“אה, חבר ורע! מה עשית כדי להביע את רגשותיך לגיבורינו שהגנו על כבוד ארצנו ועמנו? הנדבת כבר וכו' " כה מכריזים ב”הצפירה" בשם הקרן הקיימת לישראל. וצד בצד עם קריאה זו מביע העתון הציוני הרשמי את רגשותיו הוא: “אל יטעו בנו לאמור: חושדים אנו ב’קונטרס' שמעשיותיו (אלה הן המעשיות של הפרעות) בדויות. לא מיניה ולא מקצתיה. אדרבה, מאמינים אנחנו, כי כל מה שמסופר שם אמת לאמיתו הוא. אלא מאי? לא כל מקרי החיים מוסרים הם לנו. חוששים אנו, שישנם מקרים מאופי אחר, מגון אחר, ואשר בהצטרפן למה שמסופר היו אולי משנים את פניה של התמונה הכללית, ולא היתה זו מבהילה ונוראה כל כך, אלא שהמקרים האלה נשארים מעבר לחוג מבטם של בעלי ה’קונטרס'… ולא נדעם” (“הצפירה” גליון 118). אך הנה מעבר לדף מוסרת “הצפירה” את דברי ה“קונטרס” לקוראיה וקובלת אגב אורחא על הצנזורה: “בעתונות העברית הבורגנית, הנמצאת תחת השגחת הצנזורה החמורה, אין דעת הקהל היהודית האמיתית בארץ־ישראל מוצאת עכשיו את ביאורה הנכון” ויש לשאול את “הצפירה” הנכבדה: מדוע הלבינו פני העתונות הבורגנית שבארץ־ישראל? אולי יש ל“הצפירה” מושג מאיזה סוג הם הידיעות והדברים הכתובים בעמודים החשופים? ועוד שאלה: הן העתונות הבורגנית שבארץ, הלא היא אחותה של “הצפירה” בגולה, ובודאי מתונה היא למדי, וממחלת עצבים אין היא סובלת, ומשתוקקת היא בודאי לבשר ליהודי הגולה ישועות ונהמות – ומדוע אין היא מספרת על “אותם המקרים מסוג אחר ומגון אחר, אשר בהצטרפם למה שמסופר (ב’קונטרס') היו אולי משנות את פניה של התמונה הכללית?”
למה, הוי, תשלו את עצמכם בתקוות שוא?
ועוד יש לשאול אתכם: הנציב, לדבריכם, עשה את שלו, הוא נלחם מלחמת עמו, כבודו ושפתו בגבורה נפלאה. אך עם ישראל לא נענה. ובכן? מה זה מחייב? פרעות? הריגת יהודים בהמון? חוסר הגנה על החיים והרכוש? הוצאת דיבה על הישוב העברי וחיפוי על מרצחים? עיוות המשפט? ענידת אותות כבוד למסיתים? השפלת כבוד שפתנו? זוהי השאלה.
לו הופיע הנציב העברי או שליחו או מכתבו אל הקונגרס הציוני בקובלנא ברורה, לאמור: “לא עזרתם ועל כן לא נתקדם מפעלנו ולא בנינו את הבית הלאומי”, כי אז היו הצדדים השונים נכנסים בדברים ושוקלים את צדקתו או את אשמתו, אבל מה לחשבונות האלה ולפרעות? למה נלקח מאתנו ברנר? ואיפה היתה בשעתה הגנת הממשלה? ואיפה הוא המשפט עכשיו? בועדת החקירה נתברר כי משלוח הצבא מירושלים ליפו ביום שני למאי נמשך יום תמים! והסיבה לזאת היתה – חסרון רכבת! אוטומוביל משורין שנשלח מתול־כרם לחדרה בשעת ההתנפלות הסתובב בדרך שתי שעות (מהלך חצי שעה לכל היותר!). אנשי צבא שבאו לרחובות היו מזוינים במקלות!
ולעומת זאת: ביום הראשון למאי בהתנפלות על בית החלוצים היו לשוטרים ולהמון הפורעים, שהשתתפו ברצח, כדורים ואקדוחים למדי. לא חסרו אפילו פצצות, הכל היה במועדו!
מה לכל זאת ולפלס המאזנים שבידיכם? מה חשתם אתם בשעת הפרעות בפולניה? הן ביכיתם אז את דמי אחיכם שניגרו.
“העם לא נענה. חסרו לנו האמצעים, לחלק גדול מן החלוצים לא אנו, הציונים, הספקנו עבודה; אלא הוא, הנציב העליון (קורא ה’דאנק־ציוניסט' וכורע ברך, ואינו יודע שאת הכביש הראשון קיבלה הסתדרות הפועלים מאת ההנהלה שקדמה לנציב, אשר מסרה לנו אותו, לא מטעם ציונותה), שלקח את הכסף הדרוש לכך ממקורות אחרים, מסכומי המס שמשלמים לא רק היהודים אלא גם הערבים”! הבו גודל לחסדי הממשלה, היא לקחה מסכומי המס שמשלמים לא רק היהודים ובנתה על־ידי פועלים עברים כבישים ומסילות ברזל, שישתמשו בהם לא רק יהודים. אדוני הציוני, הבעל־בעמך! שימה נא אל לבך: לא כמתנת נדבה קיבל הפועל העברי את הכסף הזה, אלא כשכר־עבודה. ולעבודה הן יש מחיר ויש טיב!. אולי נוח היה לממשלת ארץ־ישראל לבכר את הפועל העברי הישר, החרוץ והנאמן על פני המצרי (כי מבני הארץ אין פועלים לאלפים, והרוב הגדול של עבודת הממשלה בארץ נעשה על־ידי פועלים מצרים או על־ידי אנשי צבא מהודו, שהממשלה חייבת לשלחם מן הארץ). ואולי כדאי ש“הצפירה” היודעת כל כך הרבה סודות מעבודת החלוצים תדע גם זאת ש“המקורות האחרים”, שמהם לוקח הנציב את הסכומים לעבודות הציבוריות, הם בעיקר הכנסות בית המכס מסחורות שרובן מובאות על־ידי הישוב העברי. נמצא שהסכומים האלה אף הם אינם אלא כסף יהודים. ואולי גם מותר לדעת לעיתון ציוני המדבר להמוני יהודים בפולניה, שהחלק השביעי מתושבי ארץ־ישראל הם יהודים, וכי על כן, בין מחנות הפועלים הזרים, שהממשלה האנגלית העסיקה מיום היכנסה לארץ, חייבת היא להעסיק גם אילו אלפים פועלים עברים? אם במשך שלוש השנים האחרונות נכנסו לארץ־ישראל עד עשרים אלף יהודים, הרי 18000 מהם מתפרנסים בתוך הישוב העברי, ורק החלק העשירי מכל העליה עובד אצל הממשלה.
בבוא הנציב לארץ מצא פה את הגדוד העברי, כוח עברי מזוין, שארית המפעל שגלם בתוכו אוצרות אנרגיה של תנועת התנדבות עממית, שעברה בסער בארץ ובאמריקה. בשנה שעברה עפו טלגרמות מלונדון, מוייצמן, לאמור: קיומו של הגדוד העברי בטוח, הדבר תלוי בסמואל! והנה בימי הנציב העברי, אליעזר בן מנחם, נתפרק הגדוד לאט לאט, צעד אחרי צעד, עד שנשאר הזכרון האחרון ממנו: המודעה בעיתון על אודות תמונות החיילים העברים. והן צבא אנגלי והודי נמצא בארץ בכל אופן עד היום הזה; ויכול היה הגדוד העברי למצוא את מקומו פה. הוא הדבר לגבי השוטרים העברים: בשעתם נכנסו טובי חברינו השומרים והפועלים למשטרה במטרה ליצור בארץ כוח עברי. ודוקא בימי הנציב סובכו פני הדברים, והשוטרים העברים ברובם נתפטרו. גם מעמדה של שפתנו נפגע על ידו: כי הנה להחזקת בתי־הספר ולתחיית שפתנו בארץ־ישראל הכניס העם העברי השנה כמאה אלף לי"מ; גם העולים החדשים, מתוך התאמצות נפשית קשה, מחליפים לאט לאט את שפתם הלועזית בעברית; העם לפי כוחותיו נענה. והנציב העברי מזלזל בכבודה של שפתנו. כמה פעמים קרו בפני הנציב ובפני קהל עברי עלבונות של “שכחה” לשפה העברית בשעת הכרזות פומביות ופעמיים הציע הנציב, מבלי שיתבקש ממי שהוא, באספת סוחרים, לדחות את השפה העברית. מעשה זה לא ינחיל כבוד לנציב עצמו בעיני הערבים, החושבים להם לכבוד ולחובה להגן על שפתם הם: בוז יבוזו ליהודי, שבעצמו מבליט את התנכרותו לשפתו. וכאן השאלה: מי מפריע את המנוחה, מי מרגיז את העצבים? מה המריץ את האיש להתקלס ברגשות העם העברי הכי יקרים לו ולפגוע בכבוד שפתנו? בכסף יהודים (לא במסים, אלא בכסף שהובא למטרה זו מבחוץ) בונים רכבת מפתח־תקוה לראש־העין, ותנאי הותנה מראש: שעבודה זו תיעשה על־ידי יהודים. והנה נמסר החלק החשוב של העבודה הזאת לפועלים לא עברים! ובשעה זו מתהלכים פועלים רבים בלי עבודה. העם נענה הפעם בצורה זו, אך הפועל הודח על־ידי הממשלה.
“חובתנו היא שנבליג על צערנו וכעסנו, שנחדור לתוך החזיונות ולא נרמה את עצמנו במדוחי שוא, חובתנו שנחשוף את האמת, שנבליטה בלא מורא ופחד” (הצפירה גליון 120). הבו גודל למבקש האמת אמיץ הלב! אך לאט לך, הקורא, שפיל לסיפא דקרא: “אם לא נדע לעשות זאת, אם נימשך אחרי השאיפה הטבעית למצוא את האשם בממשלה, לתלות בה את הקולר, אז לא רק חטא גדול נחטא, אלא הפסד מרובה – אם לא כליון – נביא לתנועתנו כולה”.
מַדוּחי השוא, המורא והפחד כבשו את האמת…
תמוז תרפ"א
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.