אלמלא נהרג יואל בתאונת דרכים, היה ודאי חברו, רופא הנפש אלחנן גיל, נותר ברווקותו וממשיך לתצפת מדירתו המוחשכת באושרם של יעלי ויואל. חמש שנים עקב אחרי מעשיהם בדירתם המוארת ממול בלי שידעו שהם חשופים לעיניו של חברם. גם אלמלא היה אלחנן כה קרוב אליהם כחבר, שניהם לא היו מעלים כלל על דעתם את האפשרות, שאדם העוסק ברפואת הנפש יקדיש את כל ערביו ולילותיו לעיסוק אובססיבי כזה. יואל ודאי שלא שיער אפשרות כזו כאשר הציע לאלחנן לרכוש את הדירה הסמוכה לדירתם, כשם שלא שיער, שחברו הטוב התאהב ביעלי שלו כבר כשהציג אותה בפניו לראשונה. כאשר תישאל השאלה, מאימתי מתחיל התהליך שבסיומו יושלם טירופו של רופא הנפש, אלחנן גיל, צריך יהיה להשיב, שהתהליך החל ברגע ההיכרות הזה, הרבה לפני התאונה בה ניספה יואל ואשר הפכה את יעלי לאלמנה.

אי־אפשר היה שלא להתאהב ביעלי שעיניה “עיני זהב” וצחוקה “צחוק רם וחם” (13), אך כל עוד היה יואל בחיים הצניע אלחנן בכל הכוח את אהבתו ליעלי, אף שהתארח בביתם וגם הצטרף לבילוייהם. לזֵר הוורדים שהקפיד לשלוח ליעלי בכל יום־הולדת צירף ברכה סתמית, “פתק מטופש” בניסוחו שנחתם במילים “בידידות, אלחנן” (13), פתק שלא עורר חשד ולא חשף את אהבתו אליה ואת עינויי נפשו מעבר לשמשת החלון בדירתו המוחשכת, שממנה תצפת בערגה אל יעלי.

יואל נהרג ביום הולדתה של יעלי. התאונה שהמיתה את יואל, “ידידו כאח לו”, הגשימה לאלחנן תקווה, שכנראה רק השתעשע בה כל עוד היה יואל בחיים. המספר היודע־כל רמז על כך בתימלול, שבאמצעותו בחר לספר על מעשיו של אלחנן מרגע שיעלי הפכה לאלמנה: במשך שנה “בא אליה כל יום, לחזק אותה כמובן. היא היתה שבורה כמובן, נקרע לו הלב לראות אותה” (18). סדר האירועים בציטוט זה הוא תמוה, כי הוא היה אמור להיות הפוך: תחילה היה ראוי לספר על שברון הלב של יעלי, ורק אחר־כך היה מוצדק לספר על בואו של אלחנן לחזק אותה. אך על־ידי הכפלת המילה “כמובן” ועל־ידי היפוך הסדר ההגיוני של האירועים, הגניב “המספר” משמעות אירונית לניסוח הפשוט כל־כך. בעיניו של אלחנן, הצטייר שברון לבבה של יעלי עקב מותו של יואל בתאונה כתגובה מובנת מאליה העשויה, כמובן, לחלוף. לפיכך התמיד להגיע אליה כל יום כדי “לחזק אותה כמובן”. דומה שאלחנן עט על ההזדמנות למצות מהאסון את התועלת שקיווה לה בסתר לבו, לתפוס את מקומו של יואל בלבה של יעלי. התמדתו הניבה את התוצאה שקיווה לה. רק כשאמרה לו יעלי, כעבור כשנה, “יואל כבר איננו”, ידע שמשאלתו הכמוסה עומדת להתגשם. ואכן עד מהרה שמע מפיה גם את המשפט שציפה לו: “אז תישאר פה, למה שלא תישאר פה?” (11).

דומה שאושרו העלים ממנו בשלב זה את הרמזים הראשונים על הצפוי לו עם יעלי, שבהכרתה אמנם הבינה ש“יואל כבר איננו”, אך נפשה טרם השלימה עם מותו. רמז ראשון ניתן לאלחנן כשנישאו, שלושה שבועות אחרי שיעלי גילתה שהיא מעוברת ממנו. נישואיהם לא היו חגיגיים, וגם הוריה של יעלי ואמו של אלחנן לא שותפו בטקס. “הם התחתנו אצל איזה רב נידח, עם מנין אנשים זרים” והטבעת העגולה והדקה שלו רק הצטרפה לטבעת השטוחה והרחבה מנישואיה ליואל. וכשענד לה את הטבעת חייכה חיוך מוזר ומיששה ללא־הרף “את האצבע עם שתי הטבעות” (19). ואז הרגיע אלחנן את עצמו: “הבעל החי והבעל המת מקיפים אותה בטבעת אחת, זוהרים לה יחד צמוד על היד - - - אבל היא שלי, היא שלי” (20).

בביקור אצל אמו, מיד אחרי החופה, קיבל אלחנן רמז נוסף. אמו, שהופתעה מנישואיו לאלמנת חברו, גילתה לו כעת את הסוד שהסתירה ממנו עד כה: גם נישואיה לאביו לא היו הנישואים הראשונים שלה. לפני שנישאה לאביו היתה נשואה לאחיו, אך בעלה הראשון וילדתם ניספו בשואה. דומה שהפעם קלט אלחנן, שהוא והתינוק שיִוולד לו וליעלי יהיו תחליף ליואל ולתינוק שלא הספיקה להרות ממנו, ממש כפי ש הוא ואביו היו אצל אמו תחליף לבעלה ולילדתה מנישואיה הראשונים. הגילוי היכה באלחנן “כמו איזה רעם נורא - - - והתחיל להתייפח כילד קטן” (22). נראה שההקבלה הזו השפיעה גם על אמו, וכאשר הזמין אותה אלחנן לראות את האולטרה־סאונד של העובר שלו ושל יעלי החלו עיניה לדמוע ואחר כך אמרה: “כן, כן, יהיה לנו ילד קטן, ופתאום התייפחה” (29).

ענידת שתי הטבעות על־ידי יעלי, המחשבה של אלחנן על אחיזתה בדרך זו בשני בעליה, הבעל החי והבעל המת, והאנלוגיה בין שתי מערכות הנישואים המקבילות, בין מעמדו של אלחנן כבעל שני בחייה של יעלי ובין מעמדו של אביו כבעל שני בחייה של אמו, מאפיינות את האכספוזיציה בעמודים 37–9, המספרת סיפור־מעשה מן החיים במסורת סיפורי־המעשה המיתממים שכתב עגנון בתקופה הפסיכולוגית ביצירתו (“הרופא וגרושתו”, למשל). גוף העלילה על שני חלקיה, החלק המספר על לידת התינוק ועל האירועים בבית־החולים (73–38) והחלק המתאר את האירועים מרגע שיעלי והתינוק חזרו לדירתם (74-הסוף), ינתקו את הנובלה ממסורת הסיפור הפסיכולוגי וגם מהדמיון לסיפורים אחדים של עגנון, שאף הם הסתיימו בטירוף־הדעת של הגיבורים (“סיפור פשוט”, למשל). רק בראשון משני החלקים עדיין תהיה אחיזה לפסיכולוגיה, כדי שתגשר בין האכספוזיציה העגנונית לחלק השני, הקושר את עינויי הנפש של אלחנן ואת טירוף־דעתו לריק הפילוסופי-קיומי. בדרך זו תשיג היצירה את התכונות המובהקות של סוגת הנובלה: אפלת המסתורין, הדרמטיות והנגיעה ההגותית בבלתי־רציונאלי.

 

החלק הראשון בעלילה    🔗

יום השנה למותו של יואל חל סמוך לפני הלידה, ולכן נפתח החלק הראשון של גוף העלילה בעלייה של יעלי ואלחנן לקברו. הסצינה המצמררת הזו מבשרת את הצפוי לאפיין את נישואיהם אחרי לידת התינוק. הזֵר, שיעלי משעינה על בליטת בטנה, מצטייר, בעיניו של אלחנן, כ“תל קטן” המכוסה בפרחים (34), ורומז, שמכאן ואילך אי־אפשר יהיה להפריד בין המוות לחיים, ויואל המת יהיה מעורב עוד יותר בנישואיהם של יעלי ואלחנן דווקא מרגע שהתינוק ייוולד. שניהם אינם יכולים להתנתק מהרגשה זו. יעלי מעלה את האפשרות שדווקא היום, ביום השנה למותו של יואל בתאונה, תכרע ללדת את תינוקם (43, 37). היא גם מעלה הצעה לשתול ברוש קטן בביקורם הבא, כדי שיצמח במקביל לגדילה של ילדם. אלחנן השיב בהסכמה על שתי המחשבות שביטאה בקול, ושנקלטו באוזניו “כמו קול קינה חרישית”, אך בעיני רוחו המחיש לעצמו את הברוש כעבור שנים כברוש “גבוה מאוד ושחור, ענפיו מקולפים כמו אצבעות מפוחמות” (37).

הברוש המפוחם יופיע בהבלטה בסצינת השיגעון של אלחנן. אלחנן עקב במבטו אחרי הטיפול המסור של יעלי בזֵר הפרחים מהרגע שיצאו מדירתם ועד שהניחה אותו לשביעות רצונה על קברו של יואל. בשום שלב לא שיתפה יעלי את אלחנן במעשיה, ודומה שהקפידה להרחיק אותו מעצם המגע בפרחים. הוא גם הבחין, שיעלי ענדה את מחרוזת האלמוגים הדקה שיואל נתן לה, ואמר לעצמו: “היא יוצאת עכשיו למסע וחוזרת מן הסוף להתחלה” (35), דהיינו, ממנו החי אל יואל המת. כל הפרטים בסצינה זו מנבאים, שלידת התינוק לא תצליח להפריד אותם מהמת. אין להשתומם שאלחנן נתקף בכאב ראש והיה נדמה לו “שכמו במערה קדמונית המחשבות נופלות עליו ומתפוררות כאבנים” (37).

לימי השהייה הספורים של יעלי במחלקת היולדות בבית־החולים הוקדשו כמחצית מכמות העמודים, שהוקדשו בנובלה לשנה שחלפה מאז חזרה יעלי עם התינוק לדירה ועד שנטרפה דעתו של אלחנן. הרחבה כמותית זו של הטקסט לתקופת זמן כה קצרה, מוסברת על־ידי האירועים הדרמטיים שהתרכזו בתקופה זו בחיי יעלי ואלחנן. כבר בביקורו אצל יעלי למחרת הלידה התברר לאלחנן, שכבעל הוא אכן שני בחייה. בהיסוס מדומה הציעה יעלי להעניק לתינוק את השם יואל. והוא, שהרגיש כה מאושר עד שהעלתה הצעה זו - - - חש אחרי ששמע את הצעתה “קור עז בפנים, כמו שמו לו שכבת קרח על הפנים” (39), ו“כמו מקדח קדחה לו בראש המחשבה, ועכשיו יהיה לי בבית יואל קטן” (40).

מעתה כדאי לקורא לשים־לב לדימויים שבאמצעותם ממחיש אלחנן את הרגשתו שאסון עומד לפקוד אותו. הוא הזדרז להיפרד מיעלי ובחוץ הרהר, ששנה שלמה האמין ב“התחלה חדשה” שלהם, וכעת התברר לו שבעצם הסתתרה יעלי “מאחורי מסכה”. בקושי וברגליים כושלות פסע ממחלקת היולדות למחלקה שלו בבית־החולים. דומה שבצדק הרגיש אלחנן, שהצעתה של יעלי לכנות את תינוקם בשמו של בעלה הראשון איננה כה תמימה. בשיחה עם האחות ממחלקת היולדות נזכר המנהג “לקרוא לילד על שם של מישהו”, והאחות אפילו הדגימה את המנהג ממתן השם של אביה לבנה: “אני אומרת את שמו ונזכרת באבי וזה נעים” (54).

שיחה זו רומזת, שבפני יעלי ואלחנן עמדה אפשרות לתת לתינוקם את שם אביו של אלחנן, שאת סיפורו בתקופת השואה סיפר ליעלי קודם לטקס ברית־המילה (76). בחירתה של יעלי בשם המת שלה (יואל) והעדפתו על פני שם המת של אלחנן (אביו), שהוא מדרגת קירבה משפחתית גדולה לתינוק מזו של יואל, היא, לפיכך, העדפה שאין להתעלם ממנה.

בביקורו הבא של אלחנן אצל יעלי פגש אצלה את הוריה ואת אחותה הצעירה. בתיאור המעמד מודגשת החזית המשותפת, שנוצרת בין יעלי ובני משפחתה מול אלחנן. במעמד הזה מצטייר אלחנן לא כבעל השמחה, אלא כאורח, שכולם מנסים מתוך נימוס לגלות ידידות כלפיו. נבוך ומושפל מעלה דווקא הוא את צבע עיניו האפורות של התינוק, כצבע עיניו של יואל, ואת ההחלטה מאמש להעניק לו את השם יואל. אלחנן נדהם, כשיעלי שייכה לו את היוזמה להעניק לתינוק את השם יואל, גילוי שזיכה אותו בתודתם ובהערכתם של ההורים וגם הותיר אותו מתענה עם השאלה “למה שיקרה” (51) ועם המחשבה, שבעורמה הכריזה עליו כהוגה היוזמה הזו. שהרי לא המתינה להסכמתו לשם שהציעה לתת לתינוק, ועוד קודם לבואו כבר כינתה את תינוקם בשם יואל. עד מהרה מצא את עצמו משקר לאחות שהראתה לו את התינוק ומסביר לה, שאת השם יואל העניקו לתינוקם “על שם דוד” של יעלי (54).

בדרך הביתה בישר אלחנן לאמו על השם שניתן לילד וקלט את תדהמתה בדממה שבה הגיבה תחילה ובברכות המאולצות שבקושי הצליחה להוציא מפיה אחר-כך (57). גם אמו קיוותה, שלתינוק יינתן השם של סבו, אביו של אלחנן, והיא אף ביטאה את רצונה זה על־ידי גילוי קורותיהם בשואה, שעד כה העלימה מידיעתו (76). אירועים אלה, הקשורים במתן השם יואל לתינוק, מסבירים כיצד הולך ומתמוסס אושרו של אלחנן ומרחיק אותו שלב אחרי שלב מהתינוק שלו.

למחרת פגש אלחנן בחדרה של יעלי את הוריו של יואל, שהודו לו על יוזמתו, להנציח את זכר בנם על־ידי מתן השם יואל לתינוק. החזרה על הכינוי “יואל הקטן” בפיהם ובפי יעלי גרמה לו להרגיש כאילו “קולה חודר לגופו, נתקע כמו שפוד חד בגופו” (58). לחרדתו השתקפו אליו פניו של יואל המת בפני התינוק וגם מעיניה של יעלי. גם הביקור של אמו אצל יעלי לא הפיג את הרגשתו של אלחנן, שמנתקים את התינוק שלו ממנו. אמו שמה־לב לצבע עיניו של התינוק, עיניים אפורות, שאינן כצבע העיניים של הוריו הביולוגיים. אלחנן פטר את חשדנותה בשקר, שאלו צבעי עיניו של “איזה דוד” של יעלי (62), אך בשובו לדירה, נכנס לחדר שהיה של יואל ויהיה מעתה חדרו של התינוק והרגיש “כאילו איזה כוח נעלם נגע בו באצבעות קרות, והוא אמר לעצמו, בלאו-הכי הוא היה פה כל הזמן, הבעל הקבור באדמה, רק אני לא שמתי לב, הייתי עיוור” (63).

למראה צעצוע חצוצרה שהכינה יעלי לתינוק ואשר הונח לצד החצוצרה של יואל, המשיך אלחנן להרהר: “איך שהיא שומרת שהוא יישאר חי, הבעל המת”. כעת הבחין, שהתמונה של יואל נותרה תלויה על הקיר, ואף שאמר לעצמו: “אני סתם משגע את עצמי, כבר שנתיים הוא קבור באדמה”, הרגיש כאילו יואל ניצב חי לידו “מביט בו בעיניו האפורות העצובות, ולרגע היה נדמה לו שאיזה חיוך סמוי עולה מן העיניים העצובות” (64).

סידרת התמונות בחלק זה של העלילה בונה אט־אט את הסיבה להשתגעותו של אלחנן. הצעתה של יעלי לקרוא לתינוקם בשם בעלה המת, השקר שבאמצעותו הסבירה את ההחלטה על מתן השם יואל לתינוק וגם צבעם האפור של עיניו, שהוא כצבע עיניו של המת - כל אלה העניקו לאלחנן את ההרגשה, שמפקיעים ממנו את אבהותו על התינוק שלו. אך הם גם העמיקו אצלו את החשד כלפי יעלי, שנישאה לו רק משום שהיה חבר של יואל, ורק כדי שייוולד לה ממנו התינוק ששמו וצבע עיניו יְשָמרו את זכרו של יואל בחייה.

השתגעותו של אלחנן מתחילה במחשבות הבלתי־פוסקות על השם יואל ובחשדות שהוא מייחס ליעלי, ובכללן החשד, שאינו הולם איש־מדע, האמור לדחות אמונה עממית נבערת כמו זו שעולה במחשבתו, לפיה כל משך ההריון חשבה יעלי על יואל, “הוא היה לה בתוך הדם, בתוך מי-השפיר ובתוך השִליה, והילד נשם במי-השפיר את מחשבותיו וירש את העיניים האפורות” (64). לא השבחים של ההורים של יעלי ולא אסירות־התודה של ההורים של יואל ואף לא ההערכה של השכנה, הגב' שטרן (69), ירגיעו את אלחנן. לפתע התעורר אצלו הרצון, לראשונה מאז עבר להתגורר עם יעלי, לבקר בדירתו הקודמת. וכשעמד במקום שממנו נהג לצפות במשך חמש שנים אל יעלי ויואל, ראה לפתע בדמיונו את פניו של יואל “שעומד ומסתכל בו בריכוז רב” ודימה לשמוע את קולה של יעלי מבקשת מיואל: “תשכב על ידי, תאהב אותי” (70).

 

עלילת החלק השני    🔗

אף שעלילת החלק הראשון מסתיימת בתמונת־דמיון המכמירה את לבו של אלחנן, שבשוב יעלי מבית־החולים, תושיט אליו את התינוק ותאמר: “תיקח אותו, אלחנן, תחזיק אותו בידיים, תנשום אותו, הוא שלך” (73), לא כך מתפתחים הדברים בפועל. עם שובה הביתה נפתחת ביניהם מלחמה על כינויי הפנייה לתינוק. יעלי פונה אל התינוק בכינוי “יואל שלי” ואלחנן מכנה אותו בכינוי “ילד שלי”. הוא אפילו מונה את מספר הפעמים שבהם אמרה יעלי את השם יואל. עד מהרה מתפתחת מלחמת־הכינויים למאבק גלוי על הילד עצמו: “הוא הצמיד את פניו ללחיו של הילד ולקח אותו בחטף בזרועותיו ושמע את עצמו אומר, ילד שלי הקטן. מה יש לך? תן לי אותו, אמרה יעלי בבהלת־מה ולקחה את הילד, ובאוזניו צלצלו דבריו של יואל, ודאי, אני כאן, וזה רק מרחק צעדים אחדים, ופתאום קרע את האוויר משק-כנפיים אלים” (75).

אחרי הניסיון הזה יאחז אלחנן בבנו בהיסוס ורק לעיתים רחוקות. את החולשה שיפגין מכאן ואילך בשמירת זכותו כאב על בנו ניתן להסביר בתחושת האשם שהוא מתהלך עימה: בעמקי לבו התאווה לאשת חברו, כאשר הלה היה בחיים. בעבר פלש לתחום, שנוכחותו שם היתה אסורה, ולפיכך עליו לשאת כעת את עונשו מידי המת. הלה יהיה נוכח בחייו עם יעלי באמצעות תינוקם. שמו של התינוק ודמיונו למת יזכירו לאלחנן בקביעות את חטאו כלפי חברו, יואל.

ואכן מעתה מתחוללת תפנית בעלילה. ההסברים הפסיכולוגיים מפנים את מקומם להסברים הפילוסופיים־קיומיים. הנובלה שוקעת מעתה עמוק יותר אל הרובד האפל של הנפש, נפשו של אלחנן ההולך ומאבד את שפיותו לא רק מלחצם של המכאובים הפרטיים, אלא גם מגילוי המצוקות האנושיות הכלליות, שעיניו נפקחות לראותן כעת. מעתה יהיו ההתגלויות של יואל המת לאלחנן תכופות יותר, ובמקביל תגדל השפעתן עליו. ההתגלויות של יואל חושפות את אלחנן לעולם הצללים של המתים והוא מתחיל להבחין בקיומם של הצללים האלה גם במציאות של החיים, “איך האנשים והבתים נהפכים לצלליות כהות” (90–89). טירוף דעתו יושלם, כאשר הצללים מעולם המתים יתלכדו אצלו עם הצללים במציאות של החיים. שלבי אובדן השפיות אצל אלחנן מקבילים לא רק לתכיפות ההתגלויות של יואל אליו, אלא גם למידת נוכחותו הפעילה של יואל בהן. בכל התגלות מאוחרת יותר הוזה אלחנן את חברו המת עובר משתיקה לדיבור, וגם הדברים שיואל אומר הופכים למטרידים יותר.

ערב ברית־המילה, שהיא ברית הקודש “שחותמים בבשר” של העולל (76), התגלה יואל לאלחנן בשנתו, ואמר לו: “אשתי אהובתי היא שלך עכשיו, אבל עדיין אני בעלה ואני חי בבית, השם שלי חי בבית - - - ואפילו שהגוף שלי מפורר מזמן, משהו מהאושר שלי עוד מתרוצץ בלב הטרגדיה שלך, עוד מושך בחוטים רבי־עוצמה, עוד אוכל אותך, עוד לוקח ממך את המנוחה, ואתה, אתה עוד מחפש קצת מנוחה לנפש שעייפה מחיפוש האמת בתוכה” (78).

סערה שהתחוללה בחוץ עוררה את אלחנן מהחלום. הוא ניגש לחלון, השקיף אל הגן ובתמונה שנקלטה אצלו השתלב שוב יואל המת: “נדמה לו שמישהו הולך שם עם פנס ביד - - - וסיעת עורבים המריאה בקצה הגן - - - ופתאום ראה איש מסתכל אל תוך החדר. יואל, יואל, יש גשם, יורד גשם, אמר בבהלה - - - והוא אמר, יואל, אתה עומד בגשם, אתה רטוב כולך, והיה נדמה לו שהאיש פיו נפער והוא צועק, אבל לא שומעים מה” (82).

הגן הציבורי יהפוך מעתה לזירה העיקרית של פחדיו וסיוטיו של אלחנן. מאז התגלה יואל אליו מ“עולם הרפאים” (75) ודיבר אליו על המציאות של המתים, שהיא “קבר הגעגועים - - - בית בלי קירות” (83), רואה אלחנן בגן הציבורי רק אנשים בודדים ונואשים, ואת לבו מחרידים העצים ושיחי-הגן האפלים והעורבים השחורים, שקולם צורם ומראם מאיים. ואף־על־פי־כן אין אלחנן מסוגל להתנתק מהגן ולהימנע מתצפיותיו לנעשה בו. כפי שצפה בעבר בחשכה לדירתם המוארת של יואל ויעלי, הדירה שייצגה בעיניו פיסת נוף של החיים, כך מייצג בעיניו כעת הגן הציבורי החשוך פיסת נוף של המתים.

מכאן ואילך מתעכב אלחנן, אחרי סיום עבודתו במרפאה, בדירת הרווקים הקודמת שלו בתואנה שהוא זקוק לשקט כדי לכתוב מחקר. אך כמו בעבר הוא מסתתר שם בחשכה ומתצפת משם שוב על יעלי. לדירתם המשותפת הוא חוזר בדרך כלל רק אחרי שהיא נרדמת. אלחנן שוהה פחות ופחות עם יעלי ועם בנו. את ארוחותיו הוא אוכל בחברת זרים בבתי־הקפה, תוך שהוא מאזין לנושאים המגוחכים שמעסיקים אותם בשיחותיהם (112–110). וכדי להימנע מהחזרה לחיק משפחתו הקטנה הוא משוטט בגן הציבורי הסמוך או ברחוב הראשי, מקומות שבהם הוא רואה ואף מתוודע ל“צללים”, לבני־אדם זרים שמראם ודבריהם משקפים בדידות ואומללות.

יעלי מרגישה שאלחנן הולך ומתרחק ממנה ומבנם. הסצינה בעמ' 106–102 ממחישה היטב את מצוקתה. אחרי שהשתהה בדירת הרווקים הקודמת שלו, נכנס אלחנן לדירתם בדיוק כשיעלי סיימה להניק את התינוק. אלחנן מבקש להחזיק את התינוק בידיו, אך היוזמה הנדירה הזו מצדו מסתיימת מהר, משום שעיניו האפורות של הילד מזכירות לו את יואל. כל אותה עת צופה יעלי במתרחש, נוטלת מידיו את התינוק, והמכאוב מתפרץ מתוכה: “כן, היה לי בעל והוא מת, הוא כבר שנתיים קבור באדמה - - - ושמו היה יואל, אתה יודע את זה - - - והילד הזה שמו יואל, אמרה, כיסתה את פניה בכפות ידיה ופרצה בבכי נואש ואלים” (104). אך גם במעמד הזה מרוכז אלחנן יותר בדיאלוג הזוי עם יואל המת מאשר עם יעלי המדברת אליו.

פעם אחת בלבד התפוגג המתח ביניהם. הדבר אירע כשחזר לדירתם כהרגלו רק אחרי שיעלי כבר נרדמה. היא התעוררה ושטחה את תחינתה: “תשכב לידי, תהיה אתי”, וגם הוא השיב בתחינה: “תני לי לאהוב אותך”. ולראשונה מאז הלידה שכבו והתענגו מ“שחרור פרוע” (117). אך כבר למחרת חזרו חייהם למסלולם הקבוע: “הוא שמע קול בתוך עצמו לוחש, והחיים לא יכולים לראות את המתים ורק שומעים את קולם” וממקום התצפית בדירת הרווקים שלו ראה את יעלי בוחנת את גופה העירום בראי ואחר “התיישבה בכורסה, שתתה את התה ובכתה” (121).

ההפוגה בעינויי הנפש של אלחנן בליל ההתעלסות עם יעלי רק העצימה את תהליך הטירוף שכבר היה נתון בו. המחשבות הטורדניות, דמיונות השווא, ההזיות המציקות, התגלויות רוח הרפאים של יואל המת ומראם של האומללים בגן וברחוב המצטיירים בעיניו כצללים - כל אלה מכריעים לבסוף את שפיותו. שני הפרקים הארוכים בסיום הנובלה (132–122, 140–133) מתארים את השלבים האחרונים של אובדן שפיות-הדעת של אלחנן.

 

המקרה של גוטליב    🔗

ציור החוזר בטקסט מגלה, שאלחנן אכן נתון בתהליך של היטרפות הדעת. הציור מופיע בתיאור שני לילות סערה. את הלילה הסוער הראשון (83–80) אפשר לסמן כתחילת אובדן השפיות של אלחנן. בהמשך יתואר לילה סוער נוסף (140–133), שבו תתחולל סערה חזקה יותר, והוא יסמן את השלמת טירופו של אלחנן. בשני הלילות מתרחשת בגן הציבורי סערה המתוארת בפרטים דומים: עוצמת הרוח הנושבת, האפלה המתגברת, טלטול הפנסים, התנודות של צמרות העצים, התעופפות העורבים, נצנוץ העיניים הירוקות של החתולים בין השיחים השחורים, תנועת צללים, ומישהו חוצה את הגן ומאיר בפנס את דרכו.

שתי הסערות מתקשרות ביניהן גם באמצעות ציור זהה. בליל־הסערה הראשון מסופר, שאלחנן קם ממשכבו ורכן אל יעלי “ורכון עליה היה נדמה לו שהשמשה התנפצה ומשהו משתקף בשברים והוא לא ידע מה, ופתאום ראה איש מסתכל אל תוך החדר. - - - ודמעות עלו בעיניו, והוא ראה את יואל נותן בו מבט ארוך של ציפייה ומתרחק אל הרחוב הסגרירי הריק, ואחר־כך הולך ונעלם דרך הרחובות הריקים” (28). הציור המתאר את טירוף הדעת כהתנפצות של זכוכית לשברים מופיע גם בליל־הסערה השני, אך הפעם ההתנפצות היא בגופו של אלחנן: “ופתאום ראה עורב נעמד על האיש השוכב על הספסל, והוא הרגיש כאילו זכוכית התרסקה בתוך גופו - - - ובמקום האיש על הספסל ראה את יואל ועורב עומד עליו” (130–129).

את ההצדקה לזהות את טירוף הדעת עם ציור הזכוכית המתנפצת לרסיסים מספקת לקורא ההגדרה שנתן אלחנן עצמו לשיגעונה של אחת המטופלות היותר ותיקות שלו, הגברת גוטליב: “והרי מזמן ידע שאצלה המראה התנפצה ורק לא ידע מה משתקף בשברים” (119). הקשר בין סיפורה של המטופלת הזו ובין אלחנן נחשף בתיק הרפואי שלה. במשך שלושים וחמש שנים סבלה הגברת גוטליב מדיכאון שאחרי הלידה, והדיכאון הזה התפתח אצלה לטירוף־דעת במשך השנים. אצל אלחנן לא ארך התהליך שנים כה רבות. גם אותו תקף הדיכאון רק אחרי לידת בנו, אחרי שהתברר לו מהשם שבחרה יעלי לתינוקם ומצבע עיניו האפורות, שיואל חדר אל חייו מ“עולם הרפאים” (75) ולעולם לא יניח לו.

ההבדל היחיד בין הדיכאון שלאחר הלידה של הגברת גוטליב לדיכאון שלו הוא במשך הזמן שארכה התגלגלות הדיכאון לטירוף הדעת אצל שניהם. אצלה הושלם הטירוף אחרי חמש־עשרה שנים והמשיך לקנן בתוכה עשרים שנה נוספות. אצל אלחנן הסתיים התהליך בפחות משנה. הדמיון הזה מסביר את העניין שמגלה אלחנן דווקא במקרה של המטופלת הזו. מכל התיקים שהצטייד בהם כדי לבחור מתוכם את המקרה שעליו יכתוב את המחקר שלו בערבים, אחרי סיום עבודתו בבית־החולים, בחר אלחנן דווקא את המקרה של הגברת גוטליב.

התיק של הגברת גוטליב העניק לו את ההרגשה “שהוא מחזיק שם גוש של כאב ללא מרפא” (93). הוא זכר כיצד היתה הגברת גוטליב יושבת מולו, גופה הכבד מורעל מתרופות ועיני הפחם שלה, שהיו פעם נוצצות “נעשו כבויות שנה אחרי שנה”. וגם זכר “איך היתה יושבת לפניו, משפשפת את כפות ידיה כמו קוצים של קקטוס נתקעו לה בכפות ידיה, והבכי המר, והשתיקה”, עד שאחרי שלושים וחמש שנים של סבל “ירדה לקבר עם דיכאון־שלאחר־לידה” (93). אלחנן לא הצליח להקל על סבלה עם כל הכדורים, אינפוזיות האנאפראניל ומכות החשמל שרשם לה. כמנהגו בשלב זה ביטאה נפשו המתערערת את זיקתו לתיק שלה בדברים ששתל בפיו של יואל, ששמע אותו אומר לו: “כן, הנפש, הנפש, אפֵלה גמורה - - - הרי אתה יודע, עצים חרוכים לא נרקבים - - - כן, התיק שלה כבד, של גברת גוטליב, ועוד יותר כבדות המחברות הריקות - - - אולי לא הערכת נכון, לא הבנת את נקודת השבירה שלה, הולכת תמיד כמו במורד המדרכה - - - והיא, שלושים־וחמש שנים במורד המדרכה, ביום, בלילה, וגם בשינה” (95–94).

אף שהחליט לכתוב את המחקר על המקרה של הגברת גוטליב, לא אזר כוח לממש את רצונו. שוב ושוב עלעל במסמכים, שנאספו בתיק הרפואי שלה במהלך שנות הטיפול בה והרגיש, שאין הוא מסוגל להתמודד עם תוכנם. יאושו מקוצר־יכולתו לפענח ולסכם את “הנפש החמקמקה” של הגברת גוטליב משתמע מדבריו הבאים: “אני, שמילאתי תיקים על תיקים ודוחות לאינספור וסיכומים ונימוקים ועמודי קבלה ומכתבי שיחרור ארוכים, לא מבין שום דבר לא יודע לכתוב מילה והראש ריק” (114).

תחילה מסביר אלחנן את העיכוב בכתיבת המחקר בקושי למצוא את הפתיחה הסיפורית המעניינת, אך לבסוף הוא מודה בסיבה האמיתית, שמונעת ממנו להתחיל בכתיבת המחקר: “אחרי הכל, האם הבנתי אותה, את גברת גוטליב, ואת עצמי האם אני מבין, והרי כבר אפלטון אמר שהנפש, כדי להכיר את עצמה, צריכה להתבונן בנפש אחרת, והנה אני מתבונן כבר עשרים שנה, ולמדתי משהו? מה למדתי? אולי שהמכוניות נעשות משוכללות יותר והאדם יותר חסר־אונים, והכל חסר־תקווה כתמיד, ולשווא אני מנסה להציל מטביעה מה שאין להציל” (119).

 

אכזבה מרפואת הנפש    🔗

אף־על־פי־כן סייעה לאלחנן ההיזכרות בגברת גוטליב להבין את היקף התופעה האנושית בה התמחה. כעת הוא נזכר באמירות אותן שמע מפי הגברת גוטליב על הסבל הנפשי שלה. בשעה שנאמרו מפיה לא נתן עליהן את דעתו, אך כעת הוא מוצא אותן מגדירות היטב את מצבו, הדומה כל־כך למצב בו היתה נתונה. פעם אמרה לו, שהיא כמו “בנאדם מת למרות שהוא חי” ועוד הוסיפה ש“לחיות ככה זה כמו למות” (119). דבריה אלה מגדירים את טרוף הדעת כמצב שבו מתבטל הגבול בין החיים למוות.

אלחנן למד להכיר מצב כזה: מאז נדחק למלא את מקומו של חברו המת בחייה של יעלי, לא התאדה יואל המת לא מחייה וגם לא מחייו. להיפך: נוכחותו של המת התעצמה והלכה בחיי שניהם, אצלה מרצון ואצלו בכפייה. דווקא אחרי מותו קיבלו משמעות גדולה יותר הדברים, שאמר יואל בעודו בחיים, אף שהיו אלה דברים שליקט מפה ומשם. כך סיפר פעם ליעלי על ציפורים שגומאות מרחקים “בגלל האהבה” (70). בהזדמנות אחרת סיפר יואל לאלחנן על עמים המתהלכים בנעליים מחודדות סוליה כדי “לא לבעוט באדמה, לא להרגיז את האדמה” (09) ועל קיומם של הרי־געש “גם בקרקעית הים” (103). ואפילו לשמו ולחפציו (לתמונתו ולחצוצרה שלו) היתה כעת נוכחות חזקה יותר ומשמעות גדולה יותר.

דבריה של הגברת גוטליב, שהפריכו את ההבדלה המקובלת בין החיים למוות, הפכו מובנים לו מרגע שבעצמו החל לחוות את ההתגלויות של יואל. בשיטוטיו בגן הציבורי וברחובות העיר פגש אלמונים, בודדים ומעוני־נפש כמוהו, שזימנו לו הוכחות לא רק לקביעה של הגברת גוטליב בדבר הייתכנות של “בנאדם מת למרות שהוא חי”, אלא אף ליותר מכך: ייתכנות נוכחותם של המתים בחייהם של החיים. כמו אותו זקן שסבב בגן סחור־סחור, שהתיישב על הספסל לידו וסיפר לו שהתאלמן לפני שנה מאשתו, שבפתאומיות “פשוט, נפלה על הרצפה ומתה” (17), מבין כעת אלחנן, שאל המרפאה שלו הגיעו רק המטופלים, שזכוכית־הנפש שלהם כבר התנפצה, אך ברחבי העיר מסתובבים רבים נוספים, שנפשם כבר סדוקה ועלולה אף היא להתנפץ באחד הימים. את סדוקי-הנפש האלה הוא מכנה “צללים” (101) והוא מזהה אותם בשיטוטיו בלא-קושי.

בגן הציבורי קלטו עיניו אשה מלטפת ומחבקת כלב שחור וגדול (25), איש זקן היושב על ספסל וראשו שמוט על חזהו, אשה שחצתה בצעדים מפוחדים את הגן בעזרת הליכון (46), ילדה שהעיפה בלונים וצעקה אליהם משהו (47), והומלס, נגן צ’לו, שקיבץ נדבות ברחוב ונשכב על ספסל בגן, אחרי שכיסה את עצמו ואת הצ’לו ביריעת ניילון (124). גם ברחוב פגש אלחנן מיבחר מהצללים האלה. בשדרות דוד המלך פנה אליו איש שביקש להגיע לבניין הרבנות הראשית, ואחר־כך ראה אותו עולה בצעדים כושלים במדרגותיו (48). בהזדמנות אחרת פנתה אליו באותו מקום אשה דוברת רוסית, שאת דבריה לא הבין, ואחר־כך ראה אותה ממררת בבכי במסתור הכובע שכיסה את פניה (67). אחריה עיכב אותו צעיר, שביקש מצית להצית סיגריה ודיבר על הנחשים, שאינם מתאבדים, אך מתעוורים, כאשר הם מגיעים להשלת עורם בפעם האחרונה (68). האלמונים האלה מגלמים בעיניו של אלחנן מצב קיומי זהה, והוא מסכמו כך: “החיים מתחילים, החיים נגמרים, החיים נשברים” (48).

פעם הוליכו אותו רגליו לטיילת חוף־הים ושם הבחין אלחנן באשה, שהחזיקה בידיה בקבוק חתום ובתוכו מגולגל דף נייר גדול, אך משהבחינה בו לא השליכה אותו אל הים, אלא אמרה לו “אני לא יודעת, אדוני, אם עשית מעשה טוב או רע”, ודבריה הזכירו לאלחנן שגם הוא שאל את עצמו שאלה זו “פעמים רבות כשהציל אנשים מבליעת כדורים, מתליות ומחיתוכי ורידים, מרוחות רעות שבישרו מוות, מקפיצות מגגות, מחלונות, מדיבורים מיוסרים, משאיר את האדם סגור ככספת עם התופת בתוכו” (88).

ואכן, בתהליך אובדן שפיותו של אלחנן יש משקל רב לא רק להרגשת האשמה שלו כלפי חברו, יואל, אלא גם לאכזבתו מהכוח של המדע להסביר את נפש האדם. וכך הוא מנסח את אכזבתו מרפואת הנפש: “כמה הייתי טיפש, כמה הייתי עיוור, אני שהמקצוע שלי זה נפש האדם - - - שום דבר אני לא מבין בנפש האדם - - - נפש האדם, עולם תת־ימי המקצוע שלנו - - - הבל ורעות־רוח המקצוע שלנו” (42). אחרי שנים של טיפול בחולים והיכרות עם פגועי-נפש מתקופת השואה (כולל אמו) הלומי־קרב ממלחמת יום־כיפור וממלחמת לבנון ומוכי-דיכאון ממאבקי השרידה בחיים (הגברת גוטליב) ואחרי שהוא עצמו נקלע למצבם, התברר לו, שהפסיכיאטריה מסוגלת לפטֵם בתרופות ולטפל במכות-חשמל, אך למעשה אין ביכולתה לרפא נפש מעונה שהתרסקה. אלחנן נזכר במטופל שהתאבד בשירותים של המחלקה ואחר־כך נזכר שוב בגברת גוטליב, שכל שנות הטיפול שהשקיע בה לא שיפרו כלל את מצבה, ומיד שב וחשב על קוצר־ידה של הרפואה: “כמה היא חסרת־אונים כנגד הטבע, כמה היא אובדת־עצות, מחפשת, מחפשת, והטבע בְּשלו, אכזר, חזק, גובר על הכל. - - - רק רפואת הגוף התקדמה - - - אבל הנפש, הנפש, חוסר־אונים ותעלומה. - - - כן, הנפש, הנפש, אפלה גמורה” (94–92).

 

הסערה והטירוף    🔗

רופא הנפש, אלחנן גיל, איבד סופית את שפיות הדעת בליל הסערה, שלכד אותו בגן הציבורי. גם באותו יום נמנע אלחנן מלחזור אל יעלי ואל בנו, שהמתינו לו בדירה. תחילה אכל בבית־הקפה והתרגז משיחות ההבל ששמע מהיושבים סביבו (123). אחר־כך עלה לדירת הרווקים, אך במקום להתחיל את כתיבת המחקר טלפן משם לאמו והזהיר אותה מפני הסערה המתקרבת. עוד זמן־מה השתהה מול המחברת הריקה, התאמץ לרכז את המחשבה בפתיחה המועדפת למחקר על המקרה של הגברת גוטליב ונזכר בציפורי הנייר מקופלות הכנפיים שהביאה להראות לו ובבת שלה, שאחרי לידתה שקעה הגברת גוטליב בדיכאון, נערה גבוהה ויפה, שפנתה אליו והוא לא קיים את הבטחתו להשיב לה על השאלה המביכה שהפנתה אליו: “למה” (126).

אחר־כך יצא לסיבוב ברחובות הסמוכים, שאול המלך ודובנוב, ונכנס לגן הציבורי. על אף הקור והחשיכה השתהה במקום וניסה לזהות קולות שונים, שבקעו מהבתים הסמוכים. כך נלכד בסערה, שהתחילה בבת־אחת והבריחה מהגן את האדם היחיד שהיה שם, נגן הצ’לו מהרחוב שהתעורר בבהלה משנתו על הספסל. אך אלחנן התעכב כמאובן מתחת לעץ ברוש וצפה בהשתלטות להק עורבים על הגן, אותו חצו במעוף פראי. לפתע התגלה אליו יואל המת ואמר לו, שהעורבים “מריחים מתים” ולכן יעץ לו: “אל תעמוד ליד הברוש, עורבים אוהבים ברושים”. בהמשך דבריו גילה יואל לאלחנן, כיצד אירעה התאונה שבה ניספה: ציפורים חצו את השמים, אור סנוור את עיניו ומכוניתו נתקלה במעקה הבטון, והזכיר לו, שכעבור שנה תפס את מקומו אצל יעלי. אזכור זה מסביר את הדברים, שאמר לו יואל בנימה מבשרת־רעות קודם לכן: “הרי אתה יודע, הצללים מתפזרים אבל החשיכה לא נעלמת, וכשהיא מתגנבת לתוך הגוף אתה האויב המסוכן של עצמך”. ובפנים מתקדרים השלים יואל את אזהרתו: “אם נצמדים לעָבר מֵתים קצת כל יום - - - ואדם נעשה אכזרי בלי שירצה” (130).

כאשר חזר אלחנן אל דירתם נדהמה יעלי ממראהו. הסברו, שהיה קורבן להתנפלות של עורבים, לא התקבל על דעתה (231). למחרת ליל-הסערה נדמה היה שאלחנן חזר לעצמו, אך עד מהרה התברר, שתהליך ההשתגעות רק הועתק מהחוץ פנימה. שוב בחר להסתגר בדירת הרווקים הקודמת שלו במקום לשוב לדירתם בסיום העבודה. כאן גילה, שגדעו את עץ השסק שגדל מתחת לחלון חדר העבודה שלו. תמיהתו על זהותו של מי ש“גודע פה עצים עם פרי” הציפה בזיכרונו את דבריו של יואל אליו אמש בסערה: “גזע חלול הוא מסתור גרוע”. ההתגוששות בין שתי ההגדרות הסותרות, זו של יואל (“גזע חלול”) וזו שלו (“עץ עם פרי”), יכריעו אם אלחנן יהיה שפוי או שתיטרף עליו דעתו.

ההתגלות של יואל אליו בשלב הזה מטה באחת את הכף לצד השיגעון. הפעם ראה אלחנן את יואל “כמו צלוב מסומר אל הקיר” ושמע אותו מסביר את דבריו מאמש: “אי־אפשר להחזיר את הזמן לאחור, אי־אפשר לעמוד במקום שאין בו כוח משיכה” (137). אלחנן עוד התאמץ לאסוף את המחשבות, אך כבר אבדה לו השליטה עליהן. תמונות שונות התרוצצו במוחו ואוזניו קלטו קולות שונים. אחר־כך נרדם וחלם שני חלומות. בראשון רצה יעלי בנשף של שלדים ומסכות בלבוש תחתון, והתינוק העֵרום בידיה, עד שנתקלה ביואל, בעלה המת, ניצב בפתח השער, ואז מבועתת ומיללת היא סבה ורצה לכיוון אחר. בחלום השני יצאה אש מתוך עץ, ואיש ואישה התווכחו ביניהם. האיש אמר שאין עץ והאישה טענה שישנה אש, אך התברר שהאישה צדקה ממנו. אלחנן עוד הספיק להיזכר “שמשהו דומה סיפרה לו פעם גברת גוטליב” והתיישב לשולחן כדי לפתוח בדבריה אלה את המחקר, אך כשפתח את התיק הרפואי של הגברת גוטליב כדי למצוא רישום של הדברים, גילה שהוא “רואה הכל במהופך” (140).

הנובלה מסתיימת בסצינה המתארת, כיצד גילתה יעלי את אלחנן אחרי שהשתבשה עליו דעתו. אחרי שגמרה את הנקת הלילה של יואל הקטן, המשיכה להמתין לשובו של אלחנן מדירת הרווקים שלו. ציוני-הזמן מדי רבע שעה חושפים, שהחרדה לשלומו התחזקה אצלה והחדירה גם אליה שמץ מהאימה הקיומית, שהטריפה על אלחנן את דעתו. התימלול קושר את מחשבותיה אל התיאורים המצמררים של העיר בשיר של אלתרמן “הלילה הזה” מתוך “כוכבים בחוץ”: וכשהסתכלה בעיר הרדומה נראו לה הבתים לוחות ענקיים מלאים חריצים - - - ופתאום שמעה צווחה מפחידה. - - היה נדמה לה שבכיכר הריקה צל עובר ונעלם - - - היה נדמה לה שמשהו מגיח ונעלם, מגיח ונעלם" (142–141). לבסוף לא יכלה לשאת עוד את החשש לגורלו של אלחנן, ולכן קמה, הוציאה את הילד מהעריסה, עטפה אותו בשמיכה ויצאה מדירתה המוגנת אל דירת הרווקים שלו. היא מצאה את אלחנן בחדר־העבודה “יושב ליד השולחן וראשו נופל על זרועו הפרושה - - - ישן שינה עמוקה”. היא הסיטה את המחברת מתחת לידו והחלה לדפדף בה “דף אחרי דף”, וכך גילתה ש“כל הדפים ריקים”, ממש כמו תבונתו של אלחנן.

 

הסיפור והנובלה    🔗

בקובץ סיפוריה הראשון של יהודית הנדל, “אנשים אחרים הם” (הוצאת ספרית פועלים, 1950), נכלל הסיפור “אלמנתו של אליעזר”, שעלילתו דומה מאוד לעלילת הנובלה “טירופו של רופא הנפש”. עלילת הסיפור המוקדם מתרחשת כחמישים שנה לפני עלילת הנובלה. גד, רווק מקיבוץ שעל גדות הירדן, התאהב בברכה מרגע שהצטרפה לקבוצה, אך אחרי שברכה הפתיעה את כולם ועברה להתגורר עם אליעזר, החל גד לתצפת מחדרו אל דירתם. כעבור חמש שנים ובטרם שזכה לתינוק מברכה, נפטר אליעזר מנגיחת פר ברפת. בתום שנת האבלות של ברכה התהדקה הידידות בינה ובין גד ועד מהרה עבר להתגורר בחדרה. כעבור שלוש שנים, שבהן לא הזכירה את שמו של אליעזר אפילו פעם אחת, הופתע גד, אחרי לידת תינוקם, מהצעתה של ברכה להעניק לבנם את השם של הנפטר. הצעתה עוררה את קנאתו של גד בנפטר, ואף שהסכים אחרי לבטים לאמץ את הצעתה, אבדה לו מכאן ואילך שלוות נפשו. מחשבות הקנאה התרוצצו במוחו, ובהשפעתם השתמט מלהיות בחברתם של ברכה ושל בנו. גד נירפא מקנאתו רק אחרי שעבר חוויה מסעירה, כשברכה ניצלה מטביעה בירדן הגועש. האירוע הבהיר לו, שהקנאה חומסת ממנו את אושרו, את אהבת ברכה ואת שמחת ההורות של שניהם לתינוקם.

למרות הדמיון אין שני הסיפורים זהים. הסיפור המוקדם מסופר בגוף ראשון, ולכן משתקפת בו רק נקודת־המבט הסובייקטיבית של הגיבור־המספר. הנובלה המאוחרת מסופרת על־ידי מספר יודע־כל, ולכן היא מבטאת ידיעה אובייקטיבית ומקיפה יותר, הכוללת גם תהליכים נפשיים, שהגיבור אינו מודע אליהם. גיבור הסיפור המוקדם מתרכז רק בסבלו ובמה שמתרחש בנפשו, בעוד שבנובלה מוסיף המספר החיצוני על החשיפה של המתרחש בנפשו של הגיבור גם את מה שמתחולל אצל יעלי, אמו וגיבורים אחרים. אמנם בשני הסיפורים מתפתחת המצוקה אצל הגיבור מאירוע זהה, מרגע שאשתו מציעה להעניק לתינוקם את שם בעלה הראשון, אך בסיפור המוקדם ממצה מתן השם אליעזר לתינוק את סבלו של גד. ואילו בנובלה המאוחרת, מתן השם יואל לתינוקו מאיץ אצל אלחנן תהליך נפשי ארוך וסבוך המסתיים בטירוף דעתו.

וקיימים הבדלים נוספים בין שני הסיפורים: בסיפור המוקדם ניתן משקל גדול להשפעת הלחץ החברתי מצד חברי הקבוצה על החלטותיו של גד ועל האופן שבו הוא מתמודד עם המצוקה הנפשית שלתוכה נקלע. על הגיבור העירוני בנובלה המאוחרת לא מופעל שום לחץ חברתי. כל מה שעובר על אלחנן, מרגע שיעלי בחרה לתינוק את השם של בעלה הראשון ועד שנטרפת עליו דעתו, מושפע רק מכוחות המצויים בו עצמו: הרגשותיו, מחשבותיו והסבריו לאירועים שהוא חווה. בסיפור המוקדם אין הגיבור הוזה התגלויות של בעלה הראשון של אשתו, והמת איננו נוכח כיֵשוּת קבועה בחייו. בנובלה המאוחרת נוכח המת בחיי הגיבור בקביעות והתגלויותיו אליו מענות את נפשו מבלי להרפות ממנו.

יהודית הנדל הכינה לאחרונה את הקובץ המוקדם “אנשים אחרים הם” להדפסה מחודשת במסגרת “הספריה החדשה”, שבה נדפסים כל כתביה, ועל כן ברור, שהיתה מודעת היטב לדמיון בין העלילות של שני הסיפורים. מה, אם־כן, הניע אותה לכתוב כעבור חמישים שנה נובלה, שעלילתה מזכירה במידה כזו את סיפור־המעשה של הסיפור שפירסמה בתחילת דרכה?

סביר להניח, שרצתה להבליט את ההתפתחות הגדולה שהתחוללה ביצירתה בחמישים השנים שחלפו, מאז התפרסם הסיפור “אלמנתו של אליעזר”. הסיפור המוקדם הוא על הקנאה בבעל המת, שכמעט הרסה את האהבה של גד לברכה. קנאה זו התעוררה בו והשתלטה עליו מרגע שהשם אליעזר ניתן לבנו, אך שככה בו אחרי שחווה את אימת איבודה של ברכה בטביעה בירדן - אירוע שהבהיר לו את יתרון האחיזה בחיים על החשבונות שהיו לו עם המוות. הסיפור השני הוא, כמובן, מורכב יותר ואפל יותר מקודמו. עלילת הנובלה אמנם מתחילה בקנאה, שהיא בת־לוויה קבועה של האהבה, אך זו התגלגלה במהרה למשהו מסולף, לתשוקה אובססיבית ובלתי־נשלטת של אלחנן, לבעלות אבסולוטית על אהובי לבו, אשתו ובנו, תשוקה שאין ממנה מרפא.

יתר על כן: המחשבות הכפייתיות על יואל המת, המתחרה בו על יקיריו, פוקחות את עיניו של אלחנן לראות את הקיום באופן חדש ומפתיע. כאשר הוא מסתכל סביבו, באנשים מזדמנים בגן וברחוב, הוא מבחין, שכל אחד זוכר או מתגעגע אל יקיר שאבד לו. הנעדרים האלה נוכחים בחייהם ומלווים אותם כצללים. גילוי זה שומט מתחת רגליו של אלחנן את הרגשת הביטחון שהיתה לו קודם לכן, שהרי השגת אהבה אבסולוטית היא בלתי־אפשרית, אם צריך לחלוק אותה עם הנפטרים והנעדרים. את נפשו הולכת ומכריעה המסקנה המייאשת על קוצר-ידו של בן־אנוש לגבור על הצללים המתלווים לחייו. אי־הוודאות השולטת בקיום מערערת לבסוף את שפיות־דעתו. לכן מסיים גיבור הנובלה את מסע חייו הרחק מהנקודה, בה סיים גיבור הסיפור המוקדם את מסעו. בעוד שגיבור הסיפור הקצר נרפא מהקנאה, מסתיימים חייו של אלחנן בנובלה באובדן שפיות הדעת שלו.

כאמור, חמישים שנה חלפו בין הסיפור המוקדם לנובלה, והן מוכיחות עד כמה העמיקה יהודית הנדל במשך השנים הללו במאמציה להבין את נפש האדם. בסיפור המוקדם ממצה ההסבר הפסיכולוגי לחלוטין את הקנאה של גד לברכה. ואילו בנובלה, תש מהר כוחו של ההסבר הפסיכולוגי, כי העלילה עוברת מהר מהעיסוק בקנאה של אלחנן ליעלי אל תהומות עמוקים יותר בנפשו. במקביל אפשר ללמוד מההשוואה בין הסיפור המוקדם לנובלה המאוחרת עד כמה שיכללה יהודית הנדל במשך השנים את אמנות הסיפור שלה. כעת הסיפור שלה חוסך במילים, מדייק בהן, מותיר פערים להשלמה על־ידי הקורא, מצפין בטקסט אנלוגיות ומצייר בקצב נכון ובמידה נכונה את מצבי הנפש של הדמויות המרכזיות. השיפורים האלה מוכיחים, עד כמה קובעות דרכי־הסיפור את התוצאה האמנותית של היצירה ועד כמה אין גבול ליכולת ההשתפרות של סופר, שיש לו יחס כה רציני אל הכתיבה כפי שהוכיחה יהודית הנדל בכל השנים שהיא מכהנת בספרות הישראלית.