א
מצויות בגליציה המזרחית ערים מספר, שמאורעות שנתארעו בהן ואישים שנשתכנו שם במשך דורות רצופים ייחדו להן עמדה של מעלה בתולדות רוחה של ארץ זו, אם מבחינה יהודית ואם מבחינה כללית או שתיהן כאחת. ודאי, כמעט בכל עיר ועיירה נטבעו אצבעותיה של ההיסטוריה הישראלית וכל אחת היתה בזמן מן הזמנים גיא־חזיון למאורעות של חסד או לזעזועים של פורענות. אולם משולות הערים לבני אדם; מה הם תלויים במזל, אף הן כך! וכשם שבני־עליה מועטים נולדים בסוד צירופים שלא נדע פשרם, כך הועידה לה ההשגחה העליונה ערים או כפרים, הנעשים כמין טבור לארץ שלמה. ערי־סגולה אלו כאילו מזומנות ועומדות מתחילת ברייתן לקיים יעוד נכבד, ולפיכך העניק להן שר העולם תפארת־נוף, תלתלי־יערות, עקמומיות־נהרות, רכסי־הרים, מראות־עמק ושרידי קדומים. גם קורות משפחות ואישים, הכרעות מדיניות ומעשים הרי־גורל חרותים על לוחותיהן של ערים כאלו. ללמדך, שגם לענין ערים נאמר: אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור ועשיר ובעל קומה…
יש לה לגליציה ערים מעטות מסוג זה: לבוב, ברודי, טרנופול, ז’ולקיב וכו‘. אחת מאותן הערים היא גם בוּצ'אץ'. שוכנת היא בתווך, בין סטניסלבוב המוליכה ללבוב ובין טרנופול. אולם כבודה בא לה בזכות עצמה. כמעט כל הזרמים הרוחניים בישראל שטפו ועברו דרך בוצ’אץ’ והניחו בה אחריהם את משקעם. ויש שהיא עצמה הוסיפה עליהם נופך משלה או גוון משלה. כי עיר בעלת מסורת היא. וגם בכמותה היתה ניכרת. ספירה אחת משנת 1765 כבר מעמידה את מנין היהודים בבוצ’אץ' על 1055. והם הלכו מאז והתרבו. במחוז הרוסי־ברצלבי היתה במאה הי“ז והי”ח קהלה ראשית. לאחר שהמחוז נחצה לשנים נעשה הרב של בוצ’אץ' ראשו הרוחני של מחוז אחד. בוצ’אץ' שלחה פרנס (שהיה קרוי גם “ראש המדינה”) למדינה הרוסית־ברצלבית וגם לועד של ארבע ארצות. ידועים הפרנסים דוד פרגר שהשתתף בישיבות הועד בשנת 1664, ואריה ליב בן־יצחק, חבר הועד מקוּליקוב בשנת 1727. מן הרבנים בבוצ’אץ' ראויים להיזכר ר' יעקב אליהו בן משה מאק; ר' אלחנן בן זאב וולף, שבנו ר' אבא’לי, היה חתנו של צבי מייזלש, הפרנס הידוע בועד ארבע ארצות; ר' צבי הירש בן יעקב קרא, מחבר “נטע שעשועים”; חתנו ר' אברהם דוד בן אשר; ר' אברהם בן צבי הירש תאומים, מחבר “חסד אברהם”.
אָפייני לעיר זו היה ר' אברהם דוד בן אשר, שנולד בשנת 1770 ונפטר בשנת 1840. תולדותיו ואורח־מחשבתו הם פרשה חשובה מאוד ואנו לא נרמוז עליה אלא בדרך הנוטריקון. עוד בהיותו נער משך עין כל רואהו בבקיאותו בתלמוד ובחריפותו הגדולה, ור' צבי הירש בעל “נטע שעשועים” בחר בו כחתן לבתו. בשנת העשרים לחייו כבר היה מוכן לקבל כהונת רב ביזלוביץ. בוצ’אץ' היתה עיר של למדנים ותלמודאים, שלא האמינו בצדיקים ובמעשי נפלאותיהם. המלחמה בין התלמוד והחסידות היתה אז בכל תקפה והיא הציקה לו מאוד. כשחלה בנו הפצירו בו אשתו וידידיו שיסע עמו2 אל רבי לוי יצחק מברדיטשוב ולאחר סירוב ממושך נעתר להם. מאז חלה בו תמורה. ר' לוי יצחק השפיע עליו הרבה וסייע לו להביא לידי התאמה את דעותיו כתלמודאי ואת דעותיו החסידיות, שהיו כה מנוגדות בעירו. לשמחת החסידים לא היה גבול, שכן הרבה נתיראו מפני ידיעותיו הרחבות בתלמוד ובפוסקים. אעפ“י כן, כשנתמנה רב במקום חותנו, השתוממו על תורתו, אבל חלקו על אורח חייו, שהיה על פי הנהגות תלמידי הבעש”ט. ובתורת פוסק הלכות ומורה הוראה והלכות הנהגה היה נוהג אך ורק לפי עיקרי התלמוד ודיני הפוסקים ולא לפי עיקרי הקבלה. גם פעולתו הספרותית המעונפת היתה ביסודה שכלית, תלמודאית ופרשנית. חיבורו “דעת קדושים” נכנס כחלק עצמאי של ה“שולחן ערוך” וכן “אשל אברהם”. בין שאר ספריו כתב גם פירוש אחד קבליי בשם “ברכת דוד”. בפרק אחד מחייו נתבלבלה עליו דעתו ולפי המסורת ריפא אותו הרבי מסאסוב. הוא כיהן בבוצ’אץ' עד יום מותו, כחמישים שנה, ואָצל מרוחו עליו.
אגדות רבות נרקמו על ר' אברהם דוד. היו אומרים עליו, שלא שכב לישון עד שחידש ח"י הלכות ושמימיו לא ראה צורת מטבע. כשנפטר והקימו מצבה על קברו, חרתוּ על גבה “מלכנו”. מיד הלשינו על כך לפני הרשות, אולם עד שהגיעו הבודקים מטעם השלטונות כדי להיווכח אם באמת מרדו יהודאי, ופס יד נעלמה חרתה באישון לילה “מַלפנוּ”, היינו “מאלפנוּ” חסר א‘. הכ’ נהפכה לפ'. אחריו לא היו מעניקים את התואר “רב” לשום יורש כסאו, אלא צמצמוהו והעמידוהו על “דיין”.
ב
מלחמת התורכים בפולנים, שנסתיימה בשלום הקרוי עד היום בפי ההיסטוריונים בשם “השלום המחפיר של בוצ’אץ' " (1672), שעל פי החוזה ההוא נספחה פודוליה וסביבותיה באוקראינה לתורכיה והיו ברשותה עד שלום קרלוביץ (1699), היינו עשרים ושבע שנה – הכשירה את הקרקע במקומות הללו לתנועת שבתי־צבי ואחר־כך לתנועת הפרנקיסטים. במשך תקופה זו היה מצבם המדיני של היהודים ובמידה רבה גם הכלכלי טוב ביותר. וכנראה, שהיהודים בארצות הכיבוש הללו היו מרוצים מכובשיהם עד כדי כך, שהפולנים חשדו ביהודים שהם עומדים בקשרים חשאיים עם תורכיה. אותה שעה נעשה כמין עירוי דם של היהדות המזרחית בתוך קהילות פודוליה. מאורע זה לא הוערך עדיין כראוי. התקרבות זו של שתי חטיבות יהדות מסייעת לנו לעמוד על אופיה של גליציה הישראלית, השתתפות בתנועות המשיחיות, מלחמת הרבנות, דרכי החסידות, נפתולי ההשכלה וכו'. תנועת שבתי צבי הובאה לחבל זה של גליציה לא ע”י שלוחים בודדים בלבד, אלא על ידי עוברים ושבים יהודים מתורכיה שנשתקעו בה. ואפילו יעקב פראנק, מחולל תנועת הפראנקיסטים, שנולד בעיירה קטנה שבגליציה, הורה את תורתו ורכש לו את קהל חסידיו לאחר שחזר ממקום המעשה של שבתי צבי ועמו אחוזת מרעיו. על כל פנים היו בבוצ’אץ' אנשים אחדים, שהיו מכנים אותם דרך גנאי בשם “פראנקים”. הטעם, כמובן, נשתכח במרוצת הימים. אך קרוב לודאי שאבותיהם של הללו נהו לשעבר אחרי כת פראנק או שבאו מתורכיה, שכן כל יהודי עותומני נתכנה בשם “פראנק”. הרדיפות מצד מתנגדי משיח השקר כלפי הנוהים אחריו היו כה אכזריות והשמתא שהוטלה עליהם היתה כל קשה, שבמשך הזמן נמחו זכרם ושמותיהם, ולא נשתיירו אלא שיחות־לחש על פלוני ואלמוני שהוא מבני־בניו של פראנקיסט. בכלל שקדו לבער באף ובחימה אחרי כל שריד של תנועה זו, ובוצ’אץ' נטלה בזה חלק בראש. מצויים מכתבים ומסמכים אחרים, המעידים עד כמה נזהרו בני בוצ’אץ' מבוא במגע עם הללו ואף הזהירו עליהם את אחרים. יחס של־חשד זה נמשך גם כלפי החסידות, שראו בה גלגול המשיחיוּת, והיא לא נתבצרה בעיר זו עד היום. במרוצת הזמן קמו כמובן “קלויזים” של חסידים, אך מעולם לא היתה לאלה השפעה מכרעת לא בימי בחירות לקהילה ואף לא בעיצוב דמותה של העיר.
ג
העיר בוצ’אץ' שרויה בתוך גיא־הרים, שהנהר סטריפא, הנופל אל הדניסטר, עובר בו. עיצומה של העיר מרוכז בין שתי רמות בתבנית מכתש. הרחוב הראשי והשוק נמצאים בשיפולי הגיא, בעוד שהרחובות הצדדיים כאילו מטפסים ועולים על פני מדרוני הרמות והבתים נראים כניצבים זה למעלה מזה. על הנהר, החוצה את העיר לכל ארכה, מתוחים גשרים. אולם עם הפשרת השלגים והתבקעות קרחוֹ של הנהר מטילים גזרי הקרח הגדולים בקולות הנפץ שלהם אימת־מה על היושבים סמוך לנהר, ולא פעם נהרס הגשר ונפסק החיבור בין שני עברי העיר.
בככר הצרה של השוק עמד בית המועצות (Ratusz) שהוא אחד הבנינים המפוארים בגליציה שנבנה בסגנון מובהק של בארוֹק. לשעבר היה זה בנין מרובע ומשופע בקישוטי־נוי. לאחר השריפה נפגם הרבה אבל עוד נשתיירו בו כמה צורות ופיתוחים. בדרך לבית הנתיבות מימין נראים שרידי חורבות המצודה, שנבנתה במאה ה־14 ונכבשה ונהרסה בידי התורכים. אחר כך חידש אותה ניקולאוס פוטוצקי וגר בה. גם בית־היראה הקתולי־רומי והקתולי־יווני נישאים אל על והבריות היו מספרים ביפים ובעשרם הפנימי. ועוד כמה וכמה דברי משכית היסטוריים שנשתבחה בהם בוצ’אץ'. במלחמת־העולם נחרב חלק מן העיר, והוא שב והוקם בעשרים השנה האחרונות.
בבית החיים היו קברים ומצבות עתיקים ידועי־שם ואלמונים, אהלי צדיקים ואבני־ציון וכתובות המתנות מעשי נסים ופורענויות. דומה, אפילו זקני העיר לא מצאו ידיהם ורגליהם במבוך זה שבבית־הקברות. והואיל וכמה מן הפנקסים נשרפו או אבדו מן הקהילה, קשה היה להציל משיני השכחה את קורות העיר הנשקפות מתוך המצבות האלמות הללו.
אך מופלא היה אותו בית מדרש ישן, שלפי החקוק עליו נבנה לפני כמאתים ועשר שנה על־ידי ארדיכלים מאיטליה, שהגראף פוטוצקי הזמינם לבנות את ארמונו המפואר. זה לא היה בית מדרש בעלמא, אלא בירת המתנגדים, מרכז ליריבי הקבלה והחסידות. המתפללים והלומדים שם היו חטיבה אידיאולוגית אחת, שבזמנים מסויימים היו מטביעים חותמם על העיר. אלה היו אשכנזים. לא אשכנזים ממש; אדרבה, יהודים אדוקים היו, המדקדקים במצוה קלה כבחמורה, אולם נוסחם היה נוסח אשכנז עקבי, שאינו מוותר אפילו על קוצו של יוד. בו היו לומדים על טהרת הפשט. הרמז והסוד היו זרים ומנודים. כאן נתכנס קהל רב בשבת אחר הצהרים ואחד מתלמידי החכמים שנה לפניהם את פרשת השבוע עם הסברת ה“עקדה”. אגב כך היה משלב דעות וביאורים בשם פילוסופים אחרים בני־ברית ושאינם בני־ברית. ואוצר ספרים גדול, בית־גנזים ממש, היה בבית מדרש זה. אף הוא לא היה פרי של קנית ספרים באקראי, אלא מלאכת מחשבת. מלבד ספרי הקודש הידועים והמקובלים על הכל, כגון התנ“ך והתלמוד ומפרשי מפרשיו, והמדרש והשולחן־ערוך והפוסקים, נאצרו בו ספרי מחקר ופילוסופיה עברים מכל התקופות, ספרי דקדוק, הנדסה, חכמת התכונה, מילונים ואפילו כתבי־יד יקרי־מציאות של מחקרים רפואיים בימי הבינים. לאו כל אחד היה רשאי למשמש בכל הספרים, חלק מהם היה נעול ומוצנע. אולם הצד הראוי לתשומת לב הוא, שספרי חסידוּת וקבלה ומסתורין כמעט לא היו שם. וכיון שזה היה בית־הספרים הגדול והנוח ביותר היו כל הלומדים זקוקים לו וממילא קלטו מלבד תורה גם סגנון מסויים ומגמה מסויימת. בבית מדרש זה בילה ש. י. עגנון וספג את רוחו. עד החורבן עוד היו מצויות הערותיו והארותיו בשולי הגליונות של הספרים שעיין בהם. גם תולדות המלבי”ם הכתובות בידיו על אחד מספרי התנ"ך מצאתי שם.
ד
בוצ’אץ' – הרים סביב לה. אחד ההרים האלה קרוי בשם “פאֶדור”. בקצהו נטוע יער. מסורת היתה בעיר, שבעמקים וביער הזה המתיקו הפרנקיסטים סוד. שם נתאספו הקנאים הללו לפני הויכוח הפומבי הידוע בלבוב. בצל העצים האלה שיננו את לשונם לחרף את מערכות ישראל ולהעליל עלילות על מנהגי היהודים ותורתם. אולם לא כאלה בלבד חסו בצלם. באוירן של הרמות היו משוטטים גם בעלי הזיה תמימים: חולמי אלוהים חדשים ולוחמי עולם חדש מבין המשכילים. בכל הדורות היה מי שהגה ברוחו הקשה ביער הזה. חסידים, מתנגדים, משכילים, אנרכיסטים, סוציאליסטים, ציונים – עד לזאטוטי “השומר הצעיר”, זו תנועת ההתנערות שקמה בישראל בשלהי המלחמה העולמית. כולם היו משכימים ומעריבים ביער הזה, פותחים בהחבא את סגור לבם ומשאיגים אל תוכו את שאגת הנפש הנלבטת. כאן הושרו פזמוני־עם, שירי תחיה וניגוני חסידים נוגים ועליזים, ונטעי נעמנים ניטעו בנשמה היהודית הצעירה. כעין רשת של אגדות ומאורעות היתה פרושה על המטייל בנתיבות ההר והיער. מאוויים וחלומות שעברו אך לא בטלו נתגלגלו בו, במטייל, בסוד הגלגול. משהו שלא קיבל תיקון ריחף תמיד בחללו של מקום נאה זה. הרוחות המנשבות היו גוברות שם שבעתיים, הגשמים היו זועפים שם תדיר, והמהלך שם יחידי, אעפ"י שמראה נרחב ומנומר השתרע לפניו, היה בעל כרחו שוקע בתוך עצבות שמאידך גיסא. אולם באותם ימי שמש נפלאים, שהעלו משטח ירוק וריחני על פני הרמה ומורדותיה, התנגן היער באלפי כינורותיו ובחורי ישראל ובחורותיו יצאו לקרוא את “י’ן כריסטוף” ושבו מלאי אמונה באדם ועולמו.
ברם, אדם מישראל הרגיש בבוצ’אץ' זו, רבת המסורת, שלמדנות ומידות תואמות בה יחד, איזו פגימה. כמין מיתר היה פקוע. איזו תפילה של יחידים או של ציבור, לשעבר או בהווה, לא נתקבלה וניסרה בחלל העיר. אפשר שכך הוא בכל עיר ישראלית בגולה, המורטת את נוצותיהם של בניה, אפשר שהרגשה זו מקורה באבדן־העצות של כל צעיר יהודי שנתגדל ונתבגר במקום־חיותו, ינק מטובו והעניק לו אמונו, ולפתע־פתאום עמד ושאל לנתיבות עולם: לאן? ואף ההר הטוב הזה אינו יכול לתת למבקריו אלא מה שנתן לו כל הימים. איך־שיהיה: שכינתא בגלותא, אפילו בעיר של לומדים ובעלי מידות כבוצ’אץ' פגומה היא. כששבתי לראות את בוצ’אץ' אחרי שנעדרתי ממנה שנים ותהיתי בקנקנה כלשהו, נוכחתי לדעת, כי אמנם משאלת דורות שלא נתמלאה נשקפת מאנשיה ומאורח־חייה. פגימה זו, שהיא דקה כפגימת האתרוג המובחר, השתדל לתקן על דרך העיצוב האמנותי ש. י. עגנון, יליד העיר הזאת וספוּג רוחה וריחה. בספירת האמנוּת נתעלו יהודים אלה בחול ובקודש. אלא שבספרו הגדול “אורח נטה ללון” שוב הובלטו אותן פגימת־דורות ואי־שלמות, שהיו חותמה של בוצ’אץ' תוך כדי נפתוליה ליעשות בת־חורין מהן. אולי גרמה לכך פגישתו החדשה עם העיר.
דוק של מסתורין ותכלת של חלומות אפפו את בוצ’אץ'. אולם היא היתה ביסודה עיר רציונליסטית, אם אפשר לומר כך על עיר שלמה. לפי אופי רבניה ולמדניה, טיב חסידיה ומתנגדיה, מגמת משכיליה ועילות מלחמותיה – היתה זו עיר שלא היטתה בדורות האחרונים אוזן לצליליהם של יודעי ח“ן ולא נסתפגה בכללה בצדיקות וכיוצא בה. אולם לא היתה בה שכלתנות קיצונית, חסרת דם, המניחה לאדם רק עצמות יבשות. לימוד התנ”ך והדקדוק היה נפוץ בעיר, אך גם לימוד האגדה והמדרשים. אחד מסופריה היה איצי פרנהוף בעל “ספרי שעשועים” וכנגדו – המלומד דוד צבי מילר, שהעמיק חקר בלשונות קדם.
איצי פרנהוף היה איש השאיפה והיזמה. אהב את העברית אהבת נפש ואף טעמו היה משופר. הוא יצא לחרוש את שדה הספרות העברית בגליציה ופתח בה תלם קטן. שלא כשאר הניסויים הספרותיים היה נסיונו מעניין ומיוחד במינו. החוברות הקטנות “ספרי שעשועים” נתפרסמו עד מהרה בכל העולם העברי. וסופרים כטשרניחובסקי, קלוזנר, ברדיצ’בסקי ואחרים השתתפו בהן מי בשירים, במאמרים או ברשימות. עוד היום מנשבת מתוך הדפים הקטנים הללו אינטימיות טהורה ורצון נכון, אף סגנונן העברי נאה ומודרני. – פרופסור דוד צבי מילר היה בקי גדול בתרבות ערב ובלשונות קדם, היה מומחה באשורולוגיה והיה מורה ללשונות אלו באוניברסיטה הוינאית. תרגם לעברית את חוקי חמורבי, חקר ואזן את מבנה השירה התנ“כית ופיענח את חוקיה ומשפטיה. היה מורה בבית המדרש הוינאי, שילינק וּוייס יסדוהו. בימי זקנתו הועלה ע”י הקיסר פרנץ יוסף במעלת אצילים. – ואחרון־אחרון עגנון, השרוי בתוכנו והוא תפארת הספרות העברית.
שקיעתה הרוחנית של בוצ’אץ' התחילה זמן רב לפני המלחמה האחרונה. בני־הנעורים יצאו מתוכה, מי לא"י ומי לאמריקה ומי לארצות אחרות. האברכים העורגים הזדקנו, החיים התרבותיים נידלדלו. אף על פי כן היו גנוזים בה עדיין כוחות רבים, שהיה בהם כדי לפרנס דורות. היא היתה משולה לעשיר אדיר שירד מנכסיו, אשר שיורי עושרו והדרו מפוזרים עדיין בכל קרן־זוית.
עתה נמחתה בוצ’אץ' המעטירה, רבת החן ושופעת החסד. פריצי חיות שפכו חמת־ארסם על יהודיה ועל עציה ואבניה. וכך תיאר אותה במכתב אחד משרידיה המעטים, ד"ר אברהם חלפן:
“בוצ’אץ' אינה קיימת היום אלא כמושג גיאוגרפי בלבד. העיר חרבה. רק שתי משפחות עבריות נשתיירו בה ובכל המחוז אין זכר ליהודים. רחובות העיר מכוסים עשב וקוץ ודרדר. הבתים נהרסו, בתי־כנסת ובתי־תפילה משמשים בתי־כסא ציבוריים. בית־הקברות נחרש ע”י חפירות הצבא, ובמצבותיו השתמשו לריצוף “שוק־החזירים”. הגימנסיה ובתי הספר ושאר הבנינים החשובים ניתצו. למעלה מעשרת אלפי יהודים, תושבי בוצ’אץ', הומתו במיתות משונות. גופותיהם נקברו בקברים המוניים על הפאֶדור, הבשטים, ביערות ובשדות – – –"
תהא נחמתנו בכך, שמקצת מתורת בית מדרשה של בוצ’אץ' עלתה לא"י והיא מתקיימת בבניה ובבני־בניה!
תשט"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.