א    🔗

“ייִדישע יום־טובֿים הייבן זיך אָן מיט לחמא עניא און ענדיקן זיך מיט עוזר דלים”. כלומר: מועדי ישראל תחילתם לחמא עניא וסופם עוזר דלים – היא אמירה, המבקשת, על דרך מתכונת לוצצת, להגדיר תוגתם של חיי־היהודים בכלל ושל דלות־היהודים בפרט. עיקרה של הליצה הוא בכך, ששני המועדות, פסח ושמחת תורה, שהם כנקודות־האור המבהיקות והמובהקות בלוח־השנה, נראים בהיפוכם. שכן האמירה מבליטה מתוך ליל־הסדר המשופע אך דברי־הפתיחה של ההגדה: “הא לחמא עניא”, ומתוך שבע ההקפות, הכוללות את כל האלפבית, אך את ההקפה השישית, שפתיחתה: “עוזר דלים הושיעה נא”. וכחידודה של האמירה הזאת חידודה של חברתה: “אַז אַן אָרעמאַן וויל זיך פֿאַרשפּאָרן דעם עוזר דלים, מאַכט ער אַ הקפֿה ערבֿ פּסח”, כלומר: כשהעני מבקש לחסוך את עוזר דלים, הריהו עושה הקפה בערב פסח. עוקצו של החידוד הוא בשעשוע כפול־המשמע בשימוש “מאַכן אַ הקפֿה”, שפירושו אחד הוא הסיבוב עם ספרי התורה בליל שמחת תורה, סחור־סחור לבימה; ופירושו אחר הוא מעשה הלוואה על דרך הנאמר בפרקי אבות: “והחנווני מקיף”. ובהוראה זו מתכוונת האמירה לכך, כי העני, שאינו רוצה לפני פסח להזדקק לחסדו של קמחא־דפסחא, חייב להקיף, ללוות. שעשוע דומה בכפל־משמעה של תיבת “הקפה” מצוי גם בשימושים אחרים, כגון באמירה: “עוזר דלים איז אויך אַ הקפֿה”, שהיא לגלוג לגבירים שהיו חוששים מפני ההקפה השישית והיו מניחים אותה לעניים או להדיוטות, שאף הם לא היו שמחים בה ביותר. ובייחוד בולט השעשוע בניסוח המבודח: “אַ הקפֿה איז דער רעכטער עוזר דלים”, שפירושה: הקפה, דהיינו הלוואה, עשויה באמת לעזור לו לעני ולסייעו.

ושמעתי מפי ידידי ר' משה מייזלש (עמישי), שהעולם שואלין: הרי מתן התורה היה בשבועות, ועל שום מה שמחים בה בשמיני עצרת, ומשיבין: גדולה מתנה. אבל הקפה טובה הימנה, שסופה מחזירין אותה.

ב    🔗

ובולט ביותר הוא אותו שחוק־הכפל בפתגם: “אַז מען הייבט אָן מיט הקפֿות ענדיקט מען מיט עוזר דלים”, אשר כוונתו: אם מתחילים בהקפות, דהיינו בהלוואות, מסיימים בעוזר דלים, שכן דרכו של סוחר, שהוא משתקע במופלג במיקח־הלוואות, אינו נמלט בסופו מפשיטת־רגל. השחוק־לסתור הוא באמירה: “אַז מען הייבט אָן מיט לחמא עניא ענדיקט מען מיט קניידלעך”, כלומר: כשמתחילים בלחמא עניא מסיימים בכופתאות; ולכאורה אין כאן אלא סדרו של סדר הפסח, אך באמת הכוונה, כי מי שתחילתו הסתפקות במועט, סופו אמידות של שפע. ואפשר, כי האמירות המקיפות את רוב לוח־השנה, מפסח עד שמחת תורה, הן ביסודן אמירה אחת על דרך היפוכו של הסדר; כזה: “אַז מען הייבט אָן מיט לחמא עניא, ענדיקט מען מיט קניידלעך, אַז מען הייבט אָן מיט הקפֿות ענדיקט מען מיט עוזר דלים”, כלומר: כשמתחילים בלחמא עניא מסיימים בכופתאות. כשמתחילים בהקפות מסיימים בעוזר דלים. ובהרחבתו של הלוח משיעורה של שנה להיקפו של מלוא הווייתו של האדם עלי אדמות אתה מוצא בפתגם הרשום באוצרו של בערנשטיין־זעגעל, סי' 2375: “אויף מצות און אויף תכריכים מוז זײַן”, דהיינו, כורח הוא שיהא כדי קניית מצות וקניית תכריכים; והצד השווה של שתי המצוות: העוני – כאן לחם־עוני וכאן בגדי־עוני. ועיקר הכוונה הוא לא לכורח קנייתם אלא לכורח מציאותם, ומעיד על כך הפתגם הסמוך שם, סי' 2376: “מצות און ווײַן מוז זײַן – שמאַלץ און אייער, ניט זייער”, כלומר: מצות ויין כורח הוא שיהיו, שומן וביצים לאו דווקא. גם שני פתגמים אלה הם כסעיפים במסכת עניים.

אך נחזור לעניין ההקפה, כדי להבליט הבלט־יתר את החידוד שבכפל־המשמע, ולשם כך נעמת שתיים דוגמאות: דוגמה אחת, שבה תיבת “הקפה” יוצאת לשתי ההוראות, גם סיבוב גם הלוואה: “פֿון פֿעטע הקפֿות ווערט מען באַנקראָט”, הכוונה היא גם למי שהפריז במחיר ההקפה, או בדומה לה, בליל שמחת תורה, שבה נמכרים כל הכיבודים בבית־הכנסת לכל השנה כולה, והרי שיעורו של הפתגם: הקפות־תורה שמנות סופן פשיטת־רגל; וגם למי שהפליג במיקח הלוואות מידי מלווים, והוא שרוי בחובות הרבה, והרי שיעורו של הפתגם: הקפות־ממון שמנות סופן פשיטת־רגל.

דוגמה אחרת, שבה תיבת “הקפה” יוצאת להוראה אחת, הלוואה, כפי שמביא אייזיק מאיר דיק: “מען הייבט אָן על פי רובֿ דעם געשעפֿט מיט הקפֿות אונ מען ענדעט מיט אַ באַנקראָט”;¹ לאמור: מתחילין על־פי־רוב את העסק בהקפות ומסיימין בפשיטת־רגל. או מנדלי, הכותב: “זיי האָבן מיט דער צײַט געעפנט אין אינדיען טײַערע קלייטן מיט גרויסע קאנטאָרען, האָבען געהייבן בײַ דאָרטיקע דײַטשן שטאַרקע הקפות און אַלערליי קאָמיסיעס”.² ומן העניין הוא לציין, כי בנוסחו העברי מצויה לשון יחידה: “ובהמשך הימים פתחו להם באינדיא חנויות ובתי מסחר וקנטורין גדולים, והיו לוקחים פרגמטיא מאת האשכנזים שם בהקפה או בתורת קומיסיא”.

ומיצוי ענייני הקפה מחייב להזכיר גם הוראת התחייבות והבטחה. וראה, למשל, ר' דוד צמח, הכותב בהקדמה לחלק השני של ספרו צמח דוד לאמור: “ובהיות שכבר יעדנו בהקדמת חלק ראשון מספר זה… על כן באתי לפרוע הקפתי”.

ג    🔗

ונשוב לעניין “לחמא עניא ועוזר דלים”, כדי להעיר, כי מקומם ותפקידם בדיבור ובבדיחה מניח פתח לחיבור אנתולוגיה. אך לענייננו עתה נסתפק בקצת משלים. י"ד מיטלפונקט סיפר מעשה שהיה בעיירתו, שבה נהג הגבאי לכבד את הקשה שבשונאיו בהקפה השישית, וההוא היה מתרעם: מה לי ולעוזר דלים? והיה הגבאי מיתמם ושואל: ופודה ומציל אינו ולא־כלום? אותה שעה היו מעופפות אלונטיות רטובות, כדרך המריבות בבית־הכנסת, וכן עד בוא אותו ליל שמחת תורה, שבו היה שונאו של הגבאי שרוי בבי־מרעי, והגבאי, שלא יכול היה לחזור על מנהגו שנה שנה, התעלף מרוב צער.³ ואילו משה קושטאי (קונסטנטינובסקי) מספר⁴ מעשה שהיה בעיירתו ליובּאַר, שהיה בה אדם אחד, עוזר שמו, והוא בנו של איציק קצב, ובימי מלחמת פורט־ארתור נפצע קשה, שכבר אמרו לקבור אותו, ובנסי־נסים ניצל; וכשחזר לראש השנה לביתו היתה כל העיירה שמחה בו, אולם מששמע בליל שמחת תורה, כי מכבדים את אביו בהקפה של “עוזר דלים”, הקים מהומה, היכה על ימין ועל שמאל, השליך את הגבאי החוצה וצווח: “דעם טאַטן [געבן] עוזר דלים! איך הייס עוזר!” – לאמור: לתת לו, לאבא, עוזר דלים, אני שמי עוזר – והרי קיים בהם: “עוזר דאַל אים וו’מאָרדו”, כלומר: עוזר חבט בהם בחרטומיהם, והוא שחוק ההפרדה של המלה העברית “דלים” לשתי מלים אוקראיניות “דאל אים”, שפירושן: נתן להם; והמחבר הודיעני,⁵ כי משמרדו הקצבים בקלויז על המיוחסים, הונהג לכבד תמיד בהקפה שישית את הלמדנים וחשובי המתפללים.

ובייחוד ראוי להזכיר סיפורו של דוד ישעיהו זילברבוש, “צאן קדשים”,⁶ ואף הוא, כנראה, יסודו במעשה שהיה בעיירתו זאלישצ’יק. הסופר מתאר את עניין מכירת ההקפות, כשהמכריז כבר הגיע לעניין הקפת עוזר דלים, ושני מתפללים מתחרים עליו, ואחד⁷ מהם, אשר “הכל יודעים אותו לאיש פשוט, לאיש אשר פרנסתו בצמצום רב ומימיו לא בזבז הרבה… אולם הנה הוא עומד… ופעם בפעם משתנים פניו, יתאדמו אף יחוורו: את ההקפה ‘עוזר דלים’ גמר בלבו לקנות בעד כל כופר”. והמספר מבאר לנו, על מה אותה הקפה דווקא חשובה בעיניו, שכן הקהל “אינם יודעים את הסוד השמור אתו, המה אינם יודעים כי עוד ארבע מאות ושלושים ר”כ [= רייניש כסף] במזומנים בכיסו; המה אינם יודעים כי הוא זכה לפני שבועות אחדים בגורל וחמש מאות כסף בשקלי אוסטריא עלו לו. יש את נפשו להגדיל את מסחרו אחרי ימי החג, והוא זקוק להקפת ‘עוזר דלים’. ממנה תצמח ישועתו".

וכך מספר מאיר גרטנר בזכרונותיו מסביבי מארמורוש־סיגט: “שמחת תורה היה ברוזווליה יום־טוב מוכן לפורענות. חלוקת ההקפות היתה העיקר החייב בכך. כשאחד בעל־זרוע, למשל, קיבל עוזר־דלים, הקפה לא מיוחסת, היה הדבר עשוי להסתיים במכות רצח”.⁸

והקדים לתאר כזה וכזאת יכהנ"ז (ישעיה ניסן הכהן גולדברג) בפיליטון שלו, לאמור:

המשך הפיליטון, שהגבאי תובע את החייט לדין והשופט מוכיחו על שהיכה בבית־התפילה וכשתרגמו לו לשופט את לשון “עוזר דלים” אמר, כי תפילה יקרה היא והחייט טען, כי היה מבוסם ואף כעס על שהגבאי קוראו לתורה לפרשת התוכחה.

ד    🔗

וזאת להעיר, כי פיליטון זה פרסם שלום עליכם במאסף שערך,⁹ אבל הוא, שלום עליכם עצמו, באוטוביוגראפיה שלו, מביא לידי מפנה בהערכת ההקפה השישית, עד כדי השבת־כבוד גמורה, בבואו לתאר לא איש פשוט, עני או הדיוט, אלא תלמיד־חכם המקבל הקפה זו באהבה, הלוא הוא תיאור אביו זקנו בליל שמחת תורה, כשהוא מרקד עם השכינה:

ובתרגומו של י"ד ברקוביץ:

ובדרך ההשלמה אל ההקפה השישית נמצא שירו של מ' קאפלאן, ששמו, אמנם, “עוזר דלים”. מובא פה מעשה בילד שאביו נתכבד בהקפה השישית, והילד אומר לו: “טאַטע, זאָג איך, גיי אַהין ניט – / אָ, דאָס איז געמיין. / איידער גיין צו עוזר דלים, / בעסער גאָר ניט גיין”; כלומר: אבא, אל תלך שמה; אהה, זו שפלות, מלכת לעוזר דלים טוב לא ללכת כלל. אבל האב הטוב אומר לבנו ברוח טובה: “שייגעץ איינער, צו הויך צילסטו, / קינד, דו… הייסע בלוט”; כלומר: שובב שכמותך, אתה ממריא עוף, ילדי, דם חם; והכותב מסיים ברזיגנאציה: “ס’הייסע בלוט שוין לאַנג געקילט זיך, / כ’ציל שוין מער ניט הויך. / אין דעם צירקל עוזר דלים / איך מארשיר אויך”;¹¹ לאמור: הדם החם הוצן מכבר, שוב איני ממריא עוף. במעגל עוזר דלים צועד אף אנוכי.

וקדם שאול טשרניחובסקי המתאר, ברוב הומור, הקפות, בשיר הנקרא כן, והרי סיומו:

וְהַחַזָּן בָּא, הַחַזָּן שָׁר:

“הוֹי, עוֹזֵר דַּלִּים, הוֹשִׁיעָה נָא”.

וְהָעָם הַמְבֻסָּם עוֹנֶה…

ואליעזר שטיינבארג נותן את הביטוי עניין למשל, ובו תיאור חתונה של עניים:

כלומר: אור ליהודונים, מנורה מנצנצת, דולקת היום בחגיגיות, בהדר. את צעירת בנותיו משיא היום ר' אליהוּ, מכנרת התזמורת עוזר־דלים־זוטא ושותפיו.

ה    🔗

ראיית הכפל של “עוזר דלים” חלה גם על “לחמא עניא”, היא המצה, שלכאורה עשיר ועני שווים לה, ששניהם מחויבים באכילתה ושניהם נתלית בהם האמירה הלוצצת: “אַ ייִד אַז ער איז שוין איין מאָל אין יאָר אַ מלך, קוים זעצט ער זיך צו דער סעודה, תּיכּף ברעכט ער”, ששיעורה: יהודי, כשהוא כבר פעם אחת בשנה מלך, הנה אך ישב לסעודה, מיד הוא מקיא. עיקרה של הליצה הוא בכפל־המשמע של תיבת “ברעכן”, היוצאת גם לעניין הקאה גם לעניין שבירה. ועוקצה של הליצה, שאומרה מתכוון לשבירת המצה. ושעשוע־כפל זה היו משטים בו בתינוקות, שהיו אומרים להם למחרת ליל־הסדר: “פֿע, האָסט נעכטן בײַם סדר געבּראָכן”, כלומר: תוּף, אמש בשעת הסדר הקאת, וכשהתינוק היה נבהל ונעלב ומקשה בזעיפה: “וואָס? איך האָב געבראָכן?” כלומר: מה? אני הקאתי? היו משככים את זעפו בקושיה: “וואָס, האָסט אפשר נישט געבראָכן קיין מצות”. כלומר: מה, שמא לא שברת מצות.

ועניין שבירותה של המצה נעשה גם משל לקצת נמשלים כגון: “א פּריץ שרײַבט אַ קאָנטראַקט אויף אַ מצה”, כלומר: פריץ כותב אמנה על גבי מצה, וכמובנת מאליה היא השלמת־האמירה: “עס קומט אים אָן לײַכט צו ברעכן”, לאמור: ונקל לו לשבור אותה, או לפי ההוראה האחרת של תיבת “ברעכן” – להפר אותה.

ונראה, כי תחום התפשטותו של החידוד הזה נרחב: רוברט וולטש, הכותב בעניין השתתפותו של וואַלטר ראַטנאו בוועידה הבינלאומית בז’נבה ב־1922, מעיר, כי הרוזן קסלר מתאר בזכרונותיו את שהתרחש מאחורי הקלעים: ועידה זו התקיימה בימי פסח והשתתפו בה יהודים הרבה, שני שרי־חוץ (מלבד ראטנאו אף סונינו), מזכירים ועיתונאים רבים (בכללם תיאודור וואָלף, עורך ברלינר טאגבלאט,וגיאורג בערנארד,עורך פרויסישה צייטונג), ומכאן ההלצה שכתבה אחד המשתתפים היהודיים האלה: Die Verträge werden hier auf Mazzes geschrieben, damit man sie leichter brechen kann, לאמור: החוזים נכתבים פה על גבי מצות, כדי שיוכלו ביתר קלות לשבור אותם, דהיינו, להפר אותם.¹³

וצד מיוחד של לוצצות מצוי בדרוש הנדרש במי שנכשל בשידוך, ששואלין לו כדרך ששאלו בארץ־ישראל: “מצא או מוצא” (ברכות ח ע“א; יבמות סג ע”ב), כלומר, אם נתקיים בו המקרא: “מצא אשה מצא טוב” (מש' יח:כב), או המקרא: “ומוצא אני מר ממות את האשה” (קה' ז:כו), ונעשה כדיבור השגור, אף בשינוי הסדר: מוצא או מצא, והיה המסכן עונה: “לא מוצא ולא מצא אלא מצה”, ופירוש תשובתו הסתבר על דרך כך: “שוואַרץ און דאַר און געשטופּלט”, לאמור: שחורה וצנומה ומחוטטת.¹⁴ ויוסף אוֹפאַטושו מביא מתוך הלקסיקון של לשונות סביבות גידולו, מלאַווה, את הביטוי: “מצה־פנים” בהוראת פנים מחוטטות;¹⁵ וראה ר' מרדכלי (חיים טשעמערינסקי), באחד ממשליו בעניין יהודי הפוגש ביום טוב אדם שהוא מדַמוֹ כאליהו הנביא, ואומר:

לאמור: הלוא ידעת, ר' אליהו, הזיקנה, גליה, שחורה כצל וזרויה כולה חטטים, הצורה – מצה שמורה.

והוא ביטוי שהתפשטותו נרחבה אף ביידיש מערבית, וכן באסופת אברהם טנדלאו, סי' 536: E Ponim wie e Matze (= פנים כמו מצה), ובביאור כדרך חריזה: Eine Fratze wie eine Matze (= פרצוף, או העוויה, כמו מצה). וארתור ציוי, באסופת ביטויי היהודים באלזאס, סי' 375: Ä Bonem wü-n-ä Matze. וכאן הכוונה לפנים שלקו בחטטים או באבעבועות.

צד אחר של שעשוע מצוי בשחוק הכפל: מצה של פסח – מצה [ומריבה]. וראה בספרי קערת צימוקים, שהבאתי כמה וכמה דוגמאות לכך.¹⁷

ו    🔗

אבל אף פנים אחרות לה למצה, שנמשלה משל מופלג בשירו של מאָריס ראָזענפֿעלד, “פסח”, שתחילתו:

כלומר: מצות חיוורות, גלגלים קלים במרכבת־החירות הנאה, מהרו להתגלגל, חושו לשאתנו לבית [=מולדת] בן־חורין. והוא מסיים:

כלומר: במקום שאומרים שיר־השירים בהתמדה שמימית, במקום שמתכוונים לא בלבד לכופתאות אלא אוהבים אף את ההגדה, במקום שאוהבים… הה, גלגלים קלים במרכבת־החירות הנאה, מהרו להתגלגל, חושו לשאתנו לבית [=למולדת] משלנו עצמנו.

ז    🔗

ידע המשורר מה הוא סח: לא סגי בבית בן־חורין, דין שיהא גם משלנו עצמנו.