרפת אותה לדגם הנשי־אימהי של אווה. ואכן שיער אוריה, שאם יינשאו ויהיה להם ילד, “היא תשאף שהאדם שישכפל את הגנים שלה יהיה קרוב למושלם, – – – היא תקרא ספרים על הורות מושלמת ולא תניח לבן־אדם החדש הקטן לתהות על צפונותיו של העולם בעצמו בקצב התינוקי שהותווה לו” (117). בגלל הנחה זו, שאליענה תנסה להגשים באמצעות בנה את הגישה ההרפתקנית שלה לחיים, לא מימש אוריה, כנראה, את אהבתו אליה עד כה, אלא אהב אותה “אהבה מוגבלת” (109). פרשת חייו החריגה של אוריה הפגישה אותו עם שני הדגמים של האימהות, ולכן הוא מסוגל יותר מאחרים לקבוע איזו אימהות מועילה יותר לילד. לדעתו, ילד זקוק שיעניקו לו “דברים פשוטים וזמינים – – – הוא צריך יד שתאחז בכפו ולא תשקר לו” (117), ולכן הוא מרגיש שהוא חב לאימהות, שהעניקה לו סבתו, את הצלתו מהאימהיות ההרסנית, שהיתה לו בחסותה של אמו הביולוגית בעשר השנים הראשונות של חייו.

 

הפגישה עם אווה    🔗

התלבטותו של אוריה בשלושת ימי ההמתנה, אם לפגוש את אמו, חושפת שלשתי האימהות שלו – זו הביולוגית, שנטשה אותו, וזו הלא־ביולוגית (288), שבפועל גידלה אותו – היתה השפעה שקולה עליו. ניתן להוכיח זאת בעזרת פנייתו לעסוק ברפואה. אילו השפעת אמו עליו היתה מוחלטת, לא היה פונה ללמוד רפואה, אלא מתמחה בבימוי סרטים לקולנוע (20), שהרי כילד שמע מאימו, כי “מקצוע של בן־אדם אף פעם לא עשה עליה רושם. בשבילה רופא, אופה או כרטיסן בקולנוע, כולם אותו דבר” (220). היא גם הזהירה אותו שלא ישאף להיות עורך־דין (47) או פרופסור (91). ממה רות היתה צריכה להתייגע הרבה כדי לעקור ממנו את המנטרה של אמו: “אנחנו, אף אחד לא יכול עלינו. אנחנו נהיה מה שנרצה” (74), מנטרה שעליה חזרה גם במכתב שהשאירה לרות ביום שנטשה את אוריה: “אנא תניחו לי להיות מה שאני רוצה להיות” (129). המנטרה נחרתה במוחו של אוריה וכשהיה ילד גם חזר עליה באוזני סבתו: “לפחות הייתי מה שרציתי להיות” (139). כאשה מעשית ומציאותית כיוונה הסבתא את אוריה להפנות את הכשרונות שהתברך בהם לאפיקים תכליתיים מאלה שהכיר בחברת אמו, ולכן לא הפך כשהתבגר לבמאי סרטים ול“מפריח עפיפונים או נהג של קטרים” (48), אלא פנה ללמוד רפואה.

אך מסתבר, שעקב מורשתה המרדנית של אמו, היתה ההצלחה של סבתו מוגבלת בלבד, כי אחרי שהפך לרופא, הסתפק בהתמחות הפחות זוהרת ברפואה, ועסק ברפואת משפחה בשכונה דרומית בעיר. על רקע זה פרצו ויכוחים בינו ובין אליענה: “אליענה אמרה, ‘אתה מתבזבז, חוטא לאנושות ולכישרונות שלך, יכולת להיות מטאור בבית־חולים ונהיית מזכירה רפואית של שכונה נידחת’. ‘אני רוצה להיות רופא משפחה וזה מה שאני אהיה’, אמר לה” (90). בהזדמנות אחרת נזפה בו אליענה, אחרי שקצה נפשה בעקיצותיו כלפי שאפתנותה להגיע לפסגת הקריירה ברפואה: “אל תנסה לשוות לבחירה שלך נאצלות, יעוד, שליחות וכל זה. אתה בראשית הדרך עדיין, אתה עוד רואה את האדם שיושב מולך. עם הזמן תראה רק את הטחורים שלו, הלוע המודלק, הסחוס השחוק, ותיתקע שם. בבית־חולים, מה שלא יהיה, תתקדם, תעסוק במחקר, במיכשור, בסיעור מוחות, בחיכוך עם קולגות. תתקדם” (173), אך הוא השיב לה: “אני רופא משפחה בשכונה דרומית שלא שואף להיות יותר מרופא משפחה בשכונה דרומית. ואת? כל גולגולת שתנסרי תהיה שלב בסולם הטיפוס שלך למעלה, כל מחט שתחדירי בין החוליות, כל גידול שתסירי לאיזה יונתן, יקפיצו אותך דרגה. אני מכיר אותך, הגידים של הצוואר שלך מתוחים כלפי מעלה. שלי אופקיים” (224).

כאמור, את הבחירה בבת־זוג להמשך חייו יהיה אוריה מסוגל לבצע רק אחרי שיפגוש את אמו וייווכח כעבור חצי יובל שנים מאז נטשה אותו “אם חייה שימרו את גמישותם או נעשו חימר קשה וצחיח”. אמנם ההגזמה בניצול תחבולת ההשהיה התישה את הקורא עד שהגיע לעמודים המתארים את הפגישה הזו, וגם ההשקפה על הלבדיות, ששתלה המחברת כהסבר שיזכה מראש מכל אשמה את אווה בעיני אוריה, הנמיכה אצל הקורא את ציפיותיו מסצינת הפגישה, אך כפיצוי על אלה זכה הקורא לפיענוח סודות אחדים הקשורים בדמותה ובחייה של אווה. כגון: מי היה בעל הזרת העקומה שהוריש לאוריה סימן־זיהוי נדיר זה (264–265), מדוע נטשה אותו כשהיה בן עשר (270), מה עלה בגורלה אחרי שהתנערה מהאחריות לו (271) ומאיזו סיבה החליטה לפגוש אותו כעבור עשרים וחמש שנים (273). במעמד הזה מתפענחת גם זהותו של האלמוני שנהג לשוטט ואף לפרוץ לבית של ממה רות, פרשה שהוכנסה לחלקים הקודמים של העלילה כדי להוסיף מתבל בלשי לשלושת ימי ההמתנה דלי־המתח של אוריה לאמו.

 

הבחירה באליענה    🔗

הפגישה עצמה בין אוריה ואמו האקסצנטרית הפכה לחד־שיח עקב החלטתה המוזרה של הכותבת לגזור אלם על אוריה במעמד הזה. ואם לא די בכך שברוב המעמד נגזר על אוריה להקשיב לנאום של אמו ולכלוא בתוכו את הטענות שנצברו אצלו כלפיה במשך חצי יובל שנים, הוסב הנאום של אווה לדיון בנושא האימהות, שבעיקרו הוא בעל משמעות אוניברסלית. וכך מתרצת אווה את הנטישה של אוריה: “כל תרנגולת עלובה היא יותר אמא ממני. נולדתי עם דפקט” (266). היא אף מציעה לערוך לנשים בדיקות בשלות וכשירות לאימהות לפני שמתירים להן להרות ולהוליד ילדים (266). הרעיון הזה מצטייר מופרך על־פניו הן משום שהוא מושמע מפי אמא כמו אווה והן משום שכתירוץ הוא כבר נחשף לקורא בעמודים הראשונים של סיפור־המעשה. כבר בעמודי הפתיחה ובמילים כמעט זהות התייחסה ממה רות לדפקט הזה של אווה: “גרם של אימהות לא היה בה. כלום. כל חתולה היא יותר אמא ממנה. – – – היה בה דפקט, אתה מבין? הראש שלה היה ראש של צאצקע, לא של אמא” (13). וגם אוריה אמור לא להיות מופתע מדברי אמו על האימהות הפגומה שלה, כי כבר כילד הבין שאין האשה, שהוא נגרר איתה ברחובות בגשם עם התיקים ובהם הפרפרים והחרוזים, אמא “ככל האימהות” (291). ועשרות עמודים לפני שהושיטה לו אמו את ההסבר על הדפקט שלה, סיכם הוא עצמו לקורא: “היא מכרה לי את המאמי הכוזב שלה במחיר מופקע, ואני קניתי כל מאמי כאילו הוא מבוא וקמע לאהבת אם יציבה” (211) – סיכום שהקורא הסביר ודאי הגיע אליו גם בכוחות עצמו.

אוריה התקשה לבחור בין שני הדגמים של נשיות־אימהות, ולכן התעכבה הבחירה, שהיה עליו לבצע זה מכבר, בין אליענה, שגישתה העקרונית לחיים קרובה לזו של אמו, לבין איריס, שגישתה העקרונית לחיים כמעט זהה לזו של סבתו. במשך חצי יובל שנים העריץ את סבתו, אך גם נצר בחובו יחס של הערצה לאמו. הערצה זו התבטאה בפרפר הקיטע שאוריה שמר עליו מכל משמר. הגם קיטע ופגום במקצת, ייצג פרפר הזכוכית הזה לאוריה את אמו, שהצטיירה בעיניו כפרפר חופשי, כאמא שוברת מוסכמות ומיוחדת. אף שאליענה נפלה קורבן לדימוי הלא־מציאותי הזה היא קלעה לאמת כשהסבירה את התפקיד החשוב שהפרפר הזה ממלא בחייו: “נפל עליו לייצג את האמא שלך” (193). מכאן חשיבותה של הפגישה שלו עם אמו. עד הפגישה עם אמו האמין אוריה באמת ובתמים שלא יהיה מאושר עם אליענה: “ניסה לתאר לעצמו ימים ריקים מאליענה ונראו לו עצובים, חשב על ימים המלאים בה וידע שנידונו להתרוקן. מקצוע הרפואה ששניהם בחרו בו והתשוקה שקושרת אותם לא יצליחו לבדם לקיים את הבעירה” (78). ולכן כל פעם שהאיצה בו להחליט על עתידם, דחה את הבחירה בה כבת־זוג להמשך חייו, ופסק לעצמו כי למרות שנעים לו בחברתה הם “יזדקנו לחוד, איש לעצמו” (8).

מה, אם כן, אירע בפגישה עם אמו שהפך באחת את החלטתו? מתברר, שבמהלכה התמוטטה סופית ההערצה שייחס אוריה לאמו. הוא ציפה לפגוש פרפר שקסמו לא התמעט אחרי שנים, אך במקום זאת גילה אשה מזדקנת, עצובה ופאתטית, שנוכחותה העידה יותר מאלף עדים על כישלון גישתה האנוכית־מרדנית אל החיים. בפגישה התברר לאוריה, שמכל לישת הבצק של אמו, בלי לשאול ללחם שיצא מהלישה הזו בעתיד, יצא לה כעבור עשרים וחמש שנים לא “לחם אחיד או קלוע”, לחם המסוגל להשביע ולחזק אדם למלחמת הקיום המצפה לו, אלא “סתם לחמניה פשוטה”. הגילוי הזה לא רק מוטט את ההערצה שייחס אוריה לאמו, אלא גם הסיר את הספקות שהיו לו ביחס לאליענה. פתאום הבין, שבה הצטרפו היתרונות של שני הדגמים הנשיים שהכיר, כי היא “מעשית ומחושבת” (79) כמו סבתו רות, אך בה־בעת זיהה בשאפתנותה מנה גדושה של קסם הרפתקני מהסוג שזכר מילדותו אצל אמו. ההבנה הזו שמה קץ להתלבטותו של אוריה בין שני הדגמים הנשיים ובסיום הפגישה עם אמו הזדרז להתייצב בפתח דירתה של אליענה.

 

“מצב האומה”    🔗

הרומאן הטריוויאלי מנסה לעיתים תכופות לשדרג את עצמו על־ידי נקיטת עמדה פופוליסטית כלפי האקטואליה הישראלית. גם הרומאן “פרפרים בגשם” התפתה לעשות כך. אף שנושא האימהות הוא ביסודו אוניברסלי ואת עלילת הרומאן אפשר היה למקם בכל מקום ובכל זמן, קבעה המחברת את ירושלים בשנות האינתיפאדה כזירה וכזמן לסיפור על אם שנטשה את בנה. ואכן אי־פה ואי־שם מוזכרים בעלילה פרטים המשקפים את “מצב האומה” בזמן הנוכחי, כגון: “המחסומים המסריחים” שבהם דופקים לערבים את הצורה (17), ויריות מכיוון בית־לחם, המעידות כי “מישהו יורה, מישהו חוטף”, שלקולן מצטרף מיד גם “צופר של משטרה” (76). אלא ש“מצב האומה” איננו מעניין כלל את אוריה, שכרופא בן שלושים וחמש בוודאי משרת עדיין במילואים, וגם מה שיקרה “אחרי שיפרוץ המזרח־התיכון־החדש ותהיה לפלסטינים מדינה”, תופס “מעט מאוד מקום בחייו אם בכלל” (17). לכן אין היריות מכיוון בית־לחם מטרידות אותו ואת אליענה. שניהם “ממשיכים ללכת כאילו כלום”, כי “כל זמן שהכדורים מחטיאים אותך ואת יקיריך” צריך להתייחס אליהם כמו ליתר התופעות של הקיום שאין עליהן שליטה, “כמו גשם, כמו רוח, כמו הרעב בקמבודיה והייאוש בסודן” (76).

אוריה היה אולי מצליח להתייחס לאינתיפאדה בירושלים כמו לייאוש בסודן, אלמלא נתקל בתוצאותיה ההרסניות גם בסביבתו: בנות דודו, התאומות ענת ויעל, נפגשות רק בבית של סבתן ממה רות, כי נעליה של ענת “לא חוצות את הקו הירוק, ויעל לא מבקרת אצל ענת כי פיה לא נפצה למזונות שהרבנות לא חתומה עליהם” (25). למרות שהן אחיות וגם תאומות, יעל היא מתנחלת המתגוררת בשטחים, אחרי שחזרה בתשובה, ובעיני ענת מוגדרת ההתנחלות, שבה מתגוררת תאומתה, כבלתי־חוקית הואיל והוקמה בשטח פלסטיני כבוש. משום כך נאלץ אוריה לקבוע את עמדתו כלפי המתרחש בארץ בשנות האינתיפאדה, והיא משתקפת במחשבה החולפת במוחו בבוקר כשהוא צופה מהחלון החוצה: “לך תדע איזה איצטרובל מבשיל או פוקע בחלונות של הגנרל שמזניק מטוסים לאוויר ומורה ליורים שידרכו את נשקם. אילו גחמות עלובות גורמות לאנשים שירוויחו את חייהם או יפסידו אותם. כמה נזקקים (מבין ערביי השטחים) יעברו היום במחסום בזכות ופלים שקיבל חייל מהבית וכמה חולים יעוכבו במחסום בגלל שלפוחית שתפחה בבוהנו של חייל אחר” (170).

ברור לחלוטין היכן מציב אוריה את עצמו במחלוקת על “מצב האומה” בעת הזאת. בעיניו, כל הישראלים, החל מהגנרל וכלה בחייל הפשוט, פועלים בהשפעת “גחמות עלובות”, שמתוצאותיהן סובלים רק הפלסטינים, שהם והם בלבד “ירוויחו את חייהם או יפסידו אותם” במהלך היום הזה שהתחדש על ירושלים. מקצת האמת היא לפעמים הגדולה בשקרים, ובזאת לוקה התיאור על “מצב האומה”, שמירה מגן לא התאפקה וכללה את תיאורו בעלילה שבה כלל לא התכוונה לטפל באינתיפאדה. עקב כך הסתבכה בסתירה שפגמה במצב הבסיסי והחוץ אקטואלי־פוליטי שבו בחרה לטפל ברומאן הנוכחי, והיא הסתירה בין הקביעה, שהאירועים בשנות האינתיפאדה מתנהלים בהשפעת “גחמות עלובות” של הישראלים, ואילו אירוע הנטישה של ילד על־ידי אמו, נטישה שהיא ללא־ספק האמא־של־הגחמות, הוא אירוע סביר הראוי לרומאן שיסביר נטישה כזו ויציג אותה אפילו כמתקבלת על הדעת, אם יתברר שהאמא לקתה בדפקט של אימהות. נכון שהרומאן אינו מעודד לחקות את האימהות של אווה, אך הוא מדריך להתייחס אליה “כמו ליתר התופעות של הקיום”.

הסתירה האירונית הזו המתגלה בעלילת הרומאן בין האשמת הישראליים בפה מלא, כמונעים על־ידי גחמות בהתייחסותם לערביי השטחים, לבין ההימנעות המפורשת משיפוט ערכי־מוסרי של מעשה הנטישה של ילד על־ידי אמו, מאשרת בעוד כרך סיפורת את תופעות האסקפיזם והדפיטיזם שבהן לקתה הספרות הישראלית בשנות האינתיפאדה².

כיוון שהמחברת הציבה את האינתיפאדה, את ההתגוננות של מדינת־ישראל מפני מלחמת הטרור שפתחו הפלסטינים נגדה, כרקע לסיפור־המעשה האקסצנטרי שכתבה, על אם שנטשה את בנה, היא קבעה במו־ידיה אמת־מידה להערכת הרומאן שלה. זהו סיפור־מעשה שכולו גחמה של הדמיון הלא־שקול של המחברת, הנוטה, מאז פנתה לכתיבת רומאנים, להפליג למצבים קיצוניים יותר ויותר. אין היא היחידה שכותבת רומאנים כאלה, המעלים בהתמדה את סף־הגירוי על ידי בחירה של נושאים השוברים מוסכמות ערכיות־מוסריות, שבלעדיהן היתה כל חברה בכל מקום על מפת העולם הופכת לסדום ולעמורה.

בתחרות הזו שהתפתחה בין סופרי המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, סופרי “הקולות החדשים” (שנודעו גם בכינוי “הסופרים החדשים”), כבר נשברו כל הלאווים, שבאמצעותם הובדלה בעבר הספרות הקאנונית מהספרות הממוסחרת־בידורית. למען ההצלחה כרב־מכר הקריבו את סבירות העלילה, את השיפוט הערכי־מוסרי של מעשיהם הבלתי־נורמטיביים של הגיבורים, את ניקיון השפה ואת האחריות לתוכן המילים. המירשם שהתגבש לרומאן הממוסחר כולל גיבור אקסצנטרי, הפועל בממשות מוכרת היטב לקורא, סיפור־המעשה המתמקד בדילמה, שכל קורא מסוגל להיות חכם דיו כדי להשיא עצות לגיבורים איך לפתור אותה והתרה של הדילמה בפתרון שגומל לציפיותיו של הקורא לסיום טוב עבור הגיבורים. כמו כן מסתייע המירשם בשימוש תכוף ב“כמו”, באמצעים פיגורטיביים של השפה המאנישים את החי והצומח והמנפישים את הדומם, כדי להוסיף “נפח” לטקסט.

למען הגינות השיפוט חובה לומר: מירה מגן אינה מציבה את הדוגמא היותר גרועה לכתיבה על־פי מירשם זה. אף שברומאן הזה דחסה מספר גדול יותר של מילים לועזיות ומילות סלנג כדי שהשפה תהיה פחות עשירה ופחות נדיבה מזו שכתבה בה את ספריה הקודמים, עדיין ניכרת שימת־הלב שלה לניקיון המשפט ולבחירה של המילים בחלקים רבים של הטקסט. אך בכל היתר נסחפה גם היא אחרי הרוח הרעה שהשתלטה על הסיפורת הישראלית בשני העשורים האחרונים ואשר המליכה בה את הרומאן הממוסחר ועל־ידי כך איפשרה לגרפומנים בדרגות שונות לחדור לתחומה של הספרות הלגיטימית. השתלטותה של הכתיבה הגרפומנית היא כה הרסנית, עד שאין כמעט סיכוי כיום להגיע אל הקוראים להסעיר את המחשבה ולהעשיר את הנפש.

יתר על כן: השינוי שקיוו ממנו להתחזקותה של ספרות המקור האיכותית, גידול במספרן של הסופרות בין כותבי הסיפורת, גרם למפח־נפש. אמנם מספרן של הנשים הכותבות במשמרת “הקולות החדשים” עולה במידה ניכרת על מספר הגברים הכותבים, אך רובן פנו מתחילת דרכן בספרות לכתיבת הרומאן הטריוויאלי הממוסחר, או כמו מירה מגן נסחפו כעבור ספר או שניים אחרי הפיתוי של ההצלחה המהירה, שרומאן בינוני כזה מבטיח לכותבו³.