כאחד עם מלאכת הרצח בידי הורגי נפשות ותיקין, מתבודדים במחתרותיהם ועל ידי השבעת כנופיות משוסות, המבצעות בצבור מעשי הרג והרס, מפתחים המנהיגים “הנדיבים” ו“האצילים” אומנות העלילה, שסימניה כבר נשתרטטו לנו בכמה אזעקות־שוא, שנתרעשו עלינו מהם עד המאורעות ובהגיעה לתקפה בדבת ההתפרצות לגבולות יפו עלתה לשיא הניוול האנושי בהכתמת בני אדם נקיים, זקנים ופרושי עולם, בפשע המבאיש – זריקת פצצות לתוך קהל עובר לתומו – הראוי להיחשב ללא צל ספק כזכיונם האישי או הקבוצי של ראשי המעלילים. היד מפוצצת חיים טהורים והפה מלשין! עד כדי כך הגיעה שחיתותו של הנברא בצלמך. הוא המעלה לשונות אש בקמות והוא המכה בלשון את הנקי מעוון, את הנרדף, את הנהרג והנשרף ביד הרוצח שלו או של חברו. מה עמקו מזמותיך, אדם בארץ הזאת, הנחשב בעיני עצמך כתושב החוקי היחידי של ארץ הקדש! עלול הלב להתפלץ למראה החלאה התפתית הזאת, אילמלא היה נין ונכד לדורות יהודים מוכים ודוויים, אשר רבות ראו מראות. הה. הם ראו, זוועות הם ראו. אף על פי כן לא לקה מאור עיניהם ודעתם לא נטרפה עליהם. ולא עוד אלא שאבו עוז ובטחון, שמחה ואמונה, מתוך ים היגון והאנחה. מגנזי הממרורים שאבו ומלאו את כוס הישועות אשר בידיהם. להפוך דמעה לאגל טל – כזאת היא האלכימיה הנפשית, אשר בה נתמחה היהודי מימים קדומים. ומדוע ניפול אנחנו מאבותינו? חזקים הננו גם אנחנו. חזקים נהיה. על אף כל עלילות הזדון יכלכל הלב האמיץ, הפועם בקרבנו, גם את הרשעות הזאת, יבליג עליה. יחזיק מעמד ויתגבר.

אולם השכל, המוח שבקדקדנו, אף הוא תובע את שלו. רוצה הוא להבין. לא די לו בנחמה להבא אלא להבין לאלתר: הכיצד? והיתכן? איפה ההגיון שבדבה הזאת? הכל יודעים עד כמה הננו כעת זהירים ומתונים. זהירים עד כדי תמהון. מתונים עד כדי לעורר שריקה וספיקת־כפיים אצל כל שומעי שמועתנו. שאיפתנו האמיצה, שאיפת כל איש מבני הישוב היהודי, שאיפה שווה ומשווה את הזקן, את הנער, את האשה, את הילד, וגם כל בחור שואף קוממיות, להשיב את סדרי חיינו אל מסלולם המתוקן. כל פה יהודי בארץ הזאת מתפלל אל השלום בלב שלם; והיכי תמצא, כי דווקא מבני הישוב הזה יתבדלו פורעים בראש חוצות? הלא המושכל הראשון מכוון מאליו את חיפוש הכתובת של המפציצים בקרב אלה המתמידים בעסק זה יומם ולילה, הרואים בכך תכסיס הוגן למפעלם הלאומי, המבססים אותו כסעיף מתכניתם ועוד יותר מכך הם נאמנים לו למעשה, מתוך מדה מרובה של התפארות. ואם כך, כיצד יתקבל על הדעת לחפש את האשם בנתעב שבעיוולים, את המתנקש להרוג בהמון, בקרב הקבוץ, השומר חוק ושואף לסדר מתוך תביעה שבלב ומפאת תבונת החיים שלו? ורק על יסוד איזה עד שקר מן הצד המעונין לחרוך את צידו?

אף על פי כן לא די שהמעונינים לשקר ולהשמיץ, בעלי הדמיון הבלתי מרוסן, משתמשים בתכסיס נתעב זה, אלא הם מצליחים לגנוב גם כן את דעתם של בני עם אחר, אנשים מן הצד כביכול, מחוסרי כל פניה לכאורה. ואף הללו מקשיבים לדבה על היהודים אם מתוך תום רשעיי או מפאת תאוה זדונית לקבל רכילות על השבט הנרדף, הטוען לצדק ונמצא כי גם ידיו נגואלו בדם. ויש שהצד השלישי הזה משתף את עצמו ממש, אם דרך מקרה ואם באופן שיטתי, באמצעות המכשירים הפומביים שברשותו, לעשות כנפיים לדבות האלו אם בדרך החזרה הגלויה עליהם ואם מתוך ניסוח ערמומיי. ערמת פתן המצריכה את בעליה הרבה טיפול והשקעת מוח וכוח בשכלול היצירות, הנילושות במיץ העלילה הנתעבה, המוסיפות מצדן שמן למדורת התאוות הזדוניות להרס. והרי הללו, הנסחנים מן הצד, שאין להם לכאורה כל יסוד להיתקע לתוך טירוף אישי וקיבוציי, מה ראו לתמוך בשקר המנקר את העין – מתוך קור־רוח אכזרי, מתוך שכל רשעיי והגיון רע־מעללים בהגיגיו, מתוך שמחת הנאה של מסתכל במכאובי הקרבן? איפה כאן זיק יושר, קורטוב שכל, סימן לאנושיות? היתכן?

“היתכן” היהודי הזה – כמה עתיק יומין הוא! אין, כמדומה, מלה שגורה יותר בפי יהודי מן המלה הזאת. “היתכן?” – שואל הוא בכל מקרה ותאונה, על כל צרה שלא תבוא, כל אימת שאיזו סוגית חיים נראית לו מדרש פליאה. אולם היודע להאזין גם לבת־הקול המרטטת בקול לא יתעלם מן ההבנה, כי “היתכן” זה הגוי בפי היהודי לא בפה מלא, בתום גמור, אלא מכונס הוא אצלו במרכאות ואינו משולל נעימה של לגלוג כל שהוא. בסתר נפשו יודע הוא: “יתכן ויתכן! הכל יתכן!” מורנו הנאמן, נסיון הדורות, פיתח בנו משכבר הזמנים את ההכרה, כי יש אומה אחת, שביחס אליה אין דבר בלתי אפשרי. יש זכרון לעם. אפילו אם משום נימוקים שונים הוא נראה או מעמיד פנים כשכחן. ולא עוד אלא שדוקא האי־אפשרי, הרחוק ביותר מן השכל, הלא מועיל לשום צד, נהפך לאפשרי ביותר ולמועיל מכל בענין, שממנו עלולה לצאת איזו רעה ליהודים.

העלילה המטפטפת דם, הן בדבר ילד נוצרי הנשחט לחג הפסח והן על אנטוניוס, הלווה כסף משיילוק, היא ההבלותה הנבזית והאוילית ביותר, שעלתה על הגיונו של בר נש. ואף על פי כן לא ירדה בעצם מעל דפתראות העמים. המונים חשוכים ויחידים נאורים. כהני דת ומחברי מחזות, ואפילו מלומדים, טפּלו בה מתוך כובד ראש ממש. עלילת הדם על היהודי היא מחלת הרוח של אומות העולם. ואולם המחלה הזאת פושה בכל דור ודור. בשביל שניישב אותה האיך שהוא, כדי קורטוב לפחות, על השכל, שלא נהיה מוכים והמומים לחלוטין מן העריה ההדיוטית שבה, עלינו לציין, כי היא רובצת על מצפון העמים לא רק כפשע נתעב, אלא נצנצה למשתמשים בה גם כזיק של חטוי לגבי עצמם, כניצוץ של תיקון למצפונם הנוקפם במסתרים, כרצון למצוא צד של כיפורים לעצמם. גם עוכר האדם, גם בן הבליעל המזוהם, גם הרשע המרושע, נפגע לרגעים מנקיפות מצפונו. הוא זקוק לקַתַּרזיס, היינו, לחיטוי. על כל פנים בשביל כך שיוכל לחזור ולחטוא. החרטה והתשובה מפנות את השטח בלב לשיבה אל הקיא. העלילה נותנת לפורע צידוק־מה, ויהא שקרני, בעיני עצמו. מעט השכחה, ותהא מדומה ורגעית. יין שרף, שבו משתכר הרוצח בצאתו לפעלו. לא שהיין מכשר אותו ממעשה הרעה אלא הוא מכשירו אליו. הן הרוצח בהתמדה הכרח לו לאחוז גם באומנות ההלשנה. שכן הוא, במוחו האפל, בשכלו המנוקע, אינו יכול לשער לו את העדרה של הנקמה מצד קרבנו. לפיכך הוא בודה מלבו את הנקמה. ובשביל שתהא לה אחיזה הוא גופו מבצע מעשה רצח חדש, הנותן לו ידים לעלילה. כסבור הרוצח שבדיבה זו הוא עושה מעשה טוב, שהרי הוא מעלה על קרבנו את המעשה, שמן ההכרח לו לעשותו. רוצה הרוצח בסתרי לבו שתהא תשובת המשקל, שיבוא עליו העונש, שתתקיים ההשתוות בינו ובין הנרדף על ידו. ומהרהורי רצונו הוא מייחס לזה שבצדק ראוי לו להשיב בראש מרצחו את דמיו. אוי לנו אם נאמר זאת, אבל הדעת נותנת, כי יש בעלילה הזאת, עם כל האופן השטני שבה, מעין סנגוריה של בן הבליעל על עצמו, מעין רצון להוכיח, כי הזיק האנושי טרם כבה בקרבו.

ידינו על לבנו, על מוחנו, על כל הקדוש לנו: עם ישראל אינו עם קדושים, אבל יותר מכל האחרים נתקדש בקדושת הצרות, ששטפו עברו על ראשו כגלים זידונים. הגויים הם אשר עשו לו את הצרות האלו. היהודים ביניהם לבין עצמם עמוסים חטאים רבים. אבל ביניהם לבין הגויים היו הם על הרוב, כמעט תמיד, הנרדפים, המקופחים, המעוולים והמשוסים. בהחלט כבשים בתוך זאבים. וכי מה הם בקשו מן הזאבים? רשות לחיות! ובתקופות מרודות רבות היה משמע ה“לחיות” הזה: זכות לנשום אויר. רק לנשום. וגם להתפלל. לעבוד לאלהי ישראל. ואף זכות קטנה זו לא ניתנה להם מטעם החולשים על מדינות העולם הזה. ולא די שמעני העם העני שללו ממנו הכל אלא טָפלו עליו גם חטאים ופשעים, שהוא לא נתפס אפילו לקורטוב מן הקורטוב מהם. מבשרם ראו נגעים וייחסו אותם לנקי מהם. שקרים וכזבים נוראים, המכוונים לחבל. ועלילה על שום מה? לשם צידוק עצמם בעיני מצפונם על גזלם מעם עני את המעט המבוקש על ידו: את אור השמש, את הזכות להתבוננות בעולם יה ואת התפילה לאלהים. העמים על כרחם נאלצו לבדות חשדים, להתליע את היהודי, להשחיר את תארו, גם אם קלסתר פניו כפני מלאך אלהים. להיפך, ככל שהיה היהודי צדיק כן הרגיז את משנאיו, מתוך שגזל מידם את כלי זינם כנגדו. אדרבא, יהודי רשע, אוהב העולם הזה, היה הרבה יותר מחוּבב ומלוּבב. לו העניקו לעתים זכויות כל שהן, על מנת לשללן ממנו בכל שעת הצורך, בתוספת רבית ורבית דרבית מן הפירורים שזרקו לו. אבל יהודי בעל מדות תרומיות, מתנהג בחסידות, אוהב הבריות וירא חטא, כל שכן מתמיד בתורה, רב העדה, נקי דעת, שפניו קורנים באור תורה, אותו חובה להשמיץ, להכתים בחלאה של חטאים. בו, בבחיר העדה, בוחרים תמיד המעלילים כקרבן למזמתם הנוכלה.

ראוי להבין: כל עלילה על איש נקי פירושה מצד המעליל: נקי, אל תהיה נקי! מכיוון שממילא כבר נשמצת הרי מן הראוי שתעשה לפחות את העבירה הזאת. לאחד שכבר טמאתיך בהבל פה – היה משום כן טמא בפועל. העלילה היא הסתה לרע, תעמולת זדון, לפיכך משהיא מתבדה היא מרגיזה נוראות. שכן היא רוחצת במשנה טהרה את הקרבן, שצדקתו יצאה לאור. לפיכך העלילה ממרסת את דמיו של המעליל, נוסכת בקרבו שכרון, עקשנות, מרי, תאוות נקמה ותאוות נצחון. כנר בפתילה כך מאוחז כל מעשה רשע בעלילה, בת־הלוָי שלו. לפיכך היתה העלילה פֶּטר כל גזירות שמד כנגד היהודים בכל דור ותקופה. היא המבשרת של הפורעניות; נשמתו החיה של כל עוול. בלעדיה לא העיז אפילו העריץ שבעריצים להניף את שוטו על האומה הנרדפה. היא היתה הציר הראשי בגלגל היחסים שבין ישראל ובין אומות העולם, שאיכסנו אותה בארצותיהן על מנת לגרשה משם ביום הדין. היא תחבולה, שכמעט כל העמים השתמשו בה כנגד אורחיהם היהודים, כל אחד בשעה הטרופה ובתקופת ההשתוללות שלו. היא שמורה בזכרונם של כל גויי הארצות.

אין תימה אם גם רבים מן הנכרים שאינם שותפים אי־אמצעיים במלחמתם עם המתישבים היהודים בארץ אבותיהם, שאינם עומדים כל עיקר במערכה, משמגיעה אליהם שמועת העלילה על האומה המועדה לפורעניות, מיד הם נעשים ערים לה ולעתים מתנדבים אפילו לשרת אותה ולעשות לה כנפיים מי בפה ומי בקולמוס ומי על גלי הרדיו. זכרון הדורות ניעור בקרבם. יצר רודם מתקופות הבערות, הרישעות והאמונה בכשפים. אין תימה גם כן אם כנגד המפעל הישובי בארץ, הבא לתקן פרץ הדורות, נתעוררה בכל עוז חוצפתה השיטנה ונעמדה במרכז העלילה, המשמשת כלי זיין בידי משנאים מימות עזרא ונחמיה, עד עלילת הנישול, זיוף הסכמים וזריקת פצצות.

אולם הלב היהודי הוא עתיק יומין, כשם שהוא יודע לפעום במלוא מרצו בקצב עם דופק הזמן. הוא הסכין בכל כגון זה. וזה הראש היהודי כבר עברו עליו נענועים לקראת גלי זדון רבו מספור. ובתוך הראש הזה מוח נבון וזכרון עולם. “זכור ושמור!” – זאת היתה סיסמתנו הישנה מימות דורות. וכעת נוסיף עליה עוד אחת: “פסוח ועבור!” הבוז למשטינים! – הלא כן תאמר איש יהודי בארץ הזאת. בפיך תאמר זאת ובלבבך ובכל אבריך. בכל כוח אמונתך בעתיד טוב יותר. אתה מאמין כי לעתיד – הוא יהיה נסוך אור – יבושו כל המעלילים ותמות השיטנה מיתה עולמית. מה? קצרה בך רוחך מגודל הצרה ותשה אמונתך עת מסביבך ישתוללו גלי רשע וזדון? חלילה להשליך בשל העברינים את הטוב מכל שיש בך, אדם: את האמונה בנצחון הטוב, הלא מתוך כך הם מיד באים על שכרם. וכי אימתי נגביר חיילים להאמין באדם אם לא בעת צרה וחשכות? בשעה שהשמש זורחת במלוא הדרה. הרי ממילא אור וממילא טוב – ומה רבותא באמונה זו? חזק, אדם באמונתך, לעולם חזק!

ד' תמוז תרצ"ו