מעמדו של דוד גרוסמן בספרות הישראלית חושף תהליכי התקבלות הבלתי-תקינים שמתרחשים בה. אחרי “רץ” (1983), קובץ הסיפורים הראשון והרענן, פירסם גרוסמן את הרומאן הראשון שלו “חיוך הגדי” (1983), בו התמודד עם נושא אקטואלי־פוליטי: השליטה הישראלית אחרי מלחמת ששת־הימים ביהודה ושומרון. אחריו פירסם רומאן פוליטי שני, “ספר הדקדוק הפנימי” (1991), בו הצפין את התגובה הפוליטית־אקטואלית בעלילת ההתבגרות של נער בירושלים ערב מלחמת ששת-הימים (ראה אינטרפרטציה בספרי “העט כשופר פוליטי”, 1992). בין שני הרומאנים הפוליטיים כתב את הספר היומרני ביותר שלו “עיין ערך: אהבה” (1986), שחלקים ממנו - והראשון במיוחד - היו באמת נועזים ומרתקים, אך בכללו לא היה רומאן מגובש. מכונת יחסי־ציבור אגרסיבית של המו“ל, מנחם פרי, הצליחה לפרסם את מחברו של הרומאן ואף להציב אותו בשורה הראשונה של הכותבים. אחר־כך המשיך גרוסמן להפיץ את השקפתו הפוליטית, כשהוא רוכב על הפירסום שיחסי־הציבור והרומאן “עיין ערך: אהבה” העניקו לו, אך לא בכתיבת פרוזה, אלא בכתיבה סמי־עיונית. כך באו לעולם “הזמן הצהוב” (1987) ו”נוכחים נפקדים" (1992).

אחרי כרכי הסיפורת וכרכי העיון הפוליטיים, שבהם הגיב על “המצב הישראלי”, עבר גרוסמן לכתיבת רומאנים על “המצב האנושי”, מאלה הקושרים לכותב הילה של פורץ מגבולות הספרות הלאומית, שבהם עסק ביחסים בין בני־אנוש, ומאז מדשדשת כתיבתו בשלולית היחידה הזו. תחילה הגיש גרוסמן לקוראיו הבוגרים יצירות שתיארו סוגי יחסים שחוו ילדים ובני־נעורים. כך באו אל העולם הכרכים “יש ילדים זיגזג” (1994) ו“מישהו לרוץ איתו” (2000). מכונת יחסי־הציבור המשיכה לפעול במרץ והיא הצליחה להפיץ במסגרת “הספריה החדשה”, שהיא סדרת פרוזה למבוגרים, ספרים שניסיון החיים והתובנות שבהם הלמו קוראים בגיל העשרֵה שלהם.

נראה, שגרוסמן הבין שהמשך טיפולו בחוויות של הילדות והנעורים, מתחיל לסכן את מעמדו אצל קוראיו, ולכן נפרד לאחרונה מגיבוריו הצעירים ופנה לעסוק בגיבורים מבוגרים, תחילה ברומאן “תהיי לי הסכין” (1998) וכעת בכרך המכיל שתי נובלות: “איטרוף” ו“בגוף אני מבינה”. המעבר ליחסים המתקיימים בין גיבורים מבוגרים הציב בפניו אתגר חדש: לספק תובנות בוגרות (פסיכולוגיות, חברתיות והגותיות) על הקשרים בין בני־אנוש. עד כה טרם גיבש כאלה ולפיכך חיפה על היעדרן על־ידי המצאת יחסים קיצוניים בין גיבוריו בעלילות שני הכרכים האחרונים. יחסים כאלה, בין שהם מעוותים ובין שהם מורבידיים, מצליחים להציף כתיבה ולרתק קוראים אליה, גם כשהכותב עצמו אינו יודע לומר עליהם משהו בעל ערך אמיתי.

שתי הנובלות הוצבו בכרך לא על־פי סדר חיבורן. הנובלה “איטרוף” הוצבה ראשונה, אף שנתחברה כמעט שנה אחרי הנובלה “בגוף אני מבינה”. המו"ל והעורך של הספר העדיף את הסדר הזה, כי העריך, כנראה, שכוח המשיכה של נושא הנובלה “איטרוף” יהיה גדול מכוח המשיכה של נושא הנובלה “בגוף אני מבינה”. אך דווקא דיון על־פי סדר חיבורן של הנובלות יועדף כאן, כי הוא יחשוף את האיטרוף בו נתונה כתיבתו של דוד גרוסמן בשלב הנוכחי.

 

הדקדוק הפנימי של היוגה    🔗

הנובלה “בגוף אני מבינה” דנה ביחסים בין אם לבת. האופי הקאמרי של הנובלה נקבע על־ידי הסיטואציה האֶפית, שהוגדרה לעלילה המסופרת בה. פרשת היחסים בין נילי ורותם מתבררת בתחומי החדר, שבו שוכבת נילי חולת הסרטן על ערש דווי ובמשך פרק הזמן המוגבל הדרוש לשתיהן כדי לנסות לפורר את הרגשות השליליים, שהצטברו אצל רותם מילדות כלפי אמהּ. איש לא נוכח בפגישתן זו, גם לא ולטר, הגבר, אתו מתגוררת נילי בחמש השנים האחרונות, ושביוזמתו נוצרה הפגישה הזו, שתהיה האחרונה ביניהן.

שמונה־עשרה שנים קודם לכן עזבה רותם את הבית, וכל אותן שנים תסס בתוכה הכעס על אמהּ, שידעה להעניק תשומת־לב למכאובי אנשים זרים, אך מנעה את אהבתה דווקא ממנה, הבכורה מבין שלוש הבנות שילדה לשלושה גברים שונים (133). את הכעס הזה ביטאה רותם בדרך עקיפה בסיפור שכתבה על המטופל האחרון של נילי, נער בן שש־עשרה, שהציג את עצמו תחילה בשם קובי ורק מאוחר יותר היה מוכן להזדהות בפניה בשמו האמיתי - צחי. ברשותה של רותם היו רק פרטים כלליים על אותו נער ועל מה שאירע לו, אחרי שסיים לקבל את הטיפול אצל נילי, שהיתה לפני שמונה־עשרה שנה בשיא כושרה כמורה ליוגה, אך בסיפור שכתבה, ניסתה לשער מה התפתח בין נילי וקובי־צחי במשך שבוע רצוף במפגשים האינטימיים שהתקיימו ביניהם.

פרשת קובי־צחי התרחשה בתקופת שפל בחייה של נילי. בעלה השלישי, אביה של הצעירה בבנותיה, ענבל בת השמונה, עזב אותה, אחרי שהותיר אחריו חוב ענק שהיא ערבה לו (203). נילי נאלצה לעבור עם שלוש בנותיה להתגורר בדירה קטנה בראשון לציון (166) ולקבל על עצמה כל עבודה. כך הגיעה אז למלון בים־המלח, ששכר אותה לתת את “הקטע של היוגה” לקבוצות המאורגנות של הנופשים שהתחלפו מדי שבוע (231). רק מעטים מקרב עובדי מחצבות הצפון בחרו להתבדר בחברתה בביצוע תרגילי יוגה, ולכן נאותה ברצון להיענות לבקשתו של אחד הנופשים, שסיפר לה על המצב הגופני והנפשי הירוד של בנו בן השש־עשרה וביקש בלשונו המחוספסת: “תעשי אותו גבר” (134). מרגע שהתייצב בפניה הנער, “נסיך מצרי” (140) שכדי להיטיב אתו “היה כדאי לבוא למלון האיום הזה במשך שש שנים, שבועיים בשנה, ולסבול את הגסות והזלזול והנבערות” (169), החליטה להקדיש לו את כל שעות ההדרכה שלה, שלא נמצאו להן דורש בקרב הנופשים האחרים, ובמשך שבוע שיקמה לא רק את גופו, אלא החזירה לו את הביטחון העצמי ואת הכרת הערך בעצמו.

אף שלרותם היו, כאמור, רק “שברים” מפרשה זו, הבליטה בסיפור שכתבה קשר אינטימי, חושני וארוטי, שהתפתח בין נילי והנער במהלך מפגשיהם. את החרות, שנטלה לעצמה רותם לתאר כך את הדברים, ניתן להסביר בתפקיד שהועידה לסיפור שכתבה. באמצעותו ביקשה להביע את כעסה על נילי, שהקדישה את עצמה במסירות ובאהבה שכאלה לנער זר, אך מנעה את מסירותה ואת אהבתה ממנה, הבת המתבגרת, שהמתינה לחיבתה בבית. הסיפור שכתבה רותם, המשולב בשלמותו בתוך הנובלה (ומודפס באות־דפוס רגילה), אכן ממחיש לכאורה רק את מצבו הירוד של הנער ואת האופן, בו הצליחה נילי במסירותה לשקמו בעזרת היוגה, אך מהתיאור משתמעת שורה של הקבלות בין הסבל של הנער למצוקה של רותם באותה תקופה.

יתר על כן: בסיום קריאת קטע מהסיפור באוזני נילי, נוהגת רותם, בת השלושים וחמש במעמד הזה, להשלים פרטים על ילדותה ונעוריה (קטעי ההווה האלה מובלטים על־ידי אות־דפוס שונה). בדרך זו מכוונת הנובלה את הקורא למתוח הקבלות בין גיבור הסיפור, הנער שזכה אז מנילי למלוא תשומת־הלב לסבלו, לבין רותם, שבאותה תקופה היתה נתונה במצוקה דומה, אך הוזנחה ונותרה עם אחיותיה בדירה הדחוקה בראשון לציון ללא כל תמיכה מאמהּ.

ההקבלה הגלויה מכולן בין הנער בסיפור ובין רותם בקטעי ההווה היא בגיל. רותם היתה אז בת שש־עשרה, רק במקצת מבוגרת מקובי־צחי, וכמוהו היתה נתונה במצוקות של גיל ההתבגרות. אך חשובה מהדמיון בגיל היא ההקבלה השנייה בין שניהם. את מצבו הגופני והנפשי הירוד של הנער נימק אביו בהתייתמותו מאמו כשהיה בן חודש בלבד. רותם הבליטה את מוטיב היתמות של קובי־צחי בסיפור שכתבה כדי שתשתמע ממנו קובלנתה, שמילדות חשה את עצמה כיתומה, כי תמיד היתה היוגה, שרכשה נילי בשלוש השנים בהן שהתה בהודו (201), חשובה לה יותר מחובתה כאם לבת שילדה. בעודה תינוקת טולטלה רותם לטיבט (192), וגם אחרי שנילי השלימה שם את הכשרתה כמורה ליוגה וחזרה עם התינוקת לארץ, לא הציבה את גידולה של רותם במרכז מעייניה. רותם זוכרת, שכתינוקת הושכבה בסל־קל, כדי שנילי תוכל להעביר את שיעורי היוגה בסטודיו (172).

אחרי שתי הקבלות אלה המעידות על הדמיון בינה ובין הנער, מחדדת רותם בסיפור הקבלה שלישית, המבליטה שוני בין שניהם. נילי מתהדרת באוזני קובי־צחי, בסיפור של רותם, כמי שמבינה בגוף (165). היא גם מהללת את הגוף: “כמה יפה הגוף - - - כל־כך טוב ויקר הגוף. מתוק, מתוק הגוף הזה שלנו - - - כי הוא כזה חכם - - - הגוף היקר שלנו” (170). ואכן בסיפור מתוארת נילי על־ידי רותם כמי שהטיפול המרפא שלה מתבטא בנגיעה בלתי־פוסקת בנער שהחליטה להתמסר לריפויו. רותם הבליטה את חשיבות המגע הגופני בסיפור שכתבה, כדי שתשתמע מתוכו היטב התרעומת שלה כלפי אמה: בעוד שנילי נגעה במטופלים שלה, הזרימה אליהם מכוחות הריפוי שלה והעניקה נגיעות כאלה בנדיבות מיוחדת לקובי־צחי (249), כמעט ולא נגעה בה, בבתה. ביניהן לא התקיימה מסורת דומה של נגיעות (173).

אך חשובה לא פחות היא הקבלה ניגודית נוספת, שאותה לא כללה רותם בסיפור שלה ורק רמזה עליה בסיום, שבו ציינה, שאחרי הנופשון באו לנילי “שנות הצחיחות, שנות הגעגועים, בעולם שאולי לא היה בו עוד ילד כזה” (249). סיפור־המעשה עצמו נחשף לקורא בקטעי ההווה. כשבוע אחרי שחזר עם אביו מהנופשון בים-המלח לפנימייה הדתית שבה התחנך קובי-צחי, נמלט הנער ערב אחד דרך חור בגדר ועקבותיו נעלמו. המשטרה, הצבא והמתנדבים חיפשו אחריו שלושה־ארבעה ימים ואחר־כך הפסיקו את החיפושים אחריו וצירפו אותו לסטטיסטיקה של הנעדרים. נילי הרגישה “שהפעם היא באמת עשתה את טעות חייה” ושבהשפעת הטיפול שלה גמלה ההחלטה אצלו להימלט מהפנימייה. היא לא השלימה עם הוויתור על “הנסיך המצרי” שלה ויצאה למסע חיפוש פרטי אחריו, שממנו חזרה ללא תוצאות ומושפלת, אחרי “שזרקו אותה ממקום למקום, שצחקו עליה, שהתייחסו אליה כמו אל משוגעת”. אחר־כך לא חזרה נילי לטפל באנשים נוספים, כי המשיכה “לחיות באבל על האסון שקרה לה” (234).

רותם לא יכלה לשאת את הסתירה בין התגובה של נילי על היעלמותו של קובי־צחי, שביטאה מעורבות ואבֵלות עליו, לתגובה המנוכרת של נילי כלפיה, שהלכה ודעכה לעיני אמה ואף־על־פי־כן לא זכתה לידה המושיעה. רותם לא יכלה לשאת יותר את החיים בחברת אמה האבֵלה, שגורלו של נער זר התגלה כחשוב בעיניה מגורל בנותיה, ועזבה אז לראשונה את הבית, והיא רק בת שבע־עשרה.

 

מלודרמה במקום דרמה    🔗

גופה של רותם הגיב עוד קודם לכן באופן פתולוגי על החסך באהבת־אם, על־ידי “הפרכוסים, ההכחלות, ההתכווצויות וההקאות של גיל חמש וחמש־עשרה” (196). כאשר הגיעה רותם לגיל ההתבגרות והֵעזה לדרוש את אהבת־האם שכה היתה זקוקה לה, קיבלה מנילי את ההסבר, שכדי להיות מסוגלת “לתת מעצמה לעוד ועוד אנשים, לנבוע בלי הגבלה” היא מוכרחה להציב “את הגבול הזה שלה” בינה ובין ילדיה, הקרובים אליה תמיד, “וגם לא תהיה טהורה, הוסיפה, ולא תוכל להיות הכלי הצלול לגמרי, הצינור השקוף לכוחות הריפוי שעוברים דרכה”, אם תנהג אחרת. ובמקום האהבה שהיתה זקוקה לה, קיבלה רותם אז מנילי הרצאה “איך לא להרשות לצער העולם, וגם לא לכל דבר אחר, לחדור למקום הפנימי” שלה, ועם “החיוך המקסים, הפתייני שלה” הוסיפה: “אפילו אותי אל תכניסי לשם” (169–168).

בלית־ברירה למדה רותם להסתדר בכוחות עצמה (188), אך חייה מרגע שעזבה את הבית לא היו קלים. מצבה הנפשי המעורער וחוסר הביטחון שלה מתבטאים אצלה מזה שנים בהרגל שלה לכרסם את העור בקצות אצבעותיה (187) או לשרוט את אחורי רגליה עד זוב דם (188). היא ניסתה לעסוק בקולנוע ובעיתונאות, אך לא יכלה להתחרות באחרים, שלא נאלצו כמוה לבזבז “את כל הכוחות רק על שרידה” (206). אחר־כך שקעה עמוק במדמנת הסמים ורק בקושי נגמלה מהם (196, 216) וממחשבות התאבדות, שחלפו לא־אחת במוחה (186). היא נושעה ממצבי השפל שאליהם הידרדרה בלונדון, רק אחרי שמלאני פרשה עליה את חסותה (191). מאז עברה רותם להתגורר עם מלאני, קיבלה ממנה אהבה ותמיכה שמעולם לא זכתה להן קודם לכן מנילי.

אף שבעצמה נהגה במשך כל חייה במתירנות מינית וחיה את חייה שלא על־פי המוסכמות החברתיות (225), הסתייגה נילי מהקשר הלֶסבי של רותם עם מלאני. אך בחסותה של מלאני הצליחה רותם לראשונה להתפנות להבין את מה שעבר עליה מאז ילדותה. כך “יצא לה” קובץ הסיפורים שלה “תיירת טרופה” שבו תיארה חוויות קשות מחייה. בספר סיפרה על “הרגלי שרידה שתיירים טרופים לא מסוגלים כנראה להיגמל מהם” (186) ועל השנים שבהן היא, “התיירת המחורפנת”, חייתה “בלי אהבה”. כל אותן שנים הצטיירו לה קשרי חיבה ואהבה כה זרים, עד שהסתכלה “בזוגות נאהבים כמו באנשים חולים, מטורפים, טורפים זה את נשמתו של זה דרך השפתיים” (190). נילי לא הגיבה על הקובץ (157) ועל “צעקת יְלוד נכזב” (28) שהתפרצה מתוך כל אחד מעמודיו. הימנעותה של נילי מתגובה על תוכנו הכואב של הספר, הניעה את רותם לחבר את הסיפור על הטיפול המסור שהעניקה נילי לפני שמונה-עשרה שנים לנער זר בתקופה שבה דווקא היא, רותם, היתה זקוקה לאהבתה. מטרתה של רותם בכתיבת הסיפור ובקריאתו באוזני נילי במעמד פגישתן האחרונה היא שקופה: להתעמת עם נילי ולאלץ אותה להתמודד עם העוול שגרמה לה.

עובדה זו מסבירה את המבנה המקוטע של עלילת הנובלה, המקפצת שוב ושוב מהסיפור הבדוי שכתבה רותם, העוסק בפרשה מלפני שמונה־עשרה שנים, למעמד בהווה, שבו בוחנת רותם את תגובתה של נילי לקריאתו באוזניה. את השימוש בסיפור על־ידי רותם כאמצעי לקידום הדיאלוג בינה ובין אמהּ אי־אפשר להגדיר כפתרון ראוי או אפילו סביר לקידום העלילה. קטעי הסיפור של רותם קוטעים אצל הקורא את המעקב אחרי מה שמתרחש במיפגש בינה ובין נילי ומחלישים את הדרמה, שהיתה אמורה להתפתח ביניהן במהלכו.

האתגר שיחסי רותם עם אמה הציבו בפני גרוסמן היה לבנות את המעמד הזה ביניהן כמעמד דרמטי רווי מתח רגשי, הפועל בו־זמנית על קשת רחבה של רגשות. רותם איננה במעמד הזה ילדה בת שתים־עשרה, שאפשר לסתום את פיה בהסברים מעורפלים על היוגה, וגם בנילי, שמחלת הסרטן מקרבת אותה לקץ חייה, קיימת נכונות בשלב הזה לחשבון־נפש נוקב מול “צעקת יְלוד נכזב” שמתפרצת מפי רותם. מעמד דרמטי כזה מחייב את המספר לתאר את המתח בחדר ולרקום דיאלוג נועז, חכם ונאמן לאופיין של שתי הדמויות. במקום לדבוק בהזדמנות הזו ולהשקיע בה מחשבה, דמיון ותמלול חיוני, שגרוסמן איננו חסר מהם, בחר לחמוק מההשקעה שהתבקשה ממנו בנובלה זו. גרוסמן בחר במוצא מתחכם המקרב אל הדעת את החשד, שעצם העיסוק של רותם בכתיבה הודבק לביוגרפיה שלה כדי לאפשר את שילובו של הסיפור שכתבה בתוך הנובלה כאמצעי לקידום העלילה. הסיפור הבדוי של רותם על הפרשה עם קובי־צחי מהעבר מסיח את הדעת מהעימות, שהקורא מצפה שיתפתח בינה ובין נילי. יתר על כן: לרוב אין התחבולה מצליחה לרותם, כי נילי לא נגררה להגיב על מרבית הקטעים מהסיפור שקראה רותם באוזניה. וכך, בעטייה של התחבולה הכושלת שבחר המספר לרותם, התפוגגה הדרמה ולא נותר לנובלה מוצא אחר מלבד ההתרה המלודרמטית: לנטוש את העימות, שלא התפתח בין האם לבתה, ולדחוק את שתיהן אל ההתפייסות.

כך, באופן שרירותי, אכן מגיעה המלודרמה להפי־אנד בסיום הנובלה, תוך התעלמות מהעובדה שהדרמה נעקפה ושלמעשה לא התמצה הקונפליקט בין האם לבת כדי לאפשר את ההתפייסות ביניהן. הפיוס מתחיל בהצהרה של רותם, הנאמרת בלהט שמפתיע גם אותה עצמה: “אני לא מאשימה אותך, אני בשום פנים לא מאשימה אותך במה שקרה” (195). ההצהרה הזו נגמלת במגע ידה של נילי, המחליקה על ידה של רותם “מלמעלה למטה, בעדינות - - - כל־כך בעדינות ובשקט ונכון”, שאיכשהו זה מגיע אל רותם “דרך כל הביצורים המשקשקים שבפנים” (197). בהשפעת המגע הזה כבר מוכנה רותם לוותר על העימות עם נילי, שהרי “אחורה אי־אפשר לתקן כלום” (204).

באופן מאולץ זה הכין גרוסמן הזדמנות נאותה לנילי לספר לרותם על לידתה. רותם נולדה בחודש השביעי ושהתה שלושה שבועות בפגייה של בית־החולים. נילי לא עזבה את מיטתה, אלא דיברה אליה, אל התינוקת במיטת הפגים, סיפרה לה על הגיבורים מהמיתוסים ההינדיים, שרה לה, ואפילו מסאז’ים עשתה לה (217). הגילוי הזה מרגש את רותם וכבר היא מוכנה לוויתור שלם: “כמה אפשר לגרור את הילדות הזאת, כמה אפשר להשתעבד לה, מוכרחים ללכת הלאה, מוכרחים להתחיל לוותר על זה איכשהו” (226–225).

וכעת כבר אי־אפשר לעצור את המלודרמה: “רותם, היא ממלמלת, רותם, רותם, ושתינו בלי לזוז נמשכות ונאספות לאותו מקום ממש, ואני עוצמת עיניים, ואנחנו לרגע ביחד, בתוך חיבוק עצום שמחבקת אותנו - כמה שזה נשמע מטורף - אמא” (228). וכך נסחטת המלודרמה עד תום ומגיעה אל שיאה בסיום, שבו מאשרת נילי את הקשר הלֶסבי של רותם עם מלאני ומעניקה לרותם בשארית כוחותיה את המסאז' שמנעה ממנה בעבר: “בשארית הכוח היא לוחצת על המקומות הפועמים והכואבים שלי. - - - אחר־כך, במשך זמן אינסופי, כל הילדות שלי בערך, אני רק יושבת שם כפופה, יונקת את המגע”. והנובלה מסתיימת במשפט האלמותי של נילי: “אני כל־כך שמחה, היא אומרת, שסוף־סוף דיברנו” (250).

 

קשה כשאול הקנאה    🔗

פגמיה של הנובלה “איטרוף” חמורים אפילו יותר מאלה שמתגלים בנובלה “בגוף אני מבינה”. הנובלה “איטרוף”, שגם עלילתה קאמרית, עוסקת בקנאה קיצונית של גבר לאשתו. הוא מייחס לה בגידה עם מאהב ובודֶה במוחו תמונות מוחשיות מפגישותיהם. עשר שנים נמשך העינוי העצמי הזה, ובכל אותו זמן אין הוא מנסה לבדוק את העובדות, שהיו שוללות את סיפור הבגידה מיסודו, כדי שלא תאבד לו העילה לקנאה זו המעניקה טעם לחייו.

הגבר המקנא כך, שאול קראוס, איננו אדם שנתבלעה עליו דעתו. להיפך, הוא איש רציונאלי ונודע בתחום עיסוקו האקדמי, ואף־על־פי־כן אין הוא מסוגל לשחרר את עצמו מהקנאה לאלישבע, אשתו, ובאופן מוזר הוא גם מצדיק את בגידתה בו עם המאהב שלה. העובדות האלה נחשפות לקורא על־ידי מספר יודע־כל לא בסיפור ליניארי, אלא בטכניקה סוזֶ’טית המותאמת לסיטואציה האפית שנבחרה לחשיפתן, במהלך נסיעה של שאול עם גיסתו, אסתי, מירושלים ל“אורחה”, מלון בקתות מבודד בדרום המדברי על שפת מכתש־רמון (49).

שאול חושף לאסתי את סודו המפתיע בצורה מדורגת, אחרי ששניהם שומעים בסיום החדשות ידיעה, המספרת על גבר בספרד, שקיים שתי משפחות זהות וחי חיים כפולים, בלי שכל משפחה ידעה על קיומה של זולתה (28). הערתו של שאול, שהוא מכיר מקרה דומה בארץ, הֵסבה את שיחתם המקוטעת הקודמת לנושא הבגידה של בני־זוג נשואים. בשלב זה עדיין הניחה אסתי, ששאול סיפר לה על מקרה בגידה שהתרחש בחיי זוג אלמוני (34–29), אך אט־אט מתגנב למוחה החשד, ששאול מספר לה על חייה הכפולים של אשתו, אלישבע (32). אחרי ששאול מאשר את חשדה (34), אסתי עדיין שרויה בטעות. בהסתמך על דבריו הקודמים של שאול, שהבעל יודע על בגידת אשתו, גם אם לא עקב אחריה, מניחה אסתי, שאלישבע עצמה גילתה לשאול את דבר קיומו של מאהב בחייה (37). רק אחרי ששאול טוען, שאלישבע איננה יודעת שסודה גלוי לו, מניחה אסתי - וזהו כבר השלב השלישי בדירוג החשיפה של הסיפור - שבגידתה של אלישבע נודעה לשאול באופן כלשהו, ומאז סבלו כפול: מעצם הידיעה שאלישבע בוגדת בו ומהכורח להעלים ממנה את העובדה, שסודה ידוע לו (58).

בשלב הרביעי מבינה אסתי, שבכלל מדובר בסיפור בגידה, ששאול בדה על אלישבע את חטא הבגידה כדי לפרנס בעזרתו את קנאתו לה. תחילה מופתעת אסתי, “שעד כדי כך טעתה בהם, בשניהם, כי הם נראו לה סחוטים מכל טיפת לחלוחית, ובייחוד בשנים האחרונות” (37), אך אחרי ששאול עצמו מודה, שהוא יודע שלקנאתו לאלישבע אין שום הצדקה (91), היא מבינה, שהמחשבות האלה על בגידת אלישבע בו עם פאול, מעניקות תוכן לחייו של שאול. הקנאה נחוצה לו לקיומו: “זה עיקר החיים שלו”, “יותר ממה שיש לו עם אלישבע בעצמה” (123).

אף שלכאורה בחר גרוסמן תנאים מתאימים לגילוי הלב של שאול (נסיעה לילית ממושכת ובדרך שוממה עם גיסתו במרחב הצר והחונק של המכונית) ובנה באופן מחושב את שלבי החשיפה של סודו באוזני אסתי, קשה לקבל כסבירה את הסיטואציה האֶפית להתפרצות הווידוי מפי שאול. הקורא מתבקש להניח, שאסתי הגיעה במיוחד מכפר־סבא לירושלים, במקום מיכה, בעלה ואחיו הצעיר של שאול, שעבודתו מנעה ממנו להיענות לבקשת ההסעה של שאול, ויצאה לנסיעה עם שאול אל “האורחה” בלי לברר תחילה את מטרת הנסיעה.

יתר על כן: לא התעוררה אצלה תמיהה על דחיפותה של נסיעה זו, אחרי שלילה קודם לכן, כשנהג בעצמו אל היעד של נסיעתם, נפגע שאול בתאונה, ובעטייה הוא רובץ כעת במושב האחורי של המכונית כשרגלו שבורה ומגובסת וגונח מכאבים. בכך לא התמצו הסיבות לאי־סבירות הסיטואציה, שבחר גרוסמן לווידוי של שאול. אחרי שנים של קשר אנושי ומשפחתי, שלא הצטיין בקרבה ביניהם, סביר להניח, שאסתי היא האדם האחרון, שבאוזניו יהיה שאול מוכן לפתוח את סגור־לבו ולגלות את סודו האינטימי ביותר, את סיפור הקנאה הסוטה שלו לאשתו, קנאה שמענה אותו כבר עשר שנים.

משפחת קראוס לא קיבלה את אסתי בזרועות פתוחות כשנישאה למיכה. בגלל מוצאה העדתי והשכלתה הנמוכה, הסתייגה חוה, אם המשפחה, מנישואי בנה ל“הזאתי שלו” (27), הבחורה שהביא “מהכלום המרוּד” (45) של באר־שבע. גם שאול לא נהג בה בכבוד, וכמדען התנשא עליה, חניכת בית־ספר דתי מבאר־שבע. פעם חקר אותה בתוקפנות על החינוך הדתי “וחפר מתוכה דברים שהעדיפה לקבור, - - - וככל שנמעכה והתפתלה הוא לא הרפה ממנה, פרם צלקות ובחש בבושה שזבה מהן, ובכל פעם שחיפשה את עיניו ראתה זכוכית־מגדלת” (73 וגם 26). בין היתר סחט ממנה אז את הסוד הלא־נעים, שבאותו בית־ספר הוחשדה בפיגור והשאירו אותה כיתה. ואחרי כל זאת מבקשת הנובלה מהקורא להניח, שדווקא לה מוכן שאול לגלות את סוד קנאתו החולנית במשך עשור שלם לאשתו, אלישבע.

גרוסמן מצפה, משום־מה, מהקורא גם ליותר מכך: לקבל כהגיוני את המשך העלילה, המספרת, שהיה בכוח הווידוי של שאול לשנות באופן מהפכני את יחסי השניים במהלך שעות הנסיעה הלילית המשותפת שלהם מירושלים ל“אורחה”. לא רק שאול נפתח להשמיע את הווידוי שלו באוזני אסתי, אלא גם היא נכונה בסיום לפתוח את סגור לבה בפני שאול ולגלות לו, לאחי בעלה, את הכמוס בסודותיה - אהבתה לחגי לפני שנישאה למיכה.

 

מקומה של אסתי בעלילה    🔗

הרומנס של אסתי עם חגי נמסר בקווים כלליים: בגיל תשע־עשרה עבדה כמלצרית באולם חתונות בבאר־שבע ושם הכירה את חגי (77), גבר נשוי ואב לילדים (84). כעשר שנים נמשכה אהבת־הסתרים הסוחפת שלהם עד שהתפכחה, “הניחה את לבה על השולחן ולקחה פטיש של שניצלים והִכתה בו בכל הכוח ובלי רחמים, יש שם אשה ויש ילדים ומה את עושה” (111). הרתיעה המוסרית מהרס משפחתו של חגי גרמה לפרידתה ממנו כדי “להתחיל לחיות סוף־סוף את חייה שלה, הגלויים” (110). במשך עשרים שנות נישואיה למיכה לחמה ברצון העז שפקד אותה מדי פעם לחדש את הקשר עם חגי, “היא כמעט יצאה מדעתה אז, ולא צלצלה” (110).

גרוסמן מותח מקבילות בין הסיפור של אסתי לסיפורו של שאול: בשני העלילות מתקיימת אהבה נסתרת ואסורה בין אחד הקשור בקשר נישואים, לאחֵר שברית הנישואים איננה חלה עליו. בסיפורה של אסתי היה חגי גבר נשוי ואסתי היתה רווקה, ובסיפורו של שאול המצב דומה: אלישבע היא אשה נשואה, אך פאול הוא גבר פנוי. ועוד מקבילה בין שני הרומנסים היא משך הזמן שלהם. כעשר שנים קיימה אסתי את הקשר החשאי עם חגי, ומשך זמן דומה מייחס שאול לרומנס של אלישבע עם פאול. על מקבילות גלויות וגסות כאלה משעין גרוסמן את ההנחה, שדי בווידוי של שאול באוזני אסתי, וידוי החושף את הקשר הדמיוני בין אשתו לפאול, כדי להחיות אצלה את הקשר הממשי שהיה לה בנעוריה עם חגי בבאר־שבע.

וגם כאן מתאמץ גרוסמן לבסס בשלבים ובצורה מדורגת את תחיית הזיכרון אצל אסתי בהשפעת סיפור הבגידה המופרך שמספר לה שאול על אלישבע אשתו. תגובתה הראשונה של אסתי על הווידוי של שאול כלולה במחשבה, ש“היא (אסתי) ויתרה אפילו על הרצון לדמיין דברים כאלה” (37). אחר־כך היא משתוממת על אלישבע: “איך היא עומדת בזה” (54). בהמשך היא שמה את עצמה במקומה של אלישבע: “לרגע, בתעתוע מענג, התערפל מבטה והיא עצמה היתה אלישבע, נוסעת אל ביתו של האיש בפולו הקטנה שלה” (67). את שמו של חגי טרם הגתה, אבל כבר כל תודעתה מלאה בו: “וידעה שכבר רגעים ארוכים היא שם, עירומה מכל החלטה נחושה ומוצפת תשוקה, וגעגועים ואהבה” (68).

שמו של חגי נהגֶה במחשבתה של אסתי לראשונה, כאשר היא נסחפה לזיכרונות מאהבתם (78–77) ולקרבה שהיתה ביניהם (83). כאשר עצרו בפונדק אחרי שדה־בוקר, כבר הפך הזיכרון למוחשי כמו גחלת, שדלקה במסתרים ולא כבתה גם אחרי עשרים השנים שחלפו מאז נפרדה מחגי, “והרגישה את התפתלות הנחשים הקטנים ששאול זרע בתוכה, מזדווגים עם אלה שלה” (105). לבסוף לא התאפקה וחייגה אל חגי, ואף שניתקה מיד כששמעה את קולו, הערְתה לתוך האפרכסת המנותקת את עצמה לחגי “וצעקה ובכתה וצחקה והבטיחה והתחננה” (108). ובהמשך “נהגה בקו עקלתון וחשבה איך במשך שנים היא מנסה לדמות את פגישתם המחודשת, המקרית, - - - וידעה שתתבלבל, שתגמגם, שהרגליים שלה יימסו” (109). אהבתה כעת כבר איננה זיכרון, כי אם תחושה ודאית וחיה, “שמעולם לא קהתה בה, שהאהבה שלהם ממשיכה להתקיים כפי שהיא, בטוהרתה ובכל להטה, ורק מונחת לזמן־מה, לחיים שלמים אפילו, על מדף של משכונאי, מחכה שאסתי תאסוף די אומץ לפדות אותה” (110).

ההדרגה של השפעת הווידוי של שאול על אסתי נשלמת בהזדהותה המלאה עם שאול: “נפעמת לחשוב שהוא, בפשטות גמורה, הראה לה את גלגלי השיניים והמנופים והבוכנות של המנגנון הערטילאי שמחולל בנפש שלו וגם שלה את החלומות ואת הסיוטים ואת ההזיות והביעותים והכיסופים - - - והיא שולחת יד ומגששת אחורה ומוצאת את ידו, עוטפת אותה באצבעותיה, מהדקת, מזרימה לו כוח, שואבת ממנו” (122).

ההקבלה המאולצת בין שני סיפורי האהבה, סיפורו של שאול וסיפורה של אסתי, מוכיחה, שגרוסמן לא הסתפק בנובלה “איטרוף” בסיפור הקנאה המוזרה והמעוותת של שאול לאלישבע, אלא שילב את אסתי בעלילה כדי לממש תבנית ידועה ומנוצלת היטב בסיפורי הווידוי. על־פי תבנית זו, אלה שמאזינים למתוודה משתנים בהשפעת סיפורו וגומלים לו בפתיחות־לב דומה, בחשיפה של סוד, שעד כה היה אצור בקרבם. אלא שבמסורת סיפורי הווידוי השפעה כזו על המאזין מתרחשת בהשפעת המופת האנושי בסיפור של המתוודה, וגם אז בתנאי שלא היו מִשקעים שליליים קודמים ביחסים בין המאזין והמתוודה. שני התנאים האלה אינם מתקיימים בנובלה “איטרוף”. בגילויו של שאול על קנאתו הסוטה והחולנית לאשתו אין שום דבר מופתי, ולפיכך לא ברור כלל, מדוע מצליח הגילוי הזה להחיות באסתי את הגעגועים לאהוב־לבה הראשון. היענותה של אסתי להשפעה כזו על־ידי הווידוי של שאול איננה מתקבלת על הדעת גם בשל מִשקעים שליליים עמוקים, שצברו יחסיהם במשך עשרים השנים שחלפו מאז הפכה לגיסתו. מִשקעים אלה הם סיבה מספקת לשלול את הפתיחות ההדדית שמתארת הנובלה בין שאול ואסתי. נכונותם לחשוף זה לזה סודות, שקברו שנים במעמקי נפשם ולשתף זה את זה בתחושות האינטימיות ביותר שלהם, נראית בלתי־מתקבלת על הדעת מכל בחינה שתיבדק.

 

עיין ערך: קנאה    🔗

אך כישלונו העיקרי של גרוסמן בנובלה זו איננו בניסיון שלו לממש באמצעות שילובה של אסתי בסיטואציה האפית את תבנית ההשפעה ההדדית כמקובל בסיפורי הווידוי, אלא בטיפולו הרשלני בקנאתו החריגה של שאול לאשתו. במקום לפתוח אשנב ולהציץ דרכו אל הנפש הסוטה של שאול, שהרי רק נפש סוטה מסוגלת להכיל קנאה מעוותת כזו של גבר לאשתו, בנה גרוסמן סיפור נישואים שיגרתי ורעוע להסברת התופעה הנפשית הקיצונית שנטע בגיבורו.

כאשר הכירו לפני חצי יובל שנים, היה שאול מדען צעיר ומבטיח, שהתפרסם כעילוי בזכות מחקריו המקוריים בפיזיקה. והיתה זו אלישבע ש“התלבשה” עליו, כבשה את לבו ושמה קץ ל“רווקות הארוכה שלו” (25). במהלך הנישואים התהפכו יחסי הכוחות ביניהם. זה מכבר אין שאול מחדש דבר בתחום הפיזיקה (115), וכיום כשהוא בן חמישים וחמש נפלט למעשה ממחקר הפיזיקה ומהוראתה באוניברסיטה. בעשור האחרון מתמקדת פעילותו בתחום המסמן את קץ דרכו של פיזיקאי פעיל במחקר, ושמו נזכר מדי פעם כשהוא מתייצב באמצעי התקשורת כלוחם למען ההגברה של הוראת המדעים בבתי־הספר (36,22).

היחלשותו של שאול הבליטה את התחזקותה של אלישבע. היא התפתחה במהלך השנים. משכירה במשרד הקליטה הפכה לעצמאית ופתחה גן־ילדים פרטי בחצר ביתם (85). כמו כן נרשמה לקורס המלמד את השפה הפורטוגזית (85), כדי שתוכל להבין את שירי הפאדוֹ האהובים עליה (79), וקבעה לעצמה שעה יומית לשחייה בבריכה, “שעליה היא לא ויתרה בשום מקום, באף ארץ באף יום” (121). ובכל רבעון של השנה נטלה לעצמה חופשה בת ארבעה ימים, שבהם נהגה להדרים אל בקתה מבודדת ב“אורחה”. וכך, בעוד ששאול הפך בשנים האחרונות ל“אדם שהאחיזה שלו בחיים רופפת, עלובה” (122), בנתה לעצמה אלישבע בת הארבעים ותשע אורח־חיים ההולם את גילה ומילאה את חייה בתוכן ובעיסוקים ששמרו על חיוניותה.

השינוי הזה ביחסי הכוחות ביניהם התבטא גם במיניות שלהם. אף שהגיל הותיר את רישומו בגופה של אלישבע, דליות פשטו בירכיה והקמטים בפניה ובצווארה (75), לא נחלשה אצלה התשוקה המינית. סימני הבלייה בגופה של אלישבע לא נעלמו, כמובן, גם מעיניו של שאול, אך הפכו אצלו דווקא עדות לבשלות נשית והוכחה שהגיל הוסיף לאלישבע כוח משיכה אצל הגברים. והרגשתו היתה, שיכולת האהבה של אלישבע “גאתה ושפעה הרחק מעבר לגבולותיו הצרים ולאוניו הדלים” (104). למעשה מתענה שאול על־ידי המחשבה, שאין הוא מסוגל לספק את צרכיה המיניים של אלישבע ולפיכך אינו ראוי לה. כך צמחה קנאה סבירה ונורמאלית, שקיננה בו גם בתחילת נישואיהם, קנאת גבר האוהב את אשתו היפה, למפלצת הרסנית.

מפלצת הקנאה צצה אצל שאול לראשונה לפני שנים, אחרי שקלט את הבעת פניה של אלישבע בסרט שבו הוצגה אשה, שהתמכרה אחרי שהופנטה ל“נשיקה ממושכת ותאוותנית” של “מהפנט גיבן וגרוטסקי”. מתנועה קלה שחלפה על פניה של אלישבע “ידע היטב שגם בנפשה יש מקום שלא יועילו בו הגינותה ונאמנותה, ושאין בו שליטה להיגיון או אפילו לאהבה, מין שטח־הפקר שכל מנוול יכול לעשות בו כרצונו” (81). מאז לא חדל להציק לאלישבע ב“דיבורים האלה” (102), עד שקבעה לעצמה את הנוהג לנוח מחשדות־השווא שלו על־ידי חופשות ההתבודדות ב“אורחה”. התרחקותה ממנו להתבודד במדבר, “כדי לנוח, לקרוא, לנקות את הראש” (90), לא הפיגה את קנאתו, אלא דווקא ליבתה אותה. ובלא ידיעתה נסע ברכבו מדי לילה עד לבקתה שלה ב“אורחה” לא כדי להפריך את החשד שהוא מייחס לה, אלא להיפך, כדי להיווכח שאכן דמיונו לא כיזב: היא מתייחדת שם עם מאהב (86) ואף שניים או שלושה מאהבים בה־בעת (89).

בנסיבות האלה היה שאול זקוק רק למצוא גבר, אותו יוכל למקם במשבצת המאהב שכבר שירטט להאשמת אלישבע בבגידה. הופעתו של פאול, קריקטוריסט ערירי, מובטל וחסר־כל, שעלה מריגה בעלייה הגדולה של שנות התשעים, אפשרה לו לזהות את המועמד המתאים כמאהב לאלישבע. לא רק צליל השם של המועמד, צליל הדומה כך־כך לשמו, הפך את פאול מתאים לשבץ אותו כמאהב לאלישבע, אלא גם מראהו הגברי משלו: “איש גבוה ממנו במעט, אבל מוצק ורחב בהרבה, עם צוואר עבה ופנים גדולות, לא יפות אבל בהחלט מלאות עוצמה” (94). כאשר הופיע פאול בדירתם לפני עשר שנים, כדי לשטוח באוזני אלישבע את יאושו מהקליטה בארץ, בלט ההבדל בינו ובין שאול.

שאול התבלט במעמד ההוא כגבר נשי, לבוש “עם הסינר הפרחוני של אלישבע, עם זר קטן של שמיר מוכן־לחיתוך בידו” (94) ונעול בנעלי־בית מיושני־מראה “הפנטופלך החומים המשובצים” (95). בראי האמבטיה השתקפו לו פניו: “הפרצוף המוארך, עם הלְחָיַיִם השקועות ופני הליצן העצוב” (100). יתרונו של פאול עליו הצטייר בעיני שאול כמוחלט: “רוכן ונשען על שולחן ארוחת־הערב שלהם בשתי ידיים ונושא אל אלישבע פנים ענקיות עם משקולות לְחָיַיִם גדולות ורפויות, איש עצוב למראה, עם זיפי כסף של גילוח רשלני במיוחד, עם חפיסת סיגריות מעוכה בכיס החולצה, לבוש בפשטות וכמעט בעזובה, מין מורה רוסי מהדור הישן, - - - מין שור־חריש מסור שפתאום עקץ אותו זבוב של שיגעון והוא קרע את עצמו מהתלם ופרץ בריצת־אמוק” (79).

אלישבע אפיינה את פאול אחרת, כ“אינדיבידואליסט קיצוני, איש עקרונות ואידיאליסט” ואמן־יוצר בעל “דרך מחשבה נדירה” (101). די היה בשבחים אלה, שאלישבע “נהגה לחשוב פעם עליו” (101), על שאול, ויוחסו כעת לאחֵר, כדי לקבע סופית את פאול במוחו של שאול כמאהב של אלישבע. ואכן אחרי שפאול שטח את מצוקתו באוזני אלישבע ועזב את דירתם, ביטא שאול את תחושות הקנאה לאלישבע, שהולידה ההשוואה בינו לבין פאול: “אני בהחלט מכבד את הפרטיות שלך ואת הצרכים שלך, אני בהחלט מודע לזה שאישה כמוך לא יכולה להסתפק בגבר אחד, בוודאי לא בגבר כמוני” (102).

אחרי שזיהה את המאהב והחל לייחס סיפור בגידה לאלישבע באמצעותו, העניק שאול סוף־סוף ממשות לקנאה הערטילאית שלו. כעת הפכה הקנאה הזו לקבועה אצלו, כשהיא יונקת את כוחה לא רק מ“דם שחור וסמיך, שהמתין כנראה שנים רבות בחביון גופו”, אלא גם מתמונות מוחשיות שהחל לברוא בדמיונו: “ושאול יכול היה מיד לראות אותו ואותה בכל מיני סצינות ביתיות נעימות ונינוחות, שפאול הלך ומילא את חללן בנוכחותו השאננה - - - ובסמכותיות השלווה שלו, ובהשקפת־העולם השלמה והמוצקה שלו, ובביטחון העצמי האדיר, ובקסם האישי השופע, ובכריזמה החד־פעמית שלו” (103–102).

מרגע שהקנאה פסקה להיות אצל שאול רגש ערטילאי, אלא זוהתה עם דמותו המסוימת של פאול, היתה לה השפעה הרסנית על נישואיהם. ההתעלסויות שלו עם אלישבע הפכו נדירות יותר והתרחשו באמצע הלילה. הן בוצעו “בהתלפפות נואשת ואפילו אלימה, כמו שני זרים שנפגשו בחלום, בוזזים בחושך ונבזזים, - - - ומיד אחר־כך נפרמים ונרדמים בכבדות, ובבוקר לא אומרים על כך מלה” (75). מחשבותיו של שאול על פאול היקשו עליו להיסחף בתשוקה הנושנה אל אלישבע, וכאשר דחפה “פתאום את ראשו למטה ללקק את עוקץ העונג שלה, - - - ידע בלי ספק שהיא כל־כולה שוכבת עכשיו לא איתו” (80).

שאול עצמו מודה, שאותו “גל אדיר של אהבה”, שפעם שטף אותו כלפי אלישבע, חלף ושהוא נשאב “לתוך אותה מתיקות אפלה שרעל מחלחל במעמקיה, סם של תאוות נקם עתיקה” בה “על כך שהיא מסתפקת במועט, כלומר בו” (92–91). לכן מצדיק שאול את הקשר, שהוא מייחס לאלישבע עם פאול, וגם מצייר בדמיונו תמונות מוחשיות מההתעלסות החושנית, שהיא מקיימת עם המאהב שלה מדי יום במקום המיסתור, המשמש אותם לפגישותיהם. אף שהתמונות הנבראות בדמיונו מעוררות את קנאתו ומכאיבות לו, הן בה־בעת גם מענגות אותו ומעניקות לו “רגעים של השראה”, שבהם “הוא מרגיש שהיה יכול, נניח, לעשות בחיים שלו משהו לגמרי אחר, לפסל, למשל, או לצייר או אפילו לכתוב איזה שיר” (114).

 

האיטרוף של המספר    🔗

סיפור הנישואים הזה הוא כל־כך רעוע והפרוץ כה מרובה בו על העומד, עד שגם אחרי איסוף כל פרטיו המפוזרים בטקסט של הנובלה, אי־אפשר לצרף מהם הסבר סיבתי מתקבל על הדעת על מה שקרה לנפשו של שאול במהלך נישואיו לאלישבע. היפוך יחסי הכוחות ביניהם במהלך הנישואים וכן השינויים בהתפתחותם, ולא כל שכן השפעת הסרט, על הקלות בה נענית אשה מהופנטת להשפעתו של קוסם, אינם מעמיקים בכלום את הבנת התופעה. הכיוון הנכון לפיתוח עלילת הנובלה לא היה בהסברים בנאליים כאלה, אלא בחצי המשפט שאמר שאול על עצמו באקראי, שהקנאה המטורפת שלו המתינה לו “כנראה שנים רבות בחביון גופו”, במרתף האפל של נפשו.

במקום להסתכן ולפענח את הנפש הסוטה של שאול, העדיף גרוסמן לעסוק בנובלה בשעשועים ליטראליים. הוא בנה שלד של סיפור־נישואים “מן החיים”, המחיז סצינות פורנוגרפיות שמתרוצצות במוחו של שאול, גייס לשון ציורית לתאר אותן וחשף בצורה מדורגת הן את סיפורו של שאול לאסתי (המקרה הנגטיבי) והן את התחיוּת הזיכרון של אהבתה לחגי (המקבילה הפוזיטיבית) במגבלות הסיטואציה האפית, תוך הנסיעה הלילית של שניהם במכונית מירושלים ל“אורחה”. ההתחמקות הזו מהתעמקות בנפש הגיבור לא רק הכשילה את הנובלה, אלא היא מעידה על המחבר של הסיפור הזה. אף שגרוסמן מתאמץ להיות מקורי ולספר בעלילות שלו על קשרים ויחסים בלתי־שגרתיים, הפעם חסרה כתיבתו עומק, כי אין היא מתאמצת לחדור אל רבדים מתחת לקרום הבנאלי. הסבריו פשטניים ודומה שהם ממצים את הניסיון האנושי המוגבל שלו בהבנת התופעות בהן הוא מתיימר לטפל.

במקום חיי נפש אמיתיים מציב גרוסמן שוב ושוב לראווה את המיומנות שרכש במשך למעלה מעשרים שנות כתיבה לספר סיפור המצטייר כמורכב. עצם הדחיסה של שני סיפורי אהבה בנובלה “איטרוף”, סיפורו של שאול וסיפורה של אסתי, אינה ההוכחה היחידה למאמציו של גרוסמן להפוך את הפשוט למורכב. המעשה הבא עוד עולה על קודמו. את החשיפה של שני סיפורי האהבה השונים כל־כך פורש גרוסמן על שלושה מישורים של תודעתם של שאול ואסתי: על המישור המילולי־וורבלי, על המישור המחשבתי־קוגניטיבי ועל המישור ההזייתי־פנטסטי.

במישור המילולי מתבצע הווידוי של שאול באוזני אסתי. בחילופי הדיבור ביניהם מבררת אסתי את העובדות, עד שהיא אוספת את פרטי הבגידה ששאול מייחס לאלישבע ועד שהיא מבינה, שלסיפור הבגידה הזה אין אחיזה בממשות. במישור המחשבתי נחשפות המחשבות של השניים במגוון של נושאים: כיצד הטמיע כל אחד מהם את תוכנו של הווידוי על “הבגידה” של אלישבע (כדאי לשים לב, שבמחשבתו מעבה שאול את סיפור הבגידה של אלישבע בפרטים, שאינם נחשפים בווידוי שלו באוזני אסתי), מה הם חושבים זה על זה, מה חושב כל אחד על עצמו ועוד.

במישור ההזייתי מכונן כל אחד מהם הזיָה אישית ביותר. שאול מפתח חיזיון הזוי על חבורה של גברים מיוחמים הדולקת בעקבותיה של אלישבע, והגברים מתחרים ביניהם מי מהם ישיג אותה ראשון (קטעים אלה נדפסו באות מיוחדת), בעוד שאסתי מפתחת הזיה על חידוש האהבה האסורה שקיימה בצעירותה עם חגי.

על־פי דרך פעילותה של התודעה, שהיא מהירה כבזק והכל מתרחש בתוכה בה־בעת, אמורים שלושת המישורים להתרחש באופן סימולטני, אלא שמגבלות הדפסת הטקסט מונעים מימוש כזה, ולפיכך נדפסים המישורים בזה אחר זה וכופים על הקורא את קיטוע הרציפות של כל אחד מהשלושה. ולכן ניצב הקורא בפני אתגר־קריאה כמעט בלתי־אפשרי: להתמודד עם שלושה מישורים כה שונים של שתי דמויות כה שונות (מינית, ביוגרפית, מנטאלית וערכית), שגם האינטרסים שלהן אינם זהים כלל וכלל.

תיחכום־היתר הזה מכביד על הקורא והופך את הקריאה מעיסוק מהנה, האמור לרגֵש, למשימה מפרכת. לכאורה בנה כאן גרוסמן לשני הגיבורים קונסטרוקציה של התודעה על־פי תורת המעמקים של פרויד, המורכבת מהמודע (הרובד המילולי), הסמוך־למודע (הרובד המחשבתי) והלא־מודע (הרובד ההזייתי), אך זיהוי מעין זה יהיה עלבון לתיאוריה של פרויד על מבנה התודעה של האדם. במקום לדאוג שפעולת־הסיפור תהיה טבעית ותהלום את חומרי העלילה הטריוויאליים בשני סיפורי־האהבה שדחס בנובלה “איטרוף”, התאמץ גרוסמן לנווט כך את שלושת המישורים כדי להציג את הפשוט כמורכב. המחיר שהנובלה משלמת על תיחכום־היתר הזה הוא כבד: רציפות סיפור־המעשה, האמור להתלכד אצל הקורא משלושת המישורים, נקטעת ללא־הרף בגלל המעברים התכופים ממישור אחד למשנהו. ולא זו בלבד שהמעברים הללו מרסקים אצל הקורא את הרציפות של סיפור־המעשה, אלא שהם גם מעכבים בעדו לגבש מהעובדות תחושה ברורה.

הקטע הבא ידגים את תעלולי התחכום האלה על־ידי סימון המעברים בין שלושת המישורים בהערות שבסוגריים: “ושאול הנהן לאיטו בפיזור־דעת, בעיניים מתעגלות, (המספר היודע־כל מתאר את שאול מנקודת המבט החיצונית ומיד עובר לאופן שבו נקלטת אסתי בעיניו של שאול) ודרך קרום של בהייה ראה איך היא כמעט פורצת מתוך קליפתה, מתמתחת כולה. (כעת מתבצעת קפיצה לזיכרון המתחיֶה במחשבתה של אסתי על הנושאים שנהגו להצחיק אותה ואת חגי) וכל־כך צחקנו יחד, התחייכה בלבה, והכי צחקנו על עצמנו (הדילוג בציטוט הוא על פירוט הנושאים האלה) - - - (כעת מתבצע מעבר מהמישור הקוגניטיבי של אסתי למישור הקונקרטי, לאופן ששאול נקלט אצלה במראה של המכונית) והביטה במראה, אבל שאול היה שקוע בעצמו, (ובמהירות הבזק מתרחש כעת המעבר למספר היודע־כל, המתאר את תגובתה של אסתי למראהו של שאול) וכבר היתה פלוּחה ומחויכת לכל אורכה; (ומיד מוקפצת העלילה מהחוץ פנימה, אל ההשוואה במחשבה של אתי, על האופן השונה שבו קלטו את נשיותה הגברים שהיו בחייה, השוואה המבדילה לטובה את חגי אפילו ממיכה בעלה) כי כל הגברים שהיו לה אי־פעם היו חייבים תמיד לסובב אותה, כשעמדה מולם, כך שפניה יפנו אליהם בזווית מסוימת - - - וגם מיכה כך עד היום - - - וחגי, הוא לבדו היה מעוניין בה תמיד בשלוש־מאות ושישים מעלותיה, והיה מתאר לה אותה מכל זווית שלה ובכל דקויותיה, בהשתברויות יופיה ומוזרותה דרך המנסרה של מבטו, ואף פעם לא נלאה ולא חזר על עצמו, וריגש אותה בגוף ובנפש, כי ראתה כמה חשוב לו לדייק בה, להקפיד בה ברצינות של צייר שאורב לרגע שבו אדום אינדיאני הופך ארגמני, ונציאני, לילָכי וּשׂרָפי, בדיוק כפי שהסנטר שלה משתנה כשהוא נקלט במבטו, (המחשבה של אסתי נפרדת מיתרונו של חגי על פני כל הגברים שחיזרו אחריה והיא מתמקדת כעת בייחודו של הסנטר שלה, כפי שהוא נקלט על־ידה, ובתגובות שעוררה הבעת הפנים שעוצבה על־ידי הסנטר אצל אמה ואצל מחנכיה בבית־הספר) הסנטר הזה, המעוגל והכבד, שמכאן הוא נראה לפעמים כמו משקולת שפוערת לה קצת את הפה בהבעה שהיתה משגעת את אמא שלה, ושבגללה כנראה חשבו בבית־הספר מה שחשבו, -” (בהמשך נסחפת אסתי במחשבתה הרחק משאול השקוע בעצמו במושב האחורי וגם נפרדת באחת מהזיכרון מחמם הלב על אהבת חגי לפיזיונומיה הנשית שלה, ומתפנה לעסוק במופרך מכל: במציאת דימוי מתאים לייחודו של הסנטר שלה, המצטייר לה פעם כמשקולת ופעם כתפוח, פעם כאגרוף זעיר ופעם כשָׁד בתולי) ומכאן הוא הופך להיות, אותו סנטר עצמו, לתפוח מרוכז וגברי־כמעט של להיטות להוכיח משהו למישהו, מה את נלחמת כל־כך, אסתר, ומהזווית הזאת הוא כמו אגרוף זעיר, מין גוש־דווקא כזה מתריס, ומפה הוא מתרכך לשָׁד בתולי, קטנטן ודחוס -" (78).

עמוד זה, שאיננו חריג בנובלה “איטרוף”, מדגים היטב את התזזית שאחזה ב“מספר” שהפעיל גרוסמן בנובלה זו. הוא מקפץ מנקודת־תצפית אחת לאחרת ומעניין לעניין באופן המונע מהקורא לעכל את השינויים ואת משמעותם. אף שהקופצנות הזו נעשית במיומנות, אין היא תורמת לעיצוב הדמויות או למהימנותה של הסצינה. היא באה לשרת רק את הכותב: לאפשר לו להפגין את שליטתו הטכנית בכתיבה ולספק לו הזדמנות לקשט את העלילה באשכולות של דימויים.

 

“צמד נובלות”    🔗

שתי הנובלות הוצגו בכותרת־המשנה של הספר כ“צמד נובלות”. הגדרתן כ“צמד” נועדה, כנראה, להצדיק את הדפסתן בכרך אחד. האמת היא שמדובר בשתי נובלות, שאין ביניהן קשר נושאי או רעיוני, אף שעלילותיהן פותחו באופן דומה. חשיפת הדמיון החיצוני הזה בין שתי הנובלות מאפשרת לייצב מסקנה מעניינת על הכתיבה של גרוסמן. הדמיון בבניין ובפיתוח העלילה מתבטא בחמש מקבילות בין שתי הנובלות:

1. בשתי הנובלות הוצבו הדמויות במרחב מוגבל - בנובלה “איטרוף” מצטופפים שאול קראוס וגיסתו אסתי במרחב הצר והחונק של המכונית, שאסתי נוהגת בלילה מירושלים עד למלון הבקתות שעל שפת מכתש־רמון בו מתארחת אלישבע. בנובלה “בגוף אני מבינה” שוהות רותם ונילי במרחב המצומצם של החדר בו שוכבת נילי, הנוטה למות ממחלת הסרטן.

2. זירת ההתרחשות המצומצמת שנבחרה לעלילות שתי הנובלות מאפשרת את היווצרות האינטימיות בין הדמויות, ומניעה את הדמות הסובלת מבין השתיים לפתוח את סגור־לבה בפני זולתה. בנובלה “איטרוף” נפתח שאול, לראשונה אחרי עשר שנים, לספר לאסתי את הסוד שהעלים עד כה מכולם - קנאתו המענה והממושכת לאשתו אלישבע, קנאה שהמתינה “שנים רבות בחביון גופו” (102). בנובלה “בגוף אני מבינה” נפתחת רותם להשמיע באוזני נילי “צעקת יְלוד נכזב” (228), צעקה שהיתה כלואה בתוכה שמונה־עשר שנים.

3. בשתי הנובלות מבקיעות הדמויות הסובלות והמתוודות אל המוקד הפנימי של סבלן באמצעות סיפור בדוי. בנובלה “איטרוף” בודה שאול סיפור על בגידת אלישבע בו עם פאול, קריקטוריסט עולה מרוסיה, כדי לפצח את המנגנון הנפשי שמייצר את סבלו. בנובלה “בגוף אני מבינה” בודה רותם סיפור על מסירות טוטלית של נילי, מדריכת יוגה, לנער בן שש־עשרה, שהיה המטופל האחרון שלה. דרך הסיפור הבדוי הזה מתחברת רותם לסבל המענה אותה.

4. בשתי הנובלות הוגבל משך הזמן להיווצרות השינוי אצל הדמויות הסובלות. בנובלה “איטרוף” מוקצבות לשאול השעות הספורות שאורכת הנסיעה מירושלים למכתש־רמון כדי להתמודד עם סבל קנאתו לאלישבע. בנובלה “בגוף אני מבינה” הוגבל הזמן להתמודדותה של רותם עם הסבל המענה אותה שנים רבות לשעות הבודדות הדרושות לקריאת הסיפור שכתבה באוזני נילי ולחילופי־הדיבור הקצרים שהיא מחליפה עם נילי בהפסקות בין קטע לקטע.

5. בשתי הנובלות נשלמת התרה אופטימית של הסיבוך ביחסים. בהשפעת שיתופה של אסתי בסוד קנאתו לאלישבע, מפרק שאול מעליו במידה ניכרת את נטל הקנאה שהעיק על כתפיו. העדות להטבה זו אצלו מתבטאת בהצעתו לאסתי בסיום הנובלה “איטרוף” להאריך את הנסיעה חזרה לירושלים ולעבור בבאר־שבע כדי שאסתי תוכל להראות לו את המקומות שלה. עצם ההיחלצות שלו מההתעסקות בעצמו עד כדי נכונות לגלות עניין בעולמה של גיסתו, שעד כה לא היתה חביבה עליו ביותר, מעידה על השינוי לטובה שהתחולל אצלו. בנובלה “בגוף אני מבינה” מתרחשת התפייסות מובהקת יותר אצל רותם כלפי נילי. הכעסים שצברה מילדות נגד אמה מתפרקים אצלה במהלך הפגישה, ובלי לברר עד תום אם היתה להם הצדקה, היא מבטלת אותם באמצעות מסקנות של הגיונה, ש“אחורה אי־אפשר לתקון כלום” (204) וש“מוכרחים ללכת הלאה, מוכרחים להתחיל לוותר על זה איכשהו” (225).

אכן, הדמיון בבניין ובפיתוח העלילה ב“צמד הנובלות” האלה, מעיד על טיב מוצריו הספרותיים של גרוסמן. הוא מפליג בתיאור יחסים קיצוניים, אך פותר אותם במהירות־שיא. המתכון הזהה של פיתוח העלילה בשתי הנובלות חושף את החתירה שלו להבליט לקוראים תופעה אנושית המצטיירת בגלל קיצוניותה כעמוקה, כדי לספק לה עד מהרה אינסטנט־פתרון שישביע את רצונם. יש שיְכנו דגם-עלילה כזה כחנופה לטעמם של הקוראים, אך אפשר גם לכנות אותו בפשטות: כתיבה רדודה.

גרוסמן כותב בשלב הזה ספרות קלת־ערך בציפוי של תיחכום ספרותי. לכן מותאמות יצירותיו לטעמו של ציבור קוראים המגיע אל הספרות בעיקר כדי להתבדר. סוג זה של קוראים מחפש גירויים חדשים במחוזות הווירטואליים של הניסיון האנושי, וגרוסמן התאים את כתיבתו לציפיותיהם אלה מהספרות. בעבר גרר אותם חזרה למחוזות הילדות והנעורים תוך הבטחת־שווא לגלות להם את הדקדוק הפנימי של ה“אני” הייחודי, הנשמר אצל אלה שמוסריותם טרם הושחתה על־ידי הבגרות. באחרונה הוא מזמין את הקוראים האלה אל מחוזות הבגרות, וגם זאת רק לכאורה, כי למעשה הוא מציע להם אסקפיזם מקביל, והפעם של גיבורים בגיל בשל יותר.

רק קוראים הצורכים ספרות למטרות בידור יכולים למצוא עניין באהבה וירטואלית מהסוג שמציעה לנו עלילת הרומאן “תהיי לי הסכין”, ורק קוראים כאלה יכולים להתפעל מקנאה, הניזונה מדמיון־השווא של בעל, החושד באשתו בבגידה בו עם גבר אחר כמו זו שמספרת בנובלה “איטרוף”. ספרות כזו מותאמת לקוראים יאפים, שאינם מאפשרים לחיים הממשיים לחדור לתוך החצר הפרטית והמוגנת היטב שבה הם מתבצרים.

אף שהעולם הממשי שמסביבם מתהפך בייסוריו, הם מעדיפים לקרוא ספרות שתרחיק מהם את העדות על המצוקות האמיתיות של הקיום. קוראים כאלה יְחזרו אחרי סופר מסוגו של דוד גרוסמן, הנמצא באיטרוף אסקפיסטי ואשר מבדר אותם בעלילות רדודות שבהן הוא מציע להם בדיוק את הדבר שהם מחפשים בספרות: הגנה על חייהם הפעוטים, חיים המנותקים מכל הקשר אנושי אמיתי, בין אישי ובין ציבורי, בעוד שהקורא העברי משווע גם בעת הזאת לספרות עם חזון כלשהו: לאומי או אוניברסלי.