רקע
ישראל כהן
משׁלי אַיסוֹפּוֹס בתרגוּם שׁ. שפּאן

א

המשל הוא תבנית ספרותית עתיקת ימים. יש אומרים, שקדם לכתב ולמכתב וממנו הושתתה תרבות המחשבה וההגות. שכן האדם הקדמוני, שעדיין לא היה עשוי לחשוב נרחבות וארוכות, ולהסיק מסקנות לאחר שקלא וטריא עם עצמו ועם אחרים, קיפל את נסיונו ואת עצתו במשל קצר ובנמשל קצר ממנו. ולפי דעת אחרים, המשלים הם שרידי החכמה האבודה, תמצית התרבות הרוחנית של הדורות הקמאיים. אַריסטוֹ, למשל, אמר, “שכאשר נאבדה בימי קדם הפילוסופיה באבדנם הגדול של בני האדם, נשארו המשלים בחיים מחמת הקיצור והפקחות שבהם”1. על כל פנים, הכל מודים, שהמשל הוא צורה ספרותית, שתחילתה נעוצה בערפלי הבראשית. ואף על פי שהמשלים בתנ"ך קדמו למשלי איסוֹפּוֹס, אין ספק שמשלים אחרים קדמו אף להם, או שנוצרו בעת ובעונה אחת, כדרך שהיתה בוודאי השפעת גומלין ביניהם.

וראוי לשים לב לכך, שהמשל דומה בעיקרו, בתכנו ובצורתו, במבנהו ובמגמתו, בכל הזמנים והמקומות. אפילו במאות־השנים האחרונות, שבהן הפיגו את תוּמוֹ של המשל האַיסוֹפי ותוכו נעשה רצוף שנינה ואירוניה, חריפות אינטלקטואלית וסמני הידור שונים, עדיין תבניתו העממית הראשונה בעינה עומדת עד היום הזה.

המשל הוא סיפור קצר, המעניק לבריות השונות שבטבע, ואף לדומם, תודעה, תבונה וכוח־הדיבּר. הוא מְנַפֵש את הכל ומשווה את הכל. סיפור זה אף על פי שהוא שלמוּת בפני עצמה, אין הוא אלא פלג־גוף וטעון השלמה ע"י נמשל או מוסר־השכל. המשל תכליתו להיות מורה להועיל, להשמיע עצה או דברי כיבושים, ללמד ולהדריך. בעלי־החיים מתאימים ביותר לשמש נושאים למשל. ראשית, מפני שקווי־אָפים ידועים לכל ואין צורך להסבירם וכל שומע או קורא מבין מיד מה כוונתו של הממשל. שנית, מפני שיש דמיוּת טבעית ביניהם לבין האדם, והיצרים היסודיים מכוונים לאותם הצרכים ונובעים מאותם המקורות עצמם כיצרי האדם. ואין לך אלא לבחור בחיות כאלו, שדמיוּת זו גדולה בהן ביותר, כדי שתשמש אספקלריה לעולם האנושי. המשל ממחיש איפוא את ההכרה, שמנהגו של הטבע דומה בעולם הפיסי כבעולם הרוחני.

המשל הוא אבי הפתגם, כדרך שהפתגם הוא גיבושו של המשל ומיצוי טעמו ותכליתו. המשל משמש מעין הסבר לפתגם, כלומר, ללקח היוצא ממנו. הוא מבססו ומייפה את כוחו לדבר בשם החיים והנסיון. המשל הוא בחינת כיסוי־הזהב למטבע־הפתגם, ולולא הוא היה אמוננו בו רופף. עושר הנסיונות מאפשר לנו לוותר על המשל ולהסתפק ברמיזה עליו.


ב

תולדות אַיסוֹפוֹס מעולפות אגדה, ולפי הירודוטוס חי באמצע המאה הששית לפני ספירת הנוצרים. הוא היה עבד מסאמוס, וכנראה שבני דלפוי הרגוּהוּ במיתה משונה מחמת שהיה עולב בהם בשוט לשונו ובתוכחת מוסרו. בהיותו עבד בעל־מום הכיר לדעת את חיי האדונים, את אָרחם ורבעם, את צדקתם ואת רשעתם. אולם עינו החדה תפסה גם את הצדדים המבדחים והנלעגים שבהתנהגות בני אדם, ואת חוסר־הישע שלהם, ואף אותם שילב במשליו. אך כעבד לא תמיד יכול היה להטיף את לקחו בגלוי, והיה נזקק למשלים וחידות.

בזכות ריבוי מנינם ואיכותם השלמה נעשה המשל האַיסוֹפי דוגמה של מעלה למשלים. משלי אַיסוֹפוֹס לקוחים, כידוע, מעולם החיות והאנשים, הטבע והאֵלים. ביחוד מרהיבים אותנו בעלי החיים במשלים, שתוארו לא רק בבקיאות מופלאה אלא גם בדקות פסיכולוגית ובזהרורי הומור. אַיסוֹפוֹס הסיר את כל המחיצות וההבדלים בין החי והמדבר, הדומם והצומח. הכל חיים והכל מדברים, ואין יתרון לנפש האנושית על הנפש הבהמית. אדרבה, לעתים גדולה החיה, המשל, מן החי המדבר, הנמשל: היא בחינת מורה־הוראה ואוֹמן־פדגוג לאדם. החיה היא מקור החכמה והנסיון, בעוד האדם הוא בחינת תלמיד, ולא תמיד תלמיד טוב. במשלי אַיסוֹפוֹס אין האדם נזר הבריאה. הוא שווה בין שווים. ולא עוד אלא שהבהמות והחיות מושיטות לו לאדם בקנה מנסיונן המר והמתוק, ואומרות לו: ראה, בן־אדם, מה עלה לנו במקום פלוני ובמקרה אלמוני, וַחֲכַם! משלי אַיסוֹפוֹס אינם דברי ספרות לשמם, אלא חטיבות סיפוּריות קטנות, שיש בהן מוסר השכל. המשל רץ, כביכול, אחרי הנמשל, תופסו וכופה עליו את לקחוֹ.

אין איפוא פלא, שמשלי אַיסוֹפוֹס עשו להם כנפיים ונתפשטו בכל הזמנים ובכל המקומות. הם נעשו נכס צאן ברזל של הספרות העולמית והטביעו חותמם על צביונה של המחשבה האנושית.


ג

כאמור, מצויים בידנו משלים, הקודמים למשלי אַיסוֹפוֹס, כגון משל יותם, משל החוח והארז של יהואש מלך ישראל, וכן נאמר על שלמה המלך, שחי כמה מאות שנים לפני אַיסוֹפוֹס: “וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האֵזוב אשר יוצא בקיר”. אף על פי כן אין ספק, שמשלי אַיסוֹפוֹס חדרו אחר כך גם לגבולות ישראל ועקבותיהם כבר ניכרים אצל בן־סירא, כגון הפתגם:

אִם תִּפַּח בְּנִיצוֹץ יִבְעָר

וְאִם תָּרֹק עָלָיו יִכְבֶּה

וּשְנֵיהֶם מִפִּיךָ יָצָאוּ.

(בן סירא השלם, כ“ח, י”ז)

ובויקרא רבה מובא הדבר בלשון זו:

“בר־סירא אמר: היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה, רקק בה וכבתה”.

משל זה נמצא באַיסוֹפוֹס בשם “האדם והשעיר”. ויש כיוצא בו בבן־סירא.

ואין צורך לחזור על הידוע, כי בתלמוד ובמדרשים מצויים כמה וכמה משלי אַיסוֹפוֹס, לפעמים בנוסחה המקורית המדויקת ולפעמים בשינויי גירסה קלים. בעצם השמות “שיחת דקלים”, “שיחת חיות ובהמות”, “משלי שועלים”, אנו מרגישים את רישומם של משלי אַיסוֹפוֹס. ולא רק ר' מאיר, שאמרו שהיו לו שלוש מאות משלי שועלים, ידע את אַיסוֹפֹוס, אלא גם בר־קפרא ור' יהושע בן־חנניא ורבים אחרים. בדברים רבה, פרשה א' מסופר:

"הַנָּחָש אָמַר זְנָבוֹ לְרֹאשׁוֹ: עַד מָתַי אַתָּה

מְהַלֵּךְ תְּחִלָּה? אני אֵלֵךְ תְּחִלָּה. אָמַר לוֹ: לֵךְ. הָלַךְ

וּמָצָא גֻמָּא שֶׁל מַיִם – וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָהּ, מָצָא אֵשׁ –

וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָהּ, מָצָא קוֹצִים – וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָם. מִי

גָרַם לוֹ? עַל שֶׁהָלַךְ הָרֹאשׁ אַחַר הַזָּנָב".

משל זה נמצא בתרגומו של שפאן בעמוד 38.

כדי להאיר את דרך התפשטותם של משלי אַיסוֹפוֹס בספרות העברית, מן הראוי ליטול משל אחד מני רבים ולהביא מקצת מנוסחאותיו השונים, ממדרש רבה עד תרגומו של יונתן רטוש. לתכלית זו אחת היא אם התרגום נעשה על פי הטקסט של אַיסוֹפוֹס או של לה־פונטיין או קרילוב. כאן השתי הסיפורי עיקר.

ניטול איפוא את המשל הידוע בדבר “הארי והעגוּר”, המובא במדרש רבה:

אֲרִי טָרַף טֶרֶף וְעָמַד עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, אָמַר: כָּל

מִי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹצִיאוֹ אֶתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ. בָּא קוֹרֵא מִצְרִי

שֶׁמַּקּוֹרוֹ אָרֹךְ, נָתַן מַקּוֹרוֹ לְתוֹךְ פִּיו וְהוֹצִיא

אֶת־הַעֶצֶם. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי. אָמַר לוֹ הָאֲרִי: לֵךְ

וֶהְיֵה מִשְתַּבֵּחַ וְאוֹמֵר: נִכְנַסְתִּי לְפִי הָאֲרִי בְּשָׁלוֹם

וְיָצָאתִי בְּשָׁלוֹם ־ וְאֵין לְךָ שָׂכָר גָּדוֹל מִזֶּה.

(בראשית רבה ס"ד, לפי ספר האגדה).

זְאֵב וְעָגוּר

זְאֵב חִלָּה פְּנֵי הָאֲרִי לְהַגִּיע עָדָיו הֲמוֹנוֹ.

כִּי עֶצֶם גָּדוֹל נֶהְפַּךְ וְנִשְׁאַר בִּגְרוֹנוֹ. וְלֹא יָכוֹל

לָשֵׂאת רֹאשׁוֹ. וַתִּבְחַר מַחֲנַק נַפְשׁוֹ. כִּי הָעֶצֶם מְחָצוֹ.

וּבְמָקוֹם צַר לְחָצוֹ. וַיַּזְעֵק בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף כֻּלָּם.

מִקְּטַנָּם וְעַד־גּדוֹלָם. וַיָבֹאוּ עַד הַזְּאֵב. וַיִמְצָאוּהוּ

מַשְׁמִים וְכוֹאֵב. וַיִשְׁאַל לָהֶם עֵצָה. לְהוֹצִיא הָעֶצֶם חוּצָה.

וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ. כִּי אָמְרוּ: זֹאת עָרְמָתוֹ. וּתֹאֲנָה

הוּא מְבַקֵּשׁ. לִהְיוֹת לָנוּ לְמוֹקֵש. לְבָלְעֵנוּ כִּשְׁאוֹל חַיִּים.

וְעַתָּה נַעֲרִים סוֹד וְנִהְיֶה נְקִיִּים. וַיְּהִי כְּדַבְּרוֹ לָהֶם

לֹא אַחַת וְלֹא שְתַּיִם. וַיִּמַּס לְבָבָם וַיְהִי לְמַיִם.

וַיִּוָּעֲצוּ כֻּלָּם יַחַד. וַיֹּאמְרוּ לוֹ פֶּה אֶחָד. יְהִי

מַּכִּירְךָ בָּרוּךְ. הִנֵּה לֶעָגוּר צַוָּאר אָרֹךְ. וּפֶה חָזָק וְחַד

וָצָר. יוֹצִיא אֶת־הַעֶצֶם מִן הַמֵּצַר. וְאִם־לא אֵפוֹא מִי הוּא. קְרָא

אוֹתוֹ אֵין כָּמוֹהוּ. וַיִּקְרָא לָעָגוּר וַיְדַבֵּר עַל־לִבּוֹ. אַךְ

מְרוֹרוֹת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ. וַיְפַתֵּהוּ בִדְּבָרִים וַיִּדַּר לוֹ

נְדָרִים. אִם יוֹצִיא הָעֶצֶם לְשַׁלֵּם לוֹ גְּמוּלוֹ. וְלִהְיוֹת

מוֹשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר לוֹ. וַיֹּאמֶר הֶעָגוּר: פְּתַח פִּיךָ וְאֶחֱזֶה.

אִם אוּכַל לְהָסִיר מֵעָלֶיךָ הַמָּוֶת הַזֶּה. וַיִּפְעַר הַזְּאֵב פִּיו

לִבְלִי חֹק. וַיַּעַמְדוּ כֻּלָּם מֵרָחוֹק. וַיֵּרוֹמוּ מֵעָלָיו. כִּי

יָרְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. וְהֶעָגוּר אֶת־הָעֶצֶם בֵּין שִׁנָּיו

הִפְגִּיעַ. כִּי פִיו עַד צַוָּארוֹ הִגִּיעַ. וַיּוֹצִיאֵהוּ

מִצַּוָּארוֹ. וַיִּשְׁאַל לוֹ שְׂכָרוֹ. וַיַּעַן לוֹ הַזְּאֵב עַזּוֹת.

מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה וּמִי רָאָה כָזֹאת. הֲלֹא עָז אֲנִי מִן הַחַיָּה

וּמִן הַבְּהֵמָה. וּסְבִיבוֹת שִׁנַּי אֵימָה. וּפִי לִטְרֹף

וּלְהַשְׁחִית חֻקָּהּ. מִי בָא בְּפִי כָּמוֹךָ וְנִקָּה. הָעֵת

נִמְלַטְתָּ מִבֵּין שִׁנַּי וְלֹא חֲנַקְתִּיךָ. מִשְׁנֶה שְׂכַר־שָׂכִיר

שִׁלַּמְתִּיךָ. לֵךְ מֵאִתִּי פֶּן אֲשִׂימְךָ חָלָל. וְהָיְתָה לְךָ

נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל.

(משלי שועלים, משל ח', לרבי ברכיה הנקדן, שחי במאה ה־12. הוצאת שוקן, תש"ו)

* * ★ * *

הַזְּאֵב וְהֶעָגוּר

הַזְּאֵב, לְמִקְרֶה תָּקַע עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, וַיֹּאמַר

לָתֵת שָכָר רַב לְהֶעָגוּר, אִם יוֹצִיא אֶת הָעֶצֶם בְחַרְטוּמוֹ,

הֶעָגוּר עָשָׂה וְהִצְלִיחַ, וַיִּדְרֹש אֶת הַשָּׂכָר אֲשֶׁר יָעַד לוֹ.

אֲבָל הַזְּאֵב בִּשְׂחוֹק לָצוֹן עָנָהוּ: רַב לְךָ, כִּי בְלִי אָסוֹן

וּפֶגַע הוֹצֵאתָ אֶת רֹאשְׁךָ מִבֵּין חַדּוּדֵי שִׁנֵּי הַזְּאֵב.

(משלי אסף, העתקה לתועלת צעירי בני עמנו, מאת י. ב. כהן. ווארשוי, שנת תרי"ח).


הַזְּאֵב וְהֶעָגוּר


לֹא אָפוּנָה כִי תֵדְעוּ גַם אַתֵּמָה

אֲשֶׁר הַזְּאֵבִים זוֹלְלֵי בָשָׂר הֵמָּה,

וּבְאָכְלָם לֹא יָשִׂימוּ עַל לִבָּמוֹ

לִשְׁמֹר מִמַּחֲנַק עֶצֶם אֶת נַפְשֵׁמוֹ

(זוֹלְלֵי בָשָׂר, תָּמִיד דֵּעְתָּם קְצָרָה).

עַל כֵּן נָגְעָה לְאֶחָד מֵהֵם הַצָּרָה

כִּי נֶחֱנַק, נַפְשׁוֹ כּמְעַט לִשְׁאוֹל בָּאָה

וַיִּבָּצֵר מֶנְהוּ אַף קוֹל לַשְמִיעַ:

בָּאָה אַמַּת בִּצְעוֹ קִצּוֹ הִגִּיעַ!

אוּלָם הִנֵּה עוֹד שִׂחֲקָה לוֹ הַשָּׁעָה,

כִּי עָגוּר אֶחָד לָבוֹא שָׁם קָרָה,

וַיִּקְרֹץ הַזְּאֵב, הֵנִיף לוֹ יָדֵהוּ

לָחִיש הִוָּלֶד לוֹ אָח לַצָּרָה.

הֶעָגוּר שָׁלַח חִישׁ אֶת חַרְטוּמֵהוּ

אֶל תּוֹךְ לוֹעַ הַזְּאֵב, וַיִּתְחָבֶנּוּ,

וּבְרָב טֹרַח וּבְמַרְבִּית עֲמָלוֹ

הִשִּׂיג אֶת הָעֶצֶם וַיִּסְחָבֶנּוּ

וַיְבַקֵּשׁ הַשָּׂכָר עַל מִפְעָלוֹ.

"שָׂכָר לִפְעֻלָּתְךָ נַפְשְׁךָ חֹמֶדֶת?"

עָנָה הָאַכְזָר: "הָהּ, נֶפֶשׁ בֹּגָדֶת!

הַמְעַט מִמְּךָ – שִׂימָה נָא עַל לִבֶּךָ –

כִּי חַרְטוּמְךָ, רֹאשְׁךָ לִגְרוֹנִי בָאוּ

וּבְשָׁלוֹם נִכְנְסוּ וּבְשָׁלוֹם יָצָאוּ?

חוּשָׁה, רֵעִי, וּבְרַח לְךָ לִמְקוֹמֶךָ,

וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מִפָּנַי כָּל יָמֶיךָ".

(“תיקון משלים”, משלי קרילאוו, נעתק מלשון רוסיה, מאת משה בן דוד הכהן רייכערסאָהן. וילנא, תר"כ 1860).


הַזְּאֵב וְהָאֲנָפָה

אֶל מִרְבַּץ הַצֹאן בַּאֲפֵלוֹת הַלַּיִל

הִתְגַּנֵּב הַזְּאֵב וַיַּחֲטֹף לוֹ אַיִל;

וַיְהִי חָש לֶאֱכֹל וַיְמַהֵר מַעֲשֵׂהוּ

לְכַלּוֹת כֵּרָתוֹ טֶרֶם

יָבֹאוּ הָרֹעִים הַכּוֹתוֹ חֵרֶם,

וּבְמַהֲרוֹ נִתְקַע בַּלֹּעַ לוֹ גֶּרֶם

וַיֵּחָנֵּק וַתִּקְצַר לַמָּוֶת נַפְשֵׁהוּ.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא הָאֲנָפָה

– גִּדְלַת הָאַפַּיִם – בִּיעָף מוּעָפָה,

וַיִּרְזֹם לָה וַתַּעֲמֹד וַתִּקְרַב אֵלֵיהוּ

וַתִּתְקַע אַפָּהּ בִּגְרוֹנוֹ תָּקֹעַ

וַתּוֹצֵא הָעֶצֶם מִתּוֹךְ הַלֹּעַ

וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו וַתִּרְפָאֶנּוּ;

אָז שָׂכָר לַעֲמָלָהּ בִּקְשָׁה מִמֶּנּוּ.

הוֹי – קָרָא הַמֻּצָּל – גַּם בּוֹשׁ לֹא תֵבוֹשִׁי!

הַעוֹד לִפְעֻלָּתֵךְ שָׂכָר תִּדְרֹשִׁי?

הַאֵין דַּי לָךְ כִּי הוֹצֵאת רֹאשֵׁכִי

שָׁלֵם מִמַּלְתְּעוֹת הַזְּאֵב וּגְרוֹנוֹ

כִּי עוֹד תֹּאמְרִי הִתְעַשֵּׁר מֵהוֹנוֹ?

מַהֲרִי עִזְבִינִי וּלְשָׁלוֹם לָךְ לֵכִי

וּלְשָׁלָל הִנְנִי נוֹתֵן לָךְ נַפְשֵׁכִי,

אַךְ הִשָּׁמְרִי לָךְ פֶּן תַּזְכִּירִי זֵכֶר

כִּי תַּשִּׁי בַּזְּאֵב שִׁלּוּמִים וָשֶׂכֶר.

(משלי יהודה" ליל"ג)


הַזְּאֵב וְהַחֲסִידָה

הַזְּאֵב גַסָּה אֲכִילָתוֹ. לָעַט

זְאֵב פְּלוֹנִי בִּשְׁעַת כֵּרָה אַחַת

כְּדֵי כָךְ, אוֹמְרִים, שֶׁכִּמְעַט

נַפְשׁוֹ חָנַק חָנֹק.

לוֹ עֶצֶם בְּלֹעוֹ נִתְקְעָה עָמֹק.

לְמַזַּל הַזְּאֵב, שֶׁלֹּא יָכֹל לִצְעֹק,

חֲסִידָה בְּקִרְבַת מָקוֹם עָבְרָה.

רָמַז לָהּ, לָבוֹא מִהֲֵרָה.

חִיש הַמְנַתַּחַת לַמְּלָאכָה נִגְּשָׁה.

חָלְצָה הָעֶצֶם, אַחַר עָמְדָה

וּשְׂכַר הַטּוֹבָה בִּקְשָׁה.

אָמַר הַזְּאֵב: "שְׂכָרֵךְ?

צוֹחֶקֶת אַתְּ, דּוֹדָה!

מָה? לֹא רַב לָךְ כִּי

מִתּוֹךְ לֹעִי הוֹצֵאת אֶת צַוָּארֵךְ?

אַתְּ כְּפוּיַת תּוֹדָה; לְכִי,

וּלְעוֹלָם אַל תִּפְּלִי בְּכַפִּי".

(כל משלי לה־פונטן. עברית: יונתן רטוש.

הוצאת ש. פרידמן. ת“א, תשי”ט)


הַזְּאֵב וְהָאֲנָפָה

זְּאֵב אֶחָד נִתְקְעָה עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, וְהָיָה

מְהַלֵּךְ אָנָה וְאָנָה וּמְחַפֵּשׂ מִי שֶׁיּוֹשִׁיעֶנּוּ בְּצָרָתוֹ.

נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲנָפָה וּבִקֵּשׁ מִמֶּנָּהּ, שֶׁתּוֹצִיא אֶת הָעֶצֶם

מִגְרוֹנוֹ וְתָבוֹא עַל שְׂכָרָהּ, הִכְנִיסָה הָאֲנָפָה אֶת רֹאשָׁהּ אֶל

לֹעַ הַזְּאֵב וּמָשְׁכָה וְהוֹצִיאָה מִשָּׁם אֶת הָעֶצֶם, וְאַחַר

בִּקְשָׁה אֶת שְׂכָרָהּ לְפִי הַהֶסְכֵּם. אָמַר לָהּ הַזְּאֵב: אֲנָפָה,

לֹא דַי לָךְ שֶׁהוֹצֵאת אֶת רֹאשֵׁךְ שָׁלֵם וּבָרִיא מִפִּי הַזְּאֵב,

וְעוֹד אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת שָׂכָר לְעַצְמֵךְ?

(משלי איסופוס, תרגם שלמה שפאן,

הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ך).


כאמור, לא הבאתי כאן אלא מקצת מן הנוסחאות, מחמת ריבוים. אבל דוגמה זו דיה להוכיח מה רבה היתה השפעתם של משלי איסופוס ועד כמה גירו את יצר החיקוי או התרגום של סופרי כל הדורות בעמנו, ויעידו על כך בן־סירא, התלמוד, המדרשים ומשוררי ימי הביניים, וביותר בימי ההשכלה ובעת החדשה.

עד כמה נשתרשה הכרת חשיבותם של משלי חיות ועופות בלב חז"ל, אנו רואים מדברי ר' יוחנן, שאמר: “אלמלא לא ניתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה ודרך־ארץ מתרנגול”. השווה משלים לתורה. ואף פסוק מצאו באיוב להסתמך עליו, כדרכם: “מַלפנוּ מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו”. משמע, שהמשל היה עיקר ולא טפל בעולמם. וטבעי הוא שכך היה. תבנית שלמה זו של משל ונמשל, מופת זה של סיפוּר ולקחוֹ, אי אפשר היה שלא יעוררו את הדמיון היוצר של כל העמים, ומובן שגם בני עמנו נתבשמו מהם משעה שהתחילו לבוא במגע עם התרבות היוונית.

מלבד התרגומים המובאים כאן, יש להזכיר ספרים אחרים, שבהם מובלעים משלי אַיסוֹפּוֹס, כגון ספר שעשועים לבן זבארה, משלי סנדבר, מתלא דסופוס, משל הקדמוני לר' יצחק בן שלמה בן סהולה, איגרת בעלי חיים לקלונימוס, פרחי קדם לר' בנימין קעוואל ורבים אחרים.


ד.

לאחר נסיונות שונים להעתיק או לעבד את משלי אַיסוֹפוֹס, שנעשו בספרותנו בתקופות שונות, אם במישרין או בעקיפין, בהבלעה או במפורש, הוכנסו עכשיו משלים אלה לבית הספרות העברית במלואם. ותרגום – מעשה ידי הסופר והפדגוג שלמה שפאן. הוא שקד על תרגום זה בחריצות, בבקיאות, בחיבה ובהצלחה. דומה, שהנסיון שנצטבר אצלו אגב תרגומי שירה ופרוזה יוונית, סייע לו להוציא מתחת ידו מלאכת מחשבת. הסגנון סגנון זמננו, ממוזג ומדויק, שאין כמוהו הולם תכנם של משלים אלה ורוחם. אתה קוראם וטעמם כטעם משלים מקוריים, ולולא שמותיהם של אֵלים יוונים או של הווי נכרי, היינו נפתים להאמין, כי לפנינו מקור עברי קדמון, מעין מדרש אַיסוֹפוֹס, שנגנז זה דורות וחזר ונתגלה בדורנו.

מגלגולי הלבוש העברי של משל אחד, המובא לעיל, אנו למדים, כי לאחר שבן־סירא ומשוררים בימי הביניים הלבישו את משלי אֵיסופוס מחלצות שירה וחרוזים, החזיר שפאן את העטרה ליושנה ונתן לנו שוב משלי אַיסוֹפוֹס בפרוזה ריתמית, כפי שעשו המדרשים לפניו. שכן בדין התנגד לסינג לחריזת המשלים ולקישוטם, ויפה אמר, שכל החורז את המשלים או מעטרם יתר על המידה, הרי זה כמי שבא “לבשׂם את הבושׂם”. המשלים דים לעצמם ואינם זקוקים לנופך של נוי או עיטור.

לפיכך אין אנו זזים ממשלי אַיסוֹפוֹס עד שסיימנו קריאתנו בהם, ומברכים על התרגום הנאה2, על האותיות המצהירות, על הדפוס המאיר, על הנייר והכריכה, וכן על העיטורים המרהיבים מעשה ידי בצלאל שץ. ויעמוד על הברכה מוסד ביאליק, שהוציא את הספר ושכבר יצאו לו מוניטין כמקפיד בהידורו של הספר העברי.

תשכ"א




  1. הציטאטה מובאת במבוא לפירוש המדעי של א. כהנא לספר משלי.  ↩

  2. יש להעיר על שיבוש אחד, החוזר בתרגום פעמים אחדות. במשלים – רל“ב, רנ”ב, רנ“ג משתמש המתרגם בפועל ”הפך“ שלא כראוי. כידוע, אין לומר ”ברכת אל שהפכה לקללה“, אלא ש”הפכה קללה“. על דרך: ”ושערה לא הפך לבן“ (ויקרא יג, ד), ומוטב: ”שנהפכה לקללה".  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!