א. חקר המאורעות    🔗

את מאורעות הימים האחרונים בארץ הזאת אין לנמק, כמובן לכל בר־דעת, בגורמים שכליים בלבדם, שיסודם בחרדה מדינית או כלכלית של הצד המתקיף. וההסתמכות רבת־החשיבות על יצר הרע של קנאה ושל תאות השלטון, המשמש בלי ספק מסית ראשי לפשעים הנתעבים, אינו ממצה גם כן לעמקו את הכוח המניע. אף עזרת הסתרים, בעצות טובות ואולי גם במעשים, המוגשה, כפי המשוער לא בלי יסוד, לבני האומה הנדיבה, מצד ידידים מתנדבים, השומרים המקצועיים על שיווי המשקל, אינה עשויה מסתמא בשיעור הדרוש להאציל לתנועת הרציחות וההצתות תנופה רחבת היקף עיקשית ושותתת־דמים כזו. על כרחך עליך לשתף גם נתונים מפסיכולוגית המעמקים או המחשכים לשם הסברת הרשע הקיבוצי הזה, המעופף בימינו ובלילותינו בהרי ארצנו ובעמקיה, בין פסי המסלות ובקרבת הגרנות ומשחר שם לקרבן נפשות ואילנות. יצרים אפלים, שנגדרו מעט קט מבחוץ, חרגו מתוך כלא־הקדומים שלהם, וכעת הם משולחים ללא רסן. לבני־אופל אלה אין בעלים, כי הם האדונים. הם לא יעשו חשבון, כי חשבון כל שהוא דן ראשית כל אותם גופם לכליה, כדרך שניצוץ אור מבקע חשרה שחורה. וכל הרוצה למצוא סמיכות בין המעשים הפליליים הטבועים בחותם היצרים האלה ובין גילויי־רצון לפורקן ולתקומה של עם, אינו אלא מסלף את האלף־בית של האמת הפשוטה. בשעה שמתגברים באומה הכוחות הנבונים והתכליתיים הרי הללו יודעים לכוון את מעשיהם לפי כוונותיהם, מתוך בחירת האמצעים המתאימים בקליעה נכונה כלפי גורמי המצוקה. ואילו במקרה שלפנינו עיוורון גמור, סירוס המציאות, התעקשות שלא להבין אף דבר לאשורו, התנקשות בחוקי ההגיון, תאוה בלתי מרוסנת להשחתה, המלווה בצהלת המון חוגג ופרוע. כאן בולטים לעין כל סימניה של אנומליה, מעין היסטריה קיבוצית, שהיסודות הסדיסטיים והמזוכיסטיים מבוללים בה יחד. ואם חטאו של אדם פרטי הוא פרי רוח שטות, מדוע לא נדון לפעמים גם עם משתולל במשוגותיו כמי שנכנסה בו רוח שטות? הכל מודים כי איש יחיד יש אשר יחלה במחלת הטירוף. ועם כי יחלה בשגעון?

משפט תפל וקדום הוא, שהעם יודע כביכול את סיבת מצוקתו וגם את התרופה לה וכל קו־פעולה, שהוא נוקט בו, יש בו מסתמא מן המועיל לו. על יסוד זה, שהעם לעולם הגיוני הוא, יוצא, שהוא תמיד חכם וגם צודק. מכאן מסקנה נוספת: אם פלוני העם יצא בהמוניו למערכה ומשיא משואות ומגדע עצים ומשחית קמות ועורף ראשים, מכלל ששכינת החופש זרחה על ראשו או שפעמי הגואל שלו נתבשרו לו. עצם התקוממותו של עם יכול לשמש עדות לרצון הגאולה המפעם אותו, רק מתוך מלוי התנאים האלה: כשההנהגה ניתנת בידי אוהביו המובהקים, פרנסים נקיי־כפיים, מחוסרי כל פניה, המגלמים באמת את רצון העם בטהרתו. שנית, כשגם מעשי האלמות במיעוטם ההכרחי טובלים בים של חסדים, אהבה ורחמים ואין הם מכוונים אלא כלפי נושאי הרע בפועל, העריצים ממש, פועלי הזדון. אבל אם שני התנאים האלה נעדרים בהחלט, אם מכווניו ומאשריו הם הם אויביו הקדמון של העם הזה, המכוונים ומאשרים את זעם העם מעצמם כלפי איש עמל בשדה, כלפי עובר אורח נקי־כפיים, כלפי עולל ויונק, מה הגיון יש מבחינת קוממיות העם הזה בדם השפוך, בעמל הנשרף, בצרעת השממה המשׂגשׂגת והולכת על פני השדות?

אין הגיון. ולא צל צדק במעשים האלה. ואף לא צד תועלת לעושים עצמם. הוי אומר: גם לא הרצון להועיל לעצמו הוא המניע את המעשים, להיפך, כל הסימנים מוכיחים, כי רוח רעה תקפה את הכנופיות הללו – אף על פי כן רק כנופיות הן, חלקים משוסים ולא העם כולו – לחבּל ולהשחית ולגרום הרס וחורבן לעצמם לא פחות מלאחרים. עם כל הכעס והזעם שהם מעוררים בנו כנגדם אי אפשר שלא לגלגל עליהם גם רחמים. אדם יחיד היוצא מכליו ומחבל בגופו ומשבר כלים בחמתו, כלום אינו מעורר בנו השתתפות בצערו? וכלום הפרט מתנהג בכל מעשיו ובכל שעות חייו לפי קו התבונה או לפחות בכיוון תועלתו העצמית? ומנין הבטחון הזה כי העם לעולם חכם הוא, לעולם נבון, לעולם יודע את הטוב והרע לו? הרבה דברים נעשים בידינו כמעט בכל שעה, המכוונים להרס עצמנו ולכרסום שרשי יניקתנו. וכך גם גושים צבוריים יש שהם עושים נקמות בעצמם. מתוך שהם נשמעים לשיסוייו של יצר הטירוף. לבנו כואב ומשווע על מדווי הישוב העברי. אולם עדיין לא נסתתמו בנו רגשי הרחמים גם כלפי המעוולים, השוגגים והמזידים, המחריבים גם את מקורות עצמם בחומר וברוח, המחלחלים את שגעון השנאה לתוך לבבות המוניהם ותינוקותיהם. לבם לא יחוס על נפש אדם, את השתיל לא ירחמו. כבוד לאם אדמה לא יתנו. את העץ מנדב־הצל ישחיתו. את המחסה לאדם עני יכלו. ואיך לא ננוד להם.

אין להתעלם גם כן מן הצד התיאטרלי שבמחזות האימים. גיא־ההריגה הפך לגיא־חזיון לראוות ומהתלות. הצהלהולת הזאת, שבה מלוּוים הנתעבים שבפשעים. הקונדסיות הזאת. אינפנטיליות שבכל התכונה ההיא. ההמון חוגג בתפילות ובזמירות. לילות שימורים, שבועות וחרמות. הפוזה הקבוצית מפעמת כמעט את כל ההצהרות, ההליכות והפעולות. בדבור שליטה שפה ריטורית, צבעונית, ההתפּארות העצמית עוברת כל גבול. התחטאות והתפנקות של בנים יחידים. חגא לאחרים – חג להם. הבטלה הממושכת – עבודת־הקודש. הנשק – תכשיט. היריה לעצמה תוכן שיש בו כדי למלא ריקניות של ימים, לילות, שבועות וחדשים. הגסטה המחושבת שבטבע ראשון או שני מתחרה עם המליצה, הצדה לפעמים את הלב בערמתה הלא־תמימה. איסטראטגיה חרוצה להפליא של בני אדם, שכל הארץ מהווה להם משטח של חפירות, כל אבן מצודה, כל רגב – בית החומט. כפר שלם עם נשיו וילדיו עוקר לפתע מתוך בתי מושבותיו בשביל להמלט מיד המשפט. אין אנו יודעים אם לשאוט בגברים הללו, המשליכים בתהלוכותיהם את הנשים והילדים לשורה החלוצית של הפגנת־המרי או לגלגל את רחמינו על הנשים והטף, הנתונים עדיין למרותן של מדות והשגות גבוריות כאלו. ברור, שאין אנו מסוגלים להכנס לתוך ההשגות האלו. כאן צבעוניות של הרגשות מדבּריות, שאין מוחנו תופס אותה. כאן תכסיסים והמצאות איסטראטגיות, שאינם מסוגלים להעלות על דעתו של בן־תרבות. אין אנו יכולים למוד את החזיונות האלה בשום אמת־מדה שלנו. לגבינו הרי זה סף הניוון. כוח פראי, שסכנה ממנו לחיים מתוקנים. יצר “שבּאבּי”, שסכנה נשקפת ממנו לישובו של העולם.

והנה התיאטרליות הזאת תפיסתה מרובה בטרגדיה הישובית שלנו. כי יש מי, צד שלישי, הנהנה ממנה. מי שעזב את ארצו המיוחסת והלך לחלוש על שבטים נדחים, מבקש לעצמו לפחות פיצויים במראות מענגי עין, בנוף־פוזות מחודש. והריהו הוגה מטבע הדברים תודה והוקרה לזה שמשחק לפניו תיאטרון. אולם מה שונה תפקידו של הישוב העברי! ההוא אין בו אף קורטוב משחק. הוא כולו רצינות, עמל וחילוניות. שפתו ולבושו הם יומיומיים עד כדי כך, שיש בהם כדי להרגיז אפילו רבים מבני ברית, שאינם מעמיקים לראות מתחת לבגדי החול. בשטח זה – מבלי להביא בחשבון את שטח החיכוכים הממשיים – גנוזים הרבה חמרים של אי־ההבנה בין שלושת הגורמים, המעצבים כעת את מהלך חייה של הארץ הזאת. אחד מעוטף בטלית צבעונין ומדבר ברוב נועם אמרי שפר והוא מתשוטט כאילה בהרים ובעמקים; שני כבד־רוח, עובד קפדן, איש החול, המחמיר עם עצמו ועם אחרים. מנדב טיף־טיף של סבר פנים יפות, מגמתו להיות כאחד האדם, שווה בערך לכל המדמה את עצמו אדון העולם. הה, הוא מרגיז. הוא מרגיז בכל ימות השנה, על אחת כמה בשעת טירוף מטורף. כשאחרים משתוללים הוא מבליג ועל ידי כך הנהו שולל את מתיקות ההנאה שבמלחמה המשוערת. אין קטטה, כידוע, אלא בשנים. ואילו הלה מעמיד פנים שאין הוא מתקוטט כל עיקר. אני לשלום. הוא גוזל את המשחק ואת כל תוצאות השיפוט והפישור, שכל משחק השנים גורר אחריו מצד השלישי. הוא מרגיז.

היתה היד הפושעת, היורה כדורים מן המארב ומשלחת אש בקמות, גם ברבים מקרבנו להשיאם להרהורים משונים, המכוונים כלפי מסקנות מסויימות משני סוגים, ושניהם אי־צודקים בהחלט. יש מורים על המעשים האיומים ואומרים: “הנה עם אויב! עם כולו אויב לנו! כל זמן שלא ידבר שלום אלינו בקול רם, מכלל שכולו רוחש איבה לנו!”. וזו היא השקפה מוטעה ומסוכנת. לא נכון שהמאורעות הם פועל ידיו של העם כולו. לא העם הוא הנפש הפועלת במחזה הזוועות הזה אלא חלק ממנו, חלק לא גדול ביותר. וגם חלק מן החלק הזה יותר משהוא פועל הנהו נפעל. אף הוא לא יצא לטרף עד שלא נזרק בו ניצוץ טירוף. גל עכור הציף את החלקה של נשמת העם הזכה – נשמת הנשמה של כל עם זכה היא לעולם – וכאשר תשוך הסערה והדלוחים יצופו ויעברו ותישקף נשמת העם בטהרתה, עם לעם אינו אויב, ענני השנאה יחלופו ואהבת הבריות תקום לעד. יצר השכנות הטובה קיים ביחידים ובצבורים מאז ומעולם. פרטים וצבורים לווים זה מזה ומתפרנסים איש מרעהו. העולם אינו צר עד שאין ברירה אלא להפכו לבית עלמין או לגהינום. וגם בארץ הזאת אין המצע קצר מהשתרע. רק היצרים האפלים משהם מגיחים ממחבואיהם תופסים את כל השטח ומתפשטים עד אפס מקום וחודרים לכל חגו וסדק ועד נקיקי הסלעים יבואו לירות משם מתוך המארב. אולם לאור הרצון הטוב גאה יגאה כדור העולם, יתרחב לבלי מצרים ובני־אדם ישתחוו זה אל זה רווחים מתוך אהבה והדרת כבוד. ככה הוא הדבר. ככה יהיה הדבר. ככה ולא אחרת. עיוולים ועיוותים בין אדם לחברו ובין עם לרעהו נשכחים, נסלחים. גם בעת אסון לא צריך לחדד יתר על המדה. ואין כל צורך להדגיש את מידת איבתו של הצד שכנגד בשביל שהנתקף יקבל היתר אצל עצמו להתגוננות במלוא הכוח ובמלוא האמצעים.

משגה מסוג שני לא קטן מהראשון הם הרהורי התשובה, המתעוררים משום מה בימים האחרונים אצל לא־מעטים מקרבנו לגבי אילו מדרכינו וממעשינו בבנין ישובנו. כל אדם ועם חייבים לפשפש במעשינו בכל יום ובכל שעה, כשם שהנקיון הגופני חובה עלינו כפעולה בלתי פוסקת כמעט. אבל סילוף נפשי הוא באיש להיעשות בעל תשובה דווקא בשעה זו, שבה מתנגדו נעשה הרוצח שלו; כאילו הרציחה היא כוח הוכחה. להיפך, ההתנפלות בהמון משוסה מוכיחה יותר מכל עובדה אחרת את זוך פעלנו. אותו מחזור הרציחות והשריפות, המכונה שביתה עממית, אינו כלל תוצאה ממצוקה עממית. הוא אינו מעשי ידי העם. זהו מעשה של קבוציות בלתי שפויה. ואם יש לקבל ממנה לקח הרי הוא זה: אשרי העם השומר על שכלו הישר בכל הזמנים ובכל המקרים. עם נבון טוב לו וטוב לשכנו.

ב. גבורה, הבלגה ועוד    🔗

לא רק התייר ועובר־אורח בקרבנו בימים האלה, אלא אפילו תושב חדש או גם ותיק, שלא העמיק עדיין משום־מה את שרשיו בסביבתנו, יתקשה להבין כמה מן הגלויים בהוי שלנו במשך ששים ימי הזוועה. רבים מביעים את ה“בתמיה” שלהם בפה מלא; אחרים מושכים בכתפיהם משיכה של “היתכן”. היתכן כי יהודים יהיו כה שקטים וכאילו קרי־רוח בתוך צרה איומה זאת, אשר השיגה אותם, ואת ביתם? היכן ה“ויצעקו” הגדול, שוועת המחאה המרעישה, שעמנו הצטיין בהם תמיד כל אימת שנפגע מחיות רעות בדמות בני אדם? ומה ה“משמע ודומה ומשא” הזה, שבו הננו עומדים מכווצים ומכונסים למראה השוד הנעשה בשדותינו ובאילנותינו? כן, הבלגה! אבל הרי יש גבול לכיבוש היצר. ואם השכל הקבוצי שלנו מצווה עלינו התנהגות מסוימה הכפופה למשמעת חמורה, היכן הם היחידים הנועזים, פורצי הגדר, המצויים בכל עם ולא נעדרו גם אצלנו בכל דור, המעמידים מעל לכל הסייגים את הדיין הפנימי שבלבם ועושים על דעת עצמם דין־צדק, מעשה־נקמה גואל, שהכלל אינו יכול, אמנם, לתת עליו היתר מלכתחילה, אבל בדיעבד אף המעשה האסור הזה מצטרף לחשבון בפנקס התגובות ההכרחיות, הגורליות, המרחיבות בתוקף עצמן את תחומי המותר והאסור, שאין שום גוף חי, פרטי או קבוצי, הרוצה בחיים, רשאי להמנע מהן?! מה זה היה לישוב החלוצי, שליח האומה, שנעשה בעצם הימים ההם נמוך כעשב וחרישי כמי השלוֹח? ואם הוא מוחל על כבודו אין האומה רוצה ויכולה לוותר על גאונה.

תמיהות אלו מובעות ברחש מפה לאוזן, בלחישות, ברמיזות הן מבעבעות בתנועות עצבניות בשעת כל דוּשׂיח או שיחה בצבור. הן נשאות אלינו מעל עמודי העתונות הישראלית בחוץ לארץ ומשתרבבות אפילו מקולמוסיהם של עתונאים ותיקים משלנו, שאינם בורים גמורים בעניני ישובנו. כל שכן שהן מטרידות את הסתם־יהודי, זה שנתקשה מתחילה לעכל את תורת התחיה הלאומית על כל שנויי הערכין הישוביים והתרבותיים שבה ועל שנוי צורתו של הטפוס האנושי ביהודי, הנובע ממנה. אולם לאחר שעיכלה איך שהוא הרי הוא עומד ותובע מאתנו דין וחשבון מתוך לב כואב ושכל תוהה: הכיצד? היכן תורת ההגנה העצמית שהטפתם לה? הכזו היא הקוממיות? מה? שוב כבשים? אנו פה, במושבות הגולה, כבר התרחקנו ת"ק פרסה מתפיסה כזאת, מהתנהגות כזו… אנו לא ניתן… ואילו אתם!…

ואם הישוב היהודי בארץ נמצא חייב בדין שופטיו מפאת קור־מזגו כלפי פורעיו הרי אותו ישוב נתבע לתת חשבון גם בעד איזה מותר של חום מזג לחיים המפעם אותו, לפי השגת רבים, למעלה מן המידה הדרושה לשיעור הנימוס ההולם את ימי הפורענות האלה. הישוב בדרך כלל, והעירוני במיוחד, מוסיף לטוות את סדר־יומו, כמימים ימימה. הישוב חי, אוכל ואינו מתנזר אפילו משעשועים – ועובדה זו מוקשה בעיני רבים, שאגב גם הם חיים ומן הסתם גם הם אוכלים ושמא אינם מתנזרים גם כן על פי דרכם מחפצי־השעשועים שלהם, אלא שהם חולקים על כך להלכה. בתוך צרור החטאים הגדולים לא מיותר יהיה לשלב גם אילו עבירות חמורות פחות אבל כשהן מצטרפות אל הצרור כולו הריהן משחירות למדי את התמונה. פרט אחד לדוגמה: אין הישוב היהודי בארץ יודע לשמור על חוקי האבלות לכבוד קדושיו. אין הוא נוהג בכלל אבלות. קמצן הוא בהבעת אותות צער. מתרשל הוא בעריכת לויות רבות־תכונה, שעמנו כל כך התמחה בהן בדורות גלותו ונרדפותו. ואין הישוב העברי בארץ רוצה או שאינו יכול לגבש לעתים את הצער הלאומי ולהרים את אסונותיו למעלת מאורעות מזעזעים ומפרים.

אפשר להמשיך משך רב את שורת החטאים והליקויים, שיש לטפול על ישובנו ושרבים, אמנם, עוסקים בטפילה זו, אם רק נסכים מראש אל עיקרון אחד המונח ביסוד כל ההאשמות האלה, והוא: הדעה, שצעקות הן פעולות ומחאות בלבדן קורעות גזרי־דינם של כוחות טבעיים והתפרצות שביציאה מן הכלים היא הפגנה של כוח, או שיפה כוחה לפחות לשמש איום לגבי הצד המתקיף. ואם נקבל הנחה ראשונה זו נוסיף לאחריה לא בקושי עוד הנחה שניה לשם השלמת התמונה, והיא: האבלות הוא מפעל. יש בעצם האבלות משום עשיית נקמה באויבים וגיוס כוחות מבפנים לבנין ולמעפל.

ככה חשבו אבותינו התמימים מחמת אין ברירה לבחור בדרכי־תגובה והגנה עצמית אחרים. הם תקעו בשופרות לערבב את השטנים. הם גזרו צומות על כל צרה שלא תבוא לרכך לב אויב וצר. הם הפכו את ארונות המתים שלהם לתהלוכות של מחאה כנגד הרשע בעולם הזה. לאחר כל מכה מידי צר ומשטין הוסיפו להכות על לבם: “חטאנו, אשמנו!” –כמתחרים עם מציקים בהכאות ואומרים: אתם מכים אותנו. ואנחנו מוסיפים להפליא בידינו את מכותינו, כי בעד חטאינו לקינו.

כזה היה לפנים בשנות דורות. אולם הישוב העברי בארץ לעת הזאת אינו סבור כי הוא לוקה בעד חטאיו, אלא בטוח הוא כי המכות ניתכות על ראשו בגלל מעשיו הטובים בישוב שוממותיה של הארץ הזאת. בשל מרצו הכביר הוא לוקה, בשל יזמתו המפליאה, בשל החלטתו המוצקה להרים את קרנה של הארץ האומללה, העגונה אליו מדורות, לעוררה מתרדמתה, המפעפעת בקרבה כנגע רע ולנער מעליה את אבלותה. אין כל מובן לעמל היהודי בארץ ישראל ולא שום תוכן לפעלו העל־אנושי כמעט מלבד המלחמה לחיים ולמות עם השממה ועם האבלות. ארץ אבותינו, היא ארץ מתישבינו, היא גם ארץ בנינו – אנו מאמינים בכך כשם שהננו מאמינים כי גם מחר ולמחרת המחר תצא בבוקר החמה מנרתיקה – צמה את צומותיה במשך יובלות שנים, היא ישבה בתענית בלתי פוסקת, היא נסתגפה בסיגופים, הרוחמה שלנו, ואנו באנו לכאן להפר את התענית הממושכת הזאת. ולפיכך חושו הבריא של ישובנו לוחש לו כי לא בתענית יוושע לעת הזאת, כי לא בסיגופים ובהמתת השעשועים ובהערכת לויות חוגגות, תפאורניות, קורעות לבבות, ישכך אפילו נחשול זדוני אחד מים הרשע מסביבו. לא. לא שום הרעבה, לא כל התנזרות ממה־שהיא. הן הרעבתנו היא זממם של שונאינו. הגיגם להשבית אותנו, לכלות בנו כל חג ומועד. כצנינים בעיני צרי־העין הללו הם בחורינו ובחורותינו השמחים בחיים. אותות צערנו רפאות תהיה להם. הם ישמחו אלי גיל אם אנחנו נצעק פה צעקות מרות כדרך שצעקו אבותינו על אדמת הגויים. ואולם זהו החידוש הנמרץ ביותר, משנה־הערכין הגדול, שנתהווה במסכת הנפשית שלנו, כי למדנו לפעול בנחת, במתינות בהבלגה. אין פרץ וצווחה בקרבנו. אין מתפרצים יחידיים, אין בנו תאוות נקמה. הנבון אינו נקמן. בן הישוב אינו תולה את ערכו האנושי על חודו של פגיון. אין אנו גואלי־דם מקצועיים. אנו את השממה נגאל. אנו רוצים לגאול גם את עושי הנבלות מתאוות הרשע, הרותחת בקרבם ומכעסם העיוור, המחריב אותם גופם יותר מן השמות, שהם עושים באחרים.

לא על שום שנפש אדם פחת ערכה בעינינו, הננו מרעישים על אבדנה פחות ממה שהרעישו אבותינו. אלא על שום שבמדה שאנחנו למדים להוקיר את החיים על תועפות חמודותיהם כן הננו קונים לנו חכמה בתורת המות. רק החלש קורע רקיעים בבוא עליו פקודת מלאך המות, ואילו הגבור מקבל גם את הגורל הזה בגבורה. ולא מתוך פחדנות, אלא בכוחו של חוש מדיני חדש שיש בקרבנו, אין אנו משליכים נפש מנגד לשם הבלטת גבורה סתם. מוג־הלב נדרש מטעם כבודו להפגין לפעמים נועזות יתירה, כדי להוציא מדעת עצמו ומדעת אחרים את המוניטון של פחדן שיצאו לו. ואילו האדם הטבעי אינו מהדר ואינו מתהדר בגבורתו, שאף בה יש להשתמש רק בפעם אחת, בפעם המכריעה. יש מסירות נפש לתוך המות ויש מסירות נפש לתוך החיים. הישוב העברי בטובי נושאיו ובוניו מבין ומרגיש, כי כל טיפת זיעה ודם, כל קורט מרץ וכוח, כל ניד של יזמה והמצאה, דרושים לו לא למען המות אלא למען החיים והבנין. גם כל גל של התלהבות יש לחסוך לשם מפעלו הישובי.

שלא להסיח את הדעת מן ההבדל התכני והמהותי, השורה בין שתי צורות הקיום שלנו: ההיא שבתפוצות הארצות וזו שבגיבושנו הארצי הזה. שם, בזמנים כתיקונם, היו היהודים מחביאים את עצמם בתוך ישובי הגויים וכל יחידה יהודית היתה מובלעת בחגויהם של הנדבכים הכלליים. והפורעים שבגויים, אשר קמו עלינו, נתכוונו להשמיד את היחיד היהודי השמדה פיזית לאחר שקיומנו כגוי היה מושמד בעיניהם מלכתחילה. אבותינו נתכוונו בצעקותיהם למראה אבחות סכיניהם של פורעיהם להכריז ולהודיע אם לא קבל עולם השוחטים, הרי באזני הנשחטים עצמם: “שמע ישראל, אתה חי וקיים! אתה ישך בעולם; אתה בחינת אהיה אשר אהיה. אם אין לך ארץ ולא ממלכה, אבל אתה חי כגוי אחד בארץ, כמו שאלהים האחד חי בשמים!”. זה היה משמעה של הצעקה היהודית שזלפה לתוך אזנו של היהודי גופו עת צוארו היה פשוט לחלף הרוצח.

הישוב היהודי בארץ קיים בתוקף מפעלו הכביר, בתוקף מוסדותיו, הישוביים המתנוססים על כל הגבעות החרושות ובכרכיו הפורחים, בתוקף היכלי התרבות המוקמים על ידיו לתפארה, בתוקף החזון החדש שהוא מבשר לעולם ובזכות העברית החיה הפורחת בפי רבבות תינוקות של בית רבן. חדשה היא צורת־קיומנו זו וחדש הוא האויב שקם כנגדה, הזומם ברשעתו לא למחוק אותנו אלא להבליטנו הבלטה מוגזמה לשם יצירת יצור־בלהות, המטיל עליו פחדים. כל התפרצות קלה, כל צעד בלתי מתון והטחה יתירה מצדנו עלולים לעשות לרודף שלנו את השירות הדרוש שלו. כל מי שעמד על סוד תנאינו המיוחדים פה מבין, כי אסור לנו להילכד אף לרגע ברשת המזמות הפרושה לנו מצד אלה, המתנכלים לאסור אותנו בעבותות הקרב בשעה ובדרכים הכשרים להם. הם רוצים לתפוס אותנו בשעת חולשתנו ולהדריכנו בנתיבות המדבר. אולם זה ששב לכאן מארצות נוד על מנת להשתקע נתפקח והבין, כי חלילה להלכד בנכליהם של אלה הרוצים למשוך אותנו לתוך המדבר ולאחוז במדותיו. אנו לא נלך. כי אם למדבר – ידנו לא תהיה על העליונה. ואם לישוב, הרי אין לבנותו אלא מתוך ישוב הדעת, קור רוח ושכל שוקל. כל זיק גבורה, הבוער בלבבותינו קודש הוא לבנין. כי בו התפארת. ואף לא קורטוב מאש הקודש של הגבורה להרס ולמעשי נקמה. לחלשים הנקמה; ולמאמינים בכוח עצמם ובצדקת מפעליהם – אורך־רוח ואהבת הסליחה.

ב–כ“ט סיון תרצ”ו