א    🔗

בכלל שירי־העם האוקראיניים (רותיניים), בעיקר בגאליציה, מסוג השירים הקצרים ביותר, הקרויים האַאִילקי (כך היה נקרא גם סוג של חג בגאליציה הרותינית, בעיקר בין הערים פרמיסלא לסאנוק), נמצא שיר־חתונה, שמסופר בו על אורחים מיוחדים: זֶלמן (הזי"ן סגולה) ואשתו הזֶלמנית, וכל משפחתם הזֶלמנים. והמקובל שהם יהודים, ומוצא שמם זַלמן (הזי"ן פתוחה), שעיקרו שלמה והוא לו שם־לוואי (שלמה זלמן), כמוֹתו כשם זאלקינד.¹

ברוב התעודות הפולניות, אמנם, נשמע השם הזה Zelman, וברור שכך היה השם נהגה בפי הפולנים והאוקראינים. ואפשר, שאף בפי היהודים, חלקם או קצתם, היה נהגה כך, וההד לכך נשמע עד ימינו.²

ב    🔗

התפשטות שיר־העם הנזכר בגאליציה היא מצד דרומה, ובה כנראה שורשו, לצד צפונה, ונזכיר את הנוסח שנשמר בזכרונם של מהגרים רותיניים, בעיקר בקאנאדה: בספר הזכרון, שהוציאו על עירם אוהנוב וסביבתה, שהיתה מרכז אוקראיני חשוב, גם מבחינה דתית (אוניאַטית) גם מבחינה לאומית, ושאוכלוסייתה גורשה, מחמת שיתוף־פעולה עם הנאצים, בגזירת הסובייטים, נדפס מאמר של וולאדימיר קריווקולסקי,³ שמתואר בו יום החג הגדול (“וועֶליגדעֶן”), בדיאלקט האוהניווי, ושם נזכר, כי ה־בראַטסוואָ [אגודת־האומנים] היו שרים פזמונות, ובכללם פזמון שתחילתו: “אידע, אידע זעלמאַן / אידע, אידע אי יעהאָ בראַט / אידע, אידע זעלמאַנאָווא / אי ווסיאָ יעהאָוואָ ראָדינאַ”; ושיעורו: הולך [= נוסע], הולך זלמן, הולך, הולך אחיו, הולכת, הולכת זלמנית, וכל משפחתו. ההמשך כך עניינו: מה רוצה זלמן? מה רוצה אחיו? מה רוצה זלמנית וכל המשפחה? וכאן יבוא, כביכול היה זה המשך, הפזמון: “כריסטאָס וואָסקרעס”, לאמור: כריסטוס [=ישו] קם לתחייה.

ג    🔗

אוהניוו, הנמצאת בקצה גאליציה המזרחית, בין בלזא מצפונה ובין ראווה־רוסקאַ (ראַווע) מדרומה, היתה, בעיקרה, קהילת יהודים, והיתה קרויה בפיהם היווניוו, ומפורסמת, בדור קודם, בגדול בדחני הגלילות ההם, ר' משהלי היווניווער (אביו של הזמר והמוסיקאי העממי שלמה פריזאמנט). ולפני כמה דורות שימש ברבנותה ר' אפרים זלמן מרגליות (כיהן בה זמן מועט, שיוכל לשאת את התואר), והוא אף מזכיר את הקהילה ומייעץ שלא להשתמש בכינויה (“גנאי הוא לה”)⁴, ואמנם היוונאָ באוקראינית פירושה צואה. ושאלה היא, אם הגויים שם זיהו את השם הפופולארי זלמן בזי“ן פתוחה שבפיהם עם השם זלמן בזי”ן סגולה שבפזמון, בפרט שההקטנה “זלמלה” בזי“ן ומי”ם סגולות, כפי שהיא נהוגה בעיקר בליטא, או ברוסיה הלבנה, אינה נוהגת בגאליציה לחלוטין. הקושיה אף הפוכה וכוללת: האם הפזמון הזה היה ידוע בין היהודים. חקרתי ודרשתי מפי סופרים יהודים, שהכירו מקרוב את חיי האוקראינים ואף תיארום בספריהם, כגון אברהם משה פוקס, נח סיגאלובסקי, עליע (אליהו) שכטמן, והשיבו לי, כי לא שמעו על כך. ואדרבה, שכטמן מניח לו לגוי, שיאמר לו ליהודי, זלמן שמו: “זאַלמענע, זאַלמענע, דו וועסט זיכ אַמאַל אַזוי פֿאַרטראַכטנ, אַז עמעצער וועט דיכ צוגאַנווענענ אינ מיטנ העלנ טאָג”;⁵ ושיעורו: זלמן, זלמן, סופך תשקע בהרהוריך כל כך, שמישהו יגנוב אותך בעצם אורו של יום.

אך נחזור לנוסח האוהניווי של הפזמון, שהוא מקוצר, והוא אמנם מובא בספר הזכרון ההוא, במחקרו של וואַסיל ליעוו, “חומר לפולקלור של אוהניוו”, בכתיב הנורמאטיבי ובתוספת נוסח עיקרי, שעניינו כך: על איזה לחם [= תבואה] זלמן, על איזה לחם הזלמנית, וכל המשפחה? על לחם שיפון זלמן וכו' וכו': על לחם חיטין, על לחם שעורין.⁶ בשני המחקרים הנזכרים נרמזים מקורות של פולקלוריסטים ואתנוגראפים, ולעניין פזמון־זלמן מוזכרים שני חוקרים מובהקים, הפולני אוסקאר קולברג,⁷ ובעיקר האוקראיני, איש בוטשאטש, וולודימיר הנאטיוק, שהיה מומחה מיוחד בפולקלור האוקראיני והסלאווי־כללי, בעיקר בפולקלור הסלאווי והסלאווי־הדרומי.⁸

ויעקב שאצקי במחקרו “עניין יהודים באוקראינה”, פרק “מי היו החוכרים”, שבו הוא עוסק בתעודות לדיכוי האיכרים מצד החוכרים היהודים, ומייחד את הדיבור על החכרת הכנסיות לחוכרים ההם, שהיו מונעים את התפילה בהחזיקם המפתחות ברשותם. ובכלל דבריו הוא גם מביא את מסורות הפולקלור הנזכרות של הנאַטיוק,⁹ ואף מזהה אותו זלמן, בעקבי מאיר בלבן, כאשר תחזינה עינינו.

ד    🔗

לפי שעה נמצאנו למדים, כי הפזמון, בדרכו משיר־חתונה לשיר־חגא, קיפח את הנוסח, שלא הלם שינוי כזה, ונשאלות שתי שאלות. השאלה האחת – האם השיר מעיקרו מצוי בו מוטיב של יהודי, בייחוד יהודי עני ורעב, הבא לחתונתם של גויים, כפי שהוא קבוע בשיר־עם פולני; וראה בזה עבודתה של אולגה גולדברג־מולקביץ' על הגלגולים בחתונת־הכפר הפולנית – מבוא לדמות־היהודי בטקס־הסיום.¹⁰ אנו רואים שם כיצד, במאה הי"ט, נשתנתה תמונת הרוכל היהודי הנודד, הטיפוס המסורתי הקודם של יהודי עני, שהיה בא לחתונה, והיה נלעג על שום בגדיו, אופן דיבורו, שתייתו וכדומה. השאלה האחרת – האם, במשך הזמן, מחמת גלגולי הפזמון ההוא, לא נתקפח אופיו של זֶלמן.

לעניין השאלה הראשונה, עלינו לעיין במחקרים על מוצא השם זֶלמן בשיר, חוקר חוקר ודעתו. לעניין השאלה האחרונה – יש רמזים מפורשים על האופי הגויי של השם בשיר־העם האוקראיני, המובא באסופה הגדולה, אוקראינסקי נאַראָדאָווי פיסני.¹¹ לפי קבוצת שירי־עם, שפילארט קוליסא אספם בלעמקיוושטשינה (“לעמקי” הוא כינוי האוכלוסייה האוקראינית, בקארפאטים, בין הטריטוריות הפולנית והסלובאקית), נמצא שיר הפותח לאמור: “זעלמאַנאָוואַ היה לה בן, / שלחה אותו למלחמה. / האחות הבכירה נתנה את הסוס וכו'. לאחר שלוש שנים חוזר הסוס בלא רוכבו”. אין ספק, כי השיר הזה, שנוסחו נרשם (1912) בכפר פאַנטניאַ ליד גורליצה (גורליץ) במערב־גאליציה, אינו מדבר על אם יהודייה, וזעלמאן הוא כאן שם השאול מהונגריה הקרובה. וראיה ברורה לכך: המספר מאַרקו טשערעמשינא (שמו מעיקרו: ייִוואַן סעמאַניוק), שנמשך תחילה אחרי הסופר היהודי־הגרמני פטר אלטנברג, ואחר־כך נעשה מספר מובהק של ההווי ההוצולי, מתאר את ההונגרי כשונאם של ההוצולים – הוא הרודפם, הוא העושקם, הוא המלשין עליהם. והמספר בוחר לו לטיפוס הזה תמיד את השם ההונגרי זעלמאן.

ה    🔗

אולם מעניין, לגבי הגישה לפזמון שלנו, הוא מחקרו של וולודימיר רעשעטוכא על ה“האאילקה” על זעלמאן, שנדפסה בירחון המדעי־הספרותי נאשא קולטורא. כמוטו הוא מביא את השורות: “אידע, אידע זעלמאַן, / אידע, אידע יאָהאָ בראַט / אידע זעלמאַנאָוואַ אי בראַטאָוואָ / אידע ווסיא יאָהאָ ראָדינאַ”;¹² ושיעורו: הולך, הולך [=נוסע] זלמאן, הולך הולך גם אחיו, הולכת, הולכת זלמאנית, גם גיסתה, הולכת, הולכת כל משפחתו. זו לו התחלת השיר, שהוא מעמידו בחזקת היפה והנפוצה שב“האאילקות” בפודוליה, המסתיימת בכאָראָוואָד זעלמאניי (פולנית: קאָראָווּד, יידיש: קאַראַהוד, כינוי לריקוד בחתונת איכרים – צעירי גברים הרוקדים, מטפחותיהם בידיהם, לפני הכלה היושבת). כשבני־הנעורים האוקראיניים – הוא כותב – היו רוקדים כאותו ריקוד, היו הזקנים מביטים בקנאה, בזוכרם את ימי־נעוריהם הם. אותו ריקוד תופס מקום־מרכז אצל האוקראינים, ולא בלבד בכפרים, אלא גם בערים, ושעל כך איננה תמיהה, שמלומדים ואתנוגראפים עסקו בו, והביעו דעות סותרות.

והמחבר חורז אחת לאחת את הדעות העיקריות ופותח באתנוגראף אומיליאן פארטיצקי, שנמשך לאָפנה שהיתה מהלכת אז, לחפש את המקורות בהודו, ולפי הכלל של יגעת ולא מצאת אל תאמין, מצא (1867), כי עניין לנו כאן באל הודי, סומא, והוא הזקן שבאלים, ואפוטרופוס לנערות צעירות. סברה זו הפליג ממנה חסיד אחר של אסכולה זו, קסנפונט סאסינקי, הרואה בו באותו זלמאן שיור של אליל־השמש או אליל־האביב. ואין ברצוני להפליג יותר, שמא נאבד בים ההזיות של הודו.

אבל תוך חיקורו נתגלגל אליו מאמר של ד"ר פרידריך קאינדל בעיתון הגרמני לייפציגר צייטונג (1892). ההוא מצא תעודה פולנית ישנה מדרוהוביטש, בדרומה־מרכזה של גאליציה המזרחית, ובה ידובר על יהודי, הפרוון זעלמאַן ובנו לייבאָ זעלמאַנאָוויטש וכן וואָלטשע בניאַשאָוויטש; אותו זעלמאן “שכח ציוויי בורא שמים וארץ” ונעשה מוראה של הסביבה כולה: פקידים, אנשי־עיר ואיכרים שנפלו לתוך ידו התייסרו הרבה, מי שרצה לסחור, מוכרח היה לשחדו; הוא השתמש במשקל־מרמה, כרת יערות, עינה חפים מפשע, ובביתו החזיק מכשפות לשם הפקרות ולשם הונאת איכרים חשוכים. ובית־הדין, בהביאו כל אלה במניין, פסק, כי כל חייו של זעלמאן “היו דיכוי רב של נוצרים מצד לא־מאמין [= יהודי], עושק רכוש ושפיכת דמעות מתמדת, ושעל כן אותו זעלמאן נגזרת עליו מיתת בית־דין בתלייה. ואכן, התליין יתלה אותו, אבל לפי שהוא זקן הרבה, רשאי הקהל לפדותו בחמש מאות דוקאטים”.

ו    🔗

כמובן, יאמר המחבר, האסכולה ההיסטורית נאחזה באותה תעודה, וההשערה על הפזמון זעלמאן נמשכת לקו הזה: זעלמאן הוא יהודי, חוכר, שהתיר לעצמו את הכול, וקצת חוקרים עירבו את “זעלמאַן” ואת “צאָללמאַן” (פירושו כפשוטו: המוכס), אבל המחבר אינו נוטה לדעתם של בעלי אסכולה היסטורית. לא שהוא טוען, כי אין הפולקלור האוקראיני יודע על אותה ברייה בדרוהוביטש – אדרבה, הוא מזכיר, כי בכפר נאַסטאסיב, שבין טאֶרנוֹפיל וסטרוסיב, מספרים על היהודי זעלמאן, ששלט על מפתח בית־היראה, ובימי אידיהם היה מניח לו לקהל מתפללים שיחכה לו שעה ארוכה, וכשהופיע במאוחר, היה המשרת מכריז: אידע אידע זעלמאן. אם כן, אומר המחבר, ניתן היה לשער, כי הכוונה היא לאותה האאילקה, אלא־אם־כן, ניתן להקשות, על שום מה אנו מוצאים, כי בכל גירסאות הפזמון לא נאמרה אף מלה אחת בגנותם של מעשי הזעלמאן, בשעה ששיר־העם האוקראיני לא העלים רעותיו של בוהדן חמילניצקי (“אל יפסח עליך הכדור הראשון”), או רעותיו של ראש השודדים אולקסא דובוש. ואמנם, המחבר מביא קצת גירסאות של שיר זעלמאן, כדי להוכיח, שיש בהן גירסה המדברת בפירוש על “זשידיווסקי [= יהודי] זעלמאן”, ועל “זשידיווסקי יאָהאָ בראַט” [= אחיו היהודי], אולם בכל הגירסאות האלה באים “זעלמאן” (או “זשעלמאן”) ומשפחתו לחפש את הנערה־הכלה, הנקראת לפעמים “פּאַננאָיו [= עלמה] זעלמאן”, והוא שואל על סוג הלחם [דהיינו, התבואה]: שיבולת־שועל, שעורה, שיפון, חיטה, הגדלים על קרקע רוסית (= רותינית).

ז    🔗

יתר־על־כן. אף מצויות גירסאות (בגליל חלם), שידובר בהן על זעלמאן בחינת “דאָברי פּאן” [= אדון טוב], ובסביבי אפטא (היא אופאטוב) הוא מכונה “פּאן [= האדון] זעלמאן”. ובנוסחה פולנית אנו מוצאים, כי זעלמאן בא לחתונת בתו שלו עצמו, ואילו בנוסחה מעורבת, פולנית־אוקראינית, ואף מוראבית, זעלמאן הוא־הוא החתן עצמו. ומה שהוא פיקאנטי יותר: על זעלמאן יושר גם צ’כית, ואפילו סלובנית (בסביבה של טריאֶסטי), וקשה לומר, כי כל אלה שייכות להם ליהודים הדרוהוביטשאים הנשפטים. המחבר מדגיש, כי השיר הצ’כי מדבר גם על “יאן” גם על “זעלמאן”, בעוד השיר הסלובני ידבר על “שומאר”, והוא שואל, האם זעלמאן הלא־סלאווי מזכיר דמות־עם פולקלור גרמנית הקרויה Doctor Ehmann, Sieman, המגיעה עד לפני המאה הי“ד למניינם, ומביא שיר עליו, וטורח להוכיח, כי “זימאן” ו”זעלמאן" היא אותה דמות עצמה, ועל זימאן יושר באנגליה, בדניה ובסקאנדינאוויה, ופעמים הוא מעורבב עם סאלומון [= שלמה], ובשיר פולני ייאמר: “יעדזיעי יעדזיע סאַלאָמאָן”, ואינו מרמיז על הדמויות Salman ו-Moroff, שפרנסו את זימרת השפילמאן הגרמנית, וממנה שוטטו אילך ואילך. סיכומו הוא: דמות “זימאן” באה ממערב מזרחה, ופה לבשה צורת “זעלמאן”, אך לא עברה את הנהר זברוטש החוצץ בין מזרחה ומערבה של פודוליה, ובכלל מציאותו של הפזמון מעבר לנהר הזה מזרחה היא בחינת יוצא מן הכלל.

ח    🔗

משמע – לפנינו שלושה מיני פירושים: האחד הוא מיתולוגי רחוק, והוא מפליג להודו, והמחבר דוחאו; האחר, והוא היסטורי, והוא דוחאו אף הוא; והאחרון פולקלורי, והמחבר מקבלו. והשאלה היא, מה אומר בזה הצד היהודי. והתשובה לכך היא פשוטה: ההיסטוריון הנודע, מורי ורבי מאיר בלבן, הוא שעמד על העניין הזה במונוגראפיה פולנית מיוחדת, ששמה: “זעלמאן, ראש הקהל בדרוהוביטש, במחצית המאה השמונה־עשרה”. הוא הדפיסה תחילה בשבועון פולני¹³ וחזר והדפיסה בעיתון פולני,¹⁴ משמע עשרים ושש שנים קודם מאמרו של וולודימיר רעשעטוכא, שאינו מזכירה כל עיקר, מונוגראפיה זו ניתנת גם בעברית,¹⁵ ובאחרונה גם בפולנית,¹⁶ ושוב: חמש־עשרה שנים קודם מאמרו של החוקר האוקראיני ההוא.

ט    🔗

מאיר בלבן פותח בשנת 1753 – הרב דחייטים מבראָד, היא ברודי, שהוא ראש ועדי רייסן, טרוד הרבה, והוא בא לבויבריק, היא בוברקא, ביברקא, לישיבת הוועד. וכאן מתגבבים עסקים על גבי עסקים, ובין ים של ניירות נמצאת גם איגרת מראש יהודי הכתר, שבה נזכר עניין יהודי דרוהוביטש וראש־קהלם [= בורמיסטש] זעלמאַן וואָלפאָוויטש. עד מהרה באים לשם חמישה יהודי דרוהוביטש וקובלים על ראש־קהלם: “זעלמאן וואָלפאָוויטש הוא איש איום, כמה פורענויות כבר הביא עלינו, כמה דמעות כבר הזיל מעינינו, כמה ממון סחט מכיסינו. מאז היות יהודים בגולה לא הוכתה העיר מכה כזאת, משולחת כזאת. שוב לא נוכל לשאת כל אלה, כל הרווחים שבעיר הוא נוטלם, כל העומד בפניו, הוא מלקה אותו במגלבים ובמקלות, והמהומות והפצעים לאין מספר. הוא לבדו נוהג בכל מסחר היינות והברזל בכל דרוהוביטש כולה. הוא־הוא האדונים… ומי שיתנגד לו אחת דתו להיענש עונש חמור… יפלו נא דמעות ילדינו על ראשו. ואתם, רבותי, עוצו עצה, איך ניפטר מאותו רשע”.

י    🔗

בלבן מניח להם לראשי־הקהל שיתרעמו על דברי השלוחים, ובשאול מי ששאל מה ייחוסו של אותו רשע, ושומע, כי הוא בנו של פרוון, ובנעוריו היה קלוטשניק ]= קופתן] בזשיפא [יידיש: זשופ, עיקרו מכרה מלח של המלכות], אולם לפי שרווחיו היו מועטים, החליט להיפטר מן הממונה עליו והרעילו. אמנם, נאסר על שום כך, אבל נפטר בעונש קל – מאה מלקות בשוק וגזירת גירוש מן העיר. אולם מקץ כמה שנים מת הסטארוסטא הדרוהוביטשי, ואלמנתו חיבבה את זלמן, וחזר לעיר וחכר כל נחלאותיה, מכרותיה, כפרים שלימים ומעשה יינות שרופים וממכרם, וכל יהודי העיר וסביבה נכפפו לו. ובהגיע עת היבחר ראש־קהל חדש, באו גויים, קלשונות ומורגים בידיהם, וסבבו את בית־הכנסת, ופאן ביעלסקי, אדוני דרוהוביטש, כפה את היהודים הנצורים לבחור את זלמן כראש־קהלם, ומקץ חודשיים ימים נתמנה חתנו כרבה של העיר.

בלבן חוזר ומניח להם לראשי־הקהל שיתרעמו על משלחת דרוהוביטש, והיא יוצאת מלפניהם בלא־כלום וזלמן עולה מעלה־מעלה. עתה אנו מגיעים לדרוהוביטש ליריד: בטריסקוויץ, היא טרוסקאווצה הסמוכה, משתוללים דובוש וכנופייתו, בדרך לסאמבור, והתנפלו עליהם הגובים ונטלו את ממונם, ועתה הגובים חוששים, שזלמן יצווה להלקותם, ואפילו לתלותם. הלוא זה מקרוב ציווה לתלות את השלאכציץ [= אציל] לבנדובסקי, על שום שגנב קצת חתיכות משי־סין. ולא הועילו תחנוני יהודים וגויים, אצילים וכמרים, והמאגיסטראט [= העירייה] ציווה לתלות את לבנדובסקי באמצע השוק. הצֶך [= אגודת האומנים] המזוין שומר את הציבור, שיקיים פקודותיהם של זלמן ושל בנו, לייב, שהוא גרוע מאביו, ומקץ ימים מעטים באים תחתיו דראגונים, ופיקוחם חמוש יותר. ולפי שבינתיים חזרה המשלחת מבויבריק, מבלי שהשיגה כל־מאומה, נפרעו ממנה הדראגונים. אך עתה התחילו הצרות הצרורות – סולטיסים [= שופטי הכפר] ובורמיסטשים [= ראשי אזרחים] נאסרו, איכרים נחבשו בסדים, זלמן לעג מלוא־פיו על חוק ומשפט.

יא    🔗

סוף סוף התעודדו העיר והפרברים (29 באוגוסט 1753) לעמוד על זכותם ופנו לווארשה; אליהם הצטרפו יהודי הערים הקרובות, כדי להיפטר מזלמן. הוועדה שהגיעה לקטה רשימה של חטאים – ההרעלה, הצתת היער, השוחד בבחירת הרב, המכות והמהלומות וכדומה, ויצא פסק־דין – גזירת מיתה על זלמן, הלקאה ליד מועצת־העיר על בנו; ולפי שזלמן ניסה לברוח ולהבריח כל הונו – זהב, כסף, תכשיטים – עצרו את אשתו ובנו.

גזר הדין עמד להתקיים ב־14 בספטמבר, שחל בשבת – והקהל, שנתאסף בבית־הכנסת, החליט לפדותו.

יב    🔗

בשוק כבר עמדה התלייה ועל־ידה זלמן בתכריכיו, העטופים טלית, ובינתיים קהל היהודים בא והציע לפדותו, השופטים תבעו סך גדול – 9000 זהובי־פולין, ויוחלף גזר־המיתה במאסר־עולם. לפי שהיהודים סירבו לחלל את השבת, נתנו משכון – שרשרות, טבעות, אצעדות מעשי־זהב וכדומה. עתה נערך משפט בין הקהל של דרוהוביטש לבין הקהל בסאמבור ודולינה בעניין שחרורו של זלמן. הוחלט על כך בברודי, וההחלטה נמסרה לרבה של לבוב. בינתיים נאסר זלמן במגדל של העירייה, ומזונו לחם ומים; לייב עקר מן העיר, כל המשפחה התעופפה, ורב חדש הושב על כיסא הרבנות.

יצאה מחצית השנה, וביום מן הימים, יום שבת שלהם, נכנסו כמרים למגדל, הסירו את כבליו של זלמן, והביאו אותו, זקנו מגולח, כפוף ועיוור־למחצה, לבית־יראתם. העבירו אותו שם על דתו, וקראו לו שם יענדזשעי, ושיכנו אותו במנזר הקרוב של הכרמליטים, ולא יצאו אלא ימים מעטים ונפח את נפשו.

בלבן מסיים את מחקרו לאמור:

יג    🔗

ברי, כי בלבן היה לו נוסח של השיר, שוולודימיר רעשעטוכא לא ידעוֹ או התעלם ממנו, אף־כי נוסח הנאַטיוק הוצרך לעוררו על כך. לפי הנוסח הזה מתברר, כי הניטראליזאציה של דמות זעלמאן היא גם מוקדמה יותר, גם מאוחרת יותר. מוקדמה כיצד? אין להכחיש, כי הדמות על גלגוליה היא ישנה, וייחוסה על גלגוליו נושן, אך בתקופה ההיסטורית הנידונית, דמיון הצלצול של השם הדביקוֹ בפיגורה של החוכר זלמן ומעשי־רשעותו בדרוהוביטש וסביביה, ונעשה גיבור השיר, שנתפשט רק בגלילות הקרובים. מאוחרת כיצד? ככל שרחקו הזמן והמקום מבימת העריץ זלמן ושלטונו, חלה שוב ניטראליזאציה, וממילא אף שיבה לקדמות שימושיו. כדי להביא ראיה לאפשרות זאת אזכיר נוסחה צ’כית של השיר, שנעשה שיר־ילדים, והרי תרגומו וראשית דבר הנערים: “נוסע נוסע אדון יאן / נוסע נוסע ז’אלמאן / נוסעת נוסעת כל שלנו / האבירות”. ודבר הנערות: “מה רוצה האדון יאן / מה רוצה ז’אלמאן / מה רוצה כל שלכם / האבירות”. ומענה הנערים: “אחת עלמה יפהפיה / ככוכב היא בהירה / נוסעת בשלה כל שלנו האבירות”.¹⁷ מובן, כי אותו ז’אלמאן זיקה אין לו לזלמן שלנו, שצירופו מאוחר עם גלגול השיר מזרחה ועם זימונו בסיטואציה המיוחדה, ונמצא הנתיב שפילסו קאינדל, נתיב נכון הוא, והוא אמנם היה בקי באותה מסכת. ראימונד פרידריך קאינדל היה בתריסר שנים גדול מבלבן, והיה גרמני בוקובינאי, פרופסור באוניברסיטאות בצ’רנוביץ ובגראץ, וכתב ספרים על הרותינים בבוקובינה, על ההוצולים והאתנוגראפיה שלהם, על תולדות הגרמנים בארצות־הקארפאטים ועל תולדות העיר צ’רנוביץ.

יד    🔗

ולסוף שתי הערות.

הערה אחת: כבר מתוך הקיצור שלנו ניכר, כי בלבן בנה מחקרו כנובילה, כפי שנהג לפעמים. בשיחה עם ההיסטוריון, ישראל היילפרין,¹⁸ הבעתי את הסברה, כי בלבן היה נוהג לפי הנוסח הבליטריסטי, בעקבי קודמו ובן־גלילותיו, ר' שמעון ברנפלד, שפתח כך. אבל היילפרין סבר, כי הוא, בעצם, דרכו של ההיסטוריון הפולני הגדול קארול שאַינוכא.

הערה אחרת: האם מקרה הוא, כי בסביבה שהשתולל בה זלמן הקדימו אנשי־העם להתכנף מסביב לחסידות הבעש"טית, ר' משה ספראוודליווי (כלומר, הצודק, ואפשר שהאיכרים כינו אותו כך) בדרוהוביטש ור' משה שוהם, מגיד ורב בדולינה? אבל זה פרק לגופו.