“אחרי הילדות” איננה נובלה רק על־פי אורך הטקסט, אלא גם על־פי תכונותיה הפנימיות. עיקרי התכונות הללו הם: פיתוח העלילה בקצב מהיר על־ידי צימצום רכיביו המשהים של הסיפור, כגון: תיאורי נוף נרחבים, הירהורים מתמשכים של הדמויות וחילופי־דיבור מפורטים בין גיבורי העלילה. צימצומם הניכר של אלה לא רק מאיץ את העלילה, אלא גם מדלל את ההסברים הסיבתיים שניתנים לאירועים. כתוצאה מכך שרויה הנובלה באיפול קבוע, המקנה מיסתוריות לגיבורים ולאירועים. ההאפלה הזו מעניקה לנובלה את טעמה המיוחד כסיפור שאיננו מתפענח עד תום, ועל־ידי כך הוא מזמין את הקורא להיות מעורב בהנהרתו. לכן, ביקורת על יצירה הכתובה בסוגה הזו לא יכולה להסתפק רק בהדגשת תכונותיה החיצוניות של הנובלה, אורכה כטקסט והתנסחותה בתימלול קפדני ומסוגנן, אלא עליה לנסות גם לפצח את הסודות של עלילתה.

סיוע לפיענוח כזה ניתן לקבל מאחיותיה הבוגרות של הנובלה “אחרי הילדות”: “שונא הניסים” (1983) ו“נביא” (1988). שלוש הנובלות קשורות ביניהן במספר אופנים:

א) הן מדורגות מבחינה כרונולוגית. הסיפור של “שונא הניסים” מתרחש בתקופתו של משה. עלילת “נביא” מתרחשת בתקופת יהושע (ראה הפירוש לנובלה זו בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991). ואירועי הנובלה “אחרי הילדות” מתרחשים בתחילת תקופת השופטים. ביחד מקיפות שלוש הנובלות את ימי המעבר של עם־ישראל מחברה שבטית לעם.

ב) בשלושתן מוצבת במוקד העלילה דמות בת-התקופה, שאיננה דמות היסטורית ידועה וודאי שאיננה הדמות המוכרת בתולדות עם־ישראל כדמות שמייצגת את התקופה: אשחר ב“שונא הניסים”, חיואי ב“נביא” ומורן ב“אחרי הילדות”.

ג) גיבורי שלוש הנובלות הם דמויות חריגות בחברת בני־זמנם. כי לשלושתם ישנה ביוגרפיה יוצאת־דופן ובהשפעתה, גם הפסיכולוגיה שלהם איננה שיגרתית. גיבורים אלה מורדים בשיגרה המחשבתית של החברה, וחייהם הופכים למסע מרתק אחרי אמת נאורה ומתקדמת יותר. דרכם העצמאית מביאה אותם לבסוף לגילוי הערכים ההומניסטיים, ערכים שמזקיפים את כבודם האנושי ומשחררים אותם מאלוהים ומסגידה לכוחות האי־רציונאליים, שהחברה חינכה אותם להיכנע להם.

לכאורה ניתן לראות בהתמקדותה של הראבן בגיבורים כאלה שלילה קיצונית של האמונה הדתית וביטול מוחלט של כל זכות לקיומה בתרבות. ולא היא: מבחינה רעיונית אין הנובלות שלה מטיפות לחילוניות אתאיסטית, אלא מציעות לצמצם את האמונה הדתית לתחום, שבו קיימת הצדקה מלאה לנוכחותה, תחום חיי הפרט, ולהגביל את נטייתה לגלוש מתחום זה ולתבוע לעצמה סמכות ברשות הרבים. בחייה של חברה צריכים לשלוט חוקי אנוש הגיוניים, ואסור להתיר לדת להתערב בהם. לכן היא חוזרת בשלישית לתקופת הדמדומים בתולדות עם־ישראל, התקופה שבה גיבש העם את תרבותו, כדי להחיות את העימות המשוער בין שתי גישות סותרות כלפי הזיקה בין הדת לחיים. שולמית הראבן יודעת, כמובן, שבעבר הקדום גברה הגישה שהִכְפיפה את החיים לדת, אך היא מנסה להבהיר, בעזרת חריגותם של גיבורי שלוש הנובלות האלה, שבדור הזה מוצדק לבחון מחדש את המחלוקת ההיא. מהנובלות חוזרת ומשתמעת דעתה, שדורנו זכאי לשנות את הכרעתם של הראשונים, להפריד את הדת מהמדינה ובדרך זו להתאים את התרבות לחיים כיום.

בין שמרנות לנאורות

לכן, הנובלות של הראבן אינן נסוגות לתקופה המקראית המסוימת, לראשית התהוותה של האומה, ממניעים רומנטיים או ניאו־קלסיציסטיים. אין לה עניין לפאר את מנהיגותם של אישים היסטוריים כמשה ויהושע, שתחת הנהגתם המגוננת ורבת ההשראה יצאו בני־ישראל מעבדות לחרות וביצעו את כיבוש הארץ, ואין מטרתה לחבב עלינו את התקופה הקדומה ההיא כתקופה הֶרואית כדי לחקות אותה. שלוש הנובלות מתמקדות בתקופה ההיא, משום שזו נחקקה בתודעה הלאומית כתקופה, שבמהלכה באה לידי ביטוי השגחתו של אלוהים על העם בצורה המרשימה ביותר. עד עצם היום הזה נשענת הסמכות של הדת בחברה היהודית על אירועים, שהתרחשו לעם באותם ימים מידיו של אלוהים, באמצעות נציגיו ומבצעי דברו. בניגוד לתיאור שבמקרא ממחיזה הראבן את התקופה באמצעות יחידים יוצאי־דופן, שאינם בעלי כריזמה ואינם מנהיגים מוכרזים, אלא הם קורבנותיה של התרבות הדתית, ולפיכך הם מסוגלים למרוד בדעות קדומות ובנורמות שהולבשו על־ידי בעלי־עניין באצטלה הדתית כדי לשלוט בחיים. על כן ניתן לסכם את מגמתה הרעיונית של הראבן בנובלות אלה באופן הבא: אין לה עניין לנגח את האמונה הדתית כשלעצמה ואין היא מטיפה ביצירותיה לזנוח את הדת לטובת החילוניות. הנובלות שלה מפקפקות בזכותו של הממסד הדתי לקבוע את תרבות החיים בשמה של האמונה הדתית.

את המגמה הרעיונית הזו משיגה הראבן בנובלה “אחרי הילדות” על־ידי התמקדות בתקופה מיוחדת בתולדות עם־ישראל, שהיא תקופת־ביניים בין סיום מנהיגותם הכריזמטית של משה ויהושע, שהיו מנהיגים לכל שבטי ישראל, לתחילתה של המנהיגות השבטית של השופטים (16). הנובלה מתארת את קשייו של העם, שהורגל כשנות דור להיות מונהג ומוגן, להשתחרר מתלותו באלוהים, מושיעו הכל־יכול, וליטול על עצמו את האחריות לגורלו, כפי שמחייבת התקופה שאחרי הילדות הלאומית, שבה נמצאת האלוהות בהסתר־פנים. בתקופת מעבר זו בתרבות מתגוששת בעוצמה רבה השמרנות הדתית עם הכרתם של בודדים, שההסתמכות על תשועתו של אלוהים היא טעות גדולה. כקורבנותיהם של מאמינים פנאטיים, מתקוממים בודדים אלה נגד המשך הכפפת החיים לחוקים בלתי־רציונאליים שהושלטו על העם בתקופת הנדודים במדבר, שהיתה תקופת הילדות הלאומית. יתכן שאז היה צורך להשליט חוקים כאלה, אך כעת, אחרי הילדות ההיא, הגיעה השעה להחליפם בצודקים מהם, בחוקים רציונאליים של בני־אנוש.

הכחשת הפירוש הפוליטי

לפרסומה של כל אחת משלוש הנובלות “הביבליות”, שכתבה שולמית הראבן, נתלווה ניסיון של הביקורת לבצע אנלוגיה היסטורית בין קורותיו של עם־ישראל בתקופת המעבר ההיא מגלות לגאולה לקורותיו בדורנו. אף שהפיתוי לפרש אותן פירוש אקטואלי־פוליטי הוא גדול, זהו כיוון פרשני מוטעה לחלוטין, כי להוציא דמיון חיצוני בין שתי התקופות כתקופות של תחילת ההיאחזות הלאומית בארץ, אין שום דמיון בין המצב ששרר אז בעם־ישראל, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים בה, למצב ששורר כיום במדינת־ישראל. הנובלה “אחרי הילדות” מתארת מצב מיוחד במינו בתולדות העם: אנרכיה שולטת בחברה עקב היחלשותה של הדת, שהשליטה חוקים עד כה. בהעדר חוקים המותאמים למצב הלאומי החדש, שבו השבטים אינם ממשיכים לנדוד, אלא יושבים ישיבת־קבע בנחלות, הולכת ומתפוררת לא רק האחדות שהושגה בימיהם של משה ויהושע, אלא גם הלכידות בתוך השבט: “עשר שנים נלחמו אנשים בהר, יד איש ברעהו, חומדים איש את מרעֶה רעהו” (7), ו“איש הטוב בעיניו יעשה” (22). מצב פרוע כזה מתהווה בהעדר מנהיגות כלשהי, האוכפת סדרי שלטון ומגוננת על זכויות הקניין של המשפחות: “נביא אין בתוכם, מלך אין, גם אלוהים איננו עמם כאשר היה במדבר הגדול, בימים הגדולים” (9).

ההתפוררות הפנימית הזו פוגעת כתמיד בראש ובראשונה במשפחות, שלא עמד להן הכוח להחזיק בחלקותיהן, והן נאלצות לחזור לאורח־החיים הקודם - לנדודים. אחדות מהן הסתגלו מחדש לחיי נוודות ובחרו להתמיד בהם. משפחות אלה התפרנסו משוד בדרכים. משפחות אחרות הדרימו לנגב, עד סמוך למְצד שבו שכנו “שכירי צבא פרעה” (8), כדי לייסד שם כפר שבו יוכלו לחיות בשלווה. גם כאן לא זכו במנוחה מוחלטת. חיל המצב המצרי “ישב על המים” ומנע אותם הן מהעברים והן מהחיתים. גם כאן, בסְפר של ההתיישבות העברית, רבו האנשים על “חלקות השדה הקטנות” בין הגבעות, שבהן ניקוו מי־הגשמים (9). אך אלה היו מחלוקות, שהרעב והמחסור הולידו אותן, והן לא היו תוצאה של האנרכיה ששלטה בנחלתו של השבט, אותה ידעו לנצל לתועלתם תקיפים ובעלי־זרוע. קל יותר היה למשפחות שנמלטו לסְפר לשאת מחסור מיד הטבע ויחס קשוח ואטום־לב מצד השכנים במְצד המצרי מאשר לשאת את חרפת נישולם מחלקותיהם בידי גזלנים מבני שבטם.

התפוררות השבט עצמו היא הדרמה שמתוארת בעלילת “אחרי הילדות”, והיא תעכב את התבגרותה של האומה דור או שניים נוספים. במקום ליטול בידיהם את האחריות לגורלם, נדחפים האנשים ברוב יֵאושם להזיות דתיות ולעשיית מעשים פנאטיים כנדירת נדרים, כעקדת בנים וכטבח פולחני של צאנם המועט. אחרים מצטיידים ליתר ביטחון באלוהים נוספים: הבעל והאשרה (30) ובתרפים הביתיים (22). הציפייה לעזרת אלוהים מולידה גם את תופעת המתנבאים: “אנשים נקלים, הולכים ממקום למקום ומחרפים כאחרוני העבדים, תולשים שער זקנם, ואין יודע אל נכון מה נבואתם, כי ממלמלים הם” (22). וכאשר גם אלה לא מביאים את התשועה, נמצאים גם כאלה שמתחילים לרטון ולהוציא את דיבת הארץ רעה: “לא טובה היא - - - לא חיים ולא מוות במקום הזה” (38).

המצב הלאומי הזה, שלפיו רוב השבט חי במעלה־חוגלה ההררית, המתנוונת בגלל ריב אחים ונחלשת עקב לחצם של הכנענים (23), ומשפחות אחדות פורשות ממנו ומקימות כפר בהר הנגב - אין לו שום מקבילה לאיזו מחלוקת אקטואלית־פוליטית בדורנו. הנובלה מציגה מצב שהוא ייחודי לאותם ימים, מצב שנוצר אחרי “ילדותה” של האומה, שבתנאים החדשים שנוצרו אחרי ההתנחלות בארץ היתה צריכה “להתבגר”: לעצב את אורחות־חייה במו־ידיה ולפתח את העקרונות המוסריים, שהוגדרו להם במעמד הר סיני, על־ידי חוקים שבני־אנוש מנסחים אותם. אקטואליזציה פוליטית של העלילה תסלף את משמעותה העל־זמנית והאוניברסלית של הנובלה כיצירה המבררת את חשיבותם של חוקים, שבני־אנוש מחוקקים אותם בחייה של התרבות. את הבירור הזה מבצעת העלילה באמצעות שני גיבוריה, מורן וסלוא, וסיפור אהבתם.

הכחשת הפירוש הפמיניסטי

בפירוש הפוליטי־אקטואלי מתחרה ניסיון פרשני מפתה נוסף, שגם הוא שגוי: להפוך את מורן לנציגה של הנשיות המקופחת. פירוש כזה כופה על הנובלה משמעות מוגבלת כיצירה פמיניסטית ונוטל ממנה את המשמעות היותר כוללת שמבוטאת בה. שולמית הראבן לא רקחה את סיפור אהבתם של מורן וסלוא כדי לשרת באמצעותו מגמות פמיניסטיות, וודאי שלא נסוגה לזמן הקדום כדי להעניק ביסוס היסטורי למאבק הפמיניסטי. הניגוד בין מורן וסלוא, שאכן מובלט בעלילת הנובלה, איננו בין גבר אלים ושתלטן ובין אשה חסרת־אונים ומדוכאת. הנובלה מבליטה את שניהם כקורבנות של השמרנות הדתית, השולטת באמצעות נורמות בלתי־רציונאליות, שאסור להרהר אחרי צדקתן. המאורעות הטראומטיים בילדותם של מורן וסלוא, שנבעו ממושגי הערך המסולפים של האבות שלהם, הם שקבעו את מהלך החיים של שניהם בהמשך, ובכלל זאת גם את סיפור אהבתם.

מורן גדלה ללא אב וללא אחים. אביה נטש אותה אחרי שגירש את אמה השנואה עליו (24). נטישה זו מילדות הצמיחה נערה שלא בטחה בנשיותה: “חשבה שרגליה גדולות מעבר לכל מידה” (34), והטביעה עליה חותם של חריגות: “לא דיברה בתחינה, ולא סלסלה קולה, כמנהג הנערות המצודדות מבט. קולה היה ישר” (24). בעצמה, והיא בת שש־עשרה בלבד, החליטה לעזוב את בית אבותיה בהר ולהתלוות לחירם לנגב המדברי כדי להינשא לסלוא בן העשרים. אביה לא טרח להישאר במעלה־חוגלה ולהיפרד ממנה ביום צאתה מהכפר, ולכן שולחה בידיים ריקות: “לא נתנו למורן גמל, גם לא אַמה או מינקת ללוותה בדרך” (25). עובדה זו נטעה במהלך המסע בצעיר בניו של חירם את ההיתר לנסות לאנוס אותה (28–27). את אביה ראתה מורן לאחרונה ימים אחדים קודם שעזבה את בית אבותיה: “משראתה את אביה קרב, קפצה על רגליה וטשטשה את הציור”, שבהשלמתו היתה עסוקה: ציור של רעלת כלה, שמטבעות תפורות לה סביב (25). בכל השנים הבאות לא תחזור להיזכר עוד באביה.

גם סלוא גדל ללא אם ולא היו לו אחים. את אמו איבד סלוא עוד בילדותו. האצעדות שמצא בין חפציה לימדוהו, ש“נערה קטנה היתה אמו כאשר הובאה למקום הזה. נערה קטנה ניתנה לאביו” (16). ובין שאחיה החזירו אותה לביתה, משום שאביו של סלוא לא שילם את המוהר המובטח לאביה, על־פי נוסח אחד, ובין שמעדה מצוק בעת המרעה “ברוצה אחר אחת הכבשות” (11), על־פי נוסח אחר, לא ידע סלוא מילדותו אהבת־אם. במשך השנים גיבש גירסה משלו לחסרונה: “שנלקחה אמו אל המְצד אשר על בריכת המים, מצרי עבר על סוסו ולקחה, ושם היא כלואה, רוצה לשוב אל בנה ואינה יכולה” (11). לסבל ההתנכרות מהאבות, שהוא משותף לשניהם, נוספה לסלוא גם הטראומה של המעשה המטורף שביצע בו אביו בהיותו בן שתים־עשרה. ברגע של טירוף דתי עקד אותו אביו ו“הניף עליו את הסכין” (10). אך בנס ניצל סלוא ממוות במדבר. הכפר אמנם נידה את האב כמשוגע, ולא עזרו לו הסבריו “אברהם אני, ואלוהים מצווה אותי בחלומות”, אך אצל סלוא הותיר האירוע את המצמוץ בעיניים.

כמו מורן, ש“כמעט נשכחה מליבם” של קרוביה (25) בשל המעשה של אביה עד שהגיעה לפִרְקהּ והחליטה לנטוש אותם, כך גם סלוא נשכח מלב כולם בגלל המעשה של אביו עד שהגיע לפִּרְקוֹ, כי אנשי הכפר “עזבו אותו לנפשו כל השנים האלה” (12). בכפר היו משתתקים “כל אימת שראו את סלוא קרב, והוא לא קרב הרבה” (10). היציאה למרעה עם הצאן של אביו אפשרה לו להתרחק מאנשי הכפר וגם מחברתו של אביו: “לפעמים ישן בבית; לפעמים, כשהיו רוחות המדבר קרות מאוד, התכרבל בתוך העדר, בין הגופים הצמריים החמים” (12). “כאשר גברו עליו מצוקות”, לא פנה אל אביו, אלא “מביט היה לעבר המְצד שבאופק, ומדמה לשמוע את קולה” של אמו. “פעם, פעמיים, כאשר גברה הרוח, חש כאילו יד מלטפת את ראשו, ובכה מאוד” (11). בגלל חריגותו העדיף להתרועע עם החיתים. “סלוא הממצמץ קראו לו. כבר לא זכרו שהוא עברי, כאילו הפגם הפקיע אותו משבט ומעם” (34), וגם התירו לו אחת מנשותיהם, שהיתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות, אך “קטנה ורזה כאחת הנערות” (35). ולימים התברר שלא הצליחה להרות גם ממנו.

יחסי אהבה משתנים

האנלוגיות הביוגרפיות האלה מעוררות ציפיות להצלחת קשר האהבה בין מורן וסלוא. ואכן תחילה מתממשות הציפיות הללו. מורן התאהבה בסלוא מרגע ששמעה על סיבת המצמוץ בעיניו. בחמלה רבה אהבה אותו: “היתה מניחה את כפותיה על שמורות עיניו, והן מתחבטות תחת מגעה כחרגול שרירי, עד שבא הרוגע” (37). בידיה הרכות הטעימה אותו את רכות אהבת האם, שאליה כה התגעגע. “יפה היה בעיניה” (34) ומאהבתה אליו “אחרי צאתו בבוקר, היתה מלקטת את שערות ראשו מתוך דבלולי הצמר, ושוזרת אותן בשערה” (37). עוד שנים רבות אחרי מותו היתה חולמת על שובו: “הנה תניח את ידיה על שמורות עיניו כמו אז, כשעוד היתה רכה” (58). פעם אחת חלמה, שהיא הולכת להשיב אותו ומצאה אותו כפוּת במדבר, ילד בן שתים־עשרה תחת השמש הקופחת, וסלוא “הביט בה במאור פנים ואמר שאינו יכול לשוב, כי אביו הרגוֹ נפש” (שם).

בחלום זה קושרת מורן את הקלקלות בנישואיה לסלוא, לא בהתעמרות של גבר באשה חסרת זכויות, כפי שמבקשים בעלי הפירוש הפמיניסטי לטעון, אלא בהשפעת האירוע הטראומטי מגיל שתים־עשרה. מהפגיעה שפגע בה אביה, שהיתה קלה יותר מהפגיעה שנפגע סלוא מאביו, למדה להבין שאמת דיבר חלומה: אביו של סלוא הרג את נפשו בגיל שתים־עשרה והפכו לנכה בנפשו לעולם. דרכו של “המספר” להיצמד לתודעתה של מורן מתירה לייחס גם לה את ההסברים הניתנים על־ידו להתנהגותו המוטעית של סלוא בתחילת נישואיהם. “איש קרוע היה” (36), מבהיר “המספר”, בין אהבותיו לשתי נשים, מורן שאותה אהב והאישה החיתית שאליה הרגיש מחוייב. סלוא הוא דמות טראגית, שבניגוד לגברים אחרים, שאורח החיים אז התיר להם ריבוי נשים, איננו מסוגל להיקרע בין שתי אהבות: “לא חזר בלילה (אל מורן). אף לא שב אל מחנה החיתים. שכב בחוץ, מכורבל באדרתו, עיקש. על כף רגלה לא דרכתי, אמר לעצמו בכעס, כאשר אמרו הזקנים, על כן אינה שומעת לי. שכב סָתוּר והשינה רחוקה ממנו” (48).

גבר זה, שלא דרך על כף רגלה של מורן - לפי נוהג התקופה לסמן בפעולה סמלית זו את הכנעתה של האשה לבעלה - עליו ניתן לגולל את המאבק הפמיניסטי של ימינו? הניגוד בין סלוא ומורן איננו ניגוד בין המינים, אלא ניגוד בין כושרם של שני קורבנות של החברה להתמודד עם התוצאות של הפגעים שהחיים פגעו בהם מאז ילדותם. בהבדל הזה צריך הקורא למקד את התעניינותו ולא בגורלה הקשה של הדמות הנשית בעלילה. גם חייו של סלוא אינם קלים, ואף לא אחד מהם מקפח את הזכויות של זולתו. את הפרשה שנראית במושגים של תקופתנו כהתעמרות של סלוא במורן, מסירת בנם לאשה החיתית, אהובתו העקרה, צריך להבין על רקע מנהגי התקופה. לא את בנה של מורן מסר לחיתית, אלא גם את בנו. ומי שמבקש לגולל על סלוא בתקופתו את הרשעות, שהפמיניזם מייחס לגברים בדורנו, מוטב שיקרא ביתר תשומת־לב את המסופר בנובלה.

עלילה דו־מישורית

כשם שהפירוש הפוליטי והפירוש הפמיניסטי נכשלים במיצוי העלילה של הנובלה “אחרי הילדות”, כן כושל הפירוש המגדיר את הנובלה כרומנס, כסיפור אהבה בלבד. הצלחתה המיוחדת של שולמית הראבן בנובלה זו היא תוצאה של הקישור הנבון בין ילדות ובגרות בשני המישורים של העלילה, המישור הלאומי והמישור האישי. כפי שבגרותם של מורן וסלוא הושפעה מהקשר הבלתי־תקין שהיה לכל אחד מהם עם האב בילדותם, כך גם בגרותה של האומה הושפעה מהקשר החריג ב“ילדותה” לאב שלה, אלוהים. מייחסם השונה של סלוא ומורן אל האב הביולוגי אחרי שהתבגרו, ניתן לנבא את גישתם כלפי האב הלאומי. סלוא מחל לאביו וטיפל בו עד מותו: “מביא לו חלב, מעסה רגליו לעת כאב, עושה לו פת על גחלי הרותם. אביו הוא” (21). במו־ידיו העניק סלוא לאביו גם קבורה מכובדת. מורן לא סלחה לאביה ובהזדמנות הראשונה התרחקה מקרבתו וניתקה לעד את הקשר ביניהם. אף שתגובתם היתה כה מנוגדת, היא נבעה ממכאוב משותף, ועוד שנים רבות יבואו שניהם חשבון עם האב בדרכיהם הנפרדות: כל אחד מהם יעתיק את יחסו מהאב הפרטי אל האב הלאומי - אלוהים.

נכונותו של סלוא למחול לאביו תתבטא במאמציו הרצופים לרצות את אלוהים. סלוא שותף לאמונת הרוב בכפר, ש“אלוהים טוב הוא ויציל, בוודאי יציל” (22). בכל מאודו הוא מוכן לרָצות את אלוהים כדי להשיב אליו את אהבתו האבהית “כאשר היה בסיני” (41). אין הוא מפגר אחרי האחרים להאיץ באלוהים לחזור ולהעניק להם, העניים כל־כך, את השגחתו על־ידי הקרבת צאנם, היקר להם מכל. תְמים דֵעים הוא עם האחרים, שהרבה קורבנות יועילו: “הנה יקום הדבר ויהיה, ואלוהים ישוב אליהם כאשר היה עם אבותיהם, כי בניו הם, ומבקשים לרָצותו, וישיב להם את הברכה כפל כפליים” (24). מקומו לא נפקד בין המחוללים בהתלהבות סביב המדורה והשואגים לאביהם שבשמים בקצב סוחף: “כאחוזי תזזית קראו את כל כינוייו, רחום הוא, גדול הוא, חזק הוא, חנון הוא, כן וכן, כן וכן” (44).

כאשר נחשף סלוא לעיני מורן “רוקד כבעוועים” (44) ומתאמץ להתפייס עם אביו הביולוגי דרך הפגנת ההיכנעות לסמכות האב האלוהי, היא צופה בו בשתיקה. בעוד סלוא יחד עם שאר הגברים ממיתים לשווא את צאנם, שהוא כל רכושם, היא פורשת אל ביתם להעניק חיים לילדם הראשון. כאשר שב סלוא לפנות בוקר עם “ריח עשן עז בשערו ובבגדיו” - “מורן התרחקה מן הריח” (46). בלא מלים ביטאה כאן בפעם הראשונה את סלידתה מנפש העבד שגילתה באהובה, שעד כה אהבה אותו אהבה ללא־סייג. דרכה ברורה לה: אין היא רוצה למחול לאביה הביולוגי, לא בדרך ישירה ולא בעקיפין, על־ידי התרפסות בפני האב שבשמים.

בשלב זה אין מורן מנסחת עדיין את השקפתה החילונית במלים מפורשות, אך היא עושה זאת אחרי מותו של סלוא. על ברכתו של חירם, שביקש לגאול אותה מאלמנותה בצל קורתו, הברכה התמימה “שיהיה אלוהים עמה כל הימים”, השיבה את הדברים הנחרצים הבאים: “טוב לה שירחק ממנה אלוהים, יִשאר-נא בשמיו ולא ישים לבו אליה, כי שורפים האלוהים את הכל בבואם, מוות הם מביאים וחולי ושיגעון ובצורת, ואנחנו מְתקנים אחריהם ככל אשר נדע, לא מדובשם ולא מעוקצם, כי קטונו” (60). תשובתה זו של מורן מזכירה את עמדתו של אשחר בנובלה “שונא הניסים”. אשחר בא לתבוע צדק מידי משה, את זכותו על בַּיְתָה, אך יהושע מנע ממנו בגסות ובהתנשאות להציג את עניינו בפני משה: “ניסים אנו עושים. הצדק איננו ענייננו” (25). מאז אותו אירוע התרחק אשחר סופית ממשה ומהאמונה שאותה ייצג ביד רמה, כי “לא רצה שום שיג ושיח עם אלוהים” (42). כשם שאשחר התרחק מקרבתה של התאוקרטיה כדי שלא להיפגע ממנה עוד, כך העדיפה גם מורן להתנתק ממנה כדי להינצל מפגעיה. לכן, יותר משדבריה, “טוב לה שירחק ממנה אלוהים”, מבטאים התרסה והטחה כלפי אלוהים, הם משקפים את חשבונה הבלתי־גמור עם אביה ועם אביו של סלוא. ואולי בייחוד עם זה האחרון, שכדברי חלומה “הרג” את נפשו של סלוא והכניעו לדמות האב הביולוגי וזה שבשמים, כפי שמכניעים עבד לאדונו.

הקרע בין מורן וסלוא מעמיק מליל הזבח הגדול ואילך. כבילותו של סלוא לערכים הישנים, השמרניים, מתגלה במסירת בנם לאשה החיתית. רק מי שמחל לאביו, שכמעט המיתו במדבר, מסוגל, בהיותו הוא עצמו אב, לחזור ולפגוע כך בבנו. על מעשה זה לא תמחל לו מורן לעולם, “והיא היתה מסבה את הילד הצידה בתנועה חדה מדי הופיעו בפתח, כמבקשת להסתיר אותו מפני הסכנה” (50). כיוון שלא חמל על בנו, אין הוא ראוי עוד לחמלתה־ אהבתה. מאז אותו מעשה “לא הביטה עוד בסלוא ולא פנתה אליו בדברים” (שם). לתקופות השנה חזרה וילדה את ילדיה ממנו, אך לא חזרה לתת בו אמון: “עדיין פחדה כביום ההוא, פחד חוזר בכל פעם מחדש, בכל לידותיה חזר ובא. את השתיקה אי־אפשר היה לשבור, כמו ניתק הדיבר מן הגוף” (51).

ככל שסלוא חש, שאיבד את אהבתה של מורן ואת האמון שנתנה בו, כך התהפכו היחסים ביניהם, ואהבתו אליה גברה והחל להעריצה. “מאז מעשה הילד, סלוא אף לא חשב על החיתית” (56), ואף־על־פי־כן מורן לא סלחה לו, כפי שלא סלחה לאביה. סלוא הגדיר את עצמו לפני מורן כגבר “כְּפוּת־אשם” (50) וביקש את מחילתה על פרשת הילד, אך היא התמידה בשתיקתה כלפיו ולא סלחה לו. “לפעמים, בלילה, היה סלוא בוכה, בכי חרישי” (51). לימים, אחרי שהפך למנהיג, “היה אומר בלבו שמלך המְצד הוא, הנה יִקח לו פילגש או שתיים - וידע שלא יִקח. מורן היתה בעצמותיו” (56). ועוד שנים רבות אחרי מותו מידי המצרים עוד רבה מורן עם סלוא בחלומות: “צועקת עליו מלוא כל מאודה, עד שהיה הכעס מתפוגג בדמעות של צער חם וקורע” (57), והחמלה עליו שבה והתעוררה בה.

בין ילדות לבגרות

כמו זיקת העם אל אלוהיו, כך גם אהבתם של סלוא ומורן קשורה בזיקה המנוגדת של כל אחד מהם אל דמות האב. האבות נטלו משניהם את חירותם האנושית בשלב מוקדם של חייהם. אך סלוא, שנפגע פגיעה חמורה יותר מידי האב, נותר בנפשו עבד נרצע לאביו, ואילו מורן, שנפגעה פחות מידי אביה, מסוגלת למרוד בסמכותו ולהישמר מפגיעתו. דרכי ההתמודדות המנוגדות שלהם עם טראומות הילדות מתבטאות בהתייחסותם אל האב הלאומי - אלוהים.

שתי הזיקות המנוגדות אל אלוהים, המיוצגות בנובלה על־ידי סלוא ומורן, ואשר עוצבו על־פי דגם היחס של כל אחד מהם אל האב הביולוגי, באות לידי ביטוי גם בקורותיו של הכפר. בתחילה נוטים אנשי הכפר להשליך את יהבם על תשועתו של אלוהים. כמו סלוא, ולמעשה בהנהגתו, הם מנסים לרָצות את אביהם שבשמים כדי להשיג את השגחתו ואת עזרתו. בשלב הזה מידרדר הכפר גם כלכלית וגם מוסרית. השינוי במצבו של הכפר מתחולל, כאשר נוטשים תושביו את דרכו התלותית־כנועה והמתרפסת־מרצה של סלוא אל “האב”. בצופן של עלילת הנובלה מאירה ההצלחה פנים לכפר, רק אחרי שהם פונים לדרכה של מורן ומנסים להסתמך על עצמם, על עמלם ועל מעשי ידיהם.

תושבי הכפר היו זקוקים לתבוסה חד־משמעית מכל קודמותיה, כדי להתפכח מנטייתם הילדותית להסתמך על תשועתו של “האב”. התחינות שלהם לאלוהים, שיחזור “והיה להם לאב, כאשר היה בסיני” (41), מנבאות, דרך סיפורו של סלוא, את הצפוי להם. התפנית מתרחשת אחרי פרשת המְצד. סלוא נותר עבד בנשמתו ולא שפט נכונה את נטישת המְצד על־ידי המצרים. את הרווחה הזמנית לאחר שעזבו הבין, על־פי מושגי הכניעה שלו לדמות האב, כהתגלות מחודשת של ההשגחה של אלהים, שהתרצה לתחינותיהם ונענה לתפילותיהם, וכהמשך לניסים שעשה להם בסיני. השיכרון מהטבילה החופשית במים והזלילה לשובע ממאגרי המזון שבמְצד מעוורים את עיניו מראות נכונה את העובדות. סלוא מתהלך במְצד, וראשו סחרחר עליו משיכרון של כוח. בחסד שהוא מייחס לאלוהים הוא רואה הוכחה, שהנה סוף־סוף סלח לו גם אביו־מולידו. בנפש חפצה הוא מוכן להיות נציגו של “האב”, ולכן הוא מאושר, כאשר יקואל מכתירו להיות מנהיג למשפחות שבכפר (52, 54). שובם של המצרים מפתיע את סלוא, ובמותו הוא משלם את מחיר ההרפתקה שנגרר אליה וגם גרר אליה את האחרים.

דרכה של מורן צדקה מדרכו של סלוא. היא איננה מתמכרת כמוהו לתעתועי האמונה בחסדו וברחמיו של אלוהים, ולכן היא גם ניצלת ממכותיהן של האכזבות, שמנחילה אמונה כזו כעבור זמן. היא זוכה להאריך ימים ולראות את ילדיה מתבגרים, נישאים ומולידים לה נכדים. את ניצחון דרכה על דרכו של סלוא מציגה עלילת הנובלה גם בדרך נוספת, בגורלם המנוגד של שני פלגיו של השבט. מעלה־חוגלה, שהתמידה כמו סלוא לצָפות להתגלות אלוהים במעשי ניסים, הפכה מישוב משגשג לכפר עלוב: “כי לחצו אותם הכנענים, אין שם עתה אלא שתי עזים וחמור, והבתים מטים לנפול. - - - רבות מבנות מעלה חוגלה היו לשפחות, כי נידלדל המקום מאוד” (61). ואילו כפרן של המשפחות שנדדו לנגב “גדל מאוד. בתים רבים - - - נבנים והולכים ועולים במעלה הגבעה. - - - על הסכר הגדול, תשע שנים בנו אותו, ישבו כובסים וכובסות. - - - העצים היו חזקים. - - - מעבר לנחל החרב - - - צמח שוק” (59). גם הכפר זכה לשגשג, רק אחרי שאנשיו הפסיקו לצפות לעזרתו של אביהם שבשמים, כדרכו של סלוא, והחלו, כמו מורן, לסמוך על מעשי־ידיהם ולהיות אחראים לגורלם.

אחרי הרומאן המפתיע ורב־ההיקף “אלף לבבות” (1991), ששבר את הכללים המקובלים ברומאן לארגון העלילה, מתבלטת הנובלה “עננים” בהיקפה הצנוע ובשמרנותה הפואטית. במקרה של “עננים” היקף הטקסט ודרכי הסיפר בו הם ביטויים לכתיבה מסוגננת - ניסיון מעניין של דן צלקה לכתוב סיפור על־פי מסורות כתיבה שהיו מקובלות בזמן התרחשותה של העלילה, מסורת סיפור ההרפתקאות של ימי-הביניים והמסורת המאוחרת מעט יותר של הסיפור הפיקרסקי (מתחילת המאה השש־עשרה ואילך). בכך ויתר על התחבולה המקובלת בז’אנר של הסיפור ההיסטורי לגישור בין הזמנים, שנועדה ליצור אצל הקורא את האשליה שהוא מאזין לקולו של מספר מתקופה בעבר, אף שעלילה היסטורית זו מסופרת בשיטות סיפר חדישות ומעודכנות, שלכְמותן רגיל הקורא בתקופה הנוכחית.

עובדה זו אמנם מכבידה בתחילה על הקורא, כי היא תובעת ממנו לסגל את הרגלי הקריאה שלו לתובענותו של הטקסט, אך הזרות שמרגיש הקורא בתחילת הקריאה מתפוגגת בהמשך, כאשר מצליח הקורא לחשוף את משמעותו האקטואלית של הסיפור, משמעות המושגת, כמקובל בז’אנר הסיפור ההיסטורי, על־ידי הרחקת העדות מזמנו של הקורא באמצעות עלילה הממוקמת בעבר הרחוק.

לעומת זאת, הקל צלקה על הקורא שלו בתימלול של הסיפור. הוא שם בפי המספר של “עננים” תמלוּל מודרני, במקום להכביד עליו באוצר מילים וניבים ובתחביר משפט מהעברית של המאה החמש־עשרה. את ההתאמה של העברית בת־זמננו לזמנה הקדום של העלילה השיג צלקה במספר אמצעים:

א. על־ידי משפטים קצרים, המכתיבים קריאה בקצב שונה מהקצב שהקורא מורגל לו בדיבור היום־יומי או כשהוא קורא סיפור שעלילתו מתרחשת בדור הזה.

ב. על־ידי שימוש במִשלב לשוני גבוה של השפה העברית בת־זמננו, הכולל ניבים וצירופי־לשון מרבדים שונים של השפה העברית בעבר. כאשר מצטרף משלב זה למשפטים המנוסחים במידה הקצרה, הוא מעניק לנובלה גוון לשוני ארכאי ההולם את זמן העלילה.

ו־ג. על־ידי “רזון” מובלט של שפת הכתיבה המושג על־ידי חסכנות במילים ודיוק בניסוח.

לכן מושכות תשומת־לב אל עצמן הסצינות שבהן מומרת השפה “הרזה” בליריזם פיוטי מפתיע, המובע במשפטים ארוכים יותר ובשפה דשֵנה יותר. הפתעה זו שמורה לאירועים שִיאיים בעלילה, כגון: למפגשים החטופים של האוהבים הונא אילי וגרלינדה, לסצינות שבהן נפגש הגיבור עם רוצחי הוריו ולתמונת גסיסתו של הונא אילי בסיום הנובלה.

חידת “המספר”

ואכן, נקודת־המוצא הנכונה להתחיל בה את הנהרת העלילה היא בחשיפת זהותו של “המספר” האלמוני, שטרח לחקור את קורותיו של נער יהודי כהונא אילי ולהעלותן על הכתב. שתיים מנטיותיו מאפשרות להסיק, שאין הוא אדם שהכתיבה היא עיסוקו הקבוע. הראשונה - נטייתו להרחיב את הרקע הפוליטי, את סיפור המאבק בין חסידי יאן הוס, הרפורמטור הדתי מצ’כיה, שמועצת הכנסייה הקתולית העלתה אותו על המוקד ב־1415, לנאמניו של פרידריך מברַנדנבורג, שנתמך על־ידי האפיפיור והכנסייה הקתולית ברומא (12–11). והשנייה - נטייתו להוסיף מידע שאיננו בהכרח רלוונטי לסיפור־חייו של גיבורו, כגון: שמות מחבריהם של ספרי רפואה מהוללים באותה תקופה (49) ותיאורים רחבים של שכיות החמדה, אופנת הלבוש ושמות המלחינים בסצינת החתונה באחוזת אבֶּרהרד (112–109). גלישות וחריגות כאלה מדרך־המלך של העלילה מעידות, ש“המספר” מזהה כתיבה ספרותית עם נאמנות מוחלטת לעובדות ההיסטוריות. ואכן הוא מצטייר כמי שהזדמן אל הכתיבה באקראי, וייתכן שבניסיון יחיד זה, בכתיבת “עננים”, גם ימצה את כל הקריירה הספרותית שלו.

אך גם אם נניח שמְספר-בדוי זה פועל כך בשל נאמנותו למסורת הסיפורית של זמנו, שנטתה להשכיל את הקורא על־ידי הוספת מידע ודחיסתו לסיפור לצורך ושלא לצורך, קיימת אפשרות טובה יותר מזו הראשונה לקבוע את זהותו. לשם כך כדאי לשים־לב לסצינות בסיפור, שבהן הוא מאבד את קור־רוחו, ובמקום לפעול גם בהן כהיסטוריון מהימן של התקופה או כמספר בלתי־מתערב - הוא נעשה פתאום רגשן ומעורב בחייו של גיבורו. רגשנותו נחשפת באירועים בעלילה, שרק יהודי עשוי לאבד את אדישותו כלפיהם. כגון: תיאור השעות האחרונות של הונא אילי עם הוריו בעת שנערך הטבח בשלושים המשפחות היהודיות של מוהן ושיחתו האחרונה עם אביו הגווע (18–16), סיפור התייצבותו של הונא אילי פנים־אל־פנים מול רוצחי הוריו ומנהיגי הטבח בקהילת יהודי מוהן, הכומר מלכיור (48) והנזיר ברנולד (128), כדי לנקום בהם, ותיאור גסיסתו של הונא אילי (139–138). במקומות אלה משהֶה “המספר” את קצב סיפורו, ממחיז בהרחבה את המעמד, וגם הלשון שמתארת את ההתרחשויות הופכת פתאום לשירית יותר.

“מעידות” רגשניות כאלה מסגירות את זהותו של “המספר” כיהודי בן התקופה ההיא, שאיננו מסוגל לספר בשוויון־נפש ובאובייקטיביות את קורותיו של הונא אילי. אך אם הנחה זו נכונה, מותר גם לתמוה על מניעיו: מה עניין מצא בגורלו של נער יהודי מקהילה יהודית קטנה שהוחרבה עד היסוד, נער שכיהודי חצה את כל הקווים האדומים? הן נער זה לא חגג את הבר־מצווה, סיגל לעצמו את אורחות־החיים של שודדים ורוצחים, אכל את מאכלי הטרֵפה שלהם, התאהב בנערה משלהם ונשק לצלב בטקס נישואים שערך נזיר לו ולאהובתו. כמספר יהודי ראוי היה שיעדיף כגיבור לסיפור את אביו של נער זה, שהיה רב ותלמיד חכם, פוסק הלכות ומחבר של שלושה חיבורים תורניים (9), אשר מת על קידוש־השם יחד עם קהילתו.

ואם כבר בחר כגיבור לסיפורו דווקא בהונא אילי, מדוע התמקד “המספר” בחמש השנים מחייו אחרי הטבח במוהן, במקום להרחיב את היריעה גם לשלוש־עשרה שנות חייו הראשונות, שבהן היה ספון בבית הוריו ומוגן מהעולם הגויי ברחוב היהודים “הקודר” (58)? אמנם זיכרונות קטועים מאותן שנות ילדות מפוזרים אי־פה ואי־שם בנובלה, אך אין הם מצרפים תמונה שלמה מחיי הקהילה. ניכר ש“המספר” מעוניין רק בקורותיו של הונא אילי מן היום שבו ניצל מהטבח ועד שנהרג בידי בוגדים במנזר בלזיוס הקדוש בנורתהיים. אותו מרתק השינוי הקיצוני שהתחולל בגיבורו במהלך חמש שנים אלה, ולכן הוא מבליט את הניגוד בין מראהו של הונא אילי, כאשר נמלט ממוהן בגיל שלוש־עשרה, בלבוש נער יהודי ועם ספר תהילים קטן, למראהו, כאשר נהרג בגיל שמונה־עשרה במנזר בנורתהיים, בלבוש שודד עם חרב בידו. תהפוכה קיצונית זו מדגימה את אופייה הדרמטי של העלילה בנובלה זו כשם שהיא מרמזת על משמעותה האקטואלית.

העדפת הונא אילי כגיבור של הסיפור וההתמקדות דווקא בחמש השנים מחייו, שבהן כמעט איבד את צלמו כיהודי בחברתם של תליין, שודדים, רוצחים ושיכורים, אינן עשויות לעורר תמיהות על “המספר”, אך ורק אם נניח שהציב לעצמו בכתיבת הנובלה מגמות שמסבירות את העדפותיו אלה. אם לא בחר ברבי אברהם בן עזריאל ברנדין, רבה הנערץ של קהילת מוהן, לכהן כדמות מרכזית בסיפורו, סימן שלא ביקש לסיפורו גיבור שפרשת חייו מסוגלת לייצג ולסמל את הגורל היהודי באותה תקופה. ואם התמקד בחמש השנים “הגויִיוֹת” של הונא אילי, הוא רומז על־ידי כך לנו, הקוראים, שיש לו יותר עניין במי שניצל ונקם מאשר במי שמת על קידוש השם.

מי יכול היה למצוא עניין בחקר קורותיו של הנער הונא אילי מרגע שניצל ועד שהשלים את הנדר שנדר לאביו ונקם את נקמת הטבוחים במוהן מידי שני הרוצחים שהסיתו לטבח וגם הנהיגו אותו בשם הצלב הקדוש? רשאים אנו להניח שלא כל יהודי היה מסתכן בחקר קורותיו של הנער הונא אילי. סכנה כזו היה נוטל על עצמו רק מי שהתעניינותו בנער זה היא מיוחדת במינה. לכן סביר להניח ש“המספר” הוא קרוב־משפחה של הונא אילי, ממשפחת ברנדין, עושי הטליתות מהעיר האנובר (17), שאליה היה הונא אילי אמור להגיע על־פי מצוות אביו הגווע (17). אחרי שנודעו ל“מספר” הזה קורותיו של הניצול היחיד ממשפחתם במוהן, מצא נוחם בעובדה, שהניצול היחיד מהטבח, בשר מבשרו, לא מת כאחרים, אלא עם חרב בידו. בהונא אילי, קרובו, מצא דמות בלתי־שיגרתית ומפתיעה של יהודי שאינו מוחל על כבודו האנושי, אלא נוקם בפוגעים בו. דמות זו כה כבשה את לבו, עד שפינה את עצמו מכל עיסוקיו כדי לחקור ולספר את קורותיה. מהתוצאה של כתיבתו ניתן להסיק, שללא כל ספק, אכן ביקש להציב כדמות־מופת לא את האב שמת על קידוש־השם, אלא את הבן שנקם ברוצחים.

עלילת נקמה

מגמה רעיונית זו, המבליטה את הניגוד הגדול בין מותם חסר־האונים של יהודי מוהן למותו של הונא אילי כשהחרב בידו, מסבירה שתי התמיהות: הן את ההתמקדות של הנובלה בהונא אילי במקום באביו, והן את הצטמצמותה של עלילת “עננים” בחמש השנים שבהן הכשיר הונא אילי את עצמו לביצוע הנקמה ברוצחי הוריו. כל מהלך חייו של הונא אילי היה ודאי שונה, אלמלא פגש כבר בתחילת מנוסתו ממוהן את התליין היינץ בארטש - הדמות המרשימה ביותר מכל הדמויות המשניות בעלילת “עננים”. ומשום שאישיותו של היינץ היא תמיד גלויה למחצה ומואפלת למחצה, אין מתאימה ממנה מבין הדמויות בסיפור זה למסורת הנובלה כז’אנר של הסיפורת.

היינץ מציל את הונא אילי ממוות ודאי, אחרי ששניים מפורעי העיר גילוהו ועמדו לרוצחו (18). מה מקרב תליין מקצועי, המשכיר את בקיאותו גם לביצוע עינויים, אל נער יהודי בן שלוש־עשרה, שיוצא מחממת בית־הוריו לחיים מצויד בידיעת החומש והנביאים הגדולים בעל־פה? היינץ התאלמן זה לא מכבר מאשתו, שאותה הוא מבכה בכזו רגישות עד שקשה לייחסה למראהו החיצוני המגושם והמפחיד (18) ולמקצועו המקאברי את יחסו הרחום כלפי הונא בלי העובדה שגם הוא אדם בודד בעולם ממש כמו הונא אילי שאיבד את כל משפחתו בטבח במוהן. היינץ גם מסוגל להבין את סבלו של הנער שנרדף בגלל היותו יהודי. ומשום שהיינץ הוא אדם שהחברה דחתה אותו מתוכה כדמות דֶמונית, בגלל עיסוקו החריג שמפחיד אותה, לכן הוא מסוגל להרגיש בעוול שנעשה להונא אילי מאותן סיבות עצמן. תחילה הופכים את היהודי לדֶמון ואחר כך דוחים אותו ומתנכלים לקיומו.

פחות גלויים הנימוקים שבגללם מתקשר הונא אילי להיינץ. אסירות־תודה כלפי מצילו אינה מספיקה כדי לנמק את החלטתו להתלוות אל היינץ במקום להצטרף אל קרובי־משפחתו בהנובר כפי שהבטיח לאביו. דרכה של נובלה, לחסוך בפירוט רגשות ובשאר הרחבות שהרומאן מתיר אותן, מאפשרת להבין מִקורותיו של הונא אילי בהמשך את סיבת התחברותו אל היינץ. לנגד עיניו של הונא אילי התנהל המאבק שבו המית היינץ שני פורעים. היעילות והדיוק שהפגין היינץ בשימוש בחרב הדהימו אותו. עד כה העריץ את אביו, איש הספר והאמונה, שבבוא הפורענות לא יכלו אלה להצילו מחרבם של הפורעים. אך עכשיו הבין, שמול אוחזי-חרב בידם צריך להתייצב עם חרב מיומנת ואמיצה כמו זו שהיינץ מחזיק בביטחון בזרועותיו האדירות. ברגע זה, שבו למד להעריץ את האוחז חרב בידו, נולד הונא אילי הנוקם והֵנצה בו ההחלטה ללמוד ממצילו את אמנות המלחמה בחרב כדי לנקום את רצח בני משפחתו ואנשי קהילתו.

לסיבות הראשונות האלה לקשר שנוצר בין הונא אילי ובין היינץ מצטרפות במשך הזמן סיבות נוספות. העלילה של הנובלה מבליטה זהות גורל וקווי־דמיון ביוגרפיים להסברת התרחבותם של יחסי חונך וחניך בין השניים וליחסי ידידות הדדיים שנרקמו ביניהם, הגוברת על הפרשי הגיל, על הניגוד הדתי ועל הבדלי המידות והערכים שהוטמעו בהם. החשוב בין קווי־הדמיון ביניהם הוא המורשת הדומה שירשו מאבותיהם. שניהם ירשו מאבותיהם חרב. זו של היינץ היא חרב קונקרטית שעוברת בירושה במשפחתו, ואשר אותה קיבל מידי אביו ועליה חרוט החרוז הבא: “אפריד עתה את הנשמה מכלא בית הגוף, / האם לבור השאול תשקע, אל עֵדן תעוף?” (21). גם הונא אילי קיבל בירושה מאביו “חרב”, חרב מֶטפוֹרית. בשארית כוחו הספיק אביו של הונא אילי לרשום בספר תהילים קטן, שהפקיד בידיו חרוזים אחדים מקינתו הנודעת של המהר“ם מרוטנברג, מאיר בן ברוך, בן המאה השלוש עשרה: “רְוֶה חרבך מדם” (17). שורת נקם זו של המהר”ם מבוססת על האמור בפרק הנקמה הנורא מישעיהו פרק ל“ד המוסב על אֶדום. זהו הפרק היחיד במקרא שמצרף את הפועל “רוה” עם המילים “חרב” ו”דם" (פסוקים 5 ו־7). צוואת הנקמה מגדירה להונא אילי את יעודו בדיוק כפי שהחרוזים על החרב שירש היינץ מאביו קבעו את יעודו בחיים.

פרט לחרב ירשו שניהם מאבותיהם גם ספר. אביו של הונא אילי העתיק למענו ספר תהילים קטן (27), שהיה אמור להנחיל לו את המורשת הדתית העמוקה שמובעת במזמוריו, המדברים על צדק, חסד ואנושיות. לפני מותו הוסיף האב בפתח הספר את חרוזי הנקם. מזמורי תהילים אינם מתיישבים עם חרב ודם, אך הטבח הביא את האב לבטא בחרוז זה, שהוסיף בפתח הספר האוּטוֹפי, את הוראת השעה, לנקום ברוצחים. גם ברשותו של היינץ שמור “ספר” שעובר בירושה במשפחתו. זהו כתב־יד מחיבורו ברפואה של יאן איפרמן, שאותו שמר היינץ בכיס סודי שהיה תפור במעילו (50). באופן אירוני מתגלגלים שני כתבי-היד בסופו של דבר אל חיקו של הבוגד, הרופא קֶלטה, אביה של גרלינדה הנאווה. היינץ מתפתה להשאיל את כתב־היד שלו לרופא כאות תודה על טיפולו במחלתו של הונא אילי. ואילו ספר התהילים נופל לידיו של הרופא אחרי מותו של הונא אילי. הרופא גם מסב למותם של השניים וגם יורש את היקר ברכושם.

חסדי הנאמנות

לא הנקמה בלבד מעסיקה את “המספר” האלמוני של “עננים”. העיסוק בקורותיו של הונא אילי הנוקם מעורר אצלו התלבטות בשתי השאלות הבאות: האם אין השנים שהשקיע קרובו יוצא-הדופן בהכשרת עצמו ובביצוע הנקמה מהוות בגידה ביהדותו? והאם בגד הונא אילי במוצאו, כאשר אימץ לו כאב את התליין היינץ בארטש, התאהב בנערה נוצרייה כגרלינדה והחל לחיות כאחד משודדיו של האביר השודד אודו פון ויטמר? כדי להשיב על שאלות אלו עוקב “המספר” אחרי המאבק שמתחולל בנפשו של גיבורו בין הערכים היהודיים שקיבל בבית אביו בשלוש-עשרה שנות חייו הראשונות לערכים שעל־פיהם חי בסביבה הגויית במשך חמש השנים האחרונות לחייו.

בתחילה אכן דוחה הצלב את הונא אילי ומטריד את מנוחתו בעצם נוכחותו מעל המיטה שהוצעה לו (30), אך כעבור שנים אחדות, בחברת שודדיו של האביר, הוא נושק לצלב שהנזיר השיכור מקרב לשפתיו בטקס נישואיו החשאי לגרלינדה (90). עד שהמהפך הזה נשלם אצל הונא אילי, הוא עובר על לאווים רבים כלפי אמונת אבותיו: אין הוא מגיע אל משפחתו בהנובר כדי לחוג שם את הבר־מצווה (50) ולקבל על עצמו את ההתחייבויות שיהודי מתחייב בטקס זה לעמו ולאמונתו, הוא מקעקע את שמות הרוצחים של הוריו על שרירי זרועותיו ואת שמה של גרלינדה על לוח לבו (67), למרות האיסור המפורש בתורה ובניגוד לדרשותיו של אביו נגד מינהג אלילי זה (68), והוא נמשך לסיפורים על חייו של ישו ועל המופתים שביצע (73) ואף מוכן להתנצר כדי להינשא לגרלינדה.

אך האם בגד בגידה מהותית ביהדותו? המספר של “עננים” מדגיש, כי אף שעשה מעשים אלה, שמר הונא אילי נאמנות מוחלטת לעיקרי זהותו היהודית. ומוכיחים זאת דברי תשובתו לנזיר השיכור שניהל את טקס נישואיו לגרלינדה. הנזיר גינה את אמונת היהודים בגלל אכזריותו של המשפט “עין תחת עין, שן תחת שן”. כאשר מעלה הנזיר לדיון את נושא הנקמה, כדי להאשים את היהודים באכזריות, אין הונא אילי עוצר ברוחו. “להבה פתאומית התלקחה בעיניו” (89) והוא מבהיר את ההבדל בין אכזריותם של הנוצרים, המתהדרים במשפט: “המכה אותך על הלחי הטה לו גם את האחרת”, ל“אכזריותם” של היהודים: “רק דברים איומים ונוראים מאין כמוהם, דברים קשים מנשוא, עלולים לעורר צימאון נקם בלב היהודי” (90).

בדרך זו מבליע צלקה רמז אקטואלי בנובלה שעלילתה מתרחשת במאה החמש־עשרה. אכן, ישנם מאורעות בהיסטוריה שהנקמה מותרת ליהודי, אף שהיהדות מתעבת מעשי נקמה הנעשים בחמימות־מוח ובלי משפט. כדי להבין רמז אקטואלי זה המובלע בסיפור-המעשה כדאי להזכיר את הדמיון בין הונא אילי, הנוקם בנובלה “עננים”, לארווין, היורה ברוצח של הוריו ארבעים שנה אחרי השואה, שהוא הנוקם שעליו סיפר אהרן אפלפלד בנובלה “מסילת ברזל” (1991). מה שאירע במוהן וגם מה שאירע בתקופת השואה הם בגדר מעשים איומים ונוראים שעליהם התירה היהדות את “זכור את אשר עשה לך עמלק”. וניצולים כהונא אילי ב“עננים” וארווין ב“מסילת ברזל” אינם רשאים למחול לעושיהם של מעשים כאלה עד שחרבם תרווה בדמם, כי אחרת, עדי־עד יהיה להפקר דמם של התמימים וישרי הדרך, והארץ תישלט ותישחת על־ידי הרוצחים למיניהם.

דברי תשובתו של הונא אילי בנושא הנקמה מסתיימים בהבטחה הבאה: “ודע לך, הנזיר אגידיוס הנכבד, כשם שאין לאל יד-איש למחוק את שמה של גרלינדה מבשרי, כך אהיה נאמן לנדרי בבוא היום” (90). בדרך זו מבליע המספר את התשובה שגיבש בשאלת בגידתו של גיבורו ביהדות. הונא אילי נאמן בכל דרכיו, הן בקיום הנדר לאביו והן בקיום נדר האהבה לגרלינדה. הוא שייך לאותו זן נדיר באנושות, שאיננו מסוגל לבגוד, כי הנאמנות היא החזקה בערכיו. בחמש השנים הללו עמד ערך הנאמנות שלו במבחנים אין ספור, והונא אילי לא סטה ממנו כהוא-זה. אך הקשה במבחנים לערך הזה מתקיים במערכה האחרונה של חייו. הונא אילי כבר השלים את קיום מחצית הבטחתו לאביו והרג עוד בשלב מוקדם את הכומר מלכיור. על השלמת המחצית השנייה של הנדר, המתת הנזיר ברנולד בתחומי המנזר, במלכודת שהוטמנה להם שם, ישלם מחיר כבד ביותר: “כפרץ דם פתאומי באה אליו המחשבה, שמפני שנפרע מהאח ברנולד, איבד לעולם את גרלינדה ודן למיתה את היינץ בארטש” (130).

הונא אילי שיער תוצאה זו עוד קודם לכן, כי הבין ש“אין מלאך עושה שתי שליחויות: אינך יכול לרצוח את האח ברנולד ולזכות בחיי אושר עם אהובת לבך” (135). גם היינץ ניסה בכל כוחו להבהיר להונא אילי, “כי בחירתו בנקמה אווילית היא ומיותרת” ושבעטייה יאבד את גרלינדה. הונא אילי השיב להיינץ דברים נחרצים: אביו “דיבר על נקמה”, ו“אין הוא יכול לשכוח את נדרו ולא להתירו, ואין לחייו טעם מבלי נקמה באח ברנולד” (95). היינץ גם סנט בו: “אין טעם שתדבר כאילו שייך אתה לאנשי־הלב ולקדושים. אתה רק אחד משודדי האביר” (108). אך ללא הועיל. הונא אילי לא התכחש להבטחה שנתן לאביו ולדברים שאמר לנזיר, שאין למחול על מעשים איומים ונוראים של הרוצחים.

במלכודת הבגידה

עד שמגיע רגע מותו של הונא אילי, שבו גוברת הזהות היהודית המוּלדת שלו על הזהות הגויית הזמנית שאימץ לעצמו, דנה עלילת הנובלה בהרחבה בכוחה המשחית של הבגידה בכל מערכות החיים: הבגידה חותרת במסתור תחת אושיות החיים והיא זו שמתפרצת במפתיע במעשי טבח אכזריים. ואכן, העלילה זרועה בבוגדים למיניהם: נזיר שבגד בנדר נזירותו (קְלֶטֶה), נזיר נוסף המוכן להשיא את הונא אילי עם גרלינדה תמורת מטבעות כסף (הנזיר אגידיוס), וגם כומר ונזיר המוכנים להעליל על יהודים עלילת־דם ולהמריץ את צאן מרעיתם לבצע בהם טבח אכזרי (הכומר מלכיור והנזיר ברנולד). תככים ובגידות שכיחים גם באוליגרכיה החילונית. שליטים טומנים מלכודות ליריביהם ונעזרים בשירותיהם של בוגדים וקושרי־קשר. את הנורמות של המנהיגים מחקים גם המונהגים. שרידי הלוחמים של אנשי הוס (201) חוצים את הקווים ומצטרפים אל מחנה המנצחים.

על הרקע הזה מתבלט הקשר שנרקם בין הונא אילי והיינץ כקשר של ידידות ונאמנות. היינץ מסביר לבן־חסותו הבלתי־מנוסה, שאך זה יצא מהחממה בגטו היהודי, שתפקיד התרנגול שמוצב בשבשבות שבראשי המגדלים “להזכיר לכל, שיש להיות עירני תמיד ונאמן לעד” ולכן “על הונא אילי לגמור בלבו להיות נאמן לעולם ועד לידידיו ולאוהביו” (26). הונא אילי מבטיח גם להיינץ, אביו המאמץ, נאמנות מוחלטת כפי שהבטיח לאביו הביולוגי, מה גם שהוא מוצא דמיון בין דרישתו זו של היינץ, שיתרחק מהבוגדים, לנאמר בתהילים ק"א (26), שבו נשבע המשורר לחיות כתמים ולהתרחק מחברת “עושה רמִיה ודובר שקרים”.

העלילה מבדילה בין הבגידה לנאמנות בעזרת הדמויות של שני חונכיו של הונא אילי, היינץ התליין וקְלֶטֶה הרופא. בשל חוסר־ניסיונו אין הונא אילי עומד על טבעו הבוגדני של קְלֶטֶה, המצטייר לו כנציג מושלם של הנאורות, “כמאור גדול המגיה את מחשכי העולם” (58). ולכן הוא מתעלם מדברים גלויים שאומר לו קְלֶטֶה על טבעו המושחת, כאשר הוא מסביר לחניכו המעריץ, שזה מכבר פסק להתפלל וגם “אין הוא מזיל דמעה על שנשחתה כל חלקה טובה בו, ואין הוא מקונן בלבו - אַיֶכם, אַיֶכם, מחוזות הטוהר? רוחי לכם הומייה!” (53). הונא אילי נרעש מהדברים, אך איש זה, שפרק את מרות אלוהים מעליו, מקסים אותו וכובש את לבו בתורתו הנועזת, החילונית לחלוטין, שמרוממת את החתירה לאמת המדעית על הנאמנות המיושנת לאמונה הדתית.

לאחר שקְלֶטֶה מתגלה כבוגד, מסבירה גרלינדה את מעשי אביה: “הרי היה נזיר פעם והפר את נדריו, אמרה, ומי שבגד פעם, יבגוד תמיד” (126). ואז מבין גם הונא אילי, הגם באיחור, שבוגד כמו קְלֶטֶה איננו מבשרו של עולם המחר המדעי־חילוני והנאור יותר, אלא נציגו הבזוי ביותר של העולם הנושן, אשר “דבריו, ספריו, דפי הרישומים שלו, תווי המוסיקה לא היו אלא קשקשי הנחש הנוצצים” (132). הכרה זו היא שמכתיבה את צעדו האחרון, את החלטתו לערוף את ראש הנחש הזה, כי הוא מבין, ש“אם ישאיר את הניצחון בידיו של קְלֶטֶה, ירגיש כל חייו כאדם בזוי ונקלה” (135). הונא אילי מבין, שעל ניסיון ההתנקשות בקלטה עתיד הוא לשלם בחייו, אך הוא מחליט להישאר ולנסות להמית את הבוגד. לרוע מזלו מחליק פגיונו על רצועת העור של התרמיל שקְלטה נושא בו את ספריו, תרופותיו וכלי הניתוח שלו. ובשעה שהוא גווע, מספיק הונא אילי לשמוע את צחוקו של הבוגד שניצל ממוות הצוחק למִשבָּתו ולתמימותו.

נוקם וגיבור

פסיקתו הסופית של “המספר” היא שהונא אילי אכן היה שייך “לאנשי־הלב ולקדושים”. בעולם שהושחת על־ידי הבוגדים הוא התבלט כמי שלא בגד בידידיו וכמי שלא בגד באמונתו. את פסיקתו זו ביטא “המספר” בתיאור שעתו האחרונה של גיבורו. את סצינת המוות של הונא אילי הוא מדמה לחיזיון של פיוס וגאולה: קודם שעיניו של הונא אילי נעצמות לנצח, הוא בא פעם נוספת “בבריתו של אברהם אבינו” ופֶתח צר נקרע עבורו בין “שני עננים משוננים ושחורים” (139). כך מעניק “המספר” להונא אילי את שביקש: “חופש הנשמה” (108). את הבקשה הזו, שחרור ממלכודות הבוגדנות שהעולם הזה פורש לנשמה, הביע בשיחתו עם היינץ. “הזמן משחרר את הנפש מהמלכודות, מתיר את קשרי החבלים”, אמר אז להיינץ, ועתה, בשעת גסיסתו, מעניק “המספר” להונא אילי את האישור שצדק בדבריו. אכן, שערי השמים נפתחים לגאול אותו ממלכודות הבגידה שהעולם טומן לתמימים ולישרי הדרך מסוגו. ודרך הפתח הצר הזה הוא נאסף באהבה, כיהודי שאין בו רבב. אף שלא קיים אף מצווה בחמש השנים הללו, מלמד הסיום החזוני־פיוטי הזה שקיים את כל המצוות, כאשר ניסה לגאול את העולם מן הבוגדים.

בסצינת הסיום של הנובלה, כאשר רואה הונא אילי במותו, כיצד נקרע למענו פתח צר בין “שני עננים משוננים ושחורים”, מתבאר השם החידתי שדן צלקה העניק לה. העננים מוזכרים בתדירות גדולה במרחב הטקסט של הנובלה, כי הונא אילי נוהג לקלוט אותם במבטו, שדרך קבע הוא מופנה אל השמים כל אימת שהסלידה ממה שקורה מסביבו על־פני האדמה הופכת עבורו לקשה מנשוא. גם על שמיו של הונא אילי מעיב תמיד “צל עננים” (47) כפי שהוא מעיב על שמיהם של בני “עם-הספר” במשך כל ההיסטוריה שלהם. למרות המשמעות האירונית שנטע דוקטור קְלֶטֶה הבוגד בכינוי זה שהוענק ליהודים (52), מבליט הונא אילי בגאווה את שייכותו לעם היהודי, עם “קוראי ספרים, שלהם אור שמש וצל עננים משל עצמם”. את חריגותם זו של היהודים בין העמים הסביר בשיחתו עם היינץ: “גם אם בחוץ סגריר וגשם, זורחת השמש בלבי, ולהיפך - גם אם זורחת השמש, יש שעננים שחורים מעיקים על חזי” (100).

בתיאור החזוני על העננים השחורים שמעיבים על הגורל היהודי, שנקרעו לכבודו של הונא אילי, בא “המספר” ללמד, כי אחרי שבחן את שאלת זיקתו של גיבורו ליהדות, לא מצא בו שום רבב. הונא אילי הוא בעיניו יהודי אחר, חדש, שצמח מתוך האפר וההריסות של קהילת יהודי מוהן. הוא יהודי חדש ושונה, כי איננו שֶׂה מובל לטבח, אלא יהודי לוחם, שהבין שמול הבוגדים והרוצחים צריך להתייצב עם חרב הנקמה. המספר רוחש כבוד וחיבה להונא אילי, הנער היהודי ממוהן שבחייו הקצרים הספיק להראות לדורות הבאים צורה חדשה זו להמשך הקיום היהודי.

מעמדו של דוד גרוסמן בספרות הישראלית חושף תהליכי התקבלות הבלתי-תקינים שמתרחשים בה. אחרי “רץ” (1983), קובץ הסיפורים הראשון והרענן, פירסם גרוסמן את הרומאן הראשון שלו “חיוך הגדי” (1983), בו התמודד עם נושא אקטואלי־פוליטי: השליטה הישראלית אחרי מלחמת ששת־הימים ביהודה ושומרון. אחריו פירסם רומאן פוליטי שני, “ספר הדקדוק הפנימי” (1991), בו הצפין את התגובה הפוליטית־אקטואלית בעלילת ההתבגרות של נער בירושלים ערב מלחמת ששת-הימים (ראה אינטרפרטציה בספרי “העט כשופר פוליטי”, 1992). בין שני הרומאנים הפוליטיים כתב את הספר היומרני ביותר שלו “עיין ערך: אהבה” (1986), שחלקים ממנו - והראשון במיוחד - היו באמת נועזים ומרתקים, אך בכללו לא היה רומאן מגובש. מכונת יחסי־ציבור אגרסיבית של המו“ל, מנחם פרי, הצליחה לפרסם את מחברו של הרומאן ואף להציב אותו בשורה הראשונה של הכותבים. אחר־כך המשיך גרוסמן להפיץ את השקפתו הפוליטית, כשהוא רוכב על הפירסום שיחסי־הציבור והרומאן “עיין ערך: אהבה” העניקו לו, אך לא בכתיבת פרוזה, אלא בכתיבה סמי־עיונית. כך באו לעולם “הזמן הצהוב” (1987) ו”נוכחים נפקדים" (1992).

אחרי כרכי הסיפורת וכרכי העיון הפוליטיים, שבהם הגיב על “המצב הישראלי”, עבר גרוסמן לכתיבת רומאנים על “המצב האנושי”, מאלה הקושרים לכותב הילה של פורץ מגבולות הספרות הלאומית, שבהם עסק ביחסים בין בני־אנוש, ומאז מדשדשת כתיבתו בשלולית היחידה הזו. תחילה הגיש גרוסמן לקוראיו הבוגרים יצירות שתיארו סוגי יחסים שחוו ילדים ובני־נעורים. כך באו אל העולם הכרכים “יש ילדים זיגזג” (1994) ו“מישהו לרוץ איתו” (2000). מכונת יחסי־הציבור המשיכה לפעול במרץ והיא הצליחה להפיץ במסגרת “הספריה החדשה”, שהיא סדרת פרוזה למבוגרים, ספרים שניסיון החיים והתובנות שבהם הלמו קוראים בגיל העשרֵה שלהם.

נראה, שגרוסמן הבין שהמשך טיפולו בחוויות של הילדות והנעורים, מתחיל לסכן את מעמדו אצל קוראיו, ולכן נפרד לאחרונה מגיבוריו הצעירים ופנה לעסוק בגיבורים מבוגרים, תחילה ברומאן “תהיי לי הסכין” (1998) וכעת בכרך המכיל שתי נובלות: “איטרוף” ו“בגוף אני מבינה”. המעבר ליחסים המתקיימים בין גיבורים מבוגרים הציב בפניו אתגר חדש: לספק תובנות בוגרות (פסיכולוגיות, חברתיות והגותיות) על הקשרים בין בני־אנוש. עד כה טרם גיבש כאלה ולפיכך חיפה על היעדרן על־ידי המצאת יחסים קיצוניים בין גיבוריו בעלילות שני הכרכים האחרונים. יחסים כאלה, בין שהם מעוותים ובין שהם מורבידיים, מצליחים להציף כתיבה ולרתק קוראים אליה, גם כשהכותב עצמו אינו יודע לומר עליהם משהו בעל ערך אמיתי.

שתי הנובלות הוצבו בכרך לא על־פי סדר חיבורן. הנובלה “איטרוף” הוצבה ראשונה, אף שנתחברה כמעט שנה אחרי הנובלה “בגוף אני מבינה”. המו"ל והעורך של הספר העדיף את הסדר הזה, כי העריך, כנראה, שכוח המשיכה של נושא הנובלה “איטרוף” יהיה גדול מכוח המשיכה של נושא הנובלה “בגוף אני מבינה”. אך דווקא דיון על־פי סדר חיבורן של הנובלות יועדף כאן, כי הוא יחשוף את האיטרוף בו נתונה כתיבתו של דוד גרוסמן בשלב הנוכחי.

הדקדוק הפנימי של היוגה

הנובלה “בגוף אני מבינה” דנה ביחסים בין אם לבת. האופי הקאמרי של הנובלה נקבע על־ידי הסיטואציה האֶפית, שהוגדרה לעלילה המסופרת בה. פרשת היחסים בין נילי ורותם מתבררת בתחומי החדר, שבו שוכבת נילי חולת הסרטן על ערש דווי ובמשך פרק הזמן המוגבל הדרוש לשתיהן כדי לנסות לפורר את הרגשות השליליים, שהצטברו אצל רותם מילדות כלפי אמהּ. איש לא נוכח בפגישתן זו, גם לא ולטר, הגבר, אתו מתגוררת נילי בחמש השנים האחרונות, ושביוזמתו נוצרה הפגישה הזו, שתהיה האחרונה ביניהן.

שמונה־עשרה שנים קודם לכן עזבה רותם את הבית, וכל אותן שנים תסס בתוכה הכעס על אמהּ, שידעה להעניק תשומת־לב למכאובי אנשים זרים, אך מנעה את אהבתה דווקא ממנה, הבכורה מבין שלוש הבנות שילדה לשלושה גברים שונים (133). את הכעס הזה ביטאה רותם בדרך עקיפה בסיפור שכתבה על המטופל האחרון של נילי, נער בן שש־עשרה, שהציג את עצמו תחילה בשם קובי ורק מאוחר יותר היה מוכן להזדהות בפניה בשמו האמיתי - צחי. ברשותה של רותם היו רק פרטים כלליים על אותו נער ועל מה שאירע לו, אחרי שסיים לקבל את הטיפול אצל נילי, שהיתה לפני שמונה־עשרה שנה בשיא כושרה כמורה ליוגה, אך בסיפור שכתבה, ניסתה לשער מה התפתח בין נילי וקובי־צחי במשך שבוע רצוף במפגשים האינטימיים שהתקיימו ביניהם.

פרשת קובי־צחי התרחשה בתקופת שפל בחייה של נילי. בעלה השלישי, אביה של הצעירה בבנותיה, ענבל בת השמונה, עזב אותה, אחרי שהותיר אחריו חוב ענק שהיא ערבה לו (203). נילי נאלצה לעבור עם שלוש בנותיה להתגורר בדירה קטנה בראשון לציון (166) ולקבל על עצמה כל עבודה. כך הגיעה אז למלון בים־המלח, ששכר אותה לתת את “הקטע של היוגה” לקבוצות המאורגנות של הנופשים שהתחלפו מדי שבוע (231). רק מעטים מקרב עובדי מחצבות הצפון בחרו להתבדר בחברתה בביצוע תרגילי יוגה, ולכן נאותה ברצון להיענות לבקשתו של אחד הנופשים, שסיפר לה על המצב הגופני והנפשי הירוד של בנו בן השש־עשרה וביקש בלשונו המחוספסת: “תעשי אותו גבר” (134). מרגע שהתייצב בפניה הנער, “נסיך מצרי” (140) שכדי להיטיב אתו “היה כדאי לבוא למלון האיום הזה במשך שש שנים, שבועיים בשנה, ולסבול את הגסות והזלזול והנבערות” (169), החליטה להקדיש לו את כל שעות ההדרכה שלה, שלא נמצאו להן דורש בקרב הנופשים האחרים, ובמשך שבוע שיקמה לא רק את גופו, אלא החזירה לו את הביטחון העצמי ואת הכרת הערך בעצמו.

אף שלרותם היו, כאמור, רק “שברים” מפרשה זו, הבליטה בסיפור שכתבה קשר אינטימי, חושני וארוטי, שהתפתח בין נילי והנער במהלך מפגשיהם. את החרות, שנטלה לעצמה רותם לתאר כך את הדברים, ניתן להסביר בתפקיד שהועידה לסיפור שכתבה. באמצעותו ביקשה להביע את כעסה על נילי, שהקדישה את עצמה במסירות ובאהבה שכאלה לנער זר, אך מנעה את מסירותה ואת אהבתה ממנה, הבת המתבגרת, שהמתינה לחיבתה בבית. הסיפור שכתבה רותם, המשולב בשלמותו בתוך הנובלה (ומודפס באות־דפוס רגילה), אכן ממחיש לכאורה רק את מצבו הירוד של הנער ואת האופן, בו הצליחה נילי במסירותה לשקמו בעזרת היוגה, אך מהתיאור משתמעת שורה של הקבלות בין הסבל של הנער למצוקה של רותם באותה תקופה.

יתר על כן: בסיום קריאת קטע מהסיפור באוזני נילי, נוהגת רותם, בת השלושים וחמש במעמד הזה, להשלים פרטים על ילדותה ונעוריה (קטעי ההווה האלה מובלטים על־ידי אות־דפוס שונה). בדרך זו מכוונת הנובלה את הקורא למתוח הקבלות בין גיבור הסיפור, הנער שזכה אז מנילי למלוא תשומת־הלב לסבלו, לבין רותם, שבאותה תקופה היתה נתונה במצוקה דומה, אך הוזנחה ונותרה עם אחיותיה בדירה הדחוקה בראשון לציון ללא כל תמיכה מאמהּ.

ההקבלה הגלויה מכולן בין הנער בסיפור ובין רותם בקטעי ההווה היא בגיל. רותם היתה אז בת שש־עשרה, רק במקצת מבוגרת מקובי־צחי, וכמוהו היתה נתונה במצוקות של גיל ההתבגרות. אך חשובה מהדמיון בגיל היא ההקבלה השנייה בין שניהם. את מצבו הגופני והנפשי הירוד של הנער נימק אביו בהתייתמותו מאמו כשהיה בן חודש בלבד. רותם הבליטה את מוטיב היתמות של קובי־צחי בסיפור שכתבה כדי שתשתמע ממנו קובלנתה, שמילדות חשה את עצמה כיתומה, כי תמיד היתה היוגה, שרכשה נילי בשלוש השנים בהן שהתה בהודו (201), חשובה לה יותר מחובתה כאם לבת שילדה. בעודה תינוקת טולטלה רותם לטיבט (192), וגם אחרי שנילי השלימה שם את הכשרתה כמורה ליוגה וחזרה עם התינוקת לארץ, לא הציבה את גידולה של רותם במרכז מעייניה. רותם זוכרת, שכתינוקת הושכבה בסל־קל, כדי שנילי תוכל להעביר את שיעורי היוגה בסטודיו (172).

אחרי שתי הקבלות אלה המעידות על הדמיון בינה ובין הנער, מחדדת רותם בסיפור הקבלה שלישית, המבליטה שוני בין שניהם. נילי מתהדרת באוזני קובי־צחי, בסיפור של רותם, כמי שמבינה בגוף (165). היא גם מהללת את הגוף: “כמה יפה הגוף - - - כל־כך טוב ויקר הגוף. מתוק, מתוק הגוף הזה שלנו - - - כי הוא כזה חכם - - - הגוף היקר שלנו” (170). ואכן בסיפור מתוארת נילי על־ידי רותם כמי שהטיפול המרפא שלה מתבטא בנגיעה בלתי־פוסקת בנער שהחליטה להתמסר לריפויו. רותם הבליטה את חשיבות המגע הגופני בסיפור שכתבה, כדי שתשתמע מתוכו היטב התרעומת שלה כלפי אמה: בעוד שנילי נגעה במטופלים שלה, הזרימה אליהם מכוחות הריפוי שלה והעניקה נגיעות כאלה בנדיבות מיוחדת לקובי־צחי (249), כמעט ולא נגעה בה, בבתה. ביניהן לא התקיימה מסורת דומה של נגיעות (173).

אך חשובה לא פחות היא הקבלה ניגודית נוספת, שאותה לא כללה רותם בסיפור שלה ורק רמזה עליה בסיום, שבו ציינה, שאחרי הנופשון באו לנילי “שנות הצחיחות, שנות הגעגועים, בעולם שאולי לא היה בו עוד ילד כזה” (249). סיפור־המעשה עצמו נחשף לקורא בקטעי ההווה. כשבוע אחרי שחזר עם אביו מהנופשון בים-המלח לפנימייה הדתית שבה התחנך קובי-צחי, נמלט הנער ערב אחד דרך חור בגדר ועקבותיו נעלמו. המשטרה, הצבא והמתנדבים חיפשו אחריו שלושה־ארבעה ימים ואחר־כך הפסיקו את החיפושים אחריו וצירפו אותו לסטטיסטיקה של הנעדרים. נילי הרגישה “שהפעם היא באמת עשתה את טעות חייה” ושבהשפעת הטיפול שלה גמלה ההחלטה אצלו להימלט מהפנימייה. היא לא השלימה עם הוויתור על “הנסיך המצרי” שלה ויצאה למסע חיפוש פרטי אחריו, שממנו חזרה ללא תוצאות ומושפלת, אחרי “שזרקו אותה ממקום למקום, שצחקו עליה, שהתייחסו אליה כמו אל משוגעת”. אחר־כך לא חזרה נילי לטפל באנשים נוספים, כי המשיכה “לחיות באבל על האסון שקרה לה” (234).

רותם לא יכלה לשאת את הסתירה בין התגובה של נילי על היעלמותו של קובי־צחי, שביטאה מעורבות ואבֵלות עליו, לתגובה המנוכרת של נילי כלפיה, שהלכה ודעכה לעיני אמה ואף־על־פי־כן לא זכתה לידה המושיעה. רותם לא יכלה לשאת יותר את החיים בחברת אמה האבֵלה, שגורלו של נער זר התגלה כחשוב בעיניה מגורל בנותיה, ועזבה אז לראשונה את הבית, והיא רק בת שבע־עשרה.

מלודרמה במקום דרמה

גופה של רותם הגיב עוד קודם לכן באופן פתולוגי על החסך באהבת־אם, על־ידי “הפרכוסים, ההכחלות, ההתכווצויות וההקאות של גיל חמש וחמש־עשרה” (196). כאשר הגיעה רותם לגיל ההתבגרות והֵעזה לדרוש את אהבת־האם שכה היתה זקוקה לה, קיבלה מנילי את ההסבר, שכדי להיות מסוגלת “לתת מעצמה לעוד ועוד אנשים, לנבוע בלי הגבלה” היא מוכרחה להציב “את הגבול הזה שלה” בינה ובין ילדיה, הקרובים אליה תמיד, “וגם לא תהיה טהורה, הוסיפה, ולא תוכל להיות הכלי הצלול לגמרי, הצינור השקוף לכוחות הריפוי שעוברים דרכה”, אם תנהג אחרת. ובמקום האהבה שהיתה זקוקה לה, קיבלה רותם אז מנילי הרצאה “איך לא להרשות לצער העולם, וגם לא לכל דבר אחר, לחדור למקום הפנימי” שלה, ועם “החיוך המקסים, הפתייני שלה” הוסיפה: “אפילו אותי אל תכניסי לשם” (169–168).

בלית־ברירה למדה רותם להסתדר בכוחות עצמה (188), אך חייה מרגע שעזבה את הבית לא היו קלים. מצבה הנפשי המעורער וחוסר הביטחון שלה מתבטאים אצלה מזה שנים בהרגל שלה לכרסם את העור בקצות אצבעותיה (187) או לשרוט את אחורי רגליה עד זוב דם (188). היא ניסתה לעסוק בקולנוע ובעיתונאות, אך לא יכלה להתחרות באחרים, שלא נאלצו כמוה לבזבז “את כל הכוחות רק על שרידה” (206). אחר־כך שקעה עמוק במדמנת הסמים ורק בקושי נגמלה מהם (196, 216) וממחשבות התאבדות, שחלפו לא־אחת במוחה (186). היא נושעה ממצבי השפל שאליהם הידרדרה בלונדון, רק אחרי שמלאני פרשה עליה את חסותה (191). מאז עברה רותם להתגורר עם מלאני, קיבלה ממנה אהבה ותמיכה שמעולם לא זכתה להן קודם לכן מנילי.

אף שבעצמה נהגה במשך כל חייה במתירנות מינית וחיה את חייה שלא על־פי המוסכמות החברתיות (225), הסתייגה נילי מהקשר הלֶסבי של רותם עם מלאני. אך בחסותה של מלאני הצליחה רותם לראשונה להתפנות להבין את מה שעבר עליה מאז ילדותה. כך “יצא לה” קובץ הסיפורים שלה “תיירת טרופה” שבו תיארה חוויות קשות מחייה. בספר סיפרה על “הרגלי שרידה שתיירים טרופים לא מסוגלים כנראה להיגמל מהם” (186) ועל השנים שבהן היא, “התיירת המחורפנת”, חייתה “בלי אהבה”. כל אותן שנים הצטיירו לה קשרי חיבה ואהבה כה זרים, עד שהסתכלה “בזוגות נאהבים כמו באנשים חולים, מטורפים, טורפים זה את נשמתו של זה דרך השפתיים” (190). נילי לא הגיבה על הקובץ (157) ועל “צעקת יְלוד נכזב” (28) שהתפרצה מתוך כל אחד מעמודיו. הימנעותה של נילי מתגובה על תוכנו הכואב של הספר, הניעה את רותם לחבר את הסיפור על הטיפול המסור שהעניקה נילי לפני שמונה-עשרה שנים לנער זר בתקופה שבה דווקא היא, רותם, היתה זקוקה לאהבתה. מטרתה של רותם בכתיבת הסיפור ובקריאתו באוזני נילי במעמד פגישתן האחרונה היא שקופה: להתעמת עם נילי ולאלץ אותה להתמודד עם העוול שגרמה לה.

עובדה זו מסבירה את המבנה המקוטע של עלילת הנובלה, המקפצת שוב ושוב מהסיפור הבדוי שכתבה רותם, העוסק בפרשה מלפני שמונה־עשרה שנים, למעמד בהווה, שבו בוחנת רותם את תגובתה של נילי לקריאתו באוזניה. את השימוש בסיפור על־ידי רותם כאמצעי לקידום הדיאלוג בינה ובין אמהּ אי־אפשר להגדיר כפתרון ראוי או אפילו סביר לקידום העלילה. קטעי הסיפור של רותם קוטעים אצל הקורא את המעקב אחרי מה שמתרחש במיפגש בינה ובין נילי ומחלישים את הדרמה, שהיתה אמורה להתפתח ביניהן במהלכו.

האתגר שיחסי רותם עם אמה הציבו בפני גרוסמן היה לבנות את המעמד הזה ביניהן כמעמד דרמטי רווי מתח רגשי, הפועל בו־זמנית על קשת רחבה של רגשות. רותם איננה במעמד הזה ילדה בת שתים־עשרה, שאפשר לסתום את פיה בהסברים מעורפלים על היוגה, וגם בנילי, שמחלת הסרטן מקרבת אותה לקץ חייה, קיימת נכונות בשלב הזה לחשבון־נפש נוקב מול “צעקת יְלוד נכזב” שמתפרצת מפי רותם. מעמד דרמטי כזה מחייב את המספר לתאר את המתח בחדר ולרקום דיאלוג נועז, חכם ונאמן לאופיין של שתי הדמויות. במקום לדבוק בהזדמנות הזו ולהשקיע בה מחשבה, דמיון ותמלול חיוני, שגרוסמן איננו חסר מהם, בחר לחמוק מההשקעה שהתבקשה ממנו בנובלה זו. גרוסמן בחר במוצא מתחכם המקרב אל הדעת את החשד, שעצם העיסוק של רותם בכתיבה הודבק לביוגרפיה שלה כדי לאפשר את שילובו של הסיפור שכתבה בתוך הנובלה כאמצעי לקידום העלילה. הסיפור הבדוי של רותם על הפרשה עם קובי־צחי מהעבר מסיח את הדעת מהעימות, שהקורא מצפה שיתפתח בינה ובין נילי. יתר על כן: לרוב אין התחבולה מצליחה לרותם, כי נילי לא נגררה להגיב על מרבית הקטעים מהסיפור שקראה רותם באוזניה. וכך, בעטייה של התחבולה הכושלת שבחר המספר לרותם, התפוגגה הדרמה ולא נותר לנובלה מוצא אחר מלבד ההתרה המלודרמטית: לנטוש את העימות, שלא התפתח בין האם לבתה, ולדחוק את שתיהן אל ההתפייסות.

כך, באופן שרירותי, אכן מגיעה המלודרמה להפי־אנד בסיום הנובלה, תוך התעלמות מהעובדה שהדרמה נעקפה ושלמעשה לא התמצה הקונפליקט בין האם לבת כדי לאפשר את ההתפייסות ביניהן. הפיוס מתחיל בהצהרה של רותם, הנאמרת בלהט שמפתיע גם אותה עצמה: “אני לא מאשימה אותך, אני בשום פנים לא מאשימה אותך במה שקרה” (195). ההצהרה הזו נגמלת במגע ידה של נילי, המחליקה על ידה של רותם “מלמעלה למטה, בעדינות - - - כל־כך בעדינות ובשקט ונכון”, שאיכשהו זה מגיע אל רותם “דרך כל הביצורים המשקשקים שבפנים” (197). בהשפעת המגע הזה כבר מוכנה רותם לוותר על העימות עם נילי, שהרי “אחורה אי־אפשר לתקן כלום” (204).

באופן מאולץ זה הכין גרוסמן הזדמנות נאותה לנילי לספר לרותם על לידתה. רותם נולדה בחודש השביעי ושהתה שלושה שבועות בפגייה של בית־החולים. נילי לא עזבה את מיטתה, אלא דיברה אליה, אל התינוקת במיטת הפגים, סיפרה לה על הגיבורים מהמיתוסים ההינדיים, שרה לה, ואפילו מסאז’ים עשתה לה (217). הגילוי הזה מרגש את רותם וכבר היא מוכנה לוויתור שלם: “כמה אפשר לגרור את הילדות הזאת, כמה אפשר להשתעבד לה, מוכרחים ללכת הלאה, מוכרחים להתחיל לוותר על זה איכשהו” (226–225).

וכעת כבר אי־אפשר לעצור את המלודרמה: “רותם, היא ממלמלת, רותם, רותם, ושתינו בלי לזוז נמשכות ונאספות לאותו מקום ממש, ואני עוצמת עיניים, ואנחנו לרגע ביחד, בתוך חיבוק עצום שמחבקת אותנו - כמה שזה נשמע מטורף - אמא” (228). וכך נסחטת המלודרמה עד תום ומגיעה אל שיאה בסיום, שבו מאשרת נילי את הקשר הלֶסבי של רותם עם מלאני ומעניקה לרותם בשארית כוחותיה את המסאז' שמנעה ממנה בעבר: “בשארית הכוח היא לוחצת על המקומות הפועמים והכואבים שלי. - - - אחר־כך, במשך זמן אינסופי, כל הילדות שלי בערך, אני רק יושבת שם כפופה, יונקת את המגע”. והנובלה מסתיימת במשפט האלמותי של נילי: “אני כל־כך שמחה, היא אומרת, שסוף־סוף דיברנו” (250).

קשה כשאול הקנאה

פגמיה של הנובלה “איטרוף” חמורים אפילו יותר מאלה שמתגלים בנובלה “בגוף אני מבינה”. הנובלה “איטרוף”, שגם עלילתה קאמרית, עוסקת בקנאה קיצונית של גבר לאשתו. הוא מייחס לה בגידה עם מאהב ובודֶה במוחו תמונות מוחשיות מפגישותיהם. עשר שנים נמשך העינוי העצמי הזה, ובכל אותו זמן אין הוא מנסה לבדוק את העובדות, שהיו שוללות את סיפור הבגידה מיסודו, כדי שלא תאבד לו העילה לקנאה זו המעניקה טעם לחייו.

הגבר המקנא כך, שאול קראוס, איננו אדם שנתבלעה עליו דעתו. להיפך, הוא איש רציונאלי ונודע בתחום עיסוקו האקדמי, ואף־על־פי־כן אין הוא מסוגל לשחרר את עצמו מהקנאה לאלישבע, אשתו, ובאופן מוזר הוא גם מצדיק את בגידתה בו עם המאהב שלה. העובדות האלה נחשפות לקורא על־ידי מספר יודע־כל לא בסיפור ליניארי, אלא בטכניקה סוזֶ’טית המותאמת לסיטואציה האפית שנבחרה לחשיפתן, במהלך נסיעה של שאול עם גיסתו, אסתי, מירושלים ל“אורחה”, מלון בקתות מבודד בדרום המדברי על שפת מכתש־רמון (49).

שאול חושף לאסתי את סודו המפתיע בצורה מדורגת, אחרי ששניהם שומעים בסיום החדשות ידיעה, המספרת על גבר בספרד, שקיים שתי משפחות זהות וחי חיים כפולים, בלי שכל משפחה ידעה על קיומה של זולתה (28). הערתו של שאול, שהוא מכיר מקרה דומה בארץ, הֵסבה את שיחתם המקוטעת הקודמת לנושא הבגידה של בני־זוג נשואים. בשלב זה עדיין הניחה אסתי, ששאול סיפר לה על מקרה בגידה שהתרחש בחיי זוג אלמוני (34–29), אך אט־אט מתגנב למוחה החשד, ששאול מספר לה על חייה הכפולים של אשתו, אלישבע (32). אחרי ששאול מאשר את חשדה (34), אסתי עדיין שרויה בטעות. בהסתמך על דבריו הקודמים של שאול, שהבעל יודע על בגידת אשתו, גם אם לא עקב אחריה, מניחה אסתי, שאלישבע עצמה גילתה לשאול את דבר קיומו של מאהב בחייה (37). רק אחרי ששאול טוען, שאלישבע איננה יודעת שסודה גלוי לו, מניחה אסתי - וזהו כבר השלב השלישי בדירוג החשיפה של הסיפור - שבגידתה של אלישבע נודעה לשאול באופן כלשהו, ומאז סבלו כפול: מעצם הידיעה שאלישבע בוגדת בו ומהכורח להעלים ממנה את העובדה, שסודה ידוע לו (58).

בשלב הרביעי מבינה אסתי, שבכלל מדובר בסיפור בגידה, ששאול בדה על אלישבע את חטא הבגידה כדי לפרנס בעזרתו את קנאתו לה. תחילה מופתעת אסתי, “שעד כדי כך טעתה בהם, בשניהם, כי הם נראו לה סחוטים מכל טיפת לחלוחית, ובייחוד בשנים האחרונות” (37), אך אחרי ששאול עצמו מודה, שהוא יודע שלקנאתו לאלישבע אין שום הצדקה (91), היא מבינה, שהמחשבות האלה על בגידת אלישבע בו עם פאול, מעניקות תוכן לחייו של שאול. הקנאה נחוצה לו לקיומו: “זה עיקר החיים שלו”, “יותר ממה שיש לו עם אלישבע בעצמה” (123).

אף שלכאורה בחר גרוסמן תנאים מתאימים לגילוי הלב של שאול (נסיעה לילית ממושכת ובדרך שוממה עם גיסתו במרחב הצר והחונק של המכונית) ובנה באופן מחושב את שלבי החשיפה של סודו באוזני אסתי, קשה לקבל כסבירה את הסיטואציה האֶפית להתפרצות הווידוי מפי שאול. הקורא מתבקש להניח, שאסתי הגיעה במיוחד מכפר־סבא לירושלים, במקום מיכה, בעלה ואחיו הצעיר של שאול, שעבודתו מנעה ממנו להיענות לבקשת ההסעה של שאול, ויצאה לנסיעה עם שאול אל “האורחה” בלי לברר תחילה את מטרת הנסיעה.

יתר על כן: לא התעוררה אצלה תמיהה על דחיפותה של נסיעה זו, אחרי שלילה קודם לכן, כשנהג בעצמו אל היעד של נסיעתם, נפגע שאול בתאונה, ובעטייה הוא רובץ כעת במושב האחורי של המכונית כשרגלו שבורה ומגובסת וגונח מכאבים. בכך לא התמצו הסיבות לאי־סבירות הסיטואציה, שבחר גרוסמן לווידוי של שאול. אחרי שנים של קשר אנושי ומשפחתי, שלא הצטיין בקרבה ביניהם, סביר להניח, שאסתי היא האדם האחרון, שבאוזניו יהיה שאול מוכן לפתוח את סגור־לבו ולגלות את סודו האינטימי ביותר, את סיפור הקנאה הסוטה שלו לאשתו, קנאה שמענה אותו כבר עשר שנים.

משפחת קראוס לא קיבלה את אסתי בזרועות פתוחות כשנישאה למיכה. בגלל מוצאה העדתי והשכלתה הנמוכה, הסתייגה חוה, אם המשפחה, מנישואי בנה ל“הזאתי שלו” (27), הבחורה שהביא “מהכלום המרוּד” (45) של באר־שבע. גם שאול לא נהג בה בכבוד, וכמדען התנשא עליה, חניכת בית־ספר דתי מבאר־שבע. פעם חקר אותה בתוקפנות על החינוך הדתי “וחפר מתוכה דברים שהעדיפה לקבור, - - - וככל שנמעכה והתפתלה הוא לא הרפה ממנה, פרם צלקות ובחש בבושה שזבה מהן, ובכל פעם שחיפשה את עיניו ראתה זכוכית־מגדלת” (73 וגם 26). בין היתר סחט ממנה אז את הסוד הלא־נעים, שבאותו בית־ספר הוחשדה בפיגור והשאירו אותה כיתה. ואחרי כל זאת מבקשת הנובלה מהקורא להניח, שדווקא לה מוכן שאול לגלות את סוד קנאתו החולנית במשך עשור שלם לאשתו, אלישבע.

גרוסמן מצפה, משום־מה, מהקורא גם ליותר מכך: לקבל כהגיוני את המשך העלילה, המספרת, שהיה בכוח הווידוי של שאול לשנות באופן מהפכני את יחסי השניים במהלך שעות הנסיעה הלילית המשותפת שלהם מירושלים ל“אורחה”. לא רק שאול נפתח להשמיע את הווידוי שלו באוזני אסתי, אלא גם היא נכונה בסיום לפתוח את סגור לבה בפני שאול ולגלות לו, לאחי בעלה, את הכמוס בסודותיה - אהבתה לחגי לפני שנישאה למיכה.

מקומה של אסתי בעלילה

הרומנס של אסתי עם חגי נמסר בקווים כלליים: בגיל תשע־עשרה עבדה כמלצרית באולם חתונות בבאר־שבע ושם הכירה את חגי (77), גבר נשוי ואב לילדים (84). כעשר שנים נמשכה אהבת־הסתרים הסוחפת שלהם עד שהתפכחה, “הניחה את לבה על השולחן ולקחה פטיש של שניצלים והִכתה בו בכל הכוח ובלי רחמים, יש שם אשה ויש ילדים ומה את עושה” (111). הרתיעה המוסרית מהרס משפחתו של חגי גרמה לפרידתה ממנו כדי “להתחיל לחיות סוף־סוף את חייה שלה, הגלויים” (110). במשך עשרים שנות נישואיה למיכה לחמה ברצון העז שפקד אותה מדי פעם לחדש את הקשר עם חגי, “היא כמעט יצאה מדעתה אז, ולא צלצלה” (110).

גרוסמן מותח מקבילות בין הסיפור של אסתי לסיפורו של שאול: בשני העלילות מתקיימת אהבה נסתרת ואסורה בין אחד הקשור בקשר נישואים, לאחֵר שברית הנישואים איננה חלה עליו. בסיפורה של אסתי היה חגי גבר נשוי ואסתי היתה רווקה, ובסיפורו של שאול המצב דומה: אלישבע היא אשה נשואה, אך פאול הוא גבר פנוי. ועוד מקבילה בין שני הרומנסים היא משך הזמן שלהם. כעשר שנים קיימה אסתי את הקשר החשאי עם חגי, ומשך זמן דומה מייחס שאול לרומנס של אלישבע עם פאול. על מקבילות גלויות וגסות כאלה משעין גרוסמן את ההנחה, שדי בווידוי של שאול באוזני אסתי, וידוי החושף את הקשר הדמיוני בין אשתו לפאול, כדי להחיות אצלה את הקשר הממשי שהיה לה בנעוריה עם חגי בבאר־שבע.

וגם כאן מתאמץ גרוסמן לבסס בשלבים ובצורה מדורגת את תחיית הזיכרון אצל אסתי בהשפעת סיפור הבגידה המופרך שמספר לה שאול על אלישבע אשתו. תגובתה הראשונה של אסתי על הווידוי של שאול כלולה במחשבה, ש“היא (אסתי) ויתרה אפילו על הרצון לדמיין דברים כאלה” (37). אחר־כך היא משתוממת על אלישבע: “איך היא עומדת בזה” (54). בהמשך היא שמה את עצמה במקומה של אלישבע: “לרגע, בתעתוע מענג, התערפל מבטה והיא עצמה היתה אלישבע, נוסעת אל ביתו של האיש בפולו הקטנה שלה” (67). את שמו של חגי טרם הגתה, אבל כבר כל תודעתה מלאה בו: “וידעה שכבר רגעים ארוכים היא שם, עירומה מכל החלטה נחושה ומוצפת תשוקה, וגעגועים ואהבה” (68).

שמו של חגי נהגֶה במחשבתה של אסתי לראשונה, כאשר היא נסחפה לזיכרונות מאהבתם (78–77) ולקרבה שהיתה ביניהם (83). כאשר עצרו בפונדק אחרי שדה־בוקר, כבר הפך הזיכרון למוחשי כמו גחלת, שדלקה במסתרים ולא כבתה גם אחרי עשרים השנים שחלפו מאז נפרדה מחגי, “והרגישה את התפתלות הנחשים הקטנים ששאול זרע בתוכה, מזדווגים עם אלה שלה” (105). לבסוף לא התאפקה וחייגה אל חגי, ואף שניתקה מיד כששמעה את קולו, הערְתה לתוך האפרכסת המנותקת את עצמה לחגי “וצעקה ובכתה וצחקה והבטיחה והתחננה” (108). ובהמשך “נהגה בקו עקלתון וחשבה איך במשך שנים היא מנסה לדמות את פגישתם המחודשת, המקרית, - - - וידעה שתתבלבל, שתגמגם, שהרגליים שלה יימסו” (109). אהבתה כעת כבר איננה זיכרון, כי אם תחושה ודאית וחיה, “שמעולם לא קהתה בה, שהאהבה שלהם ממשיכה להתקיים כפי שהיא, בטוהרתה ובכל להטה, ורק מונחת לזמן־מה, לחיים שלמים אפילו, על מדף של משכונאי, מחכה שאסתי תאסוף די אומץ לפדות אותה” (110).

ההדרגה של השפעת הווידוי של שאול על אסתי נשלמת בהזדהותה המלאה עם שאול: “נפעמת לחשוב שהוא, בפשטות גמורה, הראה לה את גלגלי השיניים והמנופים והבוכנות של המנגנון הערטילאי שמחולל בנפש שלו וגם שלה את החלומות ואת הסיוטים ואת ההזיות והביעותים והכיסופים - - - והיא שולחת יד ומגששת אחורה ומוצאת את ידו, עוטפת אותה באצבעותיה, מהדקת, מזרימה לו כוח, שואבת ממנו” (122).

ההקבלה המאולצת בין שני סיפורי האהבה, סיפורו של שאול וסיפורה של אסתי, מוכיחה, שגרוסמן לא הסתפק בנובלה “איטרוף” בסיפור הקנאה המוזרה והמעוותת של שאול לאלישבע, אלא שילב את אסתי בעלילה כדי לממש תבנית ידועה ומנוצלת היטב בסיפורי הווידוי. על־פי תבנית זו, אלה שמאזינים למתוודה משתנים בהשפעת סיפורו וגומלים לו בפתיחות־לב דומה, בחשיפה של סוד, שעד כה היה אצור בקרבם. אלא שבמסורת סיפורי הווידוי השפעה כזו על המאזין מתרחשת בהשפעת המופת האנושי בסיפור של המתוודה, וגם אז בתנאי שלא היו מִשקעים שליליים קודמים ביחסים בין המאזין והמתוודה. שני התנאים האלה אינם מתקיימים בנובלה “איטרוף”. בגילויו של שאול על קנאתו הסוטה והחולנית לאשתו אין שום דבר מופתי, ולפיכך לא ברור כלל, מדוע מצליח הגילוי הזה להחיות באסתי את הגעגועים לאהוב־לבה הראשון. היענותה של אסתי להשפעה כזו על־ידי הווידוי של שאול איננה מתקבלת על הדעת גם בשל מִשקעים שליליים עמוקים, שצברו יחסיהם במשך עשרים השנים שחלפו מאז הפכה לגיסתו. מִשקעים אלה הם סיבה מספקת לשלול את הפתיחות ההדדית שמתארת הנובלה בין שאול ואסתי. נכונותם לחשוף זה לזה סודות, שקברו שנים במעמקי נפשם ולשתף זה את זה בתחושות האינטימיות ביותר שלהם, נראית בלתי־מתקבלת על הדעת מכל בחינה שתיבדק.

עיין ערך: קנאה

אך כישלונו העיקרי של גרוסמן בנובלה זו איננו בניסיון שלו לממש באמצעות שילובה של אסתי בסיטואציה האפית את תבנית ההשפעה ההדדית כמקובל בסיפורי הווידוי, אלא בטיפולו הרשלני בקנאתו החריגה של שאול לאשתו. במקום לפתוח אשנב ולהציץ דרכו אל הנפש הסוטה של שאול, שהרי רק נפש סוטה מסוגלת להכיל קנאה מעוותת כזו של גבר לאשתו, בנה גרוסמן סיפור נישואים שיגרתי ורעוע להסברת התופעה הנפשית הקיצונית שנטע בגיבורו.

כאשר הכירו לפני חצי יובל שנים, היה שאול מדען צעיר ומבטיח, שהתפרסם כעילוי בזכות מחקריו המקוריים בפיזיקה. והיתה זו אלישבע ש“התלבשה” עליו, כבשה את לבו ושמה קץ ל“רווקות הארוכה שלו” (25). במהלך הנישואים התהפכו יחסי הכוחות ביניהם. זה מכבר אין שאול מחדש דבר בתחום הפיזיקה (115), וכיום כשהוא בן חמישים וחמש נפלט למעשה ממחקר הפיזיקה ומהוראתה באוניברסיטה. בעשור האחרון מתמקדת פעילותו בתחום המסמן את קץ דרכו של פיזיקאי פעיל במחקר, ושמו נזכר מדי פעם כשהוא מתייצב באמצעי התקשורת כלוחם למען ההגברה של הוראת המדעים בבתי־הספר (36,22).

היחלשותו של שאול הבליטה את התחזקותה של אלישבע. היא התפתחה במהלך השנים. משכירה במשרד הקליטה הפכה לעצמאית ופתחה גן־ילדים פרטי בחצר ביתם (85). כמו כן נרשמה לקורס המלמד את השפה הפורטוגזית (85), כדי שתוכל להבין את שירי הפאדוֹ האהובים עליה (79), וקבעה לעצמה שעה יומית לשחייה בבריכה, “שעליה היא לא ויתרה בשום מקום, באף ארץ באף יום” (121). ובכל רבעון של השנה נטלה לעצמה חופשה בת ארבעה ימים, שבהם נהגה להדרים אל בקתה מבודדת ב“אורחה”. וכך, בעוד ששאול הפך בשנים האחרונות ל“אדם שהאחיזה שלו בחיים רופפת, עלובה” (122), בנתה לעצמה אלישבע בת הארבעים ותשע אורח־חיים ההולם את גילה ומילאה את חייה בתוכן ובעיסוקים ששמרו על חיוניותה.

השינוי הזה ביחסי הכוחות ביניהם התבטא גם במיניות שלהם. אף שהגיל הותיר את רישומו בגופה של אלישבע, דליות פשטו בירכיה והקמטים בפניה ובצווארה (75), לא נחלשה אצלה התשוקה המינית. סימני הבלייה בגופה של אלישבע לא נעלמו, כמובן, גם מעיניו של שאול, אך הפכו אצלו דווקא עדות לבשלות נשית והוכחה שהגיל הוסיף לאלישבע כוח משיכה אצל הגברים. והרגשתו היתה, שיכולת האהבה של אלישבע “גאתה ושפעה הרחק מעבר לגבולותיו הצרים ולאוניו הדלים” (104). למעשה מתענה שאול על־ידי המחשבה, שאין הוא מסוגל לספק את צרכיה המיניים של אלישבע ולפיכך אינו ראוי לה. כך צמחה קנאה סבירה ונורמאלית, שקיננה בו גם בתחילת נישואיהם, קנאת גבר האוהב את אשתו היפה, למפלצת הרסנית.

מפלצת הקנאה צצה אצל שאול לראשונה לפני שנים, אחרי שקלט את הבעת פניה של אלישבע בסרט שבו הוצגה אשה, שהתמכרה אחרי שהופנטה ל“נשיקה ממושכת ותאוותנית” של “מהפנט גיבן וגרוטסקי”. מתנועה קלה שחלפה על פניה של אלישבע “ידע היטב שגם בנפשה יש מקום שלא יועילו בו הגינותה ונאמנותה, ושאין בו שליטה להיגיון או אפילו לאהבה, מין שטח־הפקר שכל מנוול יכול לעשות בו כרצונו” (81). מאז לא חדל להציק לאלישבע ב“דיבורים האלה” (102), עד שקבעה לעצמה את הנוהג לנוח מחשדות־השווא שלו על־ידי חופשות ההתבודדות ב“אורחה”. התרחקותה ממנו להתבודד במדבר, “כדי לנוח, לקרוא, לנקות את הראש” (90), לא הפיגה את קנאתו, אלא דווקא ליבתה אותה. ובלא ידיעתה נסע ברכבו מדי לילה עד לבקתה שלה ב“אורחה” לא כדי להפריך את החשד שהוא מייחס לה, אלא להיפך, כדי להיווכח שאכן דמיונו לא כיזב: היא מתייחדת שם עם מאהב (86) ואף שניים או שלושה מאהבים בה־בעת (89).

בנסיבות האלה היה שאול זקוק רק למצוא גבר, אותו יוכל למקם במשבצת המאהב שכבר שירטט להאשמת אלישבע בבגידה. הופעתו של פאול, קריקטוריסט ערירי, מובטל וחסר־כל, שעלה מריגה בעלייה הגדולה של שנות התשעים, אפשרה לו לזהות את המועמד המתאים כמאהב לאלישבע. לא רק צליל השם של המועמד, צליל הדומה כך־כך לשמו, הפך את פאול מתאים לשבץ אותו כמאהב לאלישבע, אלא גם מראהו הגברי משלו: “איש גבוה ממנו במעט, אבל מוצק ורחב בהרבה, עם צוואר עבה ופנים גדולות, לא יפות אבל בהחלט מלאות עוצמה” (94). כאשר הופיע פאול בדירתם לפני עשר שנים, כדי לשטוח באוזני אלישבע את יאושו מהקליטה בארץ, בלט ההבדל בינו ובין שאול.

שאול התבלט במעמד ההוא כגבר נשי, לבוש “עם הסינר הפרחוני של אלישבע, עם זר קטן של שמיר מוכן־לחיתוך בידו” (94) ונעול בנעלי־בית מיושני־מראה “הפנטופלך החומים המשובצים” (95). בראי האמבטיה השתקפו לו פניו: “הפרצוף המוארך, עם הלְחָיַיִם השקועות ופני הליצן העצוב” (100). יתרונו של פאול עליו הצטייר בעיני שאול כמוחלט: “רוכן ונשען על שולחן ארוחת־הערב שלהם בשתי ידיים ונושא אל אלישבע פנים ענקיות עם משקולות לְחָיַיִם גדולות ורפויות, איש עצוב למראה, עם זיפי כסף של גילוח רשלני במיוחד, עם חפיסת סיגריות מעוכה בכיס החולצה, לבוש בפשטות וכמעט בעזובה, מין מורה רוסי מהדור הישן, - - - מין שור־חריש מסור שפתאום עקץ אותו זבוב של שיגעון והוא קרע את עצמו מהתלם ופרץ בריצת־אמוק” (79).

אלישבע אפיינה את פאול אחרת, כ“אינדיבידואליסט קיצוני, איש עקרונות ואידיאליסט” ואמן־יוצר בעל “דרך מחשבה נדירה” (101). די היה בשבחים אלה, שאלישבע “נהגה לחשוב פעם עליו” (101), על שאול, ויוחסו כעת לאחֵר, כדי לקבע סופית את פאול במוחו של שאול כמאהב של אלישבע. ואכן אחרי שפאול שטח את מצוקתו באוזני אלישבע ועזב את דירתם, ביטא שאול את תחושות הקנאה לאלישבע, שהולידה ההשוואה בינו לבין פאול: “אני בהחלט מכבד את הפרטיות שלך ואת הצרכים שלך, אני בהחלט מודע לזה שאישה כמוך לא יכולה להסתפק בגבר אחד, בוודאי לא בגבר כמוני” (102).

אחרי שזיהה את המאהב והחל לייחס סיפור בגידה לאלישבע באמצעותו, העניק שאול סוף־סוף ממשות לקנאה הערטילאית שלו. כעת הפכה הקנאה הזו לקבועה אצלו, כשהיא יונקת את כוחה לא רק מ“דם שחור וסמיך, שהמתין כנראה שנים רבות בחביון גופו”, אלא גם מתמונות מוחשיות שהחל לברוא בדמיונו: “ושאול יכול היה מיד לראות אותו ואותה בכל מיני סצינות ביתיות נעימות ונינוחות, שפאול הלך ומילא את חללן בנוכחותו השאננה - - - ובסמכותיות השלווה שלו, ובהשקפת־העולם השלמה והמוצקה שלו, ובביטחון העצמי האדיר, ובקסם האישי השופע, ובכריזמה החד־פעמית שלו” (103–102).

מרגע שהקנאה פסקה להיות אצל שאול רגש ערטילאי, אלא זוהתה עם דמותו המסוימת של פאול, היתה לה השפעה הרסנית על נישואיהם. ההתעלסויות שלו עם אלישבע הפכו נדירות יותר והתרחשו באמצע הלילה. הן בוצעו “בהתלפפות נואשת ואפילו אלימה, כמו שני זרים שנפגשו בחלום, בוזזים בחושך ונבזזים, - - - ומיד אחר־כך נפרמים ונרדמים בכבדות, ובבוקר לא אומרים על כך מלה” (75). מחשבותיו של שאול על פאול היקשו עליו להיסחף בתשוקה הנושנה אל אלישבע, וכאשר דחפה “פתאום את ראשו למטה ללקק את עוקץ העונג שלה, - - - ידע בלי ספק שהיא כל־כולה שוכבת עכשיו לא איתו” (80).

שאול עצמו מודה, שאותו “גל אדיר של אהבה”, שפעם שטף אותו כלפי אלישבע, חלף ושהוא נשאב “לתוך אותה מתיקות אפלה שרעל מחלחל במעמקיה, סם של תאוות נקם עתיקה” בה “על כך שהיא מסתפקת במועט, כלומר בו” (92–91). לכן מצדיק שאול את הקשר, שהוא מייחס לאלישבע עם פאול, וגם מצייר בדמיונו תמונות מוחשיות מההתעלסות החושנית, שהיא מקיימת עם המאהב שלה מדי יום במקום המיסתור, המשמש אותם לפגישותיהם. אף שהתמונות הנבראות בדמיונו מעוררות את קנאתו ומכאיבות לו, הן בה־בעת גם מענגות אותו ומעניקות לו “רגעים של השראה”, שבהם “הוא מרגיש שהיה יכול, נניח, לעשות בחיים שלו משהו לגמרי אחר, לפסל, למשל, או לצייר או אפילו לכתוב איזה שיר” (114).

האיטרוף של המספר

סיפור הנישואים הזה הוא כל־כך רעוע והפרוץ כה מרובה בו על העומד, עד שגם אחרי איסוף כל פרטיו המפוזרים בטקסט של הנובלה, אי־אפשר לצרף מהם הסבר סיבתי מתקבל על הדעת על מה שקרה לנפשו של שאול במהלך נישואיו לאלישבע. היפוך יחסי הכוחות ביניהם במהלך הנישואים וכן השינויים בהתפתחותם, ולא כל שכן השפעת הסרט, על הקלות בה נענית אשה מהופנטת להשפעתו של קוסם, אינם מעמיקים בכלום את הבנת התופעה. הכיוון הנכון לפיתוח עלילת הנובלה לא היה בהסברים בנאליים כאלה, אלא בחצי המשפט שאמר שאול על עצמו באקראי, שהקנאה המטורפת שלו המתינה לו “כנראה שנים רבות בחביון גופו”, במרתף האפל של נפשו.

במקום להסתכן ולפענח את הנפש הסוטה של שאול, העדיף גרוסמן לעסוק בנובלה בשעשועים ליטראליים. הוא בנה שלד של סיפור־נישואים “מן החיים”, המחיז סצינות פורנוגרפיות שמתרוצצות במוחו של שאול, גייס לשון ציורית לתאר אותן וחשף בצורה מדורגת הן את סיפורו של שאול לאסתי (המקרה הנגטיבי) והן את התחיוּת הזיכרון של אהבתה לחגי (המקבילה הפוזיטיבית) במגבלות הסיטואציה האפית, תוך הנסיעה הלילית של שניהם במכונית מירושלים ל“אורחה”. ההתחמקות הזו מהתעמקות בנפש הגיבור לא רק הכשילה את הנובלה, אלא היא מעידה על המחבר של הסיפור הזה. אף שגרוסמן מתאמץ להיות מקורי ולספר בעלילות שלו על קשרים ויחסים בלתי־שגרתיים, הפעם חסרה כתיבתו עומק, כי אין היא מתאמצת לחדור אל רבדים מתחת לקרום הבנאלי. הסבריו פשטניים ודומה שהם ממצים את הניסיון האנושי המוגבל שלו בהבנת התופעות בהן הוא מתיימר לטפל.

במקום חיי נפש אמיתיים מציב גרוסמן שוב ושוב לראווה את המיומנות שרכש במשך למעלה מעשרים שנות כתיבה לספר סיפור המצטייר כמורכב. עצם הדחיסה של שני סיפורי אהבה בנובלה “איטרוף”, סיפורו של שאול וסיפורה של אסתי, אינה ההוכחה היחידה למאמציו של גרוסמן להפוך את הפשוט למורכב. המעשה הבא עוד עולה על קודמו. את החשיפה של שני סיפורי האהבה השונים כל־כך פורש גרוסמן על שלושה מישורים של תודעתם של שאול ואסתי: על המישור המילולי־וורבלי, על המישור המחשבתי־קוגניטיבי ועל המישור ההזייתי־פנטסטי.

במישור המילולי מתבצע הווידוי של שאול באוזני אסתי. בחילופי הדיבור ביניהם מבררת אסתי את העובדות, עד שהיא אוספת את פרטי הבגידה ששאול מייחס לאלישבע ועד שהיא מבינה, שלסיפור הבגידה הזה אין אחיזה בממשות. במישור המחשבתי נחשפות המחשבות של השניים במגוון של נושאים: כיצד הטמיע כל אחד מהם את תוכנו של הווידוי על “הבגידה” של אלישבע (כדאי לשים לב, שבמחשבתו מעבה שאול את סיפור הבגידה של אלישבע בפרטים, שאינם נחשפים בווידוי שלו באוזני אסתי), מה הם חושבים זה על זה, מה חושב כל אחד על עצמו ועוד.

במישור ההזייתי מכונן כל אחד מהם הזיָה אישית ביותר. שאול מפתח חיזיון הזוי על חבורה של גברים מיוחמים הדולקת בעקבותיה של אלישבע, והגברים מתחרים ביניהם מי מהם ישיג אותה ראשון (קטעים אלה נדפסו באות מיוחדת), בעוד שאסתי מפתחת הזיה על חידוש האהבה האסורה שקיימה בצעירותה עם חגי.

על־פי דרך פעילותה של התודעה, שהיא מהירה כבזק והכל מתרחש בתוכה בה־בעת, אמורים שלושת המישורים להתרחש באופן סימולטני, אלא שמגבלות הדפסת הטקסט מונעים מימוש כזה, ולפיכך נדפסים המישורים בזה אחר זה וכופים על הקורא את קיטוע הרציפות של כל אחד מהשלושה. ולכן ניצב הקורא בפני אתגר־קריאה כמעט בלתי־אפשרי: להתמודד עם שלושה מישורים כה שונים של שתי דמויות כה שונות (מינית, ביוגרפית, מנטאלית וערכית), שגם האינטרסים שלהן אינם זהים כלל וכלל.

תיחכום־היתר הזה מכביד על הקורא והופך את הקריאה מעיסוק מהנה, האמור לרגֵש, למשימה מפרכת. לכאורה בנה כאן גרוסמן לשני הגיבורים קונסטרוקציה של התודעה על־פי תורת המעמקים של פרויד, המורכבת מהמודע (הרובד המילולי), הסמוך־למודע (הרובד המחשבתי) והלא־מודע (הרובד ההזייתי), אך זיהוי מעין זה יהיה עלבון לתיאוריה של פרויד על מבנה התודעה של האדם. במקום לדאוג שפעולת־הסיפור תהיה טבעית ותהלום את חומרי העלילה הטריוויאליים בשני סיפורי־האהבה שדחס בנובלה “איטרוף”, התאמץ גרוסמן לנווט כך את שלושת המישורים כדי להציג את הפשוט כמורכב. המחיר שהנובלה משלמת על תיחכום־היתר הזה הוא כבד: רציפות סיפור־המעשה, האמור להתלכד אצל הקורא משלושת המישורים, נקטעת ללא־הרף בגלל המעברים התכופים ממישור אחד למשנהו. ולא זו בלבד שהמעברים הללו מרסקים אצל הקורא את הרציפות של סיפור־המעשה, אלא שהם גם מעכבים בעדו לגבש מהעובדות תחושה ברורה.

הקטע הבא ידגים את תעלולי התחכום האלה על־ידי סימון המעברים בין שלושת המישורים בהערות שבסוגריים: “ושאול הנהן לאיטו בפיזור־דעת, בעיניים מתעגלות, (המספר היודע־כל מתאר את שאול מנקודת המבט החיצונית ומיד עובר לאופן שבו נקלטת אסתי בעיניו של שאול) ודרך קרום של בהייה ראה איך היא כמעט פורצת מתוך קליפתה, מתמתחת כולה. (כעת מתבצעת קפיצה לזיכרון המתחיֶה במחשבתה של אסתי על הנושאים שנהגו להצחיק אותה ואת חגי) וכל־כך צחקנו יחד, התחייכה בלבה, והכי צחקנו על עצמנו (הדילוג בציטוט הוא על פירוט הנושאים האלה) - - - (כעת מתבצע מעבר מהמישור הקוגניטיבי של אסתי למישור הקונקרטי, לאופן ששאול נקלט אצלה במראה של המכונית) והביטה במראה, אבל שאול היה שקוע בעצמו, (ובמהירות הבזק מתרחש כעת המעבר למספר היודע־כל, המתאר את תגובתה של אסתי למראהו של שאול) וכבר היתה פלוּחה ומחויכת לכל אורכה; (ומיד מוקפצת העלילה מהחוץ פנימה, אל ההשוואה במחשבה של אתי, על האופן השונה שבו קלטו את נשיותה הגברים שהיו בחייה, השוואה המבדילה לטובה את חגי אפילו ממיכה בעלה) כי כל הגברים שהיו לה אי־פעם היו חייבים תמיד לסובב אותה, כשעמדה מולם, כך שפניה יפנו אליהם בזווית מסוימת - - - וגם מיכה כך עד היום - - - וחגי, הוא לבדו היה מעוניין בה תמיד בשלוש־מאות ושישים מעלותיה, והיה מתאר לה אותה מכל זווית שלה ובכל דקויותיה, בהשתברויות יופיה ומוזרותה דרך המנסרה של מבטו, ואף פעם לא נלאה ולא חזר על עצמו, וריגש אותה בגוף ובנפש, כי ראתה כמה חשוב לו לדייק בה, להקפיד בה ברצינות של צייר שאורב לרגע שבו אדום אינדיאני הופך ארגמני, ונציאני, לילָכי וּשׂרָפי, בדיוק כפי שהסנטר שלה משתנה כשהוא נקלט במבטו, (המחשבה של אסתי נפרדת מיתרונו של חגי על פני כל הגברים שחיזרו אחריה והיא מתמקדת כעת בייחודו של הסנטר שלה, כפי שהוא נקלט על־ידה, ובתגובות שעוררה הבעת הפנים שעוצבה על־ידי הסנטר אצל אמה ואצל מחנכיה בבית־הספר) הסנטר הזה, המעוגל והכבד, שמכאן הוא נראה לפעמים כמו משקולת שפוערת לה קצת את הפה בהבעה שהיתה משגעת את אמא שלה, ושבגללה כנראה חשבו בבית־הספר מה שחשבו, -” (בהמשך נסחפת אסתי במחשבתה הרחק משאול השקוע בעצמו במושב האחורי וגם נפרדת באחת מהזיכרון מחמם הלב על אהבת חגי לפיזיונומיה הנשית שלה, ומתפנה לעסוק במופרך מכל: במציאת דימוי מתאים לייחודו של הסנטר שלה, המצטייר לה פעם כמשקולת ופעם כתפוח, פעם כאגרוף זעיר ופעם כשָׁד בתולי) ומכאן הוא הופך להיות, אותו סנטר עצמו, לתפוח מרוכז וגברי־כמעט של להיטות להוכיח משהו למישהו, מה את נלחמת כל־כך, אסתר, ומהזווית הזאת הוא כמו אגרוף זעיר, מין גוש־דווקא כזה מתריס, ומפה הוא מתרכך לשָׁד בתולי, קטנטן ודחוס -" (78).

עמוד זה, שאיננו חריג בנובלה “איטרוף”, מדגים היטב את התזזית שאחזה ב“מספר” שהפעיל גרוסמן בנובלה זו. הוא מקפץ מנקודת־תצפית אחת לאחרת ומעניין לעניין באופן המונע מהקורא לעכל את השינויים ואת משמעותם. אף שהקופצנות הזו נעשית במיומנות, אין היא תורמת לעיצוב הדמויות או למהימנותה של הסצינה. היא באה לשרת רק את הכותב: לאפשר לו להפגין את שליטתו הטכנית בכתיבה ולספק לו הזדמנות לקשט את העלילה באשכולות של דימויים.

“צמד נובלות”

שתי הנובלות הוצגו בכותרת־המשנה של הספר כ“צמד נובלות”. הגדרתן כ“צמד” נועדה, כנראה, להצדיק את הדפסתן בכרך אחד. האמת היא שמדובר בשתי נובלות, שאין ביניהן קשר נושאי או רעיוני, אף שעלילותיהן פותחו באופן דומה. חשיפת הדמיון החיצוני הזה בין שתי הנובלות מאפשרת לייצב מסקנה מעניינת על הכתיבה של גרוסמן. הדמיון בבניין ובפיתוח העלילה מתבטא בחמש מקבילות בין שתי הנובלות:

1. בשתי הנובלות הוצבו הדמויות במרחב מוגבל - בנובלה “איטרוף” מצטופפים שאול קראוס וגיסתו אסתי במרחב הצר והחונק של המכונית, שאסתי נוהגת בלילה מירושלים עד למלון הבקתות שעל שפת מכתש־רמון בו מתארחת אלישבע. בנובלה “בגוף אני מבינה” שוהות רותם ונילי במרחב המצומצם של החדר בו שוכבת נילי, הנוטה למות ממחלת הסרטן.

2. זירת ההתרחשות המצומצמת שנבחרה לעלילות שתי הנובלות מאפשרת את היווצרות האינטימיות בין הדמויות, ומניעה את הדמות הסובלת מבין השתיים לפתוח את סגור־לבה בפני זולתה. בנובלה “איטרוף” נפתח שאול, לראשונה אחרי עשר שנים, לספר לאסתי את הסוד שהעלים עד כה מכולם - קנאתו המענה והממושכת לאשתו אלישבע, קנאה שהמתינה “שנים רבות בחביון גופו” (102). בנובלה “בגוף אני מבינה” נפתחת רותם להשמיע באוזני נילי “צעקת יְלוד נכזב” (228), צעקה שהיתה כלואה בתוכה שמונה־עשר שנים.

3. בשתי הנובלות מבקיעות הדמויות הסובלות והמתוודות אל המוקד הפנימי של סבלן באמצעות סיפור בדוי. בנובלה “איטרוף” בודה שאול סיפור על בגידת אלישבע בו עם פאול, קריקטוריסט עולה מרוסיה, כדי לפצח את המנגנון הנפשי שמייצר את סבלו. בנובלה “בגוף אני מבינה” בודה רותם סיפור על מסירות טוטלית של נילי, מדריכת יוגה, לנער בן שש־עשרה, שהיה המטופל האחרון שלה. דרך הסיפור הבדוי הזה מתחברת רותם לסבל המענה אותה.

4. בשתי הנובלות הוגבל משך הזמן להיווצרות השינוי אצל הדמויות הסובלות. בנובלה “איטרוף” מוקצבות לשאול השעות הספורות שאורכת הנסיעה מירושלים למכתש־רמון כדי להתמודד עם סבל קנאתו לאלישבע. בנובלה “בגוף אני מבינה” הוגבל הזמן להתמודדותה של רותם עם הסבל המענה אותה שנים רבות לשעות הבודדות הדרושות לקריאת הסיפור שכתבה באוזני נילי ולחילופי־הדיבור הקצרים שהיא מחליפה עם נילי בהפסקות בין קטע לקטע.

5. בשתי הנובלות נשלמת התרה אופטימית של הסיבוך ביחסים. בהשפעת שיתופה של אסתי בסוד קנאתו לאלישבע, מפרק שאול מעליו במידה ניכרת את נטל הקנאה שהעיק על כתפיו. העדות להטבה זו אצלו מתבטאת בהצעתו לאסתי בסיום הנובלה “איטרוף” להאריך את הנסיעה חזרה לירושלים ולעבור בבאר־שבע כדי שאסתי תוכל להראות לו את המקומות שלה. עצם ההיחלצות שלו מההתעסקות בעצמו עד כדי נכונות לגלות עניין בעולמה של גיסתו, שעד כה לא היתה חביבה עליו ביותר, מעידה על השינוי לטובה שהתחולל אצלו. בנובלה “בגוף אני מבינה” מתרחשת התפייסות מובהקת יותר אצל רותם כלפי נילי. הכעסים שצברה מילדות נגד אמה מתפרקים אצלה במהלך הפגישה, ובלי לברר עד תום אם היתה להם הצדקה, היא מבטלת אותם באמצעות מסקנות של הגיונה, ש“אחורה אי־אפשר לתקון כלום” (204) וש“מוכרחים ללכת הלאה, מוכרחים להתחיל לוותר על זה איכשהו” (225).

אכן, הדמיון בבניין ובפיתוח העלילה ב“צמד הנובלות” האלה, מעיד על טיב מוצריו הספרותיים של גרוסמן. הוא מפליג בתיאור יחסים קיצוניים, אך פותר אותם במהירות־שיא. המתכון הזהה של פיתוח העלילה בשתי הנובלות חושף את החתירה שלו להבליט לקוראים תופעה אנושית המצטיירת בגלל קיצוניותה כעמוקה, כדי לספק לה עד מהרה אינסטנט־פתרון שישביע את רצונם. יש שיְכנו דגם-עלילה כזה כחנופה לטעמם של הקוראים, אך אפשר גם לכנות אותו בפשטות: כתיבה רדודה.

גרוסמן כותב בשלב הזה ספרות קלת־ערך בציפוי של תיחכום ספרותי. לכן מותאמות יצירותיו לטעמו של ציבור קוראים המגיע אל הספרות בעיקר כדי להתבדר. סוג זה של קוראים מחפש גירויים חדשים במחוזות הווירטואליים של הניסיון האנושי, וגרוסמן התאים את כתיבתו לציפיותיהם אלה מהספרות. בעבר גרר אותם חזרה למחוזות הילדות והנעורים תוך הבטחת־שווא לגלות להם את הדקדוק הפנימי של ה“אני” הייחודי, הנשמר אצל אלה שמוסריותם טרם הושחתה על־ידי הבגרות. באחרונה הוא מזמין את הקוראים האלה אל מחוזות הבגרות, וגם זאת רק לכאורה, כי למעשה הוא מציע להם אסקפיזם מקביל, והפעם של גיבורים בגיל בשל יותר.

רק קוראים הצורכים ספרות למטרות בידור יכולים למצוא עניין באהבה וירטואלית מהסוג שמציעה לנו עלילת הרומאן “תהיי לי הסכין”, ורק קוראים כאלה יכולים להתפעל מקנאה, הניזונה מדמיון־השווא של בעל, החושד באשתו בבגידה בו עם גבר אחר כמו זו שמספרת בנובלה “איטרוף”. ספרות כזו מותאמת לקוראים יאפים, שאינם מאפשרים לחיים הממשיים לחדור לתוך החצר הפרטית והמוגנת היטב שבה הם מתבצרים.

אף שהעולם הממשי שמסביבם מתהפך בייסוריו, הם מעדיפים לקרוא ספרות שתרחיק מהם את העדות על המצוקות האמיתיות של הקיום. קוראים כאלה יְחזרו אחרי סופר מסוגו של דוד גרוסמן, הנמצא באיטרוף אסקפיסטי ואשר מבדר אותם בעלילות רדודות שבהן הוא מציע להם בדיוק את הדבר שהם מחפשים בספרות: הגנה על חייהם הפעוטים, חיים המנותקים מכל הקשר אנושי אמיתי, בין אישי ובין ציבורי, בעוד שהקורא העברי משווע גם בעת הזאת לספרות עם חזון כלשהו: לאומי או אוניברסלי.

אלמלא נהרג יואל בתאונת דרכים, היה ודאי חברו, רופא הנפש אלחנן גיל, נותר ברווקותו וממשיך לתצפת מדירתו המוחשכת באושרם של יעלי ויואל. חמש שנים עקב אחרי מעשיהם בדירתם המוארת ממול בלי שידעו שהם חשופים לעיניו של חברם. גם אלמלא היה אלחנן כה קרוב אליהם כחבר, שניהם לא היו מעלים כלל על דעתם את האפשרות, שאדם העוסק ברפואת הנפש יקדיש את כל ערביו ולילותיו לעיסוק אובססיבי כזה. יואל ודאי שלא שיער אפשרות כזו כאשר הציע לאלחנן לרכוש את הדירה הסמוכה לדירתם, כשם שלא שיער, שחברו הטוב התאהב ביעלי שלו כבר כשהציג אותה בפניו לראשונה. כאשר תישאל השאלה, מאימתי מתחיל התהליך שבסיומו יושלם טירופו של רופא הנפש, אלחנן גיל, צריך יהיה להשיב, שהתהליך החל ברגע ההיכרות הזה, הרבה לפני התאונה בה ניספה יואל ואשר הפכה את יעלי לאלמנה.

אי־אפשר היה שלא להתאהב ביעלי שעיניה “עיני זהב” וצחוקה “צחוק רם וחם” (13), אך כל עוד היה יואל בחיים הצניע אלחנן בכל הכוח את אהבתו ליעלי, אף שהתארח בביתם וגם הצטרף לבילוייהם. לזֵר הוורדים שהקפיד לשלוח ליעלי בכל יום־הולדת צירף ברכה סתמית, “פתק מטופש” בניסוחו שנחתם במילים “בידידות, אלחנן” (13), פתק שלא עורר חשד ולא חשף את אהבתו אליה ואת עינויי נפשו מעבר לשמשת החלון בדירתו המוחשכת, שממנה תצפת בערגה אל יעלי.

יואל נהרג ביום הולדתה של יעלי. התאונה שהמיתה את יואל, “ידידו כאח לו”, הגשימה לאלחנן תקווה, שכנראה רק השתעשע בה כל עוד היה יואל בחיים. המספר היודע־כל רמז על כך בתימלול, שבאמצעותו בחר לספר על מעשיו של אלחנן מרגע שיעלי הפכה לאלמנה: במשך שנה “בא אליה כל יום, לחזק אותה כמובן. היא היתה שבורה כמובן, נקרע לו הלב לראות אותה” (18). סדר האירועים בציטוט זה הוא תמוה, כי הוא היה אמור להיות הפוך: תחילה היה ראוי לספר על שברון הלב של יעלי, ורק אחר־כך היה מוצדק לספר על בואו של אלחנן לחזק אותה. אך על־ידי הכפלת המילה “כמובן” ועל־ידי היפוך הסדר ההגיוני של האירועים, הגניב “המספר” משמעות אירונית לניסוח הפשוט כל־כך. בעיניו של אלחנן, הצטייר שברון לבבה של יעלי עקב מותו של יואל בתאונה כתגובה מובנת מאליה העשויה, כמובן, לחלוף. לפיכך התמיד להגיע אליה כל יום כדי “לחזק אותה כמובן”. דומה שאלחנן עט על ההזדמנות למצות מהאסון את התועלת שקיווה לה בסתר לבו, לתפוס את מקומו של יואל בלבה של יעלי. התמדתו הניבה את התוצאה שקיווה לה. רק כשאמרה לו יעלי, כעבור כשנה, “יואל כבר איננו”, ידע שמשאלתו הכמוסה עומדת להתגשם. ואכן עד מהרה שמע מפיה גם את המשפט שציפה לו: “אז תישאר פה, למה שלא תישאר פה?” (11).

דומה שאושרו העלים ממנו בשלב זה את הרמזים הראשונים על הצפוי לו עם יעלי, שבהכרתה אמנם הבינה ש“יואל כבר איננו”, אך נפשה טרם השלימה עם מותו. רמז ראשון ניתן לאלחנן כשנישאו, שלושה שבועות אחרי שיעלי גילתה שהיא מעוברת ממנו. נישואיהם לא היו חגיגיים, וגם הוריה של יעלי ואמו של אלחנן לא שותפו בטקס. “הם התחתנו אצל איזה רב נידח, עם מנין אנשים זרים” והטבעת העגולה והדקה שלו רק הצטרפה לטבעת השטוחה והרחבה מנישואיה ליואל. וכשענד לה את הטבעת חייכה חיוך מוזר ומיששה ללא־הרף “את האצבע עם שתי הטבעות” (19). ואז הרגיע אלחנן את עצמו: “הבעל החי והבעל המת מקיפים אותה בטבעת אחת, זוהרים לה יחד צמוד על היד - - - אבל היא שלי, היא שלי” (20).

בביקור אצל אמו, מיד אחרי החופה, קיבל אלחנן רמז נוסף. אמו, שהופתעה מנישואיו לאלמנת חברו, גילתה לו כעת את הסוד שהסתירה ממנו עד כה: גם נישואיה לאביו לא היו הנישואים הראשונים שלה. לפני שנישאה לאביו היתה נשואה לאחיו, אך בעלה הראשון וילדתם ניספו בשואה. דומה שהפעם קלט אלחנן, שהוא והתינוק שיִוולד לו וליעלי יהיו תחליף ליואל ולתינוק שלא הספיקה להרות ממנו, ממש כפי ש הוא ואביו היו אצל אמו תחליף לבעלה ולילדתה מנישואיה הראשונים. הגילוי היכה באלחנן “כמו איזה רעם נורא - - - והתחיל להתייפח כילד קטן” (22). נראה שההקבלה הזו השפיעה גם על אמו, וכאשר הזמין אותה אלחנן לראות את האולטרה־סאונד של העובר שלו ושל יעלי החלו עיניה לדמוע ואחר כך אמרה: “כן, כן, יהיה לנו ילד קטן, ופתאום התייפחה” (29).

ענידת שתי הטבעות על־ידי יעלי, המחשבה של אלחנן על אחיזתה בדרך זו בשני בעליה, הבעל החי והבעל המת, והאנלוגיה בין שתי מערכות הנישואים המקבילות, בין מעמדו של אלחנן כבעל שני בחייה של יעלי ובין מעמדו של אביו כבעל שני בחייה של אמו, מאפיינות את האכספוזיציה בעמודים 37–9, המספרת סיפור־מעשה מן החיים במסורת סיפורי־המעשה המיתממים שכתב עגנון בתקופה הפסיכולוגית ביצירתו (“הרופא וגרושתו”, למשל). גוף העלילה על שני חלקיה, החלק המספר על לידת התינוק ועל האירועים בבית־החולים (73–38) והחלק המתאר את האירועים מרגע שיעלי והתינוק חזרו לדירתם (74-הסוף), ינתקו את הנובלה ממסורת הסיפור הפסיכולוגי וגם מהדמיון לסיפורים אחדים של עגנון, שאף הם הסתיימו בטירוף־הדעת של הגיבורים (“סיפור פשוט”, למשל). רק בראשון משני החלקים עדיין תהיה אחיזה לפסיכולוגיה, כדי שתגשר בין האכספוזיציה העגנונית לחלק השני, הקושר את עינויי הנפש של אלחנן ואת טירוף־דעתו לריק הפילוסופי-קיומי. בדרך זו תשיג היצירה את התכונות המובהקות של סוגת הנובלה: אפלת המסתורין, הדרמטיות והנגיעה ההגותית בבלתי־רציונאלי.

החלק הראשון בעלילה

יום השנה למותו של יואל חל סמוך לפני הלידה, ולכן נפתח החלק הראשון של גוף העלילה בעלייה של יעלי ואלחנן לקברו. הסצינה המצמררת הזו מבשרת את הצפוי לאפיין את נישואיהם אחרי לידת התינוק. הזֵר, שיעלי משעינה על בליטת בטנה, מצטייר, בעיניו של אלחנן, כ“תל קטן” המכוסה בפרחים (34), ורומז, שמכאן ואילך אי־אפשר יהיה להפריד בין המוות לחיים, ויואל המת יהיה מעורב עוד יותר בנישואיהם של יעלי ואלחנן דווקא מרגע שהתינוק ייוולד. שניהם אינם יכולים להתנתק מהרגשה זו. יעלי מעלה את האפשרות שדווקא היום, ביום השנה למותו של יואל בתאונה, תכרע ללדת את תינוקם (43, 37). היא גם מעלה הצעה לשתול ברוש קטן בביקורם הבא, כדי שיצמח במקביל לגדילה של ילדם. אלחנן השיב בהסכמה על שתי המחשבות שביטאה בקול, ושנקלטו באוזניו “כמו קול קינה חרישית”, אך בעיני רוחו המחיש לעצמו את הברוש כעבור שנים כברוש “גבוה מאוד ושחור, ענפיו מקולפים כמו אצבעות מפוחמות” (37).

הברוש המפוחם יופיע בהבלטה בסצינת השיגעון של אלחנן. אלחנן עקב במבטו אחרי הטיפול המסור של יעלי בזֵר הפרחים מהרגע שיצאו מדירתם ועד שהניחה אותו לשביעות רצונה על קברו של יואל. בשום שלב לא שיתפה יעלי את אלחנן במעשיה, ודומה שהקפידה להרחיק אותו מעצם המגע בפרחים. הוא גם הבחין, שיעלי ענדה את מחרוזת האלמוגים הדקה שיואל נתן לה, ואמר לעצמו: “היא יוצאת עכשיו למסע וחוזרת מן הסוף להתחלה” (35), דהיינו, ממנו החי אל יואל המת. כל הפרטים בסצינה זו מנבאים, שלידת התינוק לא תצליח להפריד אותם מהמת. אין להשתומם שאלחנן נתקף בכאב ראש והיה נדמה לו “שכמו במערה קדמונית המחשבות נופלות עליו ומתפוררות כאבנים” (37).

לימי השהייה הספורים של יעלי במחלקת היולדות בבית־החולים הוקדשו כמחצית מכמות העמודים, שהוקדשו בנובלה לשנה שחלפה מאז חזרה יעלי עם התינוק לדירה ועד שנטרפה דעתו של אלחנן. הרחבה כמותית זו של הטקסט לתקופת זמן כה קצרה, מוסברת על־ידי האירועים הדרמטיים שהתרכזו בתקופה זו בחיי יעלי ואלחנן. כבר בביקורו אצל יעלי למחרת הלידה התברר לאלחנן, שכבעל הוא אכן שני בחייה. בהיסוס מדומה הציעה יעלי להעניק לתינוק את השם יואל. והוא, שהרגיש כה מאושר עד שהעלתה הצעה זו - - - חש אחרי ששמע את הצעתה “קור עז בפנים, כמו שמו לו שכבת קרח על הפנים” (39), ו“כמו מקדח קדחה לו בראש המחשבה, ועכשיו יהיה לי בבית יואל קטן” (40).

מעתה כדאי לקורא לשים־לב לדימויים שבאמצעותם ממחיש אלחנן את הרגשתו שאסון עומד לפקוד אותו. הוא הזדרז להיפרד מיעלי ובחוץ הרהר, ששנה שלמה האמין ב“התחלה חדשה” שלהם, וכעת התברר לו שבעצם הסתתרה יעלי “מאחורי מסכה”. בקושי וברגליים כושלות פסע ממחלקת היולדות למחלקה שלו בבית־החולים. דומה שבצדק הרגיש אלחנן, שהצעתה של יעלי לכנות את תינוקם בשמו של בעלה הראשון איננה כה תמימה. בשיחה עם האחות ממחלקת היולדות נזכר המנהג “לקרוא לילד על שם של מישהו”, והאחות אפילו הדגימה את המנהג ממתן השם של אביה לבנה: “אני אומרת את שמו ונזכרת באבי וזה נעים” (54).

שיחה זו רומזת, שבפני יעלי ואלחנן עמדה אפשרות לתת לתינוקם את שם אביו של אלחנן, שאת סיפורו בתקופת השואה סיפר ליעלי קודם לטקס ברית־המילה (76). בחירתה של יעלי בשם המת שלה (יואל) והעדפתו על פני שם המת של אלחנן (אביו), שהוא מדרגת קירבה משפחתית גדולה לתינוק מזו של יואל, היא, לפיכך, העדפה שאין להתעלם ממנה.

בביקורו הבא של אלחנן אצל יעלי פגש אצלה את הוריה ואת אחותה הצעירה. בתיאור המעמד מודגשת החזית המשותפת, שנוצרת בין יעלי ובני משפחתה מול אלחנן. במעמד הזה מצטייר אלחנן לא כבעל השמחה, אלא כאורח, שכולם מנסים מתוך נימוס לגלות ידידות כלפיו. נבוך ומושפל מעלה דווקא הוא את צבע עיניו האפורות של התינוק, כצבע עיניו של יואל, ואת ההחלטה מאמש להעניק לו את השם יואל. אלחנן נדהם, כשיעלי שייכה לו את היוזמה להעניק לתינוק את השם יואל, גילוי שזיכה אותו בתודתם ובהערכתם של ההורים וגם הותיר אותו מתענה עם השאלה “למה שיקרה” (51) ועם המחשבה, שבעורמה הכריזה עליו כהוגה היוזמה הזו. שהרי לא המתינה להסכמתו לשם שהציעה לתת לתינוק, ועוד קודם לבואו כבר כינתה את תינוקם בשם יואל. עד מהרה מצא את עצמו משקר לאחות שהראתה לו את התינוק ומסביר לה, שאת השם יואל העניקו לתינוקם “על שם דוד” של יעלי (54).

בדרך הביתה בישר אלחנן לאמו על השם שניתן לילד וקלט את תדהמתה בדממה שבה הגיבה תחילה ובברכות המאולצות שבקושי הצליחה להוציא מפיה אחר-כך (57). גם אמו קיוותה, שלתינוק יינתן השם של סבו, אביו של אלחנן, והיא אף ביטאה את רצונה זה על־ידי גילוי קורותיהם בשואה, שעד כה העלימה מידיעתו (76). אירועים אלה, הקשורים במתן השם יואל לתינוק, מסבירים כיצד הולך ומתמוסס אושרו של אלחנן ומרחיק אותו שלב אחרי שלב מהתינוק שלו.

למחרת פגש אלחנן בחדרה של יעלי את הוריו של יואל, שהודו לו על יוזמתו, להנציח את זכר בנם על־ידי מתן השם יואל לתינוק. החזרה על הכינוי “יואל הקטן” בפיהם ובפי יעלי גרמה לו להרגיש כאילו “קולה חודר לגופו, נתקע כמו שפוד חד בגופו” (58). לחרדתו השתקפו אליו פניו של יואל המת בפני התינוק וגם מעיניה של יעלי. גם הביקור של אמו אצל יעלי לא הפיג את הרגשתו של אלחנן, שמנתקים את התינוק שלו ממנו. אמו שמה־לב לצבע עיניו של התינוק, עיניים אפורות, שאינן כצבע העיניים של הוריו הביולוגיים. אלחנן פטר את חשדנותה בשקר, שאלו צבעי עיניו של “איזה דוד” של יעלי (62), אך בשובו לדירה, נכנס לחדר שהיה של יואל ויהיה מעתה חדרו של התינוק והרגיש “כאילו איזה כוח נעלם נגע בו באצבעות קרות, והוא אמר לעצמו, בלאו-הכי הוא היה פה כל הזמן, הבעל הקבור באדמה, רק אני לא שמתי לב, הייתי עיוור” (63).

למראה צעצוע חצוצרה שהכינה יעלי לתינוק ואשר הונח לצד החצוצרה של יואל, המשיך אלחנן להרהר: “איך שהיא שומרת שהוא יישאר חי, הבעל המת”. כעת הבחין, שהתמונה של יואל נותרה תלויה על הקיר, ואף שאמר לעצמו: “אני סתם משגע את עצמי, כבר שנתיים הוא קבור באדמה”, הרגיש כאילו יואל ניצב חי לידו “מביט בו בעיניו האפורות העצובות, ולרגע היה נדמה לו שאיזה חיוך סמוי עולה מן העיניים העצובות” (64).

סידרת התמונות בחלק זה של העלילה בונה אט־אט את הסיבה להשתגעותו של אלחנן. הצעתה של יעלי לקרוא לתינוקם בשם בעלה המת, השקר שבאמצעותו הסבירה את ההחלטה על מתן השם יואל לתינוק וגם צבעם האפור של עיניו, שהוא כצבע עיניו של המת - כל אלה העניקו לאלחנן את ההרגשה, שמפקיעים ממנו את אבהותו על התינוק שלו. אך הם גם העמיקו אצלו את החשד כלפי יעלי, שנישאה לו רק משום שהיה חבר של יואל, ורק כדי שייוולד לה ממנו התינוק ששמו וצבע עיניו יְשָמרו את זכרו של יואל בחייה.

השתגעותו של אלחנן מתחילה במחשבות הבלתי־פוסקות על השם יואל ובחשדות שהוא מייחס ליעלי, ובכללן החשד, שאינו הולם איש־מדע, האמור לדחות אמונה עממית נבערת כמו זו שעולה במחשבתו, לפיה כל משך ההריון חשבה יעלי על יואל, “הוא היה לה בתוך הדם, בתוך מי-השפיר ובתוך השִליה, והילד נשם במי-השפיר את מחשבותיו וירש את העיניים האפורות” (64). לא השבחים של ההורים של יעלי ולא אסירות־התודה של ההורים של יואל ואף לא ההערכה של השכנה, הגב' שטרן (69), ירגיעו את אלחנן. לפתע התעורר אצלו הרצון, לראשונה מאז עבר להתגורר עם יעלי, לבקר בדירתו הקודמת. וכשעמד במקום שממנו נהג לצפות במשך חמש שנים אל יעלי ויואל, ראה לפתע בדמיונו את פניו של יואל “שעומד ומסתכל בו בריכוז רב” ודימה לשמוע את קולה של יעלי מבקשת מיואל: “תשכב על ידי, תאהב אותי” (70).

עלילת החלק השני

אף שעלילת החלק הראשון מסתיימת בתמונת־דמיון המכמירה את לבו של אלחנן, שבשוב יעלי מבית־החולים, תושיט אליו את התינוק ותאמר: “תיקח אותו, אלחנן, תחזיק אותו בידיים, תנשום אותו, הוא שלך” (73), לא כך מתפתחים הדברים בפועל. עם שובה הביתה נפתחת ביניהם מלחמה על כינויי הפנייה לתינוק. יעלי פונה אל התינוק בכינוי “יואל שלי” ואלחנן מכנה אותו בכינוי “ילד שלי”. הוא אפילו מונה את מספר הפעמים שבהם אמרה יעלי את השם יואל. עד מהרה מתפתחת מלחמת־הכינויים למאבק גלוי על הילד עצמו: “הוא הצמיד את פניו ללחיו של הילד ולקח אותו בחטף בזרועותיו ושמע את עצמו אומר, ילד שלי הקטן. מה יש לך? תן לי אותו, אמרה יעלי בבהלת־מה ולקחה את הילד, ובאוזניו צלצלו דבריו של יואל, ודאי, אני כאן, וזה רק מרחק צעדים אחדים, ופתאום קרע את האוויר משק-כנפיים אלים” (75).

אחרי הניסיון הזה יאחז אלחנן בבנו בהיסוס ורק לעיתים רחוקות. את החולשה שיפגין מכאן ואילך בשמירת זכותו כאב על בנו ניתן להסביר בתחושת האשם שהוא מתהלך עימה: בעמקי לבו התאווה לאשת חברו, כאשר הלה היה בחיים. בעבר פלש לתחום, שנוכחותו שם היתה אסורה, ולפיכך עליו לשאת כעת את עונשו מידי המת. הלה יהיה נוכח בחייו עם יעלי באמצעות תינוקם. שמו של התינוק ודמיונו למת יזכירו לאלחנן בקביעות את חטאו כלפי חברו, יואל.

ואכן מעתה מתחוללת תפנית בעלילה. ההסברים הפסיכולוגיים מפנים את מקומם להסברים הפילוסופיים־קיומיים. הנובלה שוקעת מעתה עמוק יותר אל הרובד האפל של הנפש, נפשו של אלחנן ההולך ומאבד את שפיותו לא רק מלחצם של המכאובים הפרטיים, אלא גם מגילוי המצוקות האנושיות הכלליות, שעיניו נפקחות לראותן כעת. מעתה יהיו ההתגלויות של יואל המת לאלחנן תכופות יותר, ובמקביל תגדל השפעתן עליו. ההתגלויות של יואל חושפות את אלחנן לעולם הצללים של המתים והוא מתחיל להבחין בקיומם של הצללים האלה גם במציאות של החיים, “איך האנשים והבתים נהפכים לצלליות כהות” (90–89). טירוף דעתו יושלם, כאשר הצללים מעולם המתים יתלכדו אצלו עם הצללים במציאות של החיים. שלבי אובדן השפיות אצל אלחנן מקבילים לא רק לתכיפות ההתגלויות של יואל אליו, אלא גם למידת נוכחותו הפעילה של יואל בהן. בכל התגלות מאוחרת יותר הוזה אלחנן את חברו המת עובר משתיקה לדיבור, וגם הדברים שיואל אומר הופכים למטרידים יותר.

ערב ברית־המילה, שהיא ברית הקודש “שחותמים בבשר” של העולל (76), התגלה יואל לאלחנן בשנתו, ואמר לו: “אשתי אהובתי היא שלך עכשיו, אבל עדיין אני בעלה ואני חי בבית, השם שלי חי בבית - - - ואפילו שהגוף שלי מפורר מזמן, משהו מהאושר שלי עוד מתרוצץ בלב הטרגדיה שלך, עוד מושך בחוטים רבי־עוצמה, עוד אוכל אותך, עוד לוקח ממך את המנוחה, ואתה, אתה עוד מחפש קצת מנוחה לנפש שעייפה מחיפוש האמת בתוכה” (78).

סערה שהתחוללה בחוץ עוררה את אלחנן מהחלום. הוא ניגש לחלון, השקיף אל הגן ובתמונה שנקלטה אצלו השתלב שוב יואל המת: “נדמה לו שמישהו הולך שם עם פנס ביד - - - וסיעת עורבים המריאה בקצה הגן - - - ופתאום ראה איש מסתכל אל תוך החדר. יואל, יואל, יש גשם, יורד גשם, אמר בבהלה - - - והוא אמר, יואל, אתה עומד בגשם, אתה רטוב כולך, והיה נדמה לו שהאיש פיו נפער והוא צועק, אבל לא שומעים מה” (82).

הגן הציבורי יהפוך מעתה לזירה העיקרית של פחדיו וסיוטיו של אלחנן. מאז התגלה יואל אליו מ“עולם הרפאים” (75) ודיבר אליו על המציאות של המתים, שהיא “קבר הגעגועים - - - בית בלי קירות” (83), רואה אלחנן בגן הציבורי רק אנשים בודדים ונואשים, ואת לבו מחרידים העצים ושיחי-הגן האפלים והעורבים השחורים, שקולם צורם ומראם מאיים. ואף־על־פי־כן אין אלחנן מסוגל להתנתק מהגן ולהימנע מתצפיותיו לנעשה בו. כפי שצפה בעבר בחשכה לדירתם המוארת של יואל ויעלי, הדירה שייצגה בעיניו פיסת נוף של החיים, כך מייצג בעיניו כעת הגן הציבורי החשוך פיסת נוף של המתים.

מכאן ואילך מתעכב אלחנן, אחרי סיום עבודתו במרפאה, בדירת הרווקים הקודמת שלו בתואנה שהוא זקוק לשקט כדי לכתוב מחקר. אך כמו בעבר הוא מסתתר שם בחשכה ומתצפת משם שוב על יעלי. לדירתם המשותפת הוא חוזר בדרך כלל רק אחרי שהיא נרדמת. אלחנן שוהה פחות ופחות עם יעלי ועם בנו. את ארוחותיו הוא אוכל בחברת זרים בבתי־הקפה, תוך שהוא מאזין לנושאים המגוחכים שמעסיקים אותם בשיחותיהם (112–110). וכדי להימנע מהחזרה לחיק משפחתו הקטנה הוא משוטט בגן הציבורי הסמוך או ברחוב הראשי, מקומות שבהם הוא רואה ואף מתוודע ל“צללים”, לבני־אדם זרים שמראם ודבריהם משקפים בדידות ואומללות.

יעלי מרגישה שאלחנן הולך ומתרחק ממנה ומבנם. הסצינה בעמ' 106–102 ממחישה היטב את מצוקתה. אחרי שהשתהה בדירת הרווקים הקודמת שלו, נכנס אלחנן לדירתם בדיוק כשיעלי סיימה להניק את התינוק. אלחנן מבקש להחזיק את התינוק בידיו, אך היוזמה הנדירה הזו מצדו מסתיימת מהר, משום שעיניו האפורות של הילד מזכירות לו את יואל. כל אותה עת צופה יעלי במתרחש, נוטלת מידיו את התינוק, והמכאוב מתפרץ מתוכה: “כן, היה לי בעל והוא מת, הוא כבר שנתיים קבור באדמה - - - ושמו היה יואל, אתה יודע את זה - - - והילד הזה שמו יואל, אמרה, כיסתה את פניה בכפות ידיה ופרצה בבכי נואש ואלים” (104). אך גם במעמד הזה מרוכז אלחנן יותר בדיאלוג הזוי עם יואל המת מאשר עם יעלי המדברת אליו.

פעם אחת בלבד התפוגג המתח ביניהם. הדבר אירע כשחזר לדירתם כהרגלו רק אחרי שיעלי כבר נרדמה. היא התעוררה ושטחה את תחינתה: “תשכב לידי, תהיה אתי”, וגם הוא השיב בתחינה: “תני לי לאהוב אותך”. ולראשונה מאז הלידה שכבו והתענגו מ“שחרור פרוע” (117). אך כבר למחרת חזרו חייהם למסלולם הקבוע: “הוא שמע קול בתוך עצמו לוחש, והחיים לא יכולים לראות את המתים ורק שומעים את קולם” וממקום התצפית בדירת הרווקים שלו ראה את יעלי בוחנת את גופה העירום בראי ואחר “התיישבה בכורסה, שתתה את התה ובכתה” (121).

ההפוגה בעינויי הנפש של אלחנן בליל ההתעלסות עם יעלי רק העצימה את תהליך הטירוף שכבר היה נתון בו. המחשבות הטורדניות, דמיונות השווא, ההזיות המציקות, התגלויות רוח הרפאים של יואל המת ומראם של האומללים בגן וברחוב המצטיירים בעיניו כצללים - כל אלה מכריעים לבסוף את שפיותו. שני הפרקים הארוכים בסיום הנובלה (132–122, 140–133) מתארים את השלבים האחרונים של אובדן שפיות-הדעת של אלחנן.

המקרה של גוטליב

ציור החוזר בטקסט מגלה, שאלחנן אכן נתון בתהליך של היטרפות הדעת. הציור מופיע בתיאור שני לילות סערה. את הלילה הסוער הראשון (83–80) אפשר לסמן כתחילת אובדן השפיות של אלחנן. בהמשך יתואר לילה סוער נוסף (140–133), שבו תתחולל סערה חזקה יותר, והוא יסמן את השלמת טירופו של אלחנן. בשני הלילות מתרחשת בגן הציבורי סערה המתוארת בפרטים דומים: עוצמת הרוח הנושבת, האפלה המתגברת, טלטול הפנסים, התנודות של צמרות העצים, התעופפות העורבים, נצנוץ העיניים הירוקות של החתולים בין השיחים השחורים, תנועת צללים, ומישהו חוצה את הגן ומאיר בפנס את דרכו.

שתי הסערות מתקשרות ביניהן גם באמצעות ציור זהה. בליל־הסערה הראשון מסופר, שאלחנן קם ממשכבו ורכן אל יעלי “ורכון עליה היה נדמה לו שהשמשה התנפצה ומשהו משתקף בשברים והוא לא ידע מה, ופתאום ראה איש מסתכל אל תוך החדר. - - - ודמעות עלו בעיניו, והוא ראה את יואל נותן בו מבט ארוך של ציפייה ומתרחק אל הרחוב הסגרירי הריק, ואחר־כך הולך ונעלם דרך הרחובות הריקים” (28). הציור המתאר את טירוף הדעת כהתנפצות של זכוכית לשברים מופיע גם בליל־הסערה השני, אך הפעם ההתנפצות היא בגופו של אלחנן: “ופתאום ראה עורב נעמד על האיש השוכב על הספסל, והוא הרגיש כאילו זכוכית התרסקה בתוך גופו - - - ובמקום האיש על הספסל ראה את יואל ועורב עומד עליו” (130–129).

את ההצדקה לזהות את טירוף הדעת עם ציור הזכוכית המתנפצת לרסיסים מספקת לקורא ההגדרה שנתן אלחנן עצמו לשיגעונה של אחת המטופלות היותר ותיקות שלו, הגברת גוטליב: “והרי מזמן ידע שאצלה המראה התנפצה ורק לא ידע מה משתקף בשברים” (119). הקשר בין סיפורה של המטופלת הזו ובין אלחנן נחשף בתיק הרפואי שלה. במשך שלושים וחמש שנים סבלה הגברת גוטליב מדיכאון שאחרי הלידה, והדיכאון הזה התפתח אצלה לטירוף־דעת במשך השנים. אצל אלחנן לא ארך התהליך שנים כה רבות. גם אותו תקף הדיכאון רק אחרי לידת בנו, אחרי שהתברר לו מהשם שבחרה יעלי לתינוקם ומצבע עיניו האפורות, שיואל חדר אל חייו מ“עולם הרפאים” (75) ולעולם לא יניח לו.

ההבדל היחיד בין הדיכאון שלאחר הלידה של הגברת גוטליב לדיכאון שלו הוא במשך הזמן שארכה התגלגלות הדיכאון לטירוף הדעת אצל שניהם. אצלה הושלם הטירוף אחרי חמש־עשרה שנים והמשיך לקנן בתוכה עשרים שנה נוספות. אצל אלחנן הסתיים התהליך בפחות משנה. הדמיון הזה מסביר את העניין שמגלה אלחנן דווקא במקרה של המטופלת הזו. מכל התיקים שהצטייד בהם כדי לבחור מתוכם את המקרה שעליו יכתוב את המחקר שלו בערבים, אחרי סיום עבודתו בבית־החולים, בחר אלחנן דווקא את המקרה של הגברת גוטליב.

התיק של הגברת גוטליב העניק לו את ההרגשה “שהוא מחזיק שם גוש של כאב ללא מרפא” (93). הוא זכר כיצד היתה הגברת גוטליב יושבת מולו, גופה הכבד מורעל מתרופות ועיני הפחם שלה, שהיו פעם נוצצות “נעשו כבויות שנה אחרי שנה”. וגם זכר “איך היתה יושבת לפניו, משפשפת את כפות ידיה כמו קוצים של קקטוס נתקעו לה בכפות ידיה, והבכי המר, והשתיקה”, עד שאחרי שלושים וחמש שנים של סבל “ירדה לקבר עם דיכאון־שלאחר־לידה” (93). אלחנן לא הצליח להקל על סבלה עם כל הכדורים, אינפוזיות האנאפראניל ומכות החשמל שרשם לה. כמנהגו בשלב זה ביטאה נפשו המתערערת את זיקתו לתיק שלה בדברים ששתל בפיו של יואל, ששמע אותו אומר לו: “כן, הנפש, הנפש, אפֵלה גמורה - - - הרי אתה יודע, עצים חרוכים לא נרקבים - - - כן, התיק שלה כבד, של גברת גוטליב, ועוד יותר כבדות המחברות הריקות - - - אולי לא הערכת נכון, לא הבנת את נקודת השבירה שלה, הולכת תמיד כמו במורד המדרכה - - - והיא, שלושים־וחמש שנים במורד המדרכה, ביום, בלילה, וגם בשינה” (95–94).

אף שהחליט לכתוב את המחקר על המקרה של הגברת גוטליב, לא אזר כוח לממש את רצונו. שוב ושוב עלעל במסמכים, שנאספו בתיק הרפואי שלה במהלך שנות הטיפול בה והרגיש, שאין הוא מסוגל להתמודד עם תוכנם. יאושו מקוצר־יכולתו לפענח ולסכם את “הנפש החמקמקה” של הגברת גוטליב משתמע מדבריו הבאים: “אני, שמילאתי תיקים על תיקים ודוחות לאינספור וסיכומים ונימוקים ועמודי קבלה ומכתבי שיחרור ארוכים, לא מבין שום דבר לא יודע לכתוב מילה והראש ריק” (114).

תחילה מסביר אלחנן את העיכוב בכתיבת המחקר בקושי למצוא את הפתיחה הסיפורית המעניינת, אך לבסוף הוא מודה בסיבה האמיתית, שמונעת ממנו להתחיל בכתיבת המחקר: “אחרי הכל, האם הבנתי אותה, את גברת גוטליב, ואת עצמי האם אני מבין, והרי כבר אפלטון אמר שהנפש, כדי להכיר את עצמה, צריכה להתבונן בנפש אחרת, והנה אני מתבונן כבר עשרים שנה, ולמדתי משהו? מה למדתי? אולי שהמכוניות נעשות משוכללות יותר והאדם יותר חסר־אונים, והכל חסר־תקווה כתמיד, ולשווא אני מנסה להציל מטביעה מה שאין להציל” (119).

אכזבה מרפואת הנפש

אף־על־פי־כן סייעה לאלחנן ההיזכרות בגברת גוטליב להבין את היקף התופעה האנושית בה התמחה. כעת הוא נזכר באמירות אותן שמע מפי הגברת גוטליב על הסבל הנפשי שלה. בשעה שנאמרו מפיה לא נתן עליהן את דעתו, אך כעת הוא מוצא אותן מגדירות היטב את מצבו, הדומה כל־כך למצב בו היתה נתונה. פעם אמרה לו, שהיא כמו “בנאדם מת למרות שהוא חי” ועוד הוסיפה ש“לחיות ככה זה כמו למות” (119). דבריה אלה מגדירים את טרוף הדעת כמצב שבו מתבטל הגבול בין החיים למוות.

אלחנן למד להכיר מצב כזה: מאז נדחק למלא את מקומו של חברו המת בחייה של יעלי, לא התאדה יואל המת לא מחייה וגם לא מחייו. להיפך: נוכחותו של המת התעצמה והלכה בחיי שניהם, אצלה מרצון ואצלו בכפייה. דווקא אחרי מותו קיבלו משמעות גדולה יותר הדברים, שאמר יואל בעודו בחיים, אף שהיו אלה דברים שליקט מפה ומשם. כך סיפר פעם ליעלי על ציפורים שגומאות מרחקים “בגלל האהבה” (70). בהזדמנות אחרת סיפר יואל לאלחנן על עמים המתהלכים בנעליים מחודדות סוליה כדי “לא לבעוט באדמה, לא להרגיז את האדמה” (09) ועל קיומם של הרי־געש “גם בקרקעית הים” (103). ואפילו לשמו ולחפציו (לתמונתו ולחצוצרה שלו) היתה כעת נוכחות חזקה יותר ומשמעות גדולה יותר.

דבריה של הגברת גוטליב, שהפריכו את ההבדלה המקובלת בין החיים למוות, הפכו מובנים לו מרגע שבעצמו החל לחוות את ההתגלויות של יואל. בשיטוטיו בגן הציבורי וברחובות העיר פגש אלמונים, בודדים ומעוני־נפש כמוהו, שזימנו לו הוכחות לא רק לקביעה של הגברת גוטליב בדבר הייתכנות של “בנאדם מת למרות שהוא חי”, אלא אף ליותר מכך: ייתכנות נוכחותם של המתים בחייהם של החיים. כמו אותו זקן שסבב בגן סחור־סחור, שהתיישב על הספסל לידו וסיפר לו שהתאלמן לפני שנה מאשתו, שבפתאומיות “פשוט, נפלה על הרצפה ומתה” (17), מבין כעת אלחנן, שאל המרפאה שלו הגיעו רק המטופלים, שזכוכית־הנפש שלהם כבר התנפצה, אך ברחבי העיר מסתובבים רבים נוספים, שנפשם כבר סדוקה ועלולה אף היא להתנפץ באחד הימים. את סדוקי-הנפש האלה הוא מכנה “צללים” (101) והוא מזהה אותם בשיטוטיו בלא-קושי.

בגן הציבורי קלטו עיניו אשה מלטפת ומחבקת כלב שחור וגדול (25), איש זקן היושב על ספסל וראשו שמוט על חזהו, אשה שחצתה בצעדים מפוחדים את הגן בעזרת הליכון (46), ילדה שהעיפה בלונים וצעקה אליהם משהו (47), והומלס, נגן צ’לו, שקיבץ נדבות ברחוב ונשכב על ספסל בגן, אחרי שכיסה את עצמו ואת הצ’לו ביריעת ניילון (124). גם ברחוב פגש אלחנן מיבחר מהצללים האלה. בשדרות דוד המלך פנה אליו איש שביקש להגיע לבניין הרבנות הראשית, ואחר־כך ראה אותו עולה בצעדים כושלים במדרגותיו (48). בהזדמנות אחרת פנתה אליו באותו מקום אשה דוברת רוסית, שאת דבריה לא הבין, ואחר־כך ראה אותה ממררת בבכי במסתור הכובע שכיסה את פניה (67). אחריה עיכב אותו צעיר, שביקש מצית להצית סיגריה ודיבר על הנחשים, שאינם מתאבדים, אך מתעוורים, כאשר הם מגיעים להשלת עורם בפעם האחרונה (68). האלמונים האלה מגלמים בעיניו של אלחנן מצב קיומי זהה, והוא מסכמו כך: “החיים מתחילים, החיים נגמרים, החיים נשברים” (48).

פעם הוליכו אותו רגליו לטיילת חוף־הים ושם הבחין אלחנן באשה, שהחזיקה בידיה בקבוק חתום ובתוכו מגולגל דף נייר גדול, אך משהבחינה בו לא השליכה אותו אל הים, אלא אמרה לו “אני לא יודעת, אדוני, אם עשית מעשה טוב או רע”, ודבריה הזכירו לאלחנן שגם הוא שאל את עצמו שאלה זו “פעמים רבות כשהציל אנשים מבליעת כדורים, מתליות ומחיתוכי ורידים, מרוחות רעות שבישרו מוות, מקפיצות מגגות, מחלונות, מדיבורים מיוסרים, משאיר את האדם סגור ככספת עם התופת בתוכו” (88).

ואכן, בתהליך אובדן שפיותו של אלחנן יש משקל רב לא רק להרגשת האשמה שלו כלפי חברו, יואל, אלא גם לאכזבתו מהכוח של המדע להסביר את נפש האדם. וכך הוא מנסח את אכזבתו מרפואת הנפש: “כמה הייתי טיפש, כמה הייתי עיוור, אני שהמקצוע שלי זה נפש האדם - - - שום דבר אני לא מבין בנפש האדם - - - נפש האדם, עולם תת־ימי המקצוע שלנו - - - הבל ורעות־רוח המקצוע שלנו” (42). אחרי שנים של טיפול בחולים והיכרות עם פגועי-נפש מתקופת השואה (כולל אמו) הלומי־קרב ממלחמת יום־כיפור וממלחמת לבנון ומוכי-דיכאון ממאבקי השרידה בחיים (הגברת גוטליב) ואחרי שהוא עצמו נקלע למצבם, התברר לו, שהפסיכיאטריה מסוגלת לפטֵם בתרופות ולטפל במכות-חשמל, אך למעשה אין ביכולתה לרפא נפש מעונה שהתרסקה. אלחנן נזכר במטופל שהתאבד בשירותים של המחלקה ואחר־כך נזכר שוב בגברת גוטליב, שכל שנות הטיפול שהשקיע בה לא שיפרו כלל את מצבה, ומיד שב וחשב על קוצר־ידה של הרפואה: “כמה היא חסרת־אונים כנגד הטבע, כמה היא אובדת־עצות, מחפשת, מחפשת, והטבע בְּשלו, אכזר, חזק, גובר על הכל. - - - רק רפואת הגוף התקדמה - - - אבל הנפש, הנפש, חוסר־אונים ותעלומה. - - - כן, הנפש, הנפש, אפלה גמורה” (94–92).

הסערה והטירוף

רופא הנפש, אלחנן גיל, איבד סופית את שפיות הדעת בליל הסערה, שלכד אותו בגן הציבורי. גם באותו יום נמנע אלחנן מלחזור אל יעלי ואל בנו, שהמתינו לו בדירה. תחילה אכל בבית־הקפה והתרגז משיחות ההבל ששמע מהיושבים סביבו (123). אחר־כך עלה לדירת הרווקים, אך במקום להתחיל את כתיבת המחקר טלפן משם לאמו והזהיר אותה מפני הסערה המתקרבת. עוד זמן־מה השתהה מול המחברת הריקה, התאמץ לרכז את המחשבה בפתיחה המועדפת למחקר על המקרה של הגברת גוטליב ונזכר בציפורי הנייר מקופלות הכנפיים שהביאה להראות לו ובבת שלה, שאחרי לידתה שקעה הגברת גוטליב בדיכאון, נערה גבוהה ויפה, שפנתה אליו והוא לא קיים את הבטחתו להשיב לה על השאלה המביכה שהפנתה אליו: “למה” (126).

אחר־כך יצא לסיבוב ברחובות הסמוכים, שאול המלך ודובנוב, ונכנס לגן הציבורי. על אף הקור והחשיכה השתהה במקום וניסה לזהות קולות שונים, שבקעו מהבתים הסמוכים. כך נלכד בסערה, שהתחילה בבת־אחת והבריחה מהגן את האדם היחיד שהיה שם, נגן הצ’לו מהרחוב שהתעורר בבהלה משנתו על הספסל. אך אלחנן התעכב כמאובן מתחת לעץ ברוש וצפה בהשתלטות להק עורבים על הגן, אותו חצו במעוף פראי. לפתע התגלה אליו יואל המת ואמר לו, שהעורבים “מריחים מתים” ולכן יעץ לו: “אל תעמוד ליד הברוש, עורבים אוהבים ברושים”. בהמשך דבריו גילה יואל לאלחנן, כיצד אירעה התאונה שבה ניספה: ציפורים חצו את השמים, אור סנוור את עיניו ומכוניתו נתקלה במעקה הבטון, והזכיר לו, שכעבור שנה תפס את מקומו אצל יעלי. אזכור זה מסביר את הדברים, שאמר לו יואל בנימה מבשרת־רעות קודם לכן: “הרי אתה יודע, הצללים מתפזרים אבל החשיכה לא נעלמת, וכשהיא מתגנבת לתוך הגוף אתה האויב המסוכן של עצמך”. ובפנים מתקדרים השלים יואל את אזהרתו: “אם נצמדים לעָבר מֵתים קצת כל יום - - - ואדם נעשה אכזרי בלי שירצה” (130).

כאשר חזר אלחנן אל דירתם נדהמה יעלי ממראהו. הסברו, שהיה קורבן להתנפלות של עורבים, לא התקבל על דעתה (231). למחרת ליל-הסערה נדמה היה שאלחנן חזר לעצמו, אך עד מהרה התברר, שתהליך ההשתגעות רק הועתק מהחוץ פנימה. שוב בחר להסתגר בדירת הרווקים הקודמת שלו במקום לשוב לדירתם בסיום העבודה. כאן גילה, שגדעו את עץ השסק שגדל מתחת לחלון חדר העבודה שלו. תמיהתו על זהותו של מי ש“גודע פה עצים עם פרי” הציפה בזיכרונו את דבריו של יואל אליו אמש בסערה: “גזע חלול הוא מסתור גרוע”. ההתגוששות בין שתי ההגדרות הסותרות, זו של יואל (“גזע חלול”) וזו שלו (“עץ עם פרי”), יכריעו אם אלחנן יהיה שפוי או שתיטרף עליו דעתו.

ההתגלות של יואל אליו בשלב הזה מטה באחת את הכף לצד השיגעון. הפעם ראה אלחנן את יואל “כמו צלוב מסומר אל הקיר” ושמע אותו מסביר את דבריו מאמש: “אי־אפשר להחזיר את הזמן לאחור, אי־אפשר לעמוד במקום שאין בו כוח משיכה” (137). אלחנן עוד התאמץ לאסוף את המחשבות, אך כבר אבדה לו השליטה עליהן. תמונות שונות התרוצצו במוחו ואוזניו קלטו קולות שונים. אחר־כך נרדם וחלם שני חלומות. בראשון רצה יעלי בנשף של שלדים ומסכות בלבוש תחתון, והתינוק העֵרום בידיה, עד שנתקלה ביואל, בעלה המת, ניצב בפתח השער, ואז מבועתת ומיללת היא סבה ורצה לכיוון אחר. בחלום השני יצאה אש מתוך עץ, ואיש ואישה התווכחו ביניהם. האיש אמר שאין עץ והאישה טענה שישנה אש, אך התברר שהאישה צדקה ממנו. אלחנן עוד הספיק להיזכר “שמשהו דומה סיפרה לו פעם גברת גוטליב” והתיישב לשולחן כדי לפתוח בדבריה אלה את המחקר, אך כשפתח את התיק הרפואי של הגברת גוטליב כדי למצוא רישום של הדברים, גילה שהוא “רואה הכל במהופך” (140).

הנובלה מסתיימת בסצינה המתארת, כיצד גילתה יעלי את אלחנן אחרי שהשתבשה עליו דעתו. אחרי שגמרה את הנקת הלילה של יואל הקטן, המשיכה להמתין לשובו של אלחנן מדירת הרווקים שלו. ציוני-הזמן מדי רבע שעה חושפים, שהחרדה לשלומו התחזקה אצלה והחדירה גם אליה שמץ מהאימה הקיומית, שהטריפה על אלחנן את דעתו. התימלול קושר את מחשבותיה אל התיאורים המצמררים של העיר בשיר של אלתרמן “הלילה הזה” מתוך “כוכבים בחוץ”: וכשהסתכלה בעיר הרדומה נראו לה הבתים לוחות ענקיים מלאים חריצים - - - ופתאום שמעה צווחה מפחידה. - - היה נדמה לה שבכיכר הריקה צל עובר ונעלם - - - היה נדמה לה שמשהו מגיח ונעלם, מגיח ונעלם" (142–141). לבסוף לא יכלה לשאת עוד את החשש לגורלו של אלחנן, ולכן קמה, הוציאה את הילד מהעריסה, עטפה אותו בשמיכה ויצאה מדירתה המוגנת אל דירת הרווקים שלו. היא מצאה את אלחנן בחדר־העבודה “יושב ליד השולחן וראשו נופל על זרועו הפרושה - - - ישן שינה עמוקה”. היא הסיטה את המחברת מתחת לידו והחלה לדפדף בה “דף אחרי דף”, וכך גילתה ש“כל הדפים ריקים”, ממש כמו תבונתו של אלחנן.

הסיפור והנובלה

בקובץ סיפוריה הראשון של יהודית הנדל, “אנשים אחרים הם” (הוצאת ספרית פועלים, 1950), נכלל הסיפור “אלמנתו של אליעזר”, שעלילתו דומה מאוד לעלילת הנובלה “טירופו של רופא הנפש”. עלילת הסיפור המוקדם מתרחשת כחמישים שנה לפני עלילת הנובלה. גד, רווק מקיבוץ שעל גדות הירדן, התאהב בברכה מרגע שהצטרפה לקבוצה, אך אחרי שברכה הפתיעה את כולם ועברה להתגורר עם אליעזר, החל גד לתצפת מחדרו אל דירתם. כעבור חמש שנים ובטרם שזכה לתינוק מברכה, נפטר אליעזר מנגיחת פר ברפת. בתום שנת האבלות של ברכה התהדקה הידידות בינה ובין גד ועד מהרה עבר להתגורר בחדרה. כעבור שלוש שנים, שבהן לא הזכירה את שמו של אליעזר אפילו פעם אחת, הופתע גד, אחרי לידת תינוקם, מהצעתה של ברכה להעניק לבנם את השם של הנפטר. הצעתה עוררה את קנאתו של גד בנפטר, ואף שהסכים אחרי לבטים לאמץ את הצעתה, אבדה לו מכאן ואילך שלוות נפשו. מחשבות הקנאה התרוצצו במוחו, ובהשפעתם השתמט מלהיות בחברתם של ברכה ושל בנו. גד נירפא מקנאתו רק אחרי שעבר חוויה מסעירה, כשברכה ניצלה מטביעה בירדן הגועש. האירוע הבהיר לו, שהקנאה חומסת ממנו את אושרו, את אהבת ברכה ואת שמחת ההורות של שניהם לתינוקם.

למרות הדמיון אין שני הסיפורים זהים. הסיפור המוקדם מסופר בגוף ראשון, ולכן משתקפת בו רק נקודת־המבט הסובייקטיבית של הגיבור־המספר. הנובלה המאוחרת מסופרת על־ידי מספר יודע־כל, ולכן היא מבטאת ידיעה אובייקטיבית ומקיפה יותר, הכוללת גם תהליכים נפשיים, שהגיבור אינו מודע אליהם. גיבור הסיפור המוקדם מתרכז רק בסבלו ובמה שמתרחש בנפשו, בעוד שבנובלה מוסיף המספר החיצוני על החשיפה של המתרחש בנפשו של הגיבור גם את מה שמתחולל אצל יעלי, אמו וגיבורים אחרים. אמנם בשני הסיפורים מתפתחת המצוקה אצל הגיבור מאירוע זהה, מרגע שאשתו מציעה להעניק לתינוקם את שם בעלה הראשון, אך בסיפור המוקדם ממצה מתן השם אליעזר לתינוק את סבלו של גד. ואילו בנובלה המאוחרת, מתן השם יואל לתינוקו מאיץ אצל אלחנן תהליך נפשי ארוך וסבוך המסתיים בטירוף דעתו.

וקיימים הבדלים נוספים בין שני הסיפורים: בסיפור המוקדם ניתן משקל גדול להשפעת הלחץ החברתי מצד חברי הקבוצה על החלטותיו של גד ועל האופן שבו הוא מתמודד עם המצוקה הנפשית שלתוכה נקלע. על הגיבור העירוני בנובלה המאוחרת לא מופעל שום לחץ חברתי. כל מה שעובר על אלחנן, מרגע שיעלי בחרה לתינוק את השם של בעלה הראשון ועד שנטרפת עליו דעתו, מושפע רק מכוחות המצויים בו עצמו: הרגשותיו, מחשבותיו והסבריו לאירועים שהוא חווה. בסיפור המוקדם אין הגיבור הוזה התגלויות של בעלה הראשון של אשתו, והמת איננו נוכח כיֵשוּת קבועה בחייו. בנובלה המאוחרת נוכח המת בחיי הגיבור בקביעות והתגלויותיו אליו מענות את נפשו מבלי להרפות ממנו.

יהודית הנדל הכינה לאחרונה את הקובץ המוקדם “אנשים אחרים הם” להדפסה מחודשת במסגרת “הספריה החדשה”, שבה נדפסים כל כתביה, ועל כן ברור, שהיתה מודעת היטב לדמיון בין העלילות של שני הסיפורים. מה, אם־כן, הניע אותה לכתוב כעבור חמישים שנה נובלה, שעלילתה מזכירה במידה כזו את סיפור־המעשה של הסיפור שפירסמה בתחילת דרכה?

סביר להניח, שרצתה להבליט את ההתפתחות הגדולה שהתחוללה ביצירתה בחמישים השנים שחלפו, מאז התפרסם הסיפור “אלמנתו של אליעזר”. הסיפור המוקדם הוא על הקנאה בבעל המת, שכמעט הרסה את האהבה של גד לברכה. קנאה זו התעוררה בו והשתלטה עליו מרגע שהשם אליעזר ניתן לבנו, אך שככה בו אחרי שחווה את אימת איבודה של ברכה בטביעה בירדן - אירוע שהבהיר לו את יתרון האחיזה בחיים על החשבונות שהיו לו עם המוות. הסיפור השני הוא, כמובן, מורכב יותר ואפל יותר מקודמו. עלילת הנובלה אמנם מתחילה בקנאה, שהיא בת־לוויה קבועה של האהבה, אך זו התגלגלה במהרה למשהו מסולף, לתשוקה אובססיבית ובלתי־נשלטת של אלחנן, לבעלות אבסולוטית על אהובי לבו, אשתו ובנו, תשוקה שאין ממנה מרפא.

יתר על כן: המחשבות הכפייתיות על יואל המת, המתחרה בו על יקיריו, פוקחות את עיניו של אלחנן לראות את הקיום באופן חדש ומפתיע. כאשר הוא מסתכל סביבו, באנשים מזדמנים בגן וברחוב, הוא מבחין, שכל אחד זוכר או מתגעגע אל יקיר שאבד לו. הנעדרים האלה נוכחים בחייהם ומלווים אותם כצללים. גילוי זה שומט מתחת רגליו של אלחנן את הרגשת הביטחון שהיתה לו קודם לכן, שהרי השגת אהבה אבסולוטית היא בלתי־אפשרית, אם צריך לחלוק אותה עם הנפטרים והנעדרים. את נפשו הולכת ומכריעה המסקנה המייאשת על קוצר-ידו של בן־אנוש לגבור על הצללים המתלווים לחייו. אי־הוודאות השולטת בקיום מערערת לבסוף את שפיות־דעתו. לכן מסיים גיבור הנובלה את מסע חייו הרחק מהנקודה, בה סיים גיבור הסיפור המוקדם את מסעו. בעוד שגיבור הסיפור הקצר נרפא מהקנאה, מסתיימים חייו של אלחנן בנובלה באובדן שפיות הדעת שלו.

כאמור, חמישים שנה חלפו בין הסיפור המוקדם לנובלה, והן מוכיחות עד כמה העמיקה יהודית הנדל במשך השנים הללו במאמציה להבין את נפש האדם. בסיפור המוקדם ממצה ההסבר הפסיכולוגי לחלוטין את הקנאה של גד לברכה. ואילו בנובלה, תש מהר כוחו של ההסבר הפסיכולוגי, כי העלילה עוברת מהר מהעיסוק בקנאה של אלחנן ליעלי אל תהומות עמוקים יותר בנפשו. במקביל אפשר ללמוד מההשוואה בין הסיפור המוקדם לנובלה המאוחרת עד כמה שיכללה יהודית הנדל במשך השנים את אמנות הסיפור שלה. כעת הסיפור שלה חוסך במילים, מדייק בהן, מותיר פערים להשלמה על־ידי הקורא, מצפין בטקסט אנלוגיות ומצייר בקצב נכון ובמידה נכונה את מצבי הנפש של הדמויות המרכזיות. השיפורים האלה מוכיחים, עד כמה קובעות דרכי־הסיפור את התוצאה האמנותית של היצירה ועד כמה אין גבול ליכולת ההשתפרות של סופר, שיש לו יחס כה רציני אל הכתיבה כפי שהוכיחה יהודית הנדל בכל השנים שהיא מכהנת בספרות הישראלית.